פסקי דין על בנימין בן יצחק בוגנים

933/01 עפ     10/09/2002




עפ 933/01 מדינת ישראל נ' בנימין בן יצחק בוגנים




1
בתי המשפט
עפ 000933/01
עפ 000946/01
בבית המשפט המחוזי בנצרת
10/09/2002

כב' סגן הנשיא, מנחם בן-דוד
- אב"ד
כב' השופט, חיים גלפז

כב' השופטת, דר' נאוה אפל-דנון

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המערער
נ ג ד
בנימין בן יצחק בוגנים


המשיב
פסק דין
זהו דיון מאוחד בשני ערעורים של המדינה ושל הנהג בנימין בוגנים (להלן: "בוגנים").

כנגד בוגנים הוגש בבית משפט קמא כתב אישום בת.ד. 251/99 שזה לשונו:
"א. העובדות:
1. ביום 3.5.99 סמוך לשעה 23:15 נהג הנאשם רכב פרטי מסוג פורד מ"ר 28-217-52 (להלן: "הפורד") בכביש פוריה- צומת אלומות לכיוון צומת אלומות (להלן: "הצומת").
במושב הקדמי של הפורד ליד הנאשם ישב ישי סמואל ובמושב האחורי ישבו משמאל לימין - יוסף יעקבי, אריאל וסרמן ואריה דן רוטשטיין.
2. באותה עת ובכביש כינרת-יבנאל (להלן: "הכביש") ולכיוון הצומת נהג שמי בן מאיר רכב מסחרי מסוג מיצובישי מ"ר 20-244-67 (להלן: "המיצובישי").
3. משהגיע הנאשם תוך נהיגה בפורד לצומת ניכנס לצומת והחל לחצותו תוך ביצוע פנייה שמאלה במטרה להכנס לכביש לכיוון כינרת; זאת עשה הנאשם מבלי לציית לתמרור "ב- 37" אשר היה מוצב בכניסה לצומת כיוון נסיעתו והורה לעצור וכן מבלי לתת זכות קדימה למיצובישי אשר התקרב לצומת.
4. בנסיבות אלו חסם הפורד את דרכו של המיצובישי אשר התנגש עם חזיתו השמאלי בדופנו השמאלי של הפורד (להלן: "התאונה").
5. כתוצאה מהתאונה נהרגו במקום יוסף יעקבי ואריאל וסרמן ונפגעו הנאשם ושני הנוסעים הנוספים שבפורד.
כמו כן נזוקו שני כלי הרכב המעורבים בתאונה".

העבירות שיוחסו לבוגנים הן:

א. גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 340 לחוק העונשין התשל"ז-1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.
ב. גרימת חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות - עבירה לפי הסעיפים 62 (2) ו- 38 (2) ו- (3) לפקודת התעבורה הנ"ל.
ג. אי ציות לתמרור - עבירה לפי תקנות 64 (ד) רישא ו- 22 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, וסעיף 68 לפקודת התעבורה הנ"ל.
ד. אי מתן זכות קדימה בצומת - עבירה לפי תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה הנ"ל וסעיף 68 לקודת התעבורה הנ"ל.

לאחר שמיעת ההוכחות, הוא הורשע בעובדות כתב האישום ודינו נגזר כדלקמן:
א. מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים. המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות.
ב. פסילה בפועל של 12 שנים מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה.

על גזר דין זה הוגשו שני ערעורים.

המדינה הגישה ערעור בע.פ. 933/01 ובו טענה כי בית משפט קמא הטיל עונש מופרז לקולא, בהתחשב בנסיבות העבירה בה הורשע ובחומרתה בכך שלא ציית לתמרור ב- 37 שמורה לו לעצור ולתת זכות קדימה לרכב בדרך החוצה, יצא אל הצומת, חסם דרכו של רכב אשר התקרב לצומת וכך גרם לתאונה שבה קיפחו שני חבריו אשר נסעו עימו את חייהם.

בוגנים עירער על ההרשעה ועל העונש. לטענתו, לא נהג ברשלנות; עצר ליד תמרור ב- 37; טנדר המיצובישי בו התנגש נהג בנסיעה מהירה, התאונה התרחשה בנתיב השמאלי כיוון נסיעת המיצובישי, והוא האשם בתאונה; עדי התביעה לא היו מיומנים; מן הראיות עולה לפחות ספק סביר באשמת בוגנים;
1. האם הוכח שבוגנים נהג ברשלנות?
על בוגניםחלה החובה מכוח תמרור ב-37 לתת זכות קדימה לנהג הרכב המסחרי מסוג מיצובישי שבא בכביש כינרת יבניאל לכיוון הצומת.
בוגנים עצר בקו העצירה שהיה כ- 7 מטר לפני קו הצומת. בוגנים לא עצר בקו הכניסה לצומת והתאונה ארעה בתוך הצומת במרחק של 7 מטר מקו הכניסה לצומת כאשר בוגנים חצה את נתיב נסיעתו של נהג הטנדר.

2. לפיכך צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי לנוכח העובדות האמורות עבר נטל הראיות לבוגנים מאחר והעובדות האמורות לעיל הקימו חזקה הניתנת לסתירה כי בוגנים עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי עליו הנטל להוכיח ספק סביר באשמתו.

3. צדק בית משפט קמא כשקבע שבוגנים צריך היה לצפות אפשרות של רכב המגיע מכיוון כינרת אל הצומת במהירות של 85 קמ"ש. כניסתו של הרכב הנהוג בידי בוגנים, כאשר טנדר המיצובישי התקרב לצומת ונכנס אליו, היא שגרמה לתאונה. התנהגות נהג המיצובישי שניסה לסטות בנסיבות המקרה לנתיב הנגדי לנתיב נסיעתו הינה בגדר התנהגות שצריך היה לצפות ואין לאמר שהיתה בלתי סבירה. ויפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 482/83 מדינת ישראל
נ. סלים יוסף סעיד, פד"י ל"ח (2) 533:
"מי שנכנס באיסור יודע, או על כל פנים חייב לדעת, שעלול הוא להתנגש בכלי רכב הבאים מכיוון אחר וההולכים לכיוון אחר. לענין זה אין נפקא מינה אם כלי הרכב האחרים נכנסים לצומת בהיתר או שמא אף הם נכנסים אליו באיסור. הצפיה היא שהם נכנסים, ושהמסלולים שבצומת פנויים ושמורים לנהיגה בכיוונים האחרים בלבד".

4. נסיבות התאונה היו כדלקמן:
הצומת היתה חשוכה, משני הצדדים ראה בוגנים רק חושך. הוא לא ידע שלשמאלו יש גבעה קטנה עם צמחיה המפריעה את שדה הראייה. הוא לא הכיר את הצומת כי היה שם רק פעם אחת. בוגנים הניח כשעצר בקו העצירה הנמצא כ- 7 מטר מקו הצומת, כי שדה הראיה שלו אופטימלי ואז האיץ לתוך הצומת בהנחה שקו העצירה לפני הצומת נבנה כך שאין סיכון בחציית הצומת.

5. קבע כב' השופט קמא כי בנסיבות ששררו בצומת, הרי גם אם בוגנים עצר את רכבו בקו העצירה, חלה עליו החובה לתת זכות קדימה לרכב המגיע לצומת מכבישים אחרים על פי תקנה 64 ד' לתקנות התעבורה. עליו היה לדאוג לכך שיוכל לבלום לפני הצומת, ולאפשר לרכב החוצה להיכנס ולצאת מהצומת בהתאם לזכות הקדימה שלו. העובדה שבוגנים לא הכיר את הצומת ושהצומת היתה חשוכה משני צידיה, הטילה עליו חובה כפולה ומכופלת שלא לזנק במצב כזה לתוך הצומת. על פי חובת הזהירות שמוטלת על נהג בנסיבות אלה, היה על בוגנים להעריך כי עם הכניסה לצומת עשוי שדה הראיה להיפתח והנתונים בכביש עשויים להשתנות, ולפיכך אסור לו להכנס לצומת באופן שאינו מותיר בידיו אפשרות לבלום לפני הכניסה לצומת. וזה בדיוק מה שקרה.
כעבור מספר שניות מזינוק בוגנים מקו העצירה, נפתח שדה הראיה שלו וראה את טנדר המיצובישי דוהר לקראתו אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

אנו מסכימים לקביעתו של בית משפט קמא כי בוגנים התרשל כאשר לא עצר לפני הצומת בחשיכה ששררה במקום כדי לאפשר מעבר בטוח לכלי רכב המתקרבים לצומת. מן הראיות עלה כי אילו היה עוצר לפני הצומת היה רואה את רכב המיצובישי מתקרב, לא היה נכנס לצומת והתאונה היתה נמנעת ללא כל קשר למהירות הנסיעה של נהג המיצובישי.

6. על פי עדותו של רב סמל מחמוד שלבי שערך בדיקות במקום התאונה, היה המרחק בין קו העצירה בו עצר בוגנים לפני הצומת לבין מקום האימפקט בין 12 ל- 15 מטר. והמרחק בין קו הצומת מכיוון הגעת רכב בוגנים ועד מקום האימפקט בערך 7 מטר.
שדה הראיה בלילה מקו העצירה הוא 80 מטר, ושדה הראיה בלילה מקו הצומת הינו 130 מטר.

אנו דוחים את טענת בוגנים כי יש להטיל ספק במיומנות ומהימנות עדות הבוחן. בית המשפט קמא התרשם מעדות הבוחן, לקח בחשבון את ההסתייגות מצורת המדידה ויחד עם זה קבע כי עדותו היתה מהימנה עליו. הכלל הוא כי בית משפט לערעורים איננו מתערב בקביעה של מהימנות אלא במקום שאי המהימנות בולטת לעין, ואין זה המקרה.

7. לאור הנתונים הללו, שדה ראיה של 130 מטר מקו הצומת, אילו עצר בוגנים לפני הצומת, ובהנחה שנהג טנדר המיצובישי נסע 85 קמ"ש כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, הרי בזמן תגובה של שלושת רבעי שניה (ראה לוח עצירת כלי רכב, א. קדרון, דיני תעבורה, 1976, עמ' 164), היה נהג המיצובישי נעצר בין 100.62 מטר ל- 125.05 מטר ואילו לבוגנים אם היה עוצר לפני הצומת ואפילו מתחיל ליסוע במהירות התחלתית של 15 קמ"ש, היו עדיין 6.07 מטר על מנת לעצור. כאמור, התאונה אירעה במרחק של כ- 7 מטר מקו הצומת.
במלים אחרות, אילו היה בוגנים עוצר בקו הצומת יכול היה לראות את טנדר המיצובישי בשדה ראיה של 130 מטר ממנו, כשהוא נוסע במהירות רבה, ולא היה נכנס לצומת. וגם אילו היה נכנס לצומת, עדיין נותרו לו 7 מטר כדי לבצע עצירה במהירות של עד 15 קמ"ש לשעה (הנחה זו הינה סבירה בהתחשב בכך שמדובר בפיתוח מהירות בשלושת רבעי שניה אחרי עצירה ובכך שמדובר בתחילת נסיעה בתוך צומת).

8. על פי עדותו של בוגנים, הוא נכנס לצומת מאחר והסיק שאין תנועה בכביש החוצה ממולו את הצומת, ובערך באמצע הצומת ראה אלומת אור מצד שמאל שלו מתקרבת אליו במהירות גבוהה.
כאמור, מסקנה זו היתה שגויה והיא מחזקת את טענת הרשלנות שכן אסור היה לבוגנים להסיק שאין תנועה בכביש החוצה ממולו את הצומת.
מתוך העובדה שראה את אלומת האור מתקרבת אליו במהירות גבוהה רק כשהיה באמצע הצומת, כאשר שדה הראיה היה 130 מטר ורכב המיצובישי היה בתחום ה- 130 מטר כיוון שנסע 85 קמ"ש, יש להסיק כי כאשר פנה שמאלה מקו העצירה הוא לא שם לב לכלי רכב בכביש החוצה וכאשר המשיך ונכנס לצומת, לא הבחין בטנדר המיצובישי המתקרב אליו באורות במהירות רבה.
לפיכך, אנו סבורים שלא נפלה שום שגגה מצידו של בית משפט קמא כאשר החליט להרשיע את בוגנים בעבירות המיוחסות לו.

9. באשר לגזר הדין, כאן אנו מוצאים שיש מקום להקל וזה מהסיבות הבאות:
רב סמל מחמוד שלבי העיד, עמ' 27 שורה 6, כי מדובר בצומת מסוכן שהיו בו תאונות רבות. קו העצירה לא סומן קרוב לצומת מתוך הנחה שאנשים יימנעו מלעצור . במקרה של בוגנים, גרם מיקומו של קו העצירה במרחק של 7 מטר מהצומת לכך שסבר שמילא את חובת הזהירות בכך שעצר ליד קו העצירה. כאשר עצר בקו העצירה, היתה לו ראות של 80 מטר בלבד ולא יכול היה לראות את כל הנעשה בכביש החוצה עקב מצב השטח, גבעה וצמחיה. כלומר, כאשר עצר שם ולא ראה כלום, לא ידע כי קיימת גבעה החוסמת את שדה ראייתו שייתכן שאם ידע זאת היה עוצר שנית לפני כניסתו לצומת.
מכל מקום, בעובדה שבוגנים עצר פעם אחת ליד קו העצירה יש לראות עובדה מקלה.

10. לאור זאת, אנו סבורים כי יש להעמיד את עונש הפסילה על 8 שנים במקום 12.
יתר חלקי גזר הדין נשארים בעינם.

המזכירות תעביר העתקים מ

פסק דין
זה לב"כ בעלי הדין.
ניתן היום ד' בתשרי, תשס"ב (10 בספטמבר 2002) במעמד הצדדים.
דר' נאוה אפל-דנון
,
שופטת

חיים גלפז
,
שופט

מנחם בן-דוד
,
סגן הנשיא - אב"ד

000933/01עפ 054 סנא








עפ בית משפט מחוזי 933/01 מדינת ישראל נ' בנימין בן יצחק בוגנים (פורסם ב-ֽ 10/09/2002)