פסקי דין על לב טוב דוד

5688/02 פ     24/10/2006




פ 5688/02 מדינת ישראל נ' לב טוב דוד




12
בתי המשפט

פ 005688/02
בית משפט השלום ירושלים
24/10/2006

כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ

לפני:
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נגד
לב טוב דוד
הנאשם
ב"כ המאשימה - עו"ד רומן

הנאשם וב"כ- עו"ד שוסהיים

נוכחים:

הכרעת דין

1. החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום ולו מחמת הספק. ואלה נימוקי:

2. הנאשם הועמד לדין בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. אין מחלוקת לגבי העובדות העומדות ברקע הדברים: המתלונן הוא בעל מרכול, והעסיק את אחיו של הנאשם, בשם אבי. אבי היה מעורב בתאונת דרכים כשנסע ברכב השייך למתלונן או למקום העבודה. המתלונן דרש מאבי לפצותו על הנזק, ולשם כך קיזז משכרו של אבי, ולא שילם לו שכר. הנאשם ביקש מהמתלונן לשלם לאחיו אבי את שכרו, ולהביא בחשבון בדרך אחרת את הפיצוי על התאונה. ככל הנראה הציע למתלונן שישלם המחאה בתשלום עבור נזקי התאונה.

בהקשר זה נפגשו השניים בחנותו של המתלונן בשעות הערב. אין מחלוקת כי השניים, בלוית אדם נוסף, העד יהודה לוי, חברו של הנאשם שנכח עם אבי בתאונת הדרכים, נפגשו במועד האירוע בחנות, ונכנסו למחסן החנות. מכאן ואילך נפרדות הגרסאות, כאשר המתלונן טוען כי הנאשם הוא שתקף אותו, והנאשם טוען כי הוא זה שהותקף ע"י המתלונן.

3. במהלך המשפט העידו מספר עדים, אולם מלבד שלושת המעורבים הישירים, המתלונן, הנאשם ולוי, איש מהם לא נכח באירוע התקיפה עצמו, ואינו יכול להעיד ישירות לגביו. אדם נוסף שיתכן שנכח במקום היא קופאית בשם לילך, אשר על פי חלק מהעדויות נקראה למחסן ושהתה בו פרק זמן מסויים, אך עדה זו לא נחקרה, לא במשטרה ולא בבית המשפט.

4. מכאן, שהעדויות הנוספות שנשמעו אינן "שופכות אור" על האירועים. לכל היותר יש בהן התייחסות לנקודה משנית זו או אחרת, כגון סדר היציאה של המעורבים מן המחסן אל החנות, תגובתם או מראיהם לאחר האירוע, וכדומה. אבהיר כבר עתה כי במקרה שבפני
לא מצאתי כי יש בעובדות משנה אלו כדי להוסיף באופן משמעותי להבהרת המצב, כך שלמעשה מדובר במצב של "גרסה מול גרסה", גרסת המתלונן אל מול גרסת הנאשם וחברו, שהעיד כעד הגנה.

5. המתלונן העיד (עמ' 3 לפרוטוקול ואילך) כי הנאשם ויהודה לוי הגיעו לסופרמרקט שלו כדי לנסות להגיע להבנה לגבי הסכסוך הכספי. לדבריו, הם נכנסו לחנות והוא הציע ביזמתו שיכנסו לחלק הפנימי של החנות, כיון ששם נעים יותר לדבר בשקט וללא הפרעה. (עמ' 3 שורות 14,15). לדבריו, הנאשם החזיק פנקס שיקים, שאל כמה אחיו חייב, פתח את הפנקס "והבנתי שהוא הולך לשלם לי ולסגור את הסיפור, כנראה שהוא התחרט, התחלנו להגיד כל אחד את עמדתו, לא הגענו להבנה, היו ויכוחים" (עמ' 3 שורות 16-18). חיש מהר עבר הויכוח לצעקות וקללות, ומיד לאחריהם, לטענת המתלונן, הנאשם "תפס אותי בידיים בצוואר, נענע אותי, והביא לי אגרוף לצד שמאל של הפנים"(שם שורות 19,20). לטענתו, מעצמת המכה הוא נפל על מדפים עם סחורה, מצא את עצמו שוכב על הרצפה, ומיד ברח החוצה מהמחסן, שכן "לא יודע מה היה קורה לי אם הייתי נשאר שם, לא הייתי מצליח לצאת" (עמ' 4 שורות 1,2).

בהמשך בשורות 6-4, תיאר כי "ראה שחור", חש סחרחורת, לא יכול היה לתפקד, התנתק, לא הגיב, התעורר וראה שוטר. תיאורים אלו מעידים על מצב של אבדן הכרה או קרוב לכך. בחקירתו הנגדית אישר המתלונן כי שהה בחדר המיון בסך הכל כשעה (עמ' 4 שורות 18-23).

6. עדות המתלונן מעלה מספר קשיים, מהם מהותיים: ראשית, מהלך הדברים שהביא לתקיפה אינו ברור ואינו הגיוני. המתלונן מתאר תחילתה של פגישה שבה ברור שפניו של נאשם לשלום וליישוב הסכסוך הכספי, והוא מסכים לשלם לשם כך. לא ברור מדבריו מה גרם לחרטתו של הנאשם ולתפנית שהפכה את ההסכמה לאלימות, ותיאור העובדות בעניין זה לוקה בהגיוניו הפנימי.

זאת ועוד: תיאורי הפגיעה שהשמיע המתלונן, אשר יוצרים, כאמור, רושם כאילו מדובר בהתעלפות או אבדן הכרה, אינם מתיישבים עם תיאורו שלו את עצמו רץ ובורח מן המחסן מיד לאחר האירוע, ואף עם תיאור המצב הרפואי כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים ת/2, ומן העובדה שהמתלונן שוחרר מבית החולים כשעה לאחר שהגיע לחדר המיון. ניתן להניח כי אילו היה מדובר בהתעלפות או אבדן הכרה, או בתלונות שעולה מהן חשש לפגיעה ממשית כלשהי, היה המתלונן מושאר להשגחה לפחות למשך מספר שעות, או עובר בדיקות משמעותיות יותר. המסקנה ביא, איפוא, כי המתלונן ביקש להעצים את תלונתו על ידי תיאור פגיעה של ממש, כאשר לאמיתו של דבר לא נגרמה לו פגיעה משמעותית כלשהי. עובדה זו מפחיתה באופן משמעותי את מהימנות דבריו של המתלונן.

7. עובדה נוספת הראויה לדיון היא יוזמתו של המתלונן לקיים את השיחה בחלקה הפנימי של החנות, במחסן, שהוא מקום שקט ופרטי יותר. כיון שמדובר בשעה שבה תנועת הלקוחות דלילה ממילא (עדות העובד מוסא סלמה, עמ' 23 שורות 12,13), נניתן להניח כי הפניה למחסן נבעה לאו דוקא מרצון לשיחה שקטה אלא מרצון להמצא במקום שאין בו עדי ראיה למעשה תקיפה אפשרי. מנגד, כיון שהנאשם הופיע לפגישה בלווית חברו, קשה להניח שהמתלונן תכנן מלכתחילה לתקוף את הנאשם כאשר לנאשם ולחברו יתרון מספרי ברור. על כן נראה לי כי הכניסה למחסן אינה מעידה על כוונה מוקדמת לביצוע מעשה התקיפה, וככל הנראה תחילתה של הפגישה היתה אכן שקטה, ובמהלך הדברים התפתחה לכדי תקיפה פיזית.

8. גירסת הנאשם היא כי המתלונן בשיחת טלפון הציע ליישב את המחלוקת בעקבות תאונת הדרכים כך שהנאשם יהיה ערב לחובות אחיו. בהתאם לסיכום הוא הגיע לחנותו של המלונן, ואמר שיהיה ערב לכל הצעה, אך בתנאי שישלם לאחיו את שכרו, החיוני למשפחתו. המתלונן סירב לכך, נכנס למחסן, ואמר שהוא רוצה שיק ע"ס 10,000 ₪. הנאשם התכוון למסור לו שיק, אך חזר בו כשהבין שהמתלונן מסרב לשלם את משכורתו של אחיו. כלשונן של הנאשם: "אמרתי לו שאם הוא לא מוכן לדון על המשכורת אני לא נותן את השיק, הוא לא הסכים ואמרתי שאני מסרב לתת לו את השיק. אני אדם מאמין ואמרתי לו שיש אלוהים בשמים ואם הוא לא משלם אז משהו ישלם לו. הוא התעצבן, הוא תפס אותי בחולצה, הוא ונתן לי אגרוף בפני
ם..." (פרוטוקול, עמ' 26 שורה 18 - עמ' 27 שורה 1).

בדברים אלו של המתלונן יש משום הסבר הגיוני למהלך הדברים שהוביל מפגישה לצורך יישור ההדורים לאירוע אלים. זאת בניגוד לגרסת המתלונן, כפי שציינתי לעיל.

9. גרסת הנאשם נתמכת, באופן כללי, בעדותו של חברו יהודה לוי, שנכח במקום האירוע. הסיבה לנוכחותו שם הובהרה בעדות הנאשם, כיון שלוי נסע ברכב עם אבי אחיו בעת שקרתה התאונה (פרוטוקול עמ' 29 שורות 24-26). בין גרסאותיהם של השניים ניתן למצוא הבדלים מסויימים, אולם אינני סבורה כי ניתן להבנות מהם. ראשית, משום שבכל אירוע כגון זה, מרגש ובלתי צפוי, עשויים אנשים שונים שנכחו במקום לתאר באופן שונה את פרטיו. ביתר שאית נכון הדבר כאשר העדות נשמעת מספר שנים לאחר האירוע, ומטבע הדברים הזמן, מגבלות הזכרון והדמיון עושים את שלהם. ההיפך מכך: תיאור דומה יתר על המידה עשוי לעיתים להעיד על תיאום גרסאות. כלל, אני סבורה כי תיאור העובדות הכללי שנמסר לגבי העובדות המהותיות של האירוע היה דומה.

10. הנאשם העיד כי הוא שהודיע מיוזמתו למשטרה על האירוע. הדבר הוכח באמצעות תדפיס שיחות ממכשיר הטלפון הנייד שלו, נ/1, הכולל שתי שיחות למשטרה בזמנים הרלונטיים. עוד העיד הנאשם, והדבר קיבל אישור בדברי העד סלמה ונראה כי אינו שנוי במחלוקת, כי הנאשם וחברו נשארו במקום האירוע עד הגשת המשטרה. הנאשם אף העלה טענות שונות לגבי התנהגותם של המתלונן ואחרים כלפי בני משפחתו בפרק הזמן שעד הגעת המשטרה.

התנהגות זו של דיווח למשטרה והמתנה במקום לבוא השוטרים אינה מעידה על אשמה, ועשויה אף להעיד על ההיפך מכך.

11. הנאשם טען כי נפגע מתקיפתו של המתלונן, אך השוטרים שהגיעו למקום והשוטרים שטיפלו באירוע לאחר מכן בתחת המשטרה נקטו עמדה חד צדדית לטובת המתלונן (עמ' 27 שורות 15-18). לדבריו שם, הוא ביקש להראות לשוטרים את סימני הפגיעה בו, אך תלונתו לא התקבלה, אלא לאחר התערבותו של קצין משטרה. טענה זו של הנאשם מתחזקת לאור האמור בדו"ח הפעולה של שוטר הסיור שהגיע למקום, אשר מגדיר את המתלונן כ"מודיע" ומתייחס לממצאי פגיעה אצלו בלבד.

על יחסם של חוקרי המשטרה למעורבים, ניתן ללמוד גם מהעובדה שנגד יהודה לוי, חברו של הנאשם, שכלפיו לא הופנתה כל תלונה, נפתח תיק פלילי אשר נסגר רק לאחר עדותו בבית המשפט.

ככלל, התרשמתי מעדות הנאשם כי הוא חש שאכן נעשה לו עוול באופן בו התייחסו השוטרים אל האירוע, ולאחר מכן בכך שהתיק נסגר ונפתח פעם נוספת.

12. נוכח כל האמור, לא ניתן לקבוע, ודאי שלא ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם הוא שתקף את המתלונן. נראה כי הפגישה שהחלה בטוב אכן הפכה לקטטה, אולם הראיות שבפני
אינן מאפשרות לי לקבוע כי הנאשם הוא שתקף את המתלונן.

על כן החלטתי, כאמור, לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק.

ניתן היום ב' בחשון, תשס"ז (24 באוקטובר 2006) במעמד המתייצבים.

חגית מאק-קלמנוביץ
, שופטת








פ בית משפט שלום 5688/02 מדינת ישראל נ' לב טוב דוד (פורסם ב-ֽ 24/10/2006)