פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על רחל מנו

19/70 דבע 0-     30/12/1970




דבע 0-19/70 המוסד לביטוח לאומי נ' רחל מנו




ב ב י ת - ה ד י ן ה א ר צ י ל ע ב ו ד ה
19/70-0

בפני
: הנשיא צ' בר-ניב

סגן הנשיא י' לוין

השופט מ' אלטס - מ' גולדברג

נציג העובדים מר נ' בן משה
נציג המעבידים פרופ' א' לוי

המוסד לביטוח לאומי
ה מ ע ר ע ר

נ ג ד

רחל מנו
ה מ ש י ב ה

בשם המערער: עו"ד מאיר

בשם המשיבה: עו"ד ברקאי
i. ההליך

1. המשיבה תבעה מהמוסד לביטוח לאומי
קצבת תלויים לה ולילדיה, בשל מותו של פרג' סולימן אלחייק כתוצאה מפגיעה בעבודה.

2. המוסד לביטוח לאומי
אישר תשלום קצבה לילדי המנוח, ודחה את התביעה לקצבה למשיבה. על כן חושבה הקצבה לילדים לפי הקבוע בחוק למקרה שאין אלמנה זכאית לקבל בשבילם תוספת (סעיף 76 (5) לחוק הביטוח הלאומי).

3. משדחה המוסד לביטוח לאומי
את תביעתה של המשיבה לקצבה, הוגשה תובענה לבית הדין האזורי בחיפה כי זכאית המשיבה לקצבת תלויים, בהיותה אלמנתו של המנוח, לאחר שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרמה עמו.

4. מבחינת הסכומים המשתלמים כקצבה עקב מותו של פרג' סולימאן אלחייק, אין הבדל, כל עוד ילדיו בגיל המזכה לקצבה, בין הסכום המשתלם לילדים בזכות עצמם, ובין הסכום שהיה משתלם לאלמנה בצירוף התוספת שבגין ילדים. אך המוסד לביטוח לאומי
ראה שאלה של עיקרון בקביעת זכותה של המשיבה לקצבה בזכות עצמה, בשל היותה "אלמנה" לאחר שהיתה "ידועה בציבור" כאשת המנוח, ועל כן הוגש הערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי. ייאמר, שאין כלל לבוא בטרוניה על המוסד לביטוח לאומי
בשל הגשת הערעור במקרה זה, היות ובעבר נקבעו על ידי בית הדין לערעורים לביטוח לאומי ועל ידי בית המשפט המחוזי בחיפה הלכות שפסק הדין האמור של בית הדין האזורי לחיפה אינו מתיישב אתן (עב"ל 434/60 ות"א 1228/64, חיפה).

5. העובדות הצריכות לעניין, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, וכעולה מהראיות שהובאו בפני
ו הן: -

(א) המשיבה גרה עם המנוח בדירה אחת, החל משנת 1952 ועד סמוך לפטירתו בשנת 1966;

(ב) באותו פרק זמן של ארבע עשרה שנים חיו השניים חיי בעל ואשה ונולדו להם שבעה ילדים;

(ג) המשיבה היא יהודיה והמנוח היה בן העדה הנוצרית-קתולית, שהיה נשוי לאשה אחרת, אשר עם קום המדינה עזבה אותו ואת ישראל ועברה ללבנון; ייתכן שבנסיבות אלה נעוצה הסיבה לכך שהשניים - המשיבה והמנוח - לא נישאו כדין;

(ד) בקופת חולים היתה המשיבה רשומה בשם המשפחה של המנוח, וכ"ראש משפחה שני" היה רשום המנוח;

(ה) לשכת הסעד בעכו טפלה בשניים ובילדיהם, כיחידה משפחתית אחת;

(ו) לפי עדות המשיבה עצמה ידוע היה בעכו כי היא והמנוח אינם נשואים, אך הכירו אותם "כבעל ואשה, כמשפחה", קראו לה בשם אשת פרג', וקרובי המשפחה הכירו אותה כאשתו.
(ז) לשאלה כיצד ראו בני המשפחה של המנוח את היחסים בין המשיבה ובין המנוח התייחסו שני עדים, מבני משפחתו של המנוח.

העד האחד אומר "אני הכרתי את התובעת כאשתו של פרג', אם ילדיו... בכפרי היה ידוע שהתובעת נשואה לפרג'". בחקירה נגדית אומר אותו עד: "ידוע לי מפי פרג' שהתובעת היא אשתו... ידוע לי שהם לא נשואים באופן חוקי".

העד השני, בן דוד של המנוח, אף הוא אומר: "הם גרו והיו כבעל ואשתו. גם בכפר הכרנו את התובעת כאשתו של פרג' סולימאן חייק". ובחקירה נגדית אומר העד: "אני יודע שהם נישאו. אני הלכתי גם לחתונה שלו. החתונה שלהם היתה בעכו בבית אביו. לא נעשה ביניהם נישואים מאחר והיא יהודיה והוא קתולי. נעשה בדירתם הסכם לחיות ביחד. ידוע לי שהם לא נישאו בפני
רבי ולא בפני
כומר או קאדי".

6. בשל שני נימוקים ביקש בא כוח המוסד לביטוח לאומי
מבית הדין האזורי לדחות את התביעה. הנימוק האחד: מאחר והמשיבה הודתה בפני
בית הדין, כי ידעו שאין היא והמנוח נשואים כדין, אין לראותה כ"ידועה בציבור כאשתו" של המנוח. לפי אותה טענה, הסומכת על

פסק דין
של בית הדין לערעורים לביטוח לאומי (עב"ל 434/60, פרסומי המוסד לביטוח לאומי
, כ' ו', ע' 241) אין לראות אשה כ"ידועה בציבור" של פלוני "אלא אם הציבור חושב, אף כי בטעות, כי האשה והגבר נשואים זאת לזה כדין". הנימוק השני שהעלה בא כוח המוסד לביטוח לאומי
לדחיית התביעה היה כי לא קויים תנאי המגורים במשותף.

7. בית הדין האזורי בחיפה דחה את טענות בא כוח המוסד לביטוח לאומי
, וקבע כעובדה שקויים תנאי המגורים במשותף כנדרש בחוק, ואשר לעניין מהות ידיעת הציבור, פסק בית הדין כי "גם אם הציבור ידע שהתובעת והמנוח הנ"ל אינם נשואים כדת וכדין, יש לראותה כידועה בציבור כאשתו של המנוח".

8. לאחר שהמותב שדן בערעור שמע את באי כוח הצדדים, חלה חבר המותב, השופט אלטס, ועל דעת הצדדים צורף במקומו השופט גולדברג.
ii. פ ס ק - ד י ן

1. בא כוח המוסד לביטוח לאומי
לא עמד, עת טען בערעור, על הנימוק לערעורו כי בטעות קבע בית הדין שקויים תנאי המגורים במשותף. טוב נהג בא כוח המוסד לביטוח לאומי
בעשותו כן. בית הדין האזורי קבע כעובדה שהמשיבה גרה עם המנוח, ולא ראה כעובדה שקרה והמנוח עזה את הבית לשבוע, עקב ריב, ו"חוזר הביתה", ואף לא בעובדת הגשתה של תביעה למזונות, כשלעצמן, עילה לשלילת המגורים במשותף. לקביעה עובדתית זאת של בית הדין האזורי סימוכין בחומר הראיות, ובית דין זה ממילא לא היה מתערב בממצא העובדתי.

2. השאלה היחידה העומדת לדיון בערעור זה היא, אם פרש בית הדין האזורי פירוש נכון את ההוראה בחוק הביטוח הלאומי, בקבעו כי לענין גמלאות מכוח אותו חוק יש לראות כ"אשתו" של אדם גם את "הידועה בציבור כאשתו", אף אם אותו ציבור יודע כי אין השניים נשואים כדין.

3. בבוא בית דין זה לקבוע מי היא "הידועה בציבור כאשתו" של מבוטח לעניין גימלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי, חייב הוא ליתן דעתו הן לסוגיות שבמשפט הכללי, והן למיוחד שבחוק הביטוח הלאומי.

4. הבא לפרש את הדיבור "ידועה בציבור כאשתו", חייב לתת את דעתו לתוצאות של הפירוש שיתן, בבחינת ההשלכות מעבר לתחום הנדון, וחייב הוא לתת את דעתו גם לשאלה באיזו מידה יתרום פירושו לקידום מטרת המחוקק, ולפתרון הבעיה החברתית אותה באה לפתור ההוראה בחוק הביטוח הלאומי שבה מדובר. מכאן הצורך האמור ליתן את הדעת הן לסוגיות שבמשפט הכללי והן למיוחד שבחוק הביטוח הלאומי. תוצאת השקלא וטריא בשני המישורים, היא שתקבע, במידה רבה, אם הפירוש שיינתן, יהא פירוש מרחיב או שיהא פירוש מצמצם של הדיבור "ידועה בציבור כאשתו".

5. הגורסים פירוש מצמצם, עושים כן בשל מניעים של תקנת הציבור, שמירה על המשפחה כגרעין יציב ראשוני של החברה וקדושת המשפחה. לכך אלה היה ודאי מקום, לו לפירוש זה או אחר של הדיבור "ידועה בציבור כאשתו" היתה השלכה כל שהיא בתחומים האמורים; לשון אחר - לו בקביעת "מעמד" דובר, לו חשובה לכאן או לכאן, היתה קובעת אם אשה פלונית נשואה היא לעניין כלל מעמדה בחברה ולעניין מכלול זכויות שבאישות בינה לבין הגבר בו מדובר.
פסק כבר מזמן בית המשפט העליון שלחששות אלה, ולשיקולים אלה אין מקום ואל להם להשפיע עת באים לקבוע "הידועה בציבור כאשתו" מי היא.

6. בערעור בפני
בית המשפט העליון נטענה הטענה, כי הדיבור "ידועה בציבור כאשתו" של פלוני "אינו ברור ומוגדר די הצורך והוא משתמע לשתי פנים". ואם יפרשו את המונח "אשה" באותו הדבר, "ככולל כל אשה" יימצאו "חותרים תחת אשיות המוסר" באשר מקנים "מעמד של מעין אשה נשואה לכל מיני עריות האסורות בנישואין, אם מחמת קרבת דם ואם מחמת נישואין קודמים שטרם הופקעו" (ע"א 384/61, פד"י, כרך ט"ז 1, ע' 102).

אמר בית המשפט העליון באותו ערעור כי המחוקק, בזכותו אשה בזכויות לגימלאות ולמענקים (המדובר היה בגימלה לפי חוק שירות המדינה - גימלאות) - "לא עשה ולא התיימר לעשות לא פנויה לנשואה או למעין נשואה, ולא שינה - ולא התיימר לשנות - את מעמדה המשפטי, הסטטוס שלה, כל עיקר". (מפי השופט כהן, בע' 108), ואין ההכרה "כידועה בציבור כאשתו" של פלוני כל הענקת מעמד" (מפי הנשיא אולשן, בעמ' 112-111).

7. מאז פסק בית המשפט העליון כפי שפסק, לא הועלתה יותר הטענה בזכות פירוש מצמצם של הדיבור "ידועה בציבור כאשתו", בשל שמירה על "מעמד" וכל הנובע מכך. אשר נפסק לעניין זה על ידי בית המשפט העליון שריר, קיים ומחייב.

8. אין אפוא לפירוש הדיבור "ידועה בציבור כאשתו" כל השלכות מעבר לתחום הישיר בו עסקינן, המחייבות או מצדיקות פירוש מצמצם דווקא, ואין על בית דין זה אלא לפרש את הדיבור בהקשר לחוק אותו הוא בא ליישם - חוק הביטוח הלאומי.

חוק הביטוח הלאומי, בענפי הביטוח לעת זקנה, ביטוח שאירים וביטוח נפגעי עבודה, בא להגן מפני מחסור כלכלי שעלול לבוא עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס. אין הוא בא להעניק זכויות לאדם באשר הוא קרוב משפחה של אחר, אלא למנוע, מחוג מוגדר של אנשים, סבל של מחסור בהפסק הכנסתם או הכנסת מפרנסם; אין הוא גם בא להסדיר יחסים בין אדם לרעהו, אלא בין הפרט והציבור הדואג לביטחונו הסוציאלי.

בקביעת הזכאות לגימלה, משקל רב ליחס הקרבה המשפחתית בין מי שבזכותו ניתנת הגימלה ובין מי שלו ניתנת הגימלה או שבגינו ניתנת תוספת הגימלה, אך אין יחס זה הקובע הבלעדי. ההזדקקות למבחן הקירבה המשפחתית בא לקבוע הנחה של "תלות" במפרנס ולפטור בכך מהצורך להוכיחה, כפי שהיה הדבר עת פקודת הפיצויים לעובדים 1947, הסדירה חלקית, ובדרך משלה זכויות דומות לאלו המוסדרות עתה על ידי חוק הביטוח הלאומי.

במגמה זאת, למנוע מחסור בהפסק מקור הכנסתו של ה מ פ ר נ ס או במותו, ההסבר לכך שמצד אחד רואה החוק בגדר ילדו של אדם גם את ילדו החורג, אף אם לא אומץ ועל כן אינו ילדו לעניין "מעמד", וגם את נכדו, ומאידך אין החוק רואה בילדו של אדם את יוצא חלציו שמלאו לו שמונה עשרה שנה (הגדרת "ילד" בסעיף 1, ובסעיף 5 לחוק). בשל אותה מגמה אין החוק רואה כאשתו של אדם, לעניין קצבת זיקנה וקצבת שאירים, אף את אשתו הנשואה לו כדין, אם היתה נשואה לו פחות משנה או שפרק זמן הנקוב בחוק היתה נפרדת ממנו ולא היתה זכאית למזונות על פי

פסק דין
, או על פי הסכם בכתב, ומאידך רואה החוק כאשתו של אדם גם את ה"ידועה בציבור כאשתו".

על המשקל הרב שייחס המחוקק, לתלות למעשה של התובע גימלה בזה שמזכותו נתבעת הגימלה, אפשר לעמוד גם מההוראה המיוחדת לחוק הביטוח הלאומי, המקנה סמכות לבית הדין לעבודה לפסוק בזכות הקצבה, עת תובעים קצבה מעל הגבול, " ל פ י מ צ ב ם " של התובעים (סעיף 25 לחוק הביטוח הלאומי) או "בהתחשב במצב הכלכלי של התובעים תלותם באדם שבזכותו משתלמת הקצבה" (סעיף 82 (ב) לחוק הביטוח הלאומי).

מטרת המחוקק כפי שעמדנו עליה חייבת להיות לנגד עיניו של הבא לפרש את ההוראות הרלבנטיות של החוק, במידה שאותן הוראות צריכות פירוש או ניתנות לפירוש לכאן ולכאן.

הדיבור "ידועה בציבור כאשתו" צריך הרי פירוש ואין הוא חד משמעי. עיקר טענתו של בא כוח המדינה בע"א 384/64 בזכות פירוש מצמצם של הדיבור "הידועה בציבור כאשתו", היה הרי מבוסס על כך שאותו דיבור "אינו ברור ומוגדר די הצורך, והוא משתמע לשתי פנים" וכל הפסיקה בשאלה הזאת, ביסודה הדו-משמעיות האפשרית של אותו דיבור.
9. "נכון הדבר, כשאדם מדבר על אשתו ואומר "אשתי" - במובן המקובל היא אשתו החוקית", נאמר בע"א 152/57 (מפי הנשיא אולשן, פד"י י"א 2, ע' 1439, בע' 1453) ונכון הדבר, כשבחוק מדובר ב"אשה", ב"אשה בדין" מדובר. אך באותו

פסק דין
נאמר גם "אף על פי כן אין זה נדיר שאדם ישתמש במלה "אשתי" גם כשלא ערך נישואין אתה", ועל אותו משקל ניתן לאמר כי אף המחוקק יכול וישתמש במלה "אשה" או "הידועה כאשתו" של פלוני גם לא כאשתו של פלוני כדין, והכל תלוי בהקשר הדברים ובמטרת החוק.

10. כל זה כמובן, תוך שמירה על הכלל שאין להוציא, בקלות, דברים מפשוטם, אך גם תוך שמירת הכלל שאין בדרך פירוש להוסיף מלים לחוק, ולעשות בכך את מלאכת המחוקק.

בע"א 384/64 נתבקש בית המשפט העליון, בשל שיקולים של תקנת הציבור, להוסיף למלים "ידועה בציבור כאשתו" את המלים "שאיננה אשת איש". (יצויין שבחוק מאוחר נתן המחוקק את דעתו לשאלת "הידועה בציבור" כנשואה לאדם אחר והוציאה במפורש מכלל הזכאים למזונות מן העזבון - סעיף 57 (ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). במקרה העומד לדיון בפני
נו מבקש בא כוח המוסד לביטוח לאומי
, למעשה, להוסיף את המלים "הנשואה לו כדין". באותו ערעור בפני
בית המשפט העליון לא נענו לבקשה, ואף אנו לא נענה לה ולא נשים לאל את מטרת המחוקק.

אם בע"א 384/61 לא נתקבלה הטענה, שלמען תקנת הציבור יש לפרש את הדיבור "ידועה בציבור כאשתו", כך שתשלל גימלה מאשה האסורה בנישואין למי שמזכותו משתלמת הגימלה, מקל וחומר יש לדחות את הטענה שקבלתה פירושה התניית הזכות לגימלה בהצלחה לרמות.

11. אין ולא יכול להיות ספק שבכוללו בחוג הזכאים לגימלה גם את "הידועה בציבור כאשתו" של פלוני, בא המחוקק להטיב עם זאת שאינה נשואה כדין, כי לגבי הנשואה כדין אין כל צורך להזדקק לפיקציה שרואים אותה כאשתו של פלוני. על כך אינו חולק גם הגורם פירוש מצמצם כמוצע. אלא מאי? טוענים שיש להגביל את הדיבור לאותם המקרים שבהם אין אמנם האשה נשואה כדין, אך הציבור הוטעה ועל כן חושב בטעות שהשנים שבהם מדובר נשואים כדין. התוצאה האחת והיחידה של צמצום הדיבור "ידועה בציבור כאשתו", לאותם המקרים שהציבור מאמין כי השניים נשואים כדין, אף כי אין הדבר כך, תהיה הרקת ההוראה שבחוק מתוכנה ומתן פרס למצליח לרמות. עד כאן לפירוש מצמצם בשל תקנת הציבור.

12. בא כוח המוסד לביטוח לאומי
סמך בטעונו בפני
נו על פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 42/65 (פד"י, כרך י"ט(ד), ע' 25), וטען שבאותו ערעור קבע בית המשפט העליון ש"הידועה בציבור כאשתו" של פלוני היא רק הידועה בציבור כאשתו החוקית.

13. המדובר בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה שבו סירב בית המשפט ליתן צו הצהרתי כי פלונית "ידועה בציבור" כאשתו של אלמוני לעניין חוק הגנת הדייר, והעובדה שבחוק הגנת הדייר מדובר ולא בחוק הביטוח הלאומי, אינה חסרת משמעות מבחינת הגישה הפרשנית, היות ולא הוכח שהיו בנמצא אנשים אשר האמינו שקיים קשר נישואין בין המבקשת והמנוח.

14. בית המשפט העליון דחה את הערעור, ואשר בכך את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אך עיון בפסק הדין אינו מלמד כלל שפסק הדין אושר מטעמיו של בית המשפט המחוזי. עורך פסקי הדין, בסכמו את פסק הדין של בית המשפט העליון, אומר אמנם כי בית המשפט העליון פסק, לאור הממצא השלילי של בית המשפט קמא, כי "לא הוכח שהיו בנמצא אנשים אשר האמינו שקיים קשר של נישואין בין המבקשת והמנוח, אין מנוס מהמסקנה כי לא הוכח שהמערערת היתה "ידועה בציבור כאשתו". הסיכום של עורך פסקי הדין יש בו כדי להכשיל, ונכשל מי שמבקש ללמד הלכה ממנו ולא מניתוח פסק הדין עצמו. בפסק הדין לא נפסק אשר העורך אומר כי נפסק. משלושת השופטים רק שופט אחד, השופט הלוי, אישר את פסק הדין מטעמיו של בית המשפט. שני השופטים הנותרים אשרוהו מטעמיהם הם. השופט קיסטר, רואה לעניין אותו הליך את השאלה שבעובדה הצריכה הוכחה, אינו קובע מסמרות לדרכי ההוכחה ומאשר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מאחר וזה האחרון לא שוכנע "כי המערערת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וכבעלת זכויות ויחסים בחברה כמו שרגילים בין בני זוג, ודחה את התביעה". אין, בדברים אלה, כל התייחסות לנימוק של אי קיום קשר נישואין כדין. מ"מ הנשיא, השופט זילברג, אף הוא מאשר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, לא בשל כך שהציבור לא האמין כי קיים קשר נישואין כדין, אלא בשל העובדה שמחומר הראיות עולה שהמנוח עצמו לא ראה את המערערת כאשתו. בהקשר זה אומר השופט: "הרי כל מקורן והצדקתן של הזכויות הללו, (הכוונה לפריבילגיות הנתונות ל"ידועה בציבור כאשתו") הם ביחסי האישות - אמנם הלא חוקיים, אך ה מ צ י א ו ת י י ם - שהתקיימו בינו לבינה, וליחסים מציאותיים אלה יש צורך בהכרת שני השותפים בכך, ולא רק בהכרת השותף התובע את הזכויות בחייו או לאחר מותו של השני".

ברור אפוא, שאין באותו

פסק דין
של בית המשפט העליון, כדי לשמש אסמכתא בידי בא כוח המוסד לביטוח לאומי
, ויש בו אפילו אחיזה לפירוש הפוך מזה אשר לו הוא טוען.
15. טען בא כוח המוסד לביטוח לאומי
, שבית הדין האזורי שגה בכך שלא הלך בעקבות פסק הדין של בית הדין לערעורים לביטוח לאומי בתיק 434/60 (פרסומי המוסד לביטוח לאומי
, כרך ו' ע' 271). אשר נפסק באותו הליך תואם אמנם לחלוטין את טענת בא כוח המוסד לביטוח לאומי
בערעור בפני
נו. אך בית הדין האזורי אינו חייב ללכת בעקבות פסיקה של בית הדין לערעורים לביטוח לאומי ולגופו של דבר נראה כי טוב עשה שלא הלך בעקבותיו, וזה מכלל הנימוקים העולים מפסק דיננו זה.

16. משנדחית טענת בא כוח המוסד לביטוח לאומי
, לפירוש מצמצם של הדיבור "ידועה בציבור כאשתו", במשמעות שהוא ביקש לייחס לאותו דיבור, עוד לא נאמר שנפרצו כל הסכרים. עדיין שונה שוני יסודי מצבה של ה"ידועה בציבור" ממצבה של הנשואה כדין. היותה של אשה "ידועה בציבור כאשתו" של פלוני היא עניין שבעובדה שיש להוכיחה בראיות.

לא יהיה די בראיות ליחסים שנמשכו תקופה ניכרת, אלא שיש צורך בראיות כי האשה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושהציבור קיבל את השניים כבעל ואשה וכך התייחסו אליהם, כשהשניים אף אם מתייחסים זה לזו כך. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זאת או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין.

17. מאחר והפירוש המוצע על ידי בא כוח המערער אינו סביר מבחינת קידום מטרת המחוקק, אינו דרוש לתקנת הציבור, ואינו הכרחי לאור הלשון בה נקט המחוקק, ומאחר ויישום האמור בפיסקה הקודמת למקרה נשוא ערעור זה, לאור העובדות שסיכומן בפסקה 5 שבחלק i דלעיל, מלמד בעליל שהטעון הוכחה הוכח למכביר, דין ערעור זה להדחות.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' בטבת, תשל"א, 30 בדצמבר, 1970.


צ' בר- ניב - נשיא י' לוין
-סגן הנשיא מ' גולדברג
- שופט

מר נ' בן-משה- נציג העובדים פרופ' א' לוי - נציג המעבידים








דבע בית הדין הארצי לעבודה 0-19/70 המוסד לביטוח לאומי נ' רחל מנו (פורסם ב-ֽ 30/12/1970)