פסקי דין על אברהם אלגבסי

804/06 פח     24/12/2006




פח 804/06 מדינת ישראל נ' אברהם אלגבסי




בעניין:
מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד
שגיא אופיר

המאשימה
נ ג ד
אברהם אלגבסי
ע"י ב"כ עו"ד
ראובן בר-חיים
ועו"ד רוזט בר-חיים

הנאשם


הכרעת דין

לאחר שבחנו את חומר הראיות ואת טענות הצדדים בפני
נו, החלטנו לזכות את הנאשם מחמת הספק שעלה בידי הנאשם וסניגוריו המלומדים לטעת בלבנו. להלן יפורט מהלך הכרעת הדין.

כתב האישום
1 . הנאשם הואשם בעבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(א) לחוק, בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(4) סיפא לחוק.

על-פי האמור בכתב האישום, שימש הנאשם כנהג אוטובוס ב"אגד" בקו 417, הנוסע מירושלים (ממסוף הר חוצבים) לבית שמש. ביום 27.2.05 בסמוך לשעה 19:00 עלתה א', המתלוננת (אישה נשואה ואם לילדים), לאוטובוס בו נהג הנאשם, בקו 417, לאחר שאיחרה לאוטובוס בקו 418, אשר מגיע סמוך למקום מגוריה. במהלך הנסיעה התפתחה שיחה בין הנאשם לבין המתלוננת, הנאשם קרץ לעברה ואף ניגב את שפתיו בלשונו תוך שהוא מתבונן בה. כאשר הגיע האוטובוס לתחנה בה היתה המתלוננת אמורה לרדת, הציע הנאשם למתלוננת להמשיך ולנסוע באוטובוס, שכן הוא יוכל להוריד אותה סמוך לביתה לאחר שיסיים את הנסיעה במסלול הקו. המתלוננת, אשר התחנה בה היה עליה לרדת מרוחקת מביתה, הסכימה ונשארה לשבת באוטובוס. לאחר סיום הנסיעה עצר הנאשם את האוטובוס במקום חשוך בצד הכביש הראשי בדרך ל"רמת בית שמש". הוא התיישב ליד המתלוננת, חיבק אותה ונישק אותה בניגוד לרצונה, כשהיא מתחננת שיחדל. הנאשם הרפה מהמתלוננת לזמן מה, הציע לה סיגריה, ובסמוך לאחר מכן גהר עליה, הרים את חצאיתה ותחב את אצבעותיו לאיבר מינה. באותה עת הכניס הנאשם את ידו השניה לתוך חולצתה של המתלוננת ואחז בחזה. הנאשם ביקש מהמתלוננת לנשקו, וכדי להשתחרר ממנו הסכימה, אך כשהתקרב לפיה נשכה המתלוננת את הנאשם בשפתו התחתונה ואף סטרה בפני
ו. הנאשם שיחרר את המתלוננת לאחר שכפה עליה שתי נשיקות נוספות בפיה.

תשובת הנאשם
2. סניגורו של הנאשם, עו"ד בר-חיים, טען כי המתלוננת בחרה לנסוע עם הנאשם בקו 417 למרות שהיתה יכולה לנסוע בקו 418 שעמד בתחנה בעת שהגיעה למקום. לטענתו, זו לא היתה הפעם הראשונה שהמתלוננת נהגה כך. במהלך הנסיעה היו בין השניים חילופי מבטים, חיוכים, קריצות, נשיקות באוויר ומשחקי שפתיים. כל אלה באופן הדדי. הנאשם לא הציע למתלוננת דבר, אלא היא נשארה מרצונה לשבת באוטובוס עד סיום הנסיעה, בשל כך שרצתה להיות עם הנאשם ביחידות. כאשר סיים הנאשם את הנסיעה, הוא חנה במקום סמוך לתחנה הראשונה משם היה צריך לצאת למסלול נוסף, במקום מואר על הכביש הראשי. הנאשם והמתלוננת התחבקו והתנשקו בהסכמה, באוטובוס. במהלך החיבוק, כאשר נגע הנאשם בחזה של המתלוננת היא ביקשה ממנו להפסיק, והוא נענה לבקשתה באופן מיידי. לא היה כל מגע של הנאשם באזור איבר המין של המתלוננת. השניים עישנו מעט, התנשקו שוב, והנאשם התחיל בנסיעה בקו מבית שמש לירושלים.

הראיות
3. אין מחלוקת, כי המתלוננת נסעה בקו 417 היוצא מירושלים, ממסוף הר חוצבים, בשעה 19:00 לכיוון בית שמש. אין מחלוקת גם, כי המתלוננת לא ירדה בתחנה הסמוכה למקום מגוריה, אלא המשיכה בנסיעה עם הנאשם עד התחנה הסופית. בסופו של דבר, לאחר שהאוטובוס סיים את הקו והתחיל בנסיעה מן התחנה הראשונה בבית שמש (המצויה כ-200 מ' ליד התחנה הסופית) לכיוון ירושלים, ירדה המתלוננת באותה תחנה שבה היתה אמורה לרדת לכתחילה, לפני שהמשיכה בנסיעה עם הנאשם. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למה שארע בין הנאשם והמתלוננת מאז ירד אחרון הנוסעים בתחנה הסופית ועד שהנאשם החל שוב בנסיעה בתחנה הראשונה.

לאחר שהמתלוננת הגיעה לביתה, היא שוחחה עם אחותה ש' ע' (המכונה ש'). השיחה היתה שיחת וועידה, שלה האזינה אחותן של המתלוננת ו-ש' – א' ב'. בעקבות אותה שיחה, בשעות הלילה, הגיעו ש' ובעלה לשעבר של האחות, ח' ע', המתגוררים בירושלים, לבית שמש. הם איתרו את מספר הטלפון של הנאשם, אשר כבר הגיע לביתו לאחר סיום יום העבודה, וקבעו להיפגש עימו בתחנת המוניות ברמת שרת בבית שמש. ש' ו-ח' ע' אספו את המתלוננת מביתה לפני המפגש. במהלך אותו מפגש, שהתקיים בסמוך לחצות, היה עימות מילולי חריף, שהתפתח לכלל תגרה, בין הנאשם לבין ש'. לאחר מכן פנה כל אחד מן המשתתפים לביתו.

למחרת, ביום 28.2.05, לאחר סיום יום העבודה, הגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה להגיש תלונה.

הנאשם נחקר לראשונה ביום 2.3.05 (ת/1), וכן ביום 3.3.05 (ת/2) וביום 28.3.05 (ת/3).

ביום 14.3.05 וביום 16.3.05 קיימה האחות ש' שתי שיחות טלפון מבוקרות עם הנאשם. תמלילי השיחות הוגשו לבית המשפט (ת/5 ו-ת/4, בהתאמה). כמו כן, ביום 20.9.05 (כחצי שנה לאחר האירוע) נערך עימות בין הנאשם לבין המתלוננת, אשר צולם (ת/7) ותומלל (ת/7א).

ביום 28.2.05 נבדקה המתלוננת על-ידי גניקולוג. הבדיקה היתה תקינה ולא נמצאו כל ממצאים (נ/7).

4. הראיה המרכזית להוכחת גרסת המאשימה היתה, מטבע הדברים, עדותה של המתלוננת.

באותה עת עבדה המתלוננת במפעל בהר חוצבים ונסעה חזרה לביתה בבית שמש ממסוף הר חוצבים. היא העדיפה לנסוע בקו 418 המגיע עד למקום הסמוך לביתה. המתלוננת העידה, כי ביום האירוע לא הספיקה להגיע לקו 418 היוצא בשעה 19:00, ולכן נסעה בקו 417, על-מנת לא להמתין שעה לקו 418 הבא. המתלוננת ישבה בספסל הראשון של האוטובוס בצד ימין. המתלוננת נסעה עם הנאשם בעבר פעמיים והכירה אותו כאדם חברותי אשר נוהג לחייך לנוסעים, לצחוק, לתופף ולהעביר את הנסיעה כ"חוויה" (בעמ' 10 לפרוטוקול, שורה 6). במהלך הנסיעה התבונן הנאשם במתלוננת, הדליק את האור בתוך האוטובוס וחייך. בשלב כלשהו עלתה לאוטובוס הרבנית א' א', המוכרת למתלוננת, והתיישבה בספסל מאחוריה. כאשר הגיע האוטובוס לתחנה בה היה על המתלוננת לרדת, אמר לה הנאשם שלא תרד, ולאחר שיסיים את הקו יוריד אותה במקום קרוב לביתה. המתלוננת, אשר היה עליה ללכת 10 דקות מתחנת האוטובוס בקו 417 עד לביתה, סברה שמדובר בעיכוב של חמש דקות וחזרה לשבת. הנאשם המשיך בנסיעה והוריד נוסעים, כולל את הרבנית א'.

לאחר שהרבנית ירדה, אמר הנאשם למתלוננת "אני אעשה אותך עוד רטובה הלילה". באוטובוס היו עדיין נוסעים, אך הנאשם דיבר בשקט (בעמ' 15). המתלוננת חשה ברע, אך המשיכה בנסיעה. בסופו של דבר ירדו כל הנוסעים. אחרון הנוסעים, שירד בתחנה הסופית, הזמין את הנאשם לשתות עימו בהפסקה, אך הנאשם אמר לו שעליו להחזיר לביתה נוסעת שנרדמה, היא המתלוננת. הנאשם המשיך בנסיעה ועצר את האוטובוס במקום חשוך. הנאשם קם ממקומו, התיישב ליד המתלוננת, ביקש ממנה שתנשק אותו, ליקק את פניה, נישק אותן וחיבק את המתלוננת. המתלוננת העידה, כי נאבקה בנאשם, והוא הפסיק והביא סיגריות – לו ולמתלוננת. כאשר רצתה המתלוננת להתחיל לעשן, הנאשם נשכב עליה, "הכניס את כל הידיים שלו לתוך הגוף" (בעמ' 12, שורה 9), הכניס את אצבעותיו לאיבר מינה ונגע בחזה. המתלוננת נלחמה בנאשם שיוציא את ידיו, אך לא הצליחה ואמרה לנאשם כי תנשק אותו. כאשר התקרב אליה, "תפסתי לו את השפתיים, והתחלתי לנשוך, אמרתי לו 'עכשיו אם אתה לא קם ממני אני ממשיכה לנשוך', אז הוא אמר 'אי, אי, אי כואב לי', והוא קם" (בעמ' 12, שורות 19-21). לאחר מכן חיבק הנאשם את המתלוננת, נישק אותה שתי נשיקות והתחיל לנסוע במסלול מבית שמש לירושלים.

המתלוננת הוסיפה, כי במהלך הנסיעה חזרה התקשר אליה בעלה ואמר לה שהצליח למכור כמה בקבוקי יין (המתלוננת קיבלה בירושה מסבה יין משובח, אותו היא מוכרת במחיר של 50 ₪ לבקבוק). הנאשם החל לשוחח עם המתלוננת בנושא בקבוקי היין, וכאשר הגיע האוטובוס לתחנה, ירדה המתלוננת והלכה לביתה.

מיד ברדתה, שמעה המתלוננת חריקת בלמי מכונית. שלושה גברים שהיו במכונית התקדמו לעברה ואמרו לה, כי "זה לא צנוע מה שעשית באוטובוס" (בעמ' 13, שורה 17). המתלוננת החלה לגמגם, והשלושה אמרו לה כי הם עוקבים אחרי הנאשם זמן רב וחושדים בו כי הוא "מתעסק" עם נוסעות. אותם אנשים הורו למתלוננת להתקשר לאדם בשם עודד ולספר לו מה ארע, על-מנת להביא לכך שהנאשם לא ישמש כנהג ב"קו החרדי", היינו, בקו "אגד" המשמש בעיקר את האוכלוסיה החרדית.

המתלוננת מיהרה לביתה, בעלה היה באותה עת בשיעור. המתלוננת התקשרה לאחותה ש'. בהמשך התקיים המפגש עם הנאשם בסמוך ל"מוניות שרת" בבית שמש. המתלוננת נשארה ברכב (במונית של גיסה, ח' ע') בעת שהתנהל עימות בין הנאשם לבין אחותה ש' בסמוך לתחנת המוניות. לאחר מכן, ניגש הנאשם למכונית בה ישבה המתלוננת, פתח את הדלת ואמר לה כי היו ביניהם רק נשיקות ולא יותר. המתלוננת אמרה לנאשם, כי הוא שקרן וכי היא נשכה אותו. למחרת היום, לאחר יום העבודה ובעידודו של מנהל העבודה שלה, פנתה המתלוננת למשטרה.

5. בחקירתה הנגדית של המתלוננת נוספו הפרטים הבאים: המתלוננת חזרה על כך שהקווים 417 ו-418 אינם יוצאים באותה שעה, אלא קו 418 יוצא בשעה עגולה, ואילו קו 417 יוצא שתיים עד חמש דקות לאחר מכן (בעמ' 20, שורה 5). המתלוננת הדגישה, כי איחרה להגיע לקו 418 ולכן נאלצה לנסוע בקו 417. זאת, למרות שבהודעתה במשטרה אמרה כי שני הקווים יוצאים באותה שעה וכי הגיעה לתחנה דקה אחת לפני השעה 19:00.

המתלוננת אישרה, כי במהלך הנסיעה הסתכל הנאשם לעברה, קרץ לה וניגב את שפתיו. כך, במשך שלוש-ארבע פעמים. המתלוננת אמרה, כי על אף שהדבר הפריע לה, היא לא העירה לנאשם על התנהגותו. כאשר נשאלה, אם לא הבינה כי המדובר בהתנהגות המבטאת חיזור מיני ממש, השיבה: "יכול להיות" (בעמ' 30, שורה 8). לאחר מכן, אמר הנאשם למתלוננת "אני עוד ארטיב אותך הלילה". המתלוננת נרתעה מאופן התבטאותו של הנאשם (שם, שורה 14), ואולם היא המשיכה בנסיעה, שבמהלכה הנאשם המשיך בקריצות ובניגובי השפתיים פעם נוספת, אך "הוא היה יותר רגוע" (שם, שורה 17). המתלוננת הוסיפה, כי על אף שחשה ב"לחץ" ו"הלב שלי טס על 120" (בעמ' 35, שורות 6-8), היא המשיכה בנסיעה עם הנאשם: "הרגשתי בטחון בעצמי שאני יכולה עדיין לשלוט במצב... הרגשתי בטחון. אני נמצאת באוטובוס של אגד. יש בטחון באגד" (שם, שורות 12-14).

המתלוננת אישרה, כי הנאשם אינו יודע היכן היא מתגוררת, ולא היה בפיה הסבר כיצד ידע הנאשם שהתחנה בקו 417 מרוחקת ממקום מגוריה והיכן יוכל להוריד אותה במקום קרוב יותר. כאשר נשאלה: "אם את לא מכירה את המסלול למה לא שאלת אותו איפה אתה עוצר. איך הוא יודע איפה להוריד אותך", השיבה: "אין לי תשובה" (בעמ' 29, שורות 14-16). המתלוננת אישרה גם, כי לאחר שעברה את התחנה בה היה עליה לרדת נסעה עם הנאשם לפחות 18 דקות לאורך כ-20 תחנות עד התחנה הסופית (בעמ' 32), ולאחר מכן חזרה עם הנאשם באותה דרך עד התחנה בה ירדה. היינו, המדובר בתוספת נסיעה של כ-40 דקות.

המתלוננת נשאלה בנוגע לאדם חרדי שירד אחרון מהאוטובוס (העד ש' א'). המתלוננת אישרה, כי אותו אדם שאל את הנהג "מה האשה הזאת עושה פה", וכי הנאשם השיב, כי המדובר בנוסעת שנרדמה ואשר הנאשם צריך להחזיר אותה לביתה. זאת, למרות שלא ישנה ודברי הנאשם לא היו נכונים. "אני לא עשיתי את עצמי ישנה, הייתי ערה לחלוטין" (בעמ' 61, שורה 10). המתלוננת אישרה, כי דאגה שמא יחשדו בה בשל כך שנשארה עם הנהג לבד באוטובוס, אך לא התערבה בשיחה בין הנאשם לבין אותו נוסע (בעמ' 47).

אשר למעשה המיני שעשה בה הנאשם, אמרה המתלוננת כי הצמידה את רגליה בחוזקה ונלחמה בנאשם. לדבריה, "הוא השתמש בכח אלים. ברגע שהוא הכניס את הידיים שלו מתחת לחצאית אני סגרתי את הרגליים חזק מאוד, והוא היה צריך להפעיל כח נגדי, ואז הוא ראה שהרגליים שלי סגורות ואני משתמשת בכח יותר, אז הרגשתי את היד שלו יותר בכוח..." (בעמ' 60, שורות 14-16). המתלוננת ציינה, כי לא לבשה גרביונים באותו יום. חצאיתה היתה רחבה והגיעה עד כ-10 ס"מ מתחת לברך (בעמ' 61). עוד התברר, כי במשטרה אמרה המתלוננת שנשכה את הנאשם בשפתו ונתנה לו שתי סטירות, אך בבית המשפט לא הזכירה את הסטירות (בעמ' 71, שורות 11-13).

המתלוננת אישרה, כי בשום שלב לא ראתה סימן על שפתיו של הנאשם כתוצאה מן הנשיכה שנשכה אותו (בעמ' 39, וראה גם דבריה בעמ' 58-59, מהם משתמע כי המתלוננת אמרה במשטרה שהבחינה בנפיחות בשפתי הנאשם). המתלוננת אישרה גם, כי לא אמרה במשטרה שבעלה התקשר אליה אחרי האירוע ושוחח עימה בנוגע ליין שמכר, וכי העלתה עניין זה לראשונה בעדותה הראשית. המתלוננת הוסיפה, כי הנאשם שמע את תוכן השיחה עם הבעל, ולכן החל לשוחח עימה אודות היין (בעמ' 48-49).

אשר למפגש עם שלושת החרדים מייד לאחר שירדה מהאוטובוס, אמרה המתלוננת: "הם באו אלי, יצאו בזריזות מהרכב, ושאלו אותי מה את עושה פה גברת? עשית משהו לא בסדר? משהו לא בסדר. הם הביעו את זה בפני
ם שלהם. הרגשתי לא טוב, ואמרתי 'לא יודעת, לא יודעת'. פחדתי לדבר... אלה הם אנשים מהמגזר החרדי, אני לא יכולה לפרט את הדברים בצורה חופשית ולדבר עם אדם חרדי על מה שעברתי" (בעמ' 48 שורות 11-15, וראה גם בעמ' 54).

בכל הנוגע לשיחת הטלפון שקיימה עם האחות ש', אמרה המתלוננת כי אינה זוכרת אם אמרה ל-ש' בטלפון שהנאשם החדיר אצבעות, ואולם בשיחה פנים מול פנים סיפרה לה על כך (בעמ' 40, שורות 19-20).

בנוגע למפגש עם הנאשם בתחנת המוניות, אישרה המתלוננת כי הנאשם אמר לאחותה, לגיסה ולמתלוננת עצמה ששניהם – הנאשם והמתלוננת – טעו, וכל שנעשה היה מרצון ובהסכמה. תגובתה של המתלוננת היתה: "אמרתי לו אתה שקרן, אתה שקרן, אני נשכתי אותך" (בעמ' 65, שורות 5-6). המתלוננת לא הטיחה בנאשם כי החדיר לה אצבעות, ואולם אחותה ש' עשתה כן (בעמ' 66, שורה 14).

6. אחיותיה של המתלוננת ש' ע' ו-א' ב' העידו בבית המשפט.

א' ב' היתה עדת שמיעה לשיחה שהתנהלה בטלפון בין המתלוננת לבין ש' (בשל קושי שהיה ל-ש' להתקשר במישרין למתלוננת). בבית המשפט אמרה א' ב', כי ככל הנראה שמעה על החדרת האצבעות כבר באותה שיחה. ואולם, לאחר שעומתה עם הודעתה במשטרה, שם התייחסה רק לחיבוקים, לנשיקות ולנשיכה, אמרה כי ייתכן שלא הזכירה במשטרה את החדרת האצבעות בשל חששה ממשפחתה של המתלוננת, שהיא אישה דתית מאוד (בעמ' 98). עוד התברר, כי במשטרה אמרה העדה שהמתלוננת סיפרה לה שהנאשם "נגע" בה באזור איבר המין רק באחת השיחות ביניהן לאחר האירוע.

ש' היא אחותה המבוגרת של המתלוננת, אשר למעשה גידלה אותה בביתה, והיחסים בין השתיים קרובים מאוד. ש' העידה של שיחת הטלפון שקיבלה מן המתלוננת לאחר שזו חזרה לביתה. לדברי ש', המתלוננת אמרה כבר באותה שיחה, בה תיארה את האירוע כולו, כי הנאשם החדיר לה אצבעות (בעמ' 103, שורה 26). ש' ציינה, כי כאשר פגשה בנאשם היה לה חשוב מאוד לראות אם נותרו בפני
ו סימני נשיכה. מייד כשפגשה בו, ביקשה להתבונן בשפתיו, וכשהבחינה ב"סימנים", בחסות פנס גדול שהיה במקום, החלה לצעוק על הנאשם: "אתה אנסת את אחותי" וכו'. אשר לאותם סימנים, אמרה ש' כך: "ראיתי לו שני סימנים אדומים, כמו נעיצות, זה לא דם, אלא כמו דם פנימי... כמו נעיצה, בחלק התחתון של השפה התחתונה" (בעמ' 106, שורות 22-23). ובמקום אחר: "אמרתי שכן ראיתי סימנים, אבל לא דם, אלא שתי נקודות אדומות על השפתיים, כמו שפשוף או נעיצות כאלה" (בעמ' 113, שורות 20-21).

ש' תיארה את המפגש עם הנאשם בתחנת המוניות וציינה, כי הטיחה בו שהחדיר אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת. זאת, למרות שבמשטרה לא סיפרה על כך (בעמ' 116-117).

גם בעלה לשעבר של ש', ח' ע', העיד בבית המשפט. העד הוא נהג מונית, ובמוניתו הסיע את ש' לבית שמש בליל האירוע. העד תיאר את העימות בין הנאשם לבין ש' ליד תחנת המוניות. לדבריו, ש' אמרה לנאשם שדחף אצבעות, וכך גם המתלוננת. העד הוסיף, כי הנאשם הגיב על ההאשמות כלפיו בכך שאמר, שכל המעשים נעשו בהסכמה ומתוך רצון משותף (בעמ' 147). העד ציין, כי הוא אינו יכול לזכור בדיוק מי אמר מה, וכן כי הוא מיהר לחזור לירושלים לצורך עבודתו. העד אישר, כי לבקשתה של ש' הראה לה הנאשם את שפתיו, ואולם, העד עצמו לא ראה כל סימן בשפתיים: "אני ראיתי תמונה כוללנית. לא התמקדתי בנקודה של שפתיים, של ס"מ" (בעמ' 153, שורה 19). העד ציין, כי הפריד בין ש' לבין הנאשם והכניס את הנאשם לתוך תחנת המוניות כדי שירחץ את פניו, ואולם הוא לא הבחין בסימנים בשפתיו של הנאשם ואף לא התעניין בכך. "אני שמרתי שהוא יהיה בתוך תחנת המוניות והיא תהיה שמה, כדי שלא יהיה בלאגן... הסתכלתי באופן כללי" (בעמ' 155, שורות 16-17, 25).

7. שני עדים נוספים שיש להזכיר בהקשר זה הם הסדרנים בתחנת המוניות "מוניות שרת", שהיו עדים לעימות בין הנאשם לבין ש'. מאיה ישראלוב עבדה כסדרנית עד חצות, ומי שהחליף אותה בחצות היה העד משה לוי.

מאיה תיארה את העימות בין הנאשם לבין ש'. כאשר נשאלה מה ראתה על פניו של הנאשם, אמרה, לאחר שב"כ המאשימה הזכיר לה כי היא נמצאת בבית המשפט, ש"השפה שלו היתה נפוחה או אדומה" (בעמ' 124, שורה 10); "לא היה כלום חוץ מאדום על השפה" (בעמ' 127, שורה 2); "כשאני ראיתי אותו השפה של הנאשם הייתה נפוחה ואדומה" (בעמ' 128, שורה 21). העדה ציינה, כי לא היתה מעוניינת להעיד נגד הנאשם שכן היא מכירה את אחותו. היא ציינה גם, כי בהודעתה הראשונה לא אמרה כלל שהבחינה בנפיחות או באודם על שפתי הנאשם, ואולם בהמשך ההודעה, כאשר נשאלה על כך שוב על-ידי החוקר גד אוחנה, אמרה שהבחינה בסימנים – "אדום סביב השפתיים ונפיחות" (בעמ' 129, שורה 6). העדה הסבירה את השינוי שחל בעדותה בכך, ש"החוקר לחץ עלי, בשתי החקירות" (בעמ' 127, שורה 17). ובהמשך, העדה אמרה כי הבינה שאם לא תאמר לחוקר שראתה סימנים "אז הוא לא יעזוב אותי. רציתי פשוט ללכת משם" (בעמ' 128, שורה 19).

עניין נוסף שעלה בעדותה של העדה מאיה ישראלוב היה נושא החדרת האצבעות. העדה העידה, כי שמעה את ש' מטיחה בנאשם כי החדיר אצבעות למתלוננת. ואולם, העדה לא ציינה זאת בהודעתה הראשונה במשטרה, אלא אמרה זאת
בעל-פה לחוקר גד אוחנה, לאחר סיום גביית ההודעה, כאשר הלה הביא אותה לביתה. החוקר ביקש מן העדה לחזור ולמסור הודעה בעניין זה, ולאחר הפצרות ושכנועים, בין היתר באמצעות מעבידה, נעתרה העדה ומסרה במשטרה הודעה נוספת. "גדי אוחנה זימן אותי למשטרה ובטלפון שדיברנו הוא התקשר אלי לתחנה ואמר לי בואי תעידי. אמרתי לו, אני לא שמעתי, לא ראיתי, ואז גדי דיבר עם נהג מונית שלחץ עלי ואמר לי לכי, תעידי, ותסיימי עם הסיפור הזה" (בעמ' 130, שורות 18-20).

העד משה לוי, אשר החליף את מאיה בתחנת המוניות בחצות העיד, כי לא הבחין בפרטים – לא בנוגע למראהו של הנאשם ולא באשר לתוכן השיחה בין הנאשם לבין ש' – אלא היה מוטרד מן הרעש והמהומה במקום, בשעת חצות. הוא נשאל על-ידי החוקר גד אוחנה אם הבחין בשריטה או בסימני דם על פיו של הנאשם, והשיב כי לא הבחין במאומה (בעמ' 158). העד איפשר לנאשם להיכנס לתחנה ולשטוף את פניו. כשנכנס, כפתורי חולצתו היו פתוחים או קרועים (בעמ' 157).

8. שני עדים נוספים, המתייחסים למהלך הנסיעה באוטובוס, הם הרבנית א' א' ומר ש' א'.

הרבנית א' עלתה לאוטובוס בקו 417 מספר תחנות אחרי המתלוננת והתיישבה מאחוריה. הן שוחחו שיחת חולין, שבמהלכה גם התייעצה המתלוננת עם הנאשם איזו כרטיסיה כדאי לה לרכוש. אשר להתנהגות הנאשם – הנהג במהלך הנסיעה, אמרה העדה כי "הסתכל הרבה במראה לעברנו, וזה מאד הלחיץ אותי..." (בעמ' 174, שורה 25). הרבנית ירדה מן האוטובוס לפני המתלוננת. היא ציינה במפורש, כי המתלוננת לא ירדה בתחנה שליד מקום מגוריה והמשיכה בנסיעה. "אמרתי לה שלום יפה וירדתי. בכלל לא חשבתי על זה שהיא אמורה לרדת. רק אחר כך, לאחר מעשה שאלתי את עצמי מה היה לה להישאר באוטובוס" (בעמ' 180, שורות 15-17). לדבריה, כאשר שאלה את המתלוננת למחרת מדוע לא ירדה בתחנה הרגילה, המתלוננת השיבה "שהייתה צריכה לקחת משהו מרמה א'" (בעמ' 179, שורה 8).

מר ש' א' הוא האדם החרדי שהיה הנוסע האחרון שירד מן האוטובוס בתחנה הסופית (זולת המתלוננת). לדבריו, "שמתי לב שישנה אישה מקדימה שנשארה לשבת... שאלתי את הנהג למה היא לא יורדת, אז הוא אמר לי שהיא נרדמה ובכל מקרה הוא יוצא עוד פעם למסלול אז היא תרד באזור הבית שלה" (בעמ' 135, שורות 19-22). לדברי העד, הוא לא ראה את המתלוננת רדומה (בעמ' 139, שורה
23). לשאלה אם חשד בדבר מה, השיב: "כן, אבל לא חשדתי בכזה דבר שנהג אגד יצא עם נוסעת. זה לא נשמע שהוא לא מעיר אותה" (בעמ' 140, שורות 1-2). העד הוסיף, כי למחרת בבוקר קיבל טלפון אנונימי, שאישה נשואה "הלכה" עם נהג אגד, ומייד קישר בין מה שראה ערב קודם ובין אותו מידע (בעמ' 139, שורות
20-21).

9. עוד יש לציין את עדויותיהם של בני הדודים בנאל ביטון ופנחס ביטון, שני תלמידי ישיבה, אשר העידו כי המתינו לאוטובוס בקו 417, אשר אמור היה לצאת מבית שמש לירושלים בשעה 20:30, אך האוטובוס הגיע לתחנה הראשונה בשעה 20:45 או 20:50. השניים ציינו, כי הבחינו באשה שישבה בספסל הראשון מצד ימין. פנחס ביטון הוסיף, כי עיניה של האישה היו לחות (בעמ' 84, שורה 7) והיא נראתה "אישה שקרה לה משהו" (שם, שורה 24). עד זה אמר גם, כי הנאשם שאל את האישה "משהו על יין", והיא אמרה לו שהיא יכולה להשיג יין (בעמ' 84).

שני העדים ציינו, כי התבקשו למסור עדות בנוגע לאיחור של האוטובוס על-ידי רב הישיבה, שפנה אליהם בעניין זה. הרב גם לקח את השניים לתחנת המשטרה למסור את עדותם.

גרסת הנאשם
10. גרסת הנאשם, כמובא בתשובתו לכתב האישום, נמסרה באופן עקבי בכל הודעותיו – ת/1 (מיום 2.3.05), ת/2 (מיום 3.3.05) ו-ת/3 (מיום 28.3.05). הנאשם אמר, כי במהלך הנסיעה הוחלפו בינו לבין המתלוננת קריצות, חיוכים, מבטים, נשיקות באוויר ומשחקי שפתיים. המתלוננת לא ירדה בתחנה הקרובה למקום מגוריה ונשארה באוטובוס עד שהגיע לתחנה הסופית. הנאשם טען, כי המתלוננת עלתה לאוטובוס בו נהג בכוונה, על אף שיכלה לנסוע בקו 418 שמגיע קרוב לביתה (ת/1, עמ' 2, שורות 39-42). כאשר הגיעו לתחנה הסופית החנה הנאשם את האוטובוס בצד, עשה סריקה ביטחונית וישב ליד המתלוננת. השניים התחבקו והתנשקו. "במהלך החיבוק הגעתי לאזור הבטן והחזה והיא אמרה לי בוא נפסיק עם זה. אמרתי לה בסדר. קמתי והדלקתי לשנינו סיגריה ועישנו איזה חצי סיגריה לא מעבר לזה כי לא היה זמן. אמרתי לה נשאר כמה שניות אני צריך לצאת, ואז התנשקנו נשיקה אחרונה ונסעתי" (ת/1, עמ' 3, שורות 90-92). כל האירוע ארך שלוש-ארבע דקות, והאוטובוס יצא בזמן, בשעה 20:30. לדברי הנאשם, "המשכנו לדבר באופן רגיל. היא עוד סיפרה לי שהיא קיבלה ירושה של יין מהסבא שלה והיא מוכרת כל בקבוק ב-50 ₪, וכמו שבאנו ככה חזרנו..." (שם, שורות 110-111).

בכל הנוגע למפגש עם ש' ו-ח' ע', אמר הנאשם, כי ש' ביקשה לראות את שפתיו, והנאשם מייד הראה לה, אך לא היה בשפתיים כל סימן (ת/1, עמ' 4, שורות
174-175). הנאשם סיפר כיצד ש' תקפה אותו ואמרה לו שאנס את אחותה (ואף הציג בפני
החוקר סימן בזרוע ימין), ואילו הנאשם השיב לה שהיו אך נשיקות וחיבוקים, והכל בהסכמה. הנאשם אמר, כי ש' "אמרה אנסת אותה כל הזמן. היא לא השתמשה במשפט הזה של החדרת אצבעות" (ת/3, עמ' 4, שורה 95). הנאשם הכחיש בכל תוקף שהמתלוננת נשכה אותו – "היא לא נשכה אותי. איך יהיה לי סימנים" (שם, שורה 111).

11. הנאשם היה עקבי ונחרץ בגרסתו גם בעימות עם המתלוננת (שנערך חצי שנה לאחר האירוע) וכן בשיחות הטלפון עם ש', שהוקלטו על-ידי המשטרה.

בעת העימות הטיח הנאשם במתלוננת מספר פעמים, כי היא שקרנית וכי היו נשיקות וחיבוקים בהסכמה. זאת ותו לא. המתלוננת לא נותרה חייבת וכינתה את הנאשם בכינויי גנאי, עד שהחוקר גד אוחנה אמר לשניים שיפסיק לקיים את העימות. הנאשם אמר למתלוננת, כי טפלה עליו עלילה בשל כך שהסתבכה עם "משמרת הצניעות", ואילו המתלוננת השיבה לנאשם, כי "משמרת הצניעות" חיפשה דווקא אותו.

בשיחות הטלפון עם ש' חזר הנאשם ונשבע, כי היו נשיקות וחיבוקים בהסכמה מלאה של המתלוננת (למשל, בעמ' 2 ל-ת/5). הוא חזר ואמר: "אנחנו טעינו ביחד ש', אנחנו טעינו..." (שם). אשר לנשיכה, אמר: "אני באתי עד אליך ופתחתי את הפה ואמרתי לך אין לי סימן, תבדקי אם יש לי סימן אני חותך את הראש" (בעמ' 3 ל-ת/5). הנאשם תיאר בפני
ש' את מהלך הנסיעה שכללה חיזורים הדדיים, כיצד המתלוננת נשארה לשבת באוטובוס, וכיצד השניים התגפפו בהסכמה לאחר שהאוטובוס הגיע לתחנה הסופית. "קמתי אליה ישבתי לידה התנשקנו. אמרה לי מספיק הפסקתי. הדלקתי סיגריה לשנינו, שאלתי אם היא מעשנת אמרה לי כן קמתי הדלקתי סיגריה לשנינו. עישנו חצי סיגריה. הייתה נשיקה של הסוף, יאללה בואי, להתראות, יוצאים, נשיקה של הסוף וזהו. אני מודה שכשהתנשקנו ליטפתי לה את הגב וליטפתי לה את החלק העליון ולא גלשתי מעבר לזה, שוב. ברגע שהיא אמרה לי די זה די..." (בעמ' 9 ל-ת/5).

במהלך השיחה אמרה ש' לנאשם דבר שקר, כי יש בידה דו"ח רפואי לפיו היתה חדירה של האצבעות לאיבר המין של המתלוננת. תגובת הנאשם היתה מיידית: "אם יש בדיקה כזו שאני החדרתי או נגעתי באיבר המין שלה אני מוכן לתלות את עצמי במרכז העיר של בית שמש. אני מוכן לתלות את עצמי (בעמ' 10 ל-ת/5). הנאשם חזר על כך בהזדמנות נוספת (בעמ' 8 לת/4).

12. בבית המשפט חזר הנאשם על הגרסה שנמסרה בהודעותיו. הוא העיד, כי המתלוננת נסעה עימו בקו 417 כארבע-חמש פעמים לפני יום האירוע. במהלך אותן נסיעות הרבתה המתלוננת להתבונן בנאשם, חייכה אליו וקרצה לו. בנסיעה מושא האישום "היא פשוט מאוד הגזימה כבר" (בעמ' 187, שורה 10). המתלוננת התבוננה בנאשם במבטים חודרניים, ניגבה את שפתיה ועשתה תנועות "שהיא שידרה לאן היא רוצה להגיע, ממש שידרה. ושוב גם אני התחלתי לשתף איתה פעולה, בהחלט" (בעמ' 187, שורות 22-23). כאשר האוטובוס הגיע לתחנה הסמוכה לביתה של המתלוננת הבחין הנאשם, כי היא אינה יורדת. הנאשם שאל את המתלוננת אם אינה יורדת, ובתגובה היא חייכה ולא אמרה דבר. כאשר האוטובוס הגיע לתחנה הסופית, עצר הנאשם את האוטובוס בצד, כ-200 מטר אחרי התחנה. הוא ביצע סריקה בטחונית והתיישב ליד המתלוננת. מיד כשהתיישב, החלו השניים להתנשק ולהתחבק. "במהלך החיבוקים והנשיקות אני הכנסתי את הידיים שלי מתחת לחולצה שלה, ליטפתי לה את הגב, מזה עברתי טיפה קדימה, נגעתי לה בחזה, ובקטע הזה היא אמרה לי, בוא נפסיק עם זה בבקשה. אמרתי לה אני מתנצל, קמתי, הדלקתי לה סיגריה..." (בעמ' 190, שורות 17-20). בשעה 20:30, בשעה היעודה, התחיל הנאשם את המסלול חזרה, ולא היה כל איחור. הנאשם הוסיף, כי כלל לא התקרב לאזור איבר המין של המתלוננת. הוא אמר גם, כי המתלוננת לא נשכה אותו בשום שלב (בעמ' 193, שורות 4-9). בדרך חזרה שוחח הנאשם עם המתלוננת בנוגע לכרטיסיות שביקשה לקנות ממנו וכן ביחס לבקבוקי היין שהיא מוכרת. המתלוננת ירדה מן האוטובוס באותה תחנה בה היה עליה לרדת לכתחילה.

הנאשם תיאר בעדותו גם את המפגש בתחנת המוניות סמוך לחצות עם ש' ועם בעלה לשעבר ח' ע'. לדבריו, ש' צעקה עליו שאנס את אחותה, תקפה אותו וקרעה את בגדיו. איש מן הנוכחים לא דיבר על החדרת אצבעות ונעשה שימוש אך ורק במילה "אונס". הנאשם הכחיש מכל וכל שאנס את המתלוננת. הנאשם הוסיף, כי חשף את פניו בפני
ש', וכשאמרה שהיא רואה בהן סימני נשיכה, אמר לה כי היא משקרת וכי המתלוננת לא נשכה אותו. הנאשם התייחס בעדותו בפירוט רב גם לנושאים נוספים (כגון, ברית המילה ביום שלמחרת והחלטתו להפסיק לעבוד בקווים 417 ו-418), ואולם אין צורך להרחיב בכך.

הנאשם הסביר בעדותו, כי ניתן היה לקבל מידע מדוייק בנוגע לשעת היציאה של האוטובוס לאחר שהגיע לתחנה הסופית (20:30, כדברי הנאשם, או רבע שעה לאחר מכן, כדברי העדים ביטון) ממכשיר הטכוגרף של האוטובוס המתעד את מועדי הנסיעה של האוטובוס באורח מדוייק. ואולם, הנושא הועלה בפני
ו רק במועד העימות, כחצי שנה לאחר האירוע, וכשפנה ל"אגד" לקבלת הטכוגרף הרלבנטי נאמר לו כי הטכוגרפים נגנזים אחת לחצי שנה.

בחקירה הנגדית הסביר הנאשם, כי על אף שלא שוחח עם המתלוננת בענין זה, הוא הבין מהתנהגותה כי היא מעוניינת במגע מיני עימו. "במהלך כל המספר נסיעות, שלוש האחרונות במיוחד, נוצר בינינו איזה שהוא מצב של חיזור הדדי, שהגיע למצב של הדדיות מוסכמת שבשתיקה, לשלב נוסף, במה שהתפתח" (בעמ' 226, שורות 9-11). הנאשם חזר על כך שהמגע בינו לבין המתלוננת היה במקום מואר (בבעמ' 234), וכן כי לא איחר לצאת למסלול הנסיעה מבית שמש לירושלים, היינו, התחיל לנסוע בשעה 20:30 בדיוק, שלוש-ארבע דקות אחרי שהגיע לתחנה הסופית, ולא כפי שהעידו בני הדודים ביטון (בעמ' 244-247).

13. עוד יש להזכיר, כי להגנתו של הנאשם העידו אריק אביזמיל, נהג בקו 418; אלי אפרים, נהג בקו 417; עוזי אברהמי, משלח אוטובוסים בתחנת האוטובוס הר חוצבים; ועודד גבאי, מנהל סניף אגד בבית שמש. עדויות אלה אינן נוגעות במישרין לאירועים מושא כתב האישום, ולכן לא נתייחס אליהן.

הערכת הראיות
14. לאחר שחזרנו ובחנו את חומר הראיות ואת העדויות שבאו בפני
נו, הגענו לכלל מסקנה, כי לא נוכל לתת אמון מלא בעדות המתלוננת ולבסס עליה את הרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. נזכיר, כי על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הרשעה על-פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין טעונה פירוט בהכרעת הדין מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו. היינו, רף השכנוע הנדרש הוא גבוה יותר. בענייננו, עדות המתלוננת, כשהיא נבחנת לעצמה ועל רקע הראיות האחרות, הותירה בלבנו תמיהות ושאלות שלא ניתן להן מענה, כך שבסופו של יום מסקנתנו היא כי לא ניתן לסמוך עליה הרשעה. התוצאה היא, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולכן יש לזכותו. מסקנתנו מבוססת על הצטברותם של מכלול הטעמים שיובאו להלן.

15. אין חולק, כי במהלך הנסיעה בקו 417 מירושלים לבית שמש העביר הנאשם למתלוננת מסרים בעלי אופי מיני באמצעות מבטים, קריצות וניגובי שפתיים. המתלוננת לא טעתה בהבנת המסרים וראתה בהם "חיזור" מצידו של הנאשם (בעמ' 30, שורה 8). חרף זאת, הסכימה המתלוננת להישאר באוטובוס עם הנאשם, אשר הבטיח לה, לדבריה, להוריד אותה ליד ביתה לאחר שישלים את ביצוע הנסיעה בקו. יתירה מכך, אפילו כאשר הנאשם אמר למתלוננת "אני אעשה אותך עוד רטובה הלילה", המתלוננת בחרה להישאר באוטובוס ולהמשיך בנסיעה. המשפט הנ"ל מכיל מסר מיני בוטה, שהמתלוננת הבינה את משמעותו. למרות זאת, היא ביכרה הישארות באוטובוס על-פני ירידה ממנו באחת מן התחנות בבית שמש. לדברי המתלוננת, היא חשה ביטחון באוטובוס של "אגד", המספק שירות לציבור, ולא חששה להישאר בגפה עם הנהג, אשר התיר חרות לעצמו לנהוג כלפיה במהלך הנסיעה כפי שהעידה.

אנו מתקשים לקבל את הסבריה של המתלוננת בנקודה זו. העובדה כי המתלוננת לא ירדה בתחנה הקרובה למקום מגוריה ונשארה באוטובוס עם הנאשם חרף מעשי החיזור המובהקים כלפיה, מקשה לתת אמון בדבריה, כי המגע המיני עם הנאשם לאחר מכן היה ללא הסכמה. ודוק, אין אנו קובעים כי המגע המיני היה בהסכמה, אלא כי לא הוכחה כדבעי אי ההסכמה.

16. המתלוננת הסבירה בעדותה, כי נשארה באוטובוס בשל כך שהנאשם הבטיח לה להביא אותה – לאחר תום הנסיעה בקו – לנקודה הקרובה לביתה, וכך היתה "חוסכת" הליכה של 10 דקות ביום חורפי וקר מן התחנה בה היה עליה לרדת ועד מקום מגוריה. נזכיר, כי הנאשם טען שלא היתה כל הבטחה כזו מצידו, וכי המתלוננת המשיכה בנסיעה עימו ולא ירדה בתחנה הקרובה למקום מגוריה, לנוכח חילופי המבטים ותנועות החיזור ההדדיות ביניהם במהלך הנסיעה. ואולם, בעדותה אישרה המתלוננת כי הנאשם לא ידע היכן היא גרה; המתלוננת עצמה לא אמרה לנאשם היכן היא גרה; המתלוננת אף לא שאלה את הנאשם היכן יוריד אותה לאחר השלמת הקו. כאשר נשאלה כיצד הנאשם ידע היכן להוריד אותה, לא היתה בפי המתלוננת תשובה (בעמ' 29, שורה 16). עוד נזכיר, כי המתלוננת נסעה עם הנאשם, לגרסתה, פעמיים בלבד לפני יום האירוע, ולא היתה היכרות קודמת ביניהם. בסופו של דבר, כפי שהתברר מן הראיות, המשיכה המתלוננת בנסיעה עם הנאשם על-פני כ-20 תחנות עד התחנה הסופית וכ-20 תחנות נוספות בדרך חזרה, כל זאת במשך כ-40 דקות, עד לתחנה בה היה עליה לרדת לכתחילה, שם ירדה בסופו של דבר.

במצב דברים זה, אנו מתקשים לקבל את הסברה של המתלוננת בדבר הסיבה שבגינה המשיכה בנסיעה עם הנאשם. עוד יש לציין בהקשר זה, כי הרבנית א', אשר נסעה באוטובוס ושוחחה עם המתלוננת במהלך הנסיעה, לא ראתה ולא שמעה את הנאשם מציע למתלוננת להישאר באוטובוס או אומר לה שייקח אותה לאחר מכן לביתה. לא למותר לציין, כי המתלוננת העידה שכאשר האוטובוס הגיע לתחנה בה היה עליה לרדת, היא קמה ממקומה והתכוננה לרדת, והנאשם אמר לה שייקח אותה לביתה: "ובאתי לרדת, אז הוא אמר לי לכיוון האוזן, אני לא עושה הפסקה, אני אוריד אותך קרוב, אז ישבתי" (בעמ' 27, שורות 20-21). בעימות בין הנאשם למתלוננת אמרה המתלוננת: "באתי לרדת עם התיק, הוא אמר לי בפירוש הוא אמר לי אל תרדי, אני אעשה סיבוב אני אוריד אותך. אני אמרתי לו בסדר... אני כאילו חזרתי למקום" (בעמ' 3 ל-ת/7). ובמקום אחר: "באתי לרדת, במדרגה, כבר ירדתי, אתה אומר לי שעוד לא ירדתי" (בעמ' 2 ל-ת/7). הרבנית א' לא ראתה את המתלוננת מתכוננת לירידה, לא ראתה אותה עומדת במדרגה שליד הדלת, ולא ראתה אותה חוזרת למקומה. לפי עדותה, המתלוננת נותרה לשבת באותו מקום כל משך הנסיעה. הרבנית העידה, כי רק בדיעבד הבחינה שהמתלוננת לא ירדה בתחנה הקרובה למקום מגוריה ושאלה את עצמה "מה היה לה להישאר באוטובוס" (עמ' 180, שורה 17). למחרת, כאשר שוחחה עם המתלוננת, אמרה לה האחרונה כי נשארה באוטובוס בשל כך שהיתה צריכה "לקחת משהו מרמה א'" (עמ' 179, שורה 8). עדותה של הרבנית א' תומכת בנקודה זו באופן משמעותי בגרסת הנאשם, כי לא קדמו להישארותה של המתלוננת באוטובוס כל חילופי דברים או הבטחה מצידו של הנאשם לקחת אותה לביתה, ובכל מקרה יש בכך כדי לעורר ספק באמיתות עדות המתלוננת.

17. כפי שעלה מן העדויות, נשארה המתלוננת לשבת באוטובוס לאחר שהנוסע האחרון – ש' א' – ירד בתחנה הסופית. ש' א' הבחין במתלוננת ושאל את הנאשם מדוע אינה יורדת. הנאשם השיב לו שזו נוסעת שנרדמה, והיא תרד באזור ביתה בהמשך הנסיעה. המתלוננת, אשר לא נרדמה בשום שלב, לא תיקנה את דבריו של הנאשם והעדיפה לשתוק. בכך חברה לנאשם, במעין הסכמה שבשתיקה, להסתיר את פשר הישארותה באוטובוס לאחר שהגיע לתחנה הסופית.

18. לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה, כי הנאשם והמתלוננת שוחחו במהלך הדרך חזרה, לאחר ההפסקה בנסיעה, על נושא היין שקיבלה בירושה ומכרה לכל המעוניין תמורת 50 ₪ לבקבוק. הנאשם אמר זאת כבר בהודעתו הראשונה, וגם העד פנחס ביטון העיד על כך.

המתלוננת, אשר הכחישה כי סיפרה לנאשם אודות מקורו של היין ומחירו, אמרה בעדותה בבית המשפט, לראשונה, כי בעלה התקשר אליה בטלפון הנייד במהלך הנסיעה חזרה ואמר לה שמכר בקבוקי יין. לדבריה, הנאשם שמע את השיחה ושאל אותה אם היא מוכרת יין. המתלוננת הסבירה, כי נודע לנאשם שהמדובר ביין שהגיע לידיה בירושה מסבה מתוך שיחות עם עובדי מסוף הר חוצבים, שלהם הציעה המתלוננת לרכוש יין. גם בעניין זה קשה לקבל את הסברה של המתלוננת לשיחה הידידותית, לכאורה, שניהלה עם הנאשם לאחר המעשים המיניים הקשים שטענה כי ביצע בה. שני הנערים בנאל ופנחס ביטון לא העידו, כי המתלוננת קיימה שיחת טלפון במהלך הנסיעה, עובר לשיחה עם הנאשם בנושא היין. כאמור, המתלוננת העלתה את נושא שיחת הטלפון עם בעלה לראשונה בעדותה בבית המשפט. היינו, המדובר בהסבר כבוש שלא ניתן בזמן אמת. עוד נזכיר, כי הנאשם סיפר לחוקריו על השיחה עם המתלוננת ועל תוכנה כבר בהודעתו הראשונה, עוד בטרם היה סיפק בידו להתעדכן במידע על המתלוננת מעובדי מסוף הר חוצבים.

19. קושי נוסף שאנו מבקשים להצביע עליו נוגע להיתכנות המעשה המיני של החדרת האצבעות לאיבר המין, כמתואר בכתב האישום. נזכיר, כי הנאשם הכחיש שנגע באיבר המין או בסביבותיו. אשר לכך, קשה להבין מתוך תיאורה של המתלוננת כיצד הרים הנאשם את חצאיתה ותחב אצבעותיו לאיבר מינה. כל זאת, בעודה יושבת באוטובוס.

המתלוננת תיארה כיצד נאבקה בנאשם. לדבריה, סגרה את רגליה בחוזקה והנאשם נאלץ להפעיל כוח ולהשתמש ב"כוח אלים" (בעמ' 60) כדי לבצע את זממו. ואולם, לא נמצא כל סימן על גופה של המתלוננת אשר העיד על שימוש בכוח או על החדרת אצבעות. זאת ועוד. המתלוננת העידה, כי לא לבשה גרביונים באותו יום, שהיה קר במיוחד לדבריה, שחצאיתה היתה רחבה והגיעה עד 10 ס"מ מתחת לגובה הברך. גם אם נקבל דברים אלה, עדיין לא ברור כיצד, מן הבחינה העובדתית, עלה בידי הנאשם להרים את החצאית ולהחדיר אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת, תוך כדי מאבק, מבלי להותיר סימן בגופה של המתלוננת. נושא זה לא התלבן כדבעי בעדותה של המתלוננת, וגם לגביו נותר בלבנו ספק. ספק זה מתחזק לאחר עיון בתמלילי שיחות הטלפון בין הנאשם לבין ש', אשר הוקלטו ללא ידיעת הנאשם (ת/4 ו-ת/5). כאמור, ש' אמרה לנאשם, כי תעודת הרופא שבדק את המתלוננת מאשרת שהיתה חדירת אצבעות לנרתיק. המדובר בדבר שקר, אך הנאשם לא ידע על כך. תגובתו של הנאשם היתה חד משמעית וספונטנית. הוא אמר, כי אם קיימת בדיקה כזו, הוא יתלה עצמו בכיכר העיר. תגובה זו, כמו גם יתר דבריו של הנאשם במהלך אותן שיחות, מעידים על בטחונו של הנאשם בחפותו.

20. סיכומה של נקודה זו. כפי שנאמר לעיל, אנו מתקשים לסמוך על עדותה של המתלוננת את הרשעתו של הנאשם בעבירות בהן הואשם - אינוס ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות. הצבענו לעיל על שורה של תמיהות בגרסה המפלילה שלא ניתן להן מענה בראיות שהובאו בפני
נו. תמיהות אלה מכרסמות הן בעצם המעשה המיני המיוחס לנאשם בכתב האישום והן ביסוד אי ההסכמה מצד המתלוננת, הנדרש לצורך גיבוש העבירות בהן הואשם הנאשם. מסקנתנו היא, אפוא, כי קיים ספק סביר בנושא טיב המגע המיני ובנושא ההסכמה, שהנאשם זכאי ליהנות ממנו. התרשמותנו היא, כי המפגש הדרמטי בין המתלוננת לבין אנשי משמרת הצניעות, מייד בעת שירדה מן האוטובוס, היווה גורם ממשי בגיבוש התלונה נגד הנאשם, באופן שבו נמסרה. נושא זה צף במהלך שמיעת הראיות, על אף שלא התחוור דיו, ונראה כי היה ברקע התנהלותה של המתלוננת ביחס לאירוע כולו. אשר למה שהתרחש בין הנאשם לבין המתלוננת באוטובוס, בין סיום הנסיעה בקו לבין התחלת המסלול, במשך שלוש-ארבע דקות, כגרסת הנאשם, או במשך רבע שעה, כדברי העדים ביטון, אשר אמרו כי הנאשם איחר להגיע לתחנה הראשונה, אנו סבורים כי די אם נקבע כי עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר בדבר התרחשות העובדות האמורות בכתב האישום, ולא נוסיף מעבר לכך.

21. במצב הראייתי שנוצר בתיק זה, ובשים לב כי המדובר בראיות "לעומתיות", היינו שתי עדויות הסותרות זו את זו (עדות המתלוננת ועדות הנאשם), יכולים היינו להסתייע בראיה אובייקטיבית, שבאה ממקור בלתי תלוי ואשר היה בה כדי לתמוך באחת מן הגרסאות. המאשימה טענה לקיומה של ראיה כזו, היינו, קיומם של סימני נשיכה בשפתו של הנאשם. סימני נשיכה יכולים היו לחזק את גרסת המתלוננת, אשר אמרה כי נשכה את הנאשם כאשר הלה התקרב לקבל ממנה נשיקה, בעוד שהנאשם אמר כי התנשקו בהסכמה והכחיש כי המתלוננת נשכה אותו בשפתיו בשלב כלשהו.

אין חולק, כי במועד גביית הודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה (2.3.05) לא היה בפני
ו כל סימן של נשיכה. ביום האירוע (27.2.05) נחשף הנאשם בפני
מספר אנשים, אשר חלקם העידו כי נראו סימנים בפני
ו. המתלוננת העידה שלא ראתה סימן בפני
ו של הנאשם ולא נפיחות, למרות שבמשטרה אמרה כי הבחינה בנפיחות (בעמ' 59, שורות 3-9); שני תלמידי הישיבה בנאל ופנחס ביטון לא הבחינו בכל סימן על פניו של הנאשם, על אף שפנחס הבחין כי עיניה של הנוסעת – המתלוננת – היו "לחות"; ש' העידה, כי ראתה "שני סימנים אדומים, כמו נעיצות, זה לא דם, אלא כמו דם פנימי... כמו נעיצה, בחלק התחתון של השפה התחתונה" (בעמ' 106, שורות 22-23), ובמקום אחר: "ראיתי שני אדומים, לא דם, זה כמו שני אדומים נעוצים על השפתיים שלו" (בעמ' 113, שורות 15-16); "שתי נקודות אדומות על השפתיים, כמו שפשוף או נעיצות כאלה" (שם, שורות 20-21); בעלה של ש', ח' ע', לא הבחין בסימנים, למרות שראה את הנאשם במהלך המפגש בתחנת המוניות. העד ראה את הנאשם מציג את פניו ושפתיו בפני
ש', אך הוא עצמו לא הבחין בסימנים. "אני ראיתי תמונה כוללנית, לא התמקדתי בנקודה של השפתיים" (עמ' 153, שורה 19). העד הפריד בין הנאשם לבין ש' שנאבקו בפתח תחנת מוניות והכניס את הנאשם לתוך התחנה. "אני שמרתי שהוא יהיה בתוך תחנת מוניות והיא תהיה שמה, כדי שלא יהיה בלאגן" (בעמ' 155, שורות 16-17). העד אמר שהסתכל בנאשם "באופן כללי" (שם, שורה 25), ולא הבחין בסימנים בפני
ו; העדה מאיה ישראלוב אמרה, לאחר לחצים והפצרות כפי שתואר לעיל, כי ראתה את השפה התחתונה של הנאשם "נפוחה או אדומה" (בעמ' 124, שורה 10; בעמ' 128, שורה 21). במשטרה אמרה העדה, בהודעה השנייה, כי "היה לו אדום סביב השפתיים ונפיחות" (בעמ' 129, שורה 6); לעומת זאת, העד משה לוי, שהחליף את מאיה ישראלוב בתחנת המוניות בחצות לא הבחין בדבר. הוא שוחח עם הנאשם, אשר נכנס לתחנה וביקש לשטוף פנים, אך לא ראה דבר. "לא ראיתי, לא שמתי לב, לא התמקדתי" (בעמ' 158, שורה 10).

התמונה המצטיירת מן המקובץ איננה חד משמעית וברורה. לצד העדים שהבחינו בסימנים ישנם עדים, שראו את הנאשם באותן נסיבות ובאותם תנאים, אך לא הבחינו בסימנים. זאת ועוד. ש' ומאיה, אשר הבחינו בסימנים, מוסרות תיאורים שונים בנוגע למה שראו. "שני סימנים אדומים כמו נעיצות" מחד גיסא, לעומת "שפתים נפוחות ואדומות" מאידך גיסא. לא נעלמה מעינינו העובדה, כי ש' מתייחסת לשפה התחתונה של הנאשם וכך גם מאיה, באחת ההזדמנויות. ב"כ המאשימה הטעים, כי יש לתת משקל של ממש לצרוף של שתי העדויות, ממקורות שונים, המתייחסות לשפה התחתונה דווקא. אכן, יש בעדויותיהן של מאיה ושל ש', כמובא לעיל, כדי לחזק את גרסת המתלוננת בנוגע לנשיכה, ואולם יש לבחון עדויות אלה על רקע מכלול הראיות בתיק. כך, יש להזכיר כי ש' היתה מעוניינת מאוד לתמוך בגרסת המתלוננת וקשה להתייחס אליה כעדה אובייקטיבית. עוד נזכיר, כי הנאשם העיד, ו-ח' ע' אישר זאת, כי חשף בפני
ש' את פניו ושפתיו בעת שנפגשו בתחנת המוניות ולא כיחד דבר. הנאשם טען, כי ש' לא ראתה סימני נשיכה, שכן סימנים כאלה לא היו. גם ח' ע' לא ראה סימנים. אשר לעדותה של מאיה, המדובר בעדות שלא ניתנה באופן ספונטני, אלא לאחר לחצים והפצרות כפי שתואר.

לא למותר להביא בהקשר זה את דבריה של המתלוננת בעדותה בבית המשפט בדבר הנשיכה: "תפסתי לו את השפתיים והתחלתי לנשוך, אמרתי לו עכשיו 'אם אתה לא קם ממני אני ממשיכה לנשוך', אז הוא אמר 'אי, אי, אי כואב לי' והוא קם" (בעמ' 12, שורות 19-21). המדובר בתיאור מוקשה משהו בדבר נשיכה ודיבור באותה עת.

סיכומה של נקודה זו. לאחר שנתנו את דעתנו לראיות החיזוק לגרסת המתלוננת בדבר סימני הנשיכה שהותירה בנאשם, הגענו לכלל מסקנה כי אין בעוצמת הראיות בנושא זה כדי להוות תימוכין של ממש לגרסת המאשימה ולהסיר את הספק שנותר לאחר בחינה מקרוב של עדות המתלוננת.

סיכום
22. התוצאה היא, שלא עלה בידי המאשימה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילין את העובדות האמורות בכתב האישום. בסופו של יום נותר בלבנו ספק סביר בדבר אשמת הנאשם, ולכן התוצאה היא כי יש לזכות אותו מן העבירות בהן הואשם.

בשולי הכרעת הדין נוסיף את הדברים הבאים. הנאשם טען לאורך כל הדרך, מאז נגבתה הודעתו הראשונה ועד למסירת העדות בבית המשפט, כי המגע בינו לבין המתלוננת כלל נשיקות וחיבוקים בלבד, בהסכמת שני הצדדים. עוד טען, כי המתלוננת יזמה את הקשר בין השניים, והוא – הנאשם – נענה לחיזוריה. מבחינת המתלוננת, המדובר בהאשמות חמורות, שלהן השלכות מעבר למשפטו של הנאשם בתיק זה. כפי שכבר ציינו במהלך הכרעת הדין, נחה דעתנו כי יש לזכות את הנאשם בשל כך שלא עלה בידי המאשימה להוכיח את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אין אנו סבורים כי אנו נדרשים להכריע בהאשמות שפרש הנאשם נגד המתלוננת, ולכן החלטנו להימנע מלקבוע ממצאים באשר לכך.
ניתנה היום, ג' בטבת תשס"ז (24 בדצמבר 2006), במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם וסניגורו.
משה רביד
, שופט

אורית אפעל-גבאי
, שופטת

אהרן פרקש
, שופט

384
בתי המשפט
בדלתיים סגורות
בית המשפט המחוזי בירושלים
פ"ח 804/06
לפני:
כבוד השופט משה רביד
- אב"ד
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי

כבוד השופט אהרן פרקש









פח בית משפט מחוזי 804/06 מדינת ישראל נ' אברהם אלגבסי (פורסם ב-ֽ 24/12/2006)