פסקי דין על ע. מוסטפא חמדאן רמלאוי ואח'

2318/05 בשא     01/02/2006




בשא 2318/05 מדינת ישראל נ' ע. מוסטפא חמדאן רמלאוי ואח'




1
בתי המשפט
בשא002318/05
בית משפט השלום חדרה
בתיק עיקרי: א 004459/04

01/02/2006
תאריך:
השופטת הדסה אסיף

בפני
:
מדינת ישראל

בעניין:
המבקשת
- נ ג ד -
ע. מוסטפא חמדאן רמלאוי ואח'

המשיבים
פסק-דין

1. התביעה היא תביעת שארים לפיצויים, לאחר שבן המשפחה נורה על ידי כוחות הביטחון בעת פעילות בצומת נצרים ביום 2.3.01 (להלן: האירוע), והבקשה שבפני
י היא לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

2. התובעים (המשיבים בבקשה) הם אמו ואחיו של המנוח.

3. הנתבעת טענה, בבקשה המונחת בפני
י, כי התביעה התיישנה. לגבי התובעת 2 אין ספק כי חלף המועד מאחר והיא בגירה ולפיכך תביעת התובעת 2 התיישנה, אולם הם טוענים כי הנתבעים האחרים היו קטינים בעת הארוע, ולפיכך תביעתם לא התיישנה בעת שהוגשה.

4. משכך, תביעת התובעת 2 נדחית כבר בשלב זה, ויש לדון בטענות התובעים האחרים.

טענות התובעים
5. התובעים טוענים כי תביעות אחיו של המנוח טרם התיישנו בעת שהוגשה התביעה. לטענתם, תקופת ההתיישנות צריכה להימנות לפי חוק ההתיישנות.
מאחר והם היו קטינים ביום קרות האירוע, תביעתם יכולה להיות מוגשת 7 שנים מיום מלאת להם 18 שנים. לפי חשבון זה תביעותיהם מתיישנות רק החל משנת 2008.

6. לחילופין, טענו התובעים כי אם חל חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים), אזי תקופת ההתיישנות לפיו, מסתיימת עם תום שנתיים מיום 1.08.02, היינו ביום 1.08.04. אולם מאחר ויום זה נופל בתקופת הפגרה עומדים להם, לטענתם, הימים עד ליום 1.09.04, לצורך הגשת התביעה ותום תקופת ההתיישנות, ואילו התביעה הוגשה כבר ביום 30.08.04 ומכאן שלא התיישנה במועד הגשתה.

טענת הנתבעת
7. לטענת הנתבעת, חל בענייננו חוק הנזיקים האזרחיים סעיף 5א (3) לחוק הקובע כי אין לדון בבית משפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נשוא התובענה. האירועים נשוא התובענה הם מיום 2.3.01.

8. החוק קובע הסדר לתקופת מעבר בנוגע לאירועים שאירעו לפני תחילת החוק וטרם התיישנו במועד תחילת החוק, וקובע כדלקמן:
"לעניין תובענה שעילתה מעשה שאירע לפני תחילתו של תיקון מספר 4 וטרם התיישנה יימנו המועדים האמורים בפסקה זו מיום תחילתו של התיקון, ובלבד שבכל מקרה לא תעלה תקופת ההתיישנות על תקופת ההתיישנות שחלה לפי הדין ביום המעשה".
(ס' 4 (ב') לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4) (להלן: החוק המתקן).

לפי הסדר זה יש למנות את תקופת ההתיישנות - שנתיים - מיום תחילת התיקון. מאחר שיום תחילת התיקון הוא 1.8.02 הרי שתקופת ההתיישנות מסתיימת ביום 1.8.04, ומאחר שהתביעה הוגשה רק ביום 30.8.04, הרי שהתיישנה.

9. לטענת הנתבעת, סעיף 4 ב' לחוק המתקן נוקב מפורשות במועד אשר ידוע לכל כי הוא בעיצומה של הפגרה, 1.8.02, ולמרות זאת קובע הסעיף מועד של שנתיים מיום זה לצורך ההתיישנות הספציפית הזו. אילו רצה המחוקק לקחת בחשבון את מניין ימי הפגרה היה נוקט בלשון מפורשת והיה מחיל את החוק מה-1.09.02 או כל מועד אחר שהיה מוצא לנכון.

השאלה שבמחלוקת
10. השאלה שמונחת בפני
י היא איפוא באיזה אופן יש לפרש את תחולת סעיף 4 (ב) לחוק המתקן? האם יש לראותו כקובע תקופת התיישנות של שנתיים מיום תחילת החוק, דהיינו מיום 1.08.02 (יום תחילת החוק) ועד ליום 1.08.04 בדיוק, או שמא יש לתת לו את הפירוש המרחיב, שלו טוענים התובעים, והמוסיף במניין הימים את הפגרה כך שסיום התקופה יהיה ביום 1.09.04?

דיון
11. אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת ובמקרה שבפני
חלות הוראות חוק הנזיקים האזרחיים ולא הוראות חוק ההתיישנות וזאת משום היותו חוק מיוחד הגובר על פני חוק כללי.

"כאשר עולה בפני
בית המשפט טענה נזיקית, יש לראות את חוק הנזיקים האזרחיים כחוק מיוחד הגובר על חקיקה אחרת גם אם היא מאוחרת ממנו" (ראה א 5863/99 שטסל נ' רשות הנמלים והרכבות פדאור [לא פורסם] 05(12)738, שם נקבע כי החוק גובר על פקודת הנמלים (נוסח חדש) תשל"א-1971).

12. יש לדון אם כן בטענות הצדדים בנוגע לפרשנות חוק הנזיקים האזרחיים.
לשם כך יש לפנות הן למטרת החוק והן ללשון החוק.

13. תיקון מס' 4 לחוק הנזיקים האזרחיים, החוק המתקן, הוא הרלבנטי לענייננו, והוא כפוף לרוח חוק הנזיקים האזרחיים כולו.

בחוק, המתקן, כלול סעיף מטרה (ס' 1) אשר זו לשונו:
"חוק זה בא להסדיר את הטיפול בתביעות נגד המדינה בשל פעילותם של כוחות הביטחון באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה נגד מעשי טרור, איבה והתקוממות בדרך של קביעת הוראות דיוניות שיחולו על תביעות כאמור, ולהבהיר את המונח "פעולה מלחמתית" שבחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952" (פורסם ס"ח תשס"ב מס' 1862 מיום 1.8.2002 עמ' 514).

14. חוק הנזיקים האזרחיים בכלל והחוק המתקן בפרט, באים איפוא ליצור מערכת מיוחדת של דינים, ובכלל זה לענין התיישנות, החלה על התביעות המוגשות נגד המדינה בשל פעילות כוחות הביטחון, ויש לפרשו לאור מטרה זו.
(וראה דברי ההסבר להצעת החוק, הצעת חוק 2645 מיום 23.7.97 בעמ' 497).

15. יותר מכך, מטרת החוק היא לצמצם את אחריות המדינה בגין נזיקין אזרחיים שאירעו בין השאר בעת פעולות מלחמתיות ואחרות בהן מעורבת המדינה ונציגיה.
כחלק מצימצום זה - קוצרה במתכוון תקופת ההתיישנות.
חשוב להדגיש כי על פי הנוסח המקורי שהוצע בהצעת החוק, הוצע כי נוסח הסעיף יהיה:
"לא ייזקק בית המשפט לתובענה שהוגשה לאחר שחלפה שנה מהיום שבו נולדה עילת התובענה."

בדברי ההסבר המצורפים להצעה נאמר כי:
"מטרת הוראה זו לרכז ולסיים את הטיפול בתובענות אלה בהקדם, ולאפשר לרשויות המדינה להיערך לבדיקת הטענות הנטענות בתובענות במועד מוקדם ככל שניתן."
(רשומות, הצעות חוק 2645, שם בעמ' 502).

16. הצעת החוק היתה כאמור מלכתחילה להתיישנות בת שנה אחת בלבד, ומשנקבע לבסוף כי ההתיישנות תוארך לשנתיים, בוודאי שאין כל סיבה להוסיף ולהאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לאותן שנתיים שנקבעו בחוק.

17. מטרת החוק מחייבת לכן את המסקנה לפיה תקופת ההתיישנות הוגבלה עד ליום 1.8.04 ולא מעבר לכך, וכי אין להוסיף עליה את ימי הפגרה.

18. בנוסף, הפרשנות שמבקש בא כוח התובעים לתת לחוק המתקן, כאילו יש להוסיף על התקופה הנקובה בו גם את פגרת בתי המשפט, היא פרשנות שאינה עולה מלשון החוק ואין לקבלה.

בענין זה נקבע כי:
"הפרשן אינו רשאי ליתן ללשון הטקסט משמעות שזו אינה יכולה לשאת. אכן, הפירוש ללשון הטקסט יכול שיהא מרחיב ויכול שיהא מצמצם, יכול שיהא רגיל ויכול שיהא חריג, אך הוא תמיד צריך למצוא נקודת אחיזה ארכימדית בלשון החוק. לשון הנורמה משמשת הן נקודת מוצא לתהליך הפרשנות, והן מסגרת שבתוכה הוא פועל.....מעמדה של הנורמה, יחסה לנורמות שמעליה ומתחתיה והשתלבותה בסביבתה הנורמטיבית מסייעים בגיבוש תכליתה של הנורמה..."
בג"צ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נ' רשות השידור ואח', פד"י נ' (2) 793, 803;
וראה גם ת.פ. 1934/05 מדינת ישראל
נ' מרדכי [פדאור (לא פורסם) 05(13)9]).

19. לא ניתן לכן להתעלם מלשון החוק שנוקב במפורש במועד מסוים לצורך מנין תקופת ההתיישנות, וחזקה על המחוקק שלא נקב במועד זה מתוך כוונה שיתווספו לו ימים נוספים.
"החזקות הפרשניות הרלוונטיות הן חזקות ההיגיון, הסבירות, היעילות והחזקה כי המחוקק אינו משחית מילים לשווא. חזקה על כל דבר חקיקה כי חוקק בשכל ובהגיון. אין להניח כי תכלית החקיקה הייתה להשיג תוצאה בלתי הגיונית, נוגדת את השכל הישר וחסרת טעם. ההנחה היא, כי אין המחוקק מתכוון לדברים חסרי טעם ואבסורדים. מבין שני פירושים אפשריים יש לבחור באותו הפירוש המתיישב עם ההיגיון והשכל הישר ולא את זה המשיג תוצאה בלתי אפשרית. חזקה על דבר חקיקה כי הוא מבקש ליצור מערכת קוהרנטית. חזקה כי תכלית החקיקה לא הייתה ליצור פרצות או לגרום לכך שדבר החקיקה יסכל את עצמו. לכן, יש לפרש חיקוק כך שמטרתו תושג ובדרך שתקיים את תוקפו". (הדגש שלי - ה.א.).
(ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני: פרשנות החקיקה , הוצאת נבו, תשנ"ד, ע' 539 ואילך);
וכן ת.פ. 00 / 22810 מדינת ישראל
נ' רוני ניניו [פדאור (לא פורסם) 05 (6) 811].

"כלל הלשון קובע, כי יש ליתן למילותיו של דבר החקיקה אותה משמעות שהן יכולות לשאת מבחינה לשונית. מכאן שאין ליתן ללשון החוק משמעות שהיא אינה יכולה לסבול. נמצא כי נקודת המוצא לכל בחינה פרשנית היא לשון החוק. היא קובעת את המסגרת אשר בתוכה תפעל התכלית החקיקתית. המשמעות הלשונית של החוק קובעת את גבולות הפרשנות...הפעילות הפרשנית מכוונת להבנת הקיים. אין הפרשן בתור שכזה, רשאי ליצור טקסט חדש" (א' ברק, שם ע' 97). (הדגש שלי - ה.א.).

20. הפרשנות חייבת לכן להתבסס על לשון החוק, המהווה מקור מרכזי להבנת התכלית של החוק.
"ברוב רובם של המקרים הצליח המחוקק להגשים בלשון החוק את מטרות החוק. מתוך הלשון יעמוד הפרשן על התכלית. באמצעות התכלית יקבע הפרשן את המובן המשפטי שיש ליתן ללשון החוק..." (א' ברק, שם, ע' 401- 402). "על תכלית החקיקה לומד הפרשן מלשונה הטבעית והרגילה של החקיקה...שכן יש להניח שהמחוקק ביטא את תכליתו בלשון טבעית ורגילה" (עא 98 / 3376 עצמון רפאל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד [פדאור (לא פורסם) 04 (4) 526]).

21. ומן הכלל אל הפרט -
במקרה שבפני
י, נוקב החוק במועד מפורש - 1.8.02 - שממנו יש למנות שנתיים עד תום ההתיישנות.
שנתיים אלה מסתיימות ביום 1.8.04.
לשון פשוטה זו מעידה על כך שביום 1.8.04 מסתיימת איפוא תקופת ההתיישנות ואין להאריכה עוד ולהוסיף לה מועד נוסף בשל הפגרה.

22. חזקה על המחוקק כי אילו רצה למנות את ימי ההתיישנות באופן שיתווספו עליהם ימי הפגרה, כי אז לא היה נוקב בתאריך המצוי בתוך תקופת הפגרה. עצם קביעת תאריך זה באופן מפורש, הגם שהוא חל בתוך תקופת הפגרה, מעידה על כוונת המחוקק לצמצום תקופת ההתיישנות לפרק זמן בן שנתיים בדיוק. חזקה על המחוקק כי הוא יודע את זמני פגרת בתי המשפט וכי מכך שנקב מפורשות בלשון החוק בתאריך המסוים גם אם זה מצוי בפגרה, הרי שלכך בדיוק התכוון.

23. משזו החלטתי, הרי שיש לראות את התביעה, שהוגשה ביום 30.8.04, ככזו שהתיישנה, ובפרט כשלא הוגשה ביחד עם הגשת התביעה גם בקשה להאריך את תקופת ההתיישנות (וראה הוראות ס' 5 (א) 3 סיפא לחוק ).

משלא הוגשה בקשה כזו בד בבד עם הגשת התביעה, ולמעשה גם היום אין בפני
י בקשה כזו - יש לדחות את התביעה שכן על פי הוראות ס' 5 (א) 3 רישא, לא ידון ביהמ"ש בתובענה כזו.

אשר על כן אני מורה לדחות את התביעה על כל חלקיה, כבר בשלב זה.

24. התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הנתבעת בסכום של 3,000 ₪ ומע"מ.
המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום ג' בשבט, תשס"ו (1 בפברואר 2006) בהעדר.

הדסה אסיף
, שופטת
צ. חומרי








בשא בית משפט שלום 2318/05 מדינת ישראל נ' ע. מוסטפא חמדאן רמלאוי ואח' (פורסם ב-ֽ 01/02/2006)