פסקי דין על ברוק אורי | פסקי דין על עזבון המנוח ברוק ישראל ז"ל |

11138/02 א     28/11/2006




א 11138/02 מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל נ' ברוק אורי, עזבון המנוח ברוק ישראל ז"ל




1
בתי המשפט

א 011138/02
בית משפט השלום חיפה
28/11/2006
תאריך:
כב' השופטת אריקה פריאל

בפני
:
מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל

בעניין:
תובעת
שינדלהיים

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1 . ברוק אורי

2 . עזבון המנוח ברוק ישראל ז"ל
נתבעים
בית הלחמי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
העובדות
1. התובעת הנה הבעלים הרשום של נכס מקרקעין הידוע כיום כגוש 10854 בחלקה 71 המצוי ברחוב ביאליק 15 בחיפה שגודלה 135.33 מ"ר (הזיהוי המקורי היה מגרש 89 בהדר הכרמל ונרשם בדף 128 בספר 52 של ספרי האחוזה בחיפה, להלן: הנכס). ביום 12.5.32 נחתם חוזה חכירה משולש. הצדדים לחוזה היו קרן קיימת לישראל בע"מ, שהתובעת באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: המינהל) בא במקומה, לבין אגודת הדר הכרמל בע"מ, שעם הקמת המדינה חדלה להתקיים וסמכויותיה או חלקן הועברו לעיריית חיפה, לבין אליהו ליטוביץ (להלן: החוכר המקורי) לפיו חכר האחרון את הנכס, אז מגרש ללא מחוברים, לתקופה בת תשעים ושמונה שנים מחולקת לשתי תקופות בנות ארבעים ותשע שנים כל אחת, החל מיום 1.11.31 וכלה ביום 31.10.2029.

2. על פי המוסכם התחייב החוכר המקורי להקים תוך זמן נקוב בניין כחלק ממרכז מסחרי שעתיד היה להבנות במגרש זה ובמגרשים סמוכים (שלא הוקם לבסוף) מכספי הלוואה ללא ריבית שהעניק הוא לאגודת הדר הכרמל בע"מ (שמן הסתם לא הוחזרה) תוך התחייבות לשלם דמי חכירה שנתיים (ראה סעיף ג' לחוזה החכירה) ".. בשיעור 5 (חמשה) אחוזים מהכנסה ברוטו שנתית של בנינו שיקים על החלקה הנ"ל...הצד השני [החוכר המקורי] ישלם את דמי החכירה הנ"ל כל שנה ביום 25 במאי במשרד הצד השלישי [אגודת הדר הכרמל בע"מ] או זה שיבוא במקומו. במקרה שלא ישלם את הסך הנ"ל ביום המיועד יהיה עליו לשלם בתור פצויים מוסכמים מראש סך של -.10 לא"י עבור כל חודש או חלק ממנו של איחור נוסף בדמי החכירה, וכל זה מבלי שיהיה צורך לשלוח התראה...".

3. עוד הוסכם כי בתום תקופת החכירה דהיינו ביום 1.11.80 "..ימשך זמן פעולתו של החוזה עוד ל-49 (ארבעים ותשע) שנים באותם תנאים...אך על בסיס דמי חכירה שנתיים בסכום של עשרה אחוז מההכנסה השנתית ברוטו של הבניין" (ראה סעיף י"ג לחוזה).

4. כן הוסכם כי הבניין שיוקם יירשם כקניינו הפרטי של החוכר המקורי (מקרקעין מסוג אינשאאת) "אם הדבר יהיה אפשרי לפי חוקי הארץ אולם שני הצדדים מסכימים בזה שביום 1 בנובמבר 2029 יעבור הבנין לקנינו המלא של הצד הראשון [קרן קיימת לישראל] וירשם בספרי האחוזה בתור קנינו, אם הדבר יהיה אפשרי לפי חוקי הארץ, מבלי שהצד השני [החוכר המקורי] יקבל איזה פצוי שהוא ולצד השני לא תהיינה יותר כל זכויות על הקרקע ועל הבנינים העומדים עליה" (סעיף י"ד סיפא לחוזה החכירה).

5. במועד כלשהו, שלא הוברר, הועברו זכויותיו של החוכר המקורי לידי מרי טבקמן, וזו העבירה מחציתן לטוביה ברוק ז"ל לפי שטר העברת זכויות חכירה שנחתם ביום 1.5.41 אשר אימץ את כל הסכמות הצדדים לחוזה החכירה מלבד התחייבות החוכר החדש "...ולשלם .. תשלום דמי החכירה השנתיים המגיעים לקרן [קיימת לישראל] והעולים כיום לסך 20.750 לא"י לשנה".

6. בשנת 1987 הלך טוביה ברוק ז"ל לבית עולמו וזכויותיו במחצית הנכס הועברו לרעייתו טובה ז"ל. עם פטירתה עברו הזכויות לבניה אורי יבדל"א (להלן: ברוק) וישראל ז"ל. עם פטירתו של האחרון נכנסה רעייתו פנינה לנעליו.

7. בשנת 1996 פנה המינהל לברוק בדרישה לשלם דמי חכירה בסך 66,228 ₪ בעבור תקופה בת שבע שנים, לטענתו. ממועד זה ועד להגשת התובענה דנן התנהלו חילופי מכתבים בין ברוק לבין המינהל בנוגע לגובה החוב ולדרך חישובו. ברוק, שלא היה שבע רצון מקצב פעולתו של האחרון ומתשובותיו העלה כבר אז טענות קשות על התנהגות המינהל. בשנת 2001 פנה עו"ד משה לוין ז"ל, אשר היה אז אחד מיועציו המשפטיים של המינהל, לברוק בדרישה נוספת לשלם דמי חכירה שנכון ליום 31.3.02 הסתכמו לפי חישוב המינהל בסך 71,568 ₪. לאחר הגשת כתב התביעה שלח ברוק שיק על סך 6,482 ₪ סכום המהווה לטענתו את דמי החכירה שאינם שנויים במחלוקת. השיק לא נפרע.

כתבי הטענות
8. משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה הוגשה התובענה דנן בה נתבעים ברוק ועזבון אחיו המנוח, באמצעות רעייתו, לסלק את ידם מהנכס, לשלם דמי שימוש ראויים בעבור שבע שנים שקדמו למועד הגשתה בהן לא שולמו דמי חכירה (לטענת המינהל התקופה בה לא שולמו דמי חכירה נמשכת מאז שנת 1941). המינהל נקב בסך 87,997.8 ₪ אותו הגדיר כדמי חכירה שנתיים תוך שמירה על הזכות לצרף בהמשך חוות דעת של שמאי להוכחת דמי שימוש ראויים. כן נתבע פיצוי מוסכם בסך 10 לא"י ליום בגין כל חודש איחור בתשלום דמי חכירה שנתיים, אשר על פי הנטען הגיעו ביום הגשת התובענה לסך של 41,596.5 ₪. בסך הכל נתבעים 129,524 ₪ ודמי חכירה שנתיים החל ממועד הגשת התובענה ועד מועד פינוי הנכס.

9. בכתב הגנתם העלו הנתבעים כלפי המינהל ופקידיו טענות מטענות שונות, בגינן נבצר מהם לקיים את חיוביהם החוזיים. לגוף העניין נטען כי חרף האמור בכתב התביעה לפיו מתייחס החוב הנתבע לתקופה בת שבע שנים הרי שבפועל נתבע בגין תקופה בת שלוש עשרה שנים, ומכאן שהחוב התיישן בחלקו; אין המינהל רשאי לתבוע דמי שימוש ראויים העולים על דמי החכירה הנקובים בחוזה החכירה והמסתכמים בסך 20.750 לא"י (לירות ארץ ישראליות). מכיוון שהם בעלי זכויות במחצית הנכס בלבד הרי שעליהם לשלם מחצית מסכום זה, צמוד למדד.

עוד טוענים הנתבעים לחלופין, כי אם ייערך החישוב על בסיס 5% מהכנסות מחצית הנכס או אף 10% כפי שנקבע ביחס לתקופה שלאחר ה-1.11.80 מגיעים דמי החכירה לסכום הנמוך בהרבה מהסכום הנתבע; המינהל אינו רשאי לתבוע פיצויים מוסכמים כי הוא אשר גרם להפרת חוזה שעה שישב באפס מעשה תקופה ארוכה ולאחר מכן שלח דרישה כספית בלתי מבוססת ובלתי ניתנת לבדיקה ולא התייחס עניינית לפניותיו של ברוק; מאותו טעם אינו זכאי לתשלום הפיצוי המוסכם ולדרוש את סילוק-ידם מהנכס. עוד הם מוסיפים כי גם אם היה המינהל זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים לא היה זכאי לסכום הנתבע משום שהחישוב שגוי, מתייחס לנכס בשלמותו ולא למחציתו כאמור והביא בחשבון חמש חנויות אף כי בפועל ישנן שתי חנויות בלבד.

10. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית הסכימו באי כח הצדדים כי אכריע במחלוקת על סמך חומר הראיות המצוי בתיק בית המשפט (ממילא איש מהם אינו מכיר את העובדות ההיסטוריות מידיעה אישית). לתצהיר עדות ראשית מטעם המינהל צורף מסמך ערוך על ידי השמאי גלעד יצחקי וכן מסמכים פרי עטם של עובדי המינהל המתיימרים להעריך את דמי השימוש הראויים או את דמי החכירה השנתיים.

11. בסיכומיו זנח בא כח המינהל את התביעה לסילוק-יד ואת תביעתו לדמי חכירה עתידיים ממועד הגשת התובענה ועד לפינוי הנכס, כך שנותרה על כנה תביעה כספית בלבד בגין תקופת העבר.
הנתבעים מצדם הוסיפו בסיכומים טענה לפיה גם אם תדחנה יתר טענותיהם בלאו הכי אין לחייבם בדמי שימוש ראויים שכן לא הוכחו כדבעי ואין לחייבם בדמי החכירה החוזיים כי סעד זה לא נתבע וטענת המינהל בסיכומים הנה בבחינת שינוי חזית.

עילות התביעה
12. מכתבי הטענות שהגיש המינהל אין זה נהיר אם תביעתו היא לדמי חכירה או לדמי שימוש ראויים שכן לא הקפיד על המינוח המשפטי הנכון. עובדה זו רלוונטית לסיווג עילת התביעה. לכאורה מושתת כתב התביעה על שלוש עילות - חוזית, נזיקית ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. במישור החוזי נטען כי הנתבעים הפרו את חוזה החכירה בכך שלא שילמו את דמי החכירה המוסכמים. לכן מבוקש סעד על בסיס הפיצוי המוסכם ויתכן שנתבעים גם דמי החכירה. במישור הנזיקי רואה המינהל את הנתבעים כמבצעי עוולה של הסגת גבול בכך שהמשיכו להחזיק בנכס אף כי לא היו זכאים לכך ולכן נתבע סעד של סילוק-יד. אם התביעה היא לדמי שימוש ראויים אזי מתווספת עילה מכח דיני עשיית עושר. כאמור זנח המינהל את תביעתו לסילוק-יד ונותר בעינו הסעד הכספי בלבד.

13. אכן, יתכנו מצבים בהם על אירוע מסוים יחולו בו זמנית ענפי משפט שונים כך שיעמדו בפני
תובע מספר עילות לקבלת הסעד בו הוא מעוניין (ראה רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874 [1998]). עם זאת, שעה שמעשה אחד מצמיח עילות שונות שכל אחת מהן מקנה לתובע זכות לקבלת סעד כספי בהסתמך על כל אחת מן העילות השונות העומדות לרשותו אין הוא זכאי לכפל סעד בעטיו, אחרת יהווה הדבר התעשרות שלא כדין (ראה ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633 [1983], ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב (1) 221 [1988].

14. יישום עקרונות אלו על המקרה דנן מביא למסקנה, כי פסיקת דמי שימוש ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ובד בבד גם את הפיצוי המוסכם מכוח עילה חוזית תוביל להתעשרות שלא כדין של התובעת, משל החכירה את הנכס פעמיים באותה עת. הפיצוי המוסכם שנתבע מכח חוזה החכירה נועד להעמיד את המינהל במצב בו היה לולא ההפרה וכך גם תכליתם של דמי השימוש הראויים.

מטעם זה לא ניתן לפסוק במקרה דנן פיצוי מוסכם וגם דמי שימוש ראויים יחדיו.

היות שהפיצוי המוסכם נועד לפצות את הנפגע - המינהל - ולהעמידו במצב בו היה אלמלא ההפרה זכאי הוא לסעד זה. ברם, אם ייפסק הפיצוי המוסכם (או דמי שימוש ראויים) אין מקום לחייב את הנתבעים גם בתשלום דמי החכירה השנתיים שהרי יהיה בכך משום פיצוי כפול שכן בפיצוי המוסכם מגולמים גם דמי החכירה, שממילא לא הוכחו, כפי שיובהר להלן.

העילה החוזית - מי המפר
15. חוזה החכירה הטיל על החוכר בין יתר חיוביו גם חובה לשלם דמי חכירה. מכאן, שעם העברת הזכויות לידיהם היתה מחובת הנתבעים לשלם למינהל דמי חכירה, אשר לפי פרשנותם מגיעים כדי הסכום הנקוב בשטר החכירה, או להמציא לו נתונים על הכנסתם מחלקם בנכס כדי לאפשר חישוב של דמי החכירה על בסיס הוראות חוזה החכירה. משלא עשו כן הנם בגדר מפרים.

גם כאשר נדרשו לשלם שנים רבות לאחר שלא שילמו מאומה ולא נקטו בצעד לקיים את חיובם לא המציאו הנתבעים נתונים ולא הציגו דרך חישוב חלופית לזו של המינהל. אמנם בשלב מסוים מסרו שיק לתשלום לפי חישובם, אך זאת היה לאחר הפרה נמשכת לאורך שנים.

16. טענת הנתבעים כי המינהל התרשל שעה שלא דרש דמי חכירה לאורך השנים אינה יכולה לשנות את התוצאה. אמנם נכון, דרישת המינהל לתשלום דמי חכירה באה באיחור ניכר וכאשר פנה ברוק בבקשה לברר כיצד חושב הסכום הנדרש זכה לתשובה חלקית בלבד וגם זאת באיחור ניכר. נציגי המינהל אף לא גילו נכונות לבחון את טענות ברוק והיו בצורים בעמדתם ובחישוביהם. אלא שעמדה זו לא פטרה את הנתבעים מקיום החיוב החוזי.

גם אם לא ידעו את העובדות לאשורן הרי שהיו בידי ברוק חוזה החכירה ושטר החכירה כך שהנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת חובתם זו וכי זכויותיהם הן של חוכר ולא של בעלים. לכן גם אם נהג המינהל באוזלת יד בגביית כספים הרי שמנגד נהגו הנתבעים באדישות ועד לפנייה מצד המינהל לא נקטו בשום צעד לקיום חיובם.

17. אם תועלה טענה כי הנתבעים היו נכונים לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת אזי יש להשיב כי ההצעה לשלם באה רק לאחר הגשת התובענה. משסירב המינהל לקבל סכום זה לא היתה מניעה להפקידו בקופת בית המשפט (ראה תקנה 504 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

גובה דמי חכירה
18. כאמור לעיל, אין המינהל רשאי לתבוע גם את דמי החכירה וגם את הפיצוי המוסכם בחוזה. בכל מקרה ניתן לקבוע כי הסכום הנתבע לא חושב על בסיס דמי החכירה החוזיים, שהרי הוא גבוה מהפיצוי המוסכם הנתבע. מבחינה חשבונאית תוצאה זו בלתי אפשרית.

19. עם זאת אתייחס בקצרה לגובה דמי החכירה שהיה על הנתבעים לשלם לולא ההפרה גם מהטעם שחיוב הנתבעים נמשך לאחר המועד הרלוונטי לפסק הדין. כאמור נקבעו בחוזה החכירה דמי חכירה שנתיים בשיעור משתנה. 5% מהכנסות מהנכס עד שנת 1980 והחל משנה זו 10% מהכנסות מהנכס. בשטר החכירה לעומת זאת ננקב בסכום שנכון למועד עריכתו הגיע לסך 20.750 לירות ארץ ישראליות לשנה.

20. עדיפה עליי פרשנות לפיה התניה בשטר החכירה שינתה את התנאים שסוכמו בעניין זה בחוזה החכירה וגוברת עליהם. ראשית, סעיף 4 לשטר החכירה, שצוטט לעיל, החיל את תנאי החוזה על הצדדים לשטר החכירה מלבד אותם עניינים בהם הוסכם בו אחרת. בניגוד לחוזה בו צוינו אחוזים מהכנסות הנכס כבסיס לחישוב דמי חכירה צוין בשטר סכום נקוב. פרט לשינוי זה נותרו יתר תניות החוזה על כנן. שנית, עצם העובדה שהצדדים מצאו לשנות את התנאי ונקבו בסכום, נכון לאותו יום, מעיד על כוונתם לשנות את בסיס החיוב. אלמלא כן לא היה צורך בשינוי, שהרי הכנסות מנכס הן נתון משתנה ואין כל חשיבות מה הסכום נכון למועד החתימה. לו התכוונו להותיר על כנו את ההסדר המקורי היו מציינים כי ישולמו דמי חכירה בשיעור המוסכם וש"כיום" מגיעים ל- 20.750 לא"י.

לפיכך, אני קובעת כי דמי החכירה השנתיים הנם בגובה 20.750 לא"י.

העילה החוזית - הפיצוי המוסכם
21. חוזה החכירה מכיל שתי תניות שעניינן הפיצוי המוסכם. סעיף כה' קובע לאמור:
"במקרה שהצד השני לא יקיים את התחייבויותיו על פי החוזה הזה או מקצתן יהיה מחויב לשלם לצד הראשון או לצד השלישי פיצוי מותנה מראש בסך 100 לא"י ומלבד זנה תהיה לצד הראשון הזכות לבטל את החכירה...."

סעיף ג' סיפא לחוזה החכירה קובע:
"במקרה שלא ישלם את הסך הנ"ל ביום המיועד יהיה עליו לשלם בתור פיצויים מוסכמים מראש סך של 10 לא"י עבור כל חודש או חלק ממנו של איחור נוסף לדמי החכירה וכל זה מבלי שיהיה צורך..."

22. עניין לנו אפוא בשתי תניות חוזיות הקובעות פיצוי מוסכם מראש במקרה של הפרה. האחד, תניה כללית החלה על כל מקרה של הפרה. השני, תניה מיוחדת החלה במקרה של אי-תשלום דמי חכירה במועד. בהיות תניה זו מיוחדת גוברת היא על התניה הכללית ובכל מקרה רשאי היה המינהל, כפי שאכן עשה, לבחור בה כחלופה לפיצוי. משהפרו הנתבעים את תנאי שטר החכירה שהחיל כאמור את תנאי חוזה החכירה בכך שלא שילמו דמי חכירה כלל קמה חובתם לשלם פיצוי.

23. הפיצוי המוסכם מתייחס לנכס כולו בעוד לנתבעים זכויות במחציתו בלבד. מן הראוי אפוא לחייבם בתשלום פיצויים על בסיס מחצית מהסכום הנקוב בחוזה קרי 5 לא"י בגין כל חודש בו נמשכה ההפרה ובענייננו רק בגין תקופה בת שבע שנים הקודמת למועד הגשת התובענה, סך הכל שמונים וארבעה חודשים שהם 420 לא"י.

24. לפי החישוב בכתב התביעה מגיע מלוא הפיצוי המוסכם לסך של 41,596.5 ₪ ומחצית מסכום זה נכון ליום הגשת התובענה הנו סך של 20,798 ₪. החישוב שערך המינהל לא נבדק בהיותו חישוב אריתמטי גרידא. לפי האמור בכתב התביעה צורפו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד.

שערוך ערכה של הזכות החוזית
25. בחוזה החכירה ובשטר החכירה לא קבעו הצדדים מנגנון שערוך. הפסיקה הכירה בנסיבות מסוימות בהן חרף העדר תניה בגדרו של החוזה, מוסמך בית המשפט לשערך את הסכום המקורי ולהתאימו לערכו הריאלי במועד מימוש הזכות. אם הופר חוזה נובעת סמכותו מעקרונות הדינים המהותיים המעניקים סעדים בגין הפרתו של חוזה, ובכללם דיני החוזים המקנים סעד של השבה, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכדומה. שערוכן של תרופות וסעדים אלה אין בהם כדי לפגוע בתנאיו של החוזה המקורי שכן אלו דינים המצויים מחוץ לחוזה עצמו.

26. גם במקרים בהם החוזה מקוים רשאי בית המשפט להורות על שערוך הסעד הכספי אם מתוך פרשנותו של החוזה ואומד דעתם של הצדדים עולה כי לו היו מודעים הצדדים לשינויים בערך הכסף היו מכניסים לגדרו של החוזה הוראה בדבר שערוכו וכי אלמלא כן עלולה להגרם לאחד מהצדדים פגיעה קשה בזכויותיו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בעיקר בחוזים ארוכי טווח בהם בעת כריתת החוזה לא צפו הצדדים שינוי בערך המטבע.

ראה בענין זה פסק דינו של השופט ברק (כתוארו דאז) בע"א 554/83 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282 [1987], וכן ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, לא פורסם (מתוך נבו) שם נקבע, בין היתר:

"אכן, מקום בו הפער בין ההסכמה החוזית המקורית לבין התנאים ביום ביצועו של החוזה הוא רחב, עלול מימושו בערכים נומינליים לפגוע פגיעה קשה בזכויות הצדדים. זאת, בין אם משום שערך הקיום לא ישקף נאמנה את ערכה של הזכות החוזית, ובין אם מפני שהחייב עלול ליהנות, על חשבונו של הזוכה, מן השיהוי בקיומה של החבות החוזית. השערוך נועד למנוע עיוותים מעין אלה, ולסלול את הדרך להגשמתו של הרצון המשותף עליו הושתת החוזה מלכתחילה. ועוד: בגדרי ההחלטה אם לקיים שערוך אפשר, בהתחשב בנסיבות, ויינתן משקל למידת אחריותו של מי מהצדדים לעובדה שהחוזה לא קוים במועדו. זאת, על בסיס חובת תום הלב הכללית בה חייבים שני הצדדים לחוזה".

27. אמנם במקרה דנן בחוזה החכירה ובשטר החכירה לא קבעו הצדדים כי יש לשערך את הסכומים הנקובים. עם זאת משהופר החוזה חלים דיני החיובים הרגילים, ניתן לשערך את הסכומים שייפסקו בגין הפרתו ואין בכך פגיעה ב"קדושת החוזה", או משום עשיית חוזה חדש לצדדים.

העילה בדיני עשיית עושר ולא במשפט - דמי שימוש ראויים
28. כבר נאמר לעיל, כי התובעת זכאית לפיצוי מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ולכן זכאית עקרונית לפיצוי בדמות דמי שימוש ראויים (אך לא ביחד עם הפיצוי החוזי או דמי החכירה החוזיים). עם זאת, אין מקום להיענות לתביעתה זו, שכן גובהם לא הוכח כדבעי. המינהל צירף מסמך המתיימר להיות חוות דעת של שמאי ברם אינו ערוך כחוות דעת ולכן אינו קביל כראיה. גם אם נתעלם מפגם זה הרי שלא הוכח כדבעי כי הנתונים שהביא השמאי בחשבון נכונים ומתייחסים למחצית הנכס בלבד.

29. זאת ועוד, מתשריט הנכס שהגישה התובעת עולה, כי לפחות יחידה אחת בבניין נמצאת בחזקתה של עיריית חיפה. חרף זאת נראה כי בהערכת השמאי הובאה גם היא בחשבון. כמו-כן, נראה כי השמאי התעלם מהעובדה שלפי חוזה החכירה קיימת הפרדה בין הזכויות על הקרקע ששייכת לתובעת לבין הזכויות על המחוברים, ששייכים לנתבעים. אמנם נכון כי בשנת 2029 עתידה התובעת לקבל את הבעלות על המחוברים ללא תנאי וללא שתדרש לשלם תמורה כלשהי לבעלי המחוברים ברם עד למועד הקובע המצב המשפטי שונה ויש להתייחס אליו כפי שהוא היום.

30. הערכת השמאי אינה מבוססת אפוא ואינה יכולה לשמש יסוד לחיוב. אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים. כמפורט לעיל ממילא לא ניתן היה לחייב גם בדמי שימוש ראויים וגם בפיצוי המוסכם בחוזה.

זכות להעניק סעד שונה מזה שנתבקש
31. הנתבעים טענו כאמור כי אין לחייבם בתשלום דמי חכירה היות שסעד זה לא נתבע בכתב התביעה. נקבע לעיל כי אין זה ברור כלל ועיקר אם אמנם לא נתבעו דמי חכירה. כמו כן, נאמר כי אין המינהל זכאי לכפל פיצוי וכי יש להעניק לו את סעד הפיצויים המוסכמים. לכן, נותרה הטענה אקדמית גרידא.

32. מעבר לדרוש יצוין, כי בנסיבות מיוחדות אין מניעה שבית המשפט יעניק סעד שונה מזה שנתבקש "אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך רצון ללבן את השאלות מהותיות במחלוקת" (ראה בסוגיה לרבות התנאים הדרושים להענקת סעד שלא נתבקש בע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, לא פורסם, ופסקי הדין המאוזכרים במסגרתו).
סוף דבר
33. התובענה לסילוק יד נדחית.

אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 20,798 ₪ כשסכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 מיום הגשת התובענה ועד התשלום המלא בפועל.

מאחר שהתובענה נתקבלה רק בחלקה איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ז' בכסלו, תשס"ז (28 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.

אריקה פריאל
, שופטת

011138/02א 110 עליזה שפר









א בית משפט שלום 11138/02 מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל נ' ברוק אורי, עזבון המנוח ברוק ישראל ז"ל (פורסם ב-ֽ 28/11/2006)