פסקי דין על שושנה אליהו | פסקי דין על אהרון גבע עו"ד | פסקי דין על מנחם זילברמן | פסקי דין על אופירה זילברמן |

3164/05 א     22/10/2006




א 3164/05 שושנה אליהו נ' אהרון גבע עו"ד, מנחם זילברמן, אופירה זילברמן






בתי המשפט

א 003164/05
בית משפט השלום ירושלים
22/10/2006
11
כב' השופטת אביב מלכה

בפני
:
שושנה אליהו

בעניין:
התובעת
נ ג ד
1 . אהרון גבע עו"ד

2 . מנחם זילברמן

3 . אופירה זילברמן
הנתבעים
פסק דין
אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות.

התובעת היתה בעלת זכויות בדירה. הדירה לא היתה רשומה בלישכת רישום המקרקעין ורישומי הזכויות היו אצל מנהל מקרקעי ישראל והחברה המשכנת.
הדירה היא דירה בבית דירות.

התובעת החזיקה בדירה, כבעלת זכויות בה החל משנת 1973 ועד שנת 1993.

במהלך החזקת הדירה על ידי התובעת ובעלה הם בנו מחסן בחצר הבית, חשוב לציין כי גם דיירים אחרים באותו הבניין בנו מחסנים, איש איש והמחסן שלו.

התובעת השכירה את המחסן ונהנתה מדמי שכירות.

בשנת 1993 מכרו התובעת ובעלה את זכויותיהם בדירה למשפחה בשם רבדין.
את החוזה המכר עשה הנתבע 1.

בחוזה מכר הדירה נרשם, בכתב ידו של הנתבע 1, כי המכירה היא "לא כולל מחסן".

התובעת ובעלה המשיכו להשכיר את המחסן ולקבל דמי שכירות.

הדירה עברה מספר ידיים כאשר איש אינו טוען לזכות במחסן דנן.

בחודש ינואר 2001 רכשו הנתבעים 2 ו - 3 את הזכות בדירה.
בין לבין, בשנת 1998 נרשם הבית כבית משותף והמחסן נשוא הליך זה נרשם כצמוד לדירה שהיתה של התובעת.

פרט זה לא היה ידוע לנתבעים 2 ו-3 בעת שרכשו את הדירה ואין מחלוקת כי חוזה הרכישה אינו כולל את המחסן והנתבעים 2 ו-3 לא שילמו בעבורו.
במועד כלשהוא גילו הנתבעים 2 ו-3 כי לדירה אשר רכשו מוצמד מחסן וכמוצאי שלל רב דרשו מן התובעת לקבלו לחזקתם.
מאחר שהתובעת סירבה לפנותו הוגשה על ידי הנתבעים 2-3 תביעה כנגד התובעת והדייר שהתגורר במחסן (ת.א. 6109/02 בבית משפט זה. להלן: ההליך הקודם), בפסק הדין נקבע כי על התובעת דנן (הנתבעת שם) לפנות את המחסן ולהעביר את החזקה בו לידי הנתבעים דנן (התובעים שם), וכן לשלם לנתבעים דנן את דמי השכירות אשר גבתה למן המועד בו הוגשה התביעה (להלן: פסק הדין הקודם).

עד כאן העובדות, אשר אין עליהן מחלוקת.

בהליך שבפני
תובעת התובעת את הנתבעים 2 ו-3 בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ואת הנתבע 1 בעילה של רשלנות.

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3:
תחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט:
המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת תחולתו של חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979(להלן: החוק) על המקרה דנן.
סעיף 1 לחוק קובע בזו הלשון:
"מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן הזוכה), שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

טוענים הנתבעים 2-3 כי זכותם במחסן היא זכות שבדין ולכן לא מתקיים התנאי הראשוני של סעיף 1 לחוק. מוסיפים הם וטוענים כי הם זכו במשפט אשר קבע את בעלותם במחסן ולפיכך אין תחולה לדיני "עשיית עושר ולא במשפט".

שתי טעויות נפלו אצל הנתבעים בטענתם זו.

טעות ראשונה נוגעת לאופן שבו קבלו את הזכיה. הנתבעים מניחים, כנקודת מוצא, כי הזכיה בצורת המחסן באה להם עם מתן פסק הדין בבית משפט השלום ולא היא.
פסק הדין בבית המשפט השלום רק נתן תוקף למצב משפטי שהיה קיים קודם לכן, גם אם הנתבעים לא ידעו על קיומו. דבר זה עולה כחוט השני לאורך כל פסק הדין. המחסן מוצמד לדירה ולא ניתן היה לרשום אותו כיחידה נפרדת (בראש עמוד 5 ובראש עמוד 6 לפסק הדין). הנתבעים דנן הם בעלי הזכויות בדירה ומכאן שהם בעלי הזכויות במחסן (מרכז עמוד 5 ועוד בפסק הדין).
המצב המשפטי בו הכיר בית המשפט בפסק הדין, נוצר בעת רישום הבית כבית משותף בשנת 1998.
הזכיה של הנתבעים 2 ו-3 באה להם, מבלי שידעו עליה, בעת שרכשו את הדירה דנן ובד בבד זכו גם במחסן. זכיה זו, במועד שהתרחשה, עומדת בתנאי הראשון של סעיף 1 לחוק.
אין מחלוקת, כי הנתבעים 2 ו-3 לא רכשו את המחסן בעת שרכשו את הדירה ודוק. לו היו הנתבעים 2 ו-3 יודעים על המחסן, ניתן היה לאמר, כי הם רכשו אותו, גם אם לא היו נותנים תמורה בעדו. אולם, הם לא ידעו על קיומו, וממילא לא יכלו לרכשו.
די בכך כדי להראות, כי הם הפכו להיות בעלי הזכויות במחסן, אותן זכויות בהן הכיר בית המשפט בפסק הדין, בטעות, בלי כוונה ומבלי שידעו על כך. לפיכך, זכויותם במחסן לא באה להם על פי "זכות שבדין", כלשון הסעיף.
הטעות השניה של הנתבעים 2 ו-3 נוגעת למהות הזכיה כלשון סעיף 1 לחוק. החוק חל על זכויות מסוגים שונים - "נכס", "שירות" או "טובת הנאה אחרת".
גם לו הייתי מקבלת את גירסת הנתבעים 2 ו-3, כי המחסן, קרי "הנכס", בא לידיהם כזכות שבדין, לא היה בכך כדי לעזור לנתבעים והיינו מגיעים לאותה התוצאה.
זכייתם של הנתבעים היא בכך שהם לא שילמו עבור הנכס אותו קיבלו. קבלת נכס, ללא תמורה, ומבלי שהנותן מתכוון לתת את הנכס במתנה, זוהי "טובת הנאה" כלשון סעיף 1 לחוק. כך גם בהיבט זה נכנס האירוע דנן בגידרו של החוק וכפוף הוא לדיני עשיית עושר ולא במשפט.

מוסיפים הנתבעים 2 ו-3 וטוענים, כי לתובעת ממילא לא היתה כל זכות קניינית במחסן, ולא היתה לה, ממילא, כל זכות להשכירו ולעשות בו שימוש. לפיכך, אליבא הנתבעים 2 ו-3, אין היא יכולה לתבוע כל פיצוי בגינו.
טענה זו לא ברורה לי כלל ועיקר.
אומנם הבעלות בבית, הקרקע, וממילא גם במחסנים, היתה בידי מנהל מקרקעי ישראל, אז מה הנפקות של כך ? ! אין זה הבית היחיד אשר בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, אשר הדיירים שם עושים כבתוך שלהם. יתר על כן, שוכנעתי, כי המחסן היה בהיתר ובהסכמת המנהל ויתר הרשויות. לענין זה אחריתם של דברים מעידה על ראשיתם, ועובדה, כי המחסן נרשם כדין בעת רישום הבית המשותף, והוצמד לדירה שהיתה של התובעת. המחסן היה נכס בחזקת התובעת, כפי שדירתה היתה נכס בחזקתה, וכפי שאין חולק, כי היא היתה זכאית לתשלום עבור מכירת הזכויותיה בדירה, כך היא זכאית לתשלום עבור מכירת זכויותיה במחסן.
בוויס - וורסיה, כשם הנתבעים 2 ו-3 שילמו עבור הזכויות, אשר קיבלו בדירה, כך הם צריכים לשלם עבור הזכויות אשר הם קיבלו במחסן דנן. התחכמויות הנתבעים 2 ו-3 אינן במקום.

הנתבעים 2 ו-3 אינם מעלים בסיכומיהם כל טענה נוספת, ולפיכך, אני מניחה, כי ככל שהיו להם טענות, הן נזנחו על ידם.

ערכו של המחסן:
התובעת הביאה חוות דעת של מר יעקב פטל לשוויו של המחסן. הנתבעים 2 ו-3 לא הביאו חוות דעת מטעמם ואף לא נתנו כל התייחסות לכך בסיכומיהם.
לאור האמור, אני מקבלת את הערכת השמאי של התובעת על סך 13,000$, נכון ליום 20.1.05. יוער, כי בקביעת שווי המחסן בחנתי גם את חוות הדעת אשר הוגשה על ידי הנתבע 1. חוות דעת זו נערכה בהנחה שהמחסן אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין (עמ' 45 לפרוטוקול, שו' 4). אינני מקבלת את עמדת המומחה מטעם הנתבע 1, כי עובדה זו אין לה נפקות על ערכו של המחסן. לפיכך, עדיפה בעיני חוות הדעת מטעם התובעת.
יתר על כן, המומחה מטעם הנתבע 1 לא שיקלל בחישוביו את השטח המקורה הנתון לשימוש בלעדי של המחזיק במחסן. אומנם מדובר בשטח שהוא חלק מן הרכוש המשותף, אולם, לא יכולה להיות מחלוקת שהוא מעלה את ערך המחסן, כמו כניסה נפרדת לבית דירות, גם אם היא ברכוש המשותף.

הפיצוי לתובעת:
כפי שקבעתי לעיל, המועד שבו זכו הנתבעים 2 ו-3 "מן ההפקר", הוא המועד בו רכשו את הזכויות בדירה, כאשר יחד עם זכויות אלה קיבלו גם את הזכויות במחסן, אף מבלי שידעו על כך. לפיכך, זכאית התובעת לקבל את שוויו של המחסן במועד זה, כאילו רכשו הנתבעים 2 ו-3 את הזכות במחסן מן התובעת, במועד רכישתם את הדירה. הנתבעים רכשו את הדירה בחודש ינואר 2001. אין מחלוקת, כי במועד זה היה המחסן רשום כדין.
על פי עדותו של המומחה מר פטל, מחיר מ"ר אחד של מחסן רשום, לשנת 1993, היא 650$ (עמ' 12 שו' 7). מחיר מ"ר אחד ביום 20.1.05 הוא 750$. כלומר, ההפרש בין שנת 2005 לשנת 1993 הוא 100$ לכל מ"ר.
בהתחשב בכך שמשנת 1993 ועד לרכישת הדירה עברו כ-7 שנים, וממועד זה ועד ליום 20.1.05 עברו כ-4 שנים, הרי שכדי לחשב את ערכו של מ"ר אחד של מחסן נכון ליום הרכישה, יש להפחית 4/11 מן ההפרש. כך, מ"ר אחד של מחסן במועד רכישת הדירה על ידי הנתבעים 2 ו-3 עמד על 715$. כיוון ששטח המחסן הוא 16.5 מ"ר, הרי ששוויו עמד על 11,798$.
לסכום זה יש להוסיף את שוויו של החלק המקורה ששיטחו 4 מ"ר. על פי היחס בו "עלה" שווי המחסן מיום הרכישה בינואר 2001, ועד ליום מתן חוות הדעת 20.2.05, הרי ששווי החלק המקורה עומד על 763$ ביום הרכישה (ערך משולש).
סה"כ שווי המחסן ליום הרכישה, ינואר 2001, הוא 12,561$.
סכום זה על הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת.
אולם, כיוון שהתובעת קיבלה דמי שכירות במחסן גם לאחר רכישת הדירה על ידי הנתבעים 2 ו-3, ועד ליום הגשת התביעה לפינוי התובעת דנן (על פי פסק הדין הקודם), יש לקזז דמי שכירות אלה מן הסכום האמור, כי אלה מגיעים לנתבעים 2 ו-3.
על פי פסק הדין דמי השכירות היו 100$ לחודש. התביעה שם הוגשה ביום 2.6.02, ולפיכך, יש לקזז עבור 17 חודשי שכירות מיום רכישת הדירה על ידי הנתבעים 2 ו-3.
סה"כ יש לקזז 1,700$.
סה"כ על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 10,861$ נכון ליום 7.1.01.
על פי שער הדולר היציג (מתוך אתר בנק ישראל) ליום 5.1.01, עמד שער זה על 4.092 ₪ לדולר. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 44,444 ₪ ליום 7.1.07.

אני מורה לנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 44,444 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.1.01 ועד ליום התשלום בפועל.
כמו כן, ישלמו הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 5,500 ₪ הוצאות ההליך כנגדם, הסכום כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ. הסכום ישולם מיום הגשת התביעה 7.3.05 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבע 1:
הנתבע 1 היה עורך הדין אשר ערך את ההסכם בין התובעת ובעלה, לבין רוכשי הדירה שלהם, משפחת רבדין, בשנת 1993. הנתבע מס' 1 הוא זה אשר הוסיף, בכתב ידו, על גבי הסכם המכר, את המילים המוציאות את המחסן מן ההסכם.
הנתבע מס' 1 גם ייצג את התובעת בהליך הראשון בתביעת הנתבעים דנן, לסילוק התובעת מן המחסן.
התובעת תובעת את הנתבע מס' 1 בעילת רשלנות, בגין כל אחת מפעולותיו.

מעמד חתימת ההסכם:
טוענת התובעת, כי במעמד זה התרשל הנתבע מס' 1, בכך שלא בדק וחקר את מעמדו של המחסן, ולא דאג להביא בפני
ה את העובדות והסיכונים כהוויתם, וכן לא דאג להבטיח את זכויותיה בו. הנתבע מס' 1 הסתפק בהוספת המילים "לא כולל מחסן" על גבי חוזה המכר, ותו לא.

הנתבע מס' 1 טוען, כי התובעת ובעלה הציגו בפני
ו מצג, על פיו המחסן נבנה ללא היתר, על הרכוש המשותף. הנתבע מס' 1 מפנה אותי לכך שגם בערעור על פסק הדין בהליך הקודם, כאשר בא כוחה הנוכחי של התובעת כבר ייצג אותה, נרשם כי המחסן הוא ללא היתר (סע' 14 לסיכומיו).

מוסיף הנתבע מס' 1 וטוען, כי עורך דין סביר אינו אמור לבדוק מידע עובדתי הניתן לו על ידי הלקוח כעובדה ברורה, כאשר מידע זה הוא לרעת הלקוח, ולפיכך, הדעת נותנת, כי הוא מידע נכון (סע' 20 לסיכומים).

קשה לי לקבל טענה זו של הנתבע מס' 1 כאמירה מוחלטת. ברור שעורך דין אינו צריך לבדוק בעצמו כל עובדה ועובדה הנאמרת על ידי הלקוח. יחד עם זאת, כאשר מדובר בעובדה כל כך מהותית של זכויות במקרקעין, ספק בעיני אם היא נכנסת בגדר העיקרון דלעיל. מעמד המקרקעין והזכויות בו הם עניינים כל כך כבדי משקל ומהותיים, שאין זה מעלה או מוריד אם מדובר בעובדה התואמת את האינטרסים של הלקוח, או הנוגדת אותם. על אחת כמה וכמה נכון הדבר, כאשר ברור, כי הלקוח הוא איש פשוט וחסר כל ידע משפטי, כמו במקרה דנן.

מחדלו של הנתבע מס' 1 הוא שורש התקלה. מה אירע לאחר מכן, אין לו כל נפקות. אין זה משנה אם פעל הנתבע מס' 1 כראוי בהתאם למידע עליו הסתמך, כיוון שכל מה שעשה הנתבע מס' 1 לאחר מכן, היה נגוע באותה טעות יסודית ראשונית. לפיכך, אינני רואה כל מקום להיכנס ולדון במחלוקות שבין הצדדים על התנהלות הדברים בעת החתימה על הסכם, מה העביר הנתבע מס' 1 לצדדים לחוזה, אם הסביר להם, אילו פעולות נקט ואילו פעולות צריך היה לנקוט. כל אלה ככל שנעשו, נעשו מתוך נקודת מוצא מוטעית, ולכן הם חסרי רלוונטיות.

לאור האמור לעיל, אני קובעת, פעולתו של הנתבע מס' 1 בעת חתימת הצדדים לחוזה המכר, נגועה ברשלנות, בכך שלא בדק את הזכות על המחסן.

נזקי התובעת:
בטרם אתייחס לנזקי התובעת, אציין, כי במהלך ההליך בפני
התברר, בסבירות גבוהה, כי לו היה הנתבע מס' 1 בודק את מעמדו של המחסן ולא מסתפק בדברי התובעת ובעלה, היה הוא מוצא כי המחסן קיבל את ההיתרים הנדרשים, או לפחות אין מניעה, כי היתרים אלה ינתנו לו. עובדות אלה עולות מתעודת עובד ציבור של הגב' אילוז, מטעם מנהל מקרקעי ישראל, מיום 9.4.06, וכן מתעודת עובד ציבור של הגב' רות ביקסון הממונה על רישוי בניה בעיריית ירושלים.
המחסן, אומנם, עוד לא היה רשום כצמוד לדירה, דבר זה התבצע רק בשנת 1998, אולם, ניתן היה כבר אז להניח, כי הסבירות היא גבוהה מאוד שהשלטונות לא יאפשרו רישומו כיחידה עצמאית.
לו היה הנתבע מס' 1 בודק את מעמד המחסן, היה מעביר את המצב המשפטי לצדדים לחוזה, היה הדבר מביא לאחת משלוש אפשרויות:
יתכן שהקונים היו משלמים עבור המחסן. לענין זה יש לזכור, כי הקונים של הדירה סירבו לשלם עבור המחסן, משום שחשבו כי המחסן אינו חוקי ולא ניתן יהיה לקבל בו זכויות (ראה סעיף 25 לסיכומי הנתבע מס' 1, וראה עדות התובעת בעמ' 21 שו' 11). לו היה הנתבע מס' 1 מביא לידיעתם את מעמדו האמיתי של המחסן, היו הם, מן הסתם, מתרצים ומוכנים לשלם בעבורו.
מאידך, אם היו הרוכשים מוותרים על המחסן, היה הנתבע מס' 1 מוצא את הדרך המשפטית לעגן את זכויות התובעת ובעלה במחסן. לענין זה ראוי להעיר, כי תגובתו של הנתבע מס' 1 בסעיפים 51 ואילך, להצעת ב"כ התובעת, אינן רלוונטית, כיוון שהן נשענות על ההנחה, כי המחסן הוא ללא כל מעמד משפטי.
לבסוף, אם לא יכול היה הנתבע מס' 1 למצוא דרך להבטיח זכויות התובעת, היתה העסקה, מן הסתם, לא יוצאת אל הפועל.

בפועל, כיוון שעד למועד בו רכשו הנתבעים 2 ו-3 את הדירה, לא נפגעו זכויותיהם של התובעת, הרי לגבי תקופה זו, בפועל, התבצעה האפשרות השניה והתובעת היא זו אשר החזיקה במחסן ועשתה בו שימוש. היא גם לא ידעה שאין לה בו זכויות.
הנזק, כתוצאה מרשלנותו של הנתבע מס' 1, נגרם לתובעת עם שהנתבעים 2 ו-3 זכו במחסן.
לענין זה טובים ויפים העקרונות אשר קבעתי לעיל, אשר הביאו לתוצאה כי נזקיה של התובעת עומד על סך של 44,444 ₪ ליום 7.1.01.

לאור האמור, אני קובעת, כי הנתבע מס' 1 חב, ביחד ולחוד עם הנתבעים 2 ו-3, לשלם לתובעת סך של 44,444 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.1.01, ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, אני מקבלת את טענת התובעת, כי ההליך הקודם לא היה מתרחש, אם היה הנתבע מס' 1 פועל כפי שהיה עליו לפעול. לו הזכויות של התובעת במחסן היו ברורות ומוגדרות, לא היה ההליך הקודם בא לעולם. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובעת, כי היא זכאית לכך שהנתבע מס' 1 יפצה אותה על ההוצאות, אשר נגרמו לה באותו הליך.
אני מורה לנתבע מס' 1 להוסיף ולשלם לתובעת סך של 4,000 ₪, שהם הוצאות המשפט, אשר הוטלו על התובעת בהליך האחר. הסכום ישולם בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.6.04 ועד ליום התשלום בפועל.

אני דוחה את תביעת התובעת לקבל את כל הסכום אשר שילמה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אשר ננקטו כנגדה.
ראשית, לו היתה התובעת מבצעת את פסק הדין הקודם מיד, היתה חוסכת את ההוצאות הנוספות, ולענין זה אין לתובעת להליך אלא על עצמה.
שנית, התובעת חוייבה גם בהחזר דמי שכירות, אשר קיבלה. חיוב זה תואם גם את פסק הדין דנן, והתוצאה אליה הגעתי ולפיכך, התובעת אינה זכאית להחזר.
כמו כן, אני דוחה את תביעת התובעת לקבל חזרה את ההוצאות בגין הליך הערעור על פסק הדין בהליך הקודם.
יתכן שהיה על התובעת ובא כוחה לשקול שוב בטרם הגישו את הערעור - ענין זה לא הוברר. בכל מקרה, מערכת שיקולים זו מהווה גורם הקוטע את הרצף בין התרשלותו של הנתבע מס' 1 לבין נזקיה של התובעת.

בכל הנוגע לראש הנזק של עוגמת נפש, אין לי ספק, כי לתובעת נגרם נזק. התובעת אישה פשוטה ותמימה, מצאה את עצמה במערבולת משפטית ללא מוצא. מאידך, יש לזכור, כי חלק מן האחריות למערבולת זו נופל על כתפי התובעת עצמה, אשר היא שהטעתה את הנתבע מס' 1, כאשר אמרה לו בבטחה, כי המחסן בנוי ללא היתר כדין (ראה סעיף 4 לתצהירה בהליך הקודם, צורף לתצהיר הנתבע 1).
טעות זו של התובעת הלכה ונמשכה, ככל הנראה עד להליך דנן, אשר רק בו היא נתבררה.
לאור האמור, אני מעמידה את גובה הפיצוי הכללי בגין עוגמת הנפש והטירדה של התובעת, על סך של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוספת מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד פתיחת ההליך הקודם 2.6.02, ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, אני מטילה על הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת הוצאות בגין ההליך דנן כנגדו, סך של 5,500 ₪. הסכום כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ וישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.3.05 ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות אלה הן בנוסף על ההוצאות אשר הוטלו על הנתבעים 2 ו-3.

הרשלנות בייצוג בהליך הקודם:
בפי התובעת טרוניות כנגד הנתבע מס' 1 על הדרך אשר בה ייצג אותה בהליך הקודם.
אני מוצאת שאין לי צורך לדון בכל הטענות. ברור לי שגם אם אקבל את כל הטענות של התובעת, התוצאה תהיה, כי אחייב את הנתבע מס' 1 שוב, באותם הסכומים בהם הוא חוייב לעיל.
לפיכך, וכיוון שהתובעת ממילא לא תקבל סעד נוסף על הסעדים אשר קיבלה לעיל, אין טעם לעשות מלאכה לריק.
ודוק. בסעדים אשר קצבתי לתובעת לעיל, נתתי לה את מלוא השיפוי המגיע לה, לדעתי, עקב המסכת אליה נקלעה ובכלל זה הוצאותיה בגין ההליך הקודם ושיפוי בגין עוגמת הנפש והטירדה.
לפיכך, תהא הכרעתי אשר תהא בטענה דנן על רשלנותו של הנתבע מס' 1 בהליך הקודם, לא יהיה לכך כל ביטוי מעשי.
ההליך בפני
הוא הליך אזרחי, אשר סעד של ממש ממתין בסופו, לפי התוצאות. מקום שאין סעד, ההליך הוא הליך סרק.
כמובן שאין בהחלטה זו משום הכרעה לגבי התנהלות הנתבע מס' 1 בהליך הקודם.

סוף דבר:
הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את ערך המחסן בסך של 44,444 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.1.01 ועד ליום התשלום בפועל.

מבלי לפגוע בחבותם של כל אחד מן הנתבעים, כלפי התובעת, לתשלום הסכום האמור, אני קובעת כי בין הנתבעים, בינם לבין עצמם, ישא הנתבע 1 ב-1/3 מן הסכום האמור והנתבעים 2 ו-3 ישאו ב - 2/3 האחרים.

הנתבעים 2 ו-3 יוסיפו וישלמו הוצאות ההליך כנגדם, הכוללות שכר טרחת עו"ד ומע"מ, סך של 5,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.3.05, מועד פתחילת ההליך ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע מס' 1 ישלם לתובעת סך של 4,000 ₪ הוצאות ההליך הקודם, בתוספת מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.6.04, מועד פסק הדין בהליך הקודם, ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע מס' 1 לתובעת סך של 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והטירדה. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 2.6.02, מועד פתיחת ההליך הקודם, ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע מס' 1 ישלם לתובעת הוצאות בגין ההליך כנגדו דנן, בסך של 5,500 ₪, הסכום כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ וישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פתיחת ההליך 7.3.05, ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' בתשרי, תשס"ז (22 באוקטובר 2006), בהעדר הצדדים.

מלכה אביב, שופטת
קלדנית: אורית לוי








א בית משפט שלום 3164/05 שושנה אליהו נ' אהרון גבע עו"ד, מנחם זילברמן, אופירה זילברמן (פורסם ב-ֽ 22/10/2006)