פסקי דין על אבו עיד מואיד | פסקי דין על עואודה סובחי בע"מ

2666/05 דמ     14/11/2006




דמ 2666/05 אבו עיד מואיד נ' עואודה סובחי בע"מ




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
דמ 002666/05


בפני
:
כב' השופטת שפר ורד
- שופטת ראשית
נציג ציבור (עובדים) מר ונונו ניסים
נציג ציבור (מעבידים) מר ברט שמריהו

14/11/2006



בעניין:
אבו עיד מואיד



ע"י ב"כ עו"ד
אבו עיד איאד

התובע


נ ג ד



עואודה סובחי בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
דקדוקי פואז

הנתבעת

פסק דין


1. בפני
נו תביעה בה נטענות הטענות הבאות ונתבעים הסעדים שדלקמן -
א) התובע עבד בשירות הנתבעת החל מחודש 09/03 עד לחודש 11/04, במפעל עוף טוב בבית שאן.
ב) לתובע שולם שכר יומי בסך של 180 ₪.
הנתבעת הפיקה בגין התובע תלושי שכר, אולם אלה לא שיקפו נאמנה את השכר ששולם לו.
ג) במהלך חודש 11/04 התובע פוטר, מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת או תמורתה.
לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,600 ₪, ופיצויי פיטורים בסך של 3,600 ₪.
ד) התובע לא קיבל מהנתבעת דמי הבראה, והיא חייבת לשלם לו רכיב זה, בגין 6 ימי הבראה ובסך של 1,800 ₪.
ה) התובע לא קיבל כלל חופשה בתשלום, והוא זכאי לפדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 17 ימים ובסך של 3,060 ₪.
ו) התובע זכאי בגין תקופת עבודתו לדמי חגים בסך של 1,000 ₪.

2. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת, נטענו הטענות העיקריות שדלקמן -
א) התובע לא פוטר אלא התפטר, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
ב) התובע עבד תמורת שכר חודשי ולא יומי, כמפורט בתלושי השכר שהופקו בגינו.
ג) התובע לא עבד בימי החג, וקיבל תמורתם כספים.
ד) התובע קיבל את כל הכספים להם היה זכאי בגין חופשה והבראה, בין היתר על דרך תשלום מענקים ופרמיות.

3. מה היה אופיו של השכר ששולם לתובע, והאם תלושי השכר משקפים אותו נכוחה ?
א) עיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובע, ואשר אין חולק שנמסרו לתובע יחד עם שכרו, ששולם מדי חודש במזומן, מראה שנקוב בהם שכר חודשי, וכן מופיעים מדי חודש, החל מחודש העבודה הראשון, תשלומים בגין "הבראה", "פדיון חופשה" ו"נסיעות".

ב) התובע, מצידו, טען כי מדי חודש שולם לו שכרו במזומן, כמכפלה מדויקת של מספר ימי עבודתו בסך של 180 ₪ (במונחי ברוטו), ומעבר לכך לא שולם מאומה.
לדבריו, שאל את מנהל כח האדם במפעל בו עבד, ששמו איסמעיל, ואשר גם היה מסיע אותו לעבודה והיה איש הקשר בינו לבין הנתבעת בכל דבר ועניין (להלן:"איסמעיל"), מדוע התלושים אינם תואמים את שכרו, והלה השיב לו "שזה ככה סתם".

שמענו, בהקשר האמור, גם את עדותו של עד מטעם התובע, מר כמאל אבו עיד (שאין חולק שהנו קרוב משפחה של התובע ואחיו של בא כוחו), והלה סיפר שגם הוא עבד בשירות הנתבעת, באותו מפעל ובאותה מחלקה בה עבד התובע, וגם שכרו שולם במזומן כשכר יומי ולמרות זאת הופקו בגינו תלושי שכר בהם שוקף שכר חודשי.

ג) באותו העניין הושמעה בפני
נו גם עדותו של בעלי הנתבעת ומנהלה, מר סובחי עוואודה (להלן: "מר עוואודה").
מר עוואודה טען כי תלושי השכר שיקפו במדויק את שכרו של התובע, וכי זה מעולם לא הלין בפני
ו לגביהם, וגם איסמעיל לא סיפר לו על תלונות כלשהן מצד התובע בנוגע לתלושי השכר.

ד) נאמר כי הגם שמקום בו עובד טוען כי תלושי השכר שהופקו בגינו שגויים - מוטל עליו הנטל להוכיח זאת, הרי שכל אימת שעובד טוען כי הזכויות הנלוות שמפורטות בתלושי השכר לא שולמו לו הלכה למעשה - עובר הנטל למעביד להוכיח כי העובד אכן קיבל את מלוא הזכויות הנלוות להן הוא זכאי על פי הדין.

בענייננו, מצאנו כי הנתבעת לא הרימה את הנטל האמור, וזאת מהנימוקים המצטברים שדלקמן -
ראשית - בהתחשב בעובדה שכבר בכתב התביעה צויין ברחל בתך הקטנה כי לטענת התובע הרישומים בתלושי השכר אינם משקפים נכוחה את התשלומים ששולמו לו בגין זכויות נלוות - ודאי ששומא היה על הנתבעת להיערך והביא ראיות שיחזקו את טענתה לפיה התלושים אוטנטיים, וזאת לא עשתה.
כל שהוצג בפני
נו היא תלושי השכר ועדותו של מנהל הנתבעת.
שנית - דווקא מנהל הנתבעת בעדותו סיפר כי היקף וקצב העבודה במחלקה בה עבד התובע אינם קבועים, וכי הדבר תלוי בהזמנות ובסחורה שמובאת למפעל, דברים שתומכים דווקא בגרסת התובע, לפיה עבד תמורת שכר יומי, בהיקף משתנה, ולא עבד יותר מאשר 15 עד 17 ימים בחודש.
שלישית - תלושי השכר כללו מדי חודש, החל מחודש העבודה הראשון, תשלומים קבועים בגין "פדיון חופשה" והבראה.
על פי חוק חופשה שנתית פדיון חופשה משולם עם סיום יחסי העבודה, והמעביד משלם באופן שוטף לעובדיו דמי חופשה, בגין ימים בהם הם שוהים בחופשה.
בענייננו, לא התיימרה הנתבעת לטעון לזיקה כלשהי בין נטילת חופשה בפועל לבין תשלומים בגינה, ותשלום בגין חופשה , לכאורה "על חשבון", אינו עולה בקנה אחד עם חוק חופשה שנתית, ועם המטרות שגלומות בו.
אשר לדמי הבראה - תשלומם החל מהחודש הראשון לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, למרות שהזכאות להם נולדת רק החל מתום שנה לקיומם של יחסי העבודה, מקימה חשש או מצדיקה חשד שמא מדובר בתשלום פיקטיבי.
בכתב ההגנה נטען, אמנם, שהנתבעת שילמה לתובע מענקים ופרמיות "לשם כיסוי כל זכויותיו כגון אלו וזאת בהסכמתו", אולם הסכמה שכזו לא הוכחה כלל ועיקר.

ה) אשר על כן איננו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה שילמה לתובע תשלומים כלשהם מעבר לשכר העבודה שלו היה זכאי בגין עבודתו בפועל, ומקבלים את גרסת התובע לפיה שולם לו שכר יומי בסך של 180 ₪, בגין ימי העבודה בפועל ובגינם בלבד.


4. מה שיעור התשלומים להם זכאי התובע בגין חופשה הבראה ודמי חגים?

א) אשר לחופשה בתשלום -
אין חולק שהתובע עבד בשירות הנתבעת החל מחודש 09/03 ועד למחצית חודש 11/04.
לטענת התובע, אותה אנו מקבלים, עבד מדי חודש בין 15 ל - 17 ימים.
משלא המציא התובע נתונים אשר להיקף המדויק של ימי עבודתו, נצא מנקודת ההנחה שעבד בממוצע 16 ימים בחודש, כך שעבד בשנה קלנדרית 192 ימים.
משכך, ולאור הוראות סעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית התשי"א 1951, העובדה שיחסי העבודה בין הצדדים נמשכו משך 14.5 חודשים, והעובדה שלגרסת התובע עבדו במפעל בו הועסק 5 ימים בשבוע, המסקנה היא שהתובע זכאי לפדיון חופשה בגין 11.6 ימי עבודה, ובסך של 2,088 ₪.

ב) אשר לדמי הבראה -
בהתחשב בתקופת עבודתו של התובע, ובהיקף משרתו כפי שנטען על ידיו, בסך של 1113 ₪ בגין שנת עבודתו הראשונה, ולסך של 278 ₪ בגין שנת עבודתו השנייה (החלק היחסי ממנה), ובסך הכל על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 1391 ₪.

ג) אשר לדמי חגים -
הזכאות לדמי חגים , מותנית, על פי צו ההרחבה הכללי במשק, בכך שעובד עבד ביום שלפני ואחרי החג, ובכך שאותו חג לא נפל ביום המנוחה השבועית.
התובע, שהצהיר כי לא עבד חודש מלא, אלא הרבה פחות, לא הביא שמץ של נתונים או ראיות באשר לכך שעבד בימים שלפני או אחרי המועדים בהם נפלו החגים.

אשר על כן נדחית התביעה לדמי חגים.

5. נסיבות סיום יחסי העבודה -

א) התובע טען כי במהלך חודש 11/04, כאשר הובא לביתו בסוף יום עבודה, הודיע לו איסמעיל כי "הוא לא יכול להכנס יותר ל"עוף טוב", מאחר ולא עבד כראוי.
לטענתו, ביום שלמחרת שוחח טלפונית עם אותו איסמעיל וביקש מכתב פיטורים, אלא שהלה הודיע לו כי אינו זכאי למכתב שכזה.

מנהל הנתבעת, מר עוואודה, מסר בעדותו כי איש לא פיטר את התובע, וכי הוא זה שהודיע על רצונו לעזוב את עבודתו.

ב) נאמר כי בהקשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, התרשמותנו הייתה כי דבריו של התובע לא נאמרו בכנות, והדפנו את גרסת מר עוואודה לפיה התובע הודיע לו על התפטרותו בנימוקים שונים, והוא עצמו ביקש ממנו שישאר עוד כמה ימים אלא שהתובע סירב.

אמנם, לנסיבות אלה נדרש בעדותו גם העד מטעם התובע, מר כמאל אבו עיד, שטען כי נכח באותו המעמד שבו, על פי הנטען, הודיע איסמעיל לתובע על פיטוריו, אולם התרשמותנו הברורה היתה שגרסאותיהם בעניין זה תואמו מראש, ועד זה טען כי איסמעיל אמר לתובע שאינו יכול להכנס יותר לעוף טוב", באותן מילים בדיוק בהן השתמש התובע, אותן "זכר " באופן מתמיה, לעומת נתונים מהותיים רבים אחרים שפרחו מזכרונו.
לא מצאנו, אם כן, בדברי העד תימוכין אמיתיים לגרסת התובע.

ג) בהתחשב באמור לעיל, במצטבר, אנו קובעים שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה שמוטל עליו, להראות כי פוטר, ועל כן נדחית תביעתו לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

6. סיכומו של דבר -

אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בגין פדיון חופשה ודמי הבראה סך של 3,479 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/12/04 ועד לתשלום המלא בפועל.

כן מחייבים אנו את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 800 ₪ במירוף מע"מ.
לעניין שיעור ההוצאות לקחנו בחשבון, מחד גיסא, את העובדה שרק חלק מתביעת התובע התקבל, ומאידך גיסא את העובדה שהנתבעת הוזמנה לישיבת גישור ולא הגיעה, ובהחלטת בית הדין נקבע כי הדבר ילקח בחשבון לעניין הוצאות משפט.

אנו פוטרים את התובע מתשלום האגרה הדחויה.

7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 15 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום כ"ג בחשון, תשס"ז (14 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.

________________ ______________ _______________
ורד שפר – ש. ראשית נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)












דמ בית דין אזורי לעבודה 2666/05 אבו עיד מואיד נ' עואודה סובחי בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/11/2006)