פסקי דין על אטאניאקה בוראלאג'ה ננדאני | פסקי דין על עזבון דוד כריסי המנוח

4767/01 עב     18/08/2002




עב 4767/01 אטאניאקה בוראלאג'ה ננדאני נ' עזבון דוד כריסי המנוח




35
בתי הדין לעבודה
עב 004767/01
בית דין א.לעבודה ת"א
18/08/2002
תאריך:
כבוד הרשמת מוניקה מרגלית

בפני
:

אטאניאקה בוראלאג'ה ננדאני

בעניין:
התובעת
רונן דן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
הנתבעים
1 . עזבון דוד כריסי המנוח

2 . דורון כריסי
פסק דין

1. התובעת, עובדת זרה מסרילנקה העסקה ע"י הנתבע בטיפול סיעודי באביו המנוח שעבר אירוע מוחי, החל מיום 20.8.99. לטענתה, נאלצה להפסיק את עבודתה ב- 10.7.00 משלא שולם לה שכר עבודה בגין חדשים יוני-יולי 2000, ועקב סירובה לחתום על כתב ויתור על פי דרישת הנתבע.
בתביעתה עותרת התובעת לתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות.
הנתבעים בכתב ההגנה מודים בקיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, וטוענים כי התובעת נטשה את עבודתה ללא הודעה מראש ביום 13.6.00. תנאי העסקתה נקבעו בהסכם שנחתם בינה ובין חברה לשירותי כח אדם, בנוסח שצורף לכתב ההגנה. המעביד הפחית משכר המינימום החדשי סכומים בגין הוצאות הדיור של התובעת , אשר התגוררה בביתו של המנוח, וכן דמי כלכלה. עוד נטען כי התובעת אינה זכאית לגמול שעות נוספות בנסיבות מגוריה בבית מעסיקה, וקיבלה את מלוא ימי החופשה והחגים המגיעים לה.

2. אין מחלקת כי התובעת, שהתגוררה בביתו של המנוח, עבדה ששה ימים בשבוע. עוד מוסכם כי בפועל שולם לה סך של -.2,525 ₪ לחדש, המרכב משיעור -.550$ בצירוף -.50 ₪ דמי כיס שבועיים.
השאלות השנויות במחלקת הן: מהו מועד סיום יחסי עובד ומעביד; והאם זכאית התובעת ליתרת שכר ולהפרשים עפ"י חוק שכר המינימום כולל גמול שעות נוספות, לפדיון חופשה ולדמי חגים. אתייחס אליהן אחת לאחת.
(א) מועד סיום יחסי עובד-מעביד.
הנטל על התובע להוכיח את תקופת עבודתו (דב"ע נד/ 23-3 חיים פרינץ נ. נתי גפן ואח', פד"ע כ"ו, 547).
לגירסת התובעת היא עבדה אצל הנתבע עד 10.7.00. עדת ההגנה גב' גלילי, המפקחת על שכר המינימום במשרד העבודה, העידה כי התובעת פנתה אליה ביום 2.8.00 בתלונה לפיה לא שולם לה השכר לתקופה 20.6.00 עד 20.7.00 כפי ששולם לה בעבר בכל 20 לחודש. בעקבות כך זומן אליה הנתבע לצורך בירור והודה בפני
ה כי לא שולם לתובעת השכר האחרון, תוך שהתנה את תשלומו בהעסקת עובדת אחרת על ידו באישור משרד הפנים.
הנתבע מנגד טען כי ביום 13.6.00 הודיעה התובעת כי היא הולכת לצלם דבר מה ומאז לא שבה לעבודתה. המועד זכור לו לטענתו בעקבות האירועים של אי הופעתה לעבודתה והשיחה שקיים עימה בעניין. המועד דווח ע"י הנתבע לחברת כח האדם המתווכת לגיוס עובדים זרים, במועד לא ידוע, ובהעדר מנהלה עד ההגנה שטימן מהמשרד, כפי שנאמר בעדותו בדיון.
עדת ההגנה גב' שפירא, שהעסיקה את התובעת אחת לשבוע בעבודות נקיון, העידה כי ביום 13.6.00 אמורה היתה התובעת להתייצב לעבוד בביתה ולא הגיעה. בעדותה הודגש כי המועד זכור לה מאחר ויום הולדתה חל ב- 22/6. משכך הפסיקה, לטענתה, התובעת קודם לכן את עבודתה אצל הנתבע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים העדפתי בסוגיה זו את גירסתה של התובעת. מדובר בעובדת זרה. עובדה זו כשלעצמה מעוררת קושי טבעי בהוכחת התביעה. גירסתה נתמכה בעדות גב' גלילי, לפיה לא הכחיש הנתבע זכאותה לשכר האחרון בהתאם למועדים שציינה, אלא שהתנה את תשלומו.
גירסת הנתבעים, לעומתה, אינה מבוססת. הנתבע לא מצא לנכון לחקור את התובעת בחקירה הנגדית בסוגיה זו, מטעמיו. ברור כי מנהל חברת כח האדם ניזון מדווחי הנתבע בענין הפסקת עבודתה של התובעת, לכן אין בעדותו כדי לסייע , כמו גם העדה שפירא. אפילו נעדרה התובעת מעבודתה אצלה, כטענתה, ביום 13.6.00 - אין קשר בין עובדה זו לבין מועד סיום עבודתה אצל הנתבעים כפי שהניחה העדה בעדותה. אין להתעלם מיחסי השכנות בין העדה לבין הנתבעים שיש להם כדי להשפיע על גירסתה.
המסקנה היא כי המועד הקובע לסיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים הוא ביום 10.7.00. אשר על כן זכאית התובעת ליתרת שכר עבודה שלא שולם לה בגין התקופה מ- 20.6.00 עד 10.7.00. הסכום ייפסק לה.
אשר לפיצויי הלנת שכר - הנתבע בתצהירו ציין כי הסביר לתובעת כי אין בכוונתו לשלם לה בגין חודש 6/00 , נוכח עזיבתה ללא הודעה מראש. התובעת, ששכרה שולם מידי 20 לחודש, עזבה כעדותה ביום 10.7.00 בטרם הגיע המועד לתשלום שכרה, ובלא שציינה דבר בענין מתן הודעה מוקדמת לעזיבתה. גירסתו של הנתבע על פי עדת ההגנה גלילי, היא כי הוא התנה את תשלום שכרה האחרון של התובעת עד שיוכל להעסיק עובד אחר תחתיה.
פיצויי הלנה מתווספים לשכר מולן אלא אם נמצאו סיבות לביטולם או להפחתתם מכח סעיף 18 לחוק הגנת השכר. טעות משפטית תחשב לטעות כנה, ואולם ברור שעם מתן פסק הדין נסתיימו חילוקי הדעות והטעות הכנה, וממועד זה ואילך אין מקום להפחית את פיצויי ההלנה (דב"ע נג / 3-137 עזבון המנוח יצחק ידידיה נגד יוסף בלומנפלד, פד"ע כו 557). טענותיו של הנתבע כאמור לעיל לעומת השיהוי בהגשת התביעה במשך שנה בקירוב ממועד סיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ומשך חילוקי הדעות בדבר עצם החוב כל עוד תביעת השכר נמצאה בשלבי בירור, מצדיקים לדעתי הפחתת פיצויי הלנת שכר עד למתן פסק הדין כפי שיובהר בהמשך.
(ב) הפרשי שכר עפ"י חוק שכר המינימום.
אין מחלוקת כי בפועל שולם לתובעת שכר נמוך משכר המינימום עפ"י חוק. השאלה המתעוררת בסוגיה זו - האם רשאי המעסיק לנכות סכומים משכ"ע בגין הוצאות דיור וכלכלה, ובאיזה שיעור.
פירוט הניכויים משכרה של התובעת על פי גירסת הנתבעים הוא כדלקמן: סך 230 ₪ עבור כלכלה מכח תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס - 2000 (להלן: תקנות עובדים זרים); ועוד סך 700 ₪ מכח חוק הגנת השכר על פי התחייבות בכתב מעובד למעביד, במסגרת הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים.
העדה גלילי העידה שהתובעת המציאה לידיה מסמכים, ביניהם חוזים אחדים של חב' צחי כח אדם, וטענה כי אחת לשלושה חודשים נתבקשה לחתום על חוזה חדש אשר החריף את מצבה, ואולם היא סרבה לעשות כן. יצוין, כי המסמכים הרלוונטים מתוך תיק משרד העבודה שהיה עליה לצרף לתיק בית הדין על פי החלטתי לא נמצאו בתיק, למעט מכתב משרד העבודה אל חב' כח האדם מיום 10.1.00 בענין ההחלטה על ביטול רישיון החברה וההיתר שהיה ברשותה לתווך כח אדם בינארצי (ת/1).
נוסח הסכם העבודה הבלתי חתום שצורף לכתב ההגנה קובע בסעיף 9 תשלום שכר בסיס עפ"י חוק שכר המינימום, בסך -.2,800 ₪, העובד יקבל דמי כיס -.50 ₪ לשבוע, ומשכרו ינוכה 25% תמורת מזון ומצרכים שיסופקו לו ע"י מעסיקו. שיעור השכר החדשי 450$ לתקופה של 10 חודשי עבודה הראשונים.
אשר לנפקותו של הסכם העבודה - התובעת העידה כי חתמה בסרילנקה, לפני הגיעה לארץ, על מסמכים שתוכנם לא הובן לה. הסכם מקורי בחתימת הצדדים לא צורף לתיק.
עד ההגנה שטימן העיד כי הנספח לכתב ההגנה הוא נוסח החוזה ששלח לנתבע. תוכנו הוסבר לתובעת בנוכחות חברותיה בשפה האנגלית. כדי לוודא את הבנתה - נתבקשה התובעת לחזור על הסעיפים הבעייתיים בחוזה כטענתו, וכשהתעורר ספק בהבנתה ביקש מחברותיה לתרגם לה הדברים בשפתה והתרשם כי הם הובנו. בינואר 2000 הוכן חוזה חדש. העובדים הזרים זומנו למשרדו אחת לחדש, ולא העלו תלונות, כמו גם התובעת.

לשאלה מדוע שולם לתובעת מעבר לקבוע בהסכם השיב העד כי מקובל לשלם בתמורה "לעבודה אקסטרא כגון עובד שקם מספר פעמים בלילה או עובד מעבר למקובל. במקרה הספציפי לא זכור לי דבר כזה". (פרוטוקול - עמ' 14-13).
הנתבע העיד כי ההסכם המקורי, שהיה מונח על הכוננית בביתו של המנוח בין שאר המסמכים הקשורים בתשלומים ששולמו לתובעת, לא נותר בידיו. התובעת גנבה לטענתו את כל המסמכים.

בהעדר חוזה עבודה חתום בידי הצדדים, ולאור העובדה כי תנאי העסקתה של התובעת בפועל היו שונים למעשה מהוראות נוסח ההסכם המצורף לכתב ההגנה בנסיבות בהן שולם לתובעת מעבר לנקוב בו, לא הוכחה מן הסתם קיומה של התחייבות בכתב של התובעת לניכוי סכומים משכרה מכח סעיף 25 (א) (6) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. לכך יש להוסיף כי ההוראות הרלוונטיות בהסכם בטלות וזאת מכח הוראת תקנה 6 (א) לתקנות עובדים זרים אשר קובעת : "(א) לא תכלל בחוזה עבודה שעובד זר צד לו, הוראה
המאפשרת לנכות לפי סעיף 25 (א) (6) לחוק הגנת השכר סכום העולה על ההפרש שבין 25% משכר העבודה לבין הסכום שנוכה לפי תקנות אלה ולפי תקנות דמי בטוח רפואי.
(ב) תנאי כאמור בתקנת משנה (א) שנכלל בחוזה
עבודה, בטל לענין ניכויים שעולים על ההפרש
האמור בה".
התוצאה היא שדינה של הטענה לפיה רשאי היה המעסיק לנכות סך 700 ₪ בשיעור רבע משכרה של התובעת, שהוא השיעור המירבי המותר על פי הדין - דינה להדחות.
אשר לניכויים בעד החזר הוצאות - תקנה 2 לתקנות עובדים זרים קובעת כי מעביד רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד זר כהחזר הוצאותיו של המעביד למגורים באיזור ת"א, הרלוונטי לענייננו, סך 341.55 ₪, ובאם היו המגורים בבעלות המעביד ינוכה מחצית הסכום.
התובעת, שהתגוררה בביתו של המעביד, נהנתה בעקבות כך באופן יחסי משירותי החזקת הבית, חשמל, מים, ארנונה וכיו"ב, אשר מומנו ע"י מעסיקה. אין לקבל את טענת ב"כ התובעת בסיכומיה לפיה לא גדלו הוצאות המדור של הנתבעים בעקבות העסקתה של התובעת. בהעדר דרישה סטטורית להוכיח את גובה ההוצאות - טענתה נדחית. בנוסף, קובעת תקנה 3 לתקנות עובדים זרים סכום מירבי של 60 ₪ לחודש לניכוי בעד הוצאות נלוות משכרו של עובד בסיעוד המתגורר בבית מעסיקו.
התוצאה היא שהנתבע רשאי היה לנכות משכר המינימום החודשי של התובעת סך 230.50 ₪ לחודש. התובעת זכאית לתשלום שכר חודשי בשיעור 2,569.50 ₪. מששולם לה סך 2,525 ₪ לחודש, יפסק לה ההפרש בשיעור 44 ₪ לחודש.
(ג) גמול שעות נוספות.
התביעה לגמול שעות נוספות היא תביעת ממון מוגדרת, הדורשת הוכחה מדוייקת לביצועה, ואינה מתירה פסיקה על פי אומדן. (ר' י. לובוצקי / חוזה עבודה וזכויות העובד, 210).
ההלכה הפסוקה קובעת כי מטפל המתגורר עם המטופל נמנה על סוג העובדים שתנאי עבודתם אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על עבודתם (דב"ע נד/ 129-3 בן נון ואח' נ. אור שלום כפר ילדים בע"מ, פד"ע כ"ח, 334). גם במקרה דנן מקובלת עלי גירסת הנתבעת לפיה לא היה פיקוח על עבודתה של התובעת.
בכתב התביעה נאמר שהתובעת עבדה 324 שעות בחודש בממוצע, היקף השעות הרגילות והשעות הנוספות בכל אחד מחודשי עבודתה פורט בנספח לכתב התביעה. בתצהיר עדותה, שתוקן בדיון נאמר כי עבדה ששה ימים בשבוע משעה 7.00 עד 23.00 בקרוב, ובסיכומיה צויין בהתאם - 400 שעות בחודש. עיסוקיה של התובעת, כפי שהעידה בדיון היו בעבודות בית ובטיפול במנוח. המנוח נהג לישון שעתיים בשעות הצהריים. התובעת טיילה עימו בכסא הגלגלים שעתיים בשעות אחר הצהריים וכאשר התעורר מדי חצי שעה בלילה כטענתה, סייעה לו בהליכה לשירותים. לטענתה, לא יצאה לסידורים. הנתבע, שנהג לבקר מדי יום בבית הוריו, כעדותו, ציין מנגד כי התובעת עסקה כשעה ביום בעבודות הבית. כיון שהבישולים עבור המנוח בוצעו ע"י רעייתו, לבקשתו, התובעת בישלה עבורה בלבד. בעת שהמנוח ישן בצהריים היא עסקה בכתיבת מכתבים, והיה באפשרותה להעדר לצורך סידוריה הפרטיים. התובעת לא נדרשה לעבוד בלילות. גירסתו נתמכה בעדותה של מלכה כריסי, אשת המנוח, שהתגוררה עימו. לטענתה, היתה חולקת עם התובעת שווה בשווה הטיפול במנוח, הרמתו ממיטתו וצחצוח שיניו. התובעת היתה מעסה את המנוח 20 דקות בבוקר, ועסקה בחמום המזון עבורו כאשר רעייתו נעדרה מהבית. המנוח אכל באופן עצמאי. הכנת ארוחותיו בוצעה ע"י רעייתו. בשעות לפני ואחרי הצהרים צפה בטלויזיה, ישב על המרפסת או ישן, באופן שהיו לתובעת שעות פנאי אשר נוצלו לענייניה הפרטיים בחדרה. מדי פעם יצאה לסידורים אישיים. בשעה 20:00 לערך המנוח הלך לישון, בסיום ארוחת הערב שלו היתה התובעת חופשיה. הואיל וחדרה של העדה היה בקירבת חדר המנוח, היא סייעה לו במקרים חריגים בהם התעורר בלילות. התובעת עסקה בעבודות בית ונקיון אחת לשבוע בימי ה' יחד עם העדה. לטענתה, התפתחו יחסי משפחה חמים בין הצדדים במסגרתם רחשו בני משפחת המנוח אמון מוחלט לתובעת, ונתנו לה חופש פעולה. העדה עצמה התייחסה אליה כאל ביתה, לא כאל עובדת. כפי שצויין בתצהיר הנתבע, הפכה התובעת חלק אינטגרלי מחיי המשפחה. למרות שנתבקשה להיות צמודה אל המנוח במהלך שעות היום - היו לה שעות פנאי רבות, ולא היה פיקוח כל שהוא על עבודתה בשעות בהן שהתה לבדה עם המנוח.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני קובעת: התובעת לא הוכיחה את היקף השעות הנוספות בעבודתה. גירסתה בלתי עקבית. עובד חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מס' השעות שהעבד כך שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לב/ 3-32 פרוימוביץ נ' בראדון, פד"ע ד עמ' 39). לא סביר שעובדת תעבוד 16 שעות ביממה ברציפות במשך 10 חדשים במיוחד בנסיבות בהם התגוררה בבית אשת המנוח אשר סייעה בטיפולו, כפי שהוכח הדבר בדיון. עבודות הלילה של התובעת נסתרו בעדות הנתבעים. לא סביר שלתובעת לא היו כלל הפסקות מעצם מהותו של מקום עבודתה בבית מעסיקה, וכי הנתבעים נזקקו לעבודתה בהיקף הנטען על ידה. משלא הוכח היקף השעות לא יוכל בית הדין להשלים את המלאכה ולפסוק לפי אמדן או לפי ממוצע (דב"ע נב 3-52 יחיא חסין מוגרבי ואח' נ' מקורות חב' מים בע"מ ואח', לא פורסם). עוד יצויין התביעה לגמול שעות נוספות לא כומתה באופן נפרד בסכום אלא הובלעה ברכיב הפרשי השכר.
שוכנעתי בהעדר פיקוח על עבודתה העצמאית של התובעת, שהיתה בת בית אצל המנוח אשר טופל על ידה.
לאור כל האמור, התוצאה היא שאין להעתר לתביעה לגמול שעות נוספות. התביעה ברכיב זה נדחית.
(ד) פדיון חופשה ודמי חגים
נטל ההוכחה בדבר יתרת חופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית (דב"ע נז 3-7 נחום לבון נ' מ.ת.ם. תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב , 584).
בכתב ההגנה נאמר באופן סתמי כי התובעת קיבלה מלוא ימי החופשה והחג המגיעים לה, בלא שניתן לכך פירוט. העד שטימן, מנהל חב' כח האדם המתווכת, ציין בתצהירו כי על פי ההסכם מגיע לתובעת 12 ימי חופשה שנתית ו- 9 ימי חג בשנה. הנתבע בתצהירו התעלם מרכיבים אלה. בחקירה הנגדית בדיון השיב כי יצרף לתיק נספח בענין ימי החג, וטען כי לא זכורים היו לו המועדים בהם ניצלה התובעת ימי חופשה כביכול, וכי אין בידיו רישום מתאים.
הנתבעים לא הוכיחו ניצול ימי חופשה וחגים ע"י התובעת ולא צירפו מסמכים כלשהם בענין. משלא שולם לתובעת תמורתם , אני קובעת כי התובעת זכאית לפידיון 11 ימי חופשה ו- 9 ימי חג.

3. סוף דבר
לאור כל האמור, על הנתבעים, עזבון דוד כריסי המנוח
ודורון כריסי, ביחד ובנפרד, לשלם לתובעת כדלקמן:
(א) שכ"ע בגין התקופה 10.7.00 - 20.6.00 בסך
2,100 ₪ , בניכוי החלק היחסי בגין הוצאות
דיור בסך 173 ₪ - סך 1,927 ₪
(ב) הפרשי שכר המינימום לתקופת העבודה מיום
20.8.99 עד 20.6.00 - סך 440 ₪
(ג) פדיון חופשה - סך 1,232 ₪
(ד) דמי חגים - סך 1,008 ₪

לסכום בס"ק (א) דלעיל יווספו פיצויי הלנת שכר מפחתים בשיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.00 עד מועד פסק הדין.
מהמועד האמור ואילך יווספו לסכום המצטבר פיצויי הלנת שכר כחוק עד מועד התשלום המלא תוך 30 יום.
לסכומים בס"ק (ב) (ג) (ד) דלעיל יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.00 עד מועד התשלום המלא תוך 30 יום.
משנתקבלה התביעה באופן חלקי, ובשים לב להליכים הממושכים כתוצאה מהוספת עדי הגנה לבקשת הנתבעים לאחר סיום שלב ההוכחות, ואי הגשת סיכומיהם למרות מתן אורכה על פי בקשתם, וחרף התראת בית הדין -
על הנתבעים לשאת בהוצאות משפט (שכ"ט עו"ד) בסך 1,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין.

העתק מפסק הדין ישלח לצדדים ע"י מזכירות בית הדין.
ניתן היום י' באלול, תשס"ב (18 באוגוסט 2002) בהעדר הצדדים.
מוניקה מרגלית
, רשמת
ק:נ.ג.









עב בית דין אזורי לעבודה 4767/01 אטאניאקה בוראלאג'ה ננדאני נ' עזבון דוד כריסי המנוח (פורסם ב-ֽ 18/08/2002)