פסקי דין על מיכאל חן

2555/02 פ     11/12/2006




פ 2555/02 מדינת ישראל נ' מיכאל חן




1
בתי המשפט
פ 002555/02
בית משפט השלום כפר-סבא
11/12/200611/12/06
תאריך:
כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

בפני
:
המאשימה
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד תמי זנגו - פמ"מ

בעניין:

נגד
הנאשם
מיכאל חן

ע"י ב"כ עו"ד אלי בניה
- הסניגוריה הציבורית
הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שבעה אישומים של מעשים מגונים, שניים מהם במתלוננת בגירה והיתר במתלוננות קטינות.

שני האישומים הראשונים נמחקו מכתב האישום לבקשת המאשימה, סמוך לאחר העדת המתלוננת, משהתברר למאשימה כי העבירות התיישנו. יצויין, כי לגבי השתלשלות עניינים זו הוגשה ע"י הנאשם בקשת פסלות, אשר נדחתה על ידי, תוך הבהרה כי בית המשפט יתעלם מכל הראיות שהובאו לגבי אישומים 1-2. ערעור על החלטתי נדחה ע"י בית המשפט העליון.

אישומים מס' 3-4 נוגעים לקטינה מ.ל., ילידת שנת 1992, אשר הינה בת אחות אשתו של הנאשם, ומשפחתה מתגוררת בקדומים, בסמיכות לבית משפחת הנאשם.

באישום השלישי נטען, כי במהלך השנים 2001-2002 התארחה מ.ל. (שהיתה אז כבת עשר) בבית הנאשם. בזמן צפיה בטלויזיה, הציע הנאשם למ.ל. כי יעסה את גבה. היא סרבה להצעה, אך הנאשם שכנע אותה, והחל ללטף את גבה מתחת לחולצתה וללטף את ישבנה מתחת לתחתוניה.

באישום הרביעי נטען, כי באותה תקופה התארחה מ.ל. בבית הנאשם ונותרה ללון בחדר של בנותיו. במהלך הלילה, נכנס הנאשם לחדר, ולאחר שהשכיב את הילדות לישון, שאל אם כולם ישנים. מ.ל. לא ענתה והעמידה פני ישנה. הנאשם עזב את החדר, אך חזר כעבור מספר דקות, ניגש אל מיטתה של מ.ל. התיישב לצידה, הסיר את השמיכה וליטף את גבה מתחת לחולצתה, הזיז את תחתוניה, שם את ידו על איבר מינה וליטף את איבר מינה מתחת לתחתוניה. מ.ל. החלה לזוז לצדדים במיטתה, בנסיון להרחיק את הנאשם מעליה, הצמידה לגופה את השמיכה והנאשם קם ועזב את החדר. במהלך אותה תקופה, הנאשם חזר על מעשים אלה בהזדמנות נוספת.

האישום החמישי נוגע לקטינה ר.פ., ילידת שנת 1992, שהינה חברתה של נ.ח., בתו של הנאשם.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 29.4.02 לאחר חגיגת ערב ל"ג בעומר, התארחה ר.פ. בביתו של הנאשם ונותרה ללון בחדרה של נ.ח.. במהלך הלילה, נכנס הנאשם לחדר בו שהתה ר.פ., ניגש אל מיטתה, אמר לה שיעשה לה עיסוי כי גבה תפוס, והחל ללטף את גבה ללא הסכמתה. בטרם יצא מהחדר, אמר הנאשם לר.פ. כי יחזור במשך הלילה שוב כדי לעסות את גבה. לאחר זמן מה, נכנס הנאשם שוב לחדר, התיישב ליד ר.פ. והחל ללטף את גבה ורגליה, באומרו כי זהו עיסוי. לאחר מספר דקות, שאל את ר.פ. אם נרדמה, חיכה מספר דקות נוספות והחל ללטף את גבה, רגליה, הוריד את תחתוניה, הכניס את ידו וליטף את ישבנה ואת איבר מינה.

האישומים מס' 6-7 נוגעים למתלוננת ס.ד., ילידת שנת 1987, שהיתה שכנתו של הנאשם.

באישום הששי נטען, כי במהלך שנת 2002, כשהיתה ס.ד. בת 15, הגיע הנאשם לביתה במטרה לעסות את גבה התפוס, וזאת באישור אימה.

במהלך העיסוי, בזמן שס.ד. שכבה לבושה על מיטתה, החל הנאשם להרים את חולצתה עד כתפיה ופתח את חזייתה. בעודו מעסה את גבה, נגע הנאשם בחזה של ס.ד.. בהרגישה זאת, שמה ס.ד. את ידיה על חזה ואז הרגישה את ידיו של הנאשם על ידיה, בנסותו לגעת בחזה, והזיזה את ידו של הנאשם מעליה. הנאשם המשיך ללטף את גופה של ס.ד. והחל להוריד את מכנסיה ותחתוניה. כדי להפסיק את מעשיו, אמרה לו ס.ד. שלא כואב לה יותר. למחרת הגיע הנאשם לביתה של ס.ד. ושאל אם גבה עדיין כואב והאם הוא יכול לבדוק אותה, והיא השיבה בשלילה.

באישום השביעי נטען, כי במהלך שנת 2002 עיסה הנאשם את רגלה הימנית של ס.ד. בשל כאבים. במהלך העיסוי ליטף הנאשם את רגלה וניסה ללטף את איבר מינה.

בתשובתו לכתב האישום, טען הנאשם כי ביצע עיסויים במתלוננות במסגרת עיסוקו כמרפא בעיסוי בשיטת פלדנקרייס, וכי בכל המקרים לא נגע באיברים אינטימיים של מי מהמתלוננות ולא היתה לו כל כוונה פלילית.

לגבי הקטינה מ.ל. טען הנאשם, כי הטיפול בה בוצע בשני מקרים כאשר הקטינה לבושה ובנוכחות אנשים נוספים. מס' חודשים לאחר הטיפול הראשון, התבקש הנאשם ע"י הקטינה לחזור על הטיפול, וכך עשה.

לגבי הקטינה ר.פ. טען הנאשם, כי הקטינה התארחה אצל משפחתו בל"ג בעומר, ובמהלך החגיגה מסביב למדורה, נתפס גבה. הנאשם התבקש להושיט לה "עזרה ראשונה", וכך עשה, בנוכחות היושבים סביב למדורה. מאוחר יותר, עשה הנאשם לקטינה טיפול משלים, וזאת בנוכחות אשתו וילדיו. הקטינה נשארה ללון בבית משפחת הנאשם ובילתה בו גם למחרת.

לגבי הקטינה ס.ד. טען הנאשם כי במקרה המתואר באישום הששי, הוזמן ע"י אימה של הקטינה כדי לטפל בגבה התפוס של המתלוננת. הנאשם אכן עיסה את גבה של המתלוננת, בנוכחות אנשים נוספים, כשהיא שכובה על בטנה בלבוש מלא. העיסוי היה בגב בלבד ובסיומו המליץ למתלוננת על נטילת כדור לטיפול בדלקת שאבחן. הנאשם הודה כי פתח את חזייתה של המתלוננת וזאת באישורה ועל מנת שלא להכתים את החזיה בשמן העיסוי בו השתמש. לגבי האישום השביעי, טען הנאשם כי ביצע את העיסוי ברגלה של המתלוננת בלבד, וזאת בנוכחות אימה.

להלן אסקור ואנתח את מסכת הראיות שהובאו לגבי האישומים.

אישומים 3 ו-4 - מ.ל.

העו"ס וופא חג' יחיא (להלן: וופא) שהינה חוקרת ילדים מנוסה, חקרה את הילדה מ.ל. בת ה-10 ביום 6.5.02. היא הקליטה ותימללה את חקירת מ.ל. (קלטות ת/17, ת/18, תמליל ת/16) וערכה דו"ח התרשמות (ת/15). וופא אסרה את העדת הקטינה בביהמ"ש, לנוכח הסיטואציה המשפחתית המורכבת והחשש לנזק רגשי ונפשי.

לאחר שנערכה הכרות ושיחה מקדמית כמקובל בחקירות ילדים בין מ.ל. לבין וופא, אמרה וופא למ.ל. ששמעה כי אולי קרה לה משהו, ומ.ל. השיבה (להתרשמותי, לאישוש דבריה העתידיים) כי מה שקרה לה קרה גם לחברתה. היא נתבקשה ע"י וופא לספר רק על מה שקרה לה עצמה. היא סיפרה כי מה שקרה לה, קרה פעמיים-שלוש.

לגבי הפעם האחרונה, סיפרה כי הלכה לישון אצל הדודים שלה והדוד שלה השכיב אותה לישון "הוא... אמר לכולם אם אנחנו ישנות ו...כולם... כיסיתי את עצמי כאילו נרדמתי והוא הלך אחרי חמש דקות הוא בא ו... היו כל מיני תירוצים לדבר על זה שקרה לי הוא עשה דבר מאד לא נעים הוא... בא ופשוט... פשוט... כיסה אותי ובאמצע שהוא כיסה הוא פשוט... פשוט ירד לי מתחת לחולצה ו... ירד למטה עד לתחתונים ו... הוא... פתח ת'תחתונים וזה... ממש לא היה לי נעים (...) ואז הוא... ירד והוא קצת... השאיר ת'יד שלו שמה פשוט אחרי זה הוא הלך הלך וזהו כאילו מספיק לו ל... לילה אחד".

מ.ל. המשיכה וסיפרה כי לא נרדמה כל הלילה כי היה לה לא נעים להרדם ובבוקר היה יום חופש והיא הלכה הביתה ולא העזה לספר לאמא שלה ואז כשהחברה שלה (ר.פ.) באה אליה היא סיפרה לחברה, והחברה לא האמינה לה אבל זה קרה גם לה ואז ר.פ. אמרה שהיא מאמינה לה וסיפרה לה שזה קרה גם לה, "ונהיה סיפור", והחברה הלכה עם אמא שלה למשטרה בקדומים, ואמא של ר.פ. סיפרה לאמא של מ.ל.. בהמשך סיפרה כי הנאשם "המציא תירוצים על זה. הוא... הוא אמר כל מיני דברים שהוא לא שם לב שהוא עשה את זה שהוא... כיסה אותי ואז זה... זה קרה". בהמשך התבקשה לחזור ולפרט את השתלשלות האירוע ואמרה "הוא בא להרדים ת'ילדות שלו ואותי הוא בא וישב... הוא ישב על המיטה שלי ואחרי זה ... ליטף אותי וליטף את הבת שלו הוא שאל אם כולם ישנים ואני לא עניתי עשיתי את עצמי ישנה הוא הלך ואחרי זה... הוא בא ומה שזה אה... מה ש... קרה". היא חזרה על כך שהעמידה פני ישנה ו"הוא ישב לידי ו...פשוט הוא... עשה לי את זה ולא העזתי... פתאום קצת להתעורר ואז זזתי זזתי קצת והוא הפסיק הוא כאילו פחד כאילו אני עומדת להתעורר עוד פעם זזתי קצת ו... אז הוא הפסיק וזהו הוא כאילו הבין שאני עומדת להתעורר ולגלות מה הוא מה הוא עשה לי ו... אני לא באמת ישנתי". היא חזרה ותארה כי "הוא פשוט ירד לי מתחת לחולצה אחרי זה הוא... ירד למטה ועוד פעם ועוד פעם ועוד ירד למטה ועוד ו... לא היה לי נעים ממש לא היה לי נעים ו... לא העזתי אה... להתעורר חשבתי שהוא... עושה את זה לצורך משהו והבנתי שהוא לא עושה את זה לצורך משהו כי הרגשתי משהו... הוא עשה את זה כי בא לו והיה לו עוד סיפור כזה שהוא... היה מורה של אה... אתיופיות אז הבנתי עכשיו שהוא לא עושה את זה ל... לצורך משהו פשוט הוא... העיפו אותו מהפנימיה ועכשיו הלכנו למשטרה ויכול להיות ש... יעיפו אותו עכשיו מהישוב".

מ.ל. תארה והדגימה כי הנאשם הכניס את ידו מתחת לחולצה, ליטף ועיסה את גבה, פתח את תחתוניה והכניס את ידו, נגע באיבר המין שלה מקדימה והשאיר שם את ידו. היא הביעה את המבוכה והבושה שחשה. לדבריה, כדי להפסיקו ממעשיו, זזה ימינה ושמאלה באי נוחות כאילו היא עומדת להתעורר, התהפכה והצמידה אליה את השמיכה בכח, אך פחדה לפקוח עינים, להראות לו שהיא ערה למעשיו ולגרום לו להתבייש ולחשוש שתספר על כך לאמא שלה ויעשו לו משהו. היא נשאלה אם מישהו ראה את מעשי הנאשם ואמרה כי כולם מסביב ישנו.

מ.ל. תארה כי קרה שסיפרה על האירוע לילדים שלו והם אמרו לו והוא המציא תירוץ שלא נראה לה נכון. היא הוסיפה כי סיפרו לה "שגם לבנות שלו הוא עשה את זה". לגבי הבנות האתיופיות, אמרה כי שמעה על כך מאמא שלה ואמא של ר.פ. שיודעות פרטים על מה שקרה לו בעבר ושגירשו אותו מהבניין של האתיופיות אך כנראה לא היה להם אכפת מה שעשה, כי הביאו לו מתנות.

כשהתבקשה מ.ל. לתאר את הפעם הראשונה שהנאשם עשה לה דבר כזה, אמרה כי "פעם ראשונה אני הייתי ערה אבל הוא... עשה את זה במצב שאני לא יכולה להגיד לו כלום ו... כאילו שאני לא יודעת הוא פשוט... אמרתי לו... הוא שאל אותי אם תפוס לי אמרתי לא לא לא לא כואב לי הגב ולא כלום ו... אמרתי פשוט לבת שלו משהו אז הוא אמר שכאילו הוא מרגיש שתפוס לי ולא היה תפוס לי באמת. ואז הוא פשוט אה... ליטף לי את הגב פשוט... בבת אחת הוא ירד לתחתונים וזהו אז הוא כאילו... בשניה אחת ליטף לי מתחת לתחתונים כאילו הוא לא הרגיש שהוא עשה את זה כאילו זה הגב, אמר אה... (...) אמרתי לו שלא אה... שלא תפוס לי הגב ו... הצלחתי איך שהוא לשכנע אותו והלכנו לאכול ארוחת ערב".

בהמשך הסבירה מ.ל. כי כשישבו על הספה לראות סרט ניסתה לרמוז לבת שלו בלי שהוא ישמע שתפוס לה, אך הוא שמע ואמר שהוא יעשה לה מסג' והכל יהיה בסדר והוא הצליח לשכנע אותה ובלי לשאול אם היא מסכימה התחיל לעסות אותה והיא לא הבינה מדוע הוא עושה זאת מתחת החולצה ולא מעל. היא תארה כי ניסתה להתחמק ממגעו וזקפה את הגב כדי להראות לו שלא תפוס לה אבל הוא אמר שתפוס לה מאד והיא לא האמינה כי ידעה שזה לא נכון. היא חזרה ותארה כיצד במהלך ליטוף ועיסוי הגב, הכניס את ידו אל מתחת לתחתוניה למשך שניה וזה לא היה לה נעים והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
בתיאור אירוע זה נמצאו שתי סתירות בעדותה של מ.ל.: האחת בשאלה, אם גבה היה תפוס באמת (אמרה שניסתה לרמוז לבתו של הנאשם שתפוס לה בלי שהוא ישמע, ובהמשך אמרה כי גבה כלל לא היה תפוס), ולגבי מקום קרות האירוע (אמרה שהתרחש בבית הנאשם בנוכחות ילדיו, אך במקום אחר אמרה "על הספה שהיה לנו בבית זהו אצלנו בבית"). נקודות אלה לא נחקרו ע"י וופא וקשה להסיק מהתמליל שמדובר בסתירות אמיתיות היורדות לשורש מהימנות הגרסה.

מ.ל. נתבקשה לספר על אירוע שקרה בין הפעם הראשונה לאחרונה, ואמרה שהיה מקרה שהיה כמו בפעם האחרונה, ושהוא עשה תנועות עם הידיים שלו, אך אינה יכולה לזכור בדיוק את התנועות שעשה. היא אמרה כי אחרי שתי הפעמים שהדבר קרה, למדה את הלקח והפסיקה לישון בבית משפחת הנאשם. וופא העידה בקשר לכך, כי מהנסיון המקצועי עולה כי ילדים שחווים פגיעה מתמשכת מתקשים להפריד בין אירוע לאירוע, אלא כשיש אפיזודה ספציפית שמאפשרת לדלות את האירוע מהזכרון. הדבר מסביר מדוע התקשתה לתאר ספציפית את האירוע השלישי שחוותה. כן העידה וופא, כי הקונפליקט הרגשי בו היתה מ.ל. מצויה, בין האמון הבסיסי בנאשם שהינו דודה והתנהג אליה בחביבות, לבין מה שחשה בעקבות מעשיו, גרם להתפתחות הדרגתית של ההכרה בכך שמה שעשה לה אינו בסדר, ולכך שלא נמנעה מיד לאחר האירוע הראשון מלחזור לבית הנאשם ואף לישון שם.

מ.ל. תארה את קשת הרגשות שחשה - הכעס שהדבר קרה דווקא לה, אי הנעימות שחשה מהנגיעה בחלקי גופה המוצנעים, הבושה שיש לה דוד כזה, שעלול לעשות דברים כאלה גם לאחרים, בצד הדאגה לו ולמשפחתו על כך שיעיפו אותו מהישוב. היא תארה גם כיצד האירועים רודפים אותה בלילות ("אני לא אשכח את זה... אני גם לא נרדמת בלילות ו... זה לא נעים לי להיזכר") וכי היא מקווה שהעניין נגמר כי "מגרשים אותו מהישוב". עלתה מדבריה גם המצוקה שחשה כשנשאה לבדה את נטל האירועים על כתפיה, והפחד לספר לאמה על האירוע.

צפיה בקלטות ממחישה את סערת הנפש בה היתה מ.ל. שרויה בעת שסיפרה לוופא את שעבר עליה, והיא נראית כחווה מחדש את האירועים, לרבות הרגשות, התחושות והמחשבות שעברו בה בעת ההתרחשויות ומחשבות שייחסה לנאשם בזמן אמת. ניכר בה, כי היא מנסה, באמצעות דברים ששמעה מהמבוגרים לאחר חשיפת הפרשה (כגון, שיש הבדל בין איברי המין של בנים ובנות, שהגוף שלה שייך רק לה וכו'), להשיב את הסדר בעולמה הילדותי על כנו ולהסביר לעצמה את סיבת האירועים, שערערו את שלוותה הנפשית.

בהערכת מהימנות הילדה, ציינה וופא כי מ.ל. דיווחה, להערכתה, על אירועים שחוותה. היא מסרה את השתלשלות האירועים במלל חופשי, מעוגן בשגרה, ולא התקשתה לפרט ולחזור על תיאור ההתרחשויות. היא תארה דינמיקות מסוגים שונים - אינטראקציות, ציטוטי אמירות ותגובות, ביטאה תחושות סובייקטיביות, תארה את ההתפתחות ההדרגתית של האירועים, ממגע תמים לכאורה לפגיעה מינית, וביצעה הדגמות באופן ספונטני. היא התייחסה למחשבות הנאשם, כפי שהבינה והעריכה אותן בעת האירועים, וניכרה נטייתה שלא להעצים את תיאור המגעים ("הוריד קצת", "נגע לשניה"). היא נמנעה מלהפליל את הנאשם בהזדמנויות שניתנו לה ע"י וופא לתאר עוד אירועים, וכשהתבקשה לחזור על תיאור אירוע, לא הוסיפה פרטים מעבר למה שחוותה ותארה בפעם הראשונה. לסיכום, כל הקריטריוניים המקצועיים להערכת מהימנות העדות הינם חיוביים.

בעדותה, תארה וופא את השלכות הרקע הדתי והקודים התרבותיים שספגה הילדה, אשר באו לביטוי בעדותה, כגון שמירת הסוד והחשש לספר על האירוע לאמה שעלולה שלא להאמין לה, כפי שהחברה ר.פ. לא האמינה בתחילה. עלתה גם המורכבות הרגשית הנובעת מהקרבה המשפחתית והחברות עם בתו של הנאשם, הדילמה בין הפגיעה האישית לבין הנאמנות למשפחה ומודעות למחיר שעלולים הנאשם ומשפחתו לשלם עקב החשיפה. חששותיה של הילדה היו מעוגנים במציאות, כפי שעולה מטופס הערכת העדות ומעדות וופא, בהם סיפרה על שיחתה עם אמה של מ.ל.. וופא התרשמה כי האם מצויה בקונפליקט רגשי בין מה שקרה לבתה לבין מה שעלול לקרות לאחותה וגיסה, כשעיקר דאגתה נתון לכך שהעניין לא יגיע לבית המשפט.

מהתמליל ומניתוח הרקע המשפחתי והקהילתי של הקטינה עולה כי למ.ל. היה חוסר מוטיבציה בולט להפללת הנאשם ולחשיפת האירועים בפני
מבוגרים, על אף הטראומה הנפשית שעברה. היא העזה לספר עליהם רק לחברותיה - בנותיו של הנאשם והחברה ר.פ.. ר.פ. אמרה כי אינה מאמינה לה, ולאחר מכן לא מסרה מ.ל. על האירועים לאף אדם אחר, עד שנודע לה מר.פ. כי גם היא חוותה אירוע דומה, העניין נודע לאמה של ר.פ. וכך נחשפה הפרשה. מעדות לאה פ., אמה של ר.פ., עולה כי בתה ר.פ. סיפרה לה הן על הפגיעה בה והן על הפגיעה במ.ל., ואף ביקשה ממנה בשם מ.ל. לספר על כך לאמה של מ.ל.. הדבר מחזק את המסקנה, כי למ.ל. היה קושי רב לחשוף את הדברים בתוך משפחתה ועל כן ביקשה את עזרת חברתה ואם חברתה, לאחר שגם החברה נפגעה. עדות אמה של מ.ל. מאשרת את העובדה שנודע לה על הפגיעה בבתה מפי לאה פ., וכי כאשר פנתה למ.ל., אמרה לה בתה כי לא נוח לה לדבר על כך. עדויות אלה מחזקות את מהימנות גרסת מ.ל., שכן ילד שרוצה להעליל עלילה כדי לפגוע או כדי למשוך תשומת לב לעצמו, לא ינהג כך.
הנאשם אישר בעדותו כי מ.ל. הלינה במהלך ארוחה עם ילדיו על כך שנגע בה בישבן תוך כדי עיסוי, והדבר מהווה חיזוק לגרסתה בפני
חוקרת הילדים. וופא לא העמיקה בחקירת אירוע זה, ועל כן לא ברור מהתמליל אם השיחה המתוארת היתה אחרי האירוע הראשון (שאמנם התחיל כעיסוי והסתיים בנגיעה בישבן) או אחד משני האירועים האחרונים, שבהם היו נגיעות וליטופים ולא עיסוי (ועל כן האמירה פחות מתאימה להם). אם אמנם מדובר באירוע הראשון, יש להניח כי מ.ל. היתה באותו שלב מבולבלת ביחס למשמעות הנגיעה, ועל כן חשפה את הדבר בנוכחות הנאשם וילדיו, כדי לקבל הסבר שיניח את דעתה.

טענת ההגנה העיקרית ביחס למ.ל. היתה כי מדובר בילדה השוגה בדמיונות, מנפחת אירועים פעוטים ושהושפעה מר.פ. ומאמה לאה פ..

וופא שללה את האפשרות שמדובר בילדה שמדמיינת דברים, והצביעה על ההבחנות שידעה מ.ל. להבחין בין האופי האלים של מעשי נער "מופרע" עליו סיפרה שאיים עליה ותקף ילדה אחרת, לבין האופי המתוחכם והערמומי של מעשי הנאשם, שתחילתם בעיסוי "תמים" וסופם בפגיעה מינית אסורה בסביבה שאמורה להיות ביתית ומוגנת.

עדויות ההגנה שהובאו לביסוס טענת ה"דמיון הפורה" של מ.ל. היו קלושות ולא משכנעות, וניכר בהן האינטרס העז של הנאשם ובנות משפחתו לגונן על הנאשם ע"י הדבקת תווית של "פנטזיונרית" על מ.ל..

הנאשם אמר בהודעותיו במשטרה כי מ.ל. מוכרת לו כילדה חולמנית, "פנטזיונרית" שבודה בדמיונה סיפורים שלמים מתוך גרגירי מציאות. עם זאת, לא ציין כל מקרה הידוע לו בו העלילה מ.ל. עלילת שווא על מאן דהוא.

אשתו של הנאשם, אפרת חן, העידה כי מ.ל. אינה שקרנית, אך היא ממציאה סיפורים קצת פנטסטיים, לוקחת פיסות מידע ומחברת אותן לסיפור משלה. היו לה גם פחדים מופרזים. גם בתו המאומצת של הנאשם, חוה שיר, העידה כי מ.ל. היא ילדה שממציאה הרבה דברים ושיש לה בעיות חברתיות. ברם, חרף ההכרות הקרובה עם מ.ל., לא היה לאל ידן של עדות אלה לספק דוגמא למקרה של "המצאת סיפור" על אירוע שקרה למ.ל. עצמה, ואין סבירות כי דמיונה של מ.ל. הוביל אותה לבדות את מה שסיפרה בפרוטרוט על מגעיו של הנאשם בחלקי גופה המוצנעים, בהיותה ילדה שגדלה בסביבה דתית ואינה חשופה לסרטים או ספרים בעלי תוכן מיני, ואף ניכר בה במהלך תיאור המגעים לחוקרת, כי עצם הדיבור על כך גורם לה מבוכה רבה.

לאה ל., אמה של מ.ל. ואחות אשתו של הנאשם, העידה כעדת הגנה. מעדותה ניכר שהסיטואציה של תלונת בתה נגד הבעל של אחותה מאד קשה לה, והיא נוטה להזדהות עם אחותה ומשפחתה תוך טשטוש הפגיעה בבתה מ.ל. והטלת ספק בגרסתה. מחד גיסא אמרה העדה כי בתה אינה שקרנית, אך מצד שני אמרה כי היא ילדה שמדמיינת דברים ומסוגלת להוציא דברים מהקשרם. כמו כן סיפרה כי יש לה הפרעות קשב וריכוז, ובניגוד לטענת "הדמיון הפרוע" שהעלתה בתחילה, ייחסה לבתה בהמשך מניע זדוני - ש"שיחקה משחק" והעלילה על הנאשם עלילה בהשפעת ר.פ.. היא טענה גם, כי בתה הלכה לפסיכולוגית שלא הצליחה להבין אם הדברים אכן קרו או לא, אך סרבה לחשוף את התיק הרפואי של מ.ל. ונמנעה מלהגיש חוות דעת של אותה פסיכולוגית. לא היה ביכולתה לספק דוגמא למקרה אחר של העללת עלילה ע"י בתה, ללא כל מניע.

בעדותה של לאה ל. ניכרו אי דיוקים מגמתיים, כגון התיאור ששמעה כביכול מפי אמה של ר.פ., כאילו שתי הבנות התרחצו יחד באמבטיה ואמה של ר.פ. שמעה אותן מסתודדות ושאלה על מה הן מדברות, וכך סיפרו לה. אין ממש בעדות שמיעה זו, שכן הן ר.פ. והן אמה לאה פ. מסרו כי חשיפת האירוע ע"י ר.פ. ארעה במהלך אמבטיה שעשתה האם לר.פ. לבדה. גם התיאור של "משחקי סימולציה של חוקר ונחקר" ששיחקו ר.פ. ומ.ל. ביניהן לאחר החקירה ע"י חוקרות הילדים היה מוקצן, ויצא מנקודת מוצא כאילו המדובר בעלילה ולא בתגובה טבעית הנובעת מהמצוקה, שהיתה תולדת אירועי הפגיעה, ומהמבוכה הכרוכה בחשיפתם - "הייתי המומה שמ.ל. הצליחה לשחק משחק שהיה כל כך אנטי לדוד כשבעצם לא היה לה שום דבר נגד".

לסיכום, אין בעדויות מגמתיות אלה כדי לערער את מהימנות גרסתה של מ.ל. כפי שעולה מהקלטות והתמליל ונותחה ביסודיות ע"י וופא לעניין אותות האמת שבה וההיבטים הפסיכולוגיים המחזקים את המהימנות, העולים ממנה.

לעניין החשש המועלה בסיכומי ההגנה, ל"זיהום" הגרסה עקב חשיפתה של מ.ל. לסיפורה של ר.פ. ודברי האמהות אודות מעשים שעשה הנאשם בבנות אתיופיות, הרי שניכר מתמליל החקירה כי מ.ל. יודעת להבחין היטב בין דברים ששמעה מאחרים אחרי האירועים, לבין מה שחוותה בעצמה. ניכר גם הפער הגדול בין הפירוט העובדתי הרב והמלא בו תארה את האירועים להם היתה קרבן, לבין ההתייחסויות הכלליות מאד לכך שהנאשם עשה מעשים אסורים לחברתה ר.פ., לבנותיו ולבנות האתיופיות - דברים שהביאה מ.ל. כציטוט מפי אחרים, וחזרה עליהם כפי שנאמרו, ללא כל פירוט עובדתי. וופא הסבירה, כי הסיבה שמ.ל. הזכירה מיוזמתה את העובדה שגם לר.פ. זה קרה, היא שבתחילה חששה מ.ל. לספר לאמה על הפגיעות, ואילו חברתה ר.פ., לה העזה לספר, לא האמינה לה. רק משחוותה ר.פ. אירוע דומה בעצמה, סיפרה על כך למ.ל. ואמרה כי היא מאמינה לה עכשיו, ואז נחשף הסוד ומ.ל. העזה לספר למבוגרים על מה שקרה לה.

אין חולק, כי מ.ל. היתה הראשונה שסיפרה לר.פ. על מגעיו של הנאשם בחלקי גופה המוצנעים, מספר חודשים לפני תלונתה של ר.פ., וכי ר.פ. לא האמינה לה בתחילה, עד שחוותה אירוע דומה בעצמה. כך עולה הן מעדות מ.ל. (ת/16, עמ' 8, ש' 41-46, עמ' 23 ש' 43-45) והן מעדות ר.פ. (ת/10א', קלטת 2, עמ' 1, ש' 19-30). מכאן, שאין חשש כי ר.פ. נטעה במוחה של מ.ל. סיפור והיא אימצה אותו. אמנם, הוכח כי מ.ל. ור.פ. שוחחו ביניהן במספר הזדמנויות על המעשים שעשה להן הנאשם בטרם החקירה המשטרתית, והדבר הינו אך טבעי ואנושי נוכח הטראומה שחוו כתוצאה מהפגיעה המינית בסביבה מוגנת ו"משפחתית". עם זאת, מדובר בילדות צעירות ותמימות ולנוכח המבוכה הרבה שאפיינה את עדויותיהן בפני
חוקרות הילדים, אין להניח כי הרבו בפרטים ובתיאורים גרפיים של המגעים, זו באזני זו. לפיכך, ייחוס כוונה ל"תיאום גרסאות" ביניהן בשיחות אלה, הינו מופרך לחלוטין, ודאי בנסיבות הקירבה המשפחתית של מ.ל. לנאשם והחברות ההדוקה של שתי הבנות עם בתו של הנאשם, נסיבות שגרמו להן מבוכה רבה. אשר לאפשרות להשפעה בלתי מודעת של אחת הבנות על חברתה, הרי שיש לבחון את הגרסאות שמסרו לגופן, כדי לבדוק אם קיימת השפעה בלתי מודעת כזו. בחינה עניינית של העדויות, כפי שנעשתה ע"י חוקרות הילדים ועל ידי, מלמדת כי העדויות הינן אותנטיות ומהימנות לפי כל הקריטריונים הידועים לאנשי המקצוע, וכי לא ניתן למצוא בהן סממנים של העתקה או חיקוי. כך, ר.פ. סיפרה על אירוע אחד בלבד לעומת שלושה אירועים עליהם סיפרה לה מ.ל., ר.פ. סיפרה כי הנאשם הקדים למגעיו הליליים את האמירה כי בהמשך הלילה יעשה לה עיסוי כי גבה תפוס, לאחר העיסוי הפומבי ליד המדורה, בעוד שמ.ל. תארה מגעים ליליים חשאיים ללא כל אמירה וללא התגדרות במונח "עיסוי". אצל שתי הבנות לא נמצאו סממנים של הפרזה, מגמתיות או מוטיבציה להפללה, ועל כן החשש שהאחת הושפעה מתיאורי חברתה וניכסה אותם לעצמה, הינו קלוש ולא ממשי.

יצויין, כי עקביות גרסתה של מ.ל. נלמדת מעדותה של ר.פ., בה מסרה לחוקרת הילדים שגית כי מ.ל. סיפרה לה על שלושה אירועים, בשניים מהם הכנסת היד מתחת לתחתונים בזמן ששכבה לישון בלילה, ובשלישי נגיעה חטופה בישבן במהלך עיסוי.

טענה נוספת של ההגנה היא, כיצד הסכימה מ.ל. לחזור לבקר בבית הנאשם ואף ללון בו, לאחר שנעשו בה המעשים המתוארים על ידה. לשאלה זו יש התייחסות דווקא בדברי מ.ל. עצמה, באומרה, לגבי האירוע האחרון: "פשוט ליטף לי למטה לשניה וזהו כבר סיפרתי לך זהו זה מה שהוא עשה (או קי), ועוד לא למדתי לקח לא למדתי לקח אה... לא... לא לישון אצלו וזהו פשוט ישנתי אצלם פעם ראשונה פעם שניה וזהו נמאס לי אני לא ישנה אצלהם יותר". היינו, מ.ל. מעלה את הנושא מיוזמתה מבלי שנשאלה ע"י החוקרת, וכועסת על עצמה שלא למדה את הלקח קודם וכך חזרה הפגיעה ונשנתה פעמיים ושלוש, עד ש"נמאס לה". אמירה ספונטנית זו של ילדה תמימה ונעדרת תחכום וערמומיות כמ.ל., מחזקת ללא ספק את מהימנות גרסתה.

גרסת הנאשם
הנאשם בהודעותיו ת/2 מיום 8.5.02 ות/6 מיום 16.5.02 אמר כי עשה למ.ל. עיסויים באזור הכתפיים והגב העליון פעמיים, בחדר האוכל של ביתו, כשהיא לבושה ובנוכחות ילדיו. בפעם הראשונה שמ.ל. סבלה מגב וצוואר תפוס, הוא ובתו שכנעו אותה לקבל ממנו עיסוי, וכיוון שהטיפול הצליח, בפעם השניה היא הסכימה ברצון. הוא אמר כי התמקד בגב העליון אך יתכן ש"בדקתי לה בקלות גב אמצעי ותחתון", וציין כי בדיקה כזו יכולה לרדת עד ס"מ מתחת לגומי של התחתונים. הוא ציין כי לפני מספר שבועות אמרה לו מ.ל. בנוכחות ילדיו ובנימה אגבית "עשית לי עיסוי מתחת לתחתונים". הוא נדהם מדבריה, שאל "מה?", אך לא רצה להגיב או לשאול אותה מעבר לכך בנוכחות הילדים האחרים. בתו הגדולה אפרת היסתה את מ.ל., והשיחה המשיכה בנושאים אחרים. על אף תדהמתו, הוא לא מצא לנכון לגשת לברר את הנושא עם מ.ל. והוריה בביתם במשך השבועות שחלפו מאז האירוע, כי חשב שמדובר ב"מוזריות שאין לה המשך", ולא רצה "לעשות הר מגבשושית" ומ.ל. לא באה לבקר שוב בביתו מאז. בעקבות החקירה ניסה לדבריו לאמץ את זכרונו ולהעלות אירוע שאולי התפרש כך אצל מ.ל., ונזכר כי באחת הפעמים שמ.ל. ישנה עם בנותיו, כיסה אותה בשמיכה כפי שהוא מכסה את הבנות התאומות שנוהגות להשליך הצידה את השמיכות שלהן, וכשכיסה את מ.ל. הכניס לה את חולצת הפיג'מה לתוך חגורת המכנסיים כי גבה ובטנה היו חשופים והדבר עלול לגרום להתקררות.

בהודעה נוספת שנגבתה מהנאשם ביום 7.8.02 (ת/5) אמר כי לאחר שהוסברה לו משמעות בדיקת הפוליגרף והוודאות המוחלטת הנדרשת כדי שתשובה תאובחן כאמיתית, אינו מוכן להיבדק בפוליגרף על גרסתו שלא נגע באיבר המין של מ.ל., כי אינו יכול להיות בטוח ב-100% שאף חלק מכף היד שלו לא נגע בה נגיעה כזו, שלא במתכוון, תוך תנועה מהירה של הכנסת הבגד למקומו.

בעדותו סיפר הנאשם כי במסגרת פעילותו כמעסה רפואי זכורים לו שני מקרים בהם עשה למ.ל. עיסוי בשל כאבי צוואר וגב, והדבר היה בישיבה בחדר האוכל ובנוכחות בני משפחתו. לדבריו, אין מדובר באירוע של צפיה בסרט שמתארת מ.ל. אלא במקרים אחרים, ואילו באותו ערב בו צפו בסרט, רק שם יד על כתפה ונגע בשרירי הגב העליון ושאל אותה אם הכל בסדר או שיש לה עדיין כאבים. היא ענתה לו שהכל בסדר ובכך הסתיים האירוע. הוא חזר על תיאור הסיטואציה בה אמרה מ.ל. בנוכחות בני משפחתו כי נגע לה בישבן במהלך עיסוי, ועל כך שנדהם ונבוך מכדי לברר איתה למה התכוונה. לגבי האירוע נשוא האישום הרביעי, טען הנאשם כי לא היה ולא נברא אירוע של מגעים בחלקי גופה המוצנעים של מ.ל. בעת ששכבה לישון, אך זכור לו שהיה מקרה שראה שהפיג'מה שלה השאירה שטח חשוף בין החולצה למכנסיים ולכן הכניס לה את החולצה למכנסיים כדי שלא תתקרר, כפי שעשה ליתר הילדים שישנו בחדר.

בגרסת הנאשם יש כדי לחזק ראייתית את קיומם של האירועים עליהם סיפרה מ.ל., כאשר טענתו היחידה של הנאשם היא כי מדובר בנגיעות תמימות - עיסוי, הכנסת הפיג'מה למכנסיים, שלא הגיעו למטה מאזור המותניים וחלקו העליון של האגן. נוכח המרחק הרב בין אזורים אלה לבין איבר המין, הרי שאי נכונותו של הנאשם להיבדק בפוליגרף בשאלה אם נגע באיבר המין של מ.ל., אומרת דרשני. אין בגרסת הנאשם כדי להוות משקל נגד ראייתי לעדות מ.ל. ולראיות המחזקות ומסייעות לעדותה, נהפוך הוא, יש בה סממנים מחשידים.

אישום 5 - ר.פ.

חוקרת הילדים שגית כהן (להלן: שגית) חקרה את הילדה ר.פ. בת ה-10 ביום 6.5.02. הוגשו קלטת החקירה ת/10 והתמליל ת/10א', וכן ערכה שגית טופס הערכת מהימנות של הילדה, ת/11. שגית אסרה על העדת הילדה בבית המשפט לנוכח גילה הצעיר, הרקע הדתי בו צמחה, והתרשמות שגית מהמתח, המבוכה והחרדה בהם היתה הילדה נתונה בעת חקירתה. עמדו לנגד עיני שגית גם חששה של האם מכך שמתן העדות בביהמ"ש יפגע בבתה, ואי רצונה של ר.פ. עצמה לעמוד בסיטואציה של חקירה פומבית על האירוע שחוותה.

מתמליל חקירתה של ר.פ. ע"י שגית, ניכר כי בחלק הראשוני של השיחה, שבו מתבקשת הילדה להבחין בין אמת לשקר ולספר על אירועים "נייטרליים" שקרו לה, בבית הספר ובחגיגת יום ההולדת, ר.פ. עצורה ומספקת תשובות לקוניות. להתרשמות שגית, היא היתה מתוחה ולחוצה. רק כשהתבקשה ע"י שגית לספר על הנושא שבגללו באה לדבר עם שגית, היא מתפרצת ואומרת בשטף אחד: "אני לא רציתי לבוא אבל, לבד, אבל אמא שלי אמרה שאני אבוא כי אבא של נ.ח. חברה שלי הוא פעם, הוא כשישנתי אצלה בל"ג בעומר, אז הוא, כשכמעט נרדמתי אז הוא בא ואמר שיעשה לי עיסוי בגב כי הוא אמר שהיה לי תפוס שם והוא לא עיסה, הוא רק ליטף, אז שאל אותי את ישנה, ואז אמרתי (מלמול) כזה, ואז הוא חיכה כמה דקות ואז הוא ירד לטוסיק, ואז הוא הוריד את התחתונים והוא התחיל לגעת ואז גם, וזהו. (...) ואז הוא הלך". בהמשך מתבקשת ר.פ. לתאר את שלבי האירוע לפרטיהם, ומוסרת כי בתחילה "הוא הגיע והוא עשה לי קצת עיסוי, ואז הוא עשה גם לנ.ח. כי גם לה הוא אמר שהיה תפוס, ואז הוא אמר לי אחר כך כשהוא סיים ואחרי שהוא עשה לנ.ח., ואז הוא הוציא את המיטה המתקפלת ואז הוא אמר שהוא יעשה לי בלילה עוד עיסוי בגב, אבל זה לא היה עיסוי, הוא רק ליטף את הגב ואז גם ברגליים ואז ככה והוא ירד". "ואז אחרי זה הוא ירד לטוסיק, אבל זה לא היה עיסוי, הוא סתם שיקר. (שתיקה) בכלל לא עיסה, הוא רק ליטף". היא סיפרה כי החלק השני של האירוע, שהיה אחרי כחצי שעה, התחיל בכך שהנאשם הביא לה כרית, התיישב על מיטתה והתחיל ללטף אותה - "הוא התחיל ללטף, הוא אמר שזה עיסוי ואז הוא ליטף את כל הגב ואז הוא דילג על התחתונים ואז הוא ירד לרגליים ואז הוא חיכה, ואחרי כמה זמן, הוא שאל אותי את ישנה? ואז עניתי לו שכמעט, כאילו עשיתי לו כזה, כאילו כן, ואז הוא חיכה כמה דקות ואז הוא ירד לטוסיק". (...) "והוריד קצת את התחתונים והוא הכניס את היד (...) ואז הוא ליטף שם והוא היה גם בצד השני ואז הוא הלך, הוא הוריד, הוא הוציא את היד ואז הוא כיסה את השמיכה וכיסה אותי ואז הוא הלך". היא תארה, "אני שכבתי ככה על הצד והוא לא היה יכול לגעת לי בחור שם (בהמשך מדגימה כי כוונתה ל"חור" בין הרגליים, שהיו צמודות - נ.מ.ש.) ואז הוא גם רק מקדימה הוא עשה ואז הוא ליטף קצת ואז הוא הוריד, הוא הוריד את הידיים שלו מהתחתונים וכיסה ויצא".

בהמשך התבקשה ר.פ. להדגים לשגית איך שכבה והיכן נגע בה הנאשם, והצביעה על הישבן והמפשעה. היא אמרה כי נגע בה בשני הצדדים ("העיגולים") של הטוסיק וגם העביר אצבעות ב"חור" (החריץ) שביניהם, וגם נגע לה במפשעה מקדימה. היא תארה כי במשך האירוע הרגישה לא נעים, חשה צמרמורת אך לא כאב, ולא העזה לפקוח את העיניים: "רציתי לצעוק אבל לא העזתי כי זה לא היה נעים לי וחשבתי שהוא יצעק עלי או ירביץ לי, אז שתקתי". היא אמרה כי סיפרה לחברתה נ.ח., בתו של הנאשם, על האירוע וזו סיפרה לאמא שלה שסיפרה לנאשם, ואז אמר הנאשם כי בסך הכל הגיע כדי לכסות אותה בשמיכה וכנראה ר.פ. הרגישה כאילו נגע לה בטוסיק. ר.פ. סיפרה כי האירוע קרה בליל ל"ג בעומר, כשישנה בחדר הילדות במיטה מתקפלת שהוציאו ממיטת הקומתיים.

שגית שאלה אם היה אירוע נוסף עם הנאשם ור.פ. השיבה בשלילה. היא נשאלה אם ידוע לה על אירועים עם ילדים נוספים, וענתה כי יודעת שגם למ.ל. קרה איתו, אבל שלוש פעמים. היא הבהירה כי יודעת על כך משום שמ.ל. סיפרה לה, "היא אמרה לי שאבא של נ.ח. הוא בלילה, הוא הכניס לה, הוא פעמיים הוא הכניס לה כמו שלי, ופעם שלישית כשהוא עשה לה, הוא עשה לה עיסוי, אז הוא ירד לתחתונים, נגע קצת ואז חזר לגב, עוד פעם". ר.פ. אמרה כי מ.ל. סיפרה לה את הדבר מזמן, לפני כמה חודשים, אך אז "לא האמנתי לה, עכשיו אני מאמינה לה דווקא". היא ציינה כי סיפרה על מה שקרה לה למ.ל. כדי "שלפחות תדע שעכשיו אני מאמינה לה, וגם שתאמין שהיא לא חלמה".

ר.פ. סיפרה כי בבוקר למחרת האירוע, "אני הייתי למעלה במיטת קומתיים כי פחדתי כל הזמן שהוא עוד פעם יעשה לי את זה, והיא (נ.ח.) ראתה שאני מפחדת, ואז היא אמרה לי מה קרה? אז אני אמרתי לא משנה, ואז לאט לאט, וגם היא, אמרתי לה יותר אני לא ישנה למטה אם אני ישנה אצלך, ואז לאט לאט היא הכריחה אותי להגיד לה, ואז היא אמרה שזה בטח בגלל שנתפס או משהו כזה". ר.פ. אמרה כי נ.ח. סיפרה לה על מקרה שלה עצמה "נתפס הטוסיק" ואז אביה, הנאשם, "מתח לה אותו". ר.פ. הוסיפה, "ואמא שלי אמרה אולי הוא לא נתפס לה והיא סתם מתביישת להגיד". ר.פ. השיבה כי לא ראתה במו עיניה אירועים שקרו למ.ל. ולנ.ח..

ר.פ. נשאלה איך נודע הדבר לאמה, ואמרה: "ביום רביעי שאחרי ל"ג בעומר, אז אחרי חוג ציור, היה לי, אז מ.ל. אמרה לי לספר לאמא שלי והיא אמרה אני מכריחה אותך ואז היא אמרה לי אמא שלי לא תאמין לי, ואז היא אמרה לאמא שלי שאני רוצה לספר לה משהו, ואז (לא ברור), כן, ואז אמרתי לה את חייבת לעשות משהו, ואז היא אמרה אם אני חייבת לעשות משהו, עדיף שאני לא אדע, אבל היא אמרה בצחוק, ואז, אבל אני לא סיפרתי לה, רק בערב כש, אז היא שאלה אותי (...) מה רצית להגיד למ.ל., ואז אמרתי לה". האם אמרה לה שבאמת חייבים לעשות משהו.

בהערכת מהימנות העדות קבעה שגית כי להתרשמותה העדות מהימנה. הילדה תארה אירוע אחד במלל חופשי וללא שאלות מדריכות, סיפקה פרטים והשיבה בסבלנות, תיאור ההתרחשות היה עקבי ומעוגן במציאות, מבחינת קונטקסט של זמן, מקום ונסיבות (פתיחת המיטה המתקפלת, הבאת הכרית). בתיאוריה שילבה אינטראקציות (חילופי דברים עם הנאשם), מחשבות (דינמיקה המאפיינת קרבנות עבירות מין - התמימות בתחילת האירוע וההבנה המתגבשת במהלכו כי אין מדובר בעיסוי) ורגשות (תחושת המצוקה, השיתוק והחשש להראות שהיא ערה ומודעת למעשיו של הנאשם, פחד שיגיב באגרסיביות). מבחינת המוטיבציה להפללה, ציינה שגית כי ניכר בר.פ. שהיא מתקשה במעמד מסירת העדות לחוקרת, מיד בתחילת מסירת גרסתה ציינה כי לא רצתה להגיע אבל אמה אמרה לה, כשניתנת לה הזדמנות לפרט ולהוסיף לתיאור האירוע, היא אינה מכבירה פרטים אלא חוזרת על התיאור הבסיסי שמסרה בתחילה, היא עונה בשלילה על השאלה אם נגרם לה כאב ממעשי הנאשם.

גרסתה של ר.פ. לגבי סיפור האירוע לבתו של הנאשם נ.ח. מיד למחרת בבוקר, מתחזקת בגרסה שמסרה נ.ח. בפני
חוקרת הילדים סילבי אוחיון (תמליל ת/28). שם אמרה נ.ח. כי "בל"ג בעומר מתי שר.פ. ישנה אצלי אז היא סיפרה לי שמתי שהלכתי לישון אז הוא עשה לה, לא ממש עשה לה עיסוי כי לא תמיד צריך לעשות עיסוי ככה עם האצבע, לפעמים עושים ככה בגב, עושים ליטופים להרגיע את הגב, היא אמרה שהוא נכנס למקומות שהוא לא היה צריך לגעת". (...) "היא אמרה שהוא, מתחת לבגדים, במקומות, שתי מקומות שהוא לא היה צריך לגעת. מתחת לגב יותר למטה, והמקום השני אני לא יודעת בדיוק אם זה נכון או לא, כי באזור מתחת לבטן זה לא נראה לי כל כך...".

נ.ח. תומכת בגרסת ר.פ. גם לגבי תיאור מצוקתה ופחדה של ר.פ. מהישנות המעשים ע"י נאשם, ואי הרצון לספר לחברתה על שארע כדי לא לפגוע ולהביך: "היא העירה אותי בבוקר שהיא התעוררה והיא פחדה פשוט שזה שוב יקרה לה, פתאום מישהו יבוא וזה, אז היא פשוט ביקשה שאני, לעלות למיטת קומתיים שלי למעלה, (...) בהתחלה היא לא רצתה לספר לי כלום אז היא אמרה לי שקרה לה משהו אז שאלתי אותה מה זה אז היא אמרה שאני אעלב מזה והיא לא ממש רוצה להעליב את זה, ויבייש אותה ואז בסוף היא אמרה לי (...)". חוקרת הילדים סילבי אוחיון התרשמה כי תיאור השיחה ע"י נ.ח. הינו אמיתי.

העובדה כי ר.פ. סיפרה על האירוע לנ.ח. כאירוע טראומטי עולה גם מהודעת אשתו של הנאשם, אפרת, במשטרה (ת/25) בה מסרה כי כבר באותו יום סיפרה לה נ.ח. על מה שקרה לר.פ. בלילה, לדבריה. בעדותה כעדת הגנה התעקשה אפרת, באופן מגמתי, לסטות מאמרתה במשטרה וטענה כי נ.ח. סיפרה לה על דברי ר.פ. רק במועד מאוחר יותר, וכנראה החוקר לא הבין אותה, וכי ר.פ. ביקשה לישון במיטה העליונה בפעם הבאה למטרת משחק, ועל אף שר.פ. אמרה שהסיבה נעוצה במעשי הנאשם, לדעת אפרת "אולי זה היה תירוץ".

חיזוק משמעותי זה לגרסת ר.פ. מלמד על אותנטיות התיאור שמסרה בפני
שגית ועל כך שזוהי גרסתה המקורית כפי שמסרה אותה לחברתה נ.ח. מיד בבוקר שלמחרת ובטרם שוחחה עם מאן דהוא. ראיה זו שוללת את האפשרות כי ר.פ. הושפעה ממ.ל. או הודרכה ע"י מבוגר כלשהו - בבחינת "זיהום העדות" - כפי שטען הנאשם בחקירתו, בה העלה השערה כי אמה של ר.פ. שאלה אותה שאלות מנחות והכניסה דברים לפיה.

חיזוק נוסף למהימנות גרסת ר.פ. ביחס לשיחה עם נ.ח. עולה דווקא מדברי הנאשם עצמו בעדותו. ר.פ. סיפרה כי במהלך אותה שיחה, בתו של הנאשם אמרה לה כי גם לה הנאשם פעם "מתח את הישבן" במהלך עיסוי. הנאשם בעדותו הסביר כי יש טכניקה "ששמים את יד שמאל על החלק העליון של הישבן ואת יד ימין בצד השני, ואז לוחצים כל יד לכיוון הנגדי למעלה ולמטה ולהפך - כנראה לזה נ.ח. התכוונה". משמע, בניגוד לטענות ההגנה כי ר.פ. ייחסה לנ.ח. אמירה לא נכונה על ביצוע מעשה מגונה גם בה, מאשר הנאשם בעדותו כי אכן ביצע פעולה כזו לבתו נ.ח. במהלך עיסוי, אלא שמדובר בטכניקה של עיסוי ותו לא. מכאן, שר.פ. דייקה בדברים שציטטה מפי נ.ח..

אמה של ר.פ., לאה פ., תארה בעדותה את מצבה הנפשי הלא רגיל של בתה למחרת האירוע, ומסרה כי ר.פ. היתה בהיסטריה וסרבה לחזור הביתה בלי חברתה נ.ח. והתאומות. היא התפרצה על אמה ללא סיבה, האשימה אותה שאינה אוהבת אותה, בכתה וסרבה ללכת הביתה.

יומיים לאחר מכן, כשהסיעה את ר.פ. וחברתה מ.ל. לחוג, אמרה מ.ל. כי הן חייבות לספר לה משהו מביש, וכי ר.פ. תספר לה על כך כי מ.ל. מתביישת. לאחר שחזרה הביתה עם בתה ושאלה אותה למה התכוונה מ.ל., בעת הרחצה באמבטיה, אמרה לה ר.פ. כי הנאשם נגע בה מתחת לבגדיה כשישנה בביתו בליל ל"ג בעומר. היא ציינה נגיעות בגב, בישבן, בפי הטבעת ובאיבר המין. האם העידה כי מחמת המבוכה ותפיסת העולם הדתית, לא שאלה את בתה שאלות על האירוע ולא ביקשה ממנה פרטים נוספים מעבר למה שסיפרה מעצמה. כך מסרה גם ר.פ. לשגית, ואין סיבה לפקפק בשתי העדויות של האם והבת בנקודה זו, המלמדות על העדר "זיהום".

לאחר חשיפת המקרה באזני האם, וחשיפת הפרשה במשטרה, נקלעה ר.פ. למצב נפשי קשה יותר: "בהתחלה היא היתה בוכה הרבה ומאד הצטערה שהכל קרה והיא מאבדת את החברה שלה... היא לא ישנה טוב בלילה, כל הזמן בכתה, חשבה מה יהיה עם נ.ח. ואיתה... נ.ח. ניגשה לר.פ. ואמרה אל תספרי על אבא שלי, אין לנו כסף, כל הכסף הולך לעו"ד, אין לנו כסף לחוג, אין לנו אוכל לשבת. היה לה מאד קשה והיא החלה לפתח רגשי אשמה".

האם לאה פ. העידה כי בתה סיפרה לה על אפיזודה נוספת, ליד המדורה, בה נגע הנאשם בחזה של ר.פ. במהלך עיסוי. שגית נשאלה בקשר לכך, והסבירה כי יתכן שהאם הבינה את דברי הילדה בנקודה זו בצורה שגויה, ויתכן גם שהילדה לא התייחסה לאירוע ליד המדורה כאל פגיעה מינית ולכן לא סיפרה עליו לחוקרת הילדים, והדבר אך מראה כי אינה מנסה להפליל את הנאשם מעבר לאירוע העיקרי שפגע בה. מכל מקום, לדעת שגית אין בהבדל זה בין הגרסה שנמסרה לאם לבין הגרסה שנמסרה לחוקרת, כדי לפגוע במהימנות הגרסה.

שגית נשאלה בחקירתה הנגדית על האפשרות שר.פ. הושפעה מסיפורה של מ.ל., ושללה אפשרות זו לאחר ניתוח הקריטריונים למהימנות הגרסה, כפי שמשתקפים בעדותה של ר.פ., ולנוכח המצב הנפשי של קושי ומצוקה שהתבטא בעדות, מצב נפשי עליו העידה גם אמה של ר.פ., והשולל אפשרות של עלילה.

שגית עומתה בחקירתה הנגדית עם תמליל חקירה של הילדה ל.ח. בת השמונה (נ/2) שסיפרה לחוקרת הילדים סילבי אוחיון על שיחה שהיתה לה עם ר.פ., בה אמרה לה ר.פ. כי סיפרה על הנאשם "סתם כי רציתי". מתמליל החקירה עולה כי ל.ח. אמרה לחוקרת פעמיים כי אינה זוכרת מה ר.פ. אמרה לה, וכי בנו של הנאשם ובני משפחתו האחרים דיברו איתה על העניין, מסרו לה כי התלונה היתה על אלימות כלפי ר.פ. שלמעשה היתה בצחוק, משחק, שר.פ. לא הבינה. אמרו לה גם ש"ר.פ. בסוף אמרה את האמת, היא אמרה שבאמת הוא לא מרביץ לה וכל אלה, (...) הוא עושה אני יפצח לך את הצורה אבל הוא לא עושה את זה באמת".

כל מה שידעה ל.ח. לספר על השיחה עם ר.פ. היה שבדרך לחוג ציור הטיחה ל.ח. בר.פ. שהיא יודעת על כך שפנתה למשטרה, ושאלה אותה למה עשתה זאת, ור.פ. ענתה לה "ככה סתם כי רציתי", "כי הוא עצבן אותי". בהמשך הוסיפה הילדה כי ר.פ. אמרה לה גם שהנאשם "הרביץ לה", ולכן סיפרה עליו, אך חזרה בה ואמרה כי ר.פ. לא אמרה לה שהנאשם הרביץ לה, אלא רק אמרה זאת למשטרה. במהלך החקירה השתמשה החוקרת מיוזמתה מספר פעמים במילה "משקרת" ביחס לדבריה של ר.פ., מבלי של.ח. השתמשה במילה זו, ול.ח דווקא תיקנה את החוקרת ואמרה כי ר.פ. לא אמרה לה שהיא שיקרה אלא "כי סתם היא רצתה" לספר למשטרה. ל.ח. מסרה לחוקרת כי היא סיפרה על השיחה שלה עם ר.פ. לבנו של הנאשם, ישראל, ולאשת הנאשם, אפי, בנוכחות בתו נ.ח. ואפי סיפרה ליתר בני משפחת הנאשם. אי אפשר להבין מתמליל השיחה מה בדיוק אמרה ר.פ. לל.ח., ונראה יותר כי ל.ח. הושפעה מדברים שנאמרו לה ע"י בני משפחת הנאשם, וכי כל מה שהיה בינה לבין ר.פ. הוא של.ח. הטיחה אשמה בר.פ. על כך שהלכה למשטרה וגרמה נזק לנאשם ולמשפחתו, ובתגובה להטחת האשמה זו הגיבה ר.פ. בהתרסה - "סתם כי בא לי". אין באמירה מתריסה זו כדי ללמד על כך שר.פ. הודתה ששיקרה, נהפוך הוא, הסיטואציה בה ילדה שאיננה חברה קרובה שלה מטיחה בה בפומבי אשמת "מלשינות" לגבי אירוע כאוב שגרם לר.פ. מצוקה רבה גם כך, מסבירה לחלוטין את פשר תגובתה. היה זה תמוה ביותר אילו בסיטואציה אגבית זו, ליד המכולת בדרך לחוג ציור, היתה ר.פ. מתחילה לספר לילדה שהטיחה בה כך, ושאינה חברתה הקרובה, את שעבר עליה מידי הנאשם באותו לילה. גם חוקרת הילדים שגית, שנשאלה בחקירתה הנגדית על דברי ל.ח. בתמליל דנן, התרשמה כי האמירה נובעת מהמבוכה והקושי הנפשי של ר.פ. מחשיפת האירוע באזני ל.ח.: "לר.פ. קשה לדבר על זה ולא משתפת פעולה, היא רוצה להוריד את זה ממנה ועונה כך".

ההגנה טוענת בסיכומיה, כי התנהגותה של ר.פ. בבוקר שאחרי האירוע עומדת בסתירה לאירוע הנטען. מהראיות עולה, כי ר.פ. סרבה ללכת הביתה (לשם התבקשה ע"י אמה ללכת, כדי לשמור על אחיה) ודרשה בתוקף להשאר עם חברתה נ.ח. ואחיותיה בבית הנאשם, או למצער שיבואו איתה לביתה. אינני סבורה כי התנהגות זו מלמדת על כך שהאירוע לא התרחש. מצבה הנפשי הנסער של ר.פ. הביא אותה ככל הנראה לצורך לשהות במחיצת נ.ח., שבאזניה פרקה את נטל האירוע. יש לזכור, כי ר.פ. לא סיפרה בנקל על האירוע לאמה, ונדרשו לכך עידוד נמרץ מצד מ.ל. ושיחה מקדימה של שתי הבנות עם אמה של ר.פ. בדרך מהחוג, כך שביום למחרת האירוע, עדיין לא היה בכוחה של ר.פ. לספר לה על מה שהתרחש. בנוסף, אין מדובר באירוע שהיה לר.פ. חשש להישנותו כשהיא ערה ומוקפת בילדי משפחת הנאשם, כך שלעומת פחדה מהישנות האירוע בשעות הלילה, כשכולם מסביבה ישנו, לא היתה לה סיבה לפחד מהנאשם כשהיא במחיצת ילדיו וכולם ערים.

ההגנה טוענת, כי יש חשש שר.פ. הושפעה מאמה לאה פ., שהיתה עוינת לנאשם ובעלת דעה קדומה שלילית לגבי העיסויים שנוהג הנאשם לבצע בבנות ונערות צעירות. עיון בחומר הראיות מלמד שאין חשש שהדברים שסיפרה ר.פ. לחוקרת הילדים אינם אותנטיים, לאור כל מבחני המהימנות שפורטו לעיל, המלמדים שהדברים אכן קרו לר.פ.. עדותה של לאה פ. היתה אמינה ועלה ממנה כי הקשבתה לסיפורה של בתה היתה פאסיבית ופרט לבירור עובדתי לא אמרה לה אלא שצריך לחשוב מה לעשות בעניין. ברי, כי כמי שטובת בתה לנגד עיניה ולאור תפיסת העולם הדתית בה חינכה אותה, לא היה לה כל מניע להעצים את אירוע הפגיעה בבתה ו"לגרום להתעניינות מצידה בנושא מין", כדבריה. לאחר ששמעה מבתה על הפגיעה, היתה אמנם כועסת ונסערת כפי שכל הורה היה מרגיש במקומה, אך פעלה ללא דופי הן כלפי בתה והן כלפי המעורבים האחרים. היא הביעה באזני בתה הסתייגות מהעיסויים שנוהג הנאשם לעשות לבנותיו ולבנות אחרות, שלהבנתה אין בהם צורך רפואי אמיתי, וזאת כדי להזהירה שלא תסכים לקבל עיסויים מאף מבוגר. אין בכך כדי ללמד על עוינות לנאשם או על השפעה על עדות ר.פ..

גרסת הנאשם
בהודעתו ת/1 ובעדותו סיפר הנאשם כי בליל ל"ג בעומר ישב עם ילדיו ועם ילדי השכנים, חברי ילדיו, ובתוכם ר.פ.. מסביב למדורה. בשלב מסויים אמרה לו בתו נ.ח. שתפוס לה בכתפיים, הוא עשה לה עיסוי ולאחר מכן סיפרה לו נ.ח. שר.פ. ביקשה ממנה לומר לו שכואב לה בכתפיים ובצוואר ושהיא מבקשת שיטפל בה. הוא שאל אם זה סובל דיחוי ור.פ. ביקשה שיעשה זאת מיד, ולכן עשה לה עיסוי בכתפיים מעל הבגדים החמים שלבשה. הוא הבחין כי שרירי הגב מאד תפוסים וצפה כי הכאב יחזור מאוחר יותר, הגם שהכאב החזק נעלם. בשלב מאוחר יותר של הלילה נכנס עם אשתו (שהגיעה בינתיים מחתונה בה השתתפה) ועם הילדים ור.פ. לבית כדי להשכיב את הילדים לישון. ר.פ. אמרה ששוב כואב לה הצוואר והכתפיים והוא עשה לה עיסוי בנוכחות אשתו. הוא אמר לאשתו שהשריר ממש תפוס, הציע לה להראות לאמא שלה כדי שיבוא פעם אחרת לביתה ויעשה לה טיפול מקיף, ואמר לה שעוד מעט, אחרי שישכבו לישון, יבוא לעשות לה בדיקה בגב לראות שהכל בסדר וזה לא נתפס מחדש.

לאחר שחלק מהילדים נרדמו, ר.פ. ביקשה ממנו כרית, הוא הביא לה כרית, התיישב על מיטתה ואמר לה שיבדוק לה את הגב. הוא החל בנגיעות קלות, לחיצות קלות ועדינות של השרירים שלאורך עמוד השדרה, שהגיעו עד להתחלת החריץ של הישבן. היה לו רושם שהיא שוקעת לתוך שינה ועל כן שאל אותה אם היא ישנה והיא לא ענתה. מעבר לכך לא נגע בה, ולדבריו בגלל שהיתה רדומה אולי התבלבלה בין הנגיעה לליטוף. לדבריו, למחרת לא היה כל אירוע חריג עם ר.פ., מעבר לכך שלא רצתה לחזור עם אמה הביתה כשזו באה לקחת אותה. לדבריו, האם ביקשה מר.פ. להשגיח על האח הקטן כדי שתוכל לצאת לעבודה, ור.פ. לא הסכימה ואף השתמשה במלים בוטות.

בגרסתו מאשר הנאשם פרטים רבים מעדותה של ר.פ., וחזית המחלוקת בין גרסתו לגרסתה היא רק בנקודות בהן היא מפלילה אותו. ברי כי לנאשם אינטרס להכחיש את החלק הפלילי של האירוע, ועל כן אין בגרסת הנאשם, מבחינת משקלה הראייתי, כדי להטיל ספק סביר בעדות ר.פ. ובראיות התומכות בה.

אישומים 6 ו-7 - ס.ד.

ס.ד. הינה קטינה ילידת שנת 1987, שגרה עם אמה ואחיה באשקובית בשכנות למשפחת הנאשם. בעת קרות האירועים נשוא האישום היתה ס.ד. בת 14, ובעת עדותה בבית המשפט - כבת 17. היחסים בין משפחת ס.ד. לבין משפחת הנאשם הינם טובים מאד ואמה של ס.ד. אף נעזרה רבות בנאשם בעניינים שונים. לגבי האישומים דנן העידו מטעם התביעה ס.ד. ואמה ס.ר. וניכר בעדותן ובמכתבים שהפנו לרשויות התביעה, כי מעמד העדות נגד הנאשם היה קשה עליהן.

ס.ד. מסרה בהודעתה מיום 15.7.02 (ת/19) כי בחורף האחרון היו לה כאבים בגב, ואמה פנתה לנאשם בבקשה שיעשה לה עיסוי. הנאשם הגיע לביתה ועשה לה עיסוי כאשר היא שכובה על בטנה במיטתה והוא יושב לצידה, הילדים מסביב ואמה במטבח. לדבריה, "מיכאל התחיל לעשות לי מסאג' בגב. הרים את החולצה שלי עד חצי הגב, ובמהלך המסאג' הוא הרים את החולצה עד הכתפיים. בשלב מסויים של המסאג' הוא גם פתח לי את החזיה ואז המשיך ועשה לי מסאג' מהצד לכיוון החזה שלי כשאני שוכבת על הבטן. אני הנחתי את היד על השד שלי, היד הימנית כי לא הייתי בטוחה וזה נראה לי היה מוזר מאוד, הוא לא ידע שידי נמצאת על השד וגם הוא הניח את היד שלו על היד שלי שמטרתו היתה לגעת בשד והוא לא שם לב שהיד שלי היתה מונחת על השד. ואז העפתי לו את היד, וזה לא עזר, ואז הוא ירד עם ידיו לחלק התחתון של הגב שלי והוא הוריד התחיל להוריד את מכנסיי ועצרתי בעדו להמשיך, ואז אמרתי שלא כואב לי הגב יותר, ואמרתי תודה רבה וזהו."

ס.ד. נשאלה אם היו אירועים נוספים ואמרה כי הנאשם עשה לה מסאג' ברגל לפני חצי שנה "שהוא עשה לי מסאג' ברגל בצד ימין בברך והוא התקדם לכיוון הכוס שלי בשפה שלי ואני עצרתי בעדו, עצרתי אותו באמצע בין הכוס שלי לברך ואמרתי שזה מדגדג אותי ושיעזוב אותי". היא אמרה שהנאשם הציע לה עוד פעמים לעשות לה מסאג' ושלדעתה הוא נחמד ועוזר לאמא שלה כדי שאם יגע בה היא תשתוק.

במכתב שכתבה לפרקליטות ביום 12.4.03 (ת/20) כתבה ס.ד. כי מלכתחילה הגיעה עם אמה למשטרה בקשר לחשדות מסויימים שהיו קשורים לבנו של הנאשם, ואשר בדיעבד הופרכו. תוך כדי כך סיפרו על העיסויים שביצע הנאשם בס.ד.. כשמסרה את הודעתה נאמר לה שהדברים לא יהיו לצורך תלונה נגד הנאשם, והתברר לה שכן השתמשו בדברים כעדות. היא ואמה ניסו לבטל את התלונה אך נאמר להן אם ישנו את ההודעות שמסרו, יתכן ויעמידו אותן לדין. לכן מסרו במשטרה כי הן מבקשות לבטל את התלונה למרות שכל מה שאמרו היה אמת. במכתב דנן כתבה ס.ד. כי הדבר אינו מדוייק מכיוון שכן מסרה את האמת אך גרסתה לא נרשמה בצורה מדוייקת אלא מוגזמת. בנוסף, היא לא התכוונה להתלונן נגד הנאשם ולא היתה עושה כן אלמלא האווירה בשכונה בעקבות ההאשמות האחרות ולבקשת המשטרה. כיום היא מבקשת לבטל את ההליכים הקשורים בתלונתה, ומבקשת לאפשר לנאשם לחזור לביתו ולמשפחתו כי ילדיו סובלים מהרחקתו.

בעדותה הקדימה ואמרה ס.ד. כי לא רצתה להגיש תלונה ולהעיד נגד הנאשם בבית המשפט לנוכח היחסים הטובים בין משפחתה לבין הנאשם. כשמסרה הודעה במשטרה היה זה כי "ביקשו ממני ללכת להגיד בכלליות על כל מה שקרה (...) הוא לא ניסה לאנוס אותי. הוא עשה לי מסז' ובגלל השמועות שהלכו בשכונה שכולם רוצים להתלונן על מיכאל, זה מביא אותי לנקודת מחשבה אולי מיכאל כן ניסה לעשות לי משהו. אבל עצם העובדה שהוא לא עשה לי". היא אמרה כי ברצונה לתאר את הדברים כפי שהיו ללא ניפוח. היא אמרה כי מסרה על שני מקרים ש"נראו לי שאולי הוא חשב בהם משהו".

היא ציינה כי הנאשם עיסה אותה הרבה פעמים. כשנשאלה מה קרה באותו עיסוי שלגביו התלוננה, אמרה כי היה תפוס לה הגב התחתון, היא שכבה על הבטן במיטה בחדר של האחים שלה וכל בני המשפחה היו נוכחים בבית. הנאשם התיישב לצידה, הרים לה את החולצה עד חצי הגב. הוא עשה לה עיסוי, והסביר לה שכדי להגיע לנקודה שבה תפוס, צריך להתחיל מסביב ואז להגיע לאמצע. הוא עשה לה את העיסוי באמצע הגב. היד שלה היתה מונחת על החזה מתחת לגוף מעל החולצה והוא שם את היד שלו על היד שלה. היא הזיזה את היד שלו וזהו, הוא לא חזר לאותה נקודה. לדבריה, מה שכתוב בהודעתה במשטרה לגבי כך "שהוא פתח לי את החזיה והרים את החולצה לכתפיים" - אלה דברים מוגזמים ולא נכונים. לאחר מכן אמרה כי אינה זוכרת אם אמרה כך במשטרה.

היא הדגישה כי בחדר בו בוצע העיסוי נכחו שני אחיה בגילאי שנות העשרה שישבו ליד המחשב, אחות קטנה שצפתה בטלויזיה ואמה נכנסה מדי פעם.

לגבי המקרה השני עליו מסרה במשטרה, אמרה כי הנאשם עשה לה עיסוי ברגל, בירך, כי השריר שלה היה תפוס, וזאת כשאמה היתה נוכחת. היא אמרה כי הנאשם לא התקרב במהלך העיסוי לאיבר המין שלה, אלא עיסה מסביב לאזור התפוס, באזור החיבור בין הירך לאגן.
לאור הסתירות בין הודעתה במשטרה לבין עדותה, הוכרזה ס.ד. כעדה עוינת, הודעתה במשטרה הוגשה וב"כ התביעה חקרה אותה בחקירה נגדית. היא הסכימה שלא לה ולא לשוטר שרשם את ההודעה, היה אינטרס לפגוע בנאשם ע"י אמירת דברים שאינם אמת או רישום דברים שלא נאמרו. היא מסרה כי סיפרה על האירועים נשוא הודעתה לאמה רק אחרי שנודע בישוב על התלונות האחרות שהוגשו נגד הנאשם, שכן אמרה לעצמה שיכול להיות שהיו לנאשם כוונות.

בחקירתה הנגדית לתובעת חזרה ואמרה כי אינה זוכרת שהנאשם פתח לה את החזיה וזה נראה לה לא הגיוני. היא נשאלה אם נכון שהניחה את ידה על חזה כי החזיה היתה פתוחה ואמרה "יכול להיות שהנחתי את היד בגלל שהוא עבר מהגב לאזורים שבצד הגוף והרגשתי לא נוח". היא נשאלה מדוע העיפה לו את היד וענתה "כי הוא נגע לי פשוט בחזה". לגבי הפשלת המכנסיים, אמרה כי "הוא לא הוריד את המכנסיים שלי. כנראה שהנגיעה בחזה גרמה לי לחשוש". היא אמרה כי הנאשם החל להוריד את המכנס ל"אזור שמעל החריץ" ואז אמרה לו שלא כואב לה כבר הגב. היא אישרה כי עצרה אותו בגלל החשש מהנגיעה הקודמת שהביכה אותה. היא חשבה לאחר מכן שאולי היו לו כוונות בגלל השמועות שהיו. בחקירה הנגדית אמרה כי "זה להיסחף עם האוירה". היא אמרה כי החזה שלה היה מכוסה בחולצה וידה היתה מונחת בין החולצה למיטה. כשהנאשם הניח את ידו על ידה היא הרחיקה אותה באמצעות אצבעותיה וזה לא חזר.

לגבי המקרה השני, שלדבריה היה הקודם מבחינה כרונולוגית, הוצגה בפני
ה אמרתה במשטרה כי הכאב היה בברך ולא בירך, וטענה כי השפה העברית שלה אינה עשירה. היא הבהירה כי הניחה את ידה במקום קרוב יותר לאגן מידו של הנאשם ואמרה שמדגדג לה ובכך עצרה אותו מלהמשיך להתקדם כלפי מעלה. היא אישרה כי העיסוי "עלה קצת מעל האזור שכאב לי". בחקירה הנגדית לסניגור אמרה כי ישבה על כסא והנאשם ישב מולה. לדבריה לבשה מכנסיים והעיסוי היה מעל המכנס.

החוקר איתן לביאן העיד כי רשם את דבריה של ס.ד. בלשונה ולא הוסיף להם כל תוספות מגמתיות או אחרות.

אמה של ס.ד., ס.ר., העידה כי הגיעה למשטרה בעקבות הפניית העו"ס חגית, אליה פנתה לאחר ששמעה מבנה ד' דברים שאמר לו בנו של הנאשם, י.ח.. כשהגיעה למשטרה אמרה לחוקר איתן לביאן כי אינה רוצה להגיש תלונה והוא הבטיח לה שדבריה לא ישמשו כעדות נגד הנאשם. עוד אמרה, כי דיברה עם החוקר באנגלית והוא אמר שהאנגלית שלו לא טובה. לאחר שנתגלו בחקירתה הראשית סתירות בין עדותה להודעתה במשטרה, הוכרזה ס.ר. כעדה עוינת, הודעתה הוגשה והיא נחקרה בחקירה נגדית ע"י ב"כ התביעה.

ס.ר. מסרה בהודעתה מיום 14.7.02 (ת/21) על אירוע הקשור בבנו של הנאשם, י.ח., אשר ברח מהבית במצב רוח קשה וסיפר לבנה של ס.ר., ד', על כך ש"כל מה שהיה בל"ג בעומר זה אמת ושהוא ראה הכל מתי אבא שלו עשה מסג'ים לילדים בלילה הזאת והוא ראה הכל ואחר כך הוא אמר לד' שהוא שונא את אבא שלו כי גם לו אבא שלו עושה". בהמשך סיפרה כי בתה ס.ד. סיפרה לה "שמיכאל עשה לה מסאג' כי היא אמרה לו שכואב לה הגב. הוא עשה לה מסאג' בגב ונגע לה גם בציצי והיא אמרה לו ששם לא כואב לה ונגע לה הוציא לה את התחתונים שלה למטה והיא אמרה לו לא לגעת שם זה לא כואב לה. והוא אמר לה ששם יש ורידים ומשם מתחילים. ואז ס.ד. אמרה לו שזה בסדר היא מרגישה טוב ושהוא יפסיק".

החוקר איתן לביאן ציין כי ההודעה נגבתה בעיקר בעברית אך בתוספת מלים באנגלית (שתורגמו על ידו) וכי העדה ביקשה לא להעיד בבית המשפט לנוכח הכרותה הקרובה עם הנאשם. גם בעדותו הבהיר החוקר כי לא היתה כל בעיית תקשורת עם העדה ס.ר., העברית שלה היתה טובה וגם המילים ששרבבה פה ושם באנגלית לא היו קשות להבנה.

בהודעתה מיום 8.8.02 (ת/22) הוסיפה כי בעת העיסוי היא היתה במטבח, אך בני הבית נכנסו ויצאו מהחדר בו היתה הבת ס.ד. עם הנאשם, אשר אין לו דלת.

בעדותה אמרה ס.ר. כי בתה סיפרה לה שהנאשם עשה לה מסאג' אבל לא לבד, ו"אם במקרה הוא נגע לה בחזה בטעות וזאת לא על החזה אלא על היד כי היד שלה היתה על החזה. אם השוטר היה כותב בצורה מדוייקת, אז לא היתה אי הבנה". היא אמרה כי בתה סיפרה לה על תחושותיה דנן רק אחרי שמתלוננת אחרת (שהאישומים בעניינה בוטלו עקב התיישנות) סיפרה לס.ד. על תלונתה, ואז ס.ד. חשבה שאולי גם בעיסויים שעשה לה היו לנאשם כוונות לא טובות. ס.ר. מצאה לנכון לספר על כך לשוטר כי באותו זמן היו שמועות ומהומה סביב הנאשם. מכל מקום, לא התכוונה שהדבר יגיע כתלונה לבית המשפט ולכן כעסה וכתבה את המכתב לפרקליטות כשנודע לה שההודעות שמסרו היא ובתה נכללו בכתב האישום. כיום היא סבורה כי טעתה כאשר סיפרה לשוטר על דברי בתה בקשר למחשבותיה על כוונותיו של הנאשם. היא הבהירה כי לא היתה עדת ראיה לתיאורים שמסרה לה בתה, וכל מה שראתה הוא שהרים לה קצת את החולצה במהלך העיסוי בגב.
במכתב שכתבה ס.ר. לפרקליטות ביום 20.1.04 (נ/9), בשמה ובשם בתה ס.ד., כתבה כי התברר לה שהסיפור ששמע בנה מהילד לא היה נכון, וכי היא ובתה מעולם לא התכוונו ללכת למשטרה כדי להגיש תלונה נגד הנאשם. זאת, שעה שאילו היתה פגיעה מצידו באחת מהן, לא היו מהססות להתלונן נגדו כדי שיענש. ס.ד. מעולם לא סיפרה למשטרה שהנאשם עשה לה משהו רע או תקף אותה, אלא שלאחר מה ששמעה על מעשיו, חשבה שאולי כשנגע בה היו לו כוונות לגעת בה באופן לא נאות אך כיום זה נראה לה לא סביר. הנאשם תמיד עוזר להן בבעיות רפואיות ואחרות. ס.ר. הופתעה וכעסה כאשר הוזמנה לעדות ע"י הפרקליטות וסבורה כי המשטרה ניצלה לרעה את אמונה.

גרסת הנאשם
הנאשם העיד, כי טיפל פעמיים בס.ד. לבקשת אמה. בפעם הראשונה - היא היתה לבושה במכנסיים בישיבה בנוכחות אמה, ובפעם השניה - הוזעק מהבית ע"י אחותה של ס.ד. שאמרה שאמא שלה מבקשת שיבוא לטפל בס.ד. שמתפתלת מכאבים במיטתה ואינה מסוגלת לקום. הנאשם תאר תיאור מוקצן לגבי כמות הנוכחים בחדר הקטן שבאשקובית בזמן העיסוי: לא זו בלבד שנכחו בחדר שלושה מילדי המשפחה, כפי שהעידו ס.ד. וס.ר., אלא גם מהחלון הציצה חברה של ס.ד. בשם מיכל, שדיברה עם ס.ד., ובפתח הדלת עמדה חברה נוספת שלא זכר מיהי. יצויין, כי ס.ד. ואמה ס.ר. נחקרו בחקירתן הנגדית לסניגור לגבי הנוכחים בחדר, וגרסה כבושה זו כלל לא הוצגה להן. הנאשם העיד, כי טיפל בס.ד. באמצעות שמן עיסוי כשהיא לבושה בחולצת טריקו רפויה. הוא הכניס את ידיו אל מתחת לחולצה, שהיתה מורמת כלפי מעלה, והעלה את ידיו תוך כדי עיסוי מאזור המותניים לאזור הצוואר. הוא הציע לה לפתוח את סגר החזיה כדי שהיא לא תתלכלך מהשמן והיא אמרה לו שהוא יפתח אותה, וכך עשה. היא שלפה את החזיה החוצה וכך יכול היה לטפל בגב ללא הפרעה. לדבריו, העיסוי נעשה לרוחב הגב, אמנם לכיוון החזה אך לא הגיע לאזור שמתחת לבית השחי. לא זכור לו אירוע של נגיעה ביד שלה או שדחפה את ידו, ואם היה אירוע כזה - היה זוכר זאת. לגבי הפשלת המכנסיים, אמר כי הגיע לאזור שמעל מכנס בגזרה נמוכה, שתי בליטות שנמצאות מצידי עמוד השדרה טיפה מתחת למותן. הוא הוריד את המכנס כ-1 ס"מ בצד אחד של הגב והצד השני היה חשוף ממילא. זה לא אזור אינטימי ולכן לא ראה צורך להודיע לה על המעשה מראש.

הנאשם אישר כי בסוף הטיפול היתה ס.ד. עצבנית ורצתה להפסיק את הטיפול בנימוק שהיא צריכה לצאת עם מיכל ושני חברים אחרים, ומעדותו עלה גם כי אחרי העיסוי דנן לא התבקש לעשות לס.ד. עיסויים נוספים וחש קרירות מצידה - עובדות המתיישבות עם גרסתה של ס.ד., כי חשה מבוכה ולא רצתה שיגע בה שוב.

בהעמדת גרסאות העדות ס.ד. וס.ר. מול גרסת הנאשם, התרשמתי כי שתי העדות היו בעת עדותן וזמן רב לפני כן בהלך רוח של חרטה על כך שסיבכו את הנאשם באישומים נוספים, וזאת על סמך תחושות ומחשבות שעברו במוחה של ס.ד. בעת העיסוי ואותן חשפה באזני אמה ס.ר. לאחר ששמעה אודות תלונות אחרות שהוגשו נגד הנאשם. לפיכך, בעת עדותן היו העדות מוטות לטובת הנאשם מתוך תחושת יסורי מצפון על כך שסיבכו אותו בפלילים, ועל כן נמנעו מלאשר גם דברים שהנאשם עצמו הודה בהם: כך, ס.ד. טענה כי לא נראה לה הגיוני שהנאשם פתח לה את החזיה, וזאת כאשר הנאשם עצמו הודה בכך. לעומת זאת, נראה גם כי בעת מסירת הודעותיהן במשטרה, היו העדות נתונות תחת רושם שלילי על מעשי הנאשם באופן שהיה עשוי להשפיע, ולו בתת ההכרה, על התיאורים שמסרה ס.ד. לאמה ס.ר. ולמשטרה. עובדה היא, שסמוך לאחר שני העיסויים דנן, לא מצאה ס.ד. מקום לספר לאמה על מעשי הנאשם וגם אם נבוכה באותם רגעים, לא האמינה שהיתה כוונה רעה מצידו, והמחשבות המאוחרות הושפעו ממה ששמעה ס.ד. מהשכנות על מעשי הנאשם במקרים אחרים.

המעשים כשלעצמם, כפי שתוארו ע"י ס.ד. בהודעתה במשטרה, אמנם מעוררים חשד לכוונות מגונות, אך אינם מביאים למסקנה חד משמעית, מעבר לספק סביר, כי אמנם היו לנאשם כוונות כאלה. בשני המקרים היו נוכחים אחרים בחדר או בסמוך לו, ס.ד. היתה במלוא חושיה והנאשם לא היה יכול לסמוך על שתיקתה, העיסוי בירך נעשה מעל הבגדים והנגיעה בכף היד שהיתה מונחת על החזה - יש ספק שמא היתה מקרית ונועדה לגעת בצידי הגב, באזור בית השחי.

יש לציין כי הוכח שהנאשם נהג לטפל בעיסויים בהתנדבות באנשים ונשים ללא הבדל גיל ומין, ובמקרים דנן התבקש לבצע את העיסויים ע"י ס.ד. ואמה ס.ר., כך שאין לומר כי התנדבותו לבצע עיסויים בנערה צעירה מלמדת על כוונות מיניות. מטעם הנאשם הובאו עדויות של גברים בהם טיפל בהתנדבות כמעסה רפואי, ואשר שיבחו את כישוריו ומידותיו התרומיות. גם בס.ר. עצמה טיפל הנאשם ולא היתה כל חריגה מצידו מעיסוי רגיל.
סיכום:

לגבי מ.ל.: שוכנעתי ברמה הנדרשת בפלילים כי הנאשם ביצע את העבירה של מעשים מגונים במ.ל., "האירוע האחרון" המתואר בגרסתה (נשוא האישום הרביעי). לגרסתה המהימנה של מ.ל. בפני
חוקרת הילדים, אשר קיימים לה חיזוקים לרוב, כפי שפורטו לעיל, קיים סיוע כנדרש בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו-1955 בעדותה של ר.פ. בפני
חוקרת הילדים, בה תארה אירוע בעל מאפיינים דומים רבים. קבעתי לעיל, כי אין חשש ששתי העדויות מושפעות וניזונות זו מזו, ובהיותן מהימנות ומשכנעות כל אחת בפני
עצמה, הן כשרות לשמש כסיוע זו לזו (לעדות קטין קרבן עבירת מין בפני
חוקרת ילדים כסיוע לעדות קטין אחר, הטעונה סיוע בעצמה, ראו: ע"פ 4009/90 מ"י נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292; ע"פ 6214/94 מ"י נ' פלוני (מאגר נבו); ע"פ 3049/94 פלוני נ' מ"י (פ"ד מט(4) 189)).

לגבי "האירוע הראשון" (נשוא האישום השלישי) אני מזכה את הנאשם מחמת הספק, שכן מדובר בנגיעה חטופה בישבן במהלך עיסוי הגב, ויתכן כי לא היתה בה כוונה פלילית לגירוי או סיפוק מיני.

לגבי "האירוע השני" (נשוא הסיפא לאישום הרביעי) אני מזכה את הנאשם מחמת הספק, משום שלא ניתן פירוט מספיק בגרסת מ.ל. למעשים שביצע הנאשם בהזדמנות זו, והגם שאני מאמינה שאירוע נוסף אכן התרחש, אין ביסוס עובדתי מספיק להרשעה.

לגבי ר.פ.: שוכנעתי מעבר לספק סביר כי האירוע המתואר ע"י ר.פ. אכן התרחש. לעדות ר.פ. בפני
חוקרת הילדים יש סיוע בדמות מצבה הנפשי הנבוך והמפוחד בבוקר שלמחרת האירוע, כמתואר ע"י בתו של הנאשם נ.ח. ובקשתה לעלות למיטה העליונה ולא לישון יותר במיטה התחתונה, מצבה הנפשי הנסער והלא רגיל בעת שחזרה לביתה למחרת, והחמרת מצבה הנפשי לאחר חשיפת הפרשה וחקירת המשטרה, לנוכח רגשי האשם שחשה כלפי חברתה נ.ח. שמשפחתה נפגעה, עד כי הוחלט להעבירה לבית ספר אחר, כמתואר בעדות האם לאה פ.. בנוסף, כפי שצויין לעיל לגבי מ.ל., שתי העדויות המהימנות של הקטינות שהיו קרבנות עבירות מין בעלות מאפיינים דומים, מהוות סיוע זו לזו בהתאם להלכה הפסוקה.

הראיות בעניינן של מ.ל. ור.פ. הינן חד משמעיות וכבדות משקל, ועל כן אין בכוחן של ראיות כלליות שהוצגו, בשבח פעילותו ההתנדבותית של הנאשם וכישוריו כמעסה, כדי לפגוע במסקנות הנובעות מהן או להטיל בהן ספק סביר. אמנם, הוכח מעדויות ההגנה (וגם מעדויות התביעה) כי הנאשם נהג לטפל בהתנדבות בגברים, נשים וילדים שסבלו מבעיות של שרירים "תפוסים", וכי למעט המקרים נשוא כתב האישום, לא היו תלונות נגדו ומטופליו היו אסירי תודה. אינני רואה סתירה בין יכולותיו של הנאשם כמעסה, ונכונותו התרומית לבצע טיפולים בהתנדבות ולהשקיע מזמנו ומרצו בעזרה לזולת, לבין הסטיה המינית העולה מבין השיטין של כתב האישום, לגבי המעשים המיניים בבנות הצעירות מ.ל. ור.פ.. גם העובדה, שהנאשם לא נגע לרעה בבנותיו שלו ובבתו המאומצת, כפי שמסרו הבנות בחקירה ובעדות, על אף שביצע להן עיסויים, איננה עומדת בסתירה לכך שפגע פגיעה מינית בבנות אחרות, תוך ניצול הכסות של מגע "דואג" או "טיפולי".

לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של מעשים מגונים בקטינות מ.ל. ור.פ., נשוא האישומים הרביעי והחמישי.

לגבי ס.ד.: נותר בלבי ספק, ממנו זכאי הנאשם להנות, לגבי כוונתו הפלילית בעת שנגע בצד החזה של ס.ד. במהלך העיסוי נשוא האישום הששי. לגבי הפשלת המכנס נשוא האישום הששי והנגיעה ברגל, נשוא האישום השביעי, הראיות לא הגיעו אפילו לכדי כך ואין בנגיעות אלה, בנסיבות שתוארו לעיל, כדי להוכיח כוונה פלילית.

לפיכך אני מזכה את הנאשם מהאישום השביעי, ומזכה אותו מחמת הספק מהאישום הששי.

ניתן היום, כ' בכסלו תשס"ז (11 בדצמבר 2006) במעמד הצדדים.
ניצה מימון-שעשוע
, שופטת








פ בית משפט שלום 2555/02 מדינת ישראל נ' מיכאל חן (פורסם ב-ֽ 11/12/2006)