פסקי דין על אורצ'רד פורמית | פסקי דין על ספן | פסקי דין על דסקו (פורמינג) | פסקי דין על דוד איפרגן | פסקי דין על יעקב ויינינגר | פסקי דין על עלי בייגל |

4715/04 א     13/11/2006




א 4715/04 אורצ'רד פורמית בע"מ, ספן בע"מ נ' דסקו (פורמינג) בע"מ, דוד איפרגן, יעקב ויינינגר , עלי בייגל




1
בתי המשפט
א 004715/04
בית משפט השלום הרצליה
13/11/2006
תאריך:
כב' השופט צבי דותן

בפני
:

1 . אורצ'רד פורמית בע"מ

2 . ספן בע"מ

בעניין:
התובעות
עו"ד גיא אופיר

ע"י ב"כ
נגד
1 . דסקו (פורמינג) בע"מ

2 . דוד איפרגן

3 . יעקב ויינינגר

4 . עלי בייגל
הנתבעים
עו"ד יניב בן שחר

ע"י ב"כ
פסק דין
1. 1. התובעות עוסקות באספקת משטחים דקורטיביים, כגון פורמייקה ופוסט פורמינג לתעשיית העץ. הנתבעת 1 (להלן הנתבעת) עוסקת בייצור ריהוט עץ מצופה פורמייקה ופוסט פורמינג, בהיקפים גדולים.
התובעות סיפקו לנתבעת טובין שונים במהלך השנים. עפ"י כרטסות הנהלת החשבונות שצורפו, נותרה הנתבעת חייבת לתובעת 1 בגין הטובין הנ"ל סך של 22,657₪, ולתובעת 2 סך של 33,714₪. בגין חובות אלה הוגשה תביעה זו, הן נגד הנתבעת, והן נגד הנתבעים 2-4, שהם בעלי המניות/המנהלים בנתבעת, וחתמו על כתב ערבות למילוי התחייבויותיה של הנתבעת כלפי התובעות. התביעה הוגשה גם נגד חברה נוספת (הנתבעת 5), אולם הוסכם כי לאותה חברה אין כל קשר לתביעה זו, והתביעה נגדה נמחקה בהסכמה.

2. 2. שתי טענות הגנה עיקריות מעלים הנתבעים בהגנתם. הטענה האחת והעיקרית היא, כי נקשר הסכם בין התובעות או מי מהן לבין הנתבעת. לפי אותו הסכם התחייבו התובעות לספק מוצרים לנתבעת, בכמות ובמחירים שנקבעו ביניהן, אולם התובעות הפרו את ההסכם ולא סיפקו את הסחורה. הדבר גרם לנתבעת לטענתה נזק כבד, הואיל והיא זכתה במכרז בהיקף גדול לרהט את מבנה האוניברסיטה הפתוחה שהוקם באותה עת ברעננה, והמוצרים, שהתובעת התחייבה לספק, נועדו לשמש את הנתבעים לצורך ייצור הריהוט למכרז זה. אי אספקת המוצרים ע"י התובעת גרמה בסופו של דבר לכך שהאוניברסיטה ביטלה את ההסכם שבינה לבין הנתבעות. טענת הנתבעת היא אפוא טענת קיזוז בגין הנזקים שנגרמו לה בפרשיה זו. לטענתה, סך הנזק הישיר שנגרם לה מסתכם ב- 1,469,827₪, הכל כמפורט בכתב ההגנה. אעיר כבר כאן כי חרף סכום הנזק (הנטען) הגבוה מאד, לא הוגשה ע"י הנתבעים תביעה שכנגד.
טענת ההגנה השניה היא כי התובעות חייבו את הנתבעת בגין המוצרים, בחיובי יתר, בסכום של 21,943₪.

הנתבעת הוכיחה קיומו של הסכם בין הצדדים
3. 3. בתצהיר העדות הראשית של מר מינה מטעם התובעת, אין כל התייחסות לטענת הנתבעת כי נקשר הסכם בינה לבין התובעת, זולת התייחסות לאקונית וחסרת משמעות, "שלתובעות אין ולא היתה מעולם כל התחייבות כלפי הנתבעת" (סעיף 19 לתצהיר).
אני סבור כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שאכן נקשר הסכם בינה לבין התובעות או מי מהן.
הנתבע 2, שהוא מנהל הנתבעת, העיד כי בחודש 9/03 זכתה הנתבעת במכרז גדול לרהט את מבנה האוניברסיטה הפתוחה שהוקם באותה עת ברעננה. אחד מתנאי המכרז היה שלוחות המלמין שיסופקו ע"י הנתבעת יהיו מתוצרת חוץ בלבד. התובעות שמעו על זכייתה של הנתבעת במכרז, ופנו אליה בבקשה כי הנתבעת תנסה לשכנע את האוניברסיטה לעבוד עם חומרי גלם מתוצרת הארץ. מנהל הנתבעת הסכים לפנות בענין זה אל האוניברסיטה, "אם הם (התובעות) מתחייבים לעמוד בכמות ובמחירים" (פרו' עמ' 16 ש' 6-12). "אמרתי לו שיתן הצעת מחיר, והוא כתב הצעת מחיר, והתחייב על הכמות" (עמ' 17 ש' 1-2). הצעת המחיר של התובעות היא מיום 25/9/03, נספח א' לתצהיר איפרגן, והיא חתומה ע"י מר וטורי מימון, מנהל המכירות של התובעת 2. מר מימון העיד בתובענה זו כעד מטעם הנתבעת, ואישר כי הינו חתום על הצעת המחיר הנ"ל. לפי עדותו: "המסמך אומר שאנחנו צריכים לספק את הלוחות לנתבעת 1" (עמ' 25 ש' 11). וכן: "הסכמתי לספק את הכמות שכתובה במסמך. זה מה שהתחייבנו לספק" (עמ' 25 ש' 15). הוא נשאל גם האם ידע כי הוא מתחייב בכך לתמיכה בפרוייקט אוניברסיטת רעננה, והשיב בחיוב (עמ' 25 ש' 16-19). ועוד אמר מנהל המכירות של התובעת 2 בעדותו: "ברגע שיש מכתב כזה שאותו אני מאשר, זה אומר שאנחנו אמורים לעמוד בהתחייבות הזאת. אם אני מוציא מסמך שאני נותן איזושהי הצעה, חייב להיות לזה גיבוי. אני רואה בזה מסמך מחייב. נכון שהמסמך נושא כותרת הצעת מחיר. כשאתה נותן הצעת מחיר וזכית בה, אתה צריך לעמוד בה" (עמ' 28 ש' 4-7).
לאחר שהצעת המחיר הנ"ל היתה בידיו של הנתבע 2, הוא פנה אל האוניברסיטה והצליח לשכנע אותה לעבור ללוחות מלמין מתוצרת הארץ (עמ' 16 ש' 21-22, עמ' 17 ש' 1-3), אולם האוניברסיטה ביקשה מסמך לפיו התובעות תתחייבנה לשריין את כל חומר הגלם שלהן לפרוייקט הזה (עמ' 16 ש' 22-23, עמ' 17 ש' 3). גם הגב' זומרפלד מהתובעות העידה כי "דוד (איפרגן) רצה גם להבטיח את עצמו במכרז, והוא ביקש ממני להוציא תעודת משלוח, שבה יהיה רשום הגוונים והכמויות, שעם זה הוא יבוא לאוניברסיטה" (עמ' 9 ש' 1-2).
התובעות אכן נתנו מסמך כזה בידי הנתבעת, והוא "תעודת משלוח זמנית" מס' 1681 (נספח ג' לתצהיר איפרגן), שבה מפורטים המוצרים והכמויות, ואף נכתב כי תאריך המשלוח הוא 30/9/03. "זו תעודת משלוח זמנית של ספק, בה הם אומרים שהם משריינים את חומרי הגלם במחיר שסוכם" (עמ' 16 ש' 19-24, עמ' 17 ש' 4-5).
הנתבע 2 העביר מסמך זה לאוניברסיטה, והאונבירסיטה בשלב זה אישרה, ובכתב, כי היא מאשרת לנתבעת לספק חומרי גלם במסגרת המכרז מתוצרת התובעות (עמ' 17 ש' 5-6).
לאחר מכן הוציאה הנתבעת מסמך מסודר אל התובעות, ביום 23/10/03, ובו פירוט של הכמויות שתידרשנה (נספח ב' לתצהיר איפרגן).

אני סבור כי די בכל האמור לעיל, במסמכים שהוצגו, ובעדויות שנשמעו, ובייחוד עדותו של מנהל המכירות של התובעת 2, כדי לקבוע כי נקשר הסכם מחייב בין התובעות לבין הנתבעת לאספקת לוחות, בכמויות ובמחירים האמורים במסמכים.

התובעות הפרו את ההסכם
4. 4. ההסכם הופר ע"י התובעות, שכן, התובעות סיפקו רק חלק קטן מהכמות המוזמנת, ואת מרביתה לא סיפקו.
אציין כי התובעות נתנו נימוקים שונים ומתחלפים לאי אספקת הסחורה המוזמנת.
המכתב הראשון של התובעות לנתבעת בענין זה הוא מיום 15/2/04 (נספח ד' לתצהיר איפרגן), ובו נאמר כי התובעות לא ייבאו בעתיד הקרוב סיבית, וכי הנתבעת תקבל, לפיכך, רק "בהתאם למלאי המצוי במחסננו" (וראה פרו' עמ' 18 ש' 1-4). אותו נימוק חזר גם עת הוציאה הנתבעת הזמנה לתובעות, בתאריך 6/6/04, ונענתה בכתב ע"י התובעת 2: "לא ניתן לייצר, אין חומר גלם" (נספח ה' לתצהיר איפרגן, וראה פרו' עמ' 9 ש' 23-24). גם מנהל המכירות של התובעת 2 אישר בעדותו בצורה הברורה ביותר כי התובעות לא עמדו בהסכם מחמת מחסור בחומרי גלם (פרו' עמ' 26 ש' 2-15, עמ' 27 ש' 4-5). לדבריו, "הסיבה היחידה היא חוסר בחומרי גלם" (עמ' 27 ש' 20).

5. 5. למרבה הפלא, על אף שהתובעת 2 כותבת לנתבעת כי "לא ניתן לייצר, אין חומר גלם", ועל אף שמנהל המכירות של התובעת 2 מעיד כי זו אכן היתה הסיבה היחידה לאי אספקת הסחורה, הנה, ביום 9/6/04, כותב מנכ"ל התובעת 2 אל הנתבעת כי הסיבה לאי האספקה היא: חוב של חברה אחרת (פורמקס) כלפי התובעות (נספח ז' לתצהיר איפרגן). לא ברור כיצד ועל יסוד מה ניתן לעצור אספקת סחורה לנתבעת, בגין חוב של חברה אחרת. מכל מקום, מנהל המכירות של התובעת 2 העיד, וחזר והעיד, כי אי אספקת הסחורה נבעה רק מחוסר בחומרי גלם (עמ' 26 ש' 11-13, עמ' 27 ש' 20).

6. 6. עד עתה מצינו שני נימוקים לאי אספקת הסחורה המוזמנת לנתבעת, האחד - חוסר בחומרי גלם, והשני - חוב של חב' פורמקס. אולם בעדותו של מר מינה מטעם התובעות בבית המשפט צף ועלה שוב נימוק חדש: הסחורה לא סופקה משום שהתברר לתובעות כי הנתבעת "מתנדנדת" (לא פורמקס), ושיקים שלה "חוזרים", ולכן היה חשש לספק לה כנגד שיקים דחויים, והוצע כי האספקה תהיה כנגד תשלום במזומן (פרו' עמ' 10 ש' 12-19, עמ' 12 ש' 4, עמ' 13 ש' 1-4). ספק רב אם נימוק זה הוא מבוסס, וזאת לא רק בשל היותו סותר את שני הנימוקים שניתנו עד עתה, אלא גם בשל כך ששיקים של הנתבעת החלו "לחזור" רק אחרי הפרת ההסכם ע"י התובעות (עמ' 19 ש' 19-26, ועמ' 28 ש' 16-18). משמע - לא ייתכן כי זו היתה הסיבה להחלטה לא לספק סחורה לנתבעת.

7. 7. ריבוי התירוצים לכך שלא סופקה סחורה אינו מוסיף למהימנות גירסתן של התובעות. מכל מקום, אין נפקא מינה מה באמת היתה הסיבה לאי אספקת הסחורה לנתבעת. "מבחן ההפרה הוא אובייקטיבי ונייטרלי: מעמידים זה מול זה את החוזה, ואת הקיום בפועל, וסטייה של הקיום בפועל מן החוזה מהווה הפרה" (ג' שלו, "דיני חוזים", מהד 2, דין הוצאה לאור, ירושלים, תשנ"ה, בעמ' 465) בין אם הסיבה היתה מחסור בחומרי גלם, בין אם הסיבה היתה חוב של חברה אחרת, ובין אם הסיבה היתה חשש שמא הנתבעת לא תשלם, כך או כך, מדובר בהפרה של ההסכם.

הוכחת הנזק
8. 8. עד עתה דנתי בשאלה האם היה הסכם מחייב בין הצדדים, והאם הופר ההסכם ע"י התובעות או מי מהן.
ועתה לשאלה - האם הוכיחה הנתבעת את נזקיה עקב הפרת ההסכם. כפי שציינתי בפתח הדברים, הנתבעת טענה לנזק ישיר בסכום של כמעט 1.5 מיליון ₪(!). בפועל, עלה בידיה להוכיח נזק בסכום מזערי בלבד, כפי שאראה להלן.

רכישת המוצרים אצל ספק חלופי
9. 9. ראש הנזק הראשון הוא - רכישת אותם מוצרים (לוחות מלמין) אצל ספק אחר, במחיר גבוה יותר.
לטענת הנתבעת, היא רכשה מספק אחר (מקור הפורמייקה בע"מ) 6,500 לוחות מלמין, שמחירם אצל התובעות 54.50₪ ליחידה, ומחירם אצל הספק האחר - 68₪ ליחידה.
בנוסף, היא רכשה 2,000 לוחות נוספים, שמחירם אצל התובעות 81₪ ליחידה, ומחירם אצל הספק האחר - 105₪ ליחידה.
המסמכים היחידים שצורפו בהקשר זה (נספחים י' לתצהיר איפרגן) הן חשבוניות אשר מוכיחות רכישה של 495 לוחות בלבד (ולא 6,500) במחיר 68₪ ליחידה, ו-270 לוחות בלבד (ולא 2,000) במחיר 105₪ ליחידה.
מנהל הנתבעת העיד כי בחר לצרף "רק דוגמה" של חשבוניות לגבי הפרשי המחיר, וכי לא מצא לנכון לצרף את כל החשבוניות, ואת זה בכוונתו לעשות לדבריו בתביעה שכנגד שתוגש (פרו' עמ' 17 ש' 12-20). העולה מן האמור הוא, כי הפיצוי לנתבעת יהיה רק ביחס לכמויות שהוכיחה כי רכשה מספק אחר, כמויות הנופלות בהרבה מן הנטען. חישוב הפרשי המחירים, עפ"י הכמויות שהוכח כי נרכשו, מסתכם בכך שנזקה של הנתבעת הוא בסך 15,400₪ בלבד (כולל מע"מ כשיעורו אז, 17%).

הפסד עבודה עם אוניברסיטת רעננה
10. 10. ראש הנזק הבא הוא, שאוניברסיטת רעננה החליטה להעביר עבודה בסך 1.5 מיליון ₪ לקבלנים אחרים במקום לנתבעת, ובכך נגרם לנתבעת נזק של 500,000₪, שהוא הרווח התפעולי, בשיעור 30%, שהיה צפוי לנתבעת אלמלא החליטה האוניברסיטה להעביר עבודות לקבלנים אחרים.
לא ברור אם אמנם החליטה האוניברסיטה לבטל ההסכם עם הנתבעת (כפי שעולה ממכתב האוניברסיטה, ללא תאריך, נספח י"א לתצהיר איפרגן), או שמא הושגה בעצם הסכמה עם הנתבעת להעביר עבודות לקבלן אחר (כפי שעולה ממכתב האוניברסיטה מיום 9/8/04, נספח י"א). מעדות מנהל הנתבעת עולה כי אכן הושגה הסכמה בינו לבין האוניברסיטה (אם כי, לדבריו, מחוסר ברירה) (פרו' עמ' 18 ש' 15-24, עמ' 20 ש' 5-7), ואם כך הדבר, ספק רב אם יכול הוא להשית את תוצאות ההסכמה הזאת על התובעות.
מכל מקום, אין כל אפשרות לפצות את הנתבעת ולו בחלק מנזק נטען זה, הואיל והנתבעת לא טרחה להוכיחו. רווח תיפעולי הוא נתון שניתן להוכיחו בנקל, באמצעות דו"חות כספיים, מסמכים חשבונאיים, אישור רו"ח, או מסמכים אחרים. הנתבעת לא הוכיחה מהו הרווח התיפעולי שהיה צפוי לה. דרישתה לקיזוז סך של לא פחות מ-500,000₪, בלא שמץ של הוכחה, תלויה על בלימה, ודינה להידחות, מטעם זה.

תשלום כפל דמי שכירות
11. 11. ראש הנזק הבא הוא שבשל ביטול העבודות ע"י האוניברסיטה, והפיגור שנוצר בלוח הזמנים של פרוייקט האוניברסיטה, הושפע קשות תזרים המזומנים של הנתבעת, חשבון הבנק שלה הוגבל, והנתבעת לא יכולה היתה להקצות משאבים לצורך מעבר לבנין החדש, שאליו אמורה היתה לעבור באותה עת, עם סיום עבודות המכרז. הנתבעת נאלצה לדחות את המעבר לבנין החדש בחודשים, דחיה שלא היה בה צורך אילו מכרז האוניברסיטה היה מסתיים בתאריך המתוכנן, והתקבולים בגינו היו במתוכנן. הנזק מתבטא אפוא בכך שהנתבעת שילמה דמי שכירות בשני הבנינים גם יחד, הן בבנין הישן, הן בבנין החדש, שכן את הבנין החדש שכרה הנתבעת מבעוד מועד, בהסתמך על תקבולים ותאריכי סיום העבודה, שתוכננו מראש.

12. 12. כבר ציינתי כי מעדות מנהל הנתבעת עולה שהושגה הסכמה (גם אם בלית ברירה) עם האוניברסיטה להעביר עבודות מהנתבעת לקבלן אחר, ואם אמנם הושגה הסכמה, הרי ספק רב אם יכולה הנתבעת להשית את תוצאותיה על התובעות.
שנית, מן הראיות עולה ספק ביחס לנכונות טענתה של הנתבעת כאילו מצב תזרים המזומנים שלה, והגבלת חשבונה בבנק, הינם תוצאה של ביטול עבודות ע"י האוניברסיטה. נשמעו עדויות על כך שמצבה הכספי של הנתבעת לא היה מזהיר (לשון המעטה) גם קודם לכן (עמ' 10 ש' 13, עמ' 12 ש' 4, עמ' 13 ש' 3-4).
שלישית, חוסר אפשרות לעבור לבנין החדש, ותשלום של דמי שכירות כפולים עקב כך, אינם נזק אשר התובעות, כמפרות הסכם, אחראיות בגינו. זהו נזק מרוחק. לא מתקיים לגביו מבחן הצפיות. אין זה נזק שהתובעות ראו או שהיה עליהן לראותו מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה: סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
ורביעית, הנתבעת כשלה לחלוטין בהוכחת סכום הנזק. היא לא הראתה מתי נוצר פיגור בלוח הזמנים של פרוייקט האוניברסיטה, מתי הוגבל חשבון הבנק שלה, מתי היתה אמורה לעבור לבנין החדש (חוזה השכירות לא צורף), מה גובה ההוצאה הכספית שנדרשה לצורך מעבר לבנין החדש. הנתבעת צירפה עמוד אחד מתוך חוזה שכירות כלשהו, שלא ברור מי הצדדים לו, מי חתם עליו, ולאיזה נכס הוא מתייחס. תקופת השכירות באותו חוזה נסתיימה ביום 31/12/00, ועל כן כלל לא ברור מה לחוזה זה ולעניננו. בנוסף ל"מסמך" זה, צורפו שתי חשבוניות (נספח י"ב לתצהיר איפרגן), חשבוניות אשר אינן מתייחסות לחודשים מאי - דצמבר (הם הם החודשים שבגינם דורשת הנתבעת פיצוי על תשלום שכ"ד כפול), אלא לחודש מרץ 2004 בלבד. לא ברור מן החשבוניות הללו לאיזה נכס או נכסים הן מתייחסות, וכיצד ניתן ללמוד מהן דבר וחצי דבר אודות טענת הנתבעת בדבר תשלום דמי שכירות כפולים (הנתבעת אפילו לא טרחה לצרף חשבוניות קריאות).
בנוסף, גם אם אניח לטובת הנתבעת כי אחת משתי החשבוניות הללו מוכיחה תשלום שכ"ד בכפילות, הרי הכפלת הסכום בשמונה חודשים (שזו התקופה בגינה מבוקש הפיצוי) אינה מסתכמת בשום מקרה בסך של 315,000₪, שבו נקבה הנתבעת כסכום הנזק, אלא בסכום נמוך מכך בהרבה.
די בכל האמור לעיל כדי לדחות את טענת הקיזוז המתייחסת לתשלום שכ"ד בכפל. מבין הנימוקים שמניתי, הנימוקים העיקריים בעיניי הם, שהנזק הזה כלל אינו בתחום אחריותן של התובעות (מבחן הצפיות); ואי הוכחת הסכום.

תשלום ארנונה
13. 13. כל האמור בפיסקה הקודמת נכון ורלוונטי גם לראש הנזק הבא, והוא - תשלום ארנונה ע"י הנתבעת, עבור המבנה הנוסף. בנוסף לאשר נאמר שם אציין כי ההוכחה היחידה שצירפה הנתבעת בראש נזק זה היא הודעת שומה שנשלחה אליה ב-2/11/03 מאת עיריית שדרות. אין כל ראיה כי הודעת השומה אכן מתייחסת למבנה הנוסף/ה"חדש", ולא למבנה ה"ישן". אין כל ראיה כי הנתבעת שילמה את דמי הארנונה הנקובים שם או חלק מהם. יתר על כן, הנתבעת טוענת כי תכננה לעבור לבניינה החדש עם סיום מכרז אוניברסיטת רעננה (תצהיר איפרגן, סעיף 33), אולם הפרת ההסכם ע"י התובעות היא שגרמה לדחייה, ועקב הדחייה נאלצה לשלם הן דמי שכירות והן ארנונה בגין הבנין החדש, על אף שטרם עברה אליו בפועל. אולם יש לזכור כי רק בספטמבר 2003 זכתה הנתבעת במכרז. רק בפברואר וביוני 2004 היא הזמינה סחורה מהתובעות. אם תוכניתה היתה לעבור לבנין החדש רק עם סיום עבודות המכרז, פירושו של דבר שהמעבר תוכנן לשנת 2005. מה אם כן הרלוונטיות של הודעות שומה, שהנתבעת מצרפת, בגין שנת 2003?

14. 14. לסיכום, הנזק היחיד שעלה בידי הנתבעת להוכיח הוא בסכום של 15,400₪, וסכום זה יקוזז מסכום התביעה.

הטענה בדבר חיובי יתר
15. 15. טענת ההגנה הבאה שבפי הנתבעת היא כי חוייבה בחיובי יתר, כמפורט בתצהיר איפרגן, סעיף 39. לטענת הנתבעת, היא "הזמינה חומרי גלם מהתובעת במחירים שסוכמו מראש, ושנכתבו בהזמנות. על סמך ההזמנות האלה, ספן סיפקה סחורה לנתבעת, ובפועל שלחה חשבוניות שהן יותר ממה שסוכם ומה שכתוב בהזמנות" (עמ' 21 ש' 8-10). כל שעשתה הנתבעת על מנת להוכיח טענתה זו הוא, שמר איפרגן ערך רשימה בכתב ידו (נספח י"ד לתצהירו) ובה רשם את הסכומים הנקובים בחשבוניות של התובעות, לעומת הסכומים הנקובים בהזמנות של הנתבעת. הוא לא חשב שראוי היה לצרף ולהראות לביהמ"ש את ההזמנות גופן, ואת החשבוניות גופן, למען יווכח ביהמ"ש ויראה בעיניו, כי אכן קיים פער בין אלה לאלה. מדובר, אגב, בחמש הזמנות בלבד, וחמש חשבוניות בלבד, ולא היה כל קושי לצרפן. לא היה בפי מר איפרגן כל הסבר מדוע לא צורפו, אך הוא אישר: "נכון שהיה צריך לצרף אותם" (עמ' 21 ש' 1).

16. 16. מנהל הנתבעת טען בעדותו כי מנהל השיווק של התובעות מר מימון הבטיח והתחייב לתת לנתבעת את הזיכויים הנדרשים (עפ"י הרשימה נספח י"ד), וכן כי גם מר מינה היה נוכח באחת ההזדמנויות שמר מימון הבטיח כך (עמ' 21 ש' 12-20). אלא שטענה זו לא הוכחה כלל וכלל: מר מימון, שהופיע כעד מטעם הנתבעים, לא נשאל ע"י ב"כ הנתבעים ולו שאלה אחת בענין זיכויים שלטענת הנתבעים אושרו או הובטחו על ידו.
ובאשר למה מינה, הוא העיד (א) כי החשבוניות הוצאו ע"י התובעות לפי המחירים המוסכמים, וכל החשבוניות נכונות (עמ' 13 ש' 11, עמ' 14 ש' 7), (ב) כי לא ידוע לו דבר וחצי דבר על דרישה מאת הנתבעת לתקן חיובים שגויים או ליתן לה זיכויים/קיזוזים שונים (עמ' 13 ש' 7, עמ' 14 ש' 16-18, ש' 24).
עוד יצוין כי לגירסת הנתבעים הם אף שלחו מכתבים בגין חיובי היתר שחויבו לטענתם (עמ' 15 ש' 5), אולם שום מכתב שכזה לא הוצג על ידם בביהמ"ש.

17. 17. ולבסוף אעיר כי ספק אם טענות הנתבעת בענין גובה סכום החוב הן טענות הראויות להישמע, שהרי הנתבעת (וגם מר איפרגן) חתמו על כתב התחייבות (נספח י' לתצהיר העדות מטעם התובעת), שבו הוסכם בין היתר כי "יתרת חובנו מעת לעת כרישומה בספרי המוכר תהווה ראיה מכרעת לנכונותה".

לסיכום נקודה זו, גם את הטענה בדבר חיובי יתר, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח.

סיכום
18. 18. לסיכום, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1, סך 22,657₪, כנקוב בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת 1, נספח ב' לכתב התביעה.
אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 2 סך 73,714₪, כנקוב בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת 2, נספח ד' לכתב התביעה, וזאת בקיזוז סך 15,400₪, ובסה"כ - סך 58,314₪.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12/12/04 ועד התשלום בפועל.
כן ישאו הנתבעים בתשלום הוצאות המשפט של התובעות, וכן, בנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 8,500₪ ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על ההוצאות - מיום הוצאתן, ועל שכ"ט עו"ד - מהיום, ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ב בחשון, תשס"ז (13 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר עותק

פסק דין
זה לצדדים באמצעות הדואר.

צבי דותן
, שופט








א בית משפט שלום 4715/04 אורצ'רד פורמית בע"מ, ספן בע"מ נ' דסקו (פורמינג) בע"מ, דוד איפרגן, יעקב ויינינגר , עלי בייגל (פורסם ב-ֽ 13/11/2006)