פסקי דין על ש.ר.ש. חברה להשקעות | פסקי דין על קופמן עופר | פסקי דין על קופמן לאה | פסקי דין על ברנשטיין סיגל | פסקי דין על שמאי סימון | פסקי דין על שרעבי אדיב | פסקי דין על שרעבי יגאל | פסקי דין על שרעבי אורי |

53192/03 א     14/09/2006




א 53192/03 ש.ר.ש. חברה להשקעות בע"מ, קופמן עופר, קופמן לאה, ברנשטיין סיגל, שמאי סימון נ' שרעבי אדיב, שרעבי יגאל, שרעבי אורי




1
בתי המשפט
ת.א. 053192/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
14/09/2006

כב' השופט חיים טובי

בפני
:

1 . ש.ר.ש. חברה להשקעות בע"מ

2 . קופמן עופר

3 . קופמן לאה

4 . ברנשטיין סיגל

5 . שמאי סימון

התובעים:

ע"י ב"כ עוה"ד מ. הרצוג ואח'
נ ג ד
1 . שרעבי אדיב

2 . שרעבי יגאל

3 . שרעבי אורי

הנתבעים:

ע"י ב"כ עוה"ד א. אשר
פסק-דין

מבוא ורקע
1. התובעים - יחדיו - הינם הבעלים הרשומים של הנכס המצוי בשד' בן ציון 106, תל-אביב, המהווה אולם תעשיה וביתן (להלן-"המושכר"), כמו גם של הנכס המצוי ברח' המסגר 65, תל-אביב, בו היו קיימים מבנה תעשייה, סככה וחצר (להלן- "הנכס המקורי").

2. הנתבעים, אב ושני בניו, שכרו את הנכס המקורי, בשכירות מוגנת, מהבעלים שקדמו לתובעים בנכס, לצורך ניהול בית מלאכה לעבודות פח להרכבת תנורים, זאת בהתאם להסכם שכירות מיום 27/10/76 (להלן-"חוזה השכירות").

3. לאחר שהתובעים רכשו הזכויות בנכס המקורי, ובשל הוצאת היתר בנייה, הגישו אלה האחרונים תביעה לבימ"ש השלום בת.א. 46260/94 (להלן-"התביעה הקודמת") לפינוי הנתבעים מהנכס האמור, כאשר עילת התביעה הייתה צורך עצמי המחייב מתן דיור חלוף.
בסיועו של ביהמ"ש (כב' השופטת דותן) הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 24/9/998 (להלן-"פסה"ד"), לפיו יפנו הנתבעים את הנכס המקורי כנגד השכרת המושכר - המהווה סידור חלוף כנדרש על פי הדין.
בהסכם הפשרה, שבבסיס פסה"ד, הוסכם על הצדדים כי המושכר יוחזק על ידי הנתבעים כדיירים מוגנים "... בהתאם לתנאי חוזה הדיירות המוגנת מיום 27/10/76" וכי אלה האחרונים ישלמו לתובעים דמי שכירות בגין המושכר כפי ששולם עבור הנכס המקורי "... ובתוספות לפי ובהתאם לחוק הגנת הדייר" (סעיף 3 לפסה"ד).
עוד הוסכם על הצדדים, כחלק מהסכם הפשרה, כי התובעים יפצו הנתבעים עבור הפסד השתכרותם, בתקופת הביניים, שבין המעבר מהנכס המקורי למושכר (להלן-"הפסד השתכרות") וכן סך של 1,000 ₪ בגין השתתפות בהוצאות הדפסת חשבוניות, קבלות וכיו"ב (להלן-"הוצאות הדפסה").

4. במהלך חודש אוקטובר 1998 פינו הנתבעים את הנכס המקורי, ותכולתו (ובכלל זה המכונות המשמשות את העסק) הועברה למושכר על חשבון התובעים, כמתחייב מהוראות הסכם הפשרה.

העתירה וטענות הצדדים
5. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה ביום 2/9/03, טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שחדלו מלשלם את דמי השכירות המוגנים החל מחודש יולי 2001 ועד למועד הגשת התביעה, העולים לסך של 25,541 ₪ - בערכי יום הגשת התביעה.
לטענת התובעים, אי תשלום דמי השכירות תקופה כה ארוכה (27 חודשים) מקים להם עילת פינוי מכוח הוראות סעיפים 131(1) ו - 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן-"החוק"), בנוסף לזכותם לקבלת דמי השכירות שבפיגור.
התובעים עותרים, איפוא, בתביעתם להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר ולחייבם בתשלום הסך של 25,541 ₪ - בערכי יום התביעה.

6. מנגד טענו הנתבעים בכתב הגנתם, כי אין הם חבים לתובעים סכום כלשהו בגין דמי השכירות, זאת נוכח חובם של הנתבעים כלפיהם על פי פסה"ד שבפשרה.
לטענת הנתבעים, חרף הפניות החוזרות לתובעים, בכתב ובע"פ, לשלם את חובם בגין הוצאות ההעברה וההדפסה, סירבו התובעים לעשות כן באמתלות שונות ומשונות.
לדברי הנתבעים, חובם של התובעים, על פי פסה"ד שבפשרה, עולה על דמי השכירות המוגנים נכון ליום הגשת התביעה, כך שלא קמה לתובעים עילה לפינויים.
הנתבעים הכחישו את אמיתות חישוב דמי השכירות שנעשה ע"י התובעים, הואיל - כך לטענתם - ואלה האחרונים העלו את דמי השכירות המוגנים, לסירוגין, בלא להמציא להם פירוט מדוייק להעלאות אלו.
לחילופין, עתרו הנתבעים ליתן להם סעד מן הצדק, במידה ותוכח כנגדם עילת פינוי.

גדר המחלוקת
7. מכתבי טענות הצדדים עולה, כי אין ולא הייתה מחלוקת בדבר זכותם של הנתבעים לקיזוז חובות התובעים על פי פסה"ד שבפשרה. הצדדים נחלקו אך בשאלה האם קיים חוב והיקפו. כך גם עולה מתצהירו של התובע 2 (ת/1) ומסיכומי התובעים בכתב.
למרבה הפליאה, בסיכומי התשובה העלתה ב"כ התובעים, לראשונה, טענה חדשה שזִכרה לא בא בכתבי הטענות ובתצהירים, לפיה לא עומדת לנתבעים זכות קיזוז כלל ועיקר.
לטענתה, חוק הגנת הדייר, שהינו חוק ספציפי החל על יחסי השכירות שבין הצדדים, אינו מקנה לנתבעים זכות קיזוז, להוציא את הוראת סעיף 68(ה) לחוק, המתיר קיזוז בגין הוצאות תיקונים שביצע הדייר, ובכפוף להרשאה של בית הדין לשכירות.
נמצא, כך לב"כ התובעים, כי עניין לנו בהסדר שלילי (מכלל הן את שומע לאו) המצביע על העדר זכות לדייר לקזז חובות בעה"ב, כנגד דמי השכירות המגיעים ממנו.
לא מצאתי ממש בטענה זו, והנני דוחה אותה על הסף.

8. ראשית דבר, הטענה בדבר העדר זכות קיזוז לנתבעים, לא הועמדה כפלוגתא בפני
בית המשפט, בשלב כלשהו, וזו הועלתה לראשונה אך בסיכומי התשובה.
בכל הכבוד הראוי, סיכומי תשובה - כשמם הם - לא נועדו להעלות טענות חדשות שזכרן לא בא בסיכומי הנתבעים. הם נועדו אך להשיב על טענות שהעלו בסיכומי הצדדים המצריכות התייחסות.
העלאת טענה חדשה בדבר העדר זכות קיזוז לנתבעים, מהווה הרחבת חזית אסורה הפוגעת מהותית בנתבעים שאין באפשרותם להשיב על טענות התובעים - בהעדר זכות ליתן "סיכומי תשובה" לסיכומי התשובה מטעם התובעים.
שנית, סבורני כי ב"כ התובעים גילתה פנים שלא כהלכה, אף לגופו של עניין.
שלא כדעת ב"כ התובעת, אין אני סבור כי יש בהוראת סעיף 68(ה) לחוק כדי להצביע על הסדר שלילי, האוסר על דייר לקזז חוב של בעה"ב כלפיו, ובלבד שהחיובים נובעים מהוראות חוזה השכירות שבין הצדדים.

סעיף 19 לחוק קובע כי "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות או כפי ששונו לאחרונה, על פי הסכם או על פי חוק"
נראה, איפוא, כי עקרונות היסוד שבדיני חוזים, על פי הוראות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, (להלן-"חוק החוזים"), חלים על חוזה שכירות מוגנת, ככול שהדבר אינו עומד בסתירה להוראות החוזה החל וחוק הגנת הדייר.
לעניין זה כבר נקבעה ההלכה כי "ההוראות הכלולות בדיני השכירות הכלליים נדחות בפני
חוק הגנת הדייר ככול שהן עומדות בסתירה או אינן מתיישבות איתו. במקרה של הוראות סותרות עדיף כוחו של חוק הגנת הדייר... אולם, כל אותן הוראות חוק שאינן מתנגשות עם חוק הגנת הדייר עומדות בעינן גם בתקופות הדיירות הסטטוטורית, והן כפופות לתנאיו של חוזה השכירות ומשלימות את הוראותיו לפי הצורך" [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 18ד].
לא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא להחיל, בנידון דידן, את הוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים, המקנה לצדדים זכות קיזוז בגין עסקה אחת, על ידי מתן הודעה של צד אחד למשנהו.
הוראות סעיף 68(ה) לחוק, נועדה אך למנוע מחלוקות בין הצדדים באשר לעצם הצורך בביצוע העבודות והיקפן, אך בשום אופן ופנים אין בה כדי ללמד, על העדר זכות קיזוז לגבי חיובים אחרים הנובעים מיחסי השכירות שבין הצדדים.

בענייננו אנו, "נכרת" בין הצדדים חוזה חדש, הלוא הוא הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, אשר החיל את הוראות חוזה השכירות על המושכר. בד בבד, קובע פסה"ד כי על התובעים - כחלק מהסכם הפשרה - לשלם לנתבעים את הפסד ההשתכרות והוצאות ההדפסה.

הנה כי כן, עניין לנו בחיובים הדדיים הנובעים מעסקת השכירות - פסה"ד שבפשרה - וככאלה הם ניתנים לקיזוז הן על פי הוראת סעיף 53(א) לחוק החוזים.
יתר על כן, טענת התובעים להעדר זכות קיזוז מהווה התנהגות שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים. אין להעלות על הדעת שהתובעים יממשו זכותם לקבלת דמי השכירות מכוחו של פסק הדין שבפשרה, ומאידך יסרבו לשלם את חיוביהם שלהם, על פי אותו

פסק דין
.
מסקנתי היא, איפוא, כי עומדת לנתבעים הזכות לקזז את חובם של התובעים על פי פסה"ד שבפשרה, בגין הפסד ההשתכרות והוצאות ההעברה.

9. נוכח מסקנתי דלעיל, בדבר קיומה של זכות הנתבעים לקיזוז, ארבע הן השאלות העולות להכרעה בתיק זה ואלו הן:
א. א. היקף חובם של התובעים לנתבעים, בהתאם להוראות פסה"ד שבפשרה.
ב. ב. הקיימת יתרת חובה לנתבעים בגין דמי שכירות, - לאחר קיזוז חוב התובעים.
ג. ג. במידה והתשובה לשאלה השנייה הינה חיובית - האם קמה לתובעים עילת פינוי.
ד. ד. היש להעניק לנתבעים סעד מן הצדק במידה ותוכחנה עילות הפינוי?
נדון בשאלות דלעיל כסדרן, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

דיון ומסקנות
חובם של התובעים
10. הסכם הפשרה שבבסיס פסה"ד (נספח ב' לתצהיר ת/1), קובע, בין היתר, את חבותם של התובעים לשלם לנתבעים בגין הפסד ההשתכרות והוצאות ההדפסה ואת הפיצוי המוסכם שעל אלה הראשונים לשלם לנתבעים, במידה ויהיה איחור בהעמדת המושכר לרשות הנתבעים.
מפאת חשיבותן של ההוראות האמורות לענייננו נביא אותן כלשונן -
"5.2 התובעים ישלמו לנתבעים, לאחר העברת המכונות, הציוד ופינוי המושכר, עבור הפסד ההשתכרות של הנתבעים בתקופת הביניים שבין המעבר מהמושכר למושכר החלוף, סכום השווה להשתכרות הממוצעת של הנתבעים במושכר ב-12 חודשים שקדמו ליום מתם (צ.ל. "מתן" -ח.ט.)

פסק דין
זה לפי דו"ח שהגישו הנתבעים למס הכנסה לחלק למספר ימי העבודה כפול מספר הימים שבהם לא ניתן יהיה לעבוד במכונות ובאולם בתוספת שיערוך של 10% ושלא יעלה על 8 ימי עבודה...
6. התובעים ישלמו לנתבעים תוך 15 יום לאחר ביצוע הפינוי מהמושכר סך של 1,000 ₪ עבור השתתפות בהוצאות הדפסת מסמכים וחשבוניות, קבחות (צ.ל. "קבלות"-ח.ט. ותעודות משלוח ופרסום של הכתובת החדשה של המושכר החלוף...
8.2 על כל איחור בעמדת (צ.ל. "בהעמדת"-ח.ט.) המושכר החלוף לרשות הנתבעים כאמור בהסכם זה מעבר ליום 15.10.98 ובכפוף לכך כי המושכר יהיה מוכן לפינוי, ישלמו התובעים לנתבעים סך של 100$ לכל יום איחור בהעמדה. מוסכם בזה כי איחור של 15 ימים בהעמדת המושכר החלוף לרשות הנתבעים לא יהווה הפרת ההסכם ולא יהווה עילה לפיצוי האמור לעיל".

חרף ההתחייבות המפורשת והברורה מצד התובעים לשלם לנתבעים עבור 8 ימי השתכרות בתוספת שערוך של 10%, נמנעו התובעים מלשלם הסכום האמור כמו גם את הוצאות ההדפסה - כאמור בסעיף 6 דלעיל. מחומר הראיות עולה כי התובעים התעלמו ביודעין מחבותם האמורה ודחו את הנתבעים ב"לך ושוב" ללא הרף, בכל פעם מנימוק אחר.
כך או כך, נעלה מכל ספק כי התובעים חבים לשלם לנתבעים הפסד השתכרות בגין 8 ימים על פי דוחות שהוגשו למס הכנסה, בהתאם לנוסחה הקבועה בסעיף 5.2 לעיל.
אין חולק כי הפיצוי האמור לא שולם ע"י התובעים, כך שהנתבעים זכאים לקבלת סכום זה, בתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסה"ד ועד לתשלומו המלא.

11. אני דוחה על הסף את טענת התובעים כאילו הנתבעים לא המציאו את דו"ח מס ההכנסה לפיו יחושב הפיצוי. הנתבעים הגישו לתובעים את השומות שנערכו על פי הדו"ח לשנת המס 1997, בהתאם למנגנון אשר נקבע לחישוב הפסד ההשתכרות בהסכם הפשרה.
ברי לכל בר בי רב, כי מאחר ופסה"ד שבפשרה ניתן ביום 24/9/98, הרי שהדו"ח הרלוונטי הוא זה אשר הוגש טרם מתן פסה"ד (ראו: סעיף 15 לתצהיר הנתבעים נ/1, מוצג נ/12)

כך גם אמורים הדברים באשר לטענת ב"כ התובעים, אשר הועלתה לראשונה בסיכומי טענותיו, כי אין לקבל השומות לשנת 1997, הואיל ואין בהן התייחסות ישירה לפירוט ההכנסות מהעסק, במובדל מהכנסות ממקורות אחרים.
טענה זו דינה להידחות הואיל והיא מהווה הרחבת חזית אסורה ובית המשפט מנוע מלדון בה [ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 478; ע"א 5127/06 עמרן נ' האפוטרופוס הכללי (טרם פורסם)].
כאן המקום להבהיר כי התרשמתי שהתובעים עושים את כל שלאל ידם כדי להימנע מלפרוע את חובם לנתבעים, חרף הוראות הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד.
תחת אשר ישלמו התובעים חובם, הם מעלים "חדשות לבקרים" טענות מטענות שונות ובלבד - שלא לעמוד בהוראות הסכם הפשרה.
התנהלות זו, בכל הכבוד, מלמדת על העדר תום לב וניסיון התחמקות מלקיים חבותם על פי פסה"ד.
כך או כך, נחה דעתי כי הנתבעים המציאו לתובעים את דוחות מס ההכנסה כמתחייב מהוראת פסה"ד, ושומה היה על התובעים לערוך את החישוב על פיהם ולשלם הפיצוי - לאלתר.

12. לא קיבלתי, כלל ועיקר, את "פרשנות" התובעים לסעיף 5.2 להסכם הפשרה לפיו, אין להוסיף על שווי 8 ימי העבודה, שיערוך בשיעור 10%, נוכח החלטת בית המשפט מיום 3/9/98 לאחר ביקורו במקום (נספח ט(2) לתצהיר ת/1).
אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִשרה של טענה זו.
עיון בהחלטה האמורה מלמד כי זו מתייחסת אך למספר הימים ואין בה כל התייחסות לשאלת תוספת השיערוך.
הסכם הפשרה נחתם (ומכל מקום אושר) לאחר ההחלטה האמורה, וברי כי אין בה כדי לאיין ו/או לשנות את ההסכמה המפורשת של הצדדים למתן תוספת שיערוך בשיעור 10%.

אין בידי לקבל אף את טענתם האחרת של התובעים כאילו אין לפצות את הנתבע 3 בגין הפסד השתכרות, הואיל ולא הומצאה שומת מס הכנסה בגינו.
לעניין זה אמינה עלי לחלוטין עדותו של הנתבע אשר הצהיר כי שומת בנו איננה בידיו, אך הבהיר כי "אני והבנים שלי בעסק הזה" (עמ' 9 לפרטיכול).
ממוצג נ/12 עולה ברורות כי ההכנסה השנתית לכל אחד מהנתבעים לגביהם הוגשו השומות לשנת 1997, זהה והיא עומדת על סך 124,864 ₪. הואיל ועל פי הסכם הפשרה זכאים שלושת הנתבעים לפיצוי בגין אובדן השתכרות, ברי כי חישוב הפיצוי לנתבע 3 צריך להיעשות על בסיס שומות הנתבעים 1 ו-2.

13. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים בדבר זכותם לקבלת שיפוי בגין העתקת מערכת האזעקה ואובדן השתכרות נוסף, עקב אי התקנת מערכת החשמל במועד.
זִכרן של ההוצאות האמורות לא בא בהסכם הפשרה, והתובעים לא נטלו על עצמם לשלם סכום כלשהו מעבר לאובדן השתכרות של 8 ימי עבודה.
באם טוענים הנתבעים לאיחור בהעמדת המושכר בעטיים של התובעים, הרי שתרופתם היא בסך 100$ לכל יום איחור (לאחר 15 יום מהמועד הקובע), מה שלא נטען בכתב ההגנה.
יתר על כן, הטענה בדבר אובדן השתכרות חלקית (40% מכושר ההשתכרות) נטענה בעלמא ללא כל בסיס ובלא שתגובֵּה בחוות דעת מתאימה, כך שהטענה לאובדן השתכרות נוסף בסך 18,256 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) אין לה על מה שתסמוך.

14. הפועל היוצא מהאמור, כי הנתבעים זכאים מהתובעים לפיצוי בגין 8 ימי עבודה בהתאם לשומות מס הכנסה (נ/12 ותצהיר לנ/1) בתוספת שיערוך בשיעור 10%.
באשר לימי העבודה נטו בשנה, אני מבכר את עמדת ב"כ התובעים לפיה יש לחלק את ההכנסה השנתית של כ"א מהנתבעים (124,862 ₪) ל - 300 ימים (להוציא שבתות וחגים).
טענת ב"כ הנתבעים לקיומם של 253 ימי עבודה בשנה, אין לה על מה שתמסוך הואיל ונגרעו ימי חופשה ומחלה ו"ימים שלא ניתן לעבוד בהם" - רכיבים שלא הובאה כל ראייה לביסוסם.
נמצא, איפוא, כי על התובעים לפצות הנתבעים בגין אובדן השתכרות בסך 10,988 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד, 24.9.98 [110% x 3 x 8 x 300: 124,864], העולים לסך של 15,392 ₪, בערכי יום התביעה.
על הסכום האמור יש להוסיף את הסך של 1,000 ₪, בגין הוצאות הדפסה משוערך ליום הגשת התביעה בסך 1,401 ₪ (במעוגל) - כאמור בסעיף 6 להסכם הפשרה.

אין חולק על כך כי הסכומים האמורים לא שולמו על ידי התובעים, חרף הוראתו המפורשת של הסכם הפשרה לעניין זה.
טענת התובע 2 בתצהירו (סעיף 22 לת/1) כי סבר שהנתבעים ויתרו על הוצאות ההדפסה נוכח הסכמת התובעים לדחות את מועד הפינוי - דינה להידחות.
נפלא ממני על בסיס מה סבר התובע כי הנתבעים ויתרו על תשלום המגיע להם בדין?
סָתַם התובע ולא פירש ואף הודה בחקירתו כי אין לו הסבר מהיכן שאב סברה זו (עמוד 6 שורה 15-17 לפרטיכול).

15. אני קובע, איפוא, כי התובעים חבים לנתבעים, על פי פסק הדין שבפשרה, סך של 16,793 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, והם זכאים לקזז סכום זה מדמי השכירות.

חוב דמי השכירות
16. מקובל עלי לחלוטין החישוב אותו ערכה ב"כ התובעים בסעיף 2.8 לסיכומיה, לפיה חובו של הנתבע בגין דמי השכירות - נומינלית - נכון למועד הגשת התביעה, הינו בסך של 21,510 ₪.
אין חולק על כך כי בגין חודשים אפריל - יוני 2001, שילמו הנתבעים סך של 2,505 ₪.
ב"כ הנתבעים אף לא חלק על העלאות של דמי השכירות ביום 1/1/02 (1.41%) וביום 1/1/03 (6.69%).
מכאן שהסכומים שנקבעו לשנת 2002 - בסך 2,541 ₪ לרבעון וסך 2,712 ₪ לשנת 2003 - בדין יסודם.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כאילו התובעים העלו על דעת עצמם את דמי השכירות, מפעם לפעם, בלא שיידעו אותם ובלא שהמציאו פירוט בדבר ההעלאות האמורות.
בפסק הדין שבפשרה הוסכם על הצדדים (סעיף 3 לנספח ב' לת/1) כי דמי השכירות אשר ישולמו עבור המושכר יהיו "דמי השכירות כפי ששילמו עבור המושכר ובתוספת לפי ובהתאם לחוק הגנת הדייר".
הנתבעים ידעו ו/או צריכים היו לדעת מהו סכום דמי השכירות שצריכים להשתלם, אף בלא כל פירוט בדבר חישוב גובה דמי השכירות.
תשלום ההעלאות של דמי השכירות בבית עסק, אינם מותנים עוד בדרישת בעה"ב ויש להגביל את הוראת סעיף 154 לחוק הגנת הדייר אך לדירות בלבד, מן הטעם כי "כיום... קיים מנגנון אוטומטי להעלאת דמי שכירות כל 3 חודשים בהתאם למצב... המנגנון הוא קבוע ואוטומטי. הוא קל ליישום ופשוט לחישוב" [ראו: דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן, בע"א 6842/96 שוס ואח' נ' קלמן ואח', פ"ד נ"ב(2) 625].

17. אני קובע, איפוא, כי חובם של הנתבעים בגין דמי שכירות, נכון ליום הגשת התביעה, הינו בסך של 22,730 ₪, הכל כמפורט בסעיף 2.8 ו-2.9 לסיכומי התובעים.
נוכח זכות הקיזוז העומדת לנתבעים כמפורט לעיל, יש לקזז את חובם של התובעים מחוב דמי השכירות, כך שהנתבעים חבים לתובעים בגין דמי שכירות, סך של 5,937 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.
לשלמות התמונה העובדתית יצויין, כי לאחר הגשת התביעה הפקידו הנתבעים לחשבון התובעים - ע"ח דמי השכירות - את הסכומים הבאים:
ביום 3/8/04 סך של 4,000 ₪
ביום 28/12/04 סך של 7,808 ₪
ביום 2/4/05 סך של 2,320 ₪
בחודשים מאי-יולי סך 820 ₪ בכל חודש.
ביום 11.9.05 הפקידו הנתבעים סך של 1,640 ₪.

על רקע העובדות והמסקנות דלעיל, נבחן האם - אם לאו - קמה לתובעים עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר.

קיומה של עילת פינוי
18. על מנת שתקום לבעה"ב עילת פינוי הקבועה בסעיף 131(1) לחוק, על זה האחרון להראות כי הפסקת תשלום דמי השכירות, הפך לעניין של קבע המגיע לידי ניתוק של המשכיות התשלום [ראו: ד. בר אופיר, שם, עמוד 9], ואין די בכך שיחול איחור קל בתשלום דמי השכירות.
בענייננו אנו, נתברר כי לאחר קיזוז חוב התובעים על פי פסק הדין שבפשרה, נותרו הנתבעים חבים סך של 5,937 ₪, קרי: פיגור בתשלום עבור חודשיים ומחצה בלבד.
אין אני סבור כי אי תשלום דמי השכירות לתקופה כה קצרה מהווה ניתוק קבוע בהמשכיות התשלום, זאת נוכח העובדה כי הנתבעים שילמו את דמי השכירות כסדרם משך שנים ארוכות, למן שנת 1976, מעת שניהלו עסקים בנכס המקורי.
במיוחד אמורים הדברים, נוכח התשלומים אותם שילמו הנתבעים לאחר הגשת התביעה, מה שמלמד על המשכת תשלום דמי השכירות המוגנים. לכשנתברר לנתבעים כי חובם של התובעים על פי פסק הדין שבפשרה, אינו "מכסה" את מלוא דמי השכירות, המעודכנים, אותם צריכה היא לשלם - שילמו את יתרת דמי השכירות לאלתר.

19. לא כך אמורים הדברים באשר לעילת הפינוי האחרת הנטענת על ידי התובעים, הלא היא עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(2) לחוק.
עילת פינוי זו תקום לו לבעל הבית כל אימת שהדייר לא קיים תנאי בחוזה השכירות, שאי קיומו מעניק לבעל הבית, לפי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי.
"הפירוש הנכון של הוראה זו הוא שרק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי קיומו של תנאי מסויים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס תביעתו על עילה זו... בעל הבית אשר טוען כי הדייר עשה מעשה שיש בו הפרה של תנאי מתנאי השכירות שאי קיומו מעמיד עילת פינוי - עליו להוכיח מהו התנאי שהופר ולהצביע עליו..." [ד. בר אופיר, שם עמוד 22].
בנידון דידן, השכילו התובעים להוכיח את שלושת התנאים הדרושים להקמתה של עילת פינוי על פי סעיף 131(2) לחוק.
נתברר לעיל כי הנתבעים פיגרו (אף לאחר קיזוז חוב התובעים) בתשלום דמי השכירות, זאת בניגוד להוראת חוזה השכירות המחייבם לשלם את דמי השכירות "בכל 1 לחודש מראש".
ברי, כי אי תשלום דמי השכירות במועד מהווה הפרה של חוזה השכירות.
נוכח הוראת סעיף 19 לחוזה השכירות, המקנה לתובעים הזכות לתבוע פינוי במקרה של הפרת החוזה - אין מנוס מלקבוע כי קמה לתובעים עילת פינוי, כאמור.

אף אם אקבל את טענת הנתבעים כי דמי השכירות צריכים היו להשתלם מידי חודש מראש (להבדיל מכל רבעון מראש - כטענת התובעים), אין בעובדה זו כדי להועיל להם במאומה. ההיפך הוא הנכון.
העובדה כי משך כשלושה חודשים לא שולמו דמי השכירות (בשל העדר חוב התובעים - לקיזוז) מלמדת על הפרתו של חוזה השכירות המחייבם לשלם את דמי השכירות במועדם (סעיף 6 לנספח ג' לת/1).

20. מסקנתי היא, איפוא, כי נשתכללה עילה לפינויים של הנתבעים מהמושכר, עקב אי תשלום דמי השכירות במלואם במועד, מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק.

סעד מן הצדק
21. הלכה נודעת היא כי בכל הנוגע לבית עסק, להבדיל מדירת מגורים, בית המשפט קומץ ידו מליתן סעד מן הצדק, וזה יינתן אך במקרים ראויים ובנסיבות המצדיקות זאת [ראו: ע"א 88/85 אלסחורי נ' מזרחי, פ"ד ל"ז (3) עמוד 309].
עם זאת, בבוא בית המשפט לשקול מתן סעד מן הצדק, אף במקרה האמור, הוא מצווה (ראה סעיף 132(א) לחוק) ליתן דעתו לכלל הנסיבות הקשורות בשני הצדדים ועליו להימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת, ביחס להפרה שקרתה.
בהקשר זה על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את התנהגות הדייר לאחר הגשת התביעה, כמו גם את התנהגות בעל הבית [ראו: ד. בר אופיר, שם, עמוד 141-142א'].

אחר ששקלתי את מהותה של ההפרה בנידון דידן, את התנהגות הצדדים טרם הגשת התביעה ולאחריה, כמו גם את האינטרסים של שני בעלי הדין בכל אחד מהם - באתי לכלל מסקנה כי יש להעניק לנתבעים, בנסיבות העניין, סעד מן הצדק.
נבהיר דברינו.

22. הגם שהמדובר בהפרה של חוזה השכירות עקב אי תשלום דמי השכירות בבית עסק, אין להתעלם מכך כי המדובר באי תשלום של מספר חודשים מועט (כשלושה חודשים בקירוב), אשר נבע מטעות בחישוב גובה חוב התובעים בהתאם לפסק הדין שבפשרה, ולא מתוך כוונה להתחמק מתשלום דמי השכירות.
בניגוד לטענת התובעים, כאילו טענת הנתבעים לקיזוז הועלתה אך לאחר דרישת התובעים לתשלום דמי השכירות - מלמדות הראיות היפוכם של דברים.
חרף הפניות החוזרות ונשנות מצד הנתבעים לתובעים, בכתב ובעל פה, לתשלום החוב [ראו: עדות התובע 2, עמוד 6 לפרטיכול וכן המכתבים מהימים 7/8/01, 8/10/01 ו-24/10/01 - מוצגים נ/5-נ/8) - שיגר ב"כ התובעים מכתב מיום 28/10/01, בו נדרשו הנתבעים לשלם את שכה"ד שבפיגור (מוצג נ/9).
נמצא כי הצהרת התובע 2 כאילו דרישת תשלום החוב באה אך לאחר פניית התובעים לנתבעים - אין לה על מה שתסמוך.
עוד עולה מחומר הראיות, כי התובעים נהגו שלא בתום לב עת נמנעו מלפצות הנתבעים בגין הפסד ההשתכרות והוצאות ההדפסה - חרף התחייבותם המפורשת בהסכם הפשרה.
משנתברר לנתבעים כי גביית הפיצוי מהתובעים לא תצלח בידם, עקב הדחיות והתירוצים שהועלו חדשות לבקרים על ידי התובעים, גמרו אומר לעמוד על זכותם על פי הדין ולקזז החוב מדמי השכירות.
העובדה כי הנתבעים טעו בהיקף חובם של התובעים כך שנותר סכום דמי שכירות שלא "נפרע" באמצעות קיזוז [ראו: מ. מאוטנר קיזוז דיני חיובים - חלק כללי תשנ"ד, ד. פרידמן עורך, עמוד 468], מהווה שיקול מֵקל להעניק סעד מן הצדק [ראו: ד. בר אופיר, שם, עמוד 164 א'].

זאת ועוד זאת, התנהגותם המתחמקת של התובעים מלפרוע את חובם בהתאם לפסק הדין שבפשרה - שעל בסיסו הועתק עסקם של הנתבעים מהנכס המקורי למושכר - יוצרת בסיס רחב ומשמעותי להענקת הסעד מן הצדק.
חוזה שכירות מוגנת - ככול חוזה אחר - מחייב את שני הצדדים לו ועל בעל הבית, כמו הדייר, מוטלת החובה לקיים את החיובים שבו, בדרך מקובלת ובתום לב.
הדעה אינה סובלת מצב בו, התובעים, מחד, עומדים על זכותם לקבלת דמי השכירות בהתאם להסכם הפשרה (אשר אישרר את חוזה השכירות אף בגין המושכר) ומאידך, התעלמו מדעת וביודעין מחבותם לשלם את הפיצוי הכספי על פיו.
ברי, איפוא, כי מתן

פסק דין
לפינויים של הנתבעים במושכר - בנסיבות האמורות - יחטא לאמת, לצדק ולשכל הישר.

לבסוף, בשוקלי את הנזק אשר ייגרם לנתבעים לעומת זה אשר ייגרם לתובעים בעקבות ההפרה, מאזן הצדק מוביל למסקנה, כי יש להימנע מלפנות הנתבעים מהמושכר.
בכתב ההגנה, ובתצהיר העדות הראשית, טענו הנתבעים כי העסק משמש לפרנסת שלוש משפחות. עדות זו לא נסתרה כלל ועיקר.
בנסיבות אלה, פינוי הנתבעים מהמושכר ישבור את מטה לחמם, כך שסנקצית הפינוי אינה עומדת, מבחינת חומרתה, בשום יחס לחומרת ההפרה.
עם זאת, נוכח קיומה של הפרה והשתכללותה של עילת פינוי, יינתן סעד מן הצדק בכפוף לתשלום פיצוי הולם לנסיבות ולמהות ההפרה, אותו אני מעמיד על סך של 7,000 ₪.

התוצאה
23. סוף דבר ולאור האמור והמקובץ לעיל, אני קובע כזאת -
א. אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר המצוי בשד' בן ציון 106, תל-אביב, ולהחזירו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמם.
צו הפינוי לא ייכנס לתוקפו, באם ישלמו הנתבעים - יחד ולחוד - תוך 45 יום מהיום, פיצוי כספי בסך7,000 ש"ח.
ב. אני מחייב את הנתבעים - יחד ולחוד - לשלם לתובעים את דמי השכירות שבפיגור בסך 5,537 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
למען הסר ספק הנתבעים יהיו רשאים לקזז מהסכום האמור את התשלומים אשר שולמו על ידם, לאחר הגשת התביעה - ככול שקיימת לטובתם יתרת זכות.
ג. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מחד, ובשל התנהגות התובעים בכל הקשור לאי תשלום חובם על פי פסק הדין שבפשרה, אני מחייב הנתבעים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובצרוף הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים - באמצעות הדואר.
ניתן היום כ"א באלול, תשס"ו (14 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים

טובי חיים - שופט
קלדנית: אהובה








א בית משפט שלום 53192/03 ש.ר.ש. חברה להשקעות בע"מ, קופמן עופר, קופמן לאה, ברנשטיין סיגל, שמאי סימון נ' שרעבי אדיב, שרעבי יגאל, שרעבי אורי (פורסם ב-ֽ 14/09/2006)