פסקי דין על אלכסנדר דירנבך | פסקי דין על דוד נעים | פסקי דין על עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים ואח' |

2767/04 עא     07/12/2006




עא 2767/04 אלכסנדר דירנבך נ' דוד נעים,עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים ואח'




1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
עא 002767/04
בפני
:
כב' השופטת יהודית שטופמן

תאריך:
07/12/2006
בעניין:
אלכסנדר דירנבך

המערער

נ ג ד
1. דוד נעים

2. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים
בישראל בע"מ
3. מינהל מקרקעי ישראל - מחוז מרכז
המשיבים
פסק דין
א. ערעור על החלטתו מיום 30.3.2004 של כב' ראש ההוצל"פ (הרשם ד' סעדון), אשר דחה את בקשת המערער לחיובם של המשיבים 2 ו- 3, בתשלום חוב פסוק, בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ ").

ב. עיקרי העובדות הצריכות לענין
המערער הוא הזוכה והמשיב 1 הוא החייב (להלן: "החייב"), בשני תיקי הוצל"פ 5-96-04913-34 וכן 6-96-04914-34 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), אשר נפתחו, בהתאמה, לשם פרעונם של

פסק דין
ושטרות.
החייב היה בעל זכות דירות מוגנת, בנכס מקרקעין ברחוב הרצל 8 לוד (להלן: "הנכס").
ביום 16.2.1998 הטיל המערער עיקול בתיק ההוצל"פ, על זכויות החייב אצל המשיבים 2 ו-3.
אין חולק כי הודעת העיקול נמסרה למשיבה 2 ונרשמה ברישומיה.
המשיבה 2 (להלן: "עמידר") הודיעה ללשכת ההוצאה לפועל ביום 15.3.1998 כי לחייב אין כל זכויות בנכס, למעט עובדת היותו צד להסכם שכירות מוגנת.
אשר למשיב 3 (להלן: "ממ"י "), ראש ההוצל"פ מצא כי צו העיקול נמסר למשרדי ממ"י מחוז מרכז ביום 27.4.1998, אך לא נרשם ברישומי ממ"י ולא ניתנה כל תשובה בעניין מטעם ממ"י, במסגרת תיק ההוצל"פ.
ביום 23.1.2000 מונה ב"כ המערער ככונס נכסים על נכסי החייב, אולם לא נמסרה הודעה על כך למשיבים 2 ו-3.

ביום 8.5.2002 ניתן בבית המשפט השלום

פסק דין
בתביעה לפינוי שהגישה ממ"י כנגד החייב, שביסודו "קיומו של פרויקט מסוג "פינוי-בינוי" באזור הימצא הנכס" (סע' 2 להחלטת ראש ההוצל"פ). פסק הדין הורה על פינויו של החייב מהנכס, בכפוף לתשלום סך של 205,270 דולר.
אין חולק כי סכום זה שולם לחייב על ידי ממ"י, והנכס נהרס.
המערער הגיש בקשה לחיובם של ממ"י ועמידר, בגין החוב הפסוק, בהתאם להוראות סע' 48 לחוק ההוצל"פ.

ראש ההוצל"פ מצא כי ההמצאה שבוצעה למשרדי ממ"י במחוז המרכז, לא היתה המצאה כדין. זאת, הן לגרסת ממ"י לפיה המצאה כדין הינה המצאה למשרדי החשב, בהתאם להוראות תקנה 77 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 (להלן: "התקנות"); והן לגרסת המערער לפיה המצאה כדין הינה המצאה למשרדי ממ"י בירושלים, בהתאם להוראות תקנה 72 (א) לתקנות.
ראש ההוצל"פ קיבל את גרסת ממ"י, לפיה, כלל לא ידעו אודות קיומו של העיקול, גם במועד תשלום הפיצויים לחייב.

ראש ההוצל"פ קבע עוד כי במועד הטלת העיקול לא היו לחייב זכויות ב"נכס" בר עיקול, שכן לחייב קמה זכות חוזית כדייר בשכירות מוגנת בלבד, זכות שאיננה ניתנת למימוש במסגרת עיקול. ראש ההוצל"פ הוסיף וקבע כי מועד התגבשותה של זכות החייב בנכס, לגדרי זכות ודאית בת עיקול, הינו רק מועד מתן פסק הדין, שחייב את ממ"י בתשלום סכום כסף, כנגד פינוי הנכס.

אשר לחבותה של עמידר, קבע ראש ההוצל"פ כי זו לא קמה כלל באשר עמידר איננה בעלת הנכס, אלא, לכל היותר, מנהלת את הנכס עבור ממ"י. ראש ההוצל"פ קבע כי בנסיבות אלו, אין המדובר בנכסים "הנמצאים בידי צד שלישי" כמצוות סע' 43 לחוק ההוצל"פ.

על החלטה זו הערעור שבפני
.

ג. טענות הצדדים בערעור
טוען המערער כי טעה ראש ההוצל"פ שנתן החלטה בעוד הראיות והעדויות נשמעו בפני
מותב אחר. המערער טוען כי ההחלטה עוסקת בהכרעות עובדתיות, בעוד ראש ההוצל"פ שהכריע בבקשה, לא שמע את העדים. בנסיבות אלו, טוען המערער, נפל "פגם מהותי היורד לשורש ההחלטה ומסיבה זו בלבד הרי שיש לבטלה" (סע' 15 לערעור).
המערער טוען עוד כי טעה ראש ההוצל"פ במתן החלטתו בתיק הוצל"פ שמספרו 5-96-04913-34, בעוד ממ"י אינו צד לתיק זה, אלא לתיק הוצל"פ אחר שמספרו 6-96-04913-34. המערער טוען כי בהעדר החלטה בתיק ההוצל"פ האחר שמספרו 6-96-04913-34, אזי טרם הוכרעה סופית המחלוקת שבין הצדדים.
המערער טוען כי אופי היחסים בין עמידר וממ"י, בניהולו של הנכס, כפי שהוכח בפני
ראש ההוצל"פ, מקים תשתית מספקת לקביעה כי ידיעת עמידר אודות צו העיקול, כמוה כידיעת ממ"י. המערער טוען כי מעדויות העדים עלה שתיק הנכס בעמידר נמסר לממ"י טרם ביצוע הליך הפינוי, ולפיכך, הוכח דבר ידיעתו של ממ"י, אודות העיקול. לענין זה, מבקש המערער לזקוף לחובת עמידר וממ"י את העובדה, שלא חשפו את ההסכם ביניהם, המסדיר את דרך ניהולו של הנכס.
המערער טוען עוד כי טעה ראש ההוצל"פ בקביעתו כי לא בוצעה מסירה כדין. המערער טוען כי ממ"י העיד מטעמו את מר סדן, מנהל מחוז המרכז, אשר למשרדיו בוצעה המסירה. בנסיבות אלה, טוען המערער, אין לקבל את טענת ממ"י כי ההודעה בדבר הטלת העיקול, לא נמסרה להם כדין.
המערער מוסיף וטוען כי שגויה קביעתו של ראש ההוצל"פ, לפיה, לא קמה עילה לחיוב עמידר, שכן הזכויות שהוחזקו בידי עמידר, מִתְמצוֹת בזכות אובליגטורית מכח הסכם שכירות מוגנת, שאינה בת מימוש. המערער טוען כי ברי שהחייב קיבל את התמורה הכספית, עקב קיומה של זכות זו. לפיכך, טוען המערער, מן הראוי היה לחייב את עמידר בתשלום מלוא סכום החובות בתיק, בהתאם להוראות סע' 48 לחוק ההוצל"פ.
עמידר טוענת כי הודיעה, כדין, לראש ההוצל"פ שאין בידיה כל זכויות השייכות לחייב, וכי דבר תשלום הפיצוי ששולם לחייב נודע לה רק בדיעבד. עמידר טוענת כי גם היא נפגעה ממתן הפיצוי, באשר לא נתבקש אישורה לביצוע התשלום, וחובו של החייב לעמידר לא נפרע. עמידר טוענת כי עסקינן בממצא עובדתי שקבע ראש ההוצל"פ, לפיו עמידר לא ידעה אודות הליך ההריסה, ובית משפט שלערעור לא יתערב בממצא זה.
עמידר טוענת עוד כי על פי הוראות תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), קמה הזכות לשופט שלא ישב בדין, להמשיך את הדיון בתיק, לרבות מתן

פסק דין
לאחר תום הליך שמיעת הראיות.
עמידר טוענת כי על ראש ההוצל"פ אשר נתן את ההחלטה, לא מוטלת חובה לנמק את החלטתו, ליתן החלטה על יסוד חומר הראיות שנשמע בפני
מותב אחר.
עמידר מוסיפה וטוענת כי מרבית הסוגיות דנן, אינן נסמכות על העדויות שהובאו על ידי הצדדים, אלא על מסמכים וראיות אחרות, שאין תלות בין שמיעתם ובין קביעת ממצא עובדתי על פיהם, בידי מותב שונה.
בנוסף טוענת עמידר כי צירופה להליך נגוע בחוסר תום לב, שכן ברור לחלוטין, לטענת עמידר, כי לא ידעה כלל אודות ביצוע ההריסה.
מכל מקום, טוענת עמידר, כי רשלנותו של המערער, אשר לא וידא את רישומו של העיקול במשרדי המינהל, ולא הודיע אודות מינויו של עו"ד אבו רמדאן ככונס נכסים, מנתקת את הקשר הסיבתי בין קבלת ההודעה אודות העיקול במשרדי עמידר ובין ביצוע התשלום.

ממ"י טוען כי עסקינן בהחלטה שניתנה כדין על ידי ראש ההוצל"פ. ממ"י טוען כי בהתאם להוראות סעיף 15 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), רשאי שופט לסיים דיון שהחל בו, גם לאחר תום תקופת כהונתו.
ממ"י מוסיף וטוען, כי שיקול הדעת, בשאלת המשך הדיון בפני
ראש ההוצל"פ הממשיך, לאחר תום כהונתו של ראש ההוצל"פ הקודם, הינו מסוג העניינים בהם לא תתערב ערכאת הערעור.
ממ"י טוען עוד כי ביצוע ההמצאה לעמידר אינו מעיד על ידיעת ממ"י. ממ"י טוען כי ניהול הנכס עבורו על ידי עמידר, אינו מקים חזקה בדבר ידיעת ממ"י אודות צווי עיקול שנמסרו לעמידר.
ממ"י טוען כי על פי הוראות תקנה 77 לתקנות ההוצל"פ, הרי ש"עיקול בידי אוצר המדינה יומצא לחשב המשרד שבידיו נמצא הנכס המעוקל". לפיכך, טוען ממ"י כי לא בוצעה מסירה כדין, והמערער הוא האחראי לכך.
מכל מקום, טוען ממ"י כי במועד הטלת העיקול לא היתה רשומה אצלו כל זכות לטובת החייב, וכי במועד זה היתה רשומה אצל עמידר זכות החייב לדיירות מוגנת, וזכות זו בלבד. מטעם זה, טוענת ממ"י לא היה כל נכס בר עיקול במועד הוצאת צו העיקול.
ממ"י טוען עוד כי רשלנות המערער, שלא טרח לברר את שעלה בגורל צו העיקול, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין סוגית המצאת העיקול וידיעת ממ"י אודותיו, ובין ביצוע התשלום לחייב, על ידי ממ"י.
ד. דיון
דין הערעור להתקבל, והדיון יוחזר לראש ההוצל"פ, כפי שיפורט בהמשך.

"משנכנס השופט לדון לגופם של דברים והחל בשמיעת ראיות - החלפתו בשופט אחר, אך ורק משום שתמה תקופת כהונתו, אינה רצויה כלל ועיקר ועלולה היא ליצור בעיות קשות ולגרום לתקלות לא רצויות ולעינוי הדין. לפיכך, הדין הוא, ששופט שהחל בדיון במובן הנ"ל יסיים את הדיון שהחל בו, אלא אם כן נמנע הדבר ממנו, שאז, ורק אז, יוכל להמשיך בדיון - בתנאים מסויימים - שופט אחר וגם לסיימו (לשאלה אימתי יוגדר שופט כמי שנמנע ממנו להמשיך בדיון ראה: על"ע 11/86 בן חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ"ד מא(4) 99). במקרה כזה, משנמנע מהשופט להמשיך, מסורה בידי השופט המחליף הסמכות להחליט אם מבכר הוא להמשיך את הדיון מן השלב אליו הגיע קודמו, או הוא מוצא הוא לנכון לשמוע את העדויות מחדש (תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; רע"א 79/89 הנ"ל; זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית; ירושלים (1990), 481). ראוי ומקובל במקרים כאלה שיגבש החלטתו לאחר שישמע טענות בעלי הדין בענין. לא למותר לציין כי השאלה אותה ישווה בעיניו השופט המחליף בעמדו להחליט בין שתי האפשרויות דלעיל היא, האם בכוחו ליתן

פסק דין
לאחר שירד לעומקה של המחלוקת בין הצדדים (ראה ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 357), ובכלל זה, האם יוכל לבסס ממצאים עובדתיים בדוקים על פי עדויות שנשמעו לא בפני
ו אלא על ידי שופט אחר, ושלו אישית לא היתה ההזדמנות להתרשם מהן. רק אם יהיה משוכנע שהוא מסוגל לכך יוכל להמשיך בדיון מהשלב אליו הגיע".
(דנ"א 21/89 כהן אורית נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה(3) 499, 508)

סוגיה זו הוסדרה באופן פרטני במגוון רחב של תקנות, דוגמת תקנה 177 לתקנות סד"א הקובעת כי:
"נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה לפי תקנות אלה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו".

על סוגית האיזון הראוי בבחינת תחולת תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, נפסק:
"כאן, כמו בצמתים רבים במשפט, נאבקים שיקולים של יעילות ושל צדק. שיקולים של יעילות תומכים, בדרך כלל, בגישה שיש לשמוע ולסיים את המשפט במהירות, בלי לחזור על שלבים שהתקיימו. לעומתם, תומכים שיקולים של צדק בגישה לפיה יש למצות מיצוי מלא את חומר הראיות לפני שופט אחד, או מותב אחד, מתחילת המשפט ועד סופו. אכן, במאבק זה בין השיקולים יש להעדיף את שיקולי הצדק" (ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' שמואל פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1, 12 - 13)".

חוששני שבנסיבות הפרשה שלפנינו הכריעה מידת היעילות את מידת הצדק. לדעתי, כך לא ייעשה (על ההתגוששות במשפט בין הפורמליות, האידאליזם והמציאות הראלית ראו ח' ה' כהן המשפט (תשנ"ב) 133)".
(על"ע 214/03 אריאל עטרי נ' לשכת עורכי הדין, פד"י נח (2) 725, 732).

ובדומה לכך, קובע סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982:
"כל עוד לא הוחל בגביית ראיות רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו; הוחל בגביית ראיות ונבצר משופט מסיבה כלשהי לסיים את המשפט, רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לענין, לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו גבה אותן בעצמו או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן".

בענייננו, עסקינן בהליך המנוהל בהתאם להוראות תקנות ההוצל"פ, אשר אינן קובעות הסדר מפורט בסוגיה דנן. ברם, לאור זהות הדינים, אין זה מן הנמנע לראות בהוראות דין אלו, כהוראות שתוקפן משליך גם על ענייננו, על דרך ההיקש.
(השוו: ע"פ 189/88 ארקדי שפיטלניק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 795, 796).

עמדה זו מקבלת חיזוק גם מאופיו של ההליך. סע' 48 (ב) לחוק ההוצל"פ קובע מפורשות כי:
"בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק-דין של בית משפט שלום".

לאמור, עסקינן בהליך על דרך ההמרצה, המחייב קיום דיון במעמד הצדדים ושמיעת טיעוניהם.

לאור כל זאת, הן מחמת ההיקש מדינים אחרים הנוהגים בסוגיה זו והן לאור אופיו של ההליך דנן, נראה כי נפל פגם מהותי במתן ההחלטה על ידי ראש ההוצל"פ שלא שמע את הראיות בתיק, ולא קיים דיון מקדים לשמיעת טיעוני הצדדים.

ויודגש. בענייננו, איננו עוסקים בסוגיה שעניינה סעיף 15 לחוק בתי המשפט, הדן בסמכות שופט לסיים דיון שהחל בו. בענייננו, עסקינן במקרה הקוטבי ההפוך, בו נמנע המותב ששמע את הראיות, ממתן החלטה בסוגיה, וההכרעה ניתנה על ידי מותב אחר.

בענייננו, אין חולק כי ראש ההוצל"פ החליט ליטול סמכות להמשיך בניהול ההליך, קרי ליתן החלטה בסוגיה, בלא לשמוע את עמדות הצדדים.
ככלל, צודק מינהל מקרקעי ישראל בטענתו, כי שיקול הדעת בשאלת המשך הדיון בפני
ראש ההוצל"פ המחליף, לאחר תום כהונתו של המותב הקודם, אינו בתחום העניינים בהם תיטה ערכאת הערעור להתערב. יחד עם זאת, על מנת שלא לגרום עיוות דין, על המותב החדש לשמוע את עמדות הצדדים בסוגיה, וליתן החלטה לאחר שמיעת טיעוניהם.

ה. ודוק. הכרעתו של ראש ההוצל"פ נסמכת על אדנים משפטיים, כמו גם על ממצאים עובדתיים, אשר להיקף ידיעת ממ"י אודות הטלת העיקול. ראש ההוצל"פ קבע שזכויות הדיירות המוגנת ניתנות לעיקול, אך אינן ברות מימוש, וכי "עקב חוסר היכולת המעשית במימושה של זכות זו תהיה הטלת עיקול על זכות לדיירות מוגנת בבחינת מעשה סרק שאין דרכו של בית המשפט (או ראש ההוצל"פ לעניין זה) לעשות..." (סע' 25 להחלטה). לפיכך, קבע ראש ההוצל"פ כי בין כך ובין כך, אין משמעות להכרעה בשאלת הידיעה.

אין בידי לקבל קביעה זו של ראש ההוצל"פ.

הסוגיה שעניינה הטלת עיקול על זכות של חייב לשכירות מוגנת, פנים לה לכאן ולכאן, בדומה לסוגיית האפשרות להטיל עיקול על זכות של דייר מוגן, מכוח חוק הגנת הדייר.
לשאלה זו ניתנו מספר תשובות, אשר נסקרו בהרחבה בפסק דינו של המשנה לנשיא, כב' השופט ש' לוין בפרשת ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פד"י נז(3) 577, 595-596.
בענין זה, נעשתה, בין היתר, הבחנה בין זכויות בנכס המשמש למגורים ובין זכויות בנכס עיסקי. כאשר, בנסיבות ענייננו, עסקינן כאמור, בנכס שחלקו משמש למגורים וחלקו לעסקים.

"...כך או כך, הפסיקה הכירה במצבים מסוימים ביכולת להטיל בטוחה על זכות דייר מוגן לדמי מפתח, אם וכאשר יקבלם עקב פינוי המושכר. הצורך בהכרה זו נובע מקיומו של ערך כלכלי הנלווה לדיירות המוגנת אשר לא ניתן לממשו על דרך עיקול זכות הדיירות עצמה בשל אופייה האישי. האמצעי שהופעל לצורך יישוב הניגוד בין הפן הכלכלי לפן האישי של הזכות הוא על דרך הטלת בטוחה על הציפייה העתידית לדמי מפתח, אם וכאשר הדייר יפנה את המושכר. ההבחנה שנמתחה בין בית מגורים לבית עסק לעניין זה אינה מקהה מעוצמת ההכרה בעצם היכולת להפוך ציפייה עתידית לקבלת כסף בסיס לעיקול או לשעבוד...".
(ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, הנ"ל, עמ' 596).

לפיכך, קמה חשיבות עליונה להכרעה בסוגיות העובדתיות האופפות את נסיבות המקרה. הכרעות אלו, יש להשתית על עדויות העדים מטעם הצדדים וראיותיהם.

העולה מן המקובץ הוא, כי לאור החשיבות הרבה של ההכרעה בשאלות העובדתיות בסכסוך זה, יש להשיב את ההליך לראש ההוצל"פ, על מנת שישמע את טענות הצדדים בענין האפשרות להכריע בהליך על יסוד העדויות שנגבו בפני
כב' הרשם (כתוארו אז) נ' שטרנליכט, או לחילופין, יורה על שמיעת ראיות הצדדים, או חלק מהן קודם להכרעה בסוגיות העובדתיות הנתונות במחלוקת בין הצדדים. כל זאת, לצורך הכרעה בשאלה המשפטית, אשר כפופה, בין היתר, לסוגית ידיעתה של ממ"י אודות העיקול, ויתכן גם לשאלת סיווגו של הנכס.

ו. סוף דבר
הערעור מתקבל.
הדיון יוחזר לראש ההוצל"פ, על מנת שיקבע, לאחר שמיעת עמדות הצדדים, האם יוכל לקבוע ממצאים שבעובדה, על יסוד העדויות שנשמעו, שלא בפני
ו, או יורה על השלמת הטיעון, כפי שייקבע.
לאחר השלמת הדיון כאמור, יתן ראש ההוצל"פ החלטה חדשה בבקשת המערער, לחיובם של המשיבים 2 ו- 3 בחוב הפסוק, מכוח הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967.

המשיבים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.
הערבון יושב למערער.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום ט"ז בכסלו, תשס"ז (7 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.
י' שטופמן, שופטת








עא בית משפט מחוזי 2767/04 אלכסנדר דירנבך נ' דוד נעים,עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים ואח' (פורסם ב-ֽ 07/12/2006)