פסקי דין על והבה בדארנה | פסקי דין על הניצוץ בית הוצאה לאור

1975/00 עב     05/09/2002




עב 1975/00 והבה בדארנה נ' הניצוץ בית הוצאה לאור




1
בית הדין לעבודה
עב' 1975/00
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר סאלח באדר
נציג ציבור (מעבידים): מר אהרון כהן

בפני
:

והבה בדארנה

בענין:
התובע
ע"י עו"ד מחמוד מרעי
נ ג ד
הניצוץ בית הוצאה לאור
הנתבעת
ע"י עו"ד בסאם כרכבי

פ ס ק ד י ן
1. לאור ההתפתחויות שחלו בטענותיהם של הצדדים בתובענה זו, מוטל עלינו להכריע בתובענה זו בשתי מחלוקות עובדתיות; האחת - האם התובע פוטר (ואם כן - הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת), והשניה - בענין ימי ניצול החופשה השנתית.

2. ניסינו דרכים שונות כדי שלא יהיה צורך לתת

פסק דין
בתובענה, וזאת במיוחד בהתחשב בכך שאין מדובר בעובד ומעבידה מן השורה, אלא בצדדים המונעים על ידי אידיאולוגיות, אשר עסקו ועוסקים דווקא בענייני זכויות עובדים (ומובטלים).

סברנו כי לאור זהותם של הצדדים, נכון יהיה לחסוך מאיתנו את הצורך לשמוע עדויות ולהכריע ביניהן. לצערנו, הצדדים לא הסכימו עמנו, ולא נותרה לנו ברירה אלא ללכת בדרך הרגילה. שמענו את עדויות העדים מטעם הצדדים וכעת אנו נותנים, בצער, את פסק הדין הזה.

אלה עובדות המקרה

3. הנתבעת היא עמותה. בין שאר פעילויותיה, עסקה הנתבעת במתן שירות ייעוץ לעובדים ולמובטלים (פרוייקט "מען"). לנתבעת היה גם סניף בנצרת.

4. האחראי מטעם הנתבעת על הסניף בנצרת, היה מר אסף אדיב (שהתובע מגדיר אותו כמנהל ארצי של הנתבעת ואולי הוא אכן כזה. להלן - הוא ייקרא "אסף").

5. אסף הכיר את התובע מתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. התובע היה בעבר מתנדב בפעילות של הנתבעת. בסופו של דבר, ביום 1/2/98, התקבל התובע לעבודה אצל הנתבעת, ותפקידו היה לנהל את פעילות סניף נצרת של הנתבעת בכל הנוגע לענייני עובדים ומובטלים וכן לעסוק בענייני הוצאת העלון של הנתבעת.

6. בחודשי אוגוסט נהגה הנתבעת להוציא את כל עובדיהּ לחופשה מאורגנת, למשך שבועיים (12 ימי עבודה). בין הצדדים יש מחלוקת אם גם התובע יצא לחופשה כזו בחודש אוגוסט 1998 ובחודש אוגוסט 1999. התובע גרס כי המשיך לעבוד, למרות ששאר עובדי הנתבעת יצאו לחופש. לתמיכת גרסתו זו, הביא התובע את עדויותיהן של עובדת הנתבעת, גב' היאם עודה ושל מתנדבת של הנתבעת, גב' ח'ולא ואקד. שתיהן תמכו בגרסת התובע (גב' עודה העידה רק לגבי שנת 1999, כי היא החלה לעבוד רק לאחר אוגוסט 1998). הנתבעת נסמכת על גרסתו של אסף. אסף הצהיר כי משרדי הנתבעת (לרבות המשרד בנצרת) היו סגורים מדי שנה למשך שבועיים, וכי התובע היה מודע היטב להוראות הנתבעת בענין זה, על סגירת המשרדים, וההכנות לקראת היציאה לחופשה. מעדותו של אסף, התברר כי הוא הורה לתובע לצאת לחופשה, ואף ניסה לשכנע אותו לנסוע לחופשה במכוניתו של אסף (כי מכוניתו של התובע לא היתה תקינה), אלא שהתובע אמר שהוא "לא יודע מה זה חופש".
אין אנו שוללים את האפשרות שגרסת התובע (וגרסאותיהם של העדות מטעמו), אכן נכונה ושהתובע אכן בא למשרדי הנתבעת גם בעת החופשה. אולם, מאידך, מקובלת עלינו גרסתו של אסף, שלפיה כלל עובדי הנתבעת היו אמורים לצאת לחופשה (גם אסף עצמו יצא לחופשה), התובע היה מודע לכך ואף קיבל הוראה לעשות כן. לפיכך, אם התובע הגיע למשרד, הדבר היה ביוזמתו, שלא לפי רצונה של הנתבעת (ואף בניגוד להוראתה).

7. בחודש יולי 2000 ואולי אף לפני כן, חש התובע כי הוא איננו משלים עם אופי פעילותה של הנתבעת.

התובע לא היה מרוצה מכך שהנתבעת דורשת ממובטלים הפונים אליה להצטרף לשורותיה בטרם קבלת שירות מהנתבעת.

התובע לא היה מרוצה מכך שהוא התבקש לפעול לשם שכנוע נשים (עובדות ומתנדבות של הנתבעת) לצאת לקייטנה שהנתבעת ארגנה. במסגרת הקייטנה, היו אותן נשים אמורות לשהות שבעה ימים מחוץ לבתיהן. חלק מהנשים היו נשואות. הדבר נראה לתובע כבלתי ראוי.

8. ביום 13/7/00, שוחח התובע עם אסף. אסף בא בטרוניה עם התובע על כך שהוא איננו עושה די לשם גיוס נשים לקייטנה. התובע אמר שהוא מבין את הנשים שאינן מעוניינות לצאת לקייטנה. הדברים הגיעו לכלל ויכוח בין השניים, ויכוח שהיה גם פוליטי. בסופו של הויכוח, אמר התובע כי הוא יוצא ל-3 ימי חופשה.

9. ביום 16/7/00, שב התובע למשרדי הנתבעת, אך לא הראה כי בכוונתו לעבוד (כך אנו קובעים על פי גרסתו של אסף. אולם, גם התובע, כנראה, איננו חולק על כך, שכן הוא אישר שהוא בא במועד זה לשאול על הזכויות שלו - ראו את עדותו בשו' 32 לעמ' 11 לפרוטוקול). התובע הגיע למשרדי הנתבעת לא בשעת תחילת העבודה הרגילה, אלא מאוחר יותר.

התובע נפגש עם אסף והשניים שוחחו ביניהם.

מעדויותיהם של השניים מתברר שאין חולק שעם סיום השיחה היה ברור כי התובע כבר לא יעבוד אצל הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה מה נאמר באותה שיחה ומי היה זה שיזם את הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת.

לגרסת התובע, אסף אמר לו שבישיבת הועד המנהל של מפלגת דע"מ (שהנתבעת קשורה אליה) - הוחלט לפטר אותו. לגרסתו של אסף - התובע הודיע כי הוא מתפטר מעבודתו.

10. הנטל להוכיח את הפיטורים הנטענים - מוטל על התובע. לאחר ששקלנו את הראיות שבפני
נו הגענו למסקנה שאין לראות את התובע כמי שהצליח להרים את הנטל. בין הטעמים לכך - מצויים אלה:

א. גרסתו של התובע לא היתה עקבית. סעיפים 7 ו-8 לכתב התביעה, אינם תואמים, לפחות מבחינת התאריכים, את אשר נמסר מאוחר יותר על ידי התובע. גרסתו המקורית של התובע (ראו את מכתבו לנתבעת, שצורף להודעה מיום 16/4/01) היתה שההחלטה על פיטוריו התקבלה על ידי הועה"פ של מפלגת דע"מ, ביום 16/7/00, והדבר הודע לו על ידי אסף ביום 18/7/00. כך נטען גם בסעיפים 7 ו-8 לכתב התביעה. אולם, בעת הדיון המוקדם (עמ' 5 לפרוטוקול), נרשמה מפי התובע גרסה שונה במקצת (לפיה - כבר ביום 16/7/00 הודע לתובע שהנתבעת "בדרך" לפטר אותו). בתצהירו (סעיף 5), חזר התובע על הגרסה שנמסרה בדיון המוקדם. בעדותו, לעומת זאת, מסר התובע שכבר ביום 16/7/00 אמר אסף שהוחלט לפטר את התובע. כשהתובע הופנה לכך שהדבר איננו מתאים לאמור בכתב התביעה, הוא מסר גרסה מבולבלת יותר, אך עמד על דעתו שהפיטורים הודעו לו כבר ביום 16/7/00.

ב. אמרנו כבר כי באותו מועד התובע לא היה שלם עם דרך פעולתה של הנתבעת. לתובע היו טענות כנגד הנתבעת במישור האידיאולוגי. התובע לא הראה כיצד הוא חשב להמשיך לעבוד אצל הנתבעת לאור חלוקי הדעות עמה.

ג. הזכרנו קודם את אמירתו של התובע (ואולי פליטת פה?) שהוא הגיע למשרדי הנתבעת ביום 16/7/02 לשאול על הזכויות שלו ("ב-16/7 חזרתי ושאלתי על הזכויות שלי" - שו' 32 בעמ' 11 לפרוטוקול). תיאור מעין זה מתיישב יותר עם גרסת הנתבעת מאשר עם גרסתו של התובע, שכן אם התובע לא התפטר (ולא בא בכוונה להתפטר), מדוע היה עליו לשאול על הזכויות שלו? (מדובר על מה שארע בטרם הוא קיבל, לגרסתו, את הודעת הפיטורים).

לפיכך, כאמור, אין אנו רואים את התובע כמי שהוכיח את גרסתו בדבר הפיטורים.
11. בשיחה מיום 16/7/00, אמר אסף לתובע כי לאחר שישיב לנתבעת את הציוד שלה (מחשב, רשימות ומפתחות המשרד), הוא יקבל את המגיע לו. נראה לנו שהתובע סבר כי ההבטחה שהוא יקבל את המגיע לו, כוללת גם את ההבטחה שהוא יקבל פיצויי פיטורים, שכן מספר פעמים התובע נסמך על הבטחה זו כשהוא ניסה להראות שהובטח לו כי יקבל פיצויי פיטורים. (בענין זה נעיר כי הטענה העובדתית האמורה בסעיף ב'3 לסיכומי ב"כ התובע, על כך שהובטח לתובע שישולמו לו פיצויי הפיטורים, איננה מבוססת על גרסת התובע כפי שהיא מופיעה בתצהירו (סעיף 6), שם דובר רק על כך שהובטח לתובע שיקבל את המגיע לו). מכל מקום - אין אנו צריכים להכריע בענין זה, שכן ב"כ התובע הבהיר (שו' 4-3 לעמ' 10 לפרוטוקול), שהתובע סומך את תביעתו לפיצויי פיטורים רק על הדין, ואין הוא מבקש כי ייפסקו לו פיצויי פיטורים מכח חוזה.

12. שכרו של התובע, בעת סיום עבודתו, הגיע לסך 4,154.54 ₪.

13. לאחר סיום עבודתו שילמה הנתבעת לתובע פדיון של 6 ימי חופשה, בסך 1,038 ₪.
זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת

14. משדחינו את גרסת התובע על כך שפוטר, אנו דוחים את תביעתו לפיצויי פיטורים בשל הפיטורים הנטענים. מאותה סיבה, יש לדחות גם את התביעה לתמורת הודעה מוקדמת.

15. ייתכן שנסיבות התפטרותו של התובע, לאור המחלוקת האידיאולוגית שהתגלעה, היו יכולות לזכות אותו בפיצויי פיטורים, אך משהתובע בחר לטעון שפוטר, ולא טען שהתפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים - אין אנו רואים את עצמנו חופשיים לעסוק בשאלה אם התפטרותו של התובע היתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.

16. נזכיר שוב כי ב"כ התובע הבהיר שהתובע איננו סומך את תביעתו על ההבטחה הנטענת של אסף, כך שאין אנו צריכים לדון גם בשאלה האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים מכח הסכמה.

זכאות התובע לפדיון חופשה

17. במהלך עבודתו צבר התובע זכאות ל-30 ימי חופשה שנתית נטו (ראו את ההסכמה בענין זה בעמ' 4 לפרוטוקול). התובע קיבל (כאמור בסעיף 13 לעיל), פדיון של 6 ימי חופשה לאחר סיום עבודתו. לפיכך, עלינו לבחון אם הנתבעת הצליחה להוכיח שהתובע ניצל 24 ימי חופשה במהלך עבודתו.

18. כאמור לעיל, קיבלנו את גרסתו של אסף על כך שהנתבעת הורתה לכל עובדיהּ, לרבות התובע, לצאת לחופשה בת שבועיים, מדי חודש אוגוסט. עם זאת, לא שללנו את האפשרות שהתובע הגיע למשרדי הנתבעת גם בזמן החופשה.

19. האם כאשר מעביד מחליט על סגירת משרדיו ומורה לעובד שלו לצאת לחופשה, במסגרת החופשה המאורגנת של כלל עובדי המעביד ובאופן שידוע מראש לכל העובדים, אך העובד מחליט - על דעת עצמו - לבוא למשרד, ניתן לאמר כי העובד לא יצא לחופשה ?

החובה להוציא את העובד לחופשה שנתית, מדי שנה, מוטלת על המעביד. המעביד הוא זה הזכאי לקבוע את מועד החופשה (לאחר שהוא נותן הודעה מראש בת 14 ימים לפחות, כמתחייב מסעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951). (לאחרונה תוקן סעיף 6 לחוק חופשה שנתית, באופן המאפשר לעובד לקבוע את מועד החופשה - אך גם זאת - רק לגבי יום חופשה אחד בשנה, ומכל מקום - התיקון האמור לא היה בעת עבודתו של התובע).

משהאחריות להוצאת העובד לחופשה מוטלת על המעביד, ומשהמעביד הוא המוסמך לקבוע את מועד החופשה, הרי שדעתנו היא שכאשר מעביד מורה לעובד לצאת לחופשה אך העובד איננו עושה כך - לא ניתן לראות את המעביד כמי שלא הוציא את העובד לחופשה. תוצאה אחרת תביא לכך שהעובד הוא זה שיוכל לקבוע למעביד את מועד החופשה.

בדב"ע לא/1-3 בראדון ואח' - ג'רד פד"ע ב 121, 129-128, נאמר:
"החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתיתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא את חובתו הוא עובר עבירה שהוא נענש עליה (סעיף 28(א) לחוק). המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות החוק. גם לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו כפי רצונו, ויהרוס את סדרי העבודה במפעל. המעביד הוא 'הנותן' חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14 יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק ... מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מדי שנה בשנה, ויחליף כוח, וישוב רענן לעבודתו. על-כן קבע המחוקק בסעיף 6 לחוק את החובה ליתן את החופשה תוך פרק זמן מוגדר, וברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק צבירת חופשה בלתי-סבירה, אפילו בהסכמת המעביד. אם צבר בניגוד לחוק מקפח העובד את זכותו לחופשהשהיה עליו לקחת במועד הנכון, - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו על-ידי החוק כדי להביאו לכך שיקח את החופשה במועדה. אולם כאמור אין הוא יכול 'לקחת' מה שלא ניתן לו, ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול 'לקחת'. לשון אחרת, סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הניתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי
ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק.".

מהלכה ותיקה זו של בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ללמוד גם לענייננו.

אמנם, מצד אחד, אין לצפות מעובד שידרוש את מתן החופשה וידאג לניהול ענייניו של המעביד, ועל כן, אם המעביד איננו דואג בעצמו להוציא את העובד לחופשה, זכאי העובד לדרוש פדיון של חופשה צבורה גם מעבר לחופשה המותרת לצבירה לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית. אולם, מהצד השני - מאחר שהאחריות להוצאת העובד לחופשה מוטלת על המעביד, ומאחר שהמעביד הוא זה המוסמך לקבוע את מועד החופשה, הרי שכאשר המעביד מנסה להוציא את העובד לחופשה והעובד איננו מסכים לצאת לחופשה - אין לראות את המעביד כמי שלא נתן חופשה.
יישום של ההלכה שנפסקה בדב"ע ל/1-3 הנ"ל על עניינו של התובע, מביא לתוצאה שאף אם נכון שהתובע הגיע למשרדי הנתבעת בזמן החופשה השנתית, הרי שעדיין נכון לראות את הנתבעת כמי שנתנה לו חופשה שנתית באותה עת. הנתבעת, כזכור, ארגנה את העבודה אצלה כך שבמשך שבועיים בכל אוגוסט ייצאו כל עובדיהּ לחופשה שנתית. הנתבעת לא היתה מעוניינת שהתובע יעבוד באותה עת, אלא שהוא ייצא לחופשה. הנתבעת אף הורתה לתובע לצאת לחופשה. החלטתו של התובע (אם אכן כך היה) להגיע למשרדי הנתבעת, איננה יכולה להביא לקביעה שהנתבעת לא קיימה את החובה המוטלת עליה להוציא את התובע לחופשה.

20. לאור האמור בסעיף 19 לעיל, אנו קובעים שהנתבעת נתנה לתובע חופשה בת שבועיים באוגוסט 1998 ועוד חופשה בת שבועיים באוגוסט 1999. בכל שבועיים כאלה היו 12 ימי חופשה נטו. מכאן - שבמהלך עבודתו - ניצל התובע 24 ימי חופשה נטו.

21. התוצאה היא שהנתבעת יצאה ידי חובת מתן החופשה השנתית ופדיון החופשה בכך שהוציאה את התובע לחופשה בת 24 ימים במהלך עבודתו ושילמה לו פדיון חופשה של עוד 6 ימים.

לסיכום

22. מהטעמים המפורטים לעיל, אנו דוחים הן את התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת והן את התביעה לפדיון חופשה.

23. על התובע לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/02, אם לא ישולמו קודם לכן.

24. למרות דחייתה של התביעה ולמרות חיובו של התובע בהוצאות משפט, אנו ממליצים לנתבעת לנהוג לפנים משורת הדין, לא לגבות את הוצאות המשפט שזכתה בהן ואף לשקול אם לשלם לתובע פיצויי פיטורים, במלואם או בחלקם, וזאת - תוך שהנתבעת תביא בחשבון את העובדה שהתובע שירת אותה נאמנה במשך כשנתיים וחצי.
35. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.
ניתן היום, כ"ח באלול תשס"ב, 5 בספטמבר 2002, בהעדר הצדדים.
______________ _______________ _________________
חיים ארמון
, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)









עב בית דין אזורי לעבודה 1975/00 והבה בדארנה נ' הניצוץ בית הוצאה לאור (פורסם ב-ֽ 05/09/2002)