פסקי דין על ברנשטיין צבי | פסקי דין על ברנשטיין רות | פסקי דין על אגודה שיתופית בית יצחק - שער חפר ואח'

2015/01 הפ     05/10/2006




הפ 2015/01 ברנשטיין צבי , ברנשטיין רות נ' אגודה שיתופית בית יצחק - שער חפר ואח'




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 002015/01
בפני
:
כב' השופטת רות רונן

תאריך:
05/10/2006
בעניין:
1 . ברנשטיין צבי

2 . ברנשטיין רות
ע"י ב"כ עו"ד
ברוך

תובעים

נ ג ד
1 . אגודה שיתופית בית יצחק - שער חפר
2 . מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב
3 . אפרתי יורם
4 . אפרתי אפרת
5 . אפרתי ז'אנה
6 . אפרתי אבני
ע"י ב"כ עו"ד
1. הכט

2. גורנשטיין
6-3. אגמון
נתבעים
פסק דין


1. הוריה של התובעת 1 (להלן: "התובעת". ההורים, משפחת לוי - פליקס, יכונו להלן למען הנוחות גם "התובעים"), רכשו בשנות ה-30 של המאה שעברה זכויות במגרש במושב שער חפר - בית יצחק. שטחו של המגרש שנרכש היה 16 דונם (המגרש יכונה להלן: "המגרש המקורי"). התובעים בקשו בתביעה הנוכחית להצהיר כי הזכויות במגרש בשטח של 9.6 דונם הצמוד למגרש המקורי שנרכש על ידיהם, והרשום כיום בבעלות קק"ל (להלן: "מגרש המריבה"), שייכות להם.

התובעים טענו כי מגרש המריבה הוקצה להם עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אולם, כתוצאה ממעשי תרמית והונאה של הנתבעת 1 (להלן: "האגודה"), והנתבע 2 (להלן: "המינהל"), לא נודע להם על הזכויות הללו עד לסמוך לפני הגשת התביעה.
התובעים, שלא היו חברים באגודה, האמינו – כתוצאה ממצג שווא שהוצג להם, כי קיים קשר בין העובדה שהם אינם חברים לאגודה לבין זכותם לקבל זכויות במגרש המריבה, לצורך השלמת שטח המשק שלהם לשטח של 25 דונם.

2. התובעים טענו כי החלו לערוך בירורים בנושא, לאחר שבחודש מרץ 2000 נודע להם כי האגודה מבקשת לחלק קרקעות במושב, כדי להשלים שטח של משקים קטנים עד לשטח של 20 דונם. התובעים סברו מלכתחילה כי הם מופלים לרעה לעומת חברי האגודה, ואף הגישו תובענה (בה. פ. 412/00), בה עתרו להסרת האפליה והקיפוח. רק לאחר חקירה מורכבת, הבינו התובעים – כך הם טוענים – כי יש להם זכות במגרש המריבה.

3. יובהר עוד כי מגרש המריבה היה במשך תקופה ארוכה בבעלות משפחת גרינבאום, כחלק מהמשק שלהם.
משק גרינבאום הוא בשטח כולל של כ-25 דונם, והוא כולל חלקה א' בשטח של 7.974 דונם, וחלקה ב' בשטח של כ-17 דונם.

הנתבעים 3-6 (להלן: "אפרתי") רכשו בחודש ספטמבר 1988 את משק גרינבאום, ובכלל זה את מגרש המריבה. מאז סוף שנת 1988, מתגוררים אפרתי במשק שרכשו.

ההליכים הקודמים בתביעה
4. הנתבעים הגישו בזמנו בקשה (בש"א 24278/00), בה עתרו לסילוק על הסף של התביעה מטעמי התיישנות. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ברון) קבע כי מאחר שהמגרש הוא "מקרקעין מוסדרים", די בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות, לאור ס' 159ב' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור. בהחלטתו של בית המשפט העליון (רע"א 7052/01, כב' השופטת דורנר), נקבע כי הזכות הנטענת על ידי התובעים היא זכות אובליגטורית במגרש, שכן היא לא נרשמה על שם התובעים. לכן, תקופת ההתיישנות לגביה היא 25 שנה (מכוח ס' 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). מאחר שפרק זמן זה כבר חלף, הרי שהתביעה התיישנה. עם זאת, כב' השופטת דורנר קבעה כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט המחוזי לצורך בירור טענת התרמית והונאה, לפי ס' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.

5. בהחלטה מאוחרת יותר, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ברון, בבש"א 12064/03), כי יש תחולה לחריג שבס' 7 לחוק ההתיישנות, כי ניתן לבסס את טענות המירמה של התובעים על ס' 56 לפקודת הנזיקין, וכי הידיעה הממשית על המירמה של האגודה נודעה לתובעים לכל המוקדם בתחילת שנת 2000. עם זאת נקבע כי אין תחולה להוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות.

גם על החלטה זו הוגשה בר"ע (רע"א 4951/04), שנדונה בפני
כב' השופט גרוניס. הבקשה נדחתה תוך שבית המשפט קבע כי מן הראוי שההליך יתנהל עד תומו על סמך תשתית עובדתית שתוכח. כב' השופט גרוניס קבע כי אין לומר שזכיית אפרתי בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות הינה ודאית או אף קרובה לכך, גם בהתחשב באפשרות תחולתו של ס' 8 לחוק ההתיישנות – אפשרות שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

עולה מכל האמור לעיל, כי נותרה לתובעים האפשרות להוכיח כי התביעה לא התיישנה, למרות שתקופת ההתיישנות חלפה, מכוח תחולתה של הוראת ס' 7 לחוק ההתיישנות, ואף מכוח הוראת ס' 8 לחוק הנ"ל, אפשרות שנותרה פתוחה ככל הנראה, לאור החלטתו הנ"ל של כב' השופט גרוניס.

6. התובעים הגישו במסגרת התביעה הנוכחית, בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 21099/01), שימנע מאפרתי לתפוס חזקה במגרש המריבה, ושיורה להם להשיב את המגרש למצבו ביום הגשת התביעה. בית המשפט (כב' סגה"נ השופט זפט) דחה את הבקשה, וקבע כי אם בסופו של דבר, ייקבע כי מגרש המריבה כלול בשטח התובעים, כל פעולה שתעשה בינתיים במגרש תהא ניתנת לביטול, ולא יהיה בה כדי לפגוע בזכות התובעים. בהתאם להחלטה הנ"ל, התחייבו אפרתי בכתב, כי אם ייקבע כי לתובעים זכות עדיפה על המגרש, הם ימסרו את המגרש לתובעים ללא כל תביעת פיצויים עבור השבחת הקרקע.

יצוין עוד בהקשר זה, כי כב' השופט זפט החליט ביום 14.4.00, כי על האגודה להקצות יחידה בת 9.6 דונם, לצורך הבטחת תביעתם של התובעים, למקרה שהתביעה נגד האגודה תתקבל, אך יקבע כי טענות אפרתי לפיהן זכויותיהם גוברות על אלה של התובעים יתקבלו אף הן. החלטה זו ניתנה בעקבות הצהרתו של ב"כ האגודה, עו"ד הכט
, לפרוטוקול, לפיה בכל חלוקה של קרקע על ידי האגודה "יונחו בצד" 9.6 דונם שלא ייכללו בקרקעות המחולקות על ידי האגודה.

7. יצויין כי גם המינהל הגיש בקשה לסילוק על הסף, לאחר שניתנו כל ההחלטות הנ"ל. לטענתו, מאחר שעל פי ההחלטה של כב' השופטת דורנר, ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות רק מכוח ס' 7 לחוק ההתיישנות, ומאחר שכנגד המינהל לא נטענה טענת תרמית, הרי יש לסלק על הסף את התביעה נגדו. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 22.6.05, בה נקבע כי על פי כתבי הטענות, כוללת חזית המחלוקת גם טענת מירמה כנגד המינהל.

עוד יש להבהיר כי בישיבת יום 30.10.05 הסכימו הצדדים לוותר על חקירות נגדיות של המצהירים על תצהיריהם, ולסכם על סמך חומר הראיות כפי שהוא בתיק בית המשפט.

לאחר שנסקר הרקע שלעיל, נבחן את טענותיהם של הצדדים.

טענות התובעים
8. טענתם העיקרית של התובעים, היא כי הם לא ידעו שהוקצו להם זכויות במגרש המריבה, משום שנציגי האגודה הציגו להם מצג כאילו הם אינם זכאים להקצאה, שכן הם אינם חברים באגודה. לכן, הם לא ידעו על הגזל במשך כל השנים.

9. התובעים טענו כי המגרש המקורי שנרכש בשנות ה-30 של המאה שעברה, היה בבעלות התובעים עצמם, ולא בבעלות האגודה, והוא נרכש במחיר מלא על ידי הורי התובעת מחברת "רסקו". התובעים טענו כי לאחר קום המדינה, מכרה המדינה קרקעות לקק"ל. במסגרת זו הוקצתה תוספת קרקע למשקים לצורך השלמתם ל-25 דונם. לטענת התובעים, גם מגרש המריבה הוקצה להם עצמם ולא לאגודה. התובעים טענו כי האגודה ידעה זאת, וכי היא ניסתה, בשיתוף עם המינהל, להסתיר זאת מהתובעים.

10. כפי שיובהר להלן, חומר הראיות עליו ביססו התובעים את טענתם היה רובו ככולו חומר ראיות שהתובעים לא ידעו אודותיו מידיעה אישית, והתובעים טענו כי ניתן לקבל אותו מכוח חריגים לכלל האוסר על עדות שמיעה – אמרות נפטרים בניגוד לאינטרס שלהם, קבילותם של "תעודות נושנות", תעודות ציבוריות ורשומות מוסדיות כראייה לאמיתות תוכנם.

11. באשר למינהל, לטענת התובעים הוא ידע את העובדות לפחות משנת 1961, שכן כל הפעולות של קק"ל מאז ואילך נעשו בידיעתו. המינהל היה מודע לכל הפעולות של האגודה, ופעל יחד עימה למחיקת נחלות כגון נחלת התובעים. המינהל הציג לתובעים מצג כוזב כאילו נוספה להם קרקע לנחלה, וכאילו אי חברותם באגודה היא רלוונטית לענין זכויותיהם בקרקע.

התובעים טוענים כי זכותם במגרש המריבה גוברת על זכותם של אפרתי, ולחלופין, כי יש להורות לאגודה להקצות להם מגרש אחר, שווה ערך למגרש המריבה.
טענות האגודה
12. לטענת האגודה, תביעת התובעים לא הוכחה ולחלופין – היא התיישנה.
האגודה טוענת כי המסמכים עליהם מבוססת התביעה, ובכלל זה תשריט החלוקה שהוא חלק מנספח ד' לתצהיר התובע, אינם קבילים בהיותם "עדות שמיעה". האגודה טוענת כי היא לא הציגה לתובעים מצג שווא, ואף לא הסתירה את תשריט החלוקה נספח ד' – שהורי התובעת היו ודאי מודעים לו. האגודה עוד טוענת כי לא הוכחה כל פעולה אקטיבית של האגודה כדי לרמות את התובעים. בנוסף, האגודה טוענת כי התובעים אינם חברי אגודה, ולכן האגודה לא היתה חייבת לטפל בעניינם, ועל כל פנים, אף לו היו חברי אגודה, הם היו זכאים לכל היותר להשלמת המשק שלהם ל-20 דונם.

טענות המינהל
13. המינהל טוען כי על פי ההחלטות הקודמות בתיק, התובעים חייבים להוכיח כנגדו טענת תרמית – כדי להתגבר על התיישנות התביעה. לטענת המינהל, טענות התובעים כנגדו הן בעיקרן טענות של רשלנות, שהתיישנו זה מכבר. טענות התרמית – ככל שנטענו – לא הוכחו, ודאי לא ברמה הנדרשת להוכחת תרמית. המצגים של המינהל לא היו מצגי שווא במסמכים אליהם התובעים מפנים. לא הוכחה כוונה של המינהל להטעות את התובעים, ואף לא הסתמכות של התובעים על מצגי המינהל.

המינהל מפנה גם להסכם שנחתם בין התובעים לבינו, בשנת 1997 ולוויתור של התובעים שם על זכויותיהם במגרשים אחרים, וכופר בטענת התובעים כאילו סעיף הוויתור הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד.

לבסוף טוען המינהל כי יש לדחות את התביעה נגדו, שכן התובעים אינם עותרים לסעד כספי. עוד נטען כי אם יתקבלו טענות התובעים כנגד האגודה, יקבלו התובעים מהאגודה מגרש בשטח של 9.6 דונם (בין אם מגרש המריבה או מגרש אחר), ולמינהל אין קשר לכך כלל.

טענות אפרתי
14. אפרתי טוענים כי יש לדחות את התביעה כנגדם. לטענתם, הם ניהלו מו"מ לרכישת משק 106 – הוא משק גרינבאום, שמגרש המריבה הוא כזכור חלק ממנו. הם שילמו עבור המגרש תמורה גבוהה מהמקובל, ואף השקיעו סכומי כסף גדולים במשק מאז רכישתו.

אפרתי טוענים כי נגדם כלל לא הועלתה טענת תרמית.
הם טוענים כי התובעים מנועים לתבוע היום זכויות במגרש המריבה, לאחר שלא עשו כן במשך כל השנים עד היום, וכן לאור סעיף הוויתור בהסכם החכירה בו התקשרו התובעים עם המינהל בשנת 1997. גם אפרתי טוענים טענות לגבי קבילותם וערכם הראייתי של המסמכים עליהם מבססים התובעים את טענותיהם.

סיכומי התשובה
15. התובעים הגישו סיכומי תשובה, בהם הם השיבו לטענותיהם של כל הנתבעים. הם טענו בין היתר כי אף אחד מהנתבעים לא הציג תיזה עובדתית חלופית לזו שהוצגה על ידיהם, ולא העלה כל טענה עניינית הסותרת את טענות התובעים.
התובעים התייחסו בסיכומי התשובה בפירוט לטענותיהם של הנתבעים בסיכומים מטעמם.

דיון
16. לאור כל האמור לעיל, עולה כי על התובעים בתביעה הנוכחית מוטל קודם כל הנטל להוכיח את עילת התביעה שלהם – כבכל תביעה, היינו מוטל עליהם להוכיח כי הם בעלי זכויות במגרש המריבה. אם יעמדו בנטל זה, יהיה עליהם להוכיח כי הם לא הגישו את התביעה במועד, משום שהנתבעים או מי מהם הטעו ורימו אותם.

17. כדי להכריע במחלוקת מושא התביעה שבפני
, יש לבחון מספר שאלות.
ראשית, יש לבחון האם הוכיחו התובעים כי בעלת הקרקע, קק"ל, הקצתה להם בזמנו את הזכויות במגרש המריבה. בהקשר זה יהיה מקום לבחון האם הזכויות במגרש הספציפי הזה הוקצו לתובעים עצמם ישירות על ידי קק"ל, בלא שלאגודה היו זכויות כלשהן במגרש, באופן ששאלת היותם של התובעים חברי אגודה לא השליכה על זכויותיהם לקבל זכויות במגרש.

אם יוכח כי מגרש המריבה הוקצה על ידי קק"ל לתובעים ישירות, יהיה מקום לבחון את השאלה האם הוצג להם מצג על ידי האגודה ועל ידי המינהל, לפיו הם לא זכאים לקבל זכויות במגרש המריבה, משום שהם אינם חברי אגודה.
יהיה מקום לבחון את המצגים שהוצגו לתובעים כמו גם להורי התובעת בהקשר זה, הן על ידי המינהל והן על ידי האגודה בתקופות השונות כמו גם את אומד הדעת של האגודה כאשר הציגה את המצגים, ביחס לאמיתותם.

אם יסתבר כי האגודה רימתה את התובעים ביחס לזכויותיהם, הרי שניתן יהיה לקבוע כי הם זכאים לזכויות במגרש המריבה, וכי זכותם לתבוע זכויות אלה לא התיישנה.
אז יהיה מקום לבחון את זכויות התובעים מול זכויותיהם של אפרתי, אשר רכשו אף הם זכויות במגרש המריבה.

ביחס לכל אחת מהשאלות שלעיל, נבחן האם הוכיחו התובעים את גרסתם לאור הראיות שהוצגו על ידיהם, כאשר נבחן את קבילות הראיות, והאם יש בראיות הקבילות כדי להרים את הנטל שהוטל על התובעים.

18. כפי שיובהר בפירוט להלן, אני סבורה כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו ברמת הסבירות הנדרשת המשפט האזרחי, כי מגרש המריבה הוקצה להם ישירות ולא דרך האגודה. בנוסף, גם לו היו התובעים מוכיחים את עילת התביעה שלהם, אני סבורה כי הם לא הוכיחו את רכיבי ס' 7 לחוק ההתיישנות מאחר שלא הוכחה תרמית או אונאה מצד האגודה, וגם משום כך - דין תביעתם להדחות.
המוסדות המיישבים
19. בטרם נפנה לדיון מפורט בטענות הצדדים, ונבחן האם הוכיחו התובעים את רכיבי התביעה שלהם, נסקור בקצרה את מהותם של המוסדות הרלוונטיים הנזכרים בתביעה ובמסמכים – הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל, חברת "רסקו", ומינהל מקרקעי ישראל.

כעולה מתצהירו של התובע, המבוסס על מסמכים נושנים (שכפי שיובהר להלן אני סבורה שניתן לקבלם כראיה לאמיתות תוכנם), הרי בתחילת המאה העשרים פעלו לצורך יישוב ארץ ישראל הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל. הסוכנות היתה גוף ציבורי, שהוקם על פי הדין הבינלאומי לצורך הקמת בית יהודי בארץ ישראל, והקרן הקיימת היתה חברה בע"מ.

ההתיישבות בארץ ישראל באותה תקופה – ראשית המאה העשרים, לפני קום המדינה, היתה בשני זרמים: זרם התיישבותי שנקרא "ההתיישבות העובדת", וכן התיישבות שהשתייכה לזרם אחר, "התיישבות המעמד הבינוני". מאפייני התיישבות המעמד הבינוני היו שונים מאלה של ההתיישבות העובדת. בית יצחק נוסד כחלק ממפעל ההתיישבות של המעמד הבינוני.

20. חברת "רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ" הוקמה בשנת 1934 במטרה לעזור להתיישבות המעמד הבינוני, לאחר שהנאצים עלו לשלטון. מחצית מחברי ההנהלה של רסקו נקבעו על ידי הסוכנות היהודית. קק"ל ורסקו היו – במועד עלייתם על הקרקע של מתיישבי בית יצחק, תאגידים בבעלות זהה. קק"ל הציעה קרקעות לרסקו, ורסקו הציעה את הקרקעות למתיישבים.

21. הסוכנות הוכרה על ידי מדינת ישראל כגורם העוסק בעלייה ובהתיישבות, בחוק משנת 1952.
בשנת 1953 נחקק חוק קרן קיימת לישראל תשי"ד – 1953.
בשנת 1960 נחקק חוק יסוד מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל תש"ך – 1960, וחוק מינהל מקרקעי ישראל תש"ך – 1960.

בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הקרן הקיימת לישראל, נכרתה אמנה על פיה כל עסקה במקרקעי ישראל תעשה בידי המינהל בשם הבעלים הרשומים של הקרקע, כסוכן של הבעלים (נספח ג' לתצהירו של התובע).

22. בענייננו, הבעלים הרשומים של המקרקעין הרלוונטיים היא הקרן הקיימת לישראל, וכעולה מהאמנה שאוזכרה לעיל, פועל המינהל בקשר עם המקרקעין כשלוח, סוכן של הקרן הקיימת לישראל.
התובעים טוענים כי מינהל מקרקעי ישראל הודיע בעבר כי הוא מאמץ חוזים והתחייבויות של רסקו ששימשה כגורם מיישב עבור הקק"ל.

יוער כי המינהל – שהוא בעל דין בתביעה הנוכחית, לא חלק על אף אחת מהעובדות שצויינו לעיל, ולא כפר בהן.

הקצאת המגרש המקורי לתובעים
23. טענתם הראשונה של התובעים היא, כפי שהובהר לעיל, כי כאשר הם (היינו משפחת לוי – פליקס) רכשו את המגרש המקורי, המגרש הוקצה להם באופן אישי, כנגד תמורה מלאה שהם שילמו למוסדות המיישבים.

התובעים טענו כי קק"ל רכשה את אדמות "עמק חפר", ומכרה אותן לחברת רסקו, על מנת שהן יימכרו לעולים מ"זרם המעמד הבינוני". הקרקעות נמכרו לעולים ברווח ניכר. כך, בשנת 1938 וכנגד תשלום מלא, הוקצו לתובעים 16 דונם – שתי חלקות בנות 8 דונם כל אחת, שהיוו יחד את משק 13. הורי התובעת עבדו את החלקה שלהם במלואה. בשלב זה האגודה לא היתה עדין קיימת. כאשר היא הוקמה, מטרתה היתה שיווק של התוצרת החקלאית. לכן, האדמות אינן חלק מהון האגודה.
להלן ייסקרו המסמכים מהם ניתן להסיק את המסקנות לעיל.

24. התובעים מפנים לאופן רכישת האדמות בבית יצחק. כך, בשנת 1929 רכשה הקק"ל את אדמות עמק חפר תמורת 41,000 ל"י (נספחים י"ז – י"ח לתצהיר התובע). האדמות נרשמו בפנקס הזכויות לאחר הסדר המקרקעין ביום 26.11.39 (נספח כ"ז).

רסקו רכשה אדמות מהקק"ל. בין היתר רכשה רסקו את הקרקע בעמק חפר, והציעה אותן למתיישבים למכירה. משפחת התובעת, משפחת פליקס, עלתה מצ'כוסלובקיה, והיתה חלק מזרם ההתיישבות של המעמד הבינוני.

25. משפחת פליקס רכשה מרסקו משק חקלאי מלא תמורת 1,000 ליש"ט. לטענת התובעים, לא היתה למשפחת התובעת ברירה אלא לשלם את מלוא הסכום, על מנת לקבלת אישורי עלייה. התובעים טוענים כי המכירה למשפחת התובעת הניבה לרסקו רווח גדול (ההפרש בין שווי הקניה לשווי המכירה הוא 1:50). בפועל, לאחר שרכשה משפחת פליקס את הקרקע, הוקצה לה שטח של 16 דונם – 8 דונם ליד הבית (סומן כ"מגרש 13") -8 דונם שלא על יד הבית (ר' ס' 10 לתצהיר שאול מקורי מטעם האגודה, ונספח ל"ה לתצהיר העדות הראשית של התובע 1).
גם לבעלי הנחלה הסמוכה, משפחת גרינבאום, הוקצה שטח של 16 דונם, 8 דונם ליד הבית (סומן כ"מגרש 14") ו-8 דונם שלא ליד הבית.

26. התובעים מפנים לנספחים ל"ח (מכתב רסקו לקק"ל מיום 1.9.41) ו-ט"ז (פרוטוקול הוועד הציוני מיום 16.2.1920), וטוענים כי עולה מהם שקק"ל התחייבה להחכיר למתיישבים את הקרקעות. זו היתה גם כוונת רסקו.

לנספח ל"ח צורף נוסח הצהרה לבנק המרכזי, בו נקבע – על יסוד מכתב רסקו לקק"ל, כי 29 המתיישבים הכלולים ברשימה (שמשפחת פליקס היא אחת מהמשפחות המנויות בה), מקבלים בחכירה חלקות מאדמת המושב בית יצחק, השייכות לקק"ל. עוד צוין במכתב כי "מפני סיבות טכניות שונות אי אפשר עדיין לחתום כיום את חוזי החכירה בין קק"ל לבין החוכרים=המתיישבים האלה ולרשום את חוזי החכירה במשרד ספרי האחוזה". על סמך הצהרה זו ניתנה למתיישבים ובכלל זה למשפחת פליקס, הלוואת משכנתא מהבנק המרכזי.

התובעים טוענים כי רכישת הקרקע על ידי משפחת פליקס בוצעה עוד בטרם קמה האגודה. האגודה קמה רק כשנה לאחר עליית המתיישבים על הקרקע, לצורך שיווק התוצרת החקלאית של בעלי הנחלות. היא לא קמה כאגודה להתיישבות, ובין מטרותיה בתקנותיה הראשונות, אין הוראות בנדון.

27. האגודה אינה חולקת למעשה על טענת התובעים ביחס להוכחת זכויות משפחת פליקס במגרש המקורי.

כך בתצהיר העדות הראשית של העד מר שאול מקורי מטעם האגודה, הצהיר העד כי התובעים קבלו את משקם בשנות ה-40 לפני שהאגודה נוסדה וללא התערבותה (ס' 7 לתצהיר). הוא הוסיף והצהיר כי כל החוזים עם המתנחלים, נכרתו ישירות בין המינהל לבין בעלי הזכויות בנחלות (ס' 20 לתצהיר).

קבילות הראיות
28. המסמכים הנזכרים לעיל, עליהם מסתמכים התובעים, הם מסמכים שהתובעים אינם צד להם, והם אינם יכולים, לכן, להעיד עליהם מידיעתם האישית. מדובר במסמכים שרובם נמצאו על ידי מר ארז ברנשטיין בארכיון הציוני. התובעים טוענים כי מדובר במסמכים קבילים, בין היתר בהיותם "תעודות נושנות" ו"תעודות ציבוריות".

29. אני סבורה כי התובעים רשאים להסתמך על המסמכים שצורפו על ידיהם לתצהיר. המסמכים עליהם הסתמכו התובעים בהקשר זה הם כאמור מסמכים ישנים, שחל עליהם האמור בס' 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

הסעיף קובע:
"הוגשה תעודה שהיא כנחזה או כמוכח בת עשרים שנה לפחות, והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה, שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה".

כלומר, המחוקק היה מודע לקושי שקיים למי שמבקש להוכיח עניינים שקרו לפני זמן רב. לכן, לאור ס' 43 הנ"ל, ובהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לקבל מסמכים שנערכו לפני שנים רבות, כחריג לכלל האוסר על עדות שמיעה, כראיה להוכחת תוכנם. הדברים יפים ביתר שאת, כאשר מדובר במסמכים ישנים, שנערכו על ידי רשויות ציבוריות.

30. כך נקבע בהקשר זה בפסה"ד לוי נ. עיריית חיפה (ע"א 2515/94, פ"ד נ(1) 723):
"המסמכים הנדונים נשמרו בתיקי העירייה והוצאו מתוכם. מדובר במסמכים שגילם נע בין ארבעים לעשרים שנה. כולם נכתבו בידי עובדי רשות ציבורית הנוהגת לערוך רישומים, לתעד סיכומי דיונים, ולשמור התכתבויות מאז עריכתן, במסגרת סדרי העבודה הרגילים. דומה כי גם על פי דיני הראיות, כפי שהיו נהוגים אצלנו במשך שנים, אשר מקורם במשפט המקובל האנגלי, היו המסמכים האמורים נכללים בגדר החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. זאת, נוכח מהותם וטיבם של המסמכים, הן בשל היותם 'מסמכים ציבוריים' והן בשל היותם 'עתיקים' ובהיעדר יכולת מעשית להציג ראיות טובות יותר בעל פה להוכחת תוכנם. מכל הטעמים הללו ועל פי הטעמים שביסוד החריגים לאיסור על עדות שמיעה ראויים היו המסמכים האמורים להתקבל להוכחת תוכנם". (שם בעמ' 730)
הדברים הללו יפים גם לענייננו, ומכוחם ניתן לקבל את המסמכים המוכיחים כי המגרש המקורי הוחכר ישירות למשפחת לוי - פליקס, כראייה לאמיתות תוכנם.

31. יובהר כבר עתה, כי התובעים בקשו, במסגרת ראיותיהם, להגיש מסמכים רבים נוספים כתעודות נושנות. חלק גדול של המסמכים הללו מהווה גם "מסמכים ציבוריים" – היינו הם נכתבו על ידי רשות ציבורית שנוהגת לערוך רישומים, ולשמור התכתבויות במסגרת סדרי עבודתה הרגילים (כדברי כב' השופטת בייניש לעיל).

יתרה מזאת - למסמכים הללו יש ערך ראייתי גם נוכח המשקל המצטבר שלהם, ולאור המסקנות שניתן להסיק מהרצף שלהם.
גם לענין זה יפים דבריה של כב' השופטת (כתוארה דאז) בייניש ב

פסק דין
לוי שהוזכר לעיל:
"לענין המשקל הראייתי שיש לייחס למסמכים שהוגשו, הרי שמשקלם הוא בעל ערך משכנע רב. המדובר ברצף של מסמכים עקביים המשתרעים על תקופה ממושכת שראשיתה לפני 40 שנה. בהתאם לאמור באותם מסמכים גם פעלו המשיבות בשנים שלאחר מכן, והדבר בא לידי ביטוי בפעולות התכנוניות שנעשו. אין כל טענה ואין כל יסוד לטעון כי המסמכים נערכו בקשר למחלוקת שהתעוררה לאחר שנים בהליכים המשפטיים. כמו לענין הקבילות כך גם לענין המשקל, יש חשיבות לעובדה שלא ניתן היה באופן סביר לאתר עדים (אם עוד יש כאלה בין החיים), אשר יכולים היו להעיד מזכרונם על האירועים הישנים ואשר עדותם היתה יכולה לתרום יותר מהדברים שהועלו על הכתב במועד הרלוונטי..."

32. לכן, וגם מהטעם שהמסמכים הם עקביים וקוהרנטיים, ומובילים כולם לאותה מסקנה, ניתן להסתמך עליהם. בנוסף, גם בענייננו, רוב העדים הרלוונטיים אינם עוד בין החיים, ולכן הדרך הטובה ביותר ללמוד על העובדות, היא מהדברים שהועלו על הכתב במועד הרלוונטי.
יוער בהקשר זה כי העד מר ארז ברנשטיין העיד בתצהירו כי מצא מסמכים בין היתר ב"ארכיון הציוני". העד הבהיר כי מדובר בארכיון ששמורים בו מסמכים רבים, וכי מסמכים הנמסרים לארכיון סגורים לעיון הציבור לתקופה של 20 שנה לפחות. כן נמצאו על ידיו מסמכים בספריית בית אריאלה ובבית הקרן הקיימת לישראל בתל אביב.

אף אחד מהנתבעים לא חלק על הטענה לפיה המשמורת בכל המוסדות הללו היא כשרה, כזו המבטיחה שלא נעשו במסמכים שינויים.
סיכומה של נקודה זו – המגרש המקורי הוקצה לתובעים ישירות, ללא קשר לאגודה ולחברות בה.

הקצאת מגרש המריבה
33. הנקודה הבאה שעל התובעים להוכיחה היא כי גם מגרש המריבה, כמו המגרש המקורי, הוקצה להם באופן אישי, ולא לאגודה.
כפי שיובהר, אינני סבורה כי התובעים הרימו את הנטל להוכחת טענה זו. לא הוכח כי מגרש המריבה (כמו יתר הקרקעות שהוקצו למושב לצורך הגדלת המשקים הוותיקים הקטנים ולמשקים החדשים), הוקצה ישירות לתובעים, בלא לעבור "דרך" האגודה.

34. כפי שעולה מהמסמכים אליהם הפנו התובעים, הרקע להקצאה הנוספת היה רצון של הגופים המיישבים להגדיל נחלות קטנות, ולהשלים אותן לשטח של 25 דונם.

כך, נספח ל"ט לתצהיר התובע הוא מכתב הסוכנות לקק"ל מיום 29.2.44. נאמר בו כי:
"...הנקודה הזאת שייכת ללא ספק לעמק חפר. היא מיושבת ומפותחת ולתושביה יש אותה זכות לקבלת תוספת הקרקע לשם השלמת היחידות, כמו למתיישבי כפר ידידיה, כפר חיים וכו'... לא יתכן שמתיישבים אשר השקיעו את כספיהם במשקים ומעבדים את הקרקע יהיו מקופחים בזכויותיהם לגבי שאר מתיישבי עמק חפר...".

נספח מ"ג הוא מכתב הסוכנות לקק"ל מיום 29.5.49, אליו צורפה רשימה של השטחים שהסוכנות מציעה לצרף ליישובים שונים, ובין היתר למושב בית יצחק (כעולה מכותרתו). על פי הרשימה, מוצע לצרף לשער חפר וגן חפר 1,050 דונם, בין היתר לצורך השלמת מכסת הקרקע של 40 משקים, כשלצורך זה נדרש שטח של 367 דונם.

נספח מ"ד הוא מכתב הסוכנות לקק"ל מחודש יולי 1949, בו מצוינת הסכמת הקק"ל להוסיף 2,850 דונם לישובים קיימים – בין היתר לבית יצחק.
נספח מ"ה מתייחס לתב"ע עח/15, ועולה ממנו כי מכוח התוכנית הוספו לבית יצחק קרקעות לצורך הרחבת המשקים.

נספח ה' לתצהירו של התובע הוא מכתב של הסוכנות היהודית לקרן הקיימת לישראל מחודש נובמבר 1950. מהמכתב הזה עולה כי הוא נערך בהמשך לשיחה בה השתתף גם מר מאירסון מבית יצחק, וכי מצורפת למכתב מפה בה מסומנים הגבולות של כל השטח שהוקצב לקק"ל עבור ישובים שונים, ובין היתר בית יצחק.
במכתב נאמר כי: "הנני מוסר לכם מפה בה מסומנים הגבולות הסופיים של כל השטח שהוקצב בהסכמתכם לנקודות: בית יצחק, שער חפר... שאני כולל בגוש בית יצחק". בהמשך המכתב נכתב: "מה שנוגע לשטח של 1,629 דונם... הוא צריך להוות את תוספת האדמה כדי להשלים את היחידות של 179 המשקים שנמצאים בשטח המאושר של גוש בית יצחק. החשבון הוא כדלקמן: להשלמת אדמתם של 122 משקים ותיקים עד כדי 25 דונם – 835 דונם... 57 משקים חדשים – 695 דונם".

מהאמור לעיל עולה, אם כן, כי הסוכנות וקק"ל החליטו להקצות לקק"ל שטחים לישובים שונים וביניהם בית יצחק, לצורך הגדלת הנחלות של המתיישבים הוותיקים בבית יצחק עד ל-25 דונם.

35. אני סבורה כי מהמסמכים שלעיל עולה כי היתה כוונה של המוסדות המיישבים "להשלים" את המשקים הקטנים לשטח של 25 דונם. יחד עם זאת, אינני סבורה כי ממסמכים אלה ניתן להווכח כי מגרש המריבה הוקצה ישירות לתובעים. עולה מהמסמכים כי קק"ל הקצתה שטחים לישובים, והשטח שהוקצה הן למשקים הוותיקים והן למשקים החדשים הוקצב למשבצת של גוש בית יצחק.

מפת ההקצאות ומשמעותה
36. להשלמת התמונה, ועל מנת להוכיח כי לתובעים הוקצה מגרש ספציפי במסגרת זו, וכי מגרש זה הוא מגרש המריבה, מפנים התובעים לנספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע.
מדובר במסמכי תוכנית בנין עיר עח/15 שנזכרה לעיל. התוכנית כוללת טבלת הקצאות וכן מפה - תשריט חלוקה. התובעים טענו כי עד לחיפוש שערך העד ארז ברנשטיין, הם לא ידעו, ולא יכלו לדעת על קיומו של תשריט החלוקה, שהוא חלק מהתוכנית.
התובעים טוענים כי מעיון בתשריט החלוקה ובמפת ההקצאות שהיא חלק מהתוכנית, עולה בבירור כי מגרש המריבה הוקצה להם בשלמותו.

37. עיון בנספח ד' הנ"ל מעלה כי מדובר בתוכנית שיזם המדור להתיישבות המעמד הבינוני של הסוכנות היהודית, כשבעל הקרקע היא קק"ל. בתוכנית קיימת טבלה של "מגרש/ים קיימים בלי שינוי ושטחים נוספים על יד הקיימים". בטבלה זו מצוין כי שטחו של מגרש 13 הוא 6.3 דונם וכי ה"תוספת בהמשך המגרש" היא 8.5 דונם. (יצוין כי בשנות ה-30 כאשר נקנה המגרש המקורי, הוקצו למשפחת התובעים כ-16 דונם, מתוכם כ-8 דונם ליד הבית – חלקה זו סומנה כ"מגרש 13"- ועוד כ-8 דונם לא ליד הבית – ר' סעיפים 110-111 לתצהירו של התובע).
בתוכנית מצויין גם כי שטחו של מגרש 14 (המגרש הסמוך למגרש התובעים), הוא 8 דונם וה"תוספת בהמשך המגרש" היא 8.3 דונם.

על גבי מסמך נוסף שהוא חלק מנספח ד', קיימות חותמות של הוועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר, ושל הוועדה המחוזית שנתנה תוקף לתוכנית ביום 26.12.54.
התוכנית כוללת כאמור גם תשריט, בו מסומנים מגרשים 13 ו-14 על גבולותיהם. עוד יצוין כי התוכנית כוללת גם טבלה הנוגעת לגודלם של המגרשים שנועדו למשקים החדשים.

מפת ההקצאות – קבילות הראיה
38. אפרתי טענו בסיכומיהם כי אין תוקף ראייתי למסמך נספח ד' לתצהיר התובע, בין היתר משום שלא ברור מהיכן הוא נלקח, משום שהוא אינו "מקושר" לתוכנית המיתאר מ-56, ומאחר שלא ברור כי יש לו תוקף ממשי כלשהו.
גם האגודה טענה בסיכומיה, כי לתשריט שבנספח ד' אין ערך ראייתי, שכן הוא לא הוגש על ידי מי שהכין אותו, ולא ברור אם הוא אושר והוצא אל הפועל.

אני סבורה כי התוכנית היא קבילה כראייה לאמיתות תוכנה – היינו כראייה לכך שהוועדה המקומית והמחוזית ראו את גבולות המגרש כפי שצוין בתוכנית. מסקנה זו נובעת מהאמור לעיל ביחס למסמכים ישנים, מכך שהתוכנית היא תעודה ציבורית, שנשמרה במשמורת כשרה, וכן מהעובדה שההקצאה הנוספת של קרקע לתובעים עולה בקנה אחד עם רצף של מסמכים נוספים, שתוכנם תואר לעיל.
האם עולה ממפת ההקצאות כי מגרש המריבה הוקצה לתובעים ללא קשר לחברותם באגודה?
39. התובעים טוענים כי מהתשריט הנ"ל ניתן ללמוד כי מגרש המריבה הוקצה להם ישירות, ולא היתה לאגודה זכות בו. לטענתם, כתוצאה מהאמור לעיל, הרי שלא קיים קשר בין העובדה שהם אינם חברי אגודה לבין זכותם לקבל את מגרש המריבה.
אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו את הנדבך הזה בטענתם.

מחומר הראיות בכללותו עולה, כי בשנות ה-50 או בסמוך לכך, כאשר הוקצה מגרש המריבה, האגודה כבר היתה קיימת. בשלב זה היתה לאגודה פונקציה נוספת, מעבר להיותה קואופרטיב למכירת תוצרת חקלאית. בשנות ה-50, כך עולה מחומר הראיות, היו לאגודה קרקעות שהיא יכלה לחלק אותם בין חברי האגודה, והיא אף התקשרה בהסכמים עם רוכשי קרקעות חדשים.

40. כך, מנספח ז' לתצהירו של התובע (מכתב שהפנתה האגודה לקק"ל ביום 5.10.52), עולה כי במועד זה קמה לאגודה מחויבות חוזית כלפי המתיישבים החדשים בנוגע להרחבת חלקותיהם. במכתב זה מציינת האגודה כי היא חתמה על חוזים עם 42 מתיישבים חדשים, והתחייבה בפני
הם בנוגע לגודל המשק, וזאת - "על סמך המפה שקבלנו מכם ביום 2.4.51" (היא נספח ד').

41. מסקנה זו מתחזקת גם מהמכתב של ראש המועצה, מר ח' בן צבי, אליו פנו התובעים בשנות ה-50 בענין המגרש (נספח מ"ט לתצהיר התובע).
ממכתב זה עולה כי גם מר בן צבי הניח באותו מועד היה כי לאגודה קיים תפקיד בענין חלוקת הקרקעות בכל הנוגע להרחבת הנחלות, גם בנוגע לתובעים, שאינם חברי אגודה.

כך, עולה מהמכתב כי "הנהלת האגודה חייבת להעמיד לרשותם (כלומר לרשות התובעים-ר.ר) את השטח הנ"ל... כפי שמסתדר לגבי כל חברי שער חפר...". עוד נאמר במכתב כי לאור תוספת השטח חל שינוי בחלוקה הכללית ולכן התובעים חייבים "למסור לועד האגודה" את השטח הקודם ולקבל חלקה חדשה עם התוספת "כפי שועד האגודה סידר בתכנית החולקת החדשה, כשם שזה נעשה לגבי כל חברי האגודה..." עוד נאמר כי שטח של 3 דונם יישאר ברשותם של התובעים לתקופה של 5 שנים ואם חוות דעת של מומחה לגבי השטח תהיה שלילית "יעבור השטח הזה לרשות ועד האגודה...".
כן נקבע שם כי "מסקנתי היא שמשפחת פליקס-לוי צריכים להכנס כחברים באגודה והאגודה חייבת לקבלם בתנאים שווים עם כל חברי שער חפר".

ממסמך זה ניתן היה להבין, כי ראש המועצה מקבל את עמדת האגודה לפיה על התובעים להצטרף כחברים באגודה כתנאי לקבלת מגרש המריבה.
יתרה מכך, ממסמך זה ניתן ללמוד גם, כי בשלב זה היו לוועד האגודה שטחים שהוא יכול היה להעביר לרשות התובעים או לקבל מהם – היינו, והדבר עולה מהמסמך עולה באופן ברור, האגודה החזיקה בשלב זה קרקעות, והיא חילקה אותם בין חבריה.

42. מכאן, העובדה שבתשריט תוכנית המיתאר סומן מגרש המריבה כמגרש צמוד למגרש התובעים, אין פירושה בהכרח כי התובעים היו זכאים להקצאה ללא קשר להיותם חברי אגודה. המסקנה לפיה ההקצאה הנוספת נועדה לחברי האגודה, וכי היא היתה אמורה להעשות דרך האגודה, היא מסקנה סבירה ואפשרית שלא נשללה.

כמו כן, בטבלת ההקצאות פורטו גם המגרשים שנועדו למשקים החדשים, ולא רק אלה שנועדו למשקים הוותיקים. כעולה מנספח ז', האגודה התקשרה עם מתיישבים חדשים בהסכמים, בהם היא הבטיחה להם משקים בגודל של 25 דונם. טבלת ההקצאות התייחסה אם כן גם למתיישבים החדשים שהקרקעות שלהם ודאי "עברו דרך" האגודה. אין זה מן הנמנע כי גם החלקות שנוספו למתיישבים הוותיקים עברו דרך האגודה והיו אמורות להיות מחולקות על ידיה.

43. התובעים בססו את טענתם לפיה מגרש המריבה הוקצה להם, גם על העובדה שהמגרש המקורי הוקצה להם ישירות, בלא קשר לאגודה. על כך אין מחלוקת.

אולם, כפי שהובהר לעיל, כאשר הוקצה המגרש המקורי, האגודה לא היתה כלל קיימת. כאשר היא הוקמה, היא הוקמה מלכתחילה כקואופרטיב לשיווק תוצרת חקלאית, שאין ברשותו קרקעות.
במועד הקצאת מגרש המריבה, יחד עם ההקצאה של יתר הקרקעות לצורך הגדלת הנחלות לשטח של 25 דונם, השתנו פני הדברים. כפי שהובהר, מחומר הראיות עולה כי בשלב זה, האגודה תפקדה גם כגוף המחלק קרקעות, היא החזיקה בקרקעות שהיא היתה יכולה להעמיד לרשות התובעים, היא התקשרה בהסכמים עם מתיישבים חדשים והתחייבה כלפיהם ביחס לגודל הנחלה שיקבלו.

44. זאת ועוד, מחומר הראיות (נספח נ"ז -החלטת מועצת מקרקעי ישראל מיום 2.9.80), עולה כי לפחות בשנות ה-80, היו מתיישבים בישובים חקלאיים רשומים כחוכרים של "חלקה א'" בנחלתם, ואילו יתר הקרקעות נרשמו על שם הישוב המאורגן כאגודה, תוך הבטחת זכות המתיישב בכל נחלתו במסגרת חוזית. גם ענין זה מחזק את המסקנה כי מעמדה של האגודה השתנה במשך השנים, והיא הפכה לגוף שהחזיק קרקעות והתיר את השימוש בהן לחבריו כ"בני רשות".

מסקנה זהה עולה ממכתבו של מנהל האגף החקלאי, מר רייך, מיום 8.4.1983 (נספח נ"ח), המתייחס למפת השטחים המוחזקים על ידי בית יצחק, ולכך שהישוב מחזיק בשטח של 4,800 דונם שהם 25.3 דונם נטו לנחלה מתוכננת.

45. זאת ועוד. כזכור טענו התובעים כי המגרש המקורי נרכש על ידי הורי התובעת בתמורה מלאה, שאף הניבה רווח משמעותי לחברת רסקו שמכרה להם את המגרש.

אולם, ככל שהדברים נוגעים למגרש המריבה, המצב הוא שונה. הקצאת מגרש המריבה נעשתה – ועל כך אין מחלוקת, ללא תשלום נוסף מצידם של התובעים (או של יתר המשקים אשר להם הוקצו תוספות קרקע). ההקצאה נעשתה – כפי שהובהר בפירוט לעיל, כחלק ממדיניות של המוסדות המיישבים, להגדיל את החלקות החקלאיות של בעלי חלקות קטנות, המעבדים את חלקותיהם. ההקצאה נעשתה באמצעות הקרן הקיימת לישראל. היא התייחסה למושבים שונים, ולבעלי חלקות באותם מושבים.

בנסיבות אלה, הטענה לפיה המגרש נרכש על ידי התובעים בתמורה מלאה, איננה רלוונטית ככל שהדברים נוגעים למגרש המריבה. בהקשר זה, בהחלט יתכן – ואני סבורה כי חומר הראיות אינו שולל מסקנה זו, כי ההקצאה של המגרשים הנוספים, ובכללם מגרש המריבה, היתה למושבים עצמם, על מנת שהם יחלקו את המגרשים למתיישבים על פי המפתח אשר נקבע מראש על ידי הקק"ל. אם זה אכן המצב, לא נשללה האפשרות כי תנאי להקצאה של הקרקע הנוספת, היתה חברות במושב.

46. יובהר להשלמת התמונה, כי התובעים טוענים כי הם שילמו דמי חכירה עבור הנחלה שלהם בסך 24 ל"י, כשדמי חכירה אלה מתייחסים למגרש ששטחו 25 דונם.

מסקנה זו נובעת מנספחים ח' וט' לתצהירו של התובע. נספח ח' הוא מכתב שנשלח את האגודה מקק"ל. המכתב מתייחס לחוכרים בעלי משק מלא, ומצוין בו כי הם משלמים 24 ל"י ליחידה.
נספח ט' הוא מכתב של האגודה לקק"ל, לפיו 95 משקים באגודה משלמים את הסכום המקסימלי של דמי חכירה בסך 24 ל"י.

גם בענין זה אין לאגודה גירסה נגדית. היא אינה מבהירה מדוע שילמו התובעים דמי חכירה מקסימאליים בסך 24 ל"י, אם הנחלה שלהם לא היתה אמורה להיות בשטח המקסימאלי של 25 דונם, והיא לא כפרה בכך שהיה ידוע לה – כעולה מהמכתבים הנ"ל, מה היה שיעור דמי החכירה ששילמו התובעים לקק"ל עבור המשק שלהם.

המסמכים נספחים ח' וט' הנ"ל, הם תעודות נושנות של גופים ציבוריים, שמעידים על רצף עקבי ממנו ניתן להסיק את האמור לעיל.

עם זאת, העובדה כי התובעים נדרשו על ידי המינהל לשלם דמי חכירה עבור מגרש שגודלו 25 דונם, אין פירושה כי הם היו זכאים לקבל את ההקצאה למרות שהם לא היו חברי אגודה. יתכן כי הסכום הזה נגבה מהם בטעות – אך אין בכל כדי להשליך על זכויותיהם הקנייניות במגרש המריבה.

47. התובעים טוענים כי הסיבה לכך שלאגודה אין עתודת קרקעות מספקת, הינה משום שראשי האגודה הקצו לעצמם ולמקורביהם קרקעות. אין מקום לדון בטענה זו, משום שכאמור התובעים היו אמורים לקבל חלקה מסוימת, ובעיה אפשרית של עתודת קרקעות, המתייחסת אולי לבעלים של משקים אחרים – איננה נוגעת להם. עם זאת, וכפי שהובהר לעיל, התובעים לא הוכיחו כי הם היו זכאים לקבל את הקרקע שהוקצתה חרף העובדה שהם לא היו חברי אגודה.

48. התובעים הפנו את בית המשפט גם להחלטה של שר החקלאות מר נחמקין מיום 8.9.1988 (נספח ס"א). במסמך זה קבע השר את גודל הנחלה במספר רב של יישובים, ובין היתר, הוא קבע כי גודל הנחלה בבית יצחק יהיה 25.5. דונם. אולם, כאמור אין במסמך זה אין כל התייחסות לשאלה מה דינם של אנשים אשר אינם חברים ביישוב, והאם גם הם זכאים לקבל הקצאה של נחלה ששטחה הכולל יהיה 25 דונם.

סיכומה של נקודה זו – התובעים לא הוכיחו כי הם היו זכאים לקבל זכויות במגרש המריבה חרף העובדה שהם לא היו חברי אגודה.
מהו המצג שהציגה האגודה לתובעים?
49. למען שלמות התמונה, נניח להלן כי התובעים הוכיחו כי הם היו זכאים לקבל את מגרש המריבה חרף העובדה שהם לא היו חברי אגודה.
אני סבורה כי לא יהיה בכך כדי לשנות את המסקנה המשפטית לפיה דין התביעה להדחות, שכן התובעים לא הוכיחו כי האגודה (או המינהל) רימו אותם בהקשר זה. לכן, התובעים לא הוכיחו כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות, ויש לדחות את תביעתם מטעמי התיישנות.

כדי לבחון את השאלה האם התביעה התיישנה, בהנחה שהתובעים היו זכאים למגרש המריבה במועד בו הוא הוקצה, יש לבחון מהו המצג שהוצג לתובעים בהקשר זה, ולאחר מכן לבחון האם האגודה נהגה כלפי התובעים בתרמית או אונאה כפי שנקבע בס' 7 לחוק ההתיישנות.

50. נראה כי האגודה הציגה לתובעים מצג כאילו חברות של התובעים באגודה היא תנאי לקבלת הזכויות בתוספת הקרקע (היינו במגרש המריבה).

מסקנה זו נובעת ממכתבו של ראש המועצה המקומית האזורית של עמק חפר ל"ועד הכפר" של שער חפר, ולמר יצחק לוי, בתגובה לפניית משפחת פליקס (נפסח מ"ט). מכתב זה נשלח על-ידי ראש המועצה
ביום 24.7.51, בעקבות "בירור" שנערך על ידי ראש המועצה, ושמקורו – כעולה ממנו – בדרישת מר לוי לקבל תוספת קרקע עד 25 דונם, ומעמדתה של האגודה בבירור זה.

ראש המועצה קבע במכתב, לאחר הבירור, כי למשפחת לוי אכן יש זכות לקבל תוספת קרקע כפי שמקבל כל מתיישב בשער חפר, והאגודה חייבת להעמיד שטח זה לרשותם, בכפוף למספר תנאים. בסיום המכתב קובע הכותב כי אין זה מוצדק כי משפחת פליקס – לוי תישאר כמתיישבת במקום בלא להיות חברים באגודה, וכי המשפחה חייבת להצטרף כחברה באגודה, ועל האגודה לקבלם.

עמדת האגודה לפיה יש קשר בין החברות באגודה לבין קבלת הקרקע הנוספת, עולה גם מתכתובת מאוחרת יותר בין הצדדים, משנות ה-80 (נספחים ס"ג – ס"ד לתצהירו של התובע).

51. יוער כי חזקה על התובעים שלו היה ידוע להם – חרף המצגים שקיבלו – כי הם זכאים להשלמת הקרקע אף אם אינם חברי אגודה, היו פועלים לצורך מימוש זכויותיהם זה מכבר.
העובדה כי התובעים שקטו על שמריהם, והסתפקו בתשובות שקיבלו, מעידה על כך כי הם באמת האמינו כי זכותם מותנית בכך שיהפכו לחברים באגודה. מסקנה זו יפה הן למשפחת לוי – פליקס והן לתובעים, שהם בתם של בני משפחת לוי פליקס, ובעלה.

האם יש מקום להארכת תקופת ההתיישנות לאור ס' 7 לחוק?
52. המסקנה של האמור עד כה היא כי גם אם היתה מתקבלת הטענה לפיה הקרן הקיימת הקצתה לתובעים את מגרש המריבה, הרי התובעים לא היו מודעים לכך, וסברו כי תנאי לכך שיקבלו את מגרש המריבה הוא כי הם יהיו חברים באגודה. מידע זה נמסר להם על ידי האגודה. להלן נבחן האם די בכך על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות.

לטענת התובעים תביעתם לא התיישנה, למרות שתקופת ההתיישנות חלפה, מכח תחולתה של הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

53. ככלל, נועדו דיני ההתיישנות ליצור איזון בין זכות התובע לתבוע, זכות הנתבע, והאינטרס הציבורי.
המחוקק קבע כי עילת תביעה אזרחית מתיישנת כעבור תקופת ההתיישנות, ממספר מניעים. הראשון מתייחס לתובע. ההנחה היא כי תובע שלא עמד על זכותו במשך 7 שנים מיום שקמה לו עילת התביעה – ויתר על תביעתו. השני מתייחס לנתבע. ההנחה היא כי נתבע אינו צריך לשמור על מסמכים וראיות במשך למעלה מ-7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה כנגדו. השלישי בוחן את הדברים מנקודת מבט ציבורית, ובהתאם לו אין ענין מערכתי כי בתי המשפט ידונו בנושאים ישנים שאבד עליהם הקלח (ר' ז' יהודאי , דיני ההתיישנות בישראל (תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני) (כרך א') (1991) בעמ' 5-10 והפסיקה המוזכרת שם).

ההנחה היא כי במקרה הרגיל, משחלפו 7 שנים מיום שקמה עילת התביעה, אין עוד מקום לאפשר לתובע לממש את זכותו לתבוע את הנתבע. האיזון הזה משתנה בנסיבות בהן התובע רומה, כפי שנקבע בס' 7 לחוק ההתיישנות.

54. על תכליתו של סעיף 7 נפסק:

"טעמה של ההבחנה בין תנאי התיישנותה של תובענה בעילה של תרמית לבין תנאי התיישנותה של תובענה בעילה אחרת גלוי וברור: דיני ההתיישנות מיועדים ליצור 'איזון עדין' ... בין ענייניהם הנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת עניינו של כלל הציבור ... בין מטרותיהם הבולטות של דיני ההתיישנות כלולה הדאגה, שיסודה בהגינות, לעניינו של הנתבע: לבל יהא צפוי, בלא הגבלת זמן, להיתבע בענין נושן, לבל ייאלץ לשמר תחת ידו לנצח את הממון או הנכס, שבגינם אפשר שייתבע, או גם את המסמכים המהווים ראיה להגנתו. וכן כלולה בהם גם הדאגה לציבור, לבל יועסק בית המשפט בעניינים שנס ליחם ופג טעמם, ושהתובע היה מוחזק בעיני הרבים מי שוויתר ומחל עליהם זה מכבר. אך טעמים אלה, שהם טובים ונכוחים ביחס לכל התובענות כולן, אינם טובים ואינם נכוחים ביחס לתובענות שעילתן תרמית. וכי מוטל עלינו, מטעמי 'הגינות' כביכול, לדאוג את דאגתו של הרמאי שדבר תרמיתו לא נחשף אלא בעבור שנים הרבה? וכלום עניינו של הציבור איננו תומך דווקא בהוקעת הרמאי על מעלליו, ולוא גם כעבור זמן? ..." – ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ פ"ד מ"ג (4) 861 (להלן: "ענין מידל איסט")

סעיף 7 לחוק ההתיישנות נועד, אם כן, לחסן את תביעתו של קורבן תרמית מפני התיישנות, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית. על כן נקבע בפסיקה כי לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות, על התובע להראות כי הוא לא היה מודע באופן סובייקטיבי לעובדות המהוות את עילת התביעה (ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נ"ח (4) 389).

כן נפסק בהקשר זה כי :
"העדר הדרישה למימד אובייקטיבי בעילת התרמית הוא פן של חובת תום-הלב. נתבע שרימה את התובע מנוע מלטעון כי התובע היה יכול, לו נקט באמצעים סבירים, לגלות את המירמה..." (ר' ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב , דינים עליון כרך ל"ב 517 (להלן : "ענין מזאריב").

55. ההלכה הפסוקה קבעה גם כי תנאי סף להפעלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא כי טענת התרמית או האונאה תהווה עילת התביעה של התובע ותיטען בפירוש ובפירוט. כלומר, לא די שהתובע יטען כי בשל תרמית מצד הנתבע נמנע ממנו להתחקות אחר זכויותיו. עילת תביעתו צריכה להיות מבוססת על תרמית – ע"א 6095/97 איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, דינים עליון כרך ס"ב 363 (להלן : "ענין איטר") וכן ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ ואח'

, פ"ד מ"ה (5) 365.

עוד יש לציין, כי "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות והתובע מבקש להבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור " - ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן פ"ד ל"א (3) 466 .

בהקשר הספציפי של סעיף 7 לחוק ההתיישנות נקבע כי "תרמית עשויה, בנסיבות מתאימות להביא לדחית תחילתו של מירוץ ההתיישנות... אך קודם שיידרש בית המשפט לשקול אפשרויות אלו... מוטל על התובע להציג תשתית עובדתית המבססת, ברמה לכאורית, את טענת התרמית. לענין זה אין דין בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי..." (ר' ע"א 3552/01 banco exterior (suise) sa נ' zegluga ואח'

, דינים עליון עא 459 (להלן: "ענין banco”(.

56. להלן נבחן האם סעיף 7 לחוק ההתיישנות חל בענייננו.

לצורך הארכת מועד ההתיישנות על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לא די שהוכח כי התובעים סברו בטעות כי תנאי לכך שיקבלו את מגרש המריבה, כי הם יהיו חברים באגודה. על התובעים להוכיח כי האגודה רימתה והונתה אותם. השאלה היא מהי המשמעות של ביטויים אלה, בקונטקסט של ס' 7 לחוק ההתיישנות, והאם הוכחה ה"תרמית" הנדרשת בנסיבות ענייננו.

לטענת התובעים, יש לראות במעשי האגודה אשר הסתירה עובדות מן התובעים וכיזבה אותם על אף שידעה את זכויותיהם משום תרמית והונאה. התובעים הפנו בענין זה לפסיקה (ע"א 753/87 בראשי נ' מנהל עזבון המנוח משה בראשי ז"ל, פ"ד מ"ג (3) 210), ממנה עולה כי רישום מוטעה של זכות שהושג במרמה, הינו בבחינת תרמית לענין סעיף 7 לחוק ההתיישנות. בענין בראשי נקבע כי "מי שהנכס נרשם על שמו נמנע מלגלות את שידוע לו בדבר זכויותיו של אחר בנכס האמור, התנהגותו לוקה במרמה". לטענת התובעים, דברים אלה אמורים בוודאי באגודה ובמנהליה (לרבות ובמיוחד מר פרידלנדר), אשר נטלו חלק אקטיבי במעשה המרמה, בשינוי המפות ואף במכירת המשק לאפרתי (בידיעה שחלק מן ההממכר אינו כלול במשק הנמכר), ואף הציגו לתובעים מצגים כוזבים בידיעה שהם כוזבים.

57. נפנה עתה לבחון את השאלה מהו ה"יסוד הנפשי" הנדרש ממי שמיוחסת לו תרמית, לצורך הארכת תקופת ההתיישנות מכוח ס' 7 לחוק ההתיישנות.

ה"תרמית" הנטענת של האגודה לצורך ס' 7 לחוק ההתיישנות היא "תרמית נזיקית", שצריכה לעמוד בסטנדרטים של עוולת התרמית על פי פקודת הנזיקין. כך נקבע גם בהחלטת הביניים של כב' השופטת ברון (בש"א 12064/03).

ב"כ התובעים הפנה להלכה הפסוקה לפיה "תחולתו של סעיף זה (ס' 7 לחוק ההתיישנות, ר. ר.), איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי, או אחר"(ר' פסה"ד בענין מידל איסט).

58. אולם, בענייננו, (וכפי שעולה גם מהחלטת הביניים של כב' השופטת ברון שאוזכרה לעיל), הקשר בין התובעים לבין האגודה איננו קשר חוזי, והתרמית שיש לבחון אותה, לכן, היא תרמית נזיקית, על פי עוולת התרמית בס' 56 לפקודת הנזיקין. ס' 56 לפקודת הנזיקין קובע כי:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון"

עולה מהוראת הסעיף, אם כן, כי עוולה של תרמית תתקיים כאשר הנתבע פעל בזדון או כאשר הוא פעל מתוך יסוד נפשי של "קלות ראש". המשמעות של קלות ראש בהקשר זה היא כי הנתבע חשד שהעובדות אותן הוא הציג לתובע אינן נכונות, ואף על פי כן לא בירר את נכונותן, והציג לתובע מצג שווא.

בענין זה נקבע כי -
"עוולת התרמית היא עוולת כוונה. על מנת לבסס עילת תביעה על התובע להוכיח כי מצג השווא נעשה בידיעה שהוא כוזב או באין אמונה באמיתותו או מתוך אי-איכפתיות אם אמת הוא או כזב. עצימת עיניים מתוך קלות ראש כנגד ראיית העובדות כמוה כחוסר אמונה באמיתות המצג. – ע' בר שירה, דיני הנזיקין העוולות השונות התרמית (מהדורה שניה) בעמ' 28 (להלן: "בר שירה").

59. יצוין כי אף שמדובר במצג שהוא חוות דעת ביחס למצב משפטי, הוא מהווה מצג לצורך סעיף 56 לפקודת הנזיקין. זאת, בהתאם לכלל לפיו חיווי דעה ייחשב כמצג כאשר סביר שהצד האחר יסמוך על חוות הדעת או על ההערכה ויניח כי היא מושתתת על מידע, וכי לא היתה רשלנות בבדיקתו – ר' נ' כהן ד' פרידמן חוזים (כרך ב') (1992) בעמ' 796-799 (להלן: "פרידמן-כהן"); בר שירה, בעמ' 26-27 וכן פסק הדין בענין ע"א 86/76 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל נ' אהרון, פ"ד ל"ב (2) 337.

60. להלן נבחן האם הוכיחו התובעים כי המצג שהוצג להם על ידי האגודה, לפיו תנאי לקבלת מגרש המריבה הוא כי הם יהיו חברים באגודה, נעשה בידיעה שהוא כוזב, דהיינו בזדון או מתוך קלות ראש.

שאלה זו תבחן לאור מועד הצגת המצג והמועד בו הסתמכו עליו התובעים (בר שירה, עמ' 29, ה"ש 109). בעניננו טענו התובעים כי כבר בעת הצגת המצגים ע"י האגודה, מצגים אלה לא תאמו את המצב לאשורו, והתובעים הסתמכו על כך. לכן, על התובעים להוכיח כי במועדים אלה האגודה ידעה על אי נכונותם או לפחות 'עצמה עיניה' נוכח האמת.

61. על הקושי להתחקות אחר מצב דעתו הסובייקטיבי של הנתבע נאמר כי :

"בשל הקושי להתחקות אחר מצב דעתו הסובייקטיבי של הנתבע, נעזר המשפט בנסיבות חיצוניות מהן ניתן להסיק על קיומה של כוונת מרמה. כך במקרה בו מתייחס המצג לעובדה המצויה בידיעתו האישית של הנתבע, או כאשר אמונת הנתבע בנכונות מצגו מצטיירת כבלתי סבירה על פניה" (בר שירה, בעמ' 29) , ... "מובן שהמדד האובייקטיבי לבחינת מצבו הנפשי של הנתבע משמש רק ראיה העשויה להצביע על כוונת מרמה. במקום שיתר נסיבות המקרה אינן תומכות במסקנה זו, תחשב אי סבירות האמונה בנכונות ראיה לקיומה של התרשלות" (בר שירה, עמ' 29, ה"ש 110).

נעיר כבר עתה כי מאחר שמדובר בישות שאיננה אדם טבעי, ההכרעה ביחס לשאלה למה היתה האגודה מודעת, היא באמצעות ידיעותיהם של אנשים המהווים חלק מהאגודה. האגודה לא התייחסה לשאלה מיהם האנשים שניתן להתייחס לידיעה שלהם כאל ידיעתה שלה, ולכן יש לקבל את גרסת התובעים, ואת המסמכים אליהם הם הפנו, כאינדיקציה לידיעת האגודה.

62. טענת התובעים בהקשר זה מבוססת על מספר מסמכים –
נספח ה' מיום 13.11.1950 (שאוזכר לעיל) שהוא מכתב הסוכנות לקק"ל, בו מצוין כי הוכנה תוכנית פרצלציה "אחרי חילוף מכתבים עם בית יצחק". המכתב מתייחס גם לשיחה שהיתה בנוכחות מר מאירסון מבית יצחק, ומצורפת אליו המפה בה מסומנים בין היתר הגבולות של בית יצחק.
נספח ז' לתצהיר התובע (שאף הוא הוזכר לעיל), הוא מכתב האגודה לקק"ל מ-5.10.1952, בו נאמר כי האגודה הבטיחה למתיישבים החדשים משקים בגודל 25 דונם על יסוד מפת הפרצלציה. ממכתב זה עולה כי האגודה הכירה את "מפת הפרצלציה" היינו את תשריט החלוקה, עליו מבססים התובעים את תביעתם. היא ידעה גם כי שטח הנחלות צריך להיות 25 דונם.

נספח ת/5 לסיכומי התובעים – הוא מכתב האגודה לקק"ל מיום 20.1.57. המכתב מתייחס – על פי כותרתו - לתכנית לתיקון תב"ע ע"ח/15 (כתוב ע"ח /1 אך ככל הנראה מדובר בטעות). מהמכתב עולה כי התוכנית היתה מוכרת לאגודה (החתומה על המכתב), כאשר התוכנית כוללת את תשריט החלוקה יחד עם טבלת ההקצאה. גם ממכתב זה עולה כי האגודה היתה מודעת לתשריט ולטבלת ההקצאה.

מכל המסמכים הנ"ל עולה אם כן כי האגודה היתה מודעת לתוכנית בנין עיר ע"ח/15, לתשריט ולטבלת ההקצאה. כלומר, היא היתה מודעת לכוונה להקצות לתובעים את מגרש המריבה, לצורך השלמת חלקתם לשטח של 25 דונם.

63. אולם, אין די בכך. לצורך הארכת תקופת ההתיישנות יש לברר גם מה סברה האגודה במועד הרלוונטי (בעת הקצאת הקרקע, וכאשר ניתנו המצגים לתובעים והם הסתמכו עליהם), ביחס לקשר בין החברות באגודה לבין קבלת הזכויות בקרקע.

בהקשר זה אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כי האגודה סברה שלא קיים קשר בין הקצאת הזכויות לבין החברות באגודה, וביקשה להציג מצג מטעה ולהטעות את התובעים. אני סבורה כי אין די במסמכים שאליהם הפנו התובעים כדי להרים את הנטל שהוטל עליהם. אני סבורה גם כי התובעים לא הוכיחו שהאגודה נהגה בהקשר זה בקלות ראש. אני סבורה כי יתכן בהחלט להניח כי האגודה, באמצעות נציגיה המוסמכים בשנות ה-50, היתה סבורה כי תנאי לקבלת מגרש המריבה על ידי התובעים הוא כי הם יהיו חברי אגודה.
64. מסקנה זו נובעת מכך, שכפי שהובהר לעיל, עולה מחומר הראיות בכללותו, בשנות ה-50 האגודה לא שימשה כבר רק כקואופרטיב לשיווק תוצרת חקלאית, אלא היתה לה גם זיקה לקרקעות בשטחה (ר' ס' 41-39 לעיל ב

פסק דין
זה).

מאחר שהאגודה לא היתה עוד קואופרטיב חקלאי גרידא, הרי אין זה בלתי נמנע כי נציגיה סברו בתום לב כי קרקעות המוקצות בשטח המושב, צריכות לעבור דרך האגודה ולהתחלק רק בין חברי האגודה. על כל פנים, התובעים לא הוכיחו כי לא זה היה המצב. מטעם זה איני מקבלת את טענת התובעים בסיכומי התשובה לפיה האגודה ידעה כי בכפר כמו בית יצחק, להבדיל ממושבי עובדים, אין כל משמעות לחברות באגודה לענין הזכויות בנחלה, כיון שהאגודה אינה גורם מיישב.

האגודה המשיכה לסבור כי על התובעים להיות חברי אגודה כתנאי לקבלת הקרקעות , בין היתר, תוך הסתמכות על דעתו של ראש המועצה גם בשנים מאוחרות יותר (ר' למשל נספח ע"ב לתצהיר התובע). האגודה ממשיכה גם כיום לסבור כי מי שאינו חבר אגודה אינו זכאי לקבל קרקעות שהוקצו במסגרת המושב כל עוד לא הצטרף כחבר גם היום (ר' סעיף 7 לסיכומי הנתבעת, סעיף 16 לתצהירו של מר מקורי).

65. התובעים מבססים את טענתם כי האגודה ידעה על כך שאין כל קשר בין חובת החברות ובין הזכאות לקבלת השטחים הנוספים על שני עניינים.

ראשית, התובעים מפנים לעדותו של מר פרידלנדר בביהמ"ש בת. א. 1894/94 שנדון בביהמ"ש המחוזי בתל אביב ביום 24.6.00. העד מר פרידלנדר העיד שם כי:
"(חבר) רשאי לצאת מהאגודה מבלי להפסיד כל זכות על נחלתו כלומר שיהיו לו את כל הזכויות בנחלה ולא להיות חבר אגודה, עובדה שיש בבית יצחק 191 חברים ו-4 נחלות שהם לא חברים" (עמ' 229 לפרוטוקול הנ"ל - ת/7 לסיכומי התובעים).
לטענת התובעים אמירה זו מהווה הודאה מפורשת בשמה ומטעמה של האגודה, לפיה זכותם של התובעים לנחלה מלאה, למרות אי-חברותם באגודה וללא כל קשר לכך.

66. אינני סבורה כי די בדברים אלה. ראשית, הדברים נאמרו על יד מר פרידלנדר כאמור בשנת 2000, לאחר שתקופת ההתיישנות פגה. הם אינם משקפים בהכרח את "אומד הדעת" של נציגי האגודה בשנות ה-50, כאשר מגרש המריבה הוקצה לתובעים. כאמור, לבחינת היסוד הנפשי של האגודה לצורך סעיף 7 לחוק ההתיישנות, רלוונטי אומד דעתה של האגודה במועד שבו לפי הטענה ניתן לתובעים המצג הכוזב, והם הסתמכו עליו.

זאת ועוד, מר פרידלנדר התייחס בעדותו למי שהיה חבר אגודה ופרש, והבהיר כי פרישה אינה גורמת לאובדן הזכויות שהיו לחבר בקרקע. אולם, אמירה זו אינה משליכה בהכרח על אומד הדעת של האגודה ביחס למצבו של מי שאינו חבר אגודה, והוא מבקש להרחיב את נחלתו. כעולה מעמדתה העקבית של האגודה, היא האמינה כי מי שאינו חבר אגודה, אינו זכאי לקבל קרקעות שהוקצו במסגרת המושב לצורך הרחבה, כל עוד לא הצטרף כחבר לאגודה.

67. התובעים מפנים גם לעובדה כי האגודה היתה מודעת לכך שהתובעים משלמים דמי חכירה בסך 24 ל"י עובר חלקתם, דמי חכירה המשקפים חכירה של מגרש מלא.
אף אם האגודה אכן היתה מודעת לדברים אלה, מדובר בדמי חכירה שהתובעים שילמו למינהל, ולא לאגודה. יתכן שהיה על האגודה להסב את תשומת לבם של התובעים או של המינהל לעובדה זו, אך אינני סבורה כי יש בה כדי לאפשר את המסקנה כי האגודה היתה מודעת לכך שהתובעים זכאים לקבל את מגרש המריבה, אף אם הם אינם חברי אגודה.

עוד יצוין כי בין המצגים הכוזבים הנטענים התייחסו התובעים למכתבו של מר פרינדלנדר מיום 8.6.80 (נספח ע"ז לתצהיר התובע). אולם, מאחר שבמועד זה תקופת ההתייישנות כבר חלפה (25 שנים ממועד ההקצאה), הרי שאין רלוונטיות לענין זה. למעלה מן הצורך אין במכתב זה מצג בתרמית, שכן מר פרידלנדר הסתמך בו על מכתבו של ראש המועצה משנות ה-50.

68. התובעים טענו עוד, כי האגודה נהגה במרמה בכך שהסתירה מהם מסמכים כגון תשריט החלוקה. איני סבורה כי יש בטענות אלה לבסס טענת תרמית נגד האגודה. כפי שנאמר לעיל, מחומר הראיות עולה כי האגודה היתה מודעת לתשריט החלוקה ולתוכנו, אולם היא היתה סבורה כי התובעים אינם זכאים לקבל הקצאה של קרקע מאחר שאינם חברי אגודה. כך טענה האגודה גם בהליך שהתקיים אצל ראש המועצה (נספח מ"ט לתצהיר התובע). על כן, איני סבורה כי הוכח שהאגודה הסתירה את המסמך מן התובעים בכוונה להסתיר את המידע מהם.

69. התובעים טענו כי האגודה נקטה בהליכים שנועדו להשתלט על אדמות הכפר.
התובעים טוענים כי בשנת 1972 קיבלה תוקף תוכנית בנין ערים עח/15/14. בתקנון התוכנית נאמר כי מטרתה היא עדכון ואיחוד התוכניות המפורטות הקיימות באותה עת לתוכנית כללית אחת. לטענת התובעים לא היתה תוכנית מפורטת שבמסגרתה שונו גבולות מגרשים 13 ו-14. אף על פי כן, בתשריט תוכנית בנין ערים עח/15/14, שונו גבולות מגרשים 14 ו-15 והחלקים הדרומיים של שני המגרשים אוחדו למגרש אחד, שמספרו הוא 106א.

המחצית המזרחית של מגרש 106א הוא מגרש המריבה. התובעים טוענים כי האגודה פעלה לאישורה של התוכנית כדי להכשיר את גזל מגרש המריבה, תוך נסיון "להבליע" אותה כחלק ממגרש חדש, הוא מגרש 106א.

אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי לשנות את מסקנתי כלעיל. אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו ששינוי רישום המגרשים ופיצול החלקות נועד להציג מצג כוזב ולהטעות אותם בדבר הזכויות בקרקע. אם האגודה אכן היתה סבורה כל השנים כי מגרש המריבה נמצא בחזקתה ויש להקצותו רק למי שהוא חבר אגודה, לא היתה לאגודה סיבה לנסות ולהעלים את המגרש, ולהבליעו כחלק ממגרש אחר במסגרת התוכנית החדשה – כפי שהתובעים טוענים. אף אם האגודה טעתה בהקשר זה, מדובר לכל היותר בטעות או ברשלנות, ולא הוכחה כוונת מירמה או קלות ראש. לא הוכח גם כי פיצול הנחלות נעשה שלא במסגרת ההליך התכנוני הרגיל, וכי הוא נעשה באופן חריג.

70. התובעים הוסיפו וטענו כי הנהלת האגודה רשמה בפנקסי האגודה קרקעות על שמם של חברי ההנהלה או בני משפחותיהם שלא כדין.
אני סבורה כי אף טענה זו אין בה כדי להשליך על תוצאות

פסק דין
זה. אף אם האגודה חילקה את הקרקעות שהיו בחזקתה באופן לא שוויוני (ואינני מחווה על כך דעה), הדבר אינו משליך על זכותם של התובעים לקבל את מגרש המריבה. מדובר בחלוקה הפנימית של קרקעות האגודה – מה עוד שלא הוכח כי הרישום של שם חברי הנהלה נועד כדי לרמות את התובעים.

71. מכאן עולה כי האגודה סברה שהתובעים, כמי שאינם חברי אגודה, אינם זכאים לקבל הקצאה של קרקע נוספת, ועל כל פנים, התובעים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו אחרת. אף אם האגודה שגתה בהנחה זו, הרי שמדובר בטעות שאין די בה כדי לגבש את היסוד הנפשי הנדרש לעוולת התרמית.

בענין זה נקבע כי : "נתבע שהאמין בתום לב בנכונות מצג בלתי נכון שהציג לא יהא חייב בתרמית, וזאת אף אם התנהגותו היתה רשלנית. במקרה של התנהגות רשלנית עשוי המטעה להתחייב בפיצוי במסגרת תביעה בשל מצג שווא רשלני או הפרת חובת תום הלב" (בר שירה, בעמ' 28).
בפס"ד banco נקבע כי הבנק שביקש להסתמך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות לא עמד בחובתו לפרט ביחס למשיבות "מה היו מעשיהן, אימתי ובאילו נסיבות נעשו ומניין כי נעשו בכוונת תרמית, ולא למשל מחמת טעות, התרשלות וכל כיוצא באלה..." (בפסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט מצא).

לאור האמור לעיל, איני סבורה כי יש לראות במכירת המשק לאפרתי משום מעשה מירמה. האגודה מכרה לאפרתי את המשק שהיה בחזקתם של גרינבאום במשך שנים רבות, כאשר לגישתה של האגודה, התובעים לא היו זכאים לקבל את מגרש המריבה שהיה חלק ממשק זה, מאחר שהם לא היו חברי אגודה.

מכל הטעמים האמורים לעיל איני סבורה כי התובעים הוכיחו את טענתם כי האגודה פעלה באופן זדוני ומכוון במטרה לשלול מהם את תוספת הקרקע שהוקצתה להם.

72. כפי שצויין לעיל, התובעים הפנו את בית המשפט בהקשר זה להלכה הפסוקה לפיה לצורך ס' 7 לחוק ההתיישנות, אין הכרח להוכיח דווקא את עוולת התרמית כמשמעותה בפקודת הנזיקין, וניתן להוכיח גם הטעייה חוזית או הטעייה מנהלית. יחד עם זאת, בתביעה דנן, לא הפנו התובעים למקור המשפטי המגבש את עוולת התרמית (מלבד המסגרת הנזיקית). בענייננו, הצדדים הרלוונטיים – התובעים והאגודה לא היו קשורים ביניהם בקשר חוזי (זאת, להבדיל מטענת התובעים בדבר יריבות חוזית בינם ובין המינהל). כמו כן, לא הועלתה כל טענה בנוגע למעמד האגודה מבחינת היותה גוף החב בחובות המשפט המינהלי. לכן, התרמית שיש לבחון אותה בתביעה דנו היא עוולת התרמית מכוח ס' 56 לפקודת הנזיקין.

יוער בשולי הדברים כי כאשר מדובר בעילת תביעה של הטעייה חוזית, היסוד הנפשי הנדרש מה"מטעה" הוא שונה מזה של המרמה הנזיקי. צד לחוזה ייחשב כמי שהטעה את רעהו, אף אם הוא מסר לו מצג לא נכון מתוך רשלנות (פרידמן-כהן, בעמ' 225).

עם זאת אעיר למעלה מן הצורך כי אני סבורה שלצורכי ס' 7 לחוק ההתיישנות, אין די בהטעייה ברשלנות גם כאשר מדובר בהטעייה חוזית. הטעם לכך נובע מהאיזון בין מכלול האינטרסים שמצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות. אני סבורה כי כאשר לא קיימת דרישה אובייקטיבית מהתובע ביחס לידיעה על עילת התביעה (וכך קובע ס' 7 לחוק ההתיישנות), יש הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות כשבהתנהגות הנתבע נפל "פגם מוסרי" העולה על רשלנות, ומגיע כדי כוונת הטעייה או לפחות קלות ראש.
(ר' בענין זה ענין banco, ת"א (ח"י) 10553/97 עיריית עפולה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם), ת"א (שלום ת"א) 91910/98 מועצה אזורית מנשה נ' הבנק הבינלאומי הראשון (לא פורסם)).

73. יוער עוד כי עיון מדוקדק במכלול החומר שהוצג לי, מעלה לכאורה כי חלקותיהם של בעלי נחלות אחרים שלא היו חברי אגודה, הינן בשטח של 25 דונם.
אולם, העובדות ביחס להקצאה הנוספת לבעלי הנחלות האחרים שאינם חברי אגודה לא התבררו עד תום. לאור חומר הראיות הקיים, לא ניתן לקבוע כל ממצא בשאלה האם ובאיזה אופן הושלמו החלקות של בעלי הנחלות האחרים שאינם חברי אגודה לשטח של 25 דונם.

התובעים אף לא העלו בסיכומיהם טענה לפיה עובדה זו יש בה כדי לבסס את טענת התרמית שלהם כלפי האגודה. מאחר שעובדה זו לא היוותה בסיס לטענת המירמה של התובעים, לא ניתן לבסס עליה מסקנה לפיה האגודה רימתה את התובעים.

74. סיכומה של נקודה זו- התובעים לא עמדו בנטל שהוטל עליהם, ולא הוכיחו כי האגודה נהגה כלפיהם בתרמית או בהונאה כאשר הציגה להם מצג לפיו תנאי להקצאת מגרש המריבה הוא כי התובעים יהיו חברי אגודה.
זאת, משום שלא הוכח כי האגודה היתה מודעת לכך כי מדובר במצג מטעה, ואף לא הוכח כי באגודה נהגה ביחס למצג זה בקלות ראש.

75. יצויין, כי מהחלטתו של כב' השופט גרוניס עולה כי נותר לתובעים פתח להוכיח גם את נסיבות ס' 8 לחוק ההתיישנות. אף על פי כן, אני סבורה כי התובעים לא עמדו בנטל בהקשר זה.

כאמור, התובעים טוענים כי נודע להם על התרמית, לאחר שהם ראו את התשריט שהיווה חלק מתוכנית בנין עיר עח/15 (נספח ד'), וכי תשריט זה התגלה להם רק כאשר ערכו חיפוש בארכיון הציוני.
עולה אם כן, כי משעה שהמסמכים היו בארכיון הציוני – יכלו התובעים לדעת עליהם. ואולם – לתובעים אין גירסה ביחס לשאלה מתי הועברו המסמכים לארכיון הציוני, והם מודים בסיכומי התשובה מטעמם כי המסמכים הועברו לארכיון הציוני במועד שאינו ידוע להם (ר' סעיף 48 לסיכומי התשובה).

לכן, לא ניתן לקבוע מתי יכלו התובעים לדעת את עילת התביעה שלהם באופן סביר, ולכן לא חלות הוראות ס' 8 לחוק ההתיישנות.

הטענה לפיה התובעים לא ערכו בירור משום שהוטעו על ידי האגודה והמינהל – היא טענה המחזירה אותנו לטענת התרמית, ואיננה משנה, לכן, ביחס לתחולת ס' 8 לחוק ההתיישנות.

גם מצבו הסובייקטיבי הנטען של מר פליקס, אביה של התובעת, אין בו כדי להשליך על תחולתו של ס' 8 לחוק ההתיישנות, שהמבחן לתחולתו הוא מבחן אובייקטיבי (ר' ענין מזאריב).

התביעה נגד נגד המינהל
76. אני סבורה כי טענת התרמית נגד המינהל, לא הוכחה. לכן, אני סבורה כי ככל שהיתה לתובעים עילת תביעה כנגד המינהל – עילה זו התיישנה.
כעולה מסיכומי התובעים ומסיכומי התשובה שלהם, טענותיהם כנגד המינהל מתייחסות לפעולות שונות שהיה על המינהל לעשות – לגישת התובעים, פעולות שלו היו נעשות, היו מונעות מהאגודה את האפשרות לרמות את התובעים, שכן הן היו מאפשרות לתובעים לדעת את העובדות כהווייתן עוד לפני זמן רב.

טענות אלה – אף אם הן נכונות, אין בהן כדי לבסס טענת מירמה (ואף לא "שותפות במירמה" כפי שהתובעים טוענים). אלה הן טענות המתייחסות להפרה של המינהל חובות שונות שחלות עליו לטענת התובעים, טענות של רשלנות וכד' – אך לא טענות של מירמה או הונאה, שיש בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות (לענין זה ר' ענין banco בענין הנטל להציג תשתית עובדתית המבססת ברמה לכאורית את טענת התרמית לצורך החלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות).

כך, לשם הדוגמה, טוענים התובעים (בס' 52 לתשובתם לסיכומי הנתבעים), כי המינהל הינחה את האגודה ביחס לארגון מחדש של הרישום במשבצת של האגודה, כשחלק מאירגון זה כלל מחיקה של נחלת התובעים ממשבצת האגודה.

77. התובעים טוענים כי ה"מצב הקיים" בהקשר זה (שכלל בין היתר חריגה מתקן הנחלות של האגודה), נוצר "בשל רשלנותו והזנחתו הפושעת (של המינהל) והטעייתו את התובעים משך שנים..."

אולם, המצב הקיים בנושא רישום הנחלות באגודה, לא נוצר עקב הטעיית התובעים. אף בהנחה שהמצב נוצר עקב רשלנות או הזנחה של המינהל – אין מדובר במירמה של המינהל או הטעייה שלו, ולכן אין מקום לכן להאריך את תקופת ההתיישנות.

78. התובעים טענו עוד כי המינהל הציג לתובעים מצגים שאינם נכונים – כך נטען ביחס למצג שהציג המינהל ביחס ל"אי התערבותו" ביחסים בין האגודה לבין המתיישבים בה (במכתבו נספח פ"ו לתצהיר התובע), וביחס למצג לפיו נוספה לתובעים קרקע בנחלתם (נספח פ"ח לתצהיר התובע).
ואולם – מסמך פ"ו הוא מיום 16.3.2000, ומסמך פ"ח הוא משנת 1997. התובעים בסיכומי התשובה מטעמם הבהירו כי ה"תרמית" הנטענת של המינהל נעשתה בשלב מאוחר, ולטענתם עולה מכך כי העילה נגד המינהל לא התיישנה.
אולם – אין קשר בין התרמית הנטענת לעיל של המינהל (אף בהנחה שהמצגים שלו כלעיל היו לא נכונים), לבין הטענות הנטענות בתביעה הנוכחית. כך, זכותם של התובעים לקבל את מגרש המריבה התגבשה בשנות ה-50 של המאה שעברה. באותו מועד, המינהל (או מי מטעמו) לא רימה את התובעים גם לגרסתם.

לכן "תרמית" מאוחרת, 50 שנה מאוחר יותר, אין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות כנגד המינהל, ביחס לעילה שכלל לא היתה קיימת לגביו במועד הרלוונטי. ה"תרמית" ככל שהיתה כזו גם אינה משליכה על זכויות התובעים כנגד האגודה.

יובהר כי אינני מקבלת את הטענה לפיה העלאת טענת התיישנות על ידי המינהל מהווה חוסר תום לב.

79. המסקנה של האמור לעיל היא כי אין בסיס לתביעת התובעים כנגד המינהל, וככל שהיתה להם עילה לתבוע את המינהל – התביעה כנגדו התיישנה.

יוער עוד כי בתביעה כנגד המינהל לא היה כדי להשליך על התוצאה האופרטיבית של פסק הדין בתביעה הנוכחית, שכן למינהל לא היתה למעשה התנגדות כי לתובעים יוקצה על ידי האגודה מגרש להשלמת שטח חלקתם ל-25 דונם, בין אם מגרש זה יהיה מגרש המריבה, או מגרש אחר מהעתודות של האגודה.

התחרות בין זכויות התובעים לבין זכויות אפרתי
80. לאור כל האמור לעיל, עולה כי אין עוד צורך לדון בתביעת התובעים כנגד ה"ה אפרתי, מאחר שתביעתם של התובעים נגד האגודה ונגד המינהל נדחתה, כמפורט לעיל. לכן, התובעים אינם זכאים למגרש המריבה, ומכאן שהם אינם יכולים לתבוע אותו מאפרתי.

למעלה מן הצורך אציין בקצרה כי לדעתי, לו היו התובעים מוכיחים את תביעתם כנגד האגודה, הרי זכותם במגרש המריבה היתה גוברת על זו של אפרתי, בהיות התובעים בעלי הזכות המוקדמת יותר מבין הזכויות ששתיהן אינן רשומות.

81. לכן, אני דוחה את התביעה.
התובעים ישאו בשכר טרחתם של הנתבעים בסך 20,000 ש"ח + מע"מ כל אחד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום 5.10.06 בהעדר הצדדים.

רות רונן
, שופטת









הפ בית משפט מחוזי 2015/01 ברנשטיין צבי , ברנשטיין רות נ' אגודה שיתופית בית יצחק - שער חפר ואח' (פורסם ב-ֽ 05/10/2006)