פסקי דין על אברהם בר | פסקי דין על עו"ד זהר גרינברג

1467/02 פשר     31/10/2006




פשר 1467/02 אברהם בר נ' עו"ד זהר גרינברג




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פשר001467/02
לפני:
כב' השופט ש. ברוך

תאריך:
31/10/2006
אבר
הם בר

בעניין:
החייב
לוי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד

הנאמן
עו"ד זהר גרינברג
– נאמן על נכסי החייב
החלטה

1. בהחלטת כב' השופטת יהודית שיצר, מיום 4/6/02 , ניתן צו לכינוס נכסיו של מר אבר
הם בר
, לבקשתו.
בהחלטת כב' השופט אילן שילה מיום 1/8/03, הוכרז מר בר
כפושט רגל.
לאחר הדיון שנערך לפני ביום 26/6/06, נותרו פתוחות חמש מהבקשות שהוגשו במסגרת ההליך, כאשר שלוש מהן נסבות בצורה כזו או אחרת על מהות החלטתו מיום 30/11/05 של עו"ד זהר גרינברג
, הנאמן על נכסי החייב (להלן: "הנאמן").
החלטת הנאמן ניתנה בהתייחס לתביעת החוב מיום 1/3/04, שהוגשה מטעם גב' שרה בר
(גרושתו של החייב).
מלכתחילה, הגשת תביעת החוב כמעט שנתיים לאחר מתן צו הכינוס, התאפשרה בהתאם להארכת המועד שניתנה בהחלטת הנאמן מיום 16/10/05
בתביעת החוב, בה טענה גב' שרית בר
, בין היתר, כי-
"...בתאריך הכינוס, דהיינו: ביום 4.6.02 החייב הנ"ל היה והוא עודנו חייב לי סך של 168,158 ₪...בגין פס"ד בתיק הוצל"פ (כפר סבא)...סכום זה אושר ע"י החייב בבקשתו למתן צו כינוס והיא יתרת החוב בלשכת ההוצל"פ נכון ליום 5.5.02.
כן אני מצהירה כי לפי מיטב ידיעתי לא קיבלתי ולא קיבל כל אדם אחר עבורי את סכום תביעתי הנ"ל, במלואה או בחלקה, וכי אין לי כל בטוחה מאיזה סוג שהוא להבטחת תביעתי או חלק ממנה, למעט: 48% מתשלומי פנסיה שזכאי החייב לקבל ממשטרת ישראל".
(נספח ז' לבש"א 13541/06).
בהחלטתו מיום 30/11/05 קבע הנאמן, בין היתר-
"הגשת תביעת חוב מלמדת, לכאורה, כי הנושה תובעת חוב שאינו מובטח. אם לא כן, מדוע הגישה תביעת חוב? אולם מעיון בתביעת החוב המקורית ומעיון במסמכים הנוספים שהוגשו לי בר
ור לי כי הנושה לא רואה עצמה כנושה בלתי מובטחת. בנסיבות אלה עלי לקבוע כי עד כמה שהדבר
ים אמורים בנושה, יש לדחות את תביעתה שבתביעת החוב, ככל שתביעה זאת היא תביעה של נושה בלתי מובטח...לסיכום: אני דוחה את תביעת החוב של הנושה לחוב המגיע לה כנושה לא מובטחת, ככל שתבעה סכום כזה בתביעת החוב. הנושה לא תהיה זכאית להצביע באסיפת הנושים הבלתי מובטחים. החלטה זאת אינה גורעת מזכותה הקניינית של הנושה בפנסיה של החייב, בשיעור של 47% וזכות זאת תעמוד לזכותה עד אשר יסתיים פירעון הסכום שנקבע בהליכים המשפטיים הנזכרים לעיל.
סכום זה היה, ליום 17/1/2000, סך של 94,102 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד לפירעון בפועל. בתאריך מתן החלטה זאת היה הסכום סך של 132,032 ₪ . מסכום זה יש להפחית כל סכום ששולם לנושה על ידי החייב או מכוחו מכל מקור שהוא תוך שערוך מתאים".
(עמ' 2 ו-7 להחלטה, נספח ט' לבש"א 13541/06).
במילים אחרות, גב' שרה בר
הגישה תביעת חוב על סכום של 168,158 ₪, בטענה כי היא לא קיבלה לידיה סכום זה או חלקו, וכי אין לה בטוחה כלשהי להבטחת החוב, למעט חלקה בכספי הפנסיה להם זכאי החייב, העומד על שיעור של 48%.
בהסתמך על עמדה זו, קבע הנאמן כי למרות הגשת תביעת החוב, נראה כי גב' שרה בר
אינה תופסת עצמה כנושה בלתי מובטחת, ולפיכך, לא ניתן לאשר את אותו חלק בתביעת החוב שאינו נסב על זכויותיה בכספי הפנסיה, המהוות את ה"בטוחה" הנטענת (בסעיף 14 להחלטתו קבע הנאמן כי שיעור חלקה של גב' בר
בכספי הפנסיה הוא 47%).
3. בש"א 2154/06:
בקשה זו הינה הודעת ערעור במסגרתה עתרה גב' שרה בר
לבטל את החלטת הנאמן לפיה היא אינה מוגדרת כנושה מובטח לגבי הסכום המופיע בתביעת החוב, ולקבוע באופן פוזיטיבי כי היא אכן מוגדרת כנושה מובטח לגבי סכום זה.
לחילופין, עתרה גב' שרה בר
לקבוע כי היא מוגדרת כנושה רגיל לגבי הסכום המופיע בתביעת החוב, שלא אושר על ידי הנאמן, ולאשרו בהתאם לכך.
גב' בר
פירטה את ההליכים שנוהלו משנת 1995 ועד להגשת הערעור, לשם תיאור הרקע העובדתי המבסס, לשיטתה, את טענותיה-
בהחלטתו מיום 26/11/95 של כב' השופט יהושע גייפמן מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה החל מיום 1/11/93 תהיה גב' בר
זכאית לקבל 47% מכספי הפנסיה המגיעים למר בר
(נספח א' לבש"א 2154/06).
בהחלטתה מיום 31/3/97 אישרה כב' השופטת דליה אבי-גיא מבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל אביב והמרכז, את הסכמת הצדדים לפיה ימונה אקטואר שיעריך את שווי זכויותיהם הסוציאליות של הצדדים ויהוון אותם. במסגרת הזכויות הסוציאליות הרלבנטיות נכלל גם חלקה של גב' בר
בזכויות הפנסיה של מר בר
. בין היתר, הוסכם כי לאחר קבלת חוות הדעת האקטוארית, יאוזנו זכויות הצדדים המהוונות עם חלקו של כל אחד מהם בבית המשותף, כך שלא יהיו להם חובות אחד כלפי השני (נספח ב' לבש"א 2154/06). מר בר
ניסה להביא לביטול הסכמה זו, אך בקשתו נדחתה בהחלטתו של כב' השופט נתן נחמני מיום 9/2/00 (נספח ט"ו לבש"א 13541/06). בהתאם לכך נקבע בפסיקתא מיום 26/6/00 (נספח ד' לבש"א 2154/06), כי זכויותיו של מר בר
נמכרו לגב' שרה בר
תמורת סכום של 90,000$, ולאחר איזון הזכויות בין הצדדים, חובו של מר בר
בגין הפרשי זכויות סוציאליות, עומד על סכום של 94,102 ₪, וזאת נכון ליום 17/1/00.
ערעור על החלטה זו נדחה בפסק דינו מיום 24/10/00 של כב' סגן הנשיא דאז חיים פורת (נספח ה' לבש"א 2154/06).
בהודעת הערעור טענה גב' בר
כי היא גבתה חלק מזכויותיה בכספי הפנסיה עוד לפני שנמכר בית המגורים ונערך תחשיב האיזון הסופי, אך לא את כולן. הסכום שטרם נגבה עד לאותו מועד הצטבר
כחוב במסגרת תיק ההוצל"פ, ותביעת החוב שהגישה לנאמן נסבה גם עליו, תוך הנחה כי גב' בר
מוגדרת כנושה מובטחת גם לגביו.
לטענתה, ההליכים שנוהלו בין הצדדים וההחלטות שניתנו במסגרתם, אינם גוררים מסקנה בדבר
צורך כלשהו להבחין בין החוב שהצטבר
עד למועד עריכת תחשיב האיזון לבין החוב שהתגבש לאחריו. לפיכך, משקבע הנאמן כי גב' בר
זכאית ל-47% מזכויותיו של מר בר
בפנסיה, היה עליו לאשר את תביעת החוב במלואה.
בתגובתו, טען הנאמן כי גב' בר
לא נשאה בנטל השכנוע להוכחת חוב רגיל, ואף לא הוכיחה כי הינה "נושה מובטחת רגילה". לטענת הנאמן, זכותה של גב' בר
היא זכות קניינית שאינה עומדת לרשותה לעולם, ועליה לממשה בפועל ב"מועד סביר".
בתגובת הכונס הרשמי נטען, כי הדיון נסב על השאלה, האם גב' בר
הינה נושה מובטחת לגבי מלוא הסכום המופיע בתביעת החוב שהגישה. לטענת ב"כ הכנ"ר התשובה לשאלה זו היא שלילית, שכן בהחלטתו קבע הנאמן כי גב' בר
הינה נושה מובטחת רק לגבי הסכום המהוון. לטענת ב"כ הכנ"ר, החוב הכספי מהווה אמנם זכות קניינית, אך אפשרות מימושה אינה נשמרת לאורך זמן.
בבש"א 13541/06 מיום 18/6/06, עתר מר בר
להורות על ביטול החלטת הנאמן מיום 16/10/05, במסגרתה ניתנה לגב' בר
הארכת מועד להגשת תביעת החוב, וכן על ביטול החלטתו מיום 30/11/05 בה נדונה תביעת החוב לגופה.
בדיון מיום 26/6/06 ביקש בא כוחו של מר בר
, עו"ד לוי
, לראות בבקשה זו אך ורק תגובה נוספת לערעור שהוגש מטעם גב' בר
, וזאת למרות החלטתי שניתנה בשלב מוקדם יותר באותו דיון, בה קבעתי כי לחייב אין מעמד עצמאי במסגרת הנוכחית ולכן לא אתיר הבאת טיעונים נוספים מטעמו.
כל שאציין הוא, כי בדיון עצמו, טען מר בר
כי עצם הגשת תביעת החוב מעידה על כך שככל שמדובר
בחוב מובטח, הרי שגב' בר
ויתרה על תביעתו.
ביום 4/6/02 ניתן צו כינוס נכסים כנגד מר בר
, במסגרתו הורתה כב' השופטת יהודית שיצר על עיכוב הליכים (נספח ב' לבש"א 13541/06).
סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") קובע כי משניתן צו כינוס, לא תהיה לנושה תרופה כנגד חייב שיש לו חוב בר
תביעה, והוא לא יהיה רשאי לפתוח בהליך משפטי כלשהו, אלא בר
שות בית המשפט.
בנוסף, סעיף 22(א) לפקודה קובע- "משהוגשה הבקשה רשאי בית המשפט לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב ואולם, אם הוגשה הבקשה בידי חייב וטרם ניתן צו כינוס, לא יורה בית המשפט על עיכוב לפי סעיף זה, אלא בכפוף להוראות סעיף 22א".
יחד עם זאת, הנושה אינו אמור להיוותר ללא מרפא לחוב כלפיו. בפקודה מעוגנת האפשרות להפרע מחוב הקיים לפושט הרגל, ולצורך כך קיימת בה אבחנה בין חוב רגיל שהינו בר
תביעה לבין חוב מובטח.
סעיף 71(א) לפקודה קובע כי חובות בר
י תביעה בפשיטת רגל הינם חובות קיימים או עתידיים, ודאיים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס או שיחולו עליו לפני מתן צו הפטר. לגבי חובות אלה, הנושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, לכונס הרשמי או לנאמן, אשר רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את המועד להגשתה (סעיף 71(ב) לפקודה ותקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות")).
"נושה מובטח" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב".
ההגבלות, שאוזכרו לעיל, המוטלות על נושה רגיל באשר לתביעת חוב, אינן חלות על נושה מובטח, ובית המשפט לא ימנע ממנו מלנקוט בהליכי מימוש, להתחיל בהליך אזרחי נגד חייב או להמשיך בו (סעיפים 20(א) ו-22(ד)(2) לפקודה).
בפסיקה נקבעו ארבע אפשרויות חלופיות בהן רשאי הנושה המובטח לנקוט לצורך גביית החוב-
(א) לסמוך על הערובה שבידו ולא להשתתף בתביעת החוב.
(ב) לממש את הערובה ולאחר מכן לתבוע בתביעת חוב את ההפרש בין הסכום שהושג בעקבות המימוש לבין סכום החוב.
(ג) לערוך שומה של שווי הערובה ולאחר מכן לתבוע את ההפרש בין סכום החוב לבין סכום השומה.
(ד) לוותר על הערובה ולתבוע את מלוא סכום החוב בתביעת חוב.
(ר' ש' לוי
ן וא' גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, עמ' 261).
ניתן להיווכח, כי ארבע האפשרויות הניצבות בפני
הנושה המובטח מסווגות לשתי קטגוריות - מימוש הבטוחה והגשת תביעת חוב לנאמן - שתי קטגוריות שיכולות להתקיים במקביל אחת לרעותה או לחילופין, בהתאם לנסיבות.
בענייננו, במידה ומדובר
בחוב רגיל, הרי שגב' בר
היתה נתונה למגבלת הזמן של ששת החודשים, המעוגנת בסעיף 71(א) לפקודה. אלא שגם כאן, קיימת לה אפשרות מסויימת על פי סעיף 71(ב) לפקודה ותקנה 76(א) לתקנות, המאפשרים לנאמן להאריך את המועד להגשת תביעת החוב מטעמים מיוחדים שיירשמו. ואכן, אפשרות זו נוצלה.
כאמור, בהחלטת הנאמן מיום 16/10/05 ניתנה לגב' בר
הארכת מועד להגשת תביעת החוב (החלטה זו נסבה על שלושה טעמים- חשיפה מצומצמת של האזרח למודעות בעיתונות, העדר תיעוד על כך שלגב' בר
נשלחה הזמנה לאסיפת נושים ופרסום מאוחר של צו הכינוס).
משמעות הארכת המועד היא הכשרת תביעת החוב למעלה מ-3 שנים לאחר מתן צו הכינוס, ואדגיש כבר
עכשיו, כי למרות שמדובר
בפרק זמן לא מבוטל, אין בכך בכדי לגרוע מתוקפה של הארכת המועד כשלעצמה.
מנגד, אילו גב' בר
מוגדרת כ"נושה מובטחת", הרי שהייתה קיימת לה אפשרות פעולה בהתאם לחלופות ב'-ד' שתוארו לעיל.
אופן סיווגו של החוב אינו תלוי
בגורמים פרוצדורליים כלשהם, אלא הוא פונקציה של מהות החוב בלבד.
לצורך הגדרת מהות החוב, הנאמן הסתמך במידה רבה על נוסח תביעת החוב, בה הצהירה גב' בר
- "...אין לי כל בטוחה מאיזה סוג שהוא להבטחת תביעתי או חלק ממנה, למעט: 48% מתשלומי פנסיה שזכאי החייב לקבל ממשטרת ישראל". בהתאם להסתמכות זו, קבע הנאמן כי גב' בר
אינה רואה עצמה כנושה בלתי מובטחת, וזאת למרות שלדעתו כאמור, בהגשת תביעת החוב יש בכדי להעיד על כך שהנושה תובעת חוב בלתי מובטח.
אני בספק עד כמה ניתן להגיע למסקנה זו מנוסח תביעת החוב בלבד, אך מאחר שבהודעת הערעור עצמה טענה גב' בר
כי היא נושה מובטחת במלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, אני מוכן להניח שזו הייתה עמדתה גם במועד הגשת תביעת החוב.
אלא שבהחלטתו, הביע הנאמן ספק מסויים באשר למידה שבה ניתן להגדיר את גב' בר
כנושה מובטחת. בסעיף 15 להחלטה קבע הנאמן- "לנושה איפה זכות קניינית בפנסיה של החייב בשיעור 47%. הנושה אינה בעלת שעבוד. היא בעלת הקניין בחלקה בפנסיה כפי שנקבע בהחלטות בתי המשפט בהליכים שלעיל".
גם בתגובתו לערעור, טען הנאמן כי אין בידי גב' בר
שעבוד או עיכבון על נכסיו של מר בר
, ולכן היא לא הראתה כי היא נושה מובטחת כמשמעות הביטוי בפקודה.
לפיכך, אני חייב להודות שקשה לי לרדת לסוף דעתו של הנאמן בקביעתו האופרטיבית, לפיה הוא דוחה את תביעתה של גב' בר
ככל שהיא נסבה על היותה נושה בלתי מובטחת, קביעה שממנה משתמע כביכול, כי מוקנה לה מעמד של נושה מובטחת לגבי 47% מזכויות הפנסיה (בבחינת "מכלל הן אתה שומע לאו") . אילו סבר
הנאמן (ולדעתי בצדק), כי מעמדה של גב' בר
כנושה מובטחת אינו מובן מאליו, היה עליו להבהיר באופן מובהק יותר בהחלטתו מהי המשמעות המעשית של העניין, בייחוד מאחר שזו היתה גם עמדתו באותה העת.
מעבר
לכך, אילו הגשת תביעת החוב שמורה לחובות רגילים שאינם מובטחים, ואילו גב' בר
תובעת חוב שאינו בלתי מובטח, הרי שלכאורה, הנאמן היה אמור להיות מנוע מלהצהיר על זכויות כלשהן במסגרת אותה תביעה. מכאן נובעת סתירה לוגית מסוימת הקיימת בהחלטת הנאמן כמו גם בטענתו של מר בר
בתגובתו, היוצרת מעגל קסמים מסויים.
הרושם שמתקבל, הוא כי לשיטת הנאמן, תביעת החוב פוסחת על שני הסעיפים - אין היא תביעת חוב סטנדרטית ומנגד, לפחות על פי עמדתו העכשווית, היא גם אינה נסבה על חוב מובטח סטנדרטי, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה. בהמשך אתייחס למהות החוב (בהתחשב בכך שמדובר
בבני זוג לשעבר
שמערכת הזכויות והחובות ביניהם הוסדרה על דרך הסכמות שקיבלו תוקף משפטי מחייב), באופן שיהווה, בין היתר, מעין הסבר
אפשרי להחלטת הנאמן.
אדגיש כבר
בשלב הנוכחי, כי העמימות הטרמינולוגית שנוצרה אין משמעותה כי התוצאה האופרטיבית אליה הגיע הנאמן בהחלטתו הינה מוטעית מבחינה משפטית-פרקטית. אלא שתוצאה זו, ככל החלטה שיפוטית אחרת, נובעת מהדרך הנורמטיבית שהותוותה בהחלטה, דרך שאותה יש לבחון בהתאם לטענתה העובדתית של גב' בר
באשר להרכב הסכום בתביעת החוב, ובהתאם לתוקף הנורמטיבי שניתן לזכויותיה בפנסיה בהחלטות שניתנו בהליכים הקודמים.
כאמור, הצדדים הגיעו לשתי הסכמות באשר לאופן איזון הזכויות ביניהם -
(א) בהחלטת כב' השופט גייפמן מיום 26/11/95 אושרה הסכמת הצדדים לפיה גב' בר
תהיה זכאית ל-47% מהזכויות בפנסיה, וחייב יהיה רשאי לקזז מסכום הפנסיה את מחצית הוצאות הבית ששילם.
(ב) בהחלטה מיום 31/3/97 של כב' השופטת אבי-גיא, שניתנה גם היא בהסכמת הצדדים, נקבע- "לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה ולאחר שיתבר
רו זכויות הצדדים, יעשה איזון מתאים מתוך חלקם של הצדדים בבית המשותף באופן שע"י חלוקת תמורת הבית יפרדו הצדדים אחד מהשני ושוב לא יהיו להם חובות אחד כלפי השני ולא יתחלקו עוד אחד בהכנסותיו, בזכויותיו ובר
כושו של האחר" (נספח ב' לבש"א 2154/06).
בפסיקתא מיום 26/6/00 נקבע כי נכון ליום 17/1/00, ולאחר איזון הזכויות בין הצדדים, נותר לחייב חוב בסך 94,102 ₪, בגין זכויותיה של גב' בר
בכספי הפנסיה אותם הוא מקבל. על פי הפסיקתא, המועד 17/1/00 הינו המועד בו ניתנה החלטה כלשהי המאשרת את הצעת גב' בר
בעניין התמורה בגין מכירת זכויותיו של החייב במקרקעין.
למעשה, התוצאה המעשית של הליכים משפטיים אלה, כפי שקיבלה ביטוי סופי בפסיקתא, משפיעה על הסכום הכספי המשקף את חלקה של גב' בר
בפנסיה. נקודת היחס לקביעת הסכום הכספי הינה ב-17/1/00, ומשום מה ההחלטה ממועד זה לא צורפה כנספח לתיק. לפיכך, קשה לקבוע מהו המועד המאוזכר בחלק האופרטיבי של החלטת הנאמן, בו יסתיים פירעון הסכום המשקף את אותם 47% מזכויותיה הקנייניות של גב' בר
בכספי הפנסיה.
מכל מקום, הסוגייה הרלבנטית בענייננו קשורה למהות זכויותיה של גב' בר
בכספי הפנסיה ולרכיבים המגבשים לשיטתה את תביעת החוב, ולצורך כך, מועד הפירעון אינו כה קריטי.
כאמור, בהודעת הערעור, טענה גב' בר
כי היא גבתה חלק מזכויותיה בכספי הפנסיה עוד לפני מכירת בית המגורים ועריכת תחשיב ההיוון, אך היא לא גבתה את כולן, ויתרת הכספים הצטבר
ו כחוב במסגרת תיק הוצאה לפועל (אותו היא מכנה כ"חוב שהצטבר
עד לסכום המהוון").
לסכום זה נוסף בשלב מאוחר יותר הסכום המהוון, ושני סכומים אלה מרכיבים, לשיטתה את חלקה הקנייני בכספי הפנסיה.
כידוע, אין מחלוקת לגבי זכאותה של גב' בר
ל-47% מכספי הפנסיה, במתכונתם המהוונת. השאלה היא, האם יש להבחין בין רכיב זה לבין יתרת הסכום המאוזכר בתביעת החוב, או שמא, כפי שטענה גב' בר
, מדובר
בשני רכיבים המהווים חטיבה אחת של זכויות קנייניות, שמוצאת את ביטויה בתיק ההוצאה לפועל.
למעשה, בהחלטת הנאמן אין התיחסות משפטית-פוזיטיבית לגבי "החוב שהצטבר
עד לסכום המהוון", למעט הקביעה האופרטיבית הדוחה את התביעה בגין רכיב זה.
בתגובתו, טען הנאמן שזכות קניינית אינה נשמרת לעולם, ויש לפעול למימושה. לטענתו- "הנושה אינה זכאית לשקוט על שמריה מתוך ביטחון כי כל סכום המגיע לידי החייב ישמש, קודם לכל, לפירעון המגיע לה. מחובתה היה לפעול למימוש זכותה הקניינית. כך זכאית הנושה לעשות גם כיום. במאמר מוסגר יצוין כי הנושה הגישה בקשה לאפשר לה לממש את זכותה הקניינית (בש"א 2156/06), אף שמסיבה שאינה מובנת לנאמן נפתח ההליך כהליך משנה במסגרת ערעור זה" (סעיף 5 לתגובה).
בהמשך תגובתו, נראה כי הנאמן סייג את האפשרות שטען כי ניצבת לרשות גב' בר
גם כיום, וטען כי- "לא על הנושים הלא מובטחים לשאת בתוצאות השיהוי שנהגה המערערת" (סעיף 9 לתגובה).
אני מניח, כי בתגובה זו, התכוון הנאמן ל-47% מתקבולי הפנסיה, ולא לרכיב שנדחה בתביעת החוב (אם כי הדבר
לא נאמר במפורש).
הכנ"ר הביע עמדה דומה, המתייחסת הפעם באופן בר
ור ל-47% מהזכויות. מכל מקום, קשה להתעלם מכך שלא על רכיב זה בהחלטת הנאמן נסב הערעור, ולכן הטענה לפיה היה על גב' בר
לפעול למימוש חלק זה בזכויות, היא טענה תיאורטית שהליך הערעור הנוכחי אינו המקום הראוי לדון בה.
למעשה, המקום היחידי בו מצויה התייחסות עניינית לרכיב בתביעת החוב שנדחה בהחלטת הנאמן, היא בהודעת הערעור עצמה, במסגרתה, כאמור, טענה גב' בר
כי אין מקום לערוך אבחנה בין שני הרכיבים של תביעת החוב.
איני מסכים עם עמדה זו. הנסיבות הפרוצדורליות האופפות את ההליך מעידות על כך שאבחנה מעין זו נוצרת מאליה.
כפי שקבע הנאמן, זכויותיה של גב' בר
ב-47% מכספי הפנסיה, הינן זכויות קנייניות הנובעות מהחלטות בית המשפט לענייני משפחה שקבעו הסדר מסויים של איזון זכויות (שכן הן "באות במקום" זכויותיה של גב' בר
בבית המגורים), החלטות שכאמור, ניתנו בהסכמת הצדדים. ככאלה, מעמדן הנורמטיבי של הזכויות הוא חזק מספיק בכדי שלא להתערער בעקבות נקיטת הליכי פשיטת רגל כנגד בעלה לשעבר
של גב' בר
. בהתנהלותם של הליכי פשיטת רגל אין בכדי לגרוע מעצם קיומן ומעצם זכותה של גב' בר
לממשן. למעשה, גריעה כלשהי מזכויותיה של גב' בר
מהווה פגיעה באינטרס שלה כצד להסדר האיזון האמור להיות שוויוני (כאמור, טענות הנאמן והכונס הרשמי בדבר
הפגיעה הפוטנציאלית בנושים האחרים בעקבות השיהוי במימוש הזכויות, חורגות מגדר המסגרת הדיונית המותווית בערעור. מכל מקום, אציין כי פרק הזמן הלא מבוטל שחלף ממועד מתן צו הכינוס ועד להגשת תביעת החוב, גם אם הוא מהווה שיהוי מסויים, אין בו בכדי לגרוע מזכויות אלה, וזאת, בין היתר, לאור הארכת המועד שניתנה להגשת תביעת החוב).
בע"מ 1128/02 צה"ל מחלקת תשלומים נ' ס' ת' קבעה כב' השופטת שטופמן כי זכויותיה של האישה בכספי הפנסיה של בעלה לשעבר
הינן קנינה האישי הזהה ושווה במעמדו לזכותו של בעלה לשעבר
בחלקו שלו בפנסיה. לפיכך, נקבע כי אין מקום לטענת המערער-צה"ל (שהיה המעביד של בעלה לשעבר
), לפיה מדובר
בזכות הנובעת מזכותו של בעלה לשעבר
ותלוי
ה בו. בחלק האופרטיבי של פסק הדין, נקבע כי חלקה של האישה בפנסיה יעבור ישירות אליה (בניגוד לבקשת צה"ל לאפשר את העבר
ת חלקה אל בעלה לשעבר
).
באותו מקרה, לא היו מעורבים הליכי פשיטת רגל, אך נראה כי הרציונל שהובא בו רלבנטי גם לענייננו.
העובדה שהחייב הינו צד להליכי פשיטת הרגל, אינה אמורה להשפיע באופן כלשהו (או יותר נכון, לגרוע) מזכויותיה של גב' בר
הנובעות מהסדר האיזון. זכויותיה הקנייניות של גב' בר
הינן עצמאיות לחלוטין, אינן תלוי
ות באלו של מר בר
, ולכן גם לא אמורות להפגע כתוצאה מהליכים משפטיים שננקטים נגדו.
כל קביעה אחרת, פוגעת בעיקרון השוויון העומד בבסיס חזקת השיתוף אליה כפופים הצדדים, שנישאו בשנת 1972 (לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון,תשל"ג-1973) ושאינה נסתרת בהסכמה הרכושית או הסדר איזון הזכויות אליה הגיעו הצדדים.
מנקודת ראות זו, ניתן אולי להבין מהו מקור ההתייחסות של הנאמן לחלקה של גב' בר
בכספים כ"חוב מובטח". אמנם, כאמור, אין מדובר
בחוב המוטל בגינו שעבוד או עיכבון על נכס של החייב, ולכן אין הוא מהווה חוב מובטח כמשמעו בסעיף 1 לפקודה. יחד עם זאת, העובדה שמדובר
בזכויות השייכות מלכתחילה לגב' בר
(שכן הן מהוות מעין "תחליף" לחלקה בבית המגורים), מייחדת את תביעת החוב שלה ומעניקה לה אופי שונה מתביעת חוב של נושים אחרים. בעוד שתביעת חוב של כל נושה אחר מתבססת על חיוב אובליגטורי כלשהו, הרי שתביעת החוב של גב' בר
, ככל שהיא נסבה על 47% מהזכויות, קשורה לזכויותיה שלה עצמה, השייכות לה כבר
במועד הגשת התביעה, ואותן היא מבקשת לממש (לכן הן קרויות "זכויות קנייניות").
במסקנה זו יש בכדי להיטיב את מעמדה המשפטי של גב' בר
לעניין זכויותיה הקנייניות, אך זהו לא בהכרח המצב לגבי החלק בתביעת החוב שלא אושר.
בניגוד לאותם 47% מכספי הפנסיה, הזכאות ליתרת הסכום שנכללה בתביעת החוב אינה פועל יוצא של ההליכים הקודמים, אלא להיפך - נראה כי כתוצאה מהם, מופחתת הסבירות לקיומה התיאורטי של זכאות זו.
מנוסח החלטת כב' השופטת אבי-גיא מיום 31/3/97, נראה כי קיזוז הזכויות הסוציאליות מחלקם של הצדדים בבית המשותף, אמור לייתר חובות אחרים כלשהם.
מכאן עולה ההשערה, כי יתכן שאומד דעת הצדדים בהסכמה זו היה להביא למצב של ויתור הדדי על טענות בדבר
חובות שאינם כלולים במסגרת הסדר האיזון אליו הגיעו, לרבות חובות עבר
(או לחילופין, לגלם את אותם חובות במסגרת המוסכמת). אולי השערה זו מעניקה פרשנות רחבה מדי להחלטה המוסכמת, אך קשה להתעלם מכך שההחלטה והפסיקתא שניתנה לאחר מכן מנוסחות באופן המתיימר ליצור הסדר סופי וממצה של איזון הזכויות והחובות בין הצדדים, כך שמצטמצם המקום להכליל במסגרתו חובות שעל פני הדבר
ים, אינן כלולות בו.
התוצאה המתבקשת מהשערה זו היא, כי הסכום המאוזכר בסעיף 1 לפסיקתא מיום 26/6/00 הוא שמגבש את החוב הרלבנטי כלפי גב' בר
, והוא בלבד. כל סכום אחר שנכלל בתביעת החוב, חורג, על פני הדבר
ים, מגדר איזון הזכויות המוסכם.
אמנם, קביעה מעין זו לא מהווה בסיס להחלטת הנאמן, וטענה תואמת גם לא מופיעה בתגובת המשיבים לערעור.
מכל מקום, לא ניתן להתעלם מכך, שבניגוד לחלק שאושר בתביעת החוב, יתרת הסכום (שכאמור, לא ניתן לייחסה לפסיקתא) אינה מבטאת זכויות קנייניות כלשהן השייכות מלכתחילה לגב' בר
, ולכן לגבי רכיב זה, זהה מעמדה של גב' בר
למעמדו של כל נושה אחר, ובהתאם לכך, עליה גם לשאת בנטל שכנוע מסויים לצורך הוכחת זכאותה.
אני סבור, כי במסגרת תביעת החוב, גב' בר
לא העלתה טיעונים עובדתיים מגובשים מספיק, המעידים על תוקף נורמטיבי ממשי של יתרת הסכום שלא אושר במסגרת הפסיקתא, ובמילים אחרות, היא לא נשאה בנטל השכנוע המוטל עליה להראות כי היא זכאית לסכום זה, בנוסף וללא קשר לסכום המבטא את זכויותיה הקנייניות.
לפיכך, וגם אם הנאמן עצמו לא שם את הדגש על השיקולים שהבאתי לעיל, אין כל הצדקה לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הנאמן.
הערעור נדחה.
לעניין האופן שבו ימומשו זכויותיה של גב' בר
, מתייחסות שתי הבקשות הבאות.

4. בש"א 2156/06 ובש"א 8864/06:

במקביל לערעור, הגישה גב' בר
בקשה (בש"א 2156/06), בה עתרה להורות על ביטול עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא (תיק שמספרו 0-96-00203-17), וזאת על דרך אחת משתי האפשרויות הבאות-
(א) מתן החלטה לפיה גב' בר
רשאית לחדש את הליכי גביית החוב בתיק ההוצל"פ שנקבע על ידי הנאמן כחוב מובטח, ועל משטרת ישראל לכבד הליכים אלה.
(ב) לחילופין- מתן צו לפיו מלוא סכום הפנסיה החודשי להם זכאי החייב, יועבר
ו לידי הנאמן ומתן הוראות לנאמן להעביר לגב' בר
את חלקה בכספים אלה (בקשה זו נובעת מכך שכידוע, עם פתיחת הליכי פשיטת רגל, מעוכבים הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב, ככל הליך משפטי אחר המנוהל כנגדו).
מכל מקום, ביקשה גב' בר
לגבי כל אחת משתי האפשרויות, כי מסכום הפנסיה החודשי שיועבר
לה ינוכו ניכויי חובה בלבד, כהכנסה ראשונה ועצמאית.
גב' בר
טענה כי היא שומרת על זכותה לטעון כי הינה נושה מובטח במלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, ולא רק בסכום שנקבע על ידי הנאמן (כפי שהיא אכן טענה בערעור שהגישה).
בתגובתו, התנגד הנאמן לאפשרות הראשונה שהועלתה בבקשה, וטען כי אין גובים חובות עבר
בהליכי הוצאה לפועל, כאשר מתנהלים הליכי כינוס.
הנאמן הסכים לאפשרות השנייה שהועלתה בבקשה, בכפוף לכך שגב' בר
תהיה זכאית ל-47% מכספי הפנסיה שיועבר
ו אליו בתפקידו כנאמן, וליתרת הסכום יהיו זכאים החייב ונושיו (יש לציין, כי הנאמן הציע שהכספים יועבר
ו בפועל לקופת הכונס הרשמי, וזאת לאור בש"א 24889/05 בה התבקש להורות על ביטול מינויו של הנאמן, אך בקשה זו נמחקה בהסכמת הצדדים בדיון מיום 26/6/06, כך שלהסתייגות זו אין רלבנטיות כיום).
במקביל, הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות בנושא (בש"א 8864/06), במסגרתה העלה מספר אפשרויות חלופיות לגבי זהות הגורמים שיחזיקו בתקבולי הפנסיה, כאשר שתי הקטגוריות המרכזיות המגבשות אותן, הן העבר
ת כל הכספים לידי הנאמן (או לקופת הכונס הרשמי), שיעביר לגב' בר
את אותו חלק שאושר בתביעת החוב, לעומת העבר
ת אותו רכיב שאושר ישירות לחשבון הבנק של גב' בר
.
תגובת הכונס הרשמי לבקשה זו הינה אותה תגובה שהוגשה במסגרת הערעור (בש"א 2154/06), אך החלק הרלבנטי לענייננו מתמקד בסעיף 10 לה, בו הציע הכונס הרשמי כי כספי הפנסיה של מר בר
יופקדו בחשבון נאמנות אצל הנאמן, שיעביר לגב' בר
את חלקה בהם, ויתרת הסכום תועבר
לקופת הכינוס.
החייב בתגובתו, מתנגד לכל קונסטלציה הקשורה להעבר
ת הזכויות אל גב' בר
, אך אין לשעות להתנגדות, שכן כפי שקבעתי בהחלטתי בדיון מיום 26/6/06, החייב אינו אמור להיות צד להליך הערעור וממילא הוא גם לא אמור להעלות טענות מהותיות הקשורות להיקף זכויותיה של גב' בפנסיה.
כאמור, מרגע שהחייב הוכרז כפושט רגל, יוקנו כל נכסיו לנאמן (סעיף 42 לפקודה), ולנאמן מוקנית הסמכות לדון בתביעות חוב שהוגשו על ידי הנושים, תוך ששה חודשים ממצן צו הכינוס, אלא אם כן ניתנה הארכת מועד (סעיף 71 לפקודה).
מכאן מובנת התנגדותו של הנאמן להצעתה של גב' בר
לאפשר לה לגבות בהליכי הוצאה לפועל את החוב שהוגדר על ידי הנאמן כמובטח (שכאמור מקודם, אין המדובר
בחוב מובטח במשמעותו הטהורה), שכן למעשה, מתן אפשרות לפעול במסגרת הליכי הוצאה לפועל ככל חוב אחר, מרוקנת מתוכן את תפקידו השיפוטי-ביצועי של הנאמן במסגרת ההליך.
אלא שנראה כי הנאמן הלך לקראת גב' בר
יותר ממה שהיא עצמה "הרשתה לעצמה", שכן בקשתה החלופית של גב' בר
היתה להעביר את סכום הפנסיה לידי הנאמן, ומהנאמן לידיה, בעוד שהנאמן עצמו איפשר לה, באחת מהחלופות שהעלה, לקבל את כספי הפנסיה ישירות לחשבון הבנק שאת פרטיו היא תמסור למשטרה.
עמדה זו של הנאמן, הגם שאינה מוצאת ביטוי בתגובת הכונס הרשמי, מתישבת היטב עם הרציונל שהובא במסגרת הדיון בבקשה הקודמת, בדבר
מעמדן העצמאי של זכויותיה של גב' בר
, המעוגנות בהסכמת הצדדים לגבי איזון הזכויות.
בע"מ 1128/02 נקבע כי חלקה של האישה בכספי הפנסיה יעבור ישירות אליה ובענייננו, אין כל הצדקה לקבוע אחרת. באותו מקרה, לא היו מעורבים הליכי פשיטת רגל וממילא גם לא היה צורך בהעבר
ת כספי הפנסיה ל"תחנת ביניים" כדוגמת הפקדת הכספים אצל הנאמן, אך להבדל זה אין משמעות.
על פי סעיף 42 לפקודה, נכסיו של פושט רגל מוקנים לנאמן, אשר "בא במקומו" מבחינה רכושית, ולכן קביעה לפיה חלקה של גב' בר
בפנסיה יועבר
קודם לנאמן, משמעותה בפועל, היא תלות של זכויותיה בזכויותיו וחובותיו של מר בר
, וזאת בניגוד לרציונל שהובא קודם, המחייב היפוכו של דבר
.
אציין גם, כי לאור זאת, העבר
ת חלקה של גב' בר
בפנסיה ישירות אליה אינה סותרת את סעיף 49 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970.
לפיכך, אני מורה כי 53% מכספי הפנסיה יועבר
ו לחשבון הנאמנות המנוהל על ידי הנאמן, ואילו 47% מהתקבולים, שהינם קניינה של גב' בר
, יועבר
ו ישירות אל חשבון הבנק שלה, שאת פרטיו היא תמסור למשטרה (איני רואה לנכון להורות על העבר
ת הכספים לקופת הכונס הרשמי, מאחר שכפי שצויין לעיל, נמחקה הבקשה לביטול מינויו של הנאמן, וממילא אין הצדקה שלא להעביר את הכספים אל חשבון הנאמנות).
כפי שהציע הנאמן בסעיף ב(4) לבקשתו, אני מורה לגב' בר
להודיע למשטרה שלושה חודשים לפני מועד התשלום האחרון של הפנסיה, אך בניגוד להצעתו, אני קובע כי תקבולי הפנסיה יועבר
ו לחשבון הנאמנות חודש לאחר מועד התשלום האחרון לגב' בר
, ולא לפני כן.
בסעיף 16 לבקשה למתן צו הפטר (בש"א 12890/06) טען החייב כי כיום הוא אינו עובד, והכנסתו נובעת מתקבולי הפנסיה מהמשטרה ומקצבת משרד הביטחון. הקיצבה ממשרד הביטחון משולמת למר בר
בהיותו נכה צה"ל וככזו, איני סבור כי יש מקום לתפוס אותה כהכנסה נוספת. מכאן, כי תקבולי הפנסיה מהווים הכנסה יחידה לצרכי מיסוי, ובהתאם לכך ינוכו חלקיהם של החייב וגב' בר
בתקבולים.
סעיף 111 לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי להקציב לפושט הרגל סכומים
למחייתו, ובלבד שהם לא יפחתו מהסכום הפטור מעיקול ומתפיסה לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר מפנה לטור ג' לתוספת השנייה לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981, לפיו נראה כי מדובר
ב-25% משכר העבודה (שעל פי סעיף 8(ה) לחוק הגנת השכר, אמור להיות שווה בהגדרתו לקצבת פנסיה).
לפיכך, 25% מסכום הנטו של חלקו של מר בר
בקצבת הפנסיה, יועבר
ו ישירות אליו, לצרכי מחייה, ויתרת הסכום יועבר
לחשבון הנאמנות.

5. בש"א 25844/05:

בבקשה זו עתר הנאמן לאשר לו שכר ביניים עבור עבודתו, עד ליום 30/11/05 בסכום של 600 ₪ לשעת עבודה. לטענת הנאמן, הוא השקיע עד כה 69 שעות עבודה בתיקו של החייב.
בתגובתו, התנגד החייב לבקשה, וטען לחילופין, כי יש להתלות את הדיון בה עד לדיון בבקשה שהוגשה מטעמו (בש"א 24889/05), לביטול מינויו של הנאמן. אלא שבדיון מיום 26/6/06, נמחקה בקשה זו בהסכמת הצדדים, וממילא מתייתר הטעם להתליית הליכים, ללא קשר לטעמים שעמדו בבסיס בש"א 24889/05.
סעיף 1 לכללי פשיטת הרגל (מינוי כונסי נכסים ונאמנים ושכרם), התשמ"ה-1985, קובע- "על מינוי כונס זמני של נכסי חייב, מינוי נאמן על נכסי פושט רגל, ועל תשלום שכרם, יחולו הכללים שנקבעו בתקנות החבר
ות (כללים בדבר
מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם), התשמ"א-1981, בשינויים המחוייבים".
לעניין אופן הגשת בקשה לאישור שכר טרחה, קובעת תקנה 6 לתקנות אלה, כי- "הבקשה תלווה בדו"ח כספי של בעל התפקיד, כשהוא מאומת בתצהיר ומבוקר בידי רואה חשבון; אולם רשאי בית המשפט, מטעמים שיירשמו, לפטור בעל תפקיד מהחובה למסור את הדו"ח לבקורת האמורה".
בענייננו, כותרת הבקשה היא- "דו"ח נאמן מספר 1 הכולל בקשה לקביעת שכר ביניים".
במסגרת הדו"ח, מפרט הנאמן את מהלך עבודתו במסגרת ההליכים ובירור תביעות החוב, ומסכם, כאמור, בכך שהושקעו בתיק 69 שעות עבודה.
אין בכוונתי להטיל ספק כלשהו בהשקעתו המרובה של הנאמן במקרה הנדון ובתביעות החוב שהוגשו במסגרתו, ואני משוכנע כי הוא אכן פעל ביעילות ובמסירות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהבקשה במתכונתה הנוכחית אינה כוללת דו"ח כספי, אלא דו"ח המפרט את פעולותיו של הנאמן בעבודתו.
לכך מתווספת העובדה, כי הסכום הכולל המבוקש על ידי הנאמן הינו 41,400 ₪ ללא תוספת מע"מ, בעוד שהוא עצמו טוען כי בקופת הכונס הרשמי מצוי סכום של 58,000 ₪ (כלומר לאחר תשלום הסכום המבוקש, לא עתיד להיוותר סכום משמעותי בקופת הכינוס).
לפיכך, המסקנה המתחייבת היא, כי הבקשה במתכונתה הנוכחית, אינה עונה על דרישות הדין, והיא נדחית.

6. בש"א 12890/06:

בבקשה זו עותר החייב למתן צו הפטר, על פי סעיף 61 לפקודה.
בדיון מיום 26/6/06 לא נדונה לעומק בקשה זו, ומעבר
לכך, הנאמן והכונס הרשמי לא הגיבו לבקשה עד כה.
לפיכך, אני מורה לנאמן ולכונס הרשמי להגיש, תוך 30 ימים מהיום, את תגובתם לבקשה, ולאחר מכן ייקבע מועד לדיון בה.
ניתן היום ט בחשון, תשס"ז (31.10.06) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח החלטתי לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ש. ברוך
, שופט
בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו








פשר בית משפט מחוזי 1467/02 אברהם בר נ' עו"ד זהר גרינברג (פורסם ב-ֽ 31/10/2006)