פסקי דין על לוגסי מזל | פסקי דין על לוגסי ניסים | פסקי דין על לוגסי מלי | פסקי דין על לוגסי דדון גלית | פסקי דין על בל פנורמה נסיעות ותיירות | פסקי דין על נתור - אחוד סוכני נסיעות לטיולים מאורגנים |

25515/04 א     10/12/2006




א 25515/04 לוגסי מזל, לוגסי ניסים , לוגסי מלי , לוגסי דדון גלית נ' בל פנורמה נסיעות ותיירות בע"מ , נתור - אחוד סוכני נסיעות לטיולים מאורגנים בע"מ




1
בתי המשפט
א 025515/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
10/12/2006
תאריך:
כב' השופט שינמן יעקב

בפני
:

1. לוגסי מזל

(להלן:"מזל")
2. לוגסי ניסים

(להלן: "ניסים")
3. לוגסי מלי

(להלן: "מלי")
4. לוגסי דדון גלית

(להלן: "גלית")
בעניין:
התובעים

כולם ע"י ב"כ עוה"ד ט. רכניץ
- נ ג ד -
1. בל פנורמה נסיעות ותיירות בע"מ

(להלן: "הסוכנות" או "בל")
ע"י עוה"ד ב"כ ר. רפאלוב
2. נתור - אחוד סוכני נסיעות לטיולים מאורגנים בע"מ

(להלן: הספק" או "נתור")

הנתבעות

ע"י ב"כ עוה"ד ע. רז

פסק דין
רקע
בחודש יוני שנת 2003, ביקשו בני הזוג לוגסי - מזל וניסים (שיקראו ביחד להלן: "בני הזוג"), לצאת לטיול מאורגן לארה"ב.
בני הזוג הזמינו דרך סוכנות הנסיעות בל, טיול לארה"ב שארגן הספק - נתור, שהיה אמור להתקיים בחודש אוגוסט 2003.

מטעמים שאינם ברורים דיים, אך אינם נדרשים לענייננו, בוטל אותו הטיול לארה"ב, ע"י נתור, וסוכם בין בני הזוג לסוכנות הנסיעות בל, כי חלף אותו הטיול, ייצאו בני הזוג לטיול מאורגן אחר של נתור, לרוסיה ולסקנדינביה, שהתקיים באותו המועד שתוכנן לטיול שבוטל, דהיינו מיום 07.08.03 ועד ליום 22.08.03 (הטיול המאורגן לרוסיה ולסקנדינביה ייקרא להלן: "הטיול").

הטיול הוגדר בחוברת הטיולים של נתור כ"טיול נוסטלגיה ופיורדים".
בעת שהותם ברוסיה, הסתבר להפתעת כל הגורמים שהיו קשורים לטיול, כי אשרת השהייה של בני הזוג ברוסיה, הייתה קצרה מדי והם בלאו הכי, נחשבו ע"י השלטונות הרוסיים, כשוהים בלתי חוקיים.
לפיכך הופרדו בני הזוג, ע"י המשטרה הרוסית, מכל הקבוצה, שהמשיכה את הטיול בלעדיהם לפינלנד, ובני הזוג נאלצו להפסיק את הטיול ולחזור לארץ, בדרך חתחתים ובתלאות, עקב אירועים שיתוארו בהרחבה בהמשך, ואשר לטענתם, גרמו להם ולבנותיהן סבל רב (נפשי וגופני), ומכאן תביעתם.

העובדות
בני הזוג הסכימו לצאת לטיול, שילמו לסוכנות את מלוא המחיר הנדרש לכך, כ- 4,500$, כשסכום זה כולל סך של כ- 120$, ששולם לסוכנות, עבור הטיפול באשרת שהייה (ויזה) ברוסיה לבני הזוג, לזמן הטיול (להלן: "האשרה" או "הויזה").

הספק - נתור, שארגן את הטיול, קבע מפגש הכנה לנוסעי הטיול, ביחד עם מר ברוך יכין, שהיה מדריך הטיול מטעמו (להלן: "המדריך").

בני הזוג לא יכלו להשתתף באותו המפגש שהתקיים בין חברי הקבוצה עם המדריך (להלן: "המפגש"), עקב אירוע משפחתי, אך שוחחו עם המדריך טלפונית, בטרם היציאה לטיול.

לטענת בני הזוג, המדריך עדכן אותם, באותה שיחה טלפונית, וביקש מהם להביא פרטי לבוש חמים, עדכן אותם לגבי מועד המפגש בשדה התעופה נתב"ג וכיו"ב, אך לא אמר להם דבר וחצי דבר לגבי אשרות השהייה או תוקפן.

כאמור, בני הזוג יצאו לטיול, והכול התנהל כשורה עד אשר, כעבור שלושה ימים של שהייה ברוסיה, ביום 10.08.03, בעת ביקורת דרכונים שנעשתה לקבוצה, כשזו חצתה ברכבת את הגבול לפינלנד, הסתבר לפתע, כי אשרות השהייה של בני הזוג, היו בתוקף רק עד ליום 09.08.03 - יום אחד פחות מהנדרש, דהיינו, בני הזוג שהו ברוסיה ביום האחרון ללא אשרה.

המדריך ובני הזוג, שאינם דוברי השפה הרוסית, נעזרו בחלק מחברי הקבוצה שהיו מצויים בשפה זו, וניסו בכל דרך אפשרית, להסביר ולשכנע את השוטרים הרוסיים, כי מאחר ומדובר רק בתקלה טכנית, יאפשרו להם להמשיך בטיול, אך אלו האחרונים לא השתכנעו ולא התרצו.

לאחר דין ודברים עם השוטרים המקומיים (שלא צלח כאמור), הורידו השוטרים את בני הזוג מהרכבת, בכוח פיזי לטענת בני הזוג, והם הופרדו בלאו הכי, מאותו השלב, משאר הקבוצה שהמשיכה בטיול (להלן: "ההורדה מהרכבת").

בני הזוג עם מטענם, נגררו ע"י השוטרים מהמקום לכיוון תחנת המשטרה המקומית, ועקב ההורדה מהרכבת, באופן המתואר, וגרירתם לתחנה, נחבלו לטענתם קשות, באזורים שונים בגופם ובין היתר בגב, בידיים וברגלים.
בני הזוג נותרו, בתחנת הרכבת שבמעבר הגבול, עם השוטרים המקומיים, אשר מטבע הדברים אינם דוברי השפה העברית והם אף לא התמצאו בשפה האנגלית, וכאמור בני הזוג אינם דוברי השפה הרוסית. בנסיבות אלו לא הצליחו שני הצדדים לתקשר, ובני הזוג אולצו לנסוע ברכבת חזרה לעיר הגדולה הקרובה, סן-פטרסבורג, שם קיוו למצוא תשתית תיירותית, שתוכל לחלצם מהסיטואציה אליה נקלעו. (לצורך הנסיעה ברכבת לסן-פטרסבורג, נאלצו בני הזוג לחצות עם מטענם הכבד, מסלול מכשולים, שכלל שתי מסילות רכבת וטיפוס על מעקה בטון גבוה).

בשעת לילה מאוחרת, הגיעו בני הזוג לתחנת הרכבת בסן-פטרסבורג, תוך שהם מוקפים שיכורים, מסוממים וטיפוסים המאכלסים בד"כ בשעת לילה מאוחרת תחנת רכבת. הם הצליחו למצוא טרמפ (בתשלום), שהביאם למלון בו שהו קודם לכן עם הקבוצה, אלא שלצערם הסתבר, כי אין מקום פנוי במלון, ובעזרת בתם גלית, שפעלה טלפונית מהארץ, הצליחו למצוא מקום לינה, במלון "גרנד הוטל" בסן-פטרסבורג.

המדריך שנאלץ להמשיך בטיול עם שאר הקבוצה, הצליח ליצור קשר טלפוני עם בתם של בני הזוג - מלי, עדכן אותה בפרטי האירוע, והיא עדכנה מיידית את אחותה גלית, באשר ארע להוריהן. הבנות החלו מייד, בניסיון לסייע להוריהן ובכלל זה, למצוא כאמור את מקום הלינה ב"גרנד הוטל".
למחרת בבוקר, ביום 11.08.03, נמצאו בני הזוג במצב בו מחד, בהעדר אשרה, לא יכלו להסתובב ברחוב ולעזוב את המלון, ומאידך בהעדר אשרה, נדרשו ע"י אנשי המלון לעזוב.

במקביל, פעלו מהארץ מלי וגלית אצל אנשי נתור ואצל אנשי בל, שניסו להסדיר יחד את הארכת האשרה, או לארגן לבני הזוג טיסה חזרה לארץ בהקדם האפשרי.
מאחר ובני הזוג לא רצו, בנסיבות אלו, להמשיך בטיול, הם בחרו לשוב לארץ.

לבני הזוג נמסרה הודעה על הטיסה חזרה ארצה, בסביבות השעה 17:30, כאשר שעת הטיסה הייתה אמורה לצאת בשעה 19:00.
כרטיסי הטיסה, בניגוד למובטח ע"י בל, לא היו בדלפק לופטהנזה שבמלון, ובעצה אחת עם נציג בל (מר רוני לוינשטיין), רכשו בני הזוג מכספם, כרטיסי טיסה והם הוסעו לשדה התעופה.

בשדה התעופה הסתבר, כי בני הזוג היו אמורים לשלם קנס/אגרה, עבור שהייה של יום נוסף ללא היתר ברוסיה, בסך של 180$. עד שהתברר נושא הקנס ועד שהגיעו לדלפק, הטיסה נסגרה ובני הזוג לא הצליחו לעלות עליה. מברור שנערך עלה, כי הטיסה הבאה תצא רק למחרת, ביום 12.08.03, ובני הזוג שנאלצו לשלם קנס נוסף, בסך של 100$, עקב שהייה של עוד יום נוסף ללא אשרה ברוסיה.

בעזרת הבנות- גלית ומלי, ובעזרת השגרירות ברוסיה, התאפשר לבני הזוג ללון באותו הלילה, בדירה השייכת לסוכנות היהודית בסן-פטרסבורג.

למחרת, ביום 12.08.03, עלו בני הזוג על טיסה של לופטהנזה מסן-פטרסבורג לפרנקפורט ומשם (לאחר שהמתינו כמעט יום שלם נוסף בשדה התעופה בפרנקפורט) חזרו בני הזוג לארץ, ביום 13.08.03.

בני הזוג שסבלו קשות, כטענתם, ובנותיהן, הגישו תובענה זו, בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו להם, כתוצאה מהאירועים המפורטים לעיל.

תביעת התובעים
לטענת התובעים, הנתבעות נהגו איתם ברשלנות, בחוסר אכפתיות, בפזיזות, בחוסר מקצועיות וכן הפרו את הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, פקודת הנזיקין [נוסח חדש], חוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976, תקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א-2000 ותקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות) התשס"ג-2003.

בשל הפרות אלו, זכאים התובעים לטענתם, להשבה ולפיצוי, בגין תשלומים שנאלצו לשלם ונזקים שנגרמו להם, כדלקמן :
א. עלות הטיול (4,500$) 20,700 ₪.
ב. הוצאות (שיחות טלפון מביתה של גלית,
מזון ומשקאות עד ליום חזרתם לארץ) 1,500 ₪.
ג. ימי חופשה (30 יום) אשר לא נוצלו בפועל כמתוכנן 10,000 ₪.
ד. ימי מחלה לניסים (18 ימים) 5,000 ₪.
ה. ימי מחלה למזל (3 ימים) 1,000 ₪.
ו. הפסד ימי עבודה של גלית (יומיים) 700 ₪.
ז. עוגמת נפש לכל התובעים 80,000 ₪.
========
סך כל הנזקים הנתבעים 118,900 ₪.
הגנת הנתבעת 1 - טענות הסוכנות בל
בל הינה סוכנות נסיעות והיא אינה עוסקת בתכנון טיולים אלא בשיווקם.

בל נהגה כפי שסוכנות ביטוח סבירה הייתה פועלת. תאריך האשרה הודפס בשגגה ליום 09.08.03 וכל האחריות מוטלת דווקא על התובעים, שהתרשלו ובחרו לעצום עיניים, כאשר לא בדקו בעצמם את תוקף האשרות, בניגוד להוראות הנתבעות.

אם בכלל קיימת רשלנות, הרי שזו חלה והינה באחריות נתור, בהתייחס להסכם שבין בני הזוג לנתור.

בתנאי ההשתתפות בטיול, ובמידע הכללי שנוסח ע"י נתור, נקבע מפורשות כי:
"מלווה הקבוצה - מלווה קבוצה ישראלי מצוות המלווים של "נתור" יהיה מופקד על ניהולו הסדיר והתקין של הטיול, במשך השהות בחו"ל".
מכאן מבקשת בל ללמוד, כי כל התקלות והאירועים שהיו בחו"ל, היו באחריות המדריך, שמינתה נתור ושהיה באחריותה.

מייד עם היוודע למנהל בל על המקרה, הוא פעל בכל האמצעים העומדים לרשותו בכדי למנוע את הנזקים הנטענים, ואף נשלח לבני הזוג, לפנים משורת הדין, כרטיס טיסה חזרה לארץ, וכשחזרו ארצה שולם להם תשלום בגין הוצאותיהם, בסך של 4,750 ₪, ביום 09.09.03 (סעיף 24 לכ"ה).

בסיכומיה הרחיבה הנתבעת טענותיה, מעבר לנטען בכתב ההגנה וטענה כי בקבלת תשלום החזר ההוצאות הנ"ל, ע"י התובעים, היה ויתור על יתרת תביעותיהם.

הנזקים הנטענים והנתבעים בתובענה לא הוכחו וככל שהוכחו הם חלים על נתור ולא על הסוכנות בל.

הגנת הנתבעת 2 - טענות הספק-נתור
הסדרת האשרות הינה באחריות הנוסעים, ובענייננו - באחריות בני הזוג.
נתור קיימה מפגש עם כל נוסעי הקבוצה, לפני הטיול, במסגרתו קיבלו הנחיות גם לעניין חובת בדיקת האשרות ותוקף הדרכון הנחוץ לטיול.

לאחר שהורדו התובעים מהרכבת, הוצע להם לחבור לקבוצה אחרת, אך הם סירבו.
המדריך היה מיומן ומקצועי וכשבני הזוג הורדו מהרכבת, הוא דאג כי יש בידם כסף זר וכרטיס אשראי, והמשיך להתעניין ולדאוג להם לאורך כל הטיול, גם לאחר הורדתם מהרכבת (שנעשתה ללא אלימות או צורך בשימוש בכוח פיסי).
נתור הייתה זו שסידרה לבני הזוג את הטיסה לארץ, אלא שהם איחרו לטיסה באשמתם ולכן הוטסו רק למחרת לארץ.
התובעים שכרו את שירותיה של בל, להסדיר עבורם את אשרת השהייה ברוסיה לזמן הטיול, זה תפקידה כסוכנות נסיעות, והיא קיבלה תשלום על כך והדבר היה באחריותה, גם לפי הודאתו של מנהלה, מר רוני לוינשטיין (עמ' 32, 34 לפרוטוקול הדיון).
חובה זו חלה על הסוכנות מכוח סעיפים 2 ו- 3(3)(ב) לתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות).
בל התרשלה במילוי תפקידה וחובותיה ולפיכך כל האחריות רובצת לפתחה.

נזקי בני הזוג מנופחים וללא כל פרופורציה ובנוסף לא הוכחה תביעת בנותיהן - מלי וגלית, ודינה להידחות, שכן הן לא השתתפו בטיול ולא נגרם להן כל נזק.

העדים, העדויות והרחבות החזית
מטעם התובעים - הגישו תצהיר עדות ראשית ונחקרו בעלי הדין - מזל, ניסים, גלית ומלי וגם העדה הגב' אביבה ג'ין, אשר היא ובעלה, נטלו חלק בטיול (להלן: "הגב' ג'ין").

מטעם הנתבעת 1 - הגיש תצהיר ונחקר העד מר רוני לוינשטיין, המשמש כמנהלה של הנתבעת 1 (להלן ולעיל: "מר לוינשטיין").

מטעם הנתבעת 2 - הגישה תצהיר ונחקרה העדה הגב' אביבה פלג, המשמשת מנהלת האופרציה בנתבעת 2 (להלן: "הגב' פלג").

ביום 11.09.05, התקיימה ישיבת ההוכחות ונחקרו בחקירה נגדית הגב' ג'ין, מזל, ניסים, מלי וגלית. וביום 23.01.06, התקיימה ישיבה נוספת, בה נחקרו בחקירה נגדית מר לוינשטיין והגב' פלג.
כל הפניה לדברי העדים בפרוטוקול הדיון, משמע ליום בו נחקר העד כאמור.

נתבעת 2 הגישה תצהיר נוסף מטעמה, של המדריך (מר יכין ברוך), שלמרבה הצער עד לדיון, הלך לעולמו. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש להתיר תצהיר זה כראיה ואם לאו.
כאמור, חקירה נגדית על תצהיר של המדריך לא התקיימה, ובנסיבות אלו, עדות זו הינה עדות שמיעה, שהינה כידוע עדות פסולה, למעט חריגים שנקבעו בדין המתירים עדות שכזו.
אימרה של נפטר, שהינה בגדר עדות שמיעה, יכולה להתקבל באופן חריג, מקום בו היא נאמרה על סמך ידיעתו האישית והוא היה מודע, כי היא נוגדת אינטרס רכושי או ממוני שלו ועשויה לפגוע בו (ע"א 601/68 מתיה ביידר נגד עמיאל לוי ואח', פד"י כג (1), 594).
המדריך מסר תצהיר, שלא היה לו בו כל אינטרס ממוני, ובודאי שלא היה בו ניגוד לאינטרס שלו, אלא להיפך, למדריך היה אינטרס לעזור לנתור, שהיוותה את מקום עבודתו ופרנסתו.
בנסיבות אלו, ובייחוד כאשר לביהמ"ש לא הייתה הזדמנות להתרשם מעדותו של הנפטר (כמו המקרה שהיה בע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ.חב' חזקיהו פ"ד מ"ד (1) 686), לא ניתן לראות בעדות שכזו כראיה.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ הסוכנות בעניין זה, לפיה היה על התובעת לדרוש חקירתו של המנוח ומשלא עשו כן, ויתרו על חקירתו ויש לקבל את תצהירו כראיה. התובעים לא ידעו שהעד עומד ללכת לעולמו, ולא ברורה לי טענת ב"כ סוכנות הנסיעות בל, בבקשו כי התצהיר ישמש כראיה, תוך השתת טענתו על תק' 522(ב') לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן תקנה זו עניינה בחקירת מצהיר "בהליך בינים". תק' 522(א) היא זו שעוסקת, בעדים שנתנו תצהיר "בהליך עיקרי", ולפי תקנה זו חובה על המצהיר להתייצב לחקירה "אלא אם כן הודיע בעל הדין שכנגד בהודעה בכתב לבית המשפט ולכל בעלי הדין, שהוא מוותר על חקירתו של המצהיר". התובעים לא הודיעו כי הם מוותרים על חקירתו של המדריך, וגם מטעם זה אין מקום לקבלה, ועדות זו אינה יכולה לשמש כראיה.

התובעים טוענים, כי בשני מקרים, סוכנות הנסיעות בל "הרחיבה חזית".
במקרה הראשון - בטענה כי התובעים ויתרו על תביעתם כשחתמו על ספח השיק, ובמקרה השני - בטענה כי על התובעים היה להפנות תביעתם לחב' שע"ל, שעסקה בהוצאת האשרות.
טענות אלו מהוות אכן הרחבת חזית אסורה, ולמעלה מן הצורך יש לציין, כי טענות אלו, גם אם היו בגדר טענות ראויות לבחינה, הן לא הוכחו או שאין בהן כדי לסייע לסוכנות. התובעים מעולם לא ויתרו על תביעותיהם וכידוע הדין הינו ברור וחד משמעי, במקרה של ויתור, כי יש צורך, במקרה שכזה בהסכמה ברורה וחד משמעית. התובעים לא חתמו על ויתור גם על ספח השיק מיום 09.09.03, בו צוין כי הוא מהווה "החזר הוצאות ע"ס קבלות מצורפות". חתימה על עצם קבלת השיק אינה יכולה, במפורש או במשתמע, להיחשב כויתור. אם היה ספק לגבי כוונת התובעים, לעניין הויתור, הרי שמכתב עו"ד של התובעים, שנשלח לסוכנות כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביום 02.12.03, אינו מותיר ספק לגבי כוונתם לעמוד על זכותם לקבלת פיצויים, גם מהסוכנות, והסוכנות מטעמה לא השיבה למכתב זה והתבססה על הויתור לכאורה. מזל חזרה בעדותה על עמדתה וגרסתה בעניין זה, גם במהלך חקירתה הנגדית (עמ' 12 שורה 12 לפרוטוקול). מכל הטעמים האמורים נדחית טענת הויתור, גם מהטעם הענייני ולא רק בשל היותה הרחבת חזית.

גורל דומה חל לגבי הטענה לעניין שע"ל, אותה יש לדחות, גם מהטעם שהינה מהווה הרחבת חזית אסורה וגם מהטעם הענייני שאין בה כל בסיס משפטי או עובדתי. התובעים אינם יודעים את מי מעסיקה הסוכנות לביצוע מטלותיה ומחויבויותיה. אלו מבוצעים ע"י עובדי החברה, קבלני משנה או כל צד שלישי אחר והיא אחראית למעשיהם ולמחדליהם. לו חשבה הסוכנות, כי שע"ל כשלה במשימתה, הייתה יכולה לשלוח לה הודעת צד ג' (כך נהגה סוכנות נסיעות למשל בפסק"ד בעניין דסקל דב נ. ראשון טורס ולופטהנזה וצד ג' אינרטור (תק 001552/05 בית משפט לתביעות קטנות פ"ת), אך הסוכנות בחרה שלא לעשות כן מטעמיה. התובעים לא התקשרו עם שע"ל, לא שילמו לה תמורה ואין להם כנגדה כל עילת תביעה, וטענת הסוכנות בעניין זה, מעבר לעובדה שהיוותה הרחבת חזית, היא גם אינה מהווה טענת הגנה כלפי תביעת התובעים.

דיון
מערכת היחסים שבין בני הזוג לבין הנתבעות, הינה בעיקרה הסכמית-חוזית ו/או נזיקית, ולפיכך יש לבוחנה בעיקר לאור דיני החוזים, דיני הנזיקין והחוקים הספציפיים הנוגעים לחובות הספק או סוכן הנסיעות כלפי הנוסע.
עובדות המקרה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת והנתבעות, אם כי בלשון רפה, מנסות להטיל את האשם על בני הזוג.
בפועל, מכירות הנתבעות בכך שלבני הזוג נגרם נזק, עקב אותה תקלה, המהווה הפרת הסכם או עוולה או הפרת מחויבות שעל פי הדין, והן מנסות בעיקר לגלגל את האשם, אחת לפתחה של רעותה.

החוקים הנדרשים לבחינת חבות הצדדים והתוצאות הנובעות מהפרת החבות הינם:
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים כללי"), חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פק' הנזיקין"), ובהתייחס לבל גם חוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק שירותי תיירות"), תקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א-2000 (להלן: "תקנות שירותי תיירות") ותקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות) התשס"ג-2003 (להלן: "תקנות התיירות גילוי נאות").

החוזה שנכרת בין בני הזוג לבין הנתבעות הינו חוזה משולש, לפיו אמורים היו להיות מסופקים לבני הזוג, שירותי טיול מאורגן לרוסיה ולסקנדינביה.
הלקוח המבקש לצאת לנסיעה לחו"ל, ובייחוד לטיול מאורגן, אינו מבחין ואינו מאבחן בין התחייבויות הסוכנות לבין התחייבויות הספק, וכל רצונו לצאת לטיול בשלום ולחזור חזרה בשלום ארצה, לאחר שנהנה בטיול.
כשבוחר הלקוח בטיול מאורגן, הוא מצהיר "קבל עם ועדה", כי הוא מבקש לצאת לחו"ל לטיול, בו יהיה מי שידאג ויטפל בכל התנאים והסידורים ההכרחיים הנדרשים, לצורך יציאתו לפועל של הטיול.
הנוסע לחו"ל, יכול באופן תיאורטי, לרכוש בעצמו ובנפרד, כרטיס טיסה, לינה במלונות, העברות, טיולים במקום ולטפל בעצמו בכל הסידורים ההכרחיים האחרים הנדרשים לצורך הטיול וכד', על כל יתרונותיה וחסרונותיה של דרך זו. אך כשהוא בוחר בדרך הטיול המאורגן, הוא פעמים משלם מחיר גבוה יותר, אך מנגד הוא זוכה בכך שכל הסידורים והארגונים ההכרחיים, נעשים ע"י אחרים.

ברור שסידורים וארגונים, משמעותם אותם התנאים שבלעדיהם הטיול אינו יכול לצאת לפועל, כמו כרטיס טיסה , מלון, דרכון תקף וויזה, ככל שיש בה צורך ביעדי הטיול.
אין זה מתקבל על הדעת, כי הנוסע התמים, שכל רצונו לצאת לטיול, יעסוק בבדיקת פעולות ומעשי סוכנות הנסיעות וספקי הטיולים המאורגנים. דרישה שכזו יכולה להביא לאבסורד לפיו, במקרה של טעות למשל בכרטיס הטיסה, יטילו הנתבעות את האשם על הנוסע בטיול המאורגן, שלא בדק שכרטיסי הטיסה שהונפקו לו הם ליעד הנכון ולמועדים הנכונים, או כי שובר בית המלון (הוואוצ'ר) שניתן לו, ניתן למלון הנכון, בעיר הנכונה, ואולי במדינה הנכונה וכד'. כפי שיפורט בהמשך, איני סבור כי הנוסע פטור לגמרי מחובות זהירות, אך אלו חובות "מינוריות", לעומת חובתן של הנתבעות, כל אחת בחלקה, לדאוג כי בידיו של הנוסע לטיול המאורגן, תהא אשרה בת תוקף לכל היעדים ולכל התקופה הנדרשת.

תפקידי הספק ותפקידי הסוכנות שונים במהותם, ובלאו הכי חבותם שונה, אלא שיש מקרים בהם יש לראותם, ביחסיהם עם הלקוח, כמי שפועל כגוף אחד, המספק את השירותים בצוותא, או שאחד משמש שלוחו של השני.

במערכת היחסים הפנימית שבין הספק לסוכנות, יכולות לחול מחויבויות והתחייבויות שונות מאלו הקיימות למול הלקוח. טענה של אחד מהם, כי משנהו הפר מחויבותו, הינה עילה טובה למשל, למשלוח הודעת צד ג' ביניהן, אך זו אינה מעניינו של הלקוח, באותם המקרים בהם פועלים הסוכנות והספק ביחד במתן השירות.

כפי שיפורט, הוצאת האשרה ובדיקתה, היו באחריותן של שתי הנתבעות והן בהתאם לדין, חבות ביחד ולחוד, בגין הנזקים שנגרמו לתובעים, עקב הכשל בהוצאת האשרה ובדיקת תקפותה.
בהתאם לחוק החוזים כללי בס' 54: "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד".
המצב שונה לגבי הפרת המחויבות בהתייחס לאירועים בחו"ל, שם מרבית האשם, ככל שייקבע שיש כזה, רובץ לפתחה של נתור ורק במעט על הסוכנות.

מערכת היחסים שבין הצדדים כאמור, הינה במהותה מערכת חוזית שנכרתה בין הצדדים, בכתב או בדרך של התנהגות.

תנאי מוקדם וראשוני ליצירת חוזה תקף, הוא קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים, לפיה צד אחד - הנוסע, מתחייב לשלם את התמורה הנדרשת ממנו, ואילו הצד השני - הספק והסוכנות, דואגים לכל הסידורים והאישורים הנדרשים ולבדיקת תוקפם.
סעיף 1 לחוק החוזים כללי קובע, כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול. הצעה וקיבול הן אפוא הצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה. שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון אלה אכן יהוו חוזה, והן גמירות דעת ומסוימות.
בני הזוג רצו להתקשר בחוזה, לפיו יינתנו להם שירותי הטיול המאורגן, מתחילתו ועד סופו, והנתבעות, בחלוקה הפנימית ביניהן, הסכימו ליתן שירות זה, כשהוא כולל הוצאת אשרה לכל התקופה, כנגד התמורה ששולמה להן.

תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל שום בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים פ"ד לו (2) 165, 162).

גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. המבחן לבדיקת גמירות דעתם של הצדדים, הינו מבחן אובייקטיבי, אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר, ומתוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, בין אם הוא נלמד מהתנהגות הצדדים או מתוך חוברת הטיולים של נתור או מתוך הוראות החוק.

שתי הנתבעות חבו כאחת כלפי בני הזוג, להוצאת האשרה ולבדיקת תקפותה, לכל תקופת הטיול, כאשר לכל אחת מהן חלק עצמאי וישנם גם חלקים חופפים ומשיקים, באותה מחויבות.

ביטוי ברור וחד משמעי למחויבות זו של הסוכנות-בל ניתן היה למצוא בכך:
א. שהיא זו שדאגה בפועל לקבלת האשרה (ואין חשיבות כי ביצעה משימה זו באמצעות שלוחה שלה, חב' שע"ל, שעיסוקה בהוצאת אשרות וויזות לסוכנויות הנסיעות).
ב. היא זו שקיבלה תמורה בגין הטיפול בהוצאת האשרה (כ - 120$).
ג. העד מטעמה, הודה בחבות ובכישלון הסוכנות בטיפול בעניין (ראה ס' 9 ו- 10 לתצהירו של לוינשטיין ועדותו בביהמ"ש בעמ' 32 ו-33 לפרוטוקול).
ד. הוראות החוק, המטילות על הסוכנות מחויבות, למסור לנוסע מידע, הקשור לתוקף הדרכונים והצורך באשרות (ראה ס' 2 ו- 3(3)(ב) לתקנות התיירות גילוי נאות).
ביטוי ברור וחד משמעי למחויבות זו של הספק-נתור ניתן היה למצוא בעובדה:
א. הספק הינו זה שארגן ושמכר את הטיול המאורגן, קיבל את התמורה בגינו והוא זה האחראי, כי טיול זה ייצא לפועל כסדרו (ואין להטיל אחריות זו רק על הסוכנות, שתפקידה בד"כ הינו תפקיד של מתווך, הגם שבענייננו תפקידה והמטלות שחלו עליה, היו נרחבות יותר, מכוח הסכמתה ומכוח הוראות הדין).
ב. התמורה שמקבל ושקיבל הספק, הינה התמורה המירבית והעיקרית עבור ארגון הטיול, על כל חלקיו, ובכלל זה עליו לדאוג, כי נוסעי הטיול המאורגן יהיו מצוידים באישורים הנדרשים כדי שהטיול ייצא לפועל.
ג. הספק דאג לקיים בעזרת מדריכיו מפגש עם הנוסעים לטיול, בטרם היציאה, ובאותו מפגש הדגיש המדריך "את הקשיים הכרוכים בטיול ברוסיה והצורך בקיומה של אשרה בת תוקף לרוסיה..." (ראה המבוא לכ"ה של הספק) .
האמור בכתב ההגנה של הספק אינו מותיר ספק, כי גם הספק ראה בכך חלק מהמטלות המוטלות עליו.
ד. אם לא די באמור, בקשר למפגש שהתקיים עם נוסעי הקבוצה, הרי המדריך שפעל ללא צל של ספק מטעם הספק, דאג לפי גרסת נתור, לטלפן לבני הזוג (שנעדרו מהמפגש) בטרם הנסיעה "וחזר על שנאמר במפגש הקבוצה והצורך באשרות ודרכון בתוקף" (ראה השורה האחרונה בעמ' 1 המבוא לכ"ה של הספק).

מהאמור עולה, כי בהתקשרות עם הנתבעות, ניתן היה למצוא, לצד ההסכמות המפורשות או המשתמעות, באשר לחבותן להוצאת אשרה בתוקף, גם סממנים חיצוניים ברורים לכך.

גישת החוק ליצירת חוזה מושתתת כאמור על התיאוריה האובייקטיבית, האופיינית לדין החוזים המודרני. על פי תיאוריה זו, מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה. הוראות חוק החוזים הדנות ביצירת חוזה מקנות תוקף לכוונות הצדדים ולרצונותיהם, אולם רק כפי ביטויים החיצוני.

מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירות דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה וכזו כאמור ניתן למצוא כאן למכביר. גם לפי מבחן ההסכמות לגופן וגם לפי מבחן הסממנים החיצוניים, בין אם הדבר נעשה במבחנים אובייקטיבים או סובייקטיביים, ברור אפוא, כי שתי הנתבעות ביחד, התקשרו עם בני הזוג בהסכם, שכלל מחויבות שלהן להוצאת אשרה בת תוקף, לכל התקופה בה היה צורך באשרה שכזו.

תפקיד סוכן הנסיעות והתנהלות הסוכנות בל -
לסוכנות בענייננו הייתה מחויבות כפולה. האחת, זו שנטלה על עצמה מפורשות למול בני הזוג והשנייה, המחויבות הכללית החלה על סוכן נסיעות בכלל ובפרט זה המוכר טיול מאורגן. על סוכן הנסיעות הבא במגע ישיר עם צרכן, ובתור מי שמבצע בפועל את המכירה של הכרטיס, למסור לצרכן באופן דקדקני ומפורט את כל המידע הרלוונטי לעסקה וכן מוטלת עליו החובה (בייחוד במקום או במקרה שהדברים אינם ברורים) להבהיר ולהסביר לצרכן כל פרט ובין היתר את אלו המפורטים בחוק.
על סוכן הנסיעות מוטלת החובה לגלות "גילוי נאות" של כל פרט ומידע הידועים לו ושעשויים להשפיע על החלטת הנוסע - הצרכן, בקשר לבצוע העסקה, ובין היתר על דרך ביצועה של העסקה, המגבלות הכרוכות באותה עסקה, כמו הצורך באשרה לצורך ביקור בארץ היעד בה נדרשת אשרה שכזו, ובייחוד בטיול מאורגן, כפי שהיה בעניינו, ואי הקפדה על כך, מעצם טבעה, יוצרת לא אחת טעויות ותקלות, הגורמות לנוסע לשהות במדינת נכר, באורח בלתי חוקי על כל המשתמע מכך.

אינני מוצא לנכון, גם במקרה זה, להיכנס לעומק מחויבויותיהם של סוכני הנסיעות, באשר וכפי שיפורט בהמשך, שאלה זו מתיתרת במקרה זה, לאור המסקנות העובדתיות אליהן הגעתי בתיק זה, כי מחויבות הסוכנות נובעת בראש ובראשונה, מהסכמתה ומההתחייבות שנטלה על עצמה, לטפל עבור בני הזוג בהוצאת האשרה לכל התקופה.

יחד עם זאת, אני מוצא לנכון לציין, כי לא נראה שמטרת החוק עולה בקנה אחד עם טענת הסוכנות, כי תפקידה של סוכנות הנסיעות במגעיה עם הצרכן, מסתכם בהעברת מידע טכני ותו לא, או כי סוכן הנסיעות, תפקידו רק לתווך ולקבל את עמלתו ובכך מסתיים תפקידו.
העובדה, כי מדובר בטיול מאורגן וביעד שיש להצטייד באשרה כדי להיכנס ולשהות בו, והעובדה כי הסוכנות קיבלה תשלום בגין הוצאת האשרה, חייבו את סוכנות הנסיעות בענייננו, לנהוג במשנה זהירות, לבדוק בעצמה את האשרה ולא לנסות לצאת ידי חובה בטענה, הבלתי הגיונית והבלתי סבירה, כי הם התריעו בפני
הלקוח, שהאחריות לבדיקת האשרה מוטלת עליו, או על הספק.
חובה שכזו על סוכן הנסיעות, אינה קיימת בדרך כלל, בכל טיסה רגילה ושגרתית (כל מקרה צריך להיבחן לגופו), אך אין ספק שהיא בהחלט קיימת כאשר מדובר בטיול מאורגן שעלותו גבוהה (פעמים) ועצם העובדה כי מדובר בטיול מאורגן, אמורה להגביר את החשש והחשד אצל הסוכן, שמא בפני
ו עומד לקוח שיש סיכוי, כי אינו יכול להסתדר בעצמו והוא זקוק לארגון של הטיול ע"י הסוכן והספק ובכלל זה, הוצאת האשרה.

אין חולק, כי הסוכנות נכשלה בהוצאת האשרה ועוד אין חולק, כי בדיקת האשרות לא נעשתה ע"י הסוכנות או הספק, שכן אם הייתה נעשית, הייתה מתגלית הטעות ותובענה זו לא הייתה באה לעולם.

אין כל חובה שבדין, כי לסוכנות נסיעות יהיה ביטוח אחריות מקצועית (ראה סיכומי התובעים ס' 41) אך מאידך, אין כל הצדק למחדל או לרשלנות הסוכנות, באופן שהאשרה ניתנת לפרק זמן פחות מן הנדרש.

אני סבור, כי תקלה ומחדל נפלו בהתנהלות הסוכנות, אך מכאן ועד "להגדרות" בהן השתמש ב"כ התובעים לתיאור המקרה, המרחק גדול. שימוש במונחים "זרע הפורענות" או "שערורייתיות", ביטויים בהם השתמש ב"כ התובעים, אינו מייצג נכונה את התנהלות הסוכנות. מקור התקלה בטעות אנוש, שאכן גרמה לנזק כבד יחסית לבני הזוג, אך כידוע בני האדם טועים לעיתים וגם אצלם קיימות תקלות, וכן ידועה האמרה כי "מי שאינו עושה אינו טועה". ברור שיש "לשלם" על טעויות, אך בגין טעויות אנוש שאינן נעשות במזיד או ברשלנות רבתי, אין מקום להעניש, אלא רק לפצות.

ב"כ התובעים, בניסיונותיו להציג את רשלנות הסוכנות, מניח כי "ניתן היה לקבל אשרת שהייה ברוסיה למספר ימים גדול יותר מזה שסודר בפועל..." (ס' 41 לסיכומיו) ומפנה לדברי העד לוינשטיין בעמ' 27 לפרוטוקול, אלא שטענה זו לא הוכחה ועד זה אומר את ההיפך, כשהוא נשאל לגבי אשרה ברוסיה ("לא. ברוסיה קובעים לפי ימים"), ברוסיה מתקבלת אשרת שהייה לימי השהות/הטיול ולא מעבר לכך.
הכשל של הסוכנות החל, כשאנשיה ושלוחיה מילאו טפסים לשלושה ימים ולא לארבעה ונמשך, כאשר האשרות חזרו ובטרם נמסרו לבני הזוג, ולא נבדקו.
לתובעים טענות קשות, גם בקשר להתנהלות הסוכנות כשנודע על התקלה, ואין בידי להסכים לטענה זו. מהעדויות ששמעתי ועל פי התרשמותי, עשה מר לוינשטיין כל שלאל ידו, על מנת לסייע בידי בני הזוג. כפי שיפורט, הטיפול בבני הזוג בחו"ל, מוטל על מי שארגן את הטיול - הספק - נתור, ותפקידו של הסוכן, לנסות ולסייע ללקוח ככל שהוא יכול, במידת האפשר.
תוצאות המחדל הראשוני, נתנו את אותותיהם, גם בעת שבני הזוג היטלטלו בחו"ל לאחר שהורדו מהרכבת, אך עם כל הצער הכרוך בסבלם, אין זה אומר שמחדלה ורשלנותה של הסוכנות נמשכה או נוצרה או התחדשה, ההיפך הוא הנכון. לא הוכח כי דבק כל רבב בפעולותיה, באירועים שבחו"ל, גם אם היא לא הצליחה למנוע את נזקי בני הזוג.

בני הזוג שכרו את שירותי הסוכנות, כדי להסדיר עבורם את אשרות השהייה ברוסיה בזמן הטיול, מעבר ובנוסף לתפקידה של הסוכנות, כמי שתיווכה ברכישת הטיול המאורגן מנתור.
מר לוינשטיין הודה מפורשת, ברוב כנותו, כי הסוכנות קיבלה תמורה בגין שירות זה וכי הוא רואה עצמו אחראי להוצאת האשראי וגם לכשל שהתגלה לאחר מכן.
בתצהירו מצהיר מר לוינשטיין, כי משרדו החל בהליך סידור הזמנת הויזות ובאשרת השהייה לבני הזוג ברוסיה (ראה סעיף 9 לתצהיר העדות) ובחקירתו הנגדית הוא מודה, כי הסוכנות היא זו שטיפלה באשרות ולא נתור (עמ' 32 - 33 לפרוטוקול הדיון).
חבותה של נתור בעניין האשרות, איננה בהוצאת האשרה, כפי שיפורט בהמשך, אלא בבדיקת תקפותה לכל תקופת הטיול הנדרשת, דבר שהיה עליה לעשות כדי שהטיול יצא לפועל כתיקנו וכסדרו, עבור בני הזוג.
גם התובעים וגם נתור, ובמידה רבה גם הסוכנות, מסכימים כי הטיפול בפועל, בהוצאת האשרה, היה באחריותה ובטיפולה של הסוכנות, ומשכשלה הרי שהיא האחראית (ראה עדותה של מזל בעמ' 11 ועדותו של ניסים בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון).
הסוכנות דאגה לקבלת אשרת נסיעה למשך שלושה ימים במקום לארבעה ימים, וכאן החל הכשל והוא נמשך, כאשר הדרכונים הגיעו בחזרה לידיה והיא לא בדקה, האם האשרה ניתנה למספיק זמן (ראה עדות לוינשטין בעמ' 33 לפרוטוקול הדיון).
מר לוינשטיין, ברוב כנותו במפורש ובמשתמע, הודה כדבריו כי "יש לי ממה להפיק לקחים".
אני תקווה שאכן מר לוינשטיין הפיק את הלקחים הנדרשים, ועתה הוא מקפיד על כל תג ותו בעניין זה, כדי למנוע נזק ללקוחותיו והנוסעים דרכו, כפי שארע בענייננו.

תפקיד מארגן טיול מאורגן - הספק נתור -
ארגון טיולים מאורגנים לחו"ל, תובלה אווירית, אכסון אנשים בחו"ל, העברות ממקום למקום וכיו"ב ככלל, הוא עיסוק מסובך ומורכב מאין כמוהו, וכל מי שמשתמש בשרות זה יודע, כי בשרות כה מסובך ומורכב, תקלות מזעריות, הן דבר נפוץ ושכיח; ואולי אף כורח המציאות.
מאידך, מקום בו החברה המספקת את הטיול המאורגן, אינה דואגת כי יתקיימו כל התנאים ההכרחיים לקיום הטיול, היא מפרה את החוזה עם הנוסע, או חורגת מכללי ההתנהגות והשרות המצופים, שהשתרשו כחלק מהשרות שיש ליתן, גם אם אינו כתוב בחוזה. במקרה שכזה, מן הדין לפצות את הנוסע בהוצאות הממשיות שנגרמו לו ואף בנזקים העקיפים ובכללם בעוגמת הנפש.

פעמים "נבנות" ע"י הנוסע תביעות, על בסיס חריגות מזעריות ושינויים מתבקשים עקב תקלות בלתי צפויות, או כאלו שגרמו לנזקים קטנים ואפסיים. תביעות שכאלה, לעניות דעתי, יש לדחותן תוך חיוב בהוצאות, שכן התחושה הכללית היא, כפי שכבר הביעו לא אחת בתי המשפט, כי הגשת תביעות כאלו הפכה "לאופנה", לפיה התובע מנסה מזלו ואם לא צלח, בד"כ ביהמ"ש נוהגים כלפיו בסלחנות.

טיולים מאורגנים מחייבים לא אחת, במדינות היעד, אשרה. ברור שהחב' המוכרת את הטיול, מחובתה לדאוג, כי בידי הנוסע אשרה ברת תוקף, וזאת כדי שהטיול שרכש ייצא אל הפועל במלואו וגם כדי ששאר חברי הקבוצה לא יצטרכו להתעכב, או שהטיול ישתבש עקב תקלה שכזו.
הספק, המוכר טיול מאורגן, בשום פנים ואופן אינו צריך לחוש מאוים מפני תביעות של נוסעיו, אם מתברר כי פעל באורח סביר, בנסיבות המקום והזמן, כפי שלמשל פעל המדריך בעת שהתגלתה התקלה בחו"ל, אך עליו לשאת בתוצאות ובנזקים שנגרמו לנוסעיו, עקב אותה תקלה ומחדל שאירעו ושנולדו בארץ, כשלא בדק את תוקף האשרה.
עילות התביעה, בהן נתקלים בתי המשפט, בקשר לנסיעות לחו"ל, הינן מגוונות כיד הדמיון; לדוגמא, בתביעות שהוגשו לבית המשפט נידונו טענות נוסעים, פעם בשאלה האם הוגשה חביתה במקום בלינצ'ס ופעם אם זה עוף במקום בשר ופעמים זה בשאלת הכשרות ופעמים זה בשאלת סוג הכסא, המרווח או אפילו סוג הסרט שלא לדבר על איכות השרות וסגנון (אינטונציית) הדיבור של הדיילים/ות וכדומה.
המקרה שבפני
, אינו נמנה על אותו סוג של תביעות. כאן אירעו תקלות מהותיות, בעקבותיהן נגרמו נזק ועוגמת נפש שאינם קלי ערך.

האירועים בחו"ל מעת ההורדה מהרכבת -
כשנודע לספק - נתור על התקלה, בקשר לבני הזוג, הוא בעצמו ובאמצעות המדריך מטעמו, נהגו בצורה המתבקשת והסבירה ביותר. כאמור הספק היה אחראי על הטיול וחובתו הייתה לדאוג לבני הזוג, וכך הוא עשה וכך נהגה גם הסוכנות, כשניסתה בכל אמצעי לעצור ולהקטין את הנזק, הגם שלא הייתה לה חובה שבדין, בנסיבות אלו, לטפל בלקוח המצוי בחו"ל.
כשמתגלית תקלה או אירוע דוגמת זה שהיה בענייננו, על הספק לנקוט בכל דרך, על מנת למנוע את המשך התקלה והנזק שנגרם. משבחרו בני הזוג שלא להמשיך בטיול (ובנסיבות העניין זו הייתה זכותם), היה על הספק לעשות כל שבידיו, על מנת לדאוג להחזירם לארץ, במהירות האפשרית, תוך מניעת נזק נוסף מהם. אין כל אפשרות ואין כל הצדק לדרוש מהספק-נתור, בעת שמתגלה תקלה, כי יורה על הפסקת הטיול והצמדת המדריך לבני הזוג תוך נטישת שאר הקבוצה לפרק זמן לא ברור. מה יקרה אם חלק מהנוסעים בקבוצה יחשבו שהפתרון ראוי וחלק לא, האם עליו לנהוג לפי הרוב? או שמא עליו לצפות, כי אותו חלק שלא היה שבע רצון מהחלטתה, יגיש תביעה כנגד הספק, בגין נזקיו.
המבחן האמיתי הוא המבחן, האם קיים הספק- נתור חובותיו, בדרך מקובלת ובתום לב, ושלא ברשלנות בנסיבות העניין והזמן. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות, הגעתי למסקנה, כי נתור או הסוכנות לא יכלו לנהוג בדרך שונה ויעילה יותר מזו שבה פעלו, כשהתגלתה התקלה. העובדה כי הפתרונות לא היו משביעי רצון, הם תוצאה ישירה של אותה תקלה שארעה, כבר בשלב הוצאת האשרה בארץ, והם אינם תולדה של התרשלות או מחדלים חדשים, שאירעו בחו"ל.

האחריות וחבות הנתבעות -
כאמור, תפקידה של הסוכנות, כמו גם תפקידו של מארגן הטיול, לדאוג כי בידי הנוסעים יהיו כל האישורים ההכרחיים לצורך נסיעה לחו"ל ובכלל זה, אשרת שהייה לכל אותם המדינות בהם מתקיים הטיול, וכשיש צורך באשרת שהייה.
כפי שפירטתי לעיל, קיימים תנאים הכרחיים לצורך יציאה לטיול כמו כרטיס טיסה, דרכון, אשרת שהייה וכדומה ואלו תנאים שכאשר אינם מתקיימים, לא ניתן לצאת לטיול.
לצורך יציאת טיול כזה קיימים תנאים נוספים, אך אלו אינם תנאים הכרחיים שבלעדיהם הטיול לא יכול לצאת אל הפועל, או כאלו שניתן להשלימם או להמירם כשמתגלה חסרונם, כגון ביגוד חם לצורך יציאה למדינה בה שורר חורף קשה.

קיומה של אשרת השהייה הינו תנאי הכרחי, ולא רק שבלעדיה לא יכול הנוסע לצאת לטיול או לשהות באותה מדינה בה מתקיים הטיול, אלא שבמקרים מסוימים, סיטואציה כזו עשויה להכניס אותו להגדרה של מי שמבצע עבירה פלילית, ולא אחת נכלאים ונאסרים, אנשים המצויים במדינה ללא אשרת שהייה, על כל המשתמע מכך.

לא ברור לי מדוע, מתכחשת נתור לאחריותה ולחבותה בעניין זה, שכן חבות זו הינה תנאי הכרחי לקיום הטיול המאורגן על ידה ואם לא די בהגיון ובסבירות של קביעה זו, הרי שהתנהלותה של נתור עצמה, מוכיחה כאלף עדים, כי גם היא בעצמה ראתה זאת, כחלק מאחריותה וחובתה, שאחרת לא הייתה דואגת לכנס את הקבוצה לפני הנסיעה, ולוודא כי המדריך באותה נסיעה על פי הנחיותיה, ידגיש בפני
הנוסעים, את הצורך בקיומם של דרכונים ואשרות שהייה תקפים.

לא רק זאת, כי אם גם זאת כאמור, בני הזוג שנעדרו מאותה פגישה, קיבלו לטענת נתור הודעה טלפונית מהמדריך, כי עליהם לוודא ולבדוק את אשרת הנסיעה, ואם נתור לא ראתה עצמה כאחראית לקיומה של אשרה תקפה שכזו, אלא הנוסע או הסוכנות, מדוע דאג המדריך לטלפן לבני הזוג ולהדגיש בפני
הם את הצורך באשרה כטענת נתור?
עדת התביעה, הגב' ג'ין, שהשתתפה באותו מפגש שהתקיים בהעדרם של בני הזוג, העידה מפורשות, כי באותה פגישה לא בדקו דרכונים אלא הסבירו להם, שאובדן דרכון ברוסיה זה סיפור. אמרו להם באופן כללי, כי יש צורך בוויזות, אך איש לא בדק אותם ולא הסביר להם את החשיבות (עמ' 5 שורות 7 - 8 ועמ' 16 שורה 24 לפרוטוקול).
ניסים העיד, כי אכן המדריך שוחח איתו טלפונית, אך לא אמר לו דבר לגבי הצורך בדרכונים או באשרה. מהקשר הדברים, ברור שהמילה "ויזה" באותה שיחה, משמעה היה כרטיס אשראי ובכל מקרה ברור, כי המדריך לא בדק איתם בפועל את קיומה של האשרה, שאם היה עושה כן היה מונע את התקלה והנזק הנתבעים כאן.

המדריך שידע, כי בני הזוג לוגסי נעדרו מאותו מפגש, היה צריך לנקוט במשנה זהירות ולבדוק ואף לוודא, כי אותן אשרות ודרכונים ברי תוקף מצויים בידם, הוא יכול היה לעשות זאת גם בטרם יצאו לטיול וגם כשנפגשו בנתב"ג.

בשולי הדברים, כבר עתה אני מוצא לנכון לקבוע, כי לא הוכח שהמדריך היה בלתי מיומן וחסר כישורים כטענת התובעים. הפגם היחידי שניתן להעלות בקשר עם המדריך, הינו בעובדה, שהוא אינו דובר את השפה הרוסית. אך פגם שכזה אינו קשור להתנהלותו, אלא לשולחיו. מאידך לא הוכח לי, כי גם אם המדריך היה יודע את השפה, יכול היה למנוע את הנזק או להקל על בני הזוג. כאמור מהעדויות ששמעתי עלה, כי המדריך פעל באופן סביר ומקצועי, בנסיבות המקרה והזמן.

העובדה, כי המדריך נשאר עם הקבוצה ולא ירד עם בני הזוג, כשאלו הורדו מהרכבת בביקורת הגבולות, אינה מוכיחה דבר וחצי דבר לגבי התנהלות לקויה שלו. ההיפך הוא הנכון. לא הייתה ברירה בידי המדריך, אלא להישאר עם הקבוצה, ולא לנטוש את כולה.
אם היה מצטרף לבני הזוג, יכול להיות שהיה מקטין את נזקיהם ואת עוגמת הנפש שנגרמה להם, אך היה גורם נזק ניכר יותר ורב היקף לכל הקבוצה.
אכן תפקידו של מדריך כזה הוא ללוות את הקבוצה ולדאוג לכל ענייניה, ובכלל זה לתקלות מסוג אלו שאירעו במקרה שבפני
, אך אין זה אומר, שכדי לפתור תקלה אחת עליו לגרום לתקלות רבות יותר שהיקפן גדול לאין שיעור מזה שאכן נגרם.
העובדה, כי לבני הזוג נגרם נזק, ואולי אף לא צומצם עקב העובדה שהמדריך נשאר עם שאר הקבוצה, אינה גורעת מאחריותה של נתור לתשלום אותם נזקים שתחילתם והולדתם עוד בארץ, אך אין זה אומר, כי התנהלות לקויה ורשלנות חדשה נוצרה, כאשר המדריך לא ירד עם בני הזוג לתחנת הרכבת אלא המשיך עם הקבוצה.

לעניין טענת הספק, כי בחוברת שנמסרה לבני הזוג, נכללו תנאים המחייבים אותם לבדוק את נושא האשרה, וכי האחריות לכך הינה על הנוסע או על הסוכנות, לא הוכח לי כי חוברת כזו נמסרה להם וכי הסכימו לכל התנאים הכלולים בה.
אמנם יתכן כי חוברת כזו אכן ראו בני הזוג בטרם היציאה לטיול, אך לא די בכך כדי לחייבם לתנאים הכלולים באותה חוברת, באותיות הקטנות, ויש צורך להוכיח, כי הייתה גמירות דעת, מפגש רצונות, ונכונות והסכמה להתקשר על פי אותם תנאים.
לא רק שתנאים אלו לא הוכחו לי, אלא לא סביר בעיניי, כי בני הזוג אכן היו מודעים והסכימו לתנאים אלו, והעד לוינשטיין ידע לתאר זאת בצורה הברורה והחדה ביותר שניתן לתאר כאשר אמר: "ש: בתנאים הכלליים כתוב שבאחריות הנוסע לבדוק את האשרות, האם הפנית לתשומת ליבם? ת: 32 שנה אני בענף. בחיים לקוח לא קרא את ההוראות" (עמ' 33 שורות 18 - 19 לפרוטוקול).
כאמור, מי שכרת את ההסכם עם בני הזוג, בשם הסוכנות ובשם הספק, היה מר לוינשטיין, שהיה לצורך העניין גם שלוחה של הספק-נתור או זרוע ארוכה שלו, והוא בעצמו מעיד במפורש ובמשתמע, כי בני הזוג לא ידעו, לא הסכימו ולא התקשרו בהסכם, בהתאם לאותם תנאים הכתובים באותיות הקטנות באותה חוברת.

האמור בחוברת, משלא הוכח, אינו יכול לשמש כנגד התובעים אך הוא יכול לשמש כנגד הספק, המבקש לעשות בו שימוש וטוען, כי הוא מסמך מחייב.
באותה חוברת נכתב: "מלווה הקבוצה - מלווה קבוצה ישראלי בצוות המלווים של נתור יהיה מופקד על ניהולו הסדיר והתקין של הטיול במשך השהות בחו"ל".
עדת נתור - הגב' פלד מאשרת, כי זה מה שמובטח לנוסע במסגרת טיול מאורגן של נתור (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון).

מכאן ניתן ללמוד, כי אחריות נתור לנזקים אינה מתמצת בענייננו אך ורק בבדיקת תקפות האשרה בארץ, אלא גם בניהולו הסדיר והתקין של המשך הטיול, ואין צורך להרבות בדברים, כי בענייננו בסופו של יום, הטיול לא התנהל בצורה סדירה ותקינה מבחינתם של בני הזוג, כאשר תקלות נתור החלו בכך שלא דאגה כבר בארץ שיתאפשר לבני הזוג טיול סביר ותקין, משלא בדקה את תוקף האשרה.

בעניין זה, שבאחריות ובחבות (שלא לומר בהתרשלותה) של נתור, שותפים מטבע הדברים גם התובעות וגם הסוכנות, שלטענתה יש להטיל את כל האשם ובלאו הכי בתשלום הנזק, על הספק.
אין חולק, כי האחריות לדאוג לקיום הטיול כתקנו וכסדרו ולאירועים המתרחשים בחו"ל, הינה על החברה המארגנת את הטיול ולא על סוכנות, אך מאידך שתיהן אחראיות כאמור, לנזקים שאירעו בחו"ל, שמקורם ולידתם, בהפרות ובעוולות שעשו הנתבעות כלפי בני הזוג, בעת הוצאת האשרה ובדיקתה בארץ.

האשם התורם
השאלה שנותר אפוא לדון בה, בטרם פסיקת הסכומים להם זכאים בני הזוג, הינה שאלת האשם התורם של בני הזוג, אם בכלל.
הנתבעות טוענות, כי לתובעים אשם תורם גבוה ("100%"), המטיל עליהם את מלוא האחריות לנזק שנגרם להם.
בנסיבות העניין, מצאתי כי אין כל מקום לקבוע, כי לבני הזוג אשם תורם גבוה, ולכל היותר ניתן לומר כי קיים אשם תורם נמוך ומזערי, שאין בו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, אך יש בו כדי להשפיע על הכרעתי, לעניין ההוצאות שיש לפסוק לזכותם.

שניים הם המבחנים העיקריים לבחינת האשם התורם:
הראשון - האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר).
השני - מבחן חלוקת האשמה:
בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ראה האמור בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד ואח', פ"ד לח (4), ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון האגודה נ' מוסטפא בן אחמד, פ"ד מד (1) 422).

כך קבע הנשיא ברק בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה באר שבע בע"מ נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה (1) 828, בעמוד 839 ו- 838:
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. העדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורה בעובדה, שתוצאות אינם אחידות, אלא הם משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעיתים תוצאות אי קיום החובה היא בתשלום פיצויי או במתן אכיפה.
לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזים. לעיתים התוצאה הינה אלא זו שהפעולה שבוצעה תוך הפרת החובה אינה משתכללת ואינה תופסת".

תביעת התובעים עילתה בתחום הנזיקין, אך כפי שהובהר, מערכת יחסים זו נבחנת גם בהיבט החוזי, ונשאלת השאלה, האם ניתן להכיר בטענת האשם התורם בתחום החוזי.
מעמדו של האשם התורם מחוץ לגבולות פקודת הנזיקין, הוכר כבר בע"א 3912/90 exinin נ' טקסטיל והנעלה, פד"י מז (4) 64, וכן על ידי א. פורת, הגנת האשם התורם בדיני חוזים 1997 , בתזה שהוצגה על ידו בסיפרו, חלוקת האחריות בדיני חוזים, אוניברסיטת ת"א 1989.

פיתוח דוקטרינת האשם התורם בדיני החוזים אפשרית, מאחר ומבחן ציפיותו של הצד הנפגע אינו משמש עוד כמבחן בלעדי, וגם הצד הנפגע שהינו צד לחוזה, צריך למלא נטלים המוטלים עליו.

כאשר שני הצדדים לחוזה תרמו בהתנהגותם לנזק, אין כל מניעה ליישם את דוקטרינת האשם התורם גם על הנפגע (ראה מאמרו של הנשיא לשעבר, השופט שמגר, במאמרו מגמות המשפט, עיוני משפט כ', תשנ"ו - 1996 (5) בעמודים 20,21 וראה גם פסק דינו של השופט וסרקרוג מביהמ"ש המחוזי בחיפה, בת.א 333/95 אברהם שוסטר נ' יעקב אגרון ואח', בסעיף 32 - פורסם באתר משפטי נבו).

כאמור, אינני סבור כי לתובעים אשם תורם גבוה, שכן הם לא התרשלו ולא הפרו כל מחויבות ובכלל זה מחויבות חוזית שלהם. יחד עם זאת, דווקא משום העדרם מאותו מפגש עם המדריך, הייתה לתובעים מחויבות כלשהי, גם מצדם, לרמת זהירות גבוהה יותר, אשר הייתה עשויה למנוע את הנזק שנגרם להם.
הנזקים
את הנזקים הנתבעים בתביעת התובעים, יש לחלק לשניים: נזקי בני הזוג (התובעים 1+2), ונזקי הבנות של בני זוג - מלי וגלית (התובעות 3+4).

ראשית אדון ואכריע בתביעת הבנות. יש לשוב ולהאיר, כי הבנות לא השתתפו בפועל בטיול ולא היו נוכחות בכל אותם האירועים שעברו על בני הזוג, וכל טענתם מתמצית בכך שבמסגרת הטיפול בענייני הוריהן, לאחר שאלו הורדו מהרכבת, הן נאלצו להוציא הוצאות ונגרמה להן עוגמת נפש כתוצאה מהחרדה לגורל ההורים ומהתיאורים ששמעו מפיהם, בקשר לאותן התרחשויות שהיו ברוסיה.
ההוצאות הישירות שנגרמו לבנות היו לטענתן: חלק מההוצאות בסך של 1,500 ₪, שנגרמו לכל התובעים ובכללם "שיחות טלפון מביתה של תובעת 4..." (ס' 63 ב' לכתב התביעה) והפסד שני ימי עבודה של גלית בסך של 700 ₪ (ס' 63 ו' לכתב התביעה) .
אינני סבור, כי היה מקום לצרף את הבנות כתובעות, ונוצר אצלי הרושם, כי בצירופן היה ניסיון אמוציונאלי להביע מחאתן באשר ארע להוריהן, יותר מאשר בסיס משפטי אמיתי.
החרדה שעברה על הבנות וכעסן ברורים וטבעיים, אך אין די בכך כדי להקים עילת תביעה. כדי שתהיה לתובע זכות לתבוע, חייבת להיות חובה או חבות לנתבע כלפיו.
כאמור, הגם שהגעתי למסקנה כי הנתבעות התרשלו, עדיין קיים הצורך להוכיח, כי הייתה להם חובת זהירות כלפי כל אחת ואחד מהתובעים.

קיומה של חובת זהירות - ע"פ הוראת סע' 36 לפקודת הנזיקין אדם חב חובת זהירות "כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע" מהתנהגותו.

בעניין קביעת קיומה של חובת זהירות נדרשת עריכתן של שתי בחינות:
א. האחת, בחינת החובה המושגית, דהיינו אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק.
ב. הבחינה האחרת היא בחינת קיומה של החובה הפרגמאטית והקונקרטית. קרי, האם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל.

שתי הבחינות האמורות נערכות כאמור על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה ומה אדם סביר צריך היה לצפות כקטגוריה נורמאטיבית.

במסגרת עוולת הרשלנות על בית המשפט לקבוע את הערכים והאינטרסים המשפיעים על קיומה של חובת הזהירות. בחירתו של השופט אינה שרירותית. לא את ערכיו הסובייקטיביים מטיל השופט על החברה, בה הוא פועל. עליו לאזן בין האינטרסים השונים על-פי מה שנראה לו כצורכי החברה, בה הוא חי.
(ראה ההלכה בסוגיית חובת הזהירות, כפי שסוכמה באופן בהיר ויפה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 - מפי כבוד הנשיא דאז השופט בדימוס אהרון ברק)

בעניין דנן נראה, כי מתקיימת דרישת הצפיות כלפי בני הזוג, גם בבחינת החובה המושגית וגם בבחינת החובה הקונקרטית, אך היא אינה מתקיימת ביחס לבנות, שגם נסיבות המקרה וגם הנזק שנגרם להן, אין בו כדי לתמוך במסקנה, כי במקרה זה התרשלו הנתבעות כלפי הבנות (ראה רע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אל סוחא המאגר הישראלי לביטוחי רכב ואח' נ.דינה דהן פד"י מד'(3)397). לסוכנות נסיעות ולספק המוכר לציבור טיול מאורגן חובת זהירות מושגית, לפיה עליו לוודא, כי התקיימו כל התנאים ההכרחיים לקיומו של הטיול בשלמות. אם רוצות סוכנויות הנסיעות או מארגני הטיולים המאורגנים לחו"ל לשלול או להסיר מעצמן מחויבות שכזו, עליהן להוכיח, כי הנוסע הבין והסכים כי זו באחריותו ואם יתרשל, יצטרך לשאת בתוצאות הנובעות מכך. כאן בענייננו, לא רק חובת זהירות מושגית הייתה אלא גם קונקרטית, כלפי בני הזוג, שכן הסוכנות נטלה על עצמה להוציא את האשרה ונתור דאגה לבדוק או להאיר עיני הנוסעים, כי עליהם לבדוק ולוודא כי האשרה בתוקף.
החרדה שעברה על הבנות, וככל שהיה נזק גופני, לא הוכחה בחו"ד רפואית (כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), וכך גם לא הוצגו חשבוניות ותלושי שכר לתמוך בטענותיהן, לעניין הנזקים הישירים הנטענים על ידן. לא הוכחו שיחות הטלפון העודפות, מעבר לאלו שהבנות היו מנהלות עם הוריהן המצויים בחו"ל, אם הטיול היה מתנהל באופן רגיל וסדור, ולא הוכח כי לגלית נוכו ימי חופשה ממשכורתה.
מהטעם שלא הוכח לי, כי קיימת חובת זהירות של הנתבעות כלפי הבנות, ולמעלה מן הצורך לא הוכחו נזקיהן, נדחית תביעת הבנות.

בטרם אדון בטענות בני הזוג, לעניין הנזקים הישירים, יש לבחון את טענת בני הזוג לעניין נזק עוגמת הנפש, שהינו כידוע נזק שאינו ממוני ושמעצם טבעו, נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אין מדובר בנזק קצוב הניתן למדידה מדויקת והוא נתון להערכה ואומדנה.
ברי כי הערכה ואומדנה מושפעים, בין היתר, מהתרשמותו ומהשקפתו האישית של ביהמ"ש, לגבי חומרת העוולה מחד, ומאידך לנזק שנגרם לנפגע.
בע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים [פדאור (לא פורסם) 06 (3) 634, פסקה ז-8 לפסק הדין (ניתן ביום 6.2.06)], סיכם כבוד השופט רובינשטיין את ההלכות בעניין:
"פסיקה על פי האומדן, ובארמית "אומדנא" ולעתים, "שודא דדייני" (ראו להלן) שכיחה במשפטנו, בין בדיני הנזיקין, כמעט כמעשה שבכל יום בקביעת ראשי נזק מסוימים, ובין בתחום החוזי. אכן, בפסק הדין ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע נחלקו דעות השופטים בשאלה אם ניתן לפסוק פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) באין נתונים עובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים; השופט ח' כהן סבר שדי בהוכחת קיומו של הנזק, והפיצויים ייפסקו על דרך אומדן (עמ' 804), ואילו השופט ברק (ועמו השופט י' כהן) קבע כי על הנפגע "להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו הן את שיעור הפיצויים, שיהא בו כדי לפצותו על נזקו" (עמ' 806) ו"כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדינא, כן ענין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא"; ועם זאת, באשר למידת הודאות, "... באותם המקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (עמ' 809-808)".
ראה גם דברי השופט מלץ בע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34:
"בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי... השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה".

כן ראו לפסיקה אומדנית ע"א 46/87 שבילי נ' שבילי (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אלון); ע"א 2688/95 יצחק פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742, 746 (השופט טירקל); ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (לא פורסם) (השופט טירקל) לעניין קניין רוחני; ע"א 658/98 זאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן).

מהראיות שהוצגו לי עולה, כי בני הזוג עברו מסכת של תלאות, חרדות, תסכולים ואף פגיעות גופניות, במהלך האירועים שתחילתם בהורדה מהרכבת ועד לשובם ארצה. בני הזוג, כפי שהתרשמתי, אינם אנשים המצויים בהתנהלות מול רשויות בכלל ובפרט בארץ זרה (שאינה נחשבת מדינה מערבית על כל המשתמע מכך, בדבר השמירה על זכויות האזרח והאדם) וניתן להבין תחושותיהם, כאשר הם נחשבים כשוהים בלתי חוקיים ובחלק מהזמן נמצאו ב"מעין מעצר" או בהגבלת תנועה.
בנסיבות אלו, מפח הנפש ועוגמת הנפש היו גדולים, לנוכח האירועים שעברו עליהם ברוסיה ומכך שלא יכלו להמשיך בטיול אליו ייחלו לנסוע.

ההוצאות הממשיות שתבעו בני הזוג, לא הוכחו. יתר על כן יש לזכור, כי בעניין ההוצאות, קיבלו בני הזוג את הוצאותיהם מהסוכנות, עפ"י דרישתם (כשהאירועים היו "טריים" יחסית). ההוצאות הנוספות שנתבעו בתובענה, אינן מעוגנות באסמכתאות כתובות, והן תוצאה של הגשת תובענה בה נהוג לסבור, כי יש לכלול כל רכיב נזק אפשרי, ב"שיטת המצליח" כפי שתואר לעיל.

בעניין ימי המחלה של ניסים, גם אלו לא הוכחו. רק במהלך החקירות הוגשו תלושי השכר של ניסים, מהם לא ברורה התשובה לשאלה, האם ניסים יצא כבר לפנסיה אם לאו. כך או כך, התובעים לא דאגו להאיר עיני הצדדים בתיק זה, בנקודה זו, וכשנשאל בחקירתו הנגדית לגבי שכרו, טען כי הוא מרוויח שכר גבוה בהרבה מזה שהופיע בתלוש השכר שלו. בני הזוג לא הוכיחו, כי נוכו להם בפועל ימי חופשה או מחלה, לאחר החזרה לארץ. באשר לימי החופשה שנוצלו בעת הטיול, הרי שאין מקום לתבוע אותם פעם במסגרת התביעה להשבה של העלות ועוגמת הנפש, ופעם במסגרת רכיב אובדן ימי החופשה.

כאמור הנזק הגופני לא הוכח לי (לצורך פיצוי בגין פגיעה גופנית), הגם שאני מקבל, כי מר לוגסי נפגע או נחבל במידה מסוימת בעת שהורד בכוח מהרכבת. בעניין זה אין להתעלם מהעובדה, כי מר לוגסי היה זה שהתנגד להורדתו מהרכבת, והשוטרים נאלצו לעשות שימוש בכוח ובכך תרם לנזקיו, אך מאידך ניתן להבין את תגובתו האינסטינקטיבית, כאשר הוא במדינת נכר, ללא ידיעת השפה ובאופן מפתיע ובלתי צפוי,הוא מופרד ביחד עם רעייתו משאר הקבוצה, ונשאר בגפו עם שוטרים רוסיים שאינם דוברי שפתו, או אנגלית למצער.

זה המקרה בו אומנם לא הוכח נזק גופני, אך ביהמ"ש יכול וצריך לפסוק פיצוי כללי, על-פי הערכה ואומדנה, גם בגין עוגמת הנפש שנגרמה במסגרת נזק כללי שאינו ממוני.

הכרעה
נזקי בני הזוג במהלך כל הטיול, היו תולדה של אותו כשל של הנתבעות עוד בארץ. לא הוכחה לי הפרה של מחויבות או מחדל או רשלנות, לגבי התנהלות הנתבעות בחו"ל. לפיכך הגעתי למסקנה, כי שתי הנתבעות אחראיות לכשל האמור ועליהן לשאת בתוצאותיו, בחלקים שווים.

יואר שוב כי, הנתבעות לא שלחו הודעת צד ג' אחת כלפי רעותה, ושאלת מערכת היחסים הפנימית שביניהן, לא נידונה בתיק דנא ולא מוכרעת כאן. לשאלה זו אין קשר לחבותן כלפי התובעים, אך יכולה להיות לכך משמעות ותוצאה, בחלוקת החבויות ביחסים הפנימיים ביניהן, שלא נידונו כאן כאמור ולא הוגשה תובענה בגינם.

לאור האמור, ולאחר ששקלתי את נסיבות המקרה את נזקי בני הזוג ועל סמך הערכה ואומדנה, אני קובע, כי הם זכאים לקבלת פיצוי מהנתבעות כדלהלן:
א. מכיוון שבני הזוג לא הצליחו ליהנות מן הטיול ואותם הימים שהצליחו לשהות בו, הפכו לזיכרון של סיוט וסבל, הרי שהם זכאים להשבה מלאה של כל התמורה ששילמו בגינו. מכיוון שלא הוכח לי, כי מחיר טיול כזה עולה כיום בערכים דולריים יותר (עלה בזמנו 4,500$) ולמזלן של הנתבעות שער הדולר ירד, אני מגיע למסקנה, כי בני הזוג זכאים לסכום שנתבע על ידן בגין רכיב זה, בסך של 20,700 ₪ (בהתחשב גם בתקופה שעברה מאז הגשת התביעה ועד היום לעניין הריבית).
ב. עוגמת הנפש שנגרמה לבני הזוג הינה גדולה ורבה. בגין עוגמת הנפש ובגין הפיצוי הכללי, זכאים בני הזוג ביחד, עקב הפרת המחויבויות כלפיהם והעוולות שנעשו להם, על סמך אומדנה והערכה, לפיצוי בסך 12,000 ₪.
ג. בנוסף אני מחייב את הנתבעות לשלם לבני הזוג, בהתחשב באשם התורם ובתוצאה אליה הגעתי, הוצאות משפט (כולל אגרה יחסית והוצאות כלליות) בסך כולל של 1,800 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,600 ₪ +מע"מ.

סוף דבר
התביעה מתקבלת כלפי התובעים 1 ו- 2 ונדחית כלפי התובעות 3 ו-4.

בהתאם לכל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים 1+2 סה"כ 38,694 ₪, על-פי החלוקה הבאה:
הסוכנות-בל תשלם לבני הזוג ביחד סך של 19,347 ₪.
הספק-נתור תשלם לבני הזוג ביחד סך של 19,347 ₪.

כל הסכומים ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ז (10 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.

יעקב שינמן, שופט
קלדנית: איריס.ס.








א בית משפט שלום 25515/04 לוגסי מזל, לוגסי ניסים , לוגסי מלי , לוגסי דדון גלית נ' בל פנורמה נסיעות ותיירות בע"מ , נתור - אחוד סוכני נסיעות לטיולים מאורגנים בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/12/2006)