פסקי דין על בני שוקרני | פסקי דין על כורש צ'רחי

3982/03 א     28/09/2006




א 3982/03 בני שוקרני נ' כורש צ'רחי




1
בתי המשפט
א 003982/03
בית משפט השלום עכו
28/09/2006
תאריך:
כב' השופטת ג'ני טנוס

בפני
:
בני שוקרני

בעניין:
התובע
י. זילברמן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
כורש צ'רחי


הנתבע
דוד אוחנה

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. עסקינן בתביעה כספית במסגרתה עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו דמי שכירות ופיצויים בשל נזקים שונים עקב השכרת חנותו לנתבע.

2. בתיק זה קיים

פסק דין
חלקי בו נעתר ביהמ"ש לבקשתו של התובע למתן סעד של פינוי והורה לנתבע לפנות את החנות השייכת לתובע שנמצאת ברח' קק"ל 92/2 במרכז המסחרי בכרמיאל (להלן - "החנות").

3.

פסק דין
זה נוגע ליתר הסעדים הכספיים אותם תבע התובע ועניינם דמי שכירות, פיצויים בגין נזקים שגרם הנתבע לחנות וכן עוגמת נפש. מנגד, הנתבע טען כי יש לקזז את ההשקעה שהשקיע בחנות מכל סכום שיחוייב בגין דמי שכירות.

טענות התובע:
4. ביום 11.4.03 נחתם זכרון דברים בין התובע לבין הנתבע לפיו התחייב הראשון להשכיר לאחרון את החנות בתמורה שסוכמה בין הצדדים ע"ס 1,226 דולר (ארה"ב) דמי שכירות לחודש. מדובר בחנות חדשה שבנייתה הסתיימה בחודש 6/03 ונמסרה לחזקתו של הנתבע ביום 22.6.03.

5. החנות הושכרה לנתבע בדמי שכירות חודשיים של 1,226 דולר בלבד, בשל היכרות שהיתה בין התובע לבין מי ממשפחתו של הנתבע ולאחר שהתובע קיבל המלצות ושמע עליו טובות. דמי השכירות של חנויות דומות באותו אזור נעים בין 1,800-1,700 דולר לחודש.

6. התובע טען כי הנתבע החל בבניית גלריה בחנות בניגוד להסכמתו, ביצע עבודות בנייה ושיפוץ ברמה נמוכה ולא מקצועית תוך הסבת נזק לחנות, כגון ריצוף וחלונות.

7. הנתבע החזיק בחנות עד תחילת חודש ינואר 2005, היינו לתקופה של כ-18.4 חודשים במהלכה ניהל שם חנות בגדים ולא שילם דמי שכירות. יוער כי הפינוי בפועל התרחש כעבור למעלה משנה מיום הגשת התביעה.

8. עוד טען התובע כי הנתבע התחמק מחתימה על חוזה ביניהם כפי שהתחייבו לעשות בזכרון הדברים.

9. התובע הכחיש טענות הנתבע לפיהן סוכם בין הצדדים כי תוענק לנתבע תקופת אופציה למשך 5 שנים מעבר לשנת השכירות הראשונה. לטענת התובע, בזכרון הדברים צויינה רק אפשרות לשקול מתן אופציה, אך אין המדובר בהתחייבות של ממש.
כמו כן, הכחיש כי הסכים לשאת בהשקעה הראשונית של הנתבע בחנות.

10. באשר להשקעות הכספיות שיושקעו בחנות, לדידו של התובע הכוונה היתה להשקעה בחיבור החנות לחשמל ומים ותשלום דמי ניהול לחברת עמיגור שהתבטא בסכום כולל של 4,830 ש"ח, אותם הסכים לממן מכיסו. זולת סכום זה ששילם בעבר, לא הסכים לקזז מדמי השכירות אף לא השקעה נוספת.

11. במסגרת סעדיו כפי שפורטו בכתב התביעה דרש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הסכומים שלהלן:
א. דמי שכירות עד להגשת התביעה בסך של 16,551 ש"ח לפי 1,226 דולר לחודש.
ב. עבור החלפת הריצוף, סך של 36,000 ש"ח.
ג. עבור החלפת חלון ראווה בכניסה לחנות, סך של 10,500 ש"ח.
ד. עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.

12. עוד צויין בכתב התביעה, בפיסקה הנ"ל הנוגעת לסעדים, כי התובע מבקש לחייב את הנתבע לשלם לו דמי שכירות ראויים (לפי 1,800 דולר לחודש) בגין כל התקופה שבה החזיק בחנות לאחר הגשת כתב התביעה ועד לפינויה, וכן פיצוי נוסף בסך 100 דולר ליום בגין כל יום איחור בפינוי החנות.
חרף האמור לעיל, העמיד התובע את תביעתו ע"ס 72,551 ש"ח בלבד. בתצהיר העדות הראשית (ת/1) העמיד התובע את תביעתו על סכום גדול יותר, ולכך עוד אתייחס בהמשך.

טענות הנתבע:
13. הנתבע לא הכחיש את חתימתו על זכרון הדברים ולא הכחיש את גובה דמי השכירות בסך 1,226 דולר לחודש, אולם טען להגנתו כי זכרון הדברים כלל תנאים, כך לגישתו, שהתובע התנער מקיומם בהמשך וכי התנערות זו לתנאי זכרון הדברים הביאה לידי כך שלא נחתם חוזה בין הצדדים על אף שטיוטות הסכם הוחלפו ביניהם.

14. לדידו של הנתבע, זכרון הדברים כלל תקופת אופציה של 5 שנים מעבר לשנת השכירות הראשונה וכן כלל התחייבות הנתבע, בתור המשכיר ובעל הנכס, לשאת בעלות ההשקעה הראשונית שתבוצע בחנות לצורך התאמתה כחנות, וזאת על דרך הקיזוז מדמי השכירות.

15. עוד הוסיף הנתבע כי אלמלא ידע כי השקעתו תוחזר לו על דרך הקיזוז וכי תקופת השכירות תהיה לשנה אחת עם אופציה להארכה, הוא לא היה מתקשר עם התובע באותו זכרון דברים ולא היה משקיע מאומה בחנות.

16. הנתבע הכחיש את טענותיו של התובע, וטען בתורו כי שיפוץ החנות בכלל והקמת הגלריה בפרט, היתה בהסכמתו של התובע ובהתאם לתוכניות בנייה שקיבל ממנו.

17. הנתבע לא התכחש לחבותו לשאת בדמי השכירות, לפי 1,226 דולר לחודש עד לפינוי, ברם טען כי יש לנכות ולקזז מהחוב את ההשקעה הכספית שהשקיע בחנות בגין הקמת הגלריה, התקנת מזגן ועבודות שונות נוספות בסכום כולל של 75,000 ש"ח.

דיון בטענות הצדדים:
18. בעלי הדין הגישו תצהירים מטעמם, שמעתי אותם בחקירות שהתנהלו בפני
י וכן שמעתי את העדים שהביאו מטעמם, עד אחד מכל צד. העדים הנוספים לא תרמו להבהרת המחלוקות בתיק זה.

19. סלע המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות שמייחס כל אחד מהם לזכרון הדברים וההשלכות שיש לכל פרשנות בנוגע להיקף החובות והזכויות על פיו.

20. מפאת חשיבותם אפרט להלן את הסעיפים הרלוונטיים מזכרון הדברים כלשונם:
"תקופה חוזה בין שני הצדדים לתקופה של שנה עם אפשרות 5 שנים אופציה".
"לפני מסירת החנות תימסר חוזה שכירות מסודר לשני הצדדים".
"בחוזה תוארך השקעה ראשונית ותופחת מהמחיר שכירות החודשי שנקבע".
(התנאים הנ"ל הובאו כלשונם וככתבם כולל השגיאות הלשוניות).

הכרעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לשני הסעיפים הראשונים , סעיף האופציה וסעיף החתימה על חוזה, אין לה משמעות אופרטיבית מאחר ולא נדרשו סעדים בגינם, אולם ראיתי לנכון לדון בהם כדי שהכרעתי בתיק תהיה בהתבסס על התמונה העובדתית בכללותה, ולא על חלקה בלבד.

21. אפתח בהתחייסות לתנאי האופציה. הנתבע טען, כאמור, כי סוכמה בין הצדדים תקופת שכירות למשך שנה בנוסף לאופציה להארכתה ל-5 שנים נוספות. עוד טען כי לו דובר על שנת שכירות אחת בלבד, אזי לא היה מתקשר עם התובע באותו זכרון דברים ולא היה משקיע את כספו ומרצו בהתאמת החנות לצרכיו.

22. מנגד, טען התובע במהלך חקירתו הנגדית, כי הצדדים בזמנו דיברו אך על "אפשרות" לשקול מתן אופציה, מבלי שתבוא מצידו התחייבות מפורשת לכך.

23. אין חולק כי חוזה שכירות לא נחתם בסופו של דבר בין הצדדים, כאשר כל צד משליך את האשם בגין כך על רעהו. מחד גיסא טוען התובע, כי הנתבע עשה כל אל ידו להתחמק מחתימה על חוזה ומאידך, טען הנתבע כי לא הסכים לחתום על שני חוזים שהומצאו לו, בניסוחים שונים, מאחר ולא תאמו את האמור בזכרון הדברים, בין היתר, בעניין האופציה שנעדרה מהם. יחד עם זאת, שלח הוא נוסח חוזה מוצע מטעמו, אך התובע סרב לחתום עליו ללא כל הסבר.

24. במחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין האופציה, רואה אני להעדיף את עמדתו של הנתבע. בבואי להתחקות אחר הפירוש הנכון שיש לייחס לסעיף האופציה בזכרון הדברים, תרתי אחר לשון הכתוב, התנהגות הצדדים והשכל הישר.

25. לשונו של זכרון הדברים כפי שנוסח תואם לטעמי את עמדת הנתבע, לפיה ניתנה לו שנת שכירות עם אופציה ל-5 שנים נוספות. לו צדק התובע בגישתו, יש להניח כי הדבר היה מקבל ביטוי באותו זכרון דברים בניסוח כגון: "תישקול אופציה", או, "ישקול המשכיר אם להעניק אופציה" וכו'.
"האפשרות" היחידה לה התייחס זכרון הדברים היא האפשרות לממש אופציה שהוענקה לנתבע, ולא "האפשרות לשקול" מתן אופציה בעתיד עם חתימת החוזה. כל פרשנות אחרת מעלה תהיות , אם לא באופציה של ממש דן זכרון הדברים, אזי לצורך מה הועלה הנושא על הכתב ?!

26. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי שוכר יחפוץ לשריין לעצמו תקופת שכירות הכוללת אופציה עתידית, ובפרט שוכר כגון הנתבע שהינו סוחר מנוסה, שכן ככל שלא יצלח העסק, יהיה פטור מהמשך השכירות, אולם ככל שיצלח עסקו ויחפוץ בהמשך ההצלחה ושיחזורה, אזי ידע כי קיימת אפשרות להאריך את תקופת השכירות ללא חשש.

27. אשר על כן, מקובלת עליי עמדת הנתבע בנושא האופציה.

28. כפי שציינתי לעיל, הצדדים לא השכילו להגיע לחתימה על חוזה מלא ומקיף. אף בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של הנתבע, לפיה טיוטות החוזים שנשלחו לו, שניים במספר, לא תאמו את ההבנות שהועלו בזכרון הדברים.

29. השוואת הניסוחים של טיוטות החוזים לעומת האמור בזכרון הדברים, תומכת בעמדתו של הנתבע, לפיה אכן שונו מספר תנאים. הסבריו של הנתבע כי לא חתם בשל השינוי בסעיף האופציה, בשל האמור בנוגע לזהות האנשים שינהלו את החנות ולבסוף בשל סכום שטר הביטחון, מקובלים עליי.

30. לכל אלה רואה אני להוסיף כי שוכנעתי שבנסיבות העניין קיננה החרטה בלבו של התובע על כך כי השכיר את החנות במחיר הנמוך מהמחיר המקובל באזור, כאשר לדידו דמי השכירות המקובלים שם עומדים על 1,700-1,800 דולר. לא מן הנמנע כי מניעים שמקורם באותה חרטה, הניעה אותו לנסות להביא את יחסי השכירות ביניהם לידי סיום.

31. אף העובדה, כי התובע לא הגיב לטיוטת החוזה הנגדי ששלח לו הנתבע ולא הציג אלו הסתייגויות יש לו מהטיוטה הנגדית, תומכת בהנחה כי התובע לא חפץ לשקול את האמור בטיוטת החוזה וכל מבוקשו היה לפנות את הנתבע משם.

32. לאחר שדנתי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לאופציה ולאי החתימה על חוזה ביניהם, אדון כעת במחלוקת השלישית שנוגעת לפרשנותו של זכרון הדברים, היא המחלוקת בדבר קיזוז השקעת הנתבע בחנות מדמי השכירות החודשיים.

33. כזכור, התובע טען כי האמור בזכרון הדברים באשר לנושא זה, מתייחס אך ורק להשקעתו בגין חיבור החנות לחשמל תלת-פאזי, חיבור החנות לשעון מים וכן תשלום דמי ניהול שנתיים לחברת עמיגור.

34. מנגד טען הנתבע כי עפ"י האמור בזכרון הדברים, אותה השקעה ראשונית אשר תוערך (שם נכתב "תוארך", צריך להיות: "תוערך") מתייחסת להשקעתו בחנות, כאשר ההשקעה הגדולה מכולן היתה בניית הגלריה.

35. אף בעניין זה אני מעדיפה את גרסת הנתבע על פני גרסת התובע. "ההשקעה הראשונית" אליה מתייחס התובע אינה ממין ההשקעות שמבצעים שוכרים דרך כלל והרי אם התובע לא היה משכיר את החנות, היה האחרון ממילא נושא באותם תשלומים בגין מים, חשמל ודמי ניהול, ללא כל קשר לשאלה, אם הושכרה החנות אם לאו. על כן, קשה להלום כי הוצאות בגין חיבור למים, חשמל ותשלום דמי ניהול, הם בגדר "השקעה" במושכר.

36. לעומת זאת, עדותו של הנתבע בעניין זה מקובלת עליי ואמינה בעיניי. במהלך עדותו פרט הנתבע כי הקים את הגלריה בתיאום עם התובע ולפי תוכניות הבנייה מטעמו. הודאת התובע במהלך חקירתו כי הנתבע לקח ממנו את התוכניות וכן הודעתו בתצהיר התשובות לשאלון (נ/2) כי קישר בין הנתבע לבין האדריכל שעשה לו את התוכניות, תומכת בגרסת הנתבע דווקא.

37. אף הסבריו של התובע במהלך עדותו כי לא היה מעוניין בגלריה, עומדת בסתירה גמורה לתיאורו כיצד סייע בידי הנתבע עת מסר לו תוכניות בנייה, הכיר לו את האדריכל, ואף התלווה אליו לעירייה לצורך הסדרת נושא הרישוי (שלא צלח בסופו של דבר). העובדה כי לאחר פינוי הנתבע, הקים התובע גלריה בחנות, שאף כיום אין לה היתר בניה, תומכת ומחזקת את טענות הנתבע.

39. הודאת התובע במהלך חקירתו כי לגלריה שנמצאת כיום בחנות, ואשר הוקמה על ידו, אין היתר בניה חרף בקשה שהגיש, משמיטה את הקרקע מתחת לגרסתו של התובע בעניין אי הסכמתו אז להקמת גלריה ע"י הנתבע ללא היתר כדין, ומצד שני תומכת בגרסת הנתבע כי התובע היה מעוניין בהקמתה בזמנו.

40. כסיכום ביניים אציין, כי לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שבחנתי את הראיות, נחה דעתי לקבל את גרסת הנתבע ולהעדיפה על גרסת התובע.
בהקשר זה, רואה אני לציין בשנית, כי בפסק דיני התייחסתי לכלל המחלוקות בין הצדדים, אף על פי שלחלק מהמחלוקות אין תוצאות אופרטיבית, כגון לעניין האופציה ואי חתימה על חוזה מקיף, למעט לצורך קביעת מסקנות הקשורות לאמינות ומהיימנות או למסקנות הנובעות מהגיון הדברים כפי שהתרחשו דאז וכדי להבהיר כי גרסת הנתבע היתה מקובלת עליי ועדיפה על גרסת הנתבע לגבי כל המחלוקות בין הצדדים ולאו דווקא במחלוקת לעניין קיזוז ההשקעה בגין הקמת הגלריה.

הסעדים:
41. אין חולק בין הצדדים כי התובע קיבל את החזקה בחנות ביום 2.1.05. כמו כן, אין חולק כי הנתבע לא שילם דמי שכירות כלל.

42. הנתבע מודה בחובו לתשלום דמי שכירות בגין כל התקופה בה החזיק בחנות, אולם טען כי יש לקזז את השקעתו בגין הקמת הגלריה ושיפוצים נוספים, בסך של 75,000 ש"ח.

43. במסגרת כתב התביעה דרש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו דמי שכירות בגין התקופה שעד להגשת התובענה, היינו, בגין התקופה שבין 22.6.03 מועד מסירת החזקה בחנות לנתבע ועד ליום הגשת התביעה בתאריך 17.11.03. בנוסף, דרש התובע לחייב את הנתבע בגין נזקים שגרם והותיר בחנות ובגין עוגמת נפש.

44. בכתב התביעה קיימת התייחסות לגבי דמי שיכורת "עתידיים" עד לפינוי החנות בפועל, שכן בעת הגשת התביעה, החנות הייתה עדיין בחזקת הנתבע. הסכום המבוקש בכתב התביעה בגין דמי שכירות הוא בגין פרק קצר מכלל התקופה שבה החזיק הנתבע בחנות.

45. עם פינוי החנות ביום 2.1.05 לא דרש התובע לתקן את תביעתו ע"י הוספת דמי השכירות המגיעים לו בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל (כשנה וחודשיים).

46. לעומת זאת, בסיכומים מטעמו דרש התובע, בין היתר, לחייב את הנתבע לשלם לו דמי שכירות בגין כל התקופה ולא רק בגין חלקה כפי שצויין בכתב התביעה. הנתבע בתורו התנגד לכך וטען כי יש בכך משום הרחבת חזית כלפיו.

47. אני דוחה טענתו הנ"ל של הנתבע אודות הרחבת חזית שכן, כתב התביעה מתייחס לדמי שכירות "עתידיים", אף שלא נכללו בסכום התביעה. לכך יש להוסיף כי בתצהיר העדות הראשית מטעמו (ת/1) דרש התובע לפצותו בגין דמי שכירות לכל התקופה. משלא התנגד הנתבע בפתח ישיבת ההוכחות לאמור בתצהיר, הסכים למעשה להרחבת החזית נגדו.

48. בשולי הדברים אציין, כי אף אם הייתי מקבלת את עמדת הנתבע בעניין זה, יש להניח, מן הסתם, כי התובע היה מגיש תביעה חדשה נגדו בגין דמי השכירות לתקופה שבין הגשת התביעה עד לפינוי בפועל, ותביעתו היתה מתקבלת שכן מדובר בעילה חדשה (מדובר בעילת תביעה שמתחדשת מדי חודש בחודשו).

49. על כן, ובהעדר התנגדות להרחבת חזית בטרם נחקרו העדים, וכדי להביא את כל המחלוקת בין הצדדים לידי סיום ללא צורך בהגשת תביעה חדשה, ובהתחשב בכך כי הנתבע אינו מכחיש את זכותו של התובע לדמי שכירות וכל הגנתו נסמכת על טענת הקיזוז, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבע בעניין זה.

50. אכן, ראוי היה שהתובע ינקוט בהליך לתיקון כתב התביעה והגדלת הסכום הנתבע ותשלום אגרה בהתאם, אך מהנימוקים שציינתי לעיל, מצאתי כי מדובר במחדל טכני שאינו גורם לעיוות דין.

51. דמי השכירות שסוכמו בין הצדדים בזכרון הדברים עמדו על 1,226 $ לחודש. שער הדולר כפי שעולה מחישוב הסכומים שערך התובע (סע' 27 במוצג ת/1 וסע' 10 בעמ' 5 לסיכומי התובע) עמד על 4.5 ש"ח.

52. בסיכומיו טען התובע כי מגיע לו סך של 99,306 ₪ בגין דמי שכירות לכל התקופה. אני מקבלת טענתו זו של התובע, בכפוף לקביעתי בהמשך בשאלת הקיזוז.

53. אתייחס כעת ליתר טענות התובע בדבר הנזקים השונים להם טען.
בעניין זה לא הביא התובע ולו ראיה אחת, כגון קבלות ששילם בשל הוצאותיו בעקבות התיקונים שביצע, לא הביא עדים ולא חוו"ד שמאי. מדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא מצאתי לגביה חיזוק במכלול הראיות שהונחו בפני
י.

54. לכל אלה יש להוסיף, כי הסכומים שצויינו בגין אותם פרטי נזק, השתנו לאורך המשפט, כך לדוגמא, צויינו סכומים שונים בגין אותם פרטי נזק בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע (ת/1) ובתצהיר התשובות שלו לשאלון (נ/2). שינויים אלה בסכומי הנזק, יש בהם בנוסף לנימוקים שמניתי לעיל, כדי לגרוע מאמינותו של התובע.

55. הנתבע הכחיש את נזקיו של התובע ולאור כך שגרסת הנתבע באופן כללי מקובלת עליי ועדיפה על גרסת התובע, הרי שבהעדר ראיות נוספות, ומהנימוקים שציינתי, אני דוחה את טענות התובע בעניין הנזקים השונים להם טען.

56. לבסוף, נדרשת אני לשאלת הקיזוז. הנתבע טען, כי השקעתו בחנות הסתכמה בסך של 75,000 ש"ח. הנתבע לא הביא ראיות בעניין זה כגון: קבלות, עדים או חוו"ד שמאי. יחד עם זאת, ועל אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, טענת הקיזוז מקובלת עליי, שכן מצאתי חיזוק ועיגון לטענתו בחומר הראיות.

57. אפרט: בפרק הקודם דנתי והכרעתי בזכותו של הנתבע לקזז את "ההשקעה הראשונית" שלו בחנות וכל שנותר לבדוק עתה, הוא גובה הסכום שיש לקזזו.

58. התובע טען במהלך עדותו בפני
י כי סכום ההשקעה הינו מופרז ומוגזם שכן, האדריכל מטעמו אשר הכין את התוכנית לבניית הגלריה, נתן הצעת מחיר לבנייתה בסך של
33,315 ש"ח עבור שטח כפול משטח החנות.
הצעת המחיר לא הוצגה בפני
י והאדריכל מר סגל לא הובא לעדות בעניין זה.

59. טענת הנתבע כי השקעתו בחנות עמדה על 75,000 ש"ח צויינה בהזדמנות קודמת לפני הגשת התביעה, וזאת במכתבו של ב"כ הנתבע לב"כ התובע (נספח ד' לתצהיר נ/3). באותו מכתב נטען כי עלות הקמת הגלריה הסתכמה ב- 35,000 ש"ח ולכך יש להוסיף סך של 15,000 ש"ח בגין הנמכת הגלריה וסך של 25,000 ש"ח בגין מזגן, תקרה אקוסטית ועבודות חשמל.

60. הודאת התובע בשלב מאוחר יותר (בתצהיר ת/1) כי האדריכל מטעמו העריך את עלות העבודה של הקמת גלריה בסכום של כ- 33,000 ש"ח, והעובדה כי מדובר בסכומים זהים למדי, מצביעה על כך כי העלות שהופיעה קודם לכן בנספח ד' הנ"ל (אשר נכתב הרבה לפני תצהירו של התובע), אינה תלושה מהמציאות וזהות הסכומים אינה אקראית .

61. יש להעיר, כי טענת התובע לפיה הצעת המחיר מטעמו התייחסה להקמת גלריה בשטח של 80 מ"ר, כפול מזה שביצע הנתבע (40 מ"ר) אינה מצביעה בהכרח על סתירה או פער שכן לא מן הנמנע כי כוונת האדריכל היתה שסך כל השטח שנוצר בחנות לאחר הקמת הגלריה הוא 80 מ"ר.

62. התובע לא הכחיש כי הנתבע התקין מזגן בחנות ואף ציין כי המזגן נמצא עדיין שם ללא כל שימוש.

63. סוף דבר, אף בעניין הקיזוז, בדומה למסקנתי ביתר המחלוקות בין הצדדים, מקובלת עליי טענת הנתבע ולאור כך, יש לקזז את השקעתו בפועל בחנות. יחד עם זאת, יש מקום להפחית את סכום הקיזוז, וזאת נוכח הודאת הנתבע כי השקעתו הוכרה כהוצאה מוכרת ע"י שלטונות המס. משכך, ברי כי נזקו של הנתבע הינו פחות מסכום הקיזוז לו טען.
אשר על כן, הנני להעמיד את סכום הקיזוז על סך של 65,000 ש"ח.
סיכום:
64. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 99,306 ש"ח בקיזוז סך של 65,000 ש"ח בגין השקעתו, ובסה"כ: 34,306 ש"ח.

65. אינני פוסקת סכום כלשהו בגין הפרשי הצמדה וריבית עד ליום כתיבת פסה"ד, שכן הקיזוז נעשה בערך נומינאלי ומנגד, סכום החוב בגין דמי שכירות חושב בידי התובע לפי שער דולר של 4.5 ש"ח, שהינו גבוה משער הדולר ביום כתיבת פסה"ד כפי שפורסם ע"י בנק ישראל וגבוה משער הדולר בעת חתימת התצהיר ת/1.

66. הסך של 34,306 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

67. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח + מע"מ וכן החזר אגרות ששולמו כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומן בידי התובע ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ו' תשרי , תשס"ז, 28/9/06 , בהעדר הצדדים.

ג'ני טנוס
, שופטת

003982/03א 114 ענת גולדשטיין








א בית משפט שלום 3982/03 בני שוקרני נ' כורש צ'רחי (פורסם ב-ֽ 28/09/2006)