פסקי דין על יעקב חסון ו-13 אח' | פסקי דין על הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1943/03 עא     11/09/2006




עא 1943/03 יעקב חסון ו-13 אח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים





1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1943/03
ע"א 2508/03
ע"א 4000/04
לפני:
כב' השופטת הילה גרסטל
, סגנית-נשיא - אב"ד
כב' השופט עוזי פוגלמן

כב' השופט אילן ש' שילה
יעקב חסון ו-13 אח'

המערערים בע"א 1943/03:
מיכאל חלג
המערער בע"א 2508/03:
עמוס מימון ו-89 אח'
המערערים בע"א 4000/04:
נ ג ד

הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
, התשי"ז-1957
המשיבה:
פסק-דין
לפנינו שלושה ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על שלוש החלטות של ועדת העררים (להלן: "הוועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: "החוק"): ע"א 2508/03 מתייחס להחלטה מיום 9.6.03 (ו"ע 3188/02), ע"א 1943/03 מתייחס להחלטה מיום 26.3.03 (ו"ע 2755/02 מאוחד עם תיקים נוספים) וע"א 4000/04 מתייחס להחלטה מיום 27.10.04 (ו"ע 3571/02 מאוחד עם תיקים נוספים), שבהן נקבע כי אין להכיר במערערים, יהודים ששהו בלוב בזמן מלחמת העולם השנייה, נכים לפי החוק.

1. רקע

(א) המערערים הם יהודים שהתגוררו בלוב (ובמיוחד בעיר טריפולי) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נטשו את בתיהם מאימת המלחמה, ונדדו בין כפרים סמוכים.

(ב) המערערים הגישו למשיבה (כל אחד בנפרד) בקשה להכיר בהם נכים לפי החוק. המשיבה דחתה את בקשותיהם, והם הגישו עררים לוועדה. הוועדה איחדה את הדיון בתיקי הערר השונים, מאחר שכולם עסקו – בין כשאלה בלבדית בין כשאלה נוספת – "במשמעות המעברים ו/או הבריחות מן הערים לכפרים בתקופת השואה בלוב ולמשמעות תנאי המחייה הקשים בלוב בכלל ובשדות והכפרים בעת חיי הנדודים בפרט." (סעיף 1 להחלטת הוועדה בתיק ו"ע 2755).

(ג) בהחלטות נושא הערעורים דחתה הוועדה את העררים, ומכאן הערעורים שלפנינו.

2. החלטת הוועדה בתיק ו"ע 2755/02 (נושא ע"א 1943/03)

(א) הוועדה תחמה את גדר המחלוקת בשלוש שאלות:

1. האם יש להחיל על המערערים את סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני (שדורש "שלילת חירות" כתנאי לנרדפות במדינות שהיו בהשראת השלטון הנאצי אך לא נכבשו על-ידיו), או שמא את סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני (שדורש "הגבלת חירות" כתנאי לנרדפות במדינות שהיו תחת כיבוש ישיר של הרייך השלישי);

2. בהנחה שהסעיף הרלוונטי הוא סעיף 43 לחוק הגרמני, האם תנאי המחייה של המערערים נכנסים לגדרו;

3. האם חלה על המערערים "הלכת הפחד".

(ב) הוועדה סקרה באופן כללי ביותר את תולדות המלחמה בלוב, וקבעה שמאחר שבלוב הייתה נוכחות גרמנית תחת שלטון איטלקי, בלא כיבוש גרמני כולל, אזי אין די ב"הגבלת חירות" אלא יש להוכיח "שלילת חירות", כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הגרמני.

(ג) הוועדה קבעה שאין בהגבלות החירות שהוטלו על יהודי לוב, לרבות הגבלות בתחום התעסוקה והחינוך, כדי להוות שלילת חירות כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הגרמני, ולכן יש לבחון אם יש תחולה ל"הלכת הפחד" בעניינם.

(ד) הוועדה קבעה שככלל הלכת הפחד אינה חלה על המערערים, מאחר שהסיבה העיקרית שגרמה להם לנטוש את בתיהם ולנדוד לכפרים הייתה חשש מאימי המלחמה ומההפצצות התכופות שפקדו את האיזור, ולא חשש ממשי ממעשי אלימות של הכוחות הגרמניים או מחשש להישלח למחנות השמדה (סעיף 19 להחלטה). עם זאת, ציינה הוועדה, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי מי מיהודי לוב עזב את מקום מושבו כתוצאה מחשש סובייקטיבי מפני הצורר הנאצי, שבאותו מקרה קונקרטי היו לו גם תימוכין אובייקטיביים.

(ה) על סמך המתווה העקרוני שקבעה, דנה הוועדה באופן פרטני בעררים שהובאו לפניה, ודחתה אותם, תוך שהיא מציינת שאף-על-פי שלא כל העוררים העידו לפניה, הייתה הסכמה כי דברי עורר אחד – בנוגע לרובד הכללי לגבי המעבר ממקום למקום – ישמשו את כלל העוררים.

3.
החלטת הוועדה בתיק ו"ע 3571/02 (נושא ע"א 4000/04)

העררים נושא החלטה זו נגעו אף הם לבקשות של יהודים שברחו ממקום מגוריהם בלוב, ובמיוחד מטריפולי, לכפרי הסביבה, מחמת אימת ההפצצות. הוועדה נדרשה לעניין פעם נוספת, מאחר שהצטברו עררים רבים אשר ביקשו לשכנעה כי החלטתה העקרונית בתיק ו"ע 2755/02 טעונה עיון מחדש.

כדי לשכנע את הוועדה לשנות מעמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות קודמות, העיד לפני הוועדה מר יעקב חג'ג'-לילוף, היסטוריון שעוסק בתולדות יהודי לוב. מר חג'ג'-לילוף סקר לפני הוועדה את קורות יהודי לוב בזמן המלחמה, אולם לא זו בלבד שלא היה בעדותו כדי לשנות מעמדתה של הוועדה, אלא שהיא אף חיזקה את מסקנתה שאין להכיר בהם נרדפים לפי החוק הגרמני. הוועדה דחתה אפוא את כל העררים.

4. החלטת הוועדה בתיק ו"ע 3188/02 (נושא ע"א 2508/03)

בהחלטה זו נדחה עררו של המערער. הוועדה קבעה כי לא שוכנעה שסיבת בריחתו עם משפחתו מטריפולי לזרזור הייתה הפחד מהגרמנים, כי אם אימי המלחמה בטריפולי. גרסת המערער שחייל נאצי רדף אחריו – נדחתה על-ידי הוועדה, מאחר שהועלתה לראשונה לפניה (ולא בבקשה המפורטת שהגיש למשיבה), וכן משום שתוארה בצורה כללית וללא גוון אישי.

5. טענות הצדדים בערעורים

(א) המערערים טוענים שיש להחיל עליהם את סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני. לטענתם, לוב הייתה תחת שליטה של הרייך הגרמני, ויהודיה חיו בתנאים קשים של רעב, נרדפות והגבלת חופש. עוד טוענים המערערים, שהיה על הוועדה להחיל עליהם את הלכת הפחד, וכן, שהיה עליה להכיר בהם כפליטים.

(ב) המשיבה טוענת שבלוב מעולם לא היה שלטון גרמני, ולכן אין תחולה לסעיף 47 לחוק הגרמני. המשיבה נסמכת על מובאות ממקורות ההיסטוריים שהובאו גם לפני הוועדה, וטוענת שאין בהם סימוכין לשלילת חופש מן היהודים. אשר להלכת הפחד טוענת המשיבה, שמהמקורות ההיסטוריים עולה שהיסוד האובייקטיבי לחשש מן הצורר הנאצי לא התקיים אצל המערערים, ולכן אין להלכת הפחד תחולה עליהם.

6. דיון והכרעה

(א) המתווה הנורמטיבי

בפסק הדין המנחה, ד"נ 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם, 9.10.2005), סקר המישנה לנשיא חשין באריכות את התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין, ונסתפק בהבאת עיקר הדברים. סעיף 1 לחוק מגדיר "נכה" כדלקמן:

"נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הריפובליקה הפדיראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדיראלית של גרמניה.

הגדרה זו קובעת זיקה ישירה לחוק הגרמני לעניין זכאות לפיצויים. בהסכם עם גרמניה, שאליו מתייחס הסעיף, קיבלה מדינת ישראל על עצמה את החובה לפצות נכים, כהגדרתם בחוק הגרמני, שלולא אותו הסכם, הייתה מוטלת על ממשלת גרמניה המערבית. לכן, נפסק, כי יש לבחון בכל מקרה לגופו אם התובע על-פי החוק אכן היה "זכאי" לפיצוי לפי הדין הגרמני.

החוק הפדרלי הגרמני מזכה בפיצוי תובעים שנכנסים להגדרת "נרדף", ומבחין בין שני סוגי נרדפים: מי שסבלו נכות עקב "הגבלת חירות" שהתרחשה בשטח שהיה באותו מועד בשליטה ישירה של הרייך השלישי (סעיף 47 לחוק הגרמני); (ב) מי שסבל נכות עקב "שלילת חירות", אפילו נשללה חירותו באחת מגרורותיו של הרייך השלישי (סעיף 43 לחוק הגרמני) (ראו סעיפים 5-9 לפסק דינו של המישנה לנשיא חשין בד"נ 11196/03 הנ"ל; ראו גם ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1) 253 (1974); ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת נ' שוהם, פ"ד מ(1) 789 (1986) (להלן: "פרשת שוהם")).

בנפרד מכך, הכיר בית המשפט העליון בפרשת שוהם, ובהמשך להלכות קודמות, ב"הלכת הפחד", הקובעת כי מי שנמלט ממקום מושבו כתוצאה מחשש העומד במבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי מהצורר הנאצי, יוכר נרדף על בסיס סעיף 2(1) לחוק הגרמני; סעיף זה מכיר במעשי אלימות שבוצעו על-ידי גרמנים מטעמי דת, גזע, השקפה או התנגדות לנאציזם כנרדפות (שם, בעמ' 799 לפסק-הדין).

הלכות אלו צריכות יישום בענייננו.

(ב)
תחולת הסעיף הרלוונטי: סעיף 43 או סעיף 47 לחוק הגרמני

ההכרעה בנקודה זו תלויה בשאלה האם הייתה לוב תחת שליטה ישירה של הרייך הגרמני, אם לאו, והתשובה לה היא שלילית.

לוב הייתה בשליטה איטלקית משנת 1911 עד ינואר 1943, שאז שוחררה על-ידי הבריטים (ראו: הערך "לוב" האינציקלופדיה של השואה כרך שלישי 603 (ישראל גוטמן עורך, 1990). משנת 1938 הורגשה בלוב נוכחות גרמנית; נוכחות שגברה החל מ-12.2.41 עקב הגעתו של כוח צבאי גרמני שנועד לסייע לצבא האיטלקי. עד סוף שנת 1941 לא חרג יחסם של הגרמנים ליהודים מזה שהופנה לכלל האוכלוסיה, אולם באביב 1942 הורע הוא באופן משמעותי באמצעות הרחבת חוקי הגזע שחוקק השלטון האיטלקי בלחצה של גרמניה, הטלת גזירות כלכליות, וכן עבודות כפייה והגלייה. עם זאת, ועל-אף שהגזירות הוטלו בהשפעת השלטון הנאצי, מי שהטיל וביצע אותן בפועל היה השלטון האיטלקי, ואין לומר שלוב הייתה כפופה ישירות לשלטון הנאצי (ראו פנקס הקהילות – לוב * תוניסיה 63 (עירית אברמסקי-בליי עורכת, התשנ"ז) (להלן: "פנקס הקהילות")).

משכך, יש להחיל על המערערים את סעיף 43 לחוק הגרמני, הקובע שכדי לענות לגדר "נרדפים", עליהם להוכיח שנשללה חירותם על-ידי השלטון האיטלקי.

בנסיבותיהם הקונקרטיות של המקרים נושא הערעור, לא טען אף אחד מהמערערים שנשללה חירותו על-ידי השלטון האיטלקי, ודי בכך כדי לדחות את הערעורים בנקודה זו.

(ג)
תחולתה של הלכת הפחד

כדי להכיר באדם "נרדף" מכוח הלכת הפחד, עליו להוכיח שהימלטותו מאיזור מגורים בזמן המלחמה נבעה מחשש אובייקטיבי וסובייקטיבי מפעולות אלימות של הצורר הנאצי. מקובלת עלינו עמדת הוועדה, שבריחה כתוצאה מאימת הפצצות אינה באה בגדר הלכת הפחד, שכן מדובר בפעולה מלחמתית, שנפגעו ממנה כל תושבי המקום, יהודים וערבים כאחד, ללא "הבחנה בין דם לדם".

שאלה אחרת היא, האם יש להכיר נרדפות באחד משני המצבים האלה:

(1) אם יוכח כי בריחת יהודים נבעה מחשש מכיבוש גרמני אפשרי של לוב;

(2) אם יוכח שבריחת יהודים ממקום מושבם נבעה מחשש להגלייה על-ידי השלטון האיטלקי או מחשש להילקח למחנה עבודה (מחנות שהוקמו על-ידי השלטונות האיטלקיים).

אין אנו רואים צורך להכריע בשאלה זו, משום שבכל המקרים נושא הערעורים דחתה הוועדה את כל העררים שהגישו המערערים, מאחר שלא מצאה לקבל אף לא גירסה עובדתית אחת של מי מהם שאחת משתי הסיבות הנ"ל הייתה גורם מרכזי לבריחה. קביעות הוועדה בנושא זה הן קביעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור מתערבת בהן אלא במקרים חריגים, והדברים נכונים ביתר שאת, משמוגבלת זכות הערעור על החלטות הוועדה לשאלה משפטית בלבד, כקבוע בסעיף 17(ח) לחוק.

זאת ועוד. הוועדה הנכבדה לא הוציאה מכלל אפשרות שתיתכנה נסיבות קונקרטיות שבהן תחול הלכת הפחד. נסיבות כאלו לא הוכחו לפניה באף אחד מהמקרים נושא הערעורים דנן, ומטעם זה היא דחתה אותם. כאמור, אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה.

רשמנו לפנינו את קביעות הוועדה כי עורר שלא נשמע לפניה יהיה רשאי לשוב ולפנות בבקשה להעיד, כדי לשכנעה כי בנסיבותיו הספציפיות נבעה הבריחה מפחד מהגרמנים.

7. סוף דבר

שלושת הערעורים נדחים.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום י"ח באלול, תשס"ו (11 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.
הילה גרסטל
, שופטת
סגנית נשיא
אב"ד

עוזי פוגלמן
, שופט

אילן ש' שילה
, שופט








עא בית משפט מחוזי 1943/03 יעקב חסון ו-13 אח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (פורסם ב-ֽ 11/09/2006)