פסקי דין על ארי כץ | פסקי דין על הרולד כץ | פסקי דין על מימי כץ | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח ואח' |

787/99 א     01/01/2007




א 787/99 ארי כץ,הרולד כץ ,מימי כץ נ' עיריית הרצליה,אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'




135
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
א 000787/99
בפני
:
כב' השופט י. גריל
, ס. נשיא
תאריך:
01/01/2007
בענין:
1 . ארי כץ

2 . הרולד כץ

3 . מימי כץ
ע"י ב"כ עו"ד
א. לוטן

התובעים

- נ ג ד-
1 . עיריית הרצליה

ע"י ב"כ עו"ד מ. תגר


2 . אליהו חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מ. קפלנסקי


3 . מדינת ישראל
ע"י ב"כ
פרקליטות מחוז חיפה
הנתבעות
פסק דין
א. התובע מס' 1, מר ארי כץ
, יליד 20.6.1961, (להלן: "התובע"), הגיע ביום 17.7.93, בשעות אחר הצהרים, מלווה באשתו (דאז), הגב' לימור כץ, ושני ילדיו הקטנים אל חוף "נוף ים", המכונה גם חוף "סידני עלי" אשר נמצא בעיר הרצליה
(להלן: "החוף"). התובע החנה את רכבו בחניון התחתון של החוף, וירד עם בני משפחתו במדרגות אבן שמוקמו בסמוך לאותו החניון והובילו אל החוף. התובע התמקם עם משפחתו על חוף הים. בשלב מסויים נכנס התובע לרחוץ בים.

למרבה הצער, מסיבה ששני הצדדים חלוקים אודותיה, נפגע התובע בצורה קשה בהיותו בתוך המים (להלן: "התאונה"). נכותו כיום כתוצאה מן התאונה עומדת על 100% לצמיתות.

התובעים מס' 2 ומס' 3 הם הוריו של התובע אשר במחיצתם הוא מתגורר כיום.
ב. התובעים מבקשים לחייב את הנתבעות לפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב התאונה האמורה. תביעתם נסמכת על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה כמפורט בחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה"), תקנות הסדר מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על-ידי רשויות מקומיות), תשכ"ה -1965, ובחוק העזר לעיריית הרצליה
(הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ח-1967, בכך שהפעילו מקום רחצה מסוכן.

לגבי הנתבעת מס' 1, היא עיריית הרצליה
(להלן: "העירייה"), הרשות המקומית אשר החוף הנדון נמצא בתחומה, טוענים התובעים כי זו חבה בחובת זהירות כלפיהם נוכח העובדה שהעירייה היא מחזיקת המקרקעין, מפעילה את החוף, ובעלת השליטה בו.

לגבי הנתבעת מס' 2 (להלן:"חברת הביטוח"), שהיא המבטחת של העירייה, טוענים התובעים כי המבטחת ביטחה את העיריה בגין אחריותה כלפי צד ג' בשנים 1987 עד 2003, ולפי סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, זכאים התובעים לתבוע את חברת הביטוח בגין נזקיהם.

לגבי הנתבעת מס' 3, היא מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), טוענים התובעים כי המדינה חבה זהירות כלפיהם מכוח היותה הבעלים של חופי הרחצה במדינתנו, ומכוח חובתה החוקית לפקח על חופי הרחצה ותקינותם.

לטענת התובעים הפרו הנתבעות מס' 1 ומס' 3 את חובותיהן, בין היתר, גם בכך שהן ידעו על הימצאותם של סלעים וזרמים מסוכנים בחוף, ואף על פי כן לא דאגה העירייה להסיר את הסלעים המסוכנים, ואילו המדינה לא פיקחה כי הדבר יבוצע.

עוד טוענים התובעים כי העירייה לא הזהירה את קהל הרוחצים מפני הסכנות שבחוף באמצעות גידור ושילוט, וגם במקרה זה הייתה צריכה המדינה לפקח, כי הדבר יבוצע.
ג. הנתבעות מצידן, כופרות באחריותן לפגיעה בתובע, וטוענות שעשו כל שביכולתן למנוע מקרים מעין אלה במסגרת האמצעים הסבירים העומדים לרשותן. מכל מקום, כך הנתבעות, הרי שרשלנותו של התובע בנסיבות העניין יש בה כדי לנתק כל קשר סיבתי בין החובה המיוחסת לנתבעות, והפרתה המוכחשת. לחלופין, סוברות הנתבעות כי יש לחייב את התובע באשם תורם גבוה מאוד, שנוצר כתוצאה מהתנהגותו של התובע, ומגיע עד כדי 100%.

במערכת היחסים הפנימית שבין הרשויות הנתבעות, העירייה מחד גיסא והמדינה מאידך גיסא, תולה כל אחת מהן את האחריות, ככל שזו קיימת, על כתפי רעותה.

בעוד העירייה סוברת שיש להטיל את האחריות לתאונה על כתפי המדינה, שהייתה צריכה בנסיבות העניין להכריז על החוף כאסור לרחצה, וכן לפקח על פעולותיה במסגרת החוף נשוא התביעה, סוברת המדינה כי אין בחובה המוטלת עליה לפקח על החופים כדי לגרוע מחובתה של העירייה להסדיר את מקומות הרחצה, ומכיוון שבענייננו העיריה ידעה הן על קיומם של סלעים מסוכנים המצויים בחוף והן על קיומו של "ריף" (שונית) בתחום המים, הרי שהעירייה, בתוקף היותה מפעילת ומחזיקת החוף, היא שהיתה צריכה להזהיר את המתרחצים מפני הסכנות.
לטענת המדינה גורמי הסיכון האמורים, לא הובאו כלל לידיעתה ומשכך הרי מכל מקום אין להטיל אחריות על מי שאינו מודע ואינו יכול להיוודע לסיכון.

הנתבעת מס' 2, היא חברת הביטוח של העירייה, טוענת כי מלכתחילה אין להטיל על העירייה חבות בנסיבות הארוע, אולם לטעמה, חבות זו, ככל שתוטל על העירייה, איננה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח נשוא הדיון.

העירייה שיגרה הודעת צד ג' הן כנגד חברת הביטוח והן כנגד המדינה. ביחס למבטחת טוענת העיריה בהודעתה כי זו חייבת לשאת בכל חיוב שיוטל על העירייה, לרבות הוצאות המשפט, וביחס למדינה טוענת העירייה כי זו התרשלה בכך שלא הכריזה על החוף כאסור לרחצה, בכך שלא ביצעה פעולות תחזוקה ולא דאגה לפינוי סלעים תת-מימיים ומפגעים אחרים, ובכך שהכשילה את העירייה כשאישרה את השלטים שהציבה העירייה בחוף נשוא הדיון.

ד. בפני
בית המשפט נפרשה מסכת ראיות גדולה בהיקפה, הוגשו מסמכים רבים (למעלה מ-200 מוצגים), ונשמעו עדויות רבות (למעלה מ-30). שמיעת העדויות השתרעה על פני קרוב ל-1000 עמודי פרוטוקול. עדויות אלה הבהירו לא רק את עובדות התרחשותו של האירוע הטרגי בו נפגע התובע, אלא במסגרתן הובהרו גם הליכי הפיקוח ואחזקת החופים, הן מן הפן הנורמטיבי והן הלכה למעשה, זאת כמובן כפי שעמדו בתוקפם נכון למועד האירוע.

כל זאת בנוסף לראיות שנשמעו והוגשו, באשר לשיעורו של הפיצוי שיגיע לתובע ככל שייקבע כי הנתבעות נושאות בחבות לתאונה המצערת.

ה. בין העדים הרבים העידו בפני
י מטעם התביעה: התובע עצמו (עמ' 376 עד עמ' 414, ועמ' 427 עד עמ' 449 לפרוט'), אביו של התובע, מר הרולד כץ
(עמ' 244 עד עמ' 320, ועמ' 334 עד עמ' 347 לפרוט'), ואמו (עמ' 175 עד עמ' 228 לפרוט').

לענין שאלת האחריות העידו מטעם התביעה, מר חגי חפץ (עמ' 73 עד עמ' 90 לפרוט'), שהיה מנהל האגף לשירותי חירום ותפקידים מיוחדים במשרד הפנים בין השנים 1977 עד 1994, העד מר יוסף אוריון (עמ' 91 עד עמ' 99 לפרוט'), שהיה חבר ועדת הבטיחות לחופי הרחצה במשרד הפנים בין השנים 1971 – 1995, והעד מר עמנואל דנה, שהיה מנהל מחלקת החופים בעיריית הרצליה
בין השנים 1984 - 1988 (עמ' 32 עד עמ' 37 לפרוט').

עוד העידו המומחים ד"ר קרל פיק, ד"ר לפיסיקה, אשר נתן חוות דעת (ת/46) לעניין זרמי הים ומסוכנות סלעים הנמצאים בהם (עמ' 465 עד עמ' 486 לפרוט'), וד"ר דניאל הרטמן, מומחה לניהול סיכונים בחופים, אשר אף הגיש חוות דעת (ת/47) ונחקר עליה (עמ' 487 עד עמ' 517 לפרוט'). עוד העידו צלם החופים מר עידו גרומר (עמ' 520 עד עמ' 538 לפרוט'). המומחה לבטיחות, מר רפי גיל אשר הגיש חוות דעתו (ת/50) ואף נחקר עליה (עמ' 538 עד עמ' 588 לפרוט'). וכן עד התביעה, המודד, מר יצחק אברבוך (עמ' 17 עד עמ' 32, ועמ' 40 עד עמ' 73 לפרוט').
ו. מטעם הנתבעות העידה הגב' לימור כץ רעייתו (נכון למועד התאונה) של התובע (עמ' 764 עד עמ' 786 לפרוט') ואביה מר עמנואל סלע (עמ' 786 עד עמ' 792 לפרוט'). עדת הגנה מס' 3, הגב' גלית יונה (עמ' 652 עד עמ' 661 לפרוט'), שהיתה מגישת עזרה ראשונה בחוף "נוף ים", מר משה בכר, עוזר מציל בחוף (עמ' 678 עד עמ' 697, ועמ' 729 עד עמ' 740 לפרוט'), ומר יאיר שמאי שהינו מציל בחוף (עמ' 741 עד עמ' 760 לפרוט').

עוד העידו מר יוסף ברון, מפקח רחצה מחוזי משנת 1987 עד היום (עמ' 879 עד עמ' 923 לפרוט'), מר וולף לנצט, מנהל מחלקת החופים בעיריית הרצליה
בין השנים 1986 ל- 2003 (עמ' 843 עד עמ' 877 לפרוט'), עו"ד הגב' לאה סדובניק, מנהלת מחלקת בינוי ונכסים בעיריית הרצליה
(עמ' 806 עד עמ' 842 לפרוט').

בנוסף העיד בפני
י מר סמירה צבי, עובד תחזוקה בעיריית הרצליה
(עמ' 699 עד עמ' 716 לפרוט'), מר עוזי כרמי שהוא סוכן הביטוח של עיריית הרצליה
(עמ' 793 עד עמ' 805 לפרוט'), והגב' אווה ששון, שהיא יצרנית שלטים עבור העירייה (עמ' 664 עד עמ' 677 לפרוט').

הבאתי, כאמור, את פירוט העדים שהופיעו בתיק זה, זאת בשים לב לעדים הרבים שהופיעו והמסמכים הרבים שהוצגו בפני
בית המשפט, בניסיון לשפוך אור על האירוע בו נפגע התובע, ותהליכי הפיקוח והאחזקה של החופים.

אוסיף את הביקור שערכתי במקום התאונה ביום 30.8.04, אשר תרם להבנת תמונת החוף במלואה, לרבות המצב העובדתי בשטח כפי שהיה באותה עת. כאן המקום להדגיש, כי ברבות השנים עבר החוף שינויים רבים, הן בדרכי הכניסה לחוף, במיקום החניון המיועד למבקרים בחוף, והן במיקומם של מבני העזר שנמצאים בו כדוגמת תחנת העזרה הראשונה אשר הועתקה ממקומה.
הביקור במקום התמקד, כמובן, במסלול הישן שהוביל אל עבר החוף, ובמצב הדברים כפי שהיה במועד התאונה.

באי כוח הצדדים הגישו את סיכומיהם כנדרש, לרבות הגשת סיכומי תשובה מפורטים ועתה עליי להכריע במחלוקות שבין הצדדים.

ז. כמוזכר לעיל, ניטשות בענייננו מחלוקות עובדתיות חריפות בין בעלי הדין. המחלוקת נסבה בעיקר סביב שעת התרחשותה המדויקת של התאונה, האופן בו היא התרחשה, וכן לגבי היקף השילוט שהיה בחוף בעת התאונה ומיקומו.

לפי גירסת התובע, התאונה בה נפגע התרחשה בשעות האור, לפני השעה 19:00, בשעה שמתרחצים רבים שהו בחוף ורחצו במים. עת נכנס התובע לרחוץ במים בסמוך לחוף, מול מדרגות הכניסה, הוא נזרק על-ידי גל לעבר סלע מתחת למים, סלע אשר גרם לפגיעה בו.

לעומתו גורסות הנתבעות כי התאונה ארעה בקטע חוף בלתי מוכרז, לאחר השעה 20:00 בערב, (דהיינו, לאחר תום שעות הרחצה המוכרזות), תוך ניסיון של התובע לבצע "קפיצת ראש" על-מנת ל"תפוס גל", קפיצה אשר גרמה לבסוף, לטענתן, לחבטתו של התובע בקרקעית הים.

אדון עתה בשאלות הרלוונטיות.

ח. שעת התאונה:
לדברי התובע, הוא הגיע עם משפחתו לחוף הים בשעות אחה"צ, ובערך כ- 40 עד 50 דקות לאחר מכן אירעה התאונה. כל זאת אירע לטענתו באור היום עוד קודם לשעה 19:00, כשמסביבו שהו מתרחצים נוספים במים (עיינו: עמוד 386 לפרוט'). בהקשר זה יש לציין ששעת השקיעה ביום התאונה הייתה 19:47 (עיינו ת/43). טענת הנתבעות היא שהתאונה התרחשה בשעת דמדומים לקראת חשיכה מלאה, ובוודאי שלאחר השעה 19:00, זו השעה בה נסגרים שירותי ההצלה בחוף נשוא הדיון.

מחומר הראיות עולה, לדעתי, כי התאונה התרחשה אכן בסמוך לדמדומי אותו היום, בשעות האור, ולאחר השעה 19:00 – עת סגירת שירותי ההצלה.

על-פי רישומי מד"א (יומן תורן מוקד מיום האירוע, שסומן נ/30) התקבלה ההודעה על התאונה בשעה 20:02 בערב. הודעה זו נמסרה לשירותי ההצלה על-ידי הגב' לימור כץ, אשר העידה כי היא זו שהתקשרה מן הקיוסק שהיה בסמוך למקום (עיינו: עמ' 777 לפרוט'). אנשי מד"א הגיעו למקום בשעה 20:13, ולבסוף הגיעו יחד עם התובע לבית-החולים "בילינסון ", בשעה 20:48.

יחד עם זאת אציין כי ברי שאין בשעת הקריאה לאמבולנס בכדי להצביע בבירור על השעה בה קרתה התאונה, וכל אשר יש בשעת הקריאה לאמבולנס הוא ללמדנו על סמיכות זמנים הגיונית וסבירה מרגע התגלות דבר הפגיעה.

עדת ההגנה, אשר עבדה כחובשת בחוף ביום התאונה, הגב' גלית יונה, העידה כי היא הוזעקה לטפל בתובע על-ידי עובדי החוף, וזאת בשעה שהיא החלה לצאת מן החוף בסיום משמרתה, כל זאת לאחר סיום משמרתה. לעניין זמן הזעקתה העידה העדה את הדברים הבאים:
”אני מניחה שזה היה אחרי 19:00, כי בשעה 19:00 נעלתי את הדלת בתחנה והלכתי הביתה. זה היה הנוהל. ולכן אני מבינה שהמקרה היה אחרי 19:00”
(עמ' 653 לפרוט').

עדות זו של החובשת גלית יונה מהימנה עליי, ובעיקר לאורה אני קובע שדבר פגיעת התובע נודע לאחר השעה 19:00. גירסת התובע לפיה אירעה התאונה קודם לשעה 19:00, אינה עולה לטעמי בקנה אחד עם זמן הזנקת שירותי ההצלה, ועל כך עוד אעמוד בהמשך דבריי.

ט. יחד עם קביעה זו סבורני, וכך אני קובע, שהתאונה אירעה טרם רדת החשיכה. קביעה זו עולה בקנה אחד עם משך הזמן שחלף מאז הייתה החובשת גלית יונה בדרכה לצאת מן החוף, ועם העובדה שהיא לא הספיקה להרחיק לכת והייתה עדיין ברדיוס שאיפשר לעובדי החוף לקרוא לה חזרה, כאמור לעיל.

חיזוק לקביעה זו ניתן למצוא אף בדברים ששמע העד, ד"ר ד. הרטמן, המומחה מטעם התובע, מפי מר נסים כחלון (בעדותו בעמ' 499 לפרוט'), אשר דבריו הובאו כראיה לאמיתות אימרת מר נ. כחלון ללא התנגדות לעדות שמיעה, (עיינו לעניין זה בעמ' 495 לפרוט', וכן בעמוד 497 לפרוט'), וכך העיד ד"ר הרטמן:
”אותו מר ניסים סיפר לי שהוא ראה את הגופה, סליחה לא את הגופה אלא את התובע, את האדם שוכב על המים, הוא דיבר שהוא ראה את זה באור יום. אני לא זוכר שהוא אמר שעה מדויקת.”
(עמ' 499 לפרוט').

אוסיף בהקשר זה את דבריו של העד מר משה בכר מהם עולה כי דבר התאונה נודע לו בערך בשעה 20:00. לדבריו של זה האחרון, שהיה עוזר מציל בחוף נשוא ענייננו במועד האירוע, איני מעניק משקל רב. בענין זה עדותה של החובשת גלית יונה עדיפה בעיניי.

אני גם מפנה לתמליל קלטת שיחה (נ/44) שם אמר העד מר מ. בכר, כי הוא חושש לאובדן משרות עתידיות אם יעיד כנגד עיריית הרצליה
(עמ' 6 ועמ' 7 לתמליל וכן עיינו גם בהחלטתי לעניין תמליל זה מיום 3.8.03 לאחר עמ' 717 לפרוט', בעמ' 16-10 של ההחלטה).

לאור כל האמור, אני קובע כי האירוע התרחש לאחר השעה 19:00 בערב, אך עוד קודם לחשיכה, לקראת שעת הדמדומים.

י. כאמור כבר לעיל, גירסתו של התובע לפיה התרחשה התאונה לפני השעה 19:00 בערב, אינה עולה לטעמי בקנה אחד עם חומר הראיות. לעניות דעתי, התרחיש אותו מנסה לצייר התובע לפיו לאחר הפגיעה נותר הוא במשך כמעט שעה כשהוא צף במים, ואיש אינו נותן ליבו להיעדרו, איננו מציאותי ואינו עולה בקנה אחד עם הימצאות קהל רב של אנשים בחוף הים, כטענתו, ועם הימצאות רעייתו וילדיו של התובע, המחכים לשובו, על החוף.

שהרי תישאל השאלה כיצד ייתכן שבמשך למעלה משעה (עד זמן הזנקת האמבולנס בשעה 20:02), לא הספיקו כל אותם הרוחצים, לרבות רעייתו וילדיו אשר המתינו לבואו, לזהות את דבר פגיעתו ולהזעיק את שירותי הרפואה וההצלה?

עדותה של הגב' לימור כץ לא תרמה להבהרת סוגיית הזמן המדוייק לאירוע התאונה, שכן היא לא מסרה בעדותה זמנים ברורים, ואף העידה כי היא אינה זוכרת את הפרטים ושהיא: "לא יכולה לעשות הערכות זמן בכלל, זה קשור לדיסלקציה" (עמ' 775 לפרוט').

מעדות אביו של התובע (בעמ' 291 לפרוט'), עד התביעה, מר ה. כץ, שהעיד על הדברים אותם שמע מן הגב' ל. כץ, עולה כי היא הייתה בקשר עין זה או אחר עם התובע וכי "היא ראתה את ארי שוחה והדבר הבא שהבחינה בו היה שהוא צף במים כשפניו למטה".

עובדה זו גם היא אינה מתיישבת עם טענות התובע לפיהן מרגע התרחשות התאונה עד רגע גילויה חלף זמן רב. כאמור, דבריו אלה של התובע אינם עולים בקנה אחד עם עדותה של גלית יונה שכפי שציינתי, אמינה היא בעיניי, לעניין זה.

י"א. תאור שטח החוף והשילוט שהיה במקום ביום התאונה:
אזכיר שוב את הביקור במקום שערכתי בחוף נשוא הדיון ביום 30.8.04 והקל מאד על הבנת התמונה הרלוונטית.
הכניסה לחוף "נוף ים", נכון למועד התאונה (כניסה זו הועתקה ממקומה ברבות הימים), היתה באמצעות גרם מדרגות אשר היה ממוקם בסמוך למגרש חניה שהיה מצוי במקום.

מיד עם תחילת המדרגות היה מוצב שלט שעליו נחרט באותיות מאירות עיניים ומודגשות: "ברוכים הבאים לחוף נוף ים" וכן כיתוב בשפה האנגלית שלשונו:
"bathing permitted".
מתחת לכיתוב זה מפורטות הוראות כלליות למתרחץ, אשר על תוכנן ונפקותן עוד אעמוד בהמשך. בשלט זה הבחין התובע ביום התאונה (עמ' 397 לפרוט').

לאחר הירידה באותן המדרגות, נחשף בפני
היורד החוף כולו. המדובר הוא ברצועת חוף צרה אשר נתחמת מחד גיסא על-ידי הים, ומאידך גיסא על ידי מצוק רם.

ברצותו פונה היורד שמאלה ומגיע עדי חלק החוף המוכרז, אשר במרכזו אף היתה ממוקמת סוכת המציל, וברצותו פונה ימינה לחלק החוף שאיננו חוף מוכרז.

כך אמנם עשה התובע ביום התאונה, בפנותו ימינה לחלק החוף הבלתי מוכרז (עיינו בעמ' 397 לפרוט'). בלכתו בדרך אותה תיארתי, עת ירד התובע, יחד עם בני משפחתו במדרגות המובילות לחוף, חלף הוא על פני מבני שירותים, מקלחת, תחנת עזרה ראשונה, ברזי שתייה, ומתקן לשטיפת רגליים.

מיד לכשסיים התובע את ירידתו במדרגות ייתכן שיכול היה להבחין בשלט שהיה ממוקם לשמאלו (אם כי במרחק לא מועט), המודיע לבאים כי הגיעו ל"חוף רחצה מוכרז". צידו השני של השלט, שהופנה לנמצאים בתוך החלק המוכרז, הזהיר את הנמצאים בחלק זה מפני יציאה ממנו בהאי לישנא: "גבול תחום רחצה מוכרז".

י"ב. בכל הנוגע לשילוט הנוסף שהיה בחוף הים ביום התאונה ניטשת מחלוקת חריפה בין הצדדים.

בעוד הנתבעות טוענות כי על החוף הבלתי מוכרז (מיד בצידם הימני של המדרגות לכיוון הירידה), הוצב שלט (נ/32), גדול וברור אשר הודיע לבאים כי קטע החוף הימני הינו "חוף רחצה בלתי מוכרז" שבו "הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת" ו"הרחצה על אחריות המתרחץ", טוען התובע כי שלט כזה לא היה במקום במועד התאונה וכי השלט הממוקם במקום כיום, הוצב שם רק במהלך שנת 2000.

טרם אגיע לסוגיה זו, אציין כבר כעת, כי לאור מכלול הראיות, ולאור ביקורי במקום התאונה, נראה לי, וכך גם אקבע בהמשך, שאדם מן השורה בהגיעו לפוש ב"חוף מוסדר", בהחנותו את רכבו במגרש חנייה שנועד לצרכי החוף המוסדר, וביורדו באותן המדרגות המוליכות לחוף המוסדר, תוך שלנגד עיניו חולפים כל אותם הסממנים המוכרים של החופים המוסדרים (לרבות שלט המקדם את פניו בברכה ושאינו מסגיר את סודו של החוף) ולרבות מבני השירותים והעזרה הראשונה כפי שציינתי לעיל, סמוך הוא ובטוח כי הוא אכן הגיע לחוף מוסדר, ואיננו מעלה על דעתו אחרת.

כך העיד התובע בסוגיה זו, על שראה ו"הרגיש" ביום התאונה:
”לפי מה שאני ראיתי בשטח אני הרגשתי שאנחנו באזור של המציל, היה מלא אנשים בים ובחוף. אני נמצא באזור של שירותים, מקלחות, ואנשים בים ומתרחצים ואני בהרגשה מלאה שאני באזור שמותר לשחות בו ...”
(עמ' 397 לפרוט', ההדגשה שלי – י.ג.).

עד התביעה, מר יוסף אוריון, שהיה חבר ועדת הבטיחות לחופי רחצה במשרד הפנים בשנת התאונה, העיד, כי נכון למועד האחרון בו ביקר בחוף (שנתיים עד שלוש שנים טרם עדותו ביום 5.2.01):
”...מי שבא ויורד קשה לו ואם נמצא שם קהל מתרחצים קשה לו להבחין בדיוק אם מותר או אסור במיוחד שהמדרגות (צ"ל שבמדרגות - י.ג.) אין שלט הכוונה שמכוון את הקהל לחופי הרחצה. מצד ימין הקטע הצפוני יש קטע אסור לרחצה”
(עמ' 95 לפרוט', ההדגשה שלי – י.ג.).

עינינו הרואות כי ה"הרגשה" שהיתה לתובע לפיה קטע חוף זה שבו הוא נפגע הינו קטע מוכרז ומוסדר אינה מוצאת ביטויה רק בדבריו אלה של התובע. "הרגשה" זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה כי הרשויות ידעו או היו צריכות לדעת כי בפועל אנשים רבים רוחצים בחלק החוף שאיננו מוכרז דבר שלכשעצמו מהווה גורם מטעה לאנשים אחרים הבאים לרחוץ בחוף.

כך העיד עד ההגנה, מר וולף לנצט, מנהל מחלקת החופים בעיריית הרצליה
:
”היום החוף הוא מוצב עם השילוט נ/10. השינוי נעשה כי המשפט "הרחצה על אחריות המתרחץ" נ/32, יצר בעיות אמיתיות למצילים בזמן העבודה. מבקרים רבים התיישבו בחלק הבלתי מוכרז של החוף וגם שם ניסו להתרחץ......”
(עמ' 848 לפרוט', ההדגשה שלי – י.ג. ).

למסקנה זו, לפיה קטע החוף הצפוני בחוף "נוף ים" נחזה כמוכרז, אני מגיע גם בהתבסס על יתר העדויות שהובאו בפני
י (עוד עיינו בעדותה של החובשת גלית יונה בעמ' 656 לפרוט'), וגם על סמך התרשמותי מן הביקור במקום שערכתי.

י"ג. בהתייחס לטענות בדבר השילוט, אציין כבר כאן, כי לדעתי, השילוט שהיה במקום במועד התאונה, אף אם אקבל את גירסת הנתבעות, עדיין אין בו כדי להסיר את הסיכון שנוצר ממסוכנות החוף שעליה עוד אעמוד בהמשך, או לחלופין, מן המצג שהוצג כאילו חוף זה הינו מוכרז.

הנתבעות טוענות כי על פני החוף הבלתי מוכרז (מיד בצידם הימני של המדרגות מכיוון הירידה – הצד המוביל לקטע הרחצה בו נפגע התובע), הוצב שלט (נ/32), גדול וברור אשר הודיע לבאים כי קטע החוף הימני הינו "חוף רחצה בלתי מוכרז" שבו "הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת" ו"הרחצה על אחריות המתרחץ".

העד סמירה צבי, מנהל התחזוקה, העיד כי השלט הנ"ל היה מוצב במקום במועד התאונה. העד הוסיף שהוא מתקין שלט כזה בכל חוף רחצה לא מוכרז.
כך העיד גם מר וולף לנצט, מנהל מחלקת החופים, שאישר כי השלט דוגמת נ/32 היה מוצב מימין למדרגות. לטענתו, מאז תחילת עבודתו בתפקידו זה (ביום 1.1.86), הוא בעצמו הציב שלט זה בכל טרום עונת רחצה ועד לסיומה. (עמ' 844 – עמ' 847 בעדותו).

מר וולף לנצט הוסיף כי לא היו אי אילו השגות ביחס לשילוט שהיה בחוף בשנת התאונה, וכן הוסיף כי הביקורות שערך משרד הפנים במקום חלפו ללא כל הערה (עמ' 584 לפרוט' ועיינו לעניין זה גם נ/77 ו-נ/78).
עובדת קיומו של שלט שכזה בשנת התאונה, מוכחשת כאמור על –ידי התובע הטוען כי שלט שכזה לא היה במקום במועד התאונה, וכי השלט הממוקם במקום כיום, הוצב שם רק במהלך שנת 2000.

התובע מפנה למכתב (ת/109) שנשלח ביום 22.5.2000 מאת מנכלי"ת עיריית הרצליה
הגב' אירית בן-ארי אל ראש עיריית הרצליה
הגב' יעל גרמן, ממנו עולה כי השילוט "חוף לא מוכרז" (כמו גם השילוט "הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת" ו"הרחצה על אחריות המתרחץ"), לא היה בשימוש בעבר על-ידי העירייה בחופים לא מוכרזים, וכי שלטים אלה הוצבו בחופי העיירה רק בשנת 2000.

ובלשונו של המכתב:
”4. השנה הצבנו בחוף בחלקים הבלתי מוכרזים, שלטים חדשים, בנוסח המותר על פי החוק שלשונם: "אזור רחצה בלתי מוכרז, הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת הרחצה על אחריות המתרחץ”

וכן בהמשך, בהודיעה על כוונות פעולותיה, מודיעה המנכלי"ת כי היא עומדת:
”6. ...לתקן את נוסח השלטים החדשים בעברית לטקסט כדלקמן: "אזור חוף לא מוכרז. הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת ואסורה”

לגבי מכתב זה לא מצאתי התייחסות בטענות באי-כוח הנתבעות בסיכומיהן (ואף לא היתה התנגדות להגשתו), כל זאת על אף שעניין השילוט שהיה בחוף תפס חלק ניכר בסיכומיהן. טענה זו לפיה שלט זה, הנטען, לא היה קיים כלל במועד התאונה מוצאת ביטויה לא רק בעדות התובע, כפי שכבר ציינתי, אלא גם בעדויותיהם של עדי תביעה נוספים.
כך, למשל, עדותו של יוסף אוריון שדחה את סברת הנתבעות לפיה היה מוצב שלט שכזה במקום (עמ' 98 לפרוט'). כן, עולה הדבר גם מעדות אביו של התובע, וכן מעדות מומחה הבטיחות מר רפי גיל שהובא מטעם התובע.
י"ד. גם אם הייתי מקבל את טענות הנתבעות במלואן, אינני סבור כי די היה בשלט הזה, ובשילוט שהיה בזמן התאונה ככלל, כדי להזהיר מפני הטעיית הרוחצים וזאת בנסיבות המצג שנוצר בקטע החוף, נשוא ענייננו, אשר נדמה כחוף מוכרז.

שלט שכזה היה צריך, בכל מקרה וענין, להיות מוצב בדרך המלך, דהיינו, במהלך מדרגות הכניסה המובילות לחוף, ואף ייתכן ששלט כזה צריך היה להיות ממוקם כבר עם הכניסה לחניון.

כמו-כן, צריכים היו להיות מסומנים על שלט שכזה, חיצים שיבהירו לרוחץ את הדרך הנכונה שתוביל אותו לקטע החוף המוכרז, וזאת עוד בטרם נדון בגודלו הרצוי של שלט מסוג זה, והאם אכן הצבת שלט אחד בלבד מניחה את הדעת או שהיה צורך, נוכח הסכנה הנשקפת, במספר שלטים, או שמא מלכתחילה לא די היה בשילוט, והיה צורך בהצבת סימני אזהרה מוחשיים יותר המפרידים בין קטע החוף המוכרז לקטע החוף שאיננו מוכרז (כגון הצבת בוֹלְדֶרִים).

ראוי להפנות לעדותו של איש האחזקה, עד הנתבעות, מר צבי סמירה, שהעיד על האופן בו הוא מציב את השילוט בדבר "חוף שאיננו מוכרז":
”יש תחנת הצלה, אני מציב שלטים של גבול רחצה מוכרז. 75 מ' ימינה ו-75 שמאלה. זה 150 מ' שטח הרחצה. מהשלט גבול או צפונה או דרומה לוקח כ-120 או 150 מ' לא מודד במטרים לפי העין, ואני מציב את השלטים חוף רחצה לא מוכרז”
(עמ' 700 לפרוט', ההדגשה שלי – י.ג. ).

זו לכל הדעות אינה דרך ראויה להצבת שלטים כאלה במיוחד בהתחשב בשאר הסממנים שציינתי המביאים את הרוחצים המגיעים לחוף, וחולפים על פני המתקנים השונים: מבני שירותים, מקלחת וכו', לידי הטעייה.

הגנת הנתבעות מושתתת על טענתן לפיה היה התובע צריך להבחין בשלט שהיה ממוקם לימינו עת ירד במדרגות (נ/32). שלט, שאם היה התובע מבחין בו, אזי היה מבין כי המדובר הוא בחוף שאיננו מוכרז.

אולם בשים לב לעדות שציטטתי לעיל, בדבר האופן בו היה מציב איש האחזקה את השילוט בחוף, מנין יש לנו ערובה כי השלט היה אכן ממוקם בצד הימני של המדרגות? אולי במועד הצבת השלט טעה איש האחזקה במדידתו "לפי העין" והציב את השלט לשמאלן של המדרגות?

נראה לי שאין מנוס מן הקביעה כי חוף "נוף ים" על קטעו הצפוני ועל קטעו הדרומי, בעונת הרחצה הרלוונטית, "נחזה" בעיני הרוחצים שהגיעו לשעריו כחוף רחצה מוכרז.

למסקנה זו אשר קבעתי, לפיה "נחזה" חוף "נוף ים" כחוף מוכרז על כל חלקיו, נודעת חשיבות באשר לגיבוש חובותיהן של העירייה והמדינה, וחובות הזהירות הנובעות מאחריותן לחופים המוכרזים.

ט"ו. אופן התרחשות התאונה:
גם בעניין זה אין הצדדים תמימי דעים. בעוד הנתבעות טוענות כי התובע ביצע קפיצת ראש בתוך המים אשר גרמה לפגיעתו בקרקעית הים, טוען התובע כי נפגע מסלע בשעה ששחה במים, ובלשונו:
”התחלתי לשחות שחיית חתירה עד שהגעתי לאזור שבירת הגלים... ...שחיתי מתחת לגל שהגיע על מנת להמשיך ולשחות חתירה ללב הים ואז אחר כך לחזור. כשנכנסתי מתחת לגל בחתירה, הגל תפס אותי וזרק אותי כלפי מטה ופתאום ראיתי מולי אבן שלא יכולתי לשנות את כיווני אליו והתנגשתי בו עם הראש ואבדתי את ההכרה שלי”
(עמ' 380 לפרוט').

הנתבעות לעומת זאת סומכות את ידיהן, לחיזוק גרסתן, על מסמכי ביה"ח בילינסון מהם עולה כי התאונה קרתה על-ידי "קפיצת ראש" של התובע. במסמך האשפוז של ביה"ח בילינסון מיום התאונה (נ/16), צויין, כי התובע בהכרה מלאה, וכי הוא: "התקבל עקב חבלת עמוד שידרה צווארי מס' שעות טרם קבלתו נחבל בראשו בעת קפיצת ראש למים רדודים" (ההדגשה שלי – י.ג.).

עוד צויין במסמך ממחלקת המיון בביה"ח בילינסון (נ/35) כי התובע: "הגיע על ידי נט"ן לאחר שקפץ מגובה וצנח על ראשו" (ההדגשה שלי – י.ג.).

לטענת הנתבעות, מסמכים אלה שמולאו במועד הסמוך ביותר לשעת התאונה, משקפים בצורה הטובה ביותר את שאירע לתובע באותו היום.

אין דעתי כדעת הנתבעות, ואפרט.
לענין התרחשות התאונה, התרשמתי מאמינות גרסתו של התובע. סבורני כי נכונים הם דבריו לעניין זה כפי שתיארם בעדותו.

תימוכין לגרסתו זו של התובע ניתן ללמוד, בין היתר, ממסמך ביה"ח בילינסון (ת/37) אשר בו נכתב: "כ-5 שעות טרם קבלתו בעת שחיה בים צלל מגובה עמידה והתנגש בסלע בראשו". המדובר הוא בתיאור ספונטני אשר נמסר על-ידי התובע בשעה 1:00 בלילה ביום שלאחר התאונה.

כשעומת התובע עם המסמכים האחרים המצביעים על העובדה כי הוא לכאורה ביצע "קפיצת ראש" אל תוך המים, הסביר התובע כי התיאור המופיע בהם אינו נכון, והוסיף כי הדבר נבע מחוסר הבנה של הצוות הרפואי אשר בדק אותו והסיק מסוג הפגיעה את אופן התרחשותה (עמ' 440 לפרוט').

גירסת התובע, ככל שהיא נוגעת לנסיבות פגיעתו, מקבלת בנוסף אישוש מעדותם של הוריו, מימי והרולד כץ
(עיינו בעמ' 218-223 לפרוט' וכן בעמ' 246-247 לפרוט') אשר העידו ברוח דומה לדבריו של התובע על הדברים שמסר להם בנם אודות נסיבות התאונה.
ער אני לגירסתה של הגב' לימור כץ, אשר ניתנה ביום 26.6.97 (התמליל נ/46, עמ' 18) אשר מסרה כי:
”הוא (התובע – י.ג.) קפץ, הוא קיבל מכה בראש, הוא קפץ... ... והאינסטינקט זה לקפל את הידיים, הוא קיבל את המכה פה (מצביעה על מרכז הראש)”

ואולם, נראה כי דבריה אלה של הגב' לימור כץ לא היו מידיעתה האישית. העולה מן התמליל האמור הוא שהגב' לימור כץ לא ראתה כלל את התובע קופץ למים וכלשונה:
"... אני בשלב מסוים ראיתי את הגופה שלו צפה, ואני הלכתי, רצתי אליו ..." (עמ' 17 לתמליל נ/46).
כך גם העיד אביו של התובע, הרולד כץ
, על דברים שסיפרה לו רעייתו (דאז) של התובע: "ראתה את ארי שוחה והדבר הבא שהבחינה בו שהוא צף במים שפניו למטה ..." (עמ' 291 לפרוט').

אוסיף שגירסת הנתבעות לפיה נפגע התובע לאחר שקפץ אל תוך המים, ונפגע עקב קבלת חבטה מקרקעית הים, אינה עולה בקנה אחד עם טענותיהן של הנתבעות לפיהן נכנס התובע לעומקו של הים. [עיינו, למשל, בסיכומי הנתבעת מס' 1, עמ' 9 רישא, בשורה ראשונה, ועוד לעניין זה עיינו בעדות מומחה התביעה מר אברבוך, בעמוד 62 לפרוט', וכן עיינו בעדותו של התובע בעמ' 393 רישא לפרוט'].

שהרי נשאלת השאלה, האם יעלה על הדעת כי אדם יוכל בכלל לקפוץ – "קפיצת ראש" - אל תוך המים, כל זאת כאשר המים מגיעים לגובה כתפיו? וגם אם הדבר אפשרי, באופן אקרובטי זה או אחר, הרי שהנטל היה על הנתבעות לתמוך בגרסתן זו, והדבר לא נעשה.

לאור כל האמור, סבורני, וכך אני קובע, כי התובע נפגע מפגיעת סלע, עת היה במהלך שחייתו/צלילתו אל תוך המים, ולא עקב קפיצה זו או אחרת אל תוך המים.

נראה לי שהתובע, מר ארי כץ
, נפגע ביום 17.7.93, לאחר השעה 19:00- עת פסקו שירותי ההצלה בחוף - עם תחילת רדת החשיכה, מסלע המצוי בקרקעית הים בחוף, לאחר שנכנס לשחות במים עמוקים, במרחק מספר עשרות מטרים מן החוף, מול מדרגות הכניסה, שהתובע יכול היה לסבור (ייתכן שעקב היעדר שילוט והכוונה מתאימים) כי הוא נמצא בחלק החוף המוכרז, על אף שבפועל כניסתו למים הייתה בחלק שאיננו מוכרז.

ט"ז. עתה עליי לדון בשאלה האם הוכחו בענייננו יסודותיה של עוולת הרשלנות, המופנית הן כלפי עיריית הרצליה
והן כלפי המדינה.

תחילה אדון בשאלה האם קיימת חובת זהירות מושגית בין מדינת ישראל לבין ציבור הרוחצים בים (חובת הזהירות המושגית של העירייה לא הוכחשה) גם בחופים שאינם מוכרזים.

האם קיימת חובה כזו, אשר תחייב כעניין נורמטיבי את מדינת ישראל, בהיותה בעלת המקרקעין (עובדה אשר איננה שנויה במחלוקת), ומעצם היותה מופקדת על פי דין על הפיקוח בחופי הרחצה, לנקוט פעולות אלה ואחרות, כדי להגן על שלמות גופם של הרוחצים בחופים אלה?

ב"כ המדינה טוענת בהרחבה בסיכומיה, כי למרות שככלל, בעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין, הרי שבשעה שעסקינן בשטחי מדינה יש לראות את הרשות המקומית, שלה החזקה במקרקעין, כבעלים לעניין חובת הזהירות. כל זאת בעיקר בשים לב לעובדה שמרבית המקרקעין במדינת ישראל שייכים לה, והטלת חובה שכזו תיצור עומס כלכלי בלתי סביר על המדינה, לשמור ולגדר כל חלקה שבבעלותה.

לטענת ב"כ המדינה החובות החלות על המדינה מכוח חוקי וצוויי הסדרת מקומות הרחצה, חלות רק על חופים מוכרזים, ומשכך אין הם מועילים לתובע כהוא זה בענייננו.

עוד טוענת המדינה כי מאחר שפעולותיה לעניין הסדרות החופים הינן פעולות שבשיקול דעת, ומאחר שבמקרה זה מיוחסת למדינה רשלנות מכוח מחדלים, ולא מכוח מעשים, הרי שחובת הזהירות המושגית מצטמצמת עד כדי שלילתה.

י"ז. אין בידי לקבל טענותיה אלה של המדינה.

חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, קובע בסעיף 8 לחוק כי:
”אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס”

ואולם, יחד עם זאת יש לזכור כי: "קיומה של הסמכות הסטטוטורית הוא הוא המשמש אבן מסד ותשתית, עליהן נבנית חובת הזהירות המושגית" (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, בעמוד 134 להלן: "הלכת גורדון").

בענייננו, כפי שאראה להלן, הקנה המחוקק למדינה את החובה "לשלוט" במובנים מסויימים ולפקח על הנעשה בחופי הרחצה, משכך אין מנוס מן המסקנה שמוטלת על המדינה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור הרוחצים בים.

חוק הסדרת מקומות רחצה תשכ"ד-1964 קובע כי: "שר הפנים רשאי לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים... ...אם הרחצה באותו חלק עלולה, לדעתו, לסכן חייהם של בני-אדם..." (סעיף 1 לחוק, ההדגשה שלי - י.ג.), וכן מטיל חוק זה את החובה על שר הפנים לקבוע באמצעות צו, בין היתר, הוראות בדבר: "סדרים לשימוש במקום-רחצה, לרבות איסור הרחצה בו בזמנים ובנסיבות שיש בהם משום סכנה לבטיחותם ולבריאותם של המתרחצים"(סעיף 4(א)(2) לחוק), וכן בדבר "דרכי הפיקוח על סדרים ואיסורים כאמור" (סעיף 4(א)(4 לחוק).
לימים, אכן פעל שר הפנים בהתאם להוראות האמורות ומכוחם הוציא, בין היתר, את צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בים התיכון), התשמ"ג – 1982, (להלן: "צו הסדרת מקומות רחצה") הכולל (מכוח סעיף 3 לחוק) גם את חוף "נוף ים", נשוא ענייננו, כחוף רחצה "מוכרז" (עיינו לעניין זה ת/8).

העולה מצו זה הוא כי חופי ארצנו מסווגים לסוגי החופים הבאים: "חופים מוכרזים", "חופים מסוכנים" ובתווך חופים שאמנם "אינם מוכרזים", אך יחד עם זאת לא הוכרזו כ"מסוכנים".

בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה- 1965(להלן - צו סדרים ואיסורים), שהוצא מכוח סעיף 4 לחוק ההסדרה, ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההסדרה, פירט שר הפנים את החובות המוטלות על רשות מקומית שבתחומה נמצא מקום-רחצה מוכרז. בגדר חובות אלה כלולות חובת הצבת תחנת הצלה, חובת סימון מקום הרחצה המוכרז וגבולותיו בשלטים גדולים, וחובת ציון קטעים אסורים בתוך מקום הרחצה המוכרז בשלטים.

י"ח. גם במצב דברים שבו לא היה השטח המסוכן בתחום אזור הרחצה המוכרז, קובעות תקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על ידי רשויות מקומיות), תשכ"ה- 1965(להלן - תקנות האיסור) (בהסתמך על סעיפים 1 ו- 2לחוק ההסדרה), שאם חלק של חוף הים, עלול לסכן, לדעתו של שר הפנים, את חייהם של בני אדם, אזי יהיה על הרשות המקומית להציב במקום שילוט מתאים, בצורה ובגודל שניתן לראותם בבירור, כמפורט בתקנות האיסור, ושעליהם ייאמר "גבול מקום איסור רחצה". שלט זה צריך להיראות מכל נקודה במקום הרחצה האסור.

מכאן שהמחוקק, עת ראה לנגד עיניו את הדאגה לבטיחותם של המתרחצים בחופי הארץ, העניק למדינה (באמצעות שר הפנים) לא רק את היכולת להחליט האם חוף מסוים הינו מסוכן, אם לאו, אלא המשיך וקבע סמכויות פיקוח נרחבות, אשר במסגרתם נדרשת המדינה לפקח על אופן אחזקת החופים על-ידי הרשויות המקומיות.
י"ט. תחימתה של חובת הזהירות המושגית תיעשה ככלל, וכך אף בענייננו, תוך התחשבות בצורך הבסיסי בהגנה על חייו של אדם ושלמות גופו, אל מול הצורך להבטיח את חופש פעולתם של הגופים הפועלים בחיי היום יום (לעניין זה עיינו בדברי כב' הנשיא, (בדימוס) השופט א. ברק, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (להלן: "הלכת ועקנין"), פ"ד לז(1) 113, בעמ' 123).

השיקולים הרלוונטיים בסוגיה זו הם אלה: השיקול האחד: מחד גיסא, פיקוח על אופן פעולתן של הרשויות בחופים מבחינה אובייקטיבית, איננו כרוך במאמץ מיוחד (תעיד על כך העובדה כי פיקוח שכזה, כפי שעולה מחומר הראיות שבפני
י, אכן נעשה חדשות לבקרים).

השיקול השני: מאידך גיסא מוטל על הכף אינטרס חשוב: הגנת גופם של המתרחצים בחוף. האיזון הראוי של שיקולים אלה מוביל למסקנה שקיימת חובת זהירות מושגית של המדינה כלפי קהל המתרחצים בחופי הארץ, ללא כל קשר למיהות מחזיק המקרקעין, וללא קשר לבעלותה של המדינה על החוף, אלא מכח סמכויותיה הסטטוטוריות.ו

המדינה טוענת כי היא גוף שלטוני, ופעולותיה מטבע הדברים מבוססות על שיקולים ואיזונים תקציביים, ולכן אין להטיל עליה אחריות. לעניין זה אציין כי אמנם שיקולים כלכליים עשויים להיות לגיטימיים לצורך קביעת האחריות (א. פורת "רשלנות ואינטרסים" עיוני משפט כ"ד (תשס"א) 275), אך יחד עם זאת, ברבות השנים, חוזקו של טיעון זה הצטמצם וכדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) השופט א. ברק בע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757:
”מובן, שיש להתחשב בשיקול, אם הגוף השלטוני יוכל לעמוד בנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מכוח נימוק זה הצדיקו בעבר מתן חסינות למדינה. כיום אין שיקול זה מכריע... המגמה המודרנית היא בכיוון הפוך, דהיינו, לא רק צמצום בחסינות אלא הרחבת האחריות... אכן, נסיון החיים מוכיח, כי הסרת חסינות מאחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה זעזוע, ואין כל בסיס לחשש, כי הטלת חובת זהירות מושגית על גופים שלטוניים, בשל שימוש רשלני או בשל חוסר שימוש רשלני בסמכות שלטונית שעניינה בטיחות, תביא לפגיעה כספית קשה באותם גופים או להצפתם של בתי-המשפט בתביעות נזיקין...”
(שם, בעמוד 767 –766, ההדגשות שלי - י.ג.).

ככלל, נקודת המוצא היא זו המטילה חובת זהירות (הלכת גורדון האמורה). אמנם נשמעו ביקורות על כך (י. גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק ראשון) משפט וממשל ב' (תשנ"ה) 339, עמ' 393-392; י. גלעד "על "הנחות עבודה", אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כ"ו ב' (תשנ"ו) 295, עמ' 304-308 ובעמ' 314-315).

וכן קיימת פסיקה שאולי "צימצמה" נקודת מוצא זו [ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי ואח'
, פ"ד מח(3) 45, שעליה בעיקר מתבססת ב"כ המדינה בענייננו, ודברי כב' הנשיא (בדימוס) השופט א. ברק בע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם ואח'
, פ"ד מט(1) 102], ואולם ההלכה הנובעת מפסק הדין בענין גורדון בעינה עומדת, וככלל יש להטיל על המזיק את הנטל להראות שיקולים מיוחדים המצדיקים את שלילת האחריות.

בענייננו, לא מצאתי בטיעוני הרשויות שיקולים שעשויים להצדיק שלילת האחריות, לא מבחינת הטלת חובה כלכלית שאיננה סבירה, וגם לא מבחינת הטלת חובה הסותרת מדיניות כזו או אחרת. נוכח הסיכון הרב לו עלולים להיחשף המתרחצים מחמת העדר פיקוח והשגחה נאותים, אני דוחה את טענותיה של המדינה וקובע, שקיימת חובת זהירות מושגית כלפי רוחצים גם במקומות שאינם מוכרזים, הן מצד הרשות המקומית והן מצד המדינה.

כ. האם בנסיבות המקרה שבפני
נו נושאות העירייה והמדינה בחובת זהירות קונקרטית?
תחילה צריכה להישאל השאלה, האם יכולות היו המדינה והעירייה, לצפות בנסיבות המקרה, את פגיעתו של התובע ונזקיו, והאם הן אכן היו צריכות, כעניין שבמדיניות שיפוטית, לצפות נזקיו אלה?נ
נראה לי שגם התשובות לשאלות אלה הינן בחיוב. יש להדגיש: פיקוח הולם על תקינות החופים והיעדר מסוכנותם איננו פעולה הטומנת בחובה מאמץ מיוחד (כפי שאעמוד על כך עוד בהמשך), במיוחד נוכח העובדה שפעולה זו מגינה על האינטרס הכי בסיסי, דהיינו, שלמות גופם ובטחון חייהם של ציבור הרוחצים.

אבהיר: אין כוונתי לומר שקיימת חובת זהירות קונקרטית אשר מחייבת את המדינה, כעניין נורמטיבי, לפקח על תקינות השילוט בכל חופי הארץ, וגם לא בכל החופים ש"אינם מוכרזים". (להבדיל כמובן מן החופים ה"מסוכנים" וה"מוכרזים", כדרישת המחוקק).
גם אין כוונתי לומר שקיימת חובה על העירייה להתקין שלטי אזהרה בכל החופים ש"אינם מוכרזים" (להבדיל, כמובן, מן החופים ה"מסוכנים" וה"מוכרזים", כדרישת המחוקק).

חובתה של המדינה מתמצה, לעניות דעתי בנסיבות המקרה, בשניים אלה:
בחובה לאסור רחצה באי-אילו חלקים של חופי ארצנו אם מצאה המדינה כי הרחצה עלולה: "לסכן חייהם של בני אדם".

הוא הדין באשר לחובתה של המדינה לפקח על תקינות השילוט וההכוונה בחופים המוכרזים, וזאת מכוח חובתה כדרישת המחוקק, אך גם בחופים הלא מוכרזים ה"נחזים" להיות מוכרזים, בשל סמיכות פיזית בין החוף המוכרז לחוף שאיננו מוכרז, וגורמים אחרים.

חובתה של העירייה מתמצה, לדעתי, מלבד חובתה הסטטוטורית להתקין את השילוט בחופים ה"מוכרזים", בחובה לדאוג להצבת שילוט הולם ואמצעי הכוונה אחרים, מוחשיים ובולטים, למניעת בלבול אפשרי בין קווי הגבול התוחמים את חופי הרחצה המוכרזים, לבין אלה שאינם מוכרזים.

חובותיהן אלה של הרשויות כלפי ה"חופים הבלתי מוכרזים" מתגבשות לטעמי באורח טבעי מתוך חובותיהן להסדרה ופיקוח על ה"חופים המוכרזים".
כ"א. כזכור, העירייה היא המפעילה והמתחזקת של החוף בו נפגע התובע. מתוקף מעמדה כ"מזמינה", על העירייה לדאוג לבטיחות המתרחצים בחוף ולמנוע את האפשרות שאדם ייחשף לסיכון החבוי הנובע מהימצאות הסלעים בקטע הלא מוכרז, הסמוך לחוף המוכרז.

כל זאת, כמובן, נוכח העובדה שקטע החוף בו שחה התובע, שהוברר כבעל פוטנציאל של מסוכנות, כפי שאבהיר בהמשך דבריי, נמצא לא רק בסמיכות פיזית לקטע החוף המוכרז, אלא גם בשל העובדה כי קטע זה, שיכול שיהא מסוכן, מצוי אף בסמיכות "רעיונית" לחוף המוכרז (בשל קיומה של הכניסה המשותפת לשני החופים וקיומם של מבני העזר המשותפים, כפי שפירטתי לעיל).

הוא הדין לגבי המדינה, אשר מכוח סמכותה לפקח על תקינות התנהלות החופים ה"מוכרזים", חייבת היתה לצפות את קיומו של מצג שכזה המוצג בפני
המתרחץ התמים המגיע לחוף, ולדאוג להסדרתו. כל זאת בטרם הגיענו לחובתה של המדינה להכריז על חופים מסוימים כ"מסוכנים", או לפחות לשקול אפשרות זו.

הטלת חובות זהירות על העירייה והמדינה, ככל שהיא נוגעת למפגעי החופים, אינה חדשה במשפטנו. בע"א (ירושלים) 6181/99עיריית נתניה נ' גרשון חיטיבשוילי, מיום 3/8/2000 (פורסם באתר נבו), קבע ביהמ"ש המחוזי בירושלים את אחריות העירייה והמדינה בנסיבות דומות. שם הגיע המנוח, שבועות מספר לפני פתיחת עונת הרחצה, יחד עם שני חברים ושלושה קטינים, לחוף בלתי מוסדר. גם באותו מקרה, כמו גם בענייננו, נכנסה החבורה אל תוך החוף הלא מוסדר דרך כניסת החוף המוסדר. שם קיפח המנוח את חייו, שעה שנחלץ להצלת הקטינים, שנסחפו בזרם.

בית המשפט קבע בענין חיטיבשוילי כי על המדינה ועל העיריה מוטלת חובת זהירות מושגית קונקרטית ובנסיבות שם חילק בית המשפט את אחריותן מחצה במחצה למותו של המנוח ללא קביעת אשם תורם (לעומת קביעתו של ביהמ"ש השלום שם, אשר הטיל על המנוח 50% אשם תורם). בקשת רשות ערעור על

פסק דין
זה נדחתה ביום 28.2.01 במסגרת רע"א 6984/00 על-ידי כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן (פורסם באתר נבו).
כ"ב. ככל שהדבר נוגע לצפיות הטכנית, דהיינו, היכולת לצפות, הרי שהן העירייה והן המדינה יכולות היו לצפות את האירוע נשוא ענייננו ואת הנזק שהתגבש כתוצאה מכך. מה גם שעל פי מבחן הצפיות, די בצפייה כללית של האירוע, ואין נדרשת צפיה של כל פרטי ההתרחשות בשלמותן (ע"א 576/81 בן-שמעון נ. ברדה, פ"ד לח (3) 1 עמ' 8-9).

אך בכך לא סגי: עלינו לבחון את הרכיב של הצפיות הנורמטיבית, משמע, עלינו לבחון את הצורך בצפיות, שהרי גם אם בפועל יכולות המדינה והעירייה להקדיש עשרות פקחים למילוי משימות השילוט וההכוונה בחופים, יבוא הדבר על חשבונן של משימות אחרות, חשובות לא פחות.

יפים לענין זה הדברים שנאמרו בע"א 915/91 מדינת ישראל נ. לוי, פ"ד מח (3) 45, בעמ' 77:
”......דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית...”

ואכן בענייננו טוענת המדינה לשיקולים תקציביים המונעים ממנה את היכולת לפקח על החופים הלא מוכרזים.

אלא שהמדינה בעצמה איננה טוענת להיעדר חובתה להכריז על חוף כ"מסוכן", מקום שהתגבשו לכך אינדיקציות מתאימות (אלא היא טוענת שבענייננו לא התגבשו לכך אינדיקציות מתאימות, לטענה זו אשוב בהמשך במסגרת הפרת החובה). המדינה גם איננה טוענת להיעדר חובתה לפקח על ה"חופים המוכרזים", או להיעדר חובתה לשקילת הנתונים הרלוונטים טרם ההחלטה האם חוף מסוכן הוא, אם לאו. כל אשר טוענת המדינה הוא להיעדר חובתה לפיקוח על החופים שאינם מוכרזים. בין היתר מתבססת ב"כ המדינה על הלכת לוי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי פ"ד מח (3) 45), וכן מצרפת לטיעוניה פסיקה ענפה מן המשפט המשווה.
כ"ג. ביום 27.12.06 הגישה ב"כ המדינה בקשה לצירוף אסמכתא, דהיינו,

פסק דין
שניתן ביום 19.12.06 בתיק אזרחי 3758/04 של בימ"ש השלום בנצרת (כב' השופט ע. עילבוני), ולפיו נדחתה תביעת עזבונו של המנוח שיצא לשחות בשעות הערב המאוחרות בחוף רחצה שאיננו מוכרז.
מציינת ב"כ המדינה שבית המשפט דחה תובענה זו תוך התייחסות לעובדה שבהיות חוף הרחצה חוף בלתי מוכרז, לא קמה חובת זהירות קונקרטית של המדינה הואיל ואין המדינה אחראית על פיקוח וקביעת כללים והוראות ביחס לחופים שאינם מוכרזים.

אינני סבור שניתן ללמוד גזירה שווה מפסק הדין שבת.א. 3758/04 (בימ"ש שלום נצרת) למקרה שבפני
נו. העובדות הרלוונטיות שונות לחלוטין. בית משפט קמא ציין בעמ' 4 של פסק הדין שהמנוח וחבריו רחצו בחוף ים שאינו מוכרז בשעת חשיכה ולאחר שתיית אלכוהול. שעת הטביעה של המנוח היתה שעת לילה מאוחרת. בית המשפט תוהה, בעמ' 5 של פסק הדין, האמנם בנסיבות שכאלה, ובשעה כזו, לא היה המנוח טובע אילו היה מדובר בחוף מוסדר?
עוד כותב בית משפט קמא בעמ' 15 של פסק הדין, שכמות בינונית של אלכוהול המתלווה לכניסה לים בשעת חשיכה מוחלטת וללא השגחה, היה בה כדי להשפיע במידה לא מבוטלת על יכולתו של המנוח להתמודד עם סיכונים ולשבש את כושר שיפוטו ובכך יש כדי לנתק כל קשר סיבתי אפשרי בין המעשים או המחדלים של הנתבעות לבין הנזק.

כאמור די בשוני ניכר זה אשר בנסיבות העובדתיות כדי להוביל למסקנה שאין הנדון דומה לראיה.
בית משפט קמא הוסיף וציין, בעמ' 12 של פסק-דינו, שהאחריות המוטלת על הנתבעות (עיריית בת ים והמדינה), אינה להבטיח מניעה מוחלטת של אפשרות לטביעה של מאן דהוא בים, אלא יש לבחון האם נקטו הנתבעות בכל האמצעים הסבירים הנדרשים על פי חוק ולפי השכל הישר למניעת אפשרות של טביעה.

אמת מידה זו מקובלת עליי ואכן נראה לי שכך יש לבחון את שאלת אחריותן של העירייה ושל המדינה גם במקרה שבפני
נו, ואתייחס לכך בהמשך.

כ"ד. אחזור עתה לדון במקרה שבפני
נו.
בענייננו קבעתי, כממצא עובדתי, שהחוף נשוא הדיון , היה למעשה "נספח שאינו ניתן להפרדה" מן החוף המוכרז. במצב דברים זה על המדינה לשאת בחובת הפיקוח על קטע חוף זה, הואיל וגם אם פורמאלית קטע זה לא פורסם כ"מוכרז", הרי שהוא "נחזה" ככזה.

בנסיבות אלה התגבשו חובות הזהירות של המדינה ושל העירייה, מכוח חובותיהן לדאוג לבטיחות הרוחצים ב"חופים המוכרזים".
להבהרה: אין צורך לדון במקרה שבפני
נו מה חובת הפיקוח של העירייה והמדינה בחופים שאינם מוכרזים, וזאת כאשר קטע החוף שאיננו מוכרז "נחזה" להיות כחלק בלתי נפרד מן החוף המוכרז, כפי שקבעתי שארע בענייננו, ולכן, החובות המוטלות על העירייה והמדינה כלפי הרוחצים בחוף המוכרז, חלות בנסיבות שכאלה גם על קטע החוף נשוא הדיון כאן.

כ"ה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי הגם שענייננו (לפחות פורמאלית, כפי שציינתי) בקטע חוף שאיננו מוכרז, הרי שלטעמי החוקים, הצווים והתקנות בנוגע להסדרת החופים מהווים אינדיקציה מספקת לרמת הזהירות הנדרשת גם לעניינם של חופים שאינם מוכרזים. כך, למשל, במקרים בהם הפרת חובה חקוקה עשויה לשמש בסיס לממצאי רשלנות ולהחלטה מהי רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות (עיינו לעניין זה: ע"א 704/71 אגבריה נ. המאירי, פ"ד כו (1) 743, וכן ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ. ח כהן ואח'
, פ"ד נ (2)111).

לטענת המדינה סמכותה על פי חוק ההסדרה היא סמכות שברשות, ואין בצידה של רשות זו חובה להפעילה, ואולם, ניתן לייחס לה רשלנות עקב אי-הפעלת סמכותה.

אני מפנה לע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757:
”אכן, הסמכות הסטטוטורית והכח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה, בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים - בצד שיקולים נוספים - על השאלה אם בעל הסמכות צריך היה לצפות כי התרשלות מצידו תגרום נזק. הם משפיעים על ציפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור. מערך הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות מציאות עובדתית של תיפקוד, הסתמכות, וציפיות, אשר משפיעה על הכרעה בשאלה המשפטית, אם מוטלת חובת זהירות אם לאו.... קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות”

הסמכות, הכוח, והיכולת, לבדן, די בהם לעיתים כדי לגבש את המדיניות הרצויה, ואין אנו בהכרח נדרשים לקיומה של חובה.

כ"ו. הוא הדין לגבי העירייה. העירייה מטבע תפקידה אמונה על שלמות גופם של הנמצאים בתחומה. סעיף 249 (29) לפקודת העיריות (נוסח חדש) מסדיר אחריות זו וקובע כי לרשות מקומית יש אחריות כלפי הציבור בתחומה והיא מצווה לשמור על בריאותו ובטחונו.

אציין שגם סעיף זה הינו בגדר "רשות" ואיננו בהכרח מלמד על חובת ביצוע כלשהיא. יחד עם זאת כשם שאין המדינה מתנערת מחובותיה כלפי ציבור הרוחצים בים, גם אם חלק של סמכויותיה הואצל לרשות המקומית (כמו סמכות הפיקוח והשליטה בפועל), כך גם אין בחובות הפיקוח של המדינה, שאוזכרו לעיל, כדי למזער את חובותיה של העירייה או לרוקנם מתוכן.

הסמכות הסטטוטורית, כאמור, מעניקה מעמד של שליטה ופיקוח לעיריה, ואלה יוצרים תשתית ממנה ניתן להסיק את הצורך לצפות שאי-שימוש רשלני בכוחות המוענקים לעיריה, כמו גם למדינה, עשוי לגרום נזק לרוחצים בים.
מכאן, הרי שגם במסלול חובת הרשויות לדאגה ל"חופים שאינם מוכרזים" דומה כי מתגבשת חובתה הקונקרטית של העירייה לנקוט באמצעי זהירות, לגבי קטעי חוף מסוכנים או "מַטְעים", (דהיינו, שקטע חוף שאיננו מוכרז נחזה להיות כחלק מן החוף המוכרז) גם אם אלה נמצאים בשטח שאינו בבעלותה, ואינו אמור להיות בהחזקתה של העירייה. כאמור, הוא הדין גם לדידה של המדינה.
כ"ז. האם בנסיבות העניין הפרו העירייה והמדינה את חובת הזהירות שלהן כלפי התובע?

בפרשת ועקנין נ. המועצה המקומית בית-שמש שהובאה לעיל נאמר ש"חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" ובמסגרת זו: "השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות הענין".

ממשיך, שם, כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק בכותבו כי התשובה לשאלה זו תתקבל על רקע איזון בין אינטרס הפרט לביטחונו, לבין אינטרס המזיק לחופשיות פעולתו. במסגרת זו יש להתחשב בין היתר ב"סכנה ובגודלה", ב"חשיבותה של הפעולה" וב"אמצעים הדרושים למניעתה". (שם, בעמ' 126-127).

כ"ח. האם החוף נשוא ענייננו אכן היה חוף מסוכן במועד התאונה ?
כחוכמה לאחר מעשה נמצא כיום בידינו הנתון לפיו, ביום 28.4.04, ומכוח צו הסדרת מקומות רחצה החדש (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן בים המלח ובים סוף), התשס"ד-2004), הוכרז האזור הצפוני של חוף "נוף ים", הלא הוא הקטע בו נפגע התובע, על ידי משרד הפנים, כחוף אסור לרחצה.

הכרזה שכזו, שנעשתה בחלוף כאחת-עשרה שנה ממועד התאונה, אין בה בהכרח בכדי ללמדנו על מסוכנות החוף במועד התאונה, אך יחד עם זאת, בהיעדרן של ראיות קונקרטיות לשינוי ב"מסוכנות" החוף במהלך השנים, נראה לי כי עובדה זו יכולה אף היא לסייע להלך המחשבה בקביעת מסוכנות החוף או אפשרות מסוכנותו.

לשלמות התמונה אוסיף עוד מספר נתונים רלוונטיים. ענייננו הוא בקטע חוף אשר במסגרתו נטענים להיות שני מפגעים פוטנציאליים.
המפגע הנטען הראשון הינם סלעים הנמצאים בעומק קטע החוף כחלק מ"ריף" טבעי (שונית) המצוי במקום.
המפגע השני הינו סלעים אשר אותם השליך לפי הנטען מר נסים כחלון אשר מתגורר במערה בסמוך לחוף הים. סלעים אלה, ועל כך דומה שאין חולק, נערמו באזור הקרוב לקו המים.
הואיל וקבעתי שהתובע נפגע מסלע בהיותו בעומקו של קטע החוף הרלוונטי, מספר עשרות מטרים, הרי שניתן לטעון, וכך גם טוענות הנתבעות בענייננו, שאין כל רלוונטיות להימצאותם של הסלעים הסמוכים לקו החוף, אף אם תוכח מסוכנות לדידם.

הד"ר לפיסיקה, מר ק. פיק, קבע בחוות דעתו (ת/46), כי:
”לקטע החוף הנדון פונטציאל סיכון גבוה לרוחצים במהלך ימים רבים במשך השנה ובעיקר בקיץ. סיכון זה נובע ממשטר הרוחות במזרח הים התיכון, ממבנה החוף וצורתו ומקיום המכשולים – סלעים בקרבת החוף ”

ממשיך ד"ר פיק ומסביר:
”אופי הסיכון – זרמים וגלים מושרים (מושפעים induced) מהרכבת הזרמים מכיוונים שונים הקיימים בקרבת החוף בגלל המכשולים" וכי: "הסיכון עלול להתבטא בכך שהרוחצים עלולים להסחף ע"י זרמים חזקים לעומק הים או לעבר סלעים או מכשולים אחרים”

לכן, כך נראה, ניתן על יסוד דבריו הנ"ל של ד"ר פיק לקשור את מסוכנותם של הסלעים "מעשה ידי אדם" שנערמו, נכון למועד התאונה באזור הקרוב לקו המים והחול, לבין התאונה שאירעה לתובע, וזאת גם אם תאונה זו בפועל נגרמה על-ידי הסלעים אשר הם "יציר הטבע".

יחד עם זאת, לעניות דעתי, אין הדבר נחוץ בנסיבות הענין ואם תוכח מסוכנותם של סלעים אלה, הנמצאים בקדמת אזור הרחצה, על אף שאולי לא הם שגרמו לפגיעתו בפועל של התובע, הרי יש בכך כדי ללמד על דרך התנהלותן של הרשויות בטיפולן בקטע חוף זה ובהפרת חובה אפשרית הנוגעת לאי-הכרזתו של קטע חוף זה כמסוכן.

כ"ט. מר עמנואל דנה, מנהל חופי הרצליה
בין השנים 1984-1988, העיד לגבי מקום התאונה:
”באזור הזה אנשים באים ומתרחצים כמובן, כוונתי לאזור הצפוני, מעבר לחוף המוכרז, שם יש חוף שהוא לא מורשה לאנשים לשחות בו וכל מי שבא לשחות עושה זאת על אחריותו. זה היכן שנמצא ניסים כחלון. חוף זה מאוד מסוכן, יש שם סלעים...”
(עמ' 33 לפרוט', ההדגשה שלי – י.ג.).

מר יוסף אוריון, חבר ועדת הבטיחות לחופי הרחצה של משרד הפנים בשנות התאונה, העיד כי: "יש שם חוף שכולו סלעים, ריפים והוא 70 מ' והלאה לכיוון צפון כלומר ימין. אולי 50 מ'" (עמ' 98 לפרוט').

כך העיד גם עד ההגנה מר י. שמאי שהינו מציל בחוף נשוא ענייננו, בעמ' 743 לפרוט' באומרו כי: "מול איש המערות יש ריף זה סלעים" ובהמשך, בעמ' 744 לפרוט' לגבי מיקומם העיד כי: "מה שקראתי לו ריף זה במרחק של 80 מ' עד 100 מ' מהחוף".

עינינו הרואות, כי דבר הימצאותם של הסלעים בעומקו של הים היה ידוע לרשויות או לכל הפחות היה ידוע בבירור לשלוחי הרשויות וכי אלה לא עשו דבר על מנת להזהיר את המתרחצים. גם אלמלא הייתי קובע שחוף זה נחזה בעיני המתרחצים כ"חוף מוכרז" הרי היכן שמסוכנותו האפשרית של החוף הייתה בולטת וידועה הרי שהתגבשה הן חובת המדינה והן חובת העירייה להקדים מזור ומרפא לסכנה או לכל הפחות לבחון ולשקול דרכי פעולה למיזעור הסיכון. הוכחות בדבר שקילה כזו של דרכי פעולה לא הובאו בענייננו.
חובה זו מתגבשת, על אחת כמה וכמה, מקום בו קבעתי כי חוף זה נחזה בעיני הרוחצים כ"חוף מוכרז" לכל דבר ועניין ומשכך הרי מסוכנות הסלעים המצויים בריף טבעי זה גדלה מבחינה אובייקטיבית באופן משמעותי, לאור ציפיית המתרחץ כי ה"חוף המוכרז" אליו הוא מגיע יהיה נקי לגמרי מסכנות בכלל, ומסלעים בפרט.

ל. מחומר הראיות, מסתבר כי לפחות העירייה, גם צפתה בפועל (להבדיל מהצורך לצפות כמו בעניינה של המדינה) את הסכנות העלולות להיגרם כתוצאה מהימצאות סלעים בקטע החוף בו אירעה התאונה לתובע. כשלושה חודשים טרם התאונה, ביום 18.4.1993 שלחה העירייה מכתב למר ניסים כחלון, ובו הוא נדרש לסלק את הסלעים כל זאת היות ש"הדבר מפריע לעבודת ההצלה ומסכן את המתרחצים בים גלי וסוער" (עיינו ת/67).

הדבר אף עולה ממכתב ששלח מר וולף לנצט מנהל מחלקת החופים בעיריה ביום 19/7/93 (כיומיים לאחר התאונה) אל מנכ"ל העירייה לפיו התבקש המנכ"ל לעזור: "בסילוק המפגע שיוצר זרמים מסוכנים ומקשה מאוד בעבודות ההצלה בחוף שהים סוער" (עיינו ת/83).

כפי שכבר ציינתי אין אני חייב ללמוד מהימצאותם של סלעים אלה שבקידמת החוף דבר לעניין מסוכנות החוף בפועל במועד התאונה, ודי לי אשר בפני
י.

יחד עם זאת, מהתייחסות העירייה לסלעים אלה הנמצאים בקדמת החוף, אנו למדים שלא זו בלבד שהעירייה היתה מודעת לסכנה העלולה לנבוע מקיומם של סלעים אלה על אף ש"נמצאים הם בחוף בלתי מוכרז", אלא אף ניתן ללמוד מן התכתובת דלעיל, שהעירייה ידעה בפועל שחוף זה נמצא בשימוש תדיר על-ידי רוחצים, ושהעירייה גילתה מחוייבות אף לקטע חוף זה. שאם לא תאמר כן, וכי למה הייתה העירייה מוטרדת מקיומם של סלעים אלה?

נראה לי שיש לקבוע, כי עובר לתאונה התגבשו בקטעו הצפוני של חוף "נוף ים" אינדקציות במידה מספקת שהצריכו "טיפול מיוחד" בקטע חוף זה. עצם החשד למסוכנות זו, היה צריך להתגבש בעיני הרשויות בשל הימצאותו של ריף סלעי במעמקי קטע החוף, הנמצא בסמוך לקטע רחצה מוכרז, ונחזה בעיני המתרחץ המגיע לחוף כקטע בלתי נפרד מן החוף המוכרז.

סכנה זו איננה בגדר סכנה צפויה ממנה נזהר מתרחץ סביר, המגיע לרחוץ בחוף מוכרז, ולכן היה על העירייה לפעול להכרזת חוף זה כ"חוף מסוכן" או, לחלופין, לבדוק אפשרות שכזו.

ל"א. מכל מקום, ובמסגרת האמצעים העומדים לרשותה, יכולה היתה העירייה לעשות כל שביכולתה להפרדתו הברורה של קטע זה מן הקטע ה"מוכרז", בין אם על-ידי שילוט הולם ובין אם על-ידי הצבת סימנים מוחשיים בולטים יותר על החוף כדי להביא להפרדה ברורה בין הקטעים (כגון, בוֹלְדֶרִים).

עוד עולה מחומר הראיות, שהעירייה הוזהרה עוד שנים רבות קודם לתאונה, כי מתקני חוף מוכרז עלולים ליצור מצג כאילו המדובר הוא בחוף מוכרז. הנחיית המדינה מיום 19.11.84 למנהלי החופים ברשויות (עיינו ת/10) התריעה כי "סממנים של חוף רחצה מוכרז יכולים להטעות את המתרחצים".

בהמשך אותה הנחיה הורתה המדינה שלא להציב "בחופים שהינם על אחריות המתרחצים, מתקנים ומבנים הקיימים במקומות רחצה מוכרזים כגון: סוכת מציל, תחנת ע"ר". הנחייה זו בענייננו לא בוצעה כלל, לרבות העובדה כי צעדים לנטרול ה"הטעיה" האמורה, בפועל, לא ננקטו כלל.

אם בכך לא סגי, הרי שעוד בשנת 1980 הודיע המפקח הארצי על אתרי הרחצה על ממצאי ביקורת שנערכה במקום ובין היתר הודיע כי:
”מגרש החניה ממוקם במקום שמוביל לחוף אסור לרחצה זאת למרות שבקצה השביל ישנם שלטים האוסרים את הרחצה במקום. סוכת ההצלה מרוחקת ממקום זה כ – 500 מט' ובחוף האסור מתרחצים עשרות אנשים" (מוצג ת/87)
נמצאנו למדים, שמלבד חובתה של העירייה לפעול להכרזת החוף כמסוכן, הרי שהעיריה ידעה, או לפחות היתה צריכה לדעת, כי ישנם במקום סממנים המעידים על חוף מוכרז וכן כי סממנים אלה עלולים להטעות את ציבור הרוחצים.
העיריה ידעה, ולא עשתה דבר בכדי למנוע זאת.

טיעוניה של העירייה כי הצבת המתקנים המַטְעים בחוף במקום שהוצבו נבעה מאילוצים טופוגרפיים אינה מדויקת, ולכל היותר היא אולי נבעה מ"נוחות טופוגרפית". על כך תעיד העובדה שברבות הימים הועתקו מיקום תחנת העזרה הראשונה, הכניסה, החניון, ומדרגות הכניסה. מכל מקום, אף אם נקבל טיעון זה הרי שבמצב דברים זה, ואילו הייתה נשקלת עובדה זו כהלכה, הרי צריכה היתה העירייה להיות מודעת לסיכון הנובע מכך ולנסות למזערו בהתאם, כאמור, באמצעות שילוט הולם.

ל"ב. עוד לענין הפרת חובת הזהירות, יש לציין את נושא השילוט. כבר הזכרתי שאת פני הבאים לחוף, ממש לפתחן של מדרגותיו, קיבל שלט גדול ומאיר פנים בו נכתב: "ברוכים הבאים לחוף נוף ים", ועליו גם נכתב באותיות גדולות "השחייה מותרת", אף בשפה האנגלית ובשפה הערבית.

על אותו שלט נכתבו באותיות קטנות משמעותית (עיינו: ת/6 תמונות 7 ו-8) הוראות למשתמש וביניהן ההוראה: "הרחצה בים מותרת בשטח רחצה מוכרז שבו מצוי המציל".

שלט זה, לעניות דעתי, אין בו כדי לשמש אזהרה מספקת, מפני הסכנות שהיו בחוף. להיפך, בנסיבות הענין אני סבור כי שלט זה, המקבל בברכה את פני הנכנסים, הינו יותר מטעה מאשר מועיל.
משהיה ידוע שיכול ותיווצר הטעיה בין שני קטעי החוף וכאשר היה ברור כי מצב זה בעייתי, היה על העירייה לדאוג (ועל המדינה לפקח על כך) שנקודה זו תהיה ברורה לנכנסים באמצעות שלט (אולי נפרד), באותיות קידוש לבנה, ולא באותיות קטנות כאחד מ-11 סעיפים שהיו מצויים בשלט, על אף שאזהרה ברורה מפני ההטעיה לא הייתה בו בכל מקרה.

ספק רב בליבי אם ציבור הרוחצים אכן קורא את האותיות הקטנות המופיעות בשלטים כגון דא, ומכל מקום, שלט שכזה בנסיבות החוף הספציפיות, כך אני סבור, עלול להטעות יותר מלהועיל (עיינו גם עמ' 35 לפרוט' בעדות מומחה הבטיחות מר ר. גיל).

הוא הדין לדעתי לגבי טענות העירייה, המתבססות על שלט שהיה ממוקם לטענתה ביום התאונה בין צידם הימני – פנימי של המדרגות לבין מערתו של כחלון, ולשונו היתה: "חוף רחצה לא מוכרז". אני סבור, כי לא זו בלבד שלא הוכח בפני
י כדבעי, כי אכן שלט זה היה מוצב בחוף במועד התאונה, אלא החשוב מכל הוא שגם אם אכן היה שלט זה מוצב שם הרי שזה היה בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי".

אסביר:
כפי שכבר ציינתי, דומה, שהסלעים בחוף זה יצרו מצב בו החוף היה אמור להיות "אסור לרחצה", או להיבחן בתור שכזה, ולא כחוף רגיל שאיננו מוכרז.

יתר על כן: חובת השילוט המוטלת על העירייה היא החובה לְשַלט את החוף כך שתוכן השילוט יהא ברור לידיעת הציבור. הרשות לא תצא ידי חובתה על ידי הנחת שלט יחיד וצדדי, מקום בו היה באפשרותה להציב בקלות שלט ברור על המדרגות המובילות אשר יסביר, באמצעות חיצים, למשל, מה הדרך שיש ללכת בה כדי להגיע לתחומי החוף המוכרז.

כמוזכר לעיל, ערכתי ביקור בחוף נשוא הדיון. כפי שנוכחתי לדעת, היורד במדרגות מוצא עצמו כשהוא מופנה לעבר הצד הדרומי של החוף. אך, יכול גם היורד במדרגות להמשיך את ירידתו במדרגות בצורה ישרה אל עבר הים, ולהיכנס אל תוך קטע החוף הנמצא ישירות מולו, וזאת בלא להבחין כלל בשלט המדובר. משכך, הרי שיש לקבוע כי גם אם היה השלט הנטען קיים (ועובדה זו לא הוכחה כדבעי) הרי שקיומו אינו פותר את הנתבעות מאחריותן ואף אינו מפחיתה. אין, לדעתי, בשלט זה, אזהרה מספקת מפני הסיכון שנוצר בנסיבות הענין.

אני קובע כי העירייה הפרה את חובותיה לשילוט מתאים והולם נכון למועד התאונה בחוף נשוא הדיון.

ל"ג. האם הפרה המדינה בנסיבות העניין את חובותיה?
בשים לב לכל המפורט לעיל אני סבור שהפרת חובת הזהירות על ידי המדינה ברורה. אכן, העיריה לא דאגה לטפל בעצמה במחדלים האמורים, ואף נמנעה מלדווח עליהם למדינה, ואולם, יחד עם זאת אני סבור, כפי שאבהיר זאת להלן, שאין במחדליה של העירייה באי- הדיווח כדי לפטור את המדינה מאחריותה.

המדינה, באמצעות מפקחיה, אשר אף הופיעו למתן עדות (העדים מר י. ברון, מר ח. חפץ, ומר י. אוריון), ביקרה באופן תדיר בחוף, ולכן ידעה או חייבת היתה לדעת על המחדלים, אך עם זאת לא הורתה על סילוק מפגעי הסלעים. סילוק מפגע זה אמנם נראה כמשימה בלתי אפשרית, בנסיבות הענין, ועלול אף להוות פגיעה במשאבי הטבע, אך המדינה אף לא הורתה על שינוי והוספת שילוט למקום, או הצבת סימנים בולטים ומוחשיים לאבחנה בין קטע החוף המוכרז לקטע החוף שאינו מוכרז.

ולבסוף, המדינה לא הורתה, ואף לא בחנה בקפידה, את נושא הכרזתו של החוף כמקום מסוכן לרחצה, בתוקף סמכותה. בכך לטעמי לא מילאה המדינה את חובות הפיקוח המוטלות עליה מכח החוק.

לענין הרף הנדרש מחובות פיקוח המדינה, אני מפנה לפסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 23.6.05, ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם באתר נבו), שם נקבע כי התרשלה המדינה בביצוע תפקידה, ככל שהיה מדובר שם, בפיקוח על מרפאות טעונות רישום (היכן שביקור שעשתה המדינה במרפאה העלה ממצאים שגויים). וכך כותב כב' השופט א. ריבלין בתגובה לטענות המדינה לפיהן, כביכול, היא עמדה בחובות הפיקוח:

”במכון עצמו רב היה הנסתר על הנגלה. טיפולים סומנו בקוד סתרים ולא נעשה ניסיון לפצחו. חובה היתה על המשרד להעמיק חקר בכל הנוגע לפעילות במכון. לא היתה כל הצדקה להותירו כמכון פעיל ללא פיקוח אך משום שלא נמצא במקום, במסגרת אותו ביקור, חדר ניתוח וציוד המתאים לניתוח. המכון העיד על עצמו כי הוא מבצע ניתוחים. עצם העובדה שנתקיימה אפשרות כי אותן פעולות לא בוצעו בחדרי ניתוח ראויים לשמם, אם אכן כך נתבצעו, אינה פוטרת מבדיקה. היא אינה פוטרת מביקורת. היא אינה פוטרת מהקפדה על הרישום ועל מילוי תנאי הרישום המתבקשים”
(שם, בעמ' 29 לפסק הדין - ההדגשות שלי - י.ג.)

עוד לענין חובות פיקוח של המדינה, אני מפנה ל

פסק דין
ב-ת"א (חי') 751/93 בלהה שטרן נ' חב' השמירה ז.ר. גלעד בע"מ, מיום 11.11.2003, (פורסם באתר נבו).

ל"ד. לעניות דעתי, ענייננו דומה לעניין פלוני האמור.
נראה, כי המדינה בענייננו התרשלה בכך שלא ניסתה "לפצח" את הסכנות האמיתיות בחוף אלא ניסתה לפעול בצורה "פורמאלית", בהתנערותה מחובותיה לקטע חוף זה בשל היותו בתחומי קטע ש"איננו מוכרז". צוותי הפיקוח של משרד הפנים, אשר ביקרו בחוף לאורך השנים, אישרו את אחזקת החוף במתכונתו כפי שהייתה, ולא הורו על שינוי נוהלים שהיו מחויבי המציאות.

עד ההגנה, מר יוסף ברון, העיד בעמ' 880 לפרוט', כי:
”משרד הפנים על פי החוק הוא הגוף שעל פי החוק אחראי על נושא הסדרת חופי רחצה או הסדרת רחצה בכלל, הוא גוף על הקובע מדיניות, מקצה משאבים תקציביים ואחרים ובין השאר עוסק באכיפה של ביצוע הוראות החוק והצווים השונים על ידי הרשויות המקומיות”

המשיך, שם, מר י. ברון והבהיר, כי אנשי משרדו היו מבקרים בחופים השונים בכלל, וגם בחוף "נוף ים" בפרט, בין 3 ל- 9 פעמים בעונה.

מר יוסף ברון המשיך והעיד כי ראה את הסלעים במהלך ביקוריו בחוף, אך מאחר שהם אינם נמצאים ב"חוף מוכרז" הרי שהם אינם בסמכות טיפולה של המדינה. ובלשונו:
”התכוונתי כי אם הסלעים היו בחוף הרחצה המוכרז הייתי צריך להפעיל שיקול דעת וסמכות אם זה מהווה סכנה או לא. ומכיוון שזה לא נמצא בתחום החוף המוכרז, חובה על הרשות המקומית להודיע למשרד הפנים אם הם רואים בקטע חוף מסויים מחוץ לחוף המוכרז כמסוכן או לא על מנת שנכריז עליו ככזה”
(עמ' 887 לפרוט')

בהמשך הוא הוסיף: "בחופים לא מוכרזים אנו מוודאים רק את נושא השילוט, דבר אחר אין מה לבדוק שם" (עמ'891 לפרוט', ההדגשה שלי – י.ג.).

ל"ה. תפיסה זו של תפקידי הפיקוח של המדינה, אינה עולה בקנה אחד, לעניות דעתי, לא עם דרישת המחוקק, לא עם המצב העובדתי בפועל, ולא עם ההגיון והשכל הישר.

תפקידה של המדינה על פי דרישת המחוקק, הוא להכריז על חופים מסוימים כ"מסוכנים". בנסיבות אלה המדינה אינה רשאית להתנער לחלוטין מחובותיה על–ידי העברת הנטל במלואו לעירייה, ובייחוד מחובותיה אלה שמטרתן פיקוח ואכיפה.

העולה ממכתב משרד הפנים מיום 23.1.78 אל העירייה (ת/85), הוא כי כבר בשנת 1978 ראה משרד הפנים בסלעים כגורם סיכון המצדיק את הפיכת חוף רחצה לחוף מסוכן.

במכתב זה התבקשה העירייה להעביר אל משרד הפנים את רשימת קטעי החוף המסוכנים לרחצה בתחום שיפוטה, תוך "ציון הגורמים לסכנה כגון: סלעים, בורות, זרמי מים, שפכים וכו'".

מכתב זה נענה ביום 6.2.78 על-ידי מנהל מחלקת שירותי חוף הים בעירייה (ת/86) בזו הלשון: "לצערי הרב לא אוכל להיענות לבקשתך לסימון קטעי חוף המסוכנים לרחצה". נראה, לכאורה לפחות, כי לפחות מאז נפל הטיפול בקטעי החוף הללו "בין הכיסאות".

ל"ו. רק למען פשטות התמונה, די בכך שנציין את מחדליה של המדינה בשעה שלא עשתה די בפיקוח על העירייה בכדי למנוע את המצג לפיו קטע החוף נשוא הדיון הינו "קטע מוכרז", ובכלל זה הצבת המתקנים, החניון והשילוט ההולם, דהיינו, כל אותם סממנים היוצרים מצג של חוף מוכרז, אשר אין כל מחלוקת שהם נתונים תחת פיקוחה של המדינה.

ממסמך סיכום פגישה ממאי 1993 (ת/88), חודשיים לפני התאונה, וכן מעדותו של מר יוסף ברון (עמ' 893 לפרוט'), עולה שבשנת ארוע התאונה לא איישה המדינה את משרת המפקח הארצי לרחצה. אי-איוש משרה זו, פוגם באופן הפיקוח שבוצע בפועל על החופים על-ידי המדינה, בשנת התאונה (עיינו לענין זה ת/88, ובייחוד סעיפים 4 ו-8 שם).

בסעיף 4 של ת/88 צויין, שעקב אי-איוש משרת המפקח הארצי לאתרי רחצה אין ביכולת המחלקה להבטיח טיפול נאות בכל הנושאים הנוגעים לאתרי רחצה, ובסעיף 8 צויין שבהעדר מפקח ארצי לאתרי רחצה לא ניתן יהיה להפעיל את הביקורות שבוצעו על ידו ובהנחיתו.

עולה מן האמור, שהן העיריה והן המדינה הפרו את חובותיהן בנסיבות אלה כלפי התובע. לקיום חובותיהן של הרשויות השלטוניות והעירוניות נודעת חשיבות מיוחדת בתחומים הרלוונטיים לשמירה על שלמות גופם וחייהם של האזרחים.
בענייננו, ניתן למדינה ולעירייה תפקיד חיוני בנושא זה, מקום בו החוקים, התקנות, והצווים עיגנו את סמכויותיהן של העיריה ושל המדינה על מנת שתוכלנה להבטיח את שלום הרוחצים.

הטיפול הנדרש של העירייה, והפיקוח של המדינה, נדרשים כדי לשמור גם, ואולי בעיקר, על אותם רוחצים הסומכים ידם על הרשויות שתערוכנה את בדיקת "מסוכנות" החופים עבורם.
גם בהביאנו בחשבון את שיקוליהן התקציביים של הרשויות, וגם בשוקלנו את טענות הרשויות בדבר שיקול הדעת המוקנה להן, נראה לי שהיה על המדינה והעירייה לעשות בענייננו יותר ממה שעשו. בנסיבותיו המיוחדות של חוף "נוף ים", עליהן כבר עמדתי, ובנסיבותיה המיוחדות של התאונה, אני סבור שרשות סבירה, צריכה, יכולה, ואף חייבת הייתה, לצפות את האפשרות כי התרשלותה ואי-קיום חובותיה כיאות, עלולים לגרום לנזק למי מבין הרוחצים.

בענייננו נוצרה מעין "לאקונה" בטיפול, שהרי עולה מטענות העיריה והמדינה כי, לכאורה, אף אחת מהן אינה מוכנה ליטול אחריות על הכרזת קטע החוף ב"נוף ים" כמסוכן. העירייה מצידה טוענת כי זו אחריותה של המדינה מכוח החובות הסטטוטוריות המוטלות עליה, ואילו המדינה טענה כי לא היה באפשרותה להפעיל סמכותה, מקום בו העירייה לא הפנתה את תשומת ליבה לכך.

ל"ז. אדון עתה בשאלה האם דרישה פוזיטיבית מן המדינה להכריז על חוף מסוים כאסור לרחצה היא דרישה בלתי סבירה ומהווה התערבות לא רצויה בשיקול דעתה של המדינה?

אפילו תאמר כך, הרי תהא זו דרישה לגיטימית וסבירה מן המדינה כי תשקול לפחות את מסוכנותו של החוף, ותוודא כי יוצב שלט בולט וברור שיזהיר, בענייננו, על הסכנות מפני הסלעים (גם אם אין להכריז על החוף כאסור לרחצה), או כי תשקול גידור אותו קטע חוף ספציפי שבו מצויים הסלעים בהתאם לנסיבות המיוחדות של הסכנה.

צו הסדרת מקומות (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה-1965, סעיף 11 (ב) קובע כי:
”מפקח –רחצה רשאי לחייב גידור ונקיטת אמצעים נוספים למניעת הרחצה באותו קטע”

מעדות עד ההגנה מס' 13, מר יוסף ברון, עולה כי בחוף הממוקם צפונית לחוף "סידני עלי" הופרד קטע על ידי גדר עקב חומרים מסוכנים (עמ' 899 ועמ' 914 לפרוט').
לכן, הדרישה לשקול את שאלת מסוכנותו של החוף, לרבות הצבת שילוט ברור שיזהיר על הסכנות מפני הסלעים, או אף גידור של אותו קטע חוף ספציפי שבו מצויים הסלעים בהתאם לנסיבות המיוחדות של הסכנה, היא דרישה לגיטימית וסבירה המשרתת נכונה את האינטרס של הרוחץ ואת האינטרס הציבורי. יישומה על דרך זו בענייננו עשוי היה, לעניות דעתי, למנוע את אשר ארע.

אין מחלוקת כי בענייננו, לא המדינה ולא העירייה, ביצעו בדיקה שכזו, למרות הקלות היחסית בה ניתן היה לבצעה, ולכן, כך אני סבור, שהן הפרו את חובותיהן כלפי התובע.

למניעת ספק אדגיש: התרשלותן של המדינה ושל העירייה אינה טמונה בהפעלת שיקול דעת מוטעה, אלא נעוצה היא בעובדה שהפעלת שיקול הדעת לא התקיימה כלל.

ל"ח. האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות המדינה והעירייה, כאמור לעיל, לבין נזקיו של התובע?
הנתבעות סבורות כי אין קשר סיבתי בין המחדלים שהתובעים מייחסים להם לבין נזקו של התובע, וגם אם יימצא כי הן התרשלו הרי שהתנהגותו של התובע בנסיבות העניין, מנתקת קשר סיבתי זה.
לחלופין, טוענת כל אחת מן הנתבעות כי התנהגות רעותה בנסיבות הענין מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגותה לבין תוצאות התאונה.

אין בידי לקבל את עמדתן של הנתבעות.ו

הקשר הסיבתי העובדתי מתקיים במקרה שלפנינו, כדברי כב' השופט א. ברק (כתוארו אז), בפרשת ועקנין, בעמ' 134:
”הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים – הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי” (ההדגשות שלי - י.ג.).
לשם יישומו של מבחן זה – מבחן ה"אלמלא", אפריד את הדיון, בין המחדלים שצויינו, הקשורים לנושא "מסוכנות" קטע החוף, לבין המחדלים הנוגעים למצג שהוצג- לפיו הקטע נשוא ענייננו הינו מוכרז (השילוט, מבנה החוף, והמבנים המצויים בו).

ל"ט. לענין ההפרות הנוגעות ל"מסוכנות" החוף אני סבור שהוכח הקשר הסיבתי - עובדתי בין מחדליהן של המדינה והעירייה לבין ארוע התאונה. אילו היתה העירייה עושה כל שביכולתה כדי להפנות את תשומת לב המדינה למסוכנות החוף (או לפחות לבחינת מסוכנות זו), או אילו היתה העיריה נוטלת יוזמה ומתריעה על אופי הסכנות המצויות בקטע החוף, ואילו היתה המדינה מפקחת כהלכה על קטע חוף זה ומכריזה על "מסוכנות" קטע חוף זה, או לחילופין, אילו היתה המדינה מגיעה למסקנה שעל אף שקטע חוף זה אינו "מסוכן", הדעת נותנת שיש להוסיף בנסיבות הענין על השילוט הקיים, ומוודאת שיוצב במקום שילוט ברור ובולט המתריע על הסכנות, כי אז היה התובע לָמֵד על מסוכנות קטע החוף שבו ארעה התאונה, ואמצעים אלה היה בהם כדי למנוע את ארוע התאונה.

כך הם גם פני הדברים בכל הנוגע להפרות הנוגעות למצג ה"חוף המוכרז". אילו היתה העירייה עושה כל שביכולתה כדי לשנות את הכניסה אל החוף ולהעתיקה אל הצד הדרומי כך שהמגיע לחוף הים ימצא עצמו בחלק החוף המוכרז (כפי שבדיעבד אנו למדים שנעשה), מתקינה שלט מאיר עיניים במהלך המדרגות כדי להבהיר למשתמש בהן את הדרך הנכונה להגיע לחוף המוכרז (שמאלה), עושה כל שביכולתה כדי לסלק את המבנים המַטְעים (כהנחיות משרד הפנים), מוסיפה שילוט שיבהיר שקטע החוף (בו ארעה התאונה) איננו חוף מוכרז, ואילו היתה המדינה מפקחת כהלכה על קטע חוף זה, ונותנת דעתה על כך שהנחיותיה יבוצעו כהלכה, כי אז היה התובע למד על כך שקטע החוף הרלוונטי איננו חוף מוכרז.

אינני קובע שאילו ננקטו אמצעים אלה היה התובע אכן נמנע מלהיכנס אל קטע חוף זה, אך אילו היה התובע נכנס אל תוך המים ביודעו שקטע חוף זה אינו מוכרז, חזקה עליו שהיה מקפיד על אופן שחייתו, כגון שהיה נמנע מלהיכנס לעומק בו שחה עובר לתאונה, כפי שקבעתי, והיה שם ליבו לבחינת הסיכונים, ובהם גם קיומם של הסלעים.
לעניות דעתי : "הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי" (פסה"ד בענין ועקנין).

מ. עתה עליי לבחון גם את קיומו של הקשר הסיבתי-משפטי.
חכ***
****** ב"כ הנתבעות טוענים שגם אם יימצא כי הן התרשלו הרי שהתנהגותו של התובע בנסיבות הענין, מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגותן לבין ארוע התאונה.

לחילופין טוענת כל אחת מן הנתבעות כי רשלנות חברתה מנתקת את הקשר הסיבתי לגביה – רשלנות המהווה גורם זר ומנתקת את הקשר הסיבתי משפטי.
אין בידי לקבל טענות אלה.
”הקשר הסיבתי לא ינותק רק משום שאחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון. אלא היסוד המכריע באשָם נקבע על-פי תכונותיו, שבעטיין מוטלת החבות, ותכונות אלה ניתן לאתר על-פי מבחנים המשקפים שיקולים של מדיניות והם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הצפיות.”
(ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו פ"ד נ"ז(2) 785, בעמוד 791)

נזקיו של התובע בענייננו, מצויים לדעתי, בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעות. הן חייבות היו לצפות שכתוצאה ממחדליהן יכול וייגרם הנזק. יצירת תחושת ביטחון מַטְעה כלפי המתרחצים, אי-התקנת שילוט הולם, ואי-הכרזת חוף "מסוכן" ככזה, או לפחות אי- שקילת הכרזה כאמור, על-פי מבחני ההגיון והשכל הישר, אינן בגדר מאורע טבע בלתי רגיל או מעשה רצוני של אחר המנתק את הקשר הסיבתי.

נראה לי שלפי כל המבחנים המקובלים, אכן מתקיים הקשר הסיבתי בין מחדליהן של הנתבעות לבין נזקיו הנטענים של התובע.

אבהיר: ייתכן שהתנהגותו של התובע, אשר נכנס לרחוץ במים עמוקים בשעת הדימדומים, לוקה באשם תורם של ממש לנזק אשר אירע לו. יתכן שהתובע חייב היה להיות עירני יותר לשילוט שהיה במקום (גם אם השילוט לא הספיק בנסיבותיו המיוחדות של חוף זה), אולם התנהגותו של התובע כשלעצמה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. הוא הדין לדעתי גם לגבי רשלנותן של הנתבעות האחת אל מול רעותה.

מ"א. המבחן העקרוני לשיעור החלתו של האשם התורם הוא מבחן חלוקת האחריות, ובדברי בית המשפט העליון:
”על בסיס גישה עקרונית זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על-פי המבחן של 'מידת האשמה'. עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר”
(ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, בעמ' 81, ההדגשה שלי- י.ג.).

את מידת אשמו התורם של התובע בענייננו, הייתי מעמיד על שיעור של 30%, לפי הערכתי.

אָשָם זה מתגבש נוכח העובדה כי למעשה מי שנכנס לרחוץ במי הים, לא כל שכן בשעת דמדומים, למים עמוקים הרחוקים עשרות מטרים מקו החוף, ומסוכת ההצלה, חייב להבין שיכולתם של שירותי ההצלה להצילו פוחתת באורח משמעותי. זהו הסיכון שלקח על עצמו התובע, ואין מנוס מכך שייאלץ גם הוא לשאת בחלוקת האחריות.

מ"ב. העירייה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, כב' השופט א' אסא ז"ל, תא (נצ') 52/87 שלמה בן סימון נ' קיבוץ האון, פ"מ תשנ"ב(2), 365, מיום 17.11.91, שם נדחתה תביעתו של חייל שקפץ למימי הכנרת ונפגע בראשו מקרקעית האגם.

ואולם, שם נקבע כי החייל קפץ אל הכנרת מקיר אבנים שהיה מגודר לכל אורכו, וכי היה במקום שילוט ברור שהזהיר על הסכנות בכניסה ובקפיצה אל המים. וכדבריו של כב' השופט א. אסא ז"ל:
”ראוי רק לחזור ולציין, כי התובע לא נפגע מכל מוקד סיכון שעמד בדרכו תוך שימוש במתקן המותר לשימוש בחוף האון, הוא לא נתקל באבן, או שוחה, או בור שניקרו בדרכו ושאותם היה על הנתבע לסלק, אלא הוא הגיע לאן שהגיע ביזמתו ועל פי החלטתו ובניגוד לכל איסור שחל עליו להגיע למקום זה.”
(שם, עמ' 385).

המדינה סומכת ידיה על פסק –דין שיצא מלפני חברי, ס. הנשיא כב' השופט ש. ברלינר בת"א (חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק, פ"מ, תשס"ב(1) 865, שם נדחתה תביעתו של התובע, חבר קיבוץ, אשר נכנס אל המים בחוף כורסי שבכנרת. התובע נכנס אל המים במקום בו הם הגיעו לגובה ברכיו וקפץ קפיצת ראש קדימה. ענייננו שונה בבירור שהרי כפי שקבעתי התובע לא קפץ, אלא פגיעתו אירעה תוך כדי שחייתו במים.

גם המיקום של התובע בעומק המים (בענייננו המים הגיעו עד לכתפי התובע), הינו שונה בתכלית בין שני המקרים.

הוא הדין באשר ל-ע"א 7240/97 אבו סאלח אלהיג'א נ' עיריית עכו, מיום 27.6.99 (פורסם באתר נבו), שם אישר בית המשפט העליון את קביעותיו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט א. אסא ז"ל) מקום בו נדחתה תביעתו של אדם שנחבל קשות כתוצאה מפגיעה באדם שוחה.
ואולם, שם מדובר היה במצב דברים שבו הנפגע קפץ משלד של אניה טבועה שהיה ממוקם כ- 25 מטר מן החוף, ועל פי קביעותיו של של בימ"ש קמא היה החוף חוף אסור לרחצה, מגודר עם שער, ובו שלטים האוסרים על רחצה במקום. ענייננו שונה.

מ"ג. בעניין חיטיבשוילי שהובא לעיל, ע"א ירושלים 6181/99, קבע ביהמ"ש המחוזי בירושלים את אחריות העירייה והמדינה ללא אשם תורם כלשהוא (לעומת קביעתו של ביהמ"ש השלום שם, אשר הטיל על המנוח 50% אשם תורם). באותו ענין הגיע המנוח, שבועות מספר לפני פתיחת עונת הרחצה, יחד עם שני חברים ושלושה קטינים, לחוף שנקבע כי הוא חוף מוכרז.
ההחלטה לפטור את המנוח מאשם תורם כלשהוא, בענין חיטיבשוילי, היתה נעוצה בעובדה כי הלה קיפח את חייו, שעה שנחלץ להצלת קטינים, שנסחפו בזרם. בית המשפט קבע כי בנסיבות שנוצרו שם, לא ניתן היה לצפות להתנהגות אחרת מזו שנקט בה המנוח.

מ"ד. ענייננו שונה הואיל ומחומר הראיות עולה לכאורה שהתובע רחץ עוד קודם לתאונה בחוף "נוף ים", אם כי לגבי מידת היכרותו את החוף והזמנים בהם ביקר התובע בחוף, חלוקים הצדדים.

אני מפנה לדבריה של גב' לימור כץ בתמליל (נ/46, עמ' 14), כאשר אמרה שהיא והתובע היו כמה פעמים קודם לכן בחוף זה.
יחד עם זאת, מסופקני אם אדם שאינו מודע לסלעים המצויים בקטע חוף זה, ולסכנה הנשקפת, אמור להבחין בקיומם בעת שחייתו.

בסעיף 1.5 של סיכומיו טוען ב"כ הנתבעת מס' 1, שמן המים בולטים סלעים נראים לעין, שכל בר דעת יכול להבחין בהם ולדעת מהי הסכנה הטמונה בכניסה למים באיזור מסולע כגון זה. ב"כ הנתבעת מס' 1 מפנה לתמונה נ/1, ולתמונות המצויות במסגרת המוצגים ת/6 ו-ת/7, וכן ת/32 ו-ת/33, ולעדויות שונות.

טענה זו של ב"כ הנתבעת מס' 1 אינה מקובלת עליי.
הסלע או הסלעים הנראים במוצגים אליהם מפנה ב"כ הנתבעת מס' 1, הם סלעים המצויים בקרבה לקו המים, ולא מהם נפגע התובע. שחייתו של התובע היתה בעומק המים, מספר עשרות מטרים מקו החוף, והסלע ממנו נפגע לא היה, איפוא, מן הסלעים שבקרבת קו המים אלא מן הסלעים שבעומק המים. סלעים אלה אינם ניכרים ובולטים לעין.

אני מפנה לעדותו של המודד, מר יצחק אברבוך, בעמ' 62 לפרוט', כשציין שהוא העריך את הסלע בו נתקל התובע במרחק של כ-40 מ' מקו המים, וכאשר נשאל האם ראה את הסלעים בהיותו על החול, השיב:
”את הצללית, הגלים כל הזמן זזים, רגע אחד אתה רואה צללים, ואח"כ כשיש קצף או גל יותר גבוה הסלע מוסתר .....”

וכמו כן אני מפנה לדבריו של הד"ר פיק, בעמ' 477 לפרוט', כאשר נשאל האם אי אפשר לראות סלע ממרחק של 100 מ', והשיב:
”אפשר גם לפספס או אפשר גם לא לראות סלעים. גם בתנאי ים מסויימים, לדוגמא, כשהמים שקטים....”

לכן, מסקנתי היא שהסלע או הסלעים מהם נפגע התובע, לא היו ניכרים ובולטים לעין מעל פני המים.

לעומת זאת, אני סבור שללא ספק אדם הנכנס לרחוץ במעמקי מי הים, לא כל שכן בשעת דמדומים, במיקום הרחוק מספר עשרות מטרים מקו החוף, ומסוכת ההצלה, ולאחר שעות הרחצה [ובכך סביר להניח כי ניתן להבחין על –ידי התבוננות במספר הרוחצים בים ההולך ופוחת עם חלוף הזמן, גם אם לא שמע התובע את מערכת הכריזה], נוטל הוא על עצמו סיכון מסוים.

חובתו של התובע היתה, בנסיבות העניין, במיוחד לאור שעת שחייתו והעומק אליו הוא נכנס, לנקוט מאמצים סבירים במטרה לברר ולבדוק האם שחייתו בטוחה.
כך, למשל, יכול היה התובע להתקרב אל עבר סוכת המציל, לבחון את צבע הדגלים המתנוססים על סוכת ההצלה, וכן להתקרב ולנסות לשמוע את מערכת הכריזה המודיעה על סיום שעות הרחצה.

מכאן מסקנתי לפיה נושא התובע בתרומת רשלנות בשיעור של 30%.

מ"ה. אין מקום, לעניות לדעתי לקבוע שיעור אחריות שונה של העירייה מחד גיסא, והמדינה מאידך גיסא, במערכת היחסים הפנימית שבינן לבין עצמן. מחדליה של העירייה בוודאי שאינם קטנים ממחדליה של המדינה, ולהיפך. כל אחת מנתבעות אלה הפרה את החוליה בשרשרת שהיתה עשויה להביא למניעת התאונה. לפיכך סבורני, כי נכון יהיה בנסיבות הענין שהעירייה והמדינה תישאנה בחבותן כלפי התובע כמעוולים יחד (סעיף 11 של פקודת הנזיקין) ואילו במערכת היחסים הפנימית שבינן לבין עצמן כל אחת מהן תישא ב-50% מן החבות.

מ"ו. סוגיית הכיסוי הביטוחי (הנתבעת מס' 2):

כאמור לעיל, טוענת הנתבעת מס' 2, הלא היא חברת הביטוח של העירייה, כי אם תוטל חבות על העירייה אין זו מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח. ומכל מקום, גם אם ייקבע כי החבות מכוסה על-ידי הפוליסה הרי שלא קמה חבות לחברת הביטוח לשפות את העירייה וזאת בשל הוראת הפטור הקבועה בסעיף 9 לרשימת הפוליסה, נ/49.

לטענת חברת הביטוח מקרים כבענייננו הוחרגו מן הכיסוי הביטוחי.

בסוגיה זו העידו בפני
י העד מר עוזי כרמי, סוכן הביטוח של עיריית הרצליה
ושלוחה של חברת הביטוח (עמ' 793 עד 805 לפרוט') וכן העדה, עו"ד הגב' לאה סדובניק, שהיא מנהלת מחלקת בינוי ונכסים בעיריית הרצליה
(עמ' 806 עד עמ' 842 לפרוט').

מ"ז. עיקר המחלוקת בין העירייה לחברת הביטוח, נסבה סביב הפרשנות שיש ליתן להוראות רשימת הפוליסה, נ/49, ולכן אביא את ההוראות הרלוונטיות ככתבן וכלשונן:
"הכיסוי הביטוחי כולל בין השאר את הפעילויות המתוארות להלן ללא מתן הודעה מראש:
1. כל הפעילויות של העירייה ללא יוצא מן הכלל ו/או תחת חסותה ו/או באישורה ו/או בידיעתה, מעשים מחדלים או ארועים שבוצעו או נעשו על ידי המבוטחים או על ידי עובד/עובדים כלשהם או של בן אדם/ בני אדם שבשירות המבוטחים כולל קבלנים עצמאיים במהלך ביצוע פעולותיו של המבוטח, תפקידיו או סמכויותיו בין אם על פי חוק ובין אם על פי חוזה אשר עשויים להיות יסוד לתביעה / תביעות על ידי צד שלישי/ צדדים שלישיים.
2. מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריותם החוקית כלפי צד שלישי של עובדי הרשות ונבחרי הצבור בגין מעשים או מחדלים שהתרחשו, במהלך ביצוע תפקידם עבור המבוטחים.

בהמשך נכתב:

"מוצהר ומוסכם בזה כי הפוליסה כפופה לשינויים ולהרחבות כדלקמן:
1. ...
6. הפוליסה הורחבה לכסות חבות בגין שלטים המוצבים ע"י המבוטח ו/או מטעמו.
...
9. למען הסר ספק ומבלי לפגוע בכלליות האמור מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם הפעלת ו/או החזקת חופי רחצה, בריכות שחיה, מותנה בהימצאות מציל מוסמך במקום. הכיסוי לפי סעיף זה אינו חל על פעילות כלשהיא בים למעט נזק גופני שנגרם בעת פעולת הצלה למשתתפים ברחצה בים. "

מ"ח. חברת הביטוח טוענת, כי פעילות הרחצה של התובע במי הים בקטע החוף הלא מוכרז אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת סעיף 1 לפוליסת הביטוח, שכן פעילות זו אינה במסגרת פעילויות העירייה. לטענתה, גם אם ייקבע כי החבות במקרה דנן היא מן הסוג המכוסה על-ידי פוליסת הביטוח, הרי שלא קמה חבותה של חברת הביטוח לשפות את העירייה, לאור הוראת סעיף 9 לפוליסה. כל זאת משהוכח שהאירוע, שהינו לכל הדעות "פעילות כלשהיא בים", התרחש בקטע החוף שמחוץ לאזור המסומן כמותר לרחצה, וברי שלא היה במקום "מציל מוסמך" מטעם העירייה, כדרישת סעיף 9 הנ"ל ומכאן שפטורה חברת הביטוח מכל חבות.

העירייה מנגד טוענת שהגדרת הכיסוי הביטוחי בסעיף 1 לרשימת הפוליסה כוללת את כלל פעולותיה של העירייה, ולכן גם אם מקורה של חבות, זו או אחרת, שתוטל על העירייה אינה מצויה ברשימת ההרחבות והשינויים (כפי שהובאו לעיל), הרי שחבות כאמור תהיה מכוסה.

מוסיפה וטוענת העירייה כי טענות המבטחת בדבר בחינת הכיסוי הביטוחי על-פי סעיף 9 של הרשימה אינן רלוונטיות שכן המדובר הוא בענייננו בתאונה שאירעה בחוף נייטרלי, ולא חוף מוסדר, ואילו סעיף זה עוסק בחופים מוסדרים. החרגת הכיסוי הימי בפוליסה מתייחסת, כך טוענת העירייה, רק לפעילויות יזומות של העירייה, ולא לשהותם של מתרחצים בים.

לטענת העירייה לב ליבה של המחלוקת נשוא ענייננו, הינן הטענות שאותן מעלה התובע כנגד מחדליה של העירייה, ומכאן שגם לפי גירסת המבטחת יש תחולה לפוליסה.

מ"ט. הוצג בפני
י נ/47, שהינו מיפרט הביטוח הקובע את תנאי הביטוח לעיריית הרצליה
משנת 1987, ומכוחו הוצאו פוליסות הביטוח בשנים שלאחר מכן.

סעיף 10 בתוספת המפרטת את הכיסוי הביטוחי, נ/47, קובע כי:
”למען הסר ספק ומבלי לפגוע בכלליות האמור מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם הפעלת ו/או החזקת חופי רחצה, בריכות שחייה”
סעיף זה, כפי שעינינו רואות, אינו מאבחן בין סוגי החופים ואינו מאזכר את חובת הימצאותו של מציל בחוף כתנאי לקיום תחולת הפוליסה.

בהתאם למיפרט נ/47, הוצאו ברבות השנים (1988-1991) פוליסות הביטוח אשר "שתקו" אף הן, בכל הנוגע לדרישת הימצאות מציל בחוף כתנאי לכיסוי הביטוחי.
לפיכך מוסיפה העירייה וטוענת כי לפוליסה הוכנס סעיף 9 אשר ב-נ/49 נשוא ענייננו בשנת 1992, ללא ידיעת העירייה, וללא הסכמתה, ובהיות שינוי זה בבחינת שינוי ההיקף הביטוחי, היה על המבטחת לקבל את הסכמת העירייה בטרם יבוצע השינוי.

נ. ההלכה הנוהגת היא שפרשנות פוליסת ביטוח ראוי שתיעשה, ככלל, בכפוף לכללי הפרשנות הנהוגים בעניינם של חוזים רגילים. (עיינו, למשל, ע"א 2341/91 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 389 וכן ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 666, 671).

בהתאם לכך תפורש הפוליסה בתחילה מבחינה "סובייקטיבית", שתיעשה: "לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה" (סעיף 25 לחוק החוזים), ואם לא יעלה הדבר יפה, הרי שיהא עלינו לבחון את פוליסת הביטוח בהסתכלות "אובייקטיבית", תוך התבוננות בעיני המבטח והמבוטח ה"סבירים" (עיינו לעניין זה בע"א 4688/02 חזי כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ מיום 4.1.05 (פורסם באתר נבו) וכן א. ברק, פרשנות במשפט - כרך רביעי: פרשנות החוזה (תשס"א-2001) 395, ובנוסף בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 ).

נ"א. בחינת מהותה של הפוליסה אשר בפני
נו מוליכה, לעניות דעתי, למסקנה לפיה יש לדחות את טענות חברת הביטוח.
תכלית הפוליסה הנוגעת לענייני החופים, כפי שהיא נלמדת מן ההצעה לביטוח (משנת 1987), נ/47, היתה לבטח את העירייה עבור כל פעילויותיה במסגרת החופים אשר בתחומה. אשוב ואזכיר את סעיף 10 למיפרט האמור (נ/47), שקבע: "למען הסר ספק ומבלי לפגוע בכלליות האמור מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם הפעלת ו/או החזקת חופי רחצה, בריכות שחייה" (ההדגשה שלי – י.ג.).
אני גם מפנה לעדותו של סוכן הביטוח, העד מר עוזי כרמי, ידה הארוכה של חברת הביטוח, שהעיד כך:

"ש. האם הסיכונים שמתוארים במפרט הם הסיכונים והכיסויים שהתבקשת לבטח (מפנה לנ/47), הם הסיכונים שביטחת בחברת אליהו?
...
ת. כן זה אותם סיכונים"." (עמוד 796 – 797 לפרוט' ).

השאלה הטעונה בירור היא, מהי תכליתה של הפוליסה התקפה לשנת האירוע, (1993)? דהיינו, מה תכליתה של הפוליסה לאחר הוספת סעיף 9 לפוליסה (נ/49), בדגש על דרישת המציל ו"פעולות הצלה"?

הפרשנות שמציעה חברת הביטוח לפיה מטריית הכיסוי הביטוחי, בכל הנוגע לחופי רחצה, פרושה על העירייה רק בחופים מוכרזים, ורק בשעות הימצאותו של המציל בהם, בגין נזקים שנגרמו עקב פעולות הצלה - אינה מקובלת עליי ולדעתי אינה עולה בקנה אחד לא עם "ההיסטוריה הביטוחית של הצדדים" ולא עם ההיגיון והשכל הישר.

נזכור כי "כאשר סעיף פטור בפוליסה לוקה באי בהירות, עדיף הפרוש המקיים את חיוב חברת הביטוח, קל וחומר כאשר זהו גם הפירוש, הנראה הגיוני יותר וצודק יותר מן הפירוש, השולל את חבות חברת הביטוח". (ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר, פ"ד לז(3)589). נטל ההוכחה לכך שהמקרה הנדון בענייננו הוחרג מן הפוליסה, מוטל על כתפי המבטחת (עיינו רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450 וכן ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177), ו-ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון, מיום 5.10.06).

נ"ב. בענייננו, מדובר בפוליסה רחבת היקף שנועדה לכסות חבויות הנוצרות בשטחה של הרשות המקומית, עיריית הרצליה
.
טענותיה של חברת הביטוח בענייננו, אם תתקבלנה, משאירות למעשה את חופי העירייה ברובם המוחלט ללא כיסוי ביטוחי הואיל ומרבית החופים אינם מוכרזים.
גם את החופים המוכרזים מסייגת פרשנות זו לעונת הרחצה בלבד ולשעות הרחצה (דהיינו, כאשר נוכח במקום מציל מוסמך). סייג נוסף מסייג כיסוי צר זה אך ורק לפעולות שנעשו תוך ניסיונות הצלה.

כיסוי צר שכזה אינו עולה בקנה אחד עם מגוון ההתחייבויות הביטוחיות שנטלה על עצמה חברת הביטוח, ואינו עולה גם בקנה אחד עם מיפרט הביטוח משנת 1987 (נ/47).

על הלך רוחם של הצדדים ביחס לפרשנותו של סעיף 9, בפוליסה נ/49, העידה עו"ד הגב' לאה סדובניק, מנהלת מחלקת בינוי ונכסים בעיריית הרצליה
מאז שנת 1985:
”בעיני אני חושבת שגם בעיני המבטח, למעט שהמצב אינו נוח לו, לא יעלה על הדעת שהוא סבור שאני מבטחת חופים מוכרזים בלבד. הרי השטח המבוטח הוא שטחה המוניצפלי של העיר הרצליה
וכל העיר הרצליה
מבוטחת כלפי צד ג', ולא יעלה על הדעת שהיה בכוונת מישהו ואני אוסיף ואומר שגם לא בעיני המבטח, שהוא היה סבור שהוא יכול לבטח 5 או 6 חופי רחצה מוכרזים כשכל הקטע של כל חוף מוכרז הוא 150 מ' ויש 5 או 6 חופים מוכרזים. לא ייתכן שהשטח שלנו שהוא כ – 9 ק"מ של חוף מישהו התכוון כולל המבטח להשאירו בלתי מבוטח.”
(עמ' 807 לפרוט')

אוסיף שחברת הביטוח לא הציגה בפני
י כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי להעיד כי אכן הוכנס חריג מהותי שכזה בתנאי הפוליסה. כך, למשל, ניתן היה לצפות שצמצום מעין זה בכיסוי הביטוחי, הביא לירידה כלשהיא של פרמיית הביטוח בשנה הרלוונטית, או הביא, למשל, ל"פיצוי" על ידי הרחבת הכיסוי הביטוחי בתחומים אחרים.

סוכן הביטוח, מר עוזי כרמי, הבהיר במסגרת החקירה הנגדית כי הכוונה היא לפוליסה כללית המכסה רשלנות של העירייה בתחומה.

"ש. עובר ילד ברחוב ונתקל בברזל ונניח שביהמ"ש יטיל חיוב כספי על העירייה בהבנתך הפוליסה (צ"ל את הפוליסה - י.ג.) ומה שהתבקשת לרכוש עבור העירייה צריך (צ"ל: זה צריך- י.ג.) לכסות ?
ת. פוליסה צד ג' מכסה רשלנות. אם ביהמ"ש יקבע שיש רשלנות אז הפוליסה מכסה.
ש. נניח שאדם נכנס בלילה לחוף שאסור לרחצה בניגוד לחוק, והוא טובע או נפגע, והוא מגיש תביעה וביהמ"ש קובע שיש אחריות על העיריה, האם האחריות הזאת של העירייה בתוך הפוליסה
ת. מהגיוני. (צ"ל: הגיוני – י.ג.) אם ביהמ"ש קבע ברור שאם קבע שיש רשלנות זה סעיף שמחייב את הביטוח. את זה הפוליסה כיסתה. " (עמ' 805 לפרוט' – ההדגשה שלי י.ג.).

כך גם הבהירה עו"ד הגב' לאה סדובניק, מנהלת מחלקת בינוי ונכסים בעיריית הרצליה
עוד מאז 1985: "...רכשתי את הפוליסה שבאה לכסות את החבויות העירוניות. והיה וביהמ"ש יכריע שחלה עליי חבות אני מצפה שפוליסת הביטוח שרכשנו באליהו תכסה" (עמוד 821 לפרוט'). ובהמשך הוסיפה ש"זה לא חשוב היכן זה קורה אם זה בחוף מוכרז או לא מוכרז" (עמ' 822 לפרוט')

נראה לי, איפוא, שפרשנותה של חברת הביטוח לפוליסה אינה עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים עובר להתקשרות.

נ"ג. את מטרת הצדדים בהוספת סעיף 9 זה (או לכל הפחות את כוונת חברת הביטוח) יש לפרש כרצון להחריג את הכיסוי הביטוחי לגבי פעילויות ספורט יזומות שמארגנת העירייה בתוך הים.
כוונה זו נלמדת, בין היתר, מן הפוליסה הראשונה שהוצאה בעקבות מפרט ההצעות לביטוח שהוציאה העירייה בשנת 1987 (1987-1988) (עיינו מוצג נ/48). שם הורחבה הפוליסה לכסות גם פעולות תרבות, חברה וספורט המאורגנות על-ידי העירייה (סעיף 7 לפוליסה), וכן כיסתה הפוליסה (נ/48) אחריות לחופי הרחצה (סעיף 9).

יחד עם זאת הופיע סעיף 14 שהחריג פעילויות ספורט שמקיימת העירייה בתוך הים ובלשונו: "מוצהר ומוסכם בהמשך לתנאים והרחבות הכיסוי לפי הפוליסה לפעילויות ספורט אינו חל לפעילות כלשהיא בים, למעט נזק גופני שנגרם בעת פעולות הצלה למשתתפים ברחצה בים". (ההדגשה שלי - י.ג.).

נוסח זה נשמר ברבות השנים, ובשנת 1992 הושמט סעיף 14 הנ"ל, ובמקום המילים "לפי הפוליסה לפעילויות ספורט" מופיעות בפוליסה זו המילים "הכיסוי לפי סעיף זה".

בלשון סעיף 9 סיפא הרלוונטי לענייננו התקבל: "......... הכיסוי לפי סעיף זה אינו חל על פעילות כלשהיא בים למעט נזק גופני שנגרם בעת פעולת הצלה למשתתפים ברחצה בים. "

עו"ד הגב' לאה סדובניק הסבירה זאת כך: "אוסיף שהסעיף 7 לפוליסה של 87 שעו"ד קפלנסקי הקריא לי מדבר על פעולות חברה וספורט שמאורגנות על-ידי המבוטח. בסעיף 14 כשבא לסייג בים את פעילויות הספורט הכוונה היא לאותו סיוג של פעולות ספורט שמאורגנות על ידי העירייה. אין הכוונה שפעילויות ספורט בים שאנשים יצרו לעצמם לא מכוסות. הכוונה בפעילויות ספורט שהעירייה יוזמת. ברבות הימים כשהעירייה יזמה פעילויות ספורט בים יזומות ע"י העירייה יידענו את חברת הביטוח וקיבלנו כיסוי". (עמ' 824 לפרוט').

אם כך, נמצאנו למדים, כי לא זו בלבד שככל הנראה זו היתה כוונת הצדדים, אלא יש להוסיף כי במשך השנים פעלה העירייה בכפוף להסכמה זו.

פרשנות זו לפיה הוחרגה הפוליסה אך לגבי אותם אירועים ופעילויות שמארגנת העיריה בחופי הים הולמת, לדעתי, גם את כוונתם ה"אובייקטיבית" של הצדדים. מבטח סביר שמקבל על עצמו כיסוי ביטוחי נרחב לאחריות העירייה על כל שטחיה, מבין ומודע לכל אותן פעילויות שהעירייה עושה, וחייבת לעשות, במסגרת אחריותה המוניציפלית, ופעילויות אלה מוכן המבטח לבטח.

יחד עם זאת, לגבי אותן פעילויות יזומות הנעשות על-ידי המבוטח, שלגביהן אין המבטח יכול לצפות את היקף הסיכון הביטוחי, דורש המבטח התייחסות מיוחדת.

כך אכן נעשה, בתחילת חייהן של פוליסות הביטוח נשוא ענייננו. המבטח הסכים לקבל על עצמו את כיסויין של כל פעילויות הספורט היזומות של העירייה, למעט אלה שמתבצעות בים. וכך ראוי לפרש כוונה זו גם בפוליסה הרלוונטית לענייננו.

נ"ד. הוא הדין גם לגבי עמידתה הלשונית של המבטחת על סעיף 9 רישא לפוליסה והתנאי המופיע בו, דהיינו, חובת הימצאות המציל.
"למען הסר ספק ומבלי לפגוע בכלליות האמור מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם הפעלת ו/או החזקת חופי רחצה, בריכות שחיה, מותנה בהימצאות מציל מוסמך במקום." (מוצג נ/49).

כאמור, טוענת המבטחת כי המדובר הוא בסייג ביטוחי המצמצם את החבות הביטוחית לאירועים שאירעו רק בחופים בהם ישנו מציל, משמע, חופים מוכרזים.

אין בידי לקבל טענה זו. אסביר:
אם אכן אין אנו עוסקים רק בפעילויות ספורט, אלא רצונה של המבטחת היה לסייג את תחולת הכיסוי של הפוליסה לחופים מוכרזים, הרי שלא היתה המבטחת צריכה להוסיף את דרישת המציל הואיל ודרישה זו היא דרישת המחוקק, (כשמדובר בחוף מוכרז), ומשכך הרי תנאי זה היא מיותר.

אוסיף שלדעתי דרישה זו (כלומר, הדרישה להימצאות מציל), עומדת בניגוד לטענות המבטחת לפיהן אין הפוליסה מכסה אירועי טביעה או פגיעה בתוך המים, למעט אירועים שנעשו במהלך נסיונות הצלה.
חזקה על המבטחת שלא היתה דורשת הצבת מציל בחוף לולא היתה הפוליסה מכסה סיכונים כלליים בתוך הים. משכך הרי הדרישה להצבת מציל מביאה אותנו למסקנה ההגיונית שהפוליסה נשוא ענייננו מכסה סיכונים המתרחשים בתוך הים.

אם כך נשאלת השאלה למה בכל זאת הוספה דרישת המציל?
תשובה אפשרית לכך, לאור העדויות שהובאו, היא שייתכן וכוונת הצדדים הייתה להחריג חופים שבהם הרחצה הוגדרה כ"מסוכנת" על פי חוק. וכך העיד סוכן הביטוח, מר עוזי כרמי:
"ש. כשהעירייה ביקשה להתקשר עם אליהו בפוליסת ביטוח התכוונת שהעירייה לא רצתה לבטח חופים שאסור לרחוץ בהם. זה מה שהתכוונת?
ת. נכון. אני התכוונתי למה שכתוב בפוליסה. לכבודו יש את הפוליסה." (עמ' 804 לפרוט').

אינני סבור שעמידה לשונית זו על לשון הפוליסה עולה בקנה אחד עם כוונתם האמיתית של הצדדים. מכל מקום, גם אם כוונתם האמיתית של הצדדים היתה להחריג מן הפוליסה חופים שהוכרזו כ"מסוכנים", הרי החוף נשוא ענייננו לא הוגדר "חוף מסוכן", אלא כחוף שאינו מוכרז, אשר כאמור "נחזה" כמוכרז.

נ"ה. לתוצאה זו, לפיה קיים כיסוי ביטוחי לאירוע נשוא ענייננו, אנו מגיעים, לעניות דעתי, גם על-ידי עיון בסעיף 6 לפוליסה הרלוונטית (נ/49) שזו לשונו:
"6. הפוליסה הורחבה לכסות חבות בגין שלטים המוצבים ע"י המבוטח ו/או מטעמו.". גם בענין זה מציעה המבטחת פרשנות מצמצת משלה לפיה סעיף זה אינו מכסה רשלנות עקב יצירת מצג רשלני הנוצר באמצעות השלטים, ולטענתה המדובר הוא בסעיף המכסה נזקים שנגרמו כתוצאה ישירה פיזית ע"י שלטים שהוצבו על-ידי העירייה.

אין בידי לקבל טענה זו של המבטחת.

"בבוא בית המשפט לפרש תניה בחוזה אל לו להיות כבול למובן המילולי הצר של המילים, שעה שראיית החוזה כמכלול, על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המילולי הרגיל של הדברים" (עניין אפרופים, ע"א 4628/93 מ"י נ. אפרופים, פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 273).

לעניות דעתי יש לקרוא סעיף זה כמחיל את החבות הביטוחית, לא רק בגין "שלטים המוצבים ע"י המבוטח ו/או מטעמו.", אלא גם בגין "שלטים שהיו צריכים להיות מוצבים ולא הוצבו" וגם שלטים שהוצבו "שלא במקומות שהיו צריכים להיות מוצבים", כפי שאכן אירע בענייננו.

פרשנות שכזו היא פרשנות מילולית ומשפטית התואמת נכונה, לעניות דעתי, את ציפיותיה הסבירות של עיריית הרצליה
בנסיבות פוליסה זו, כפי שעלה מן העדויות שהובאו, כאמור כבר לעיל, וכן מכוונותיה האובייקטיביות של עירייה סבירה בכל הנוגע לפוליסת ביטוח כמעין זו.

משכך קבעתי, מתייתר הצורך לדון בטענות העירייה לפיהן חל שינוי בהוראות הפוליסה בשנת 1992 ללא ידיעתה וללא הסכמתה. בכך גם התייתר הצורך לדון בנפקותו של שינוי "חד צדדי", ובצורך שהיה לקבל את הסכמת העירייה לגביו.

בטרם סיום פרק הכיסוי הביטוחי, אזכיר את הפסיקה לפיה, כאשר נוסח הפוליסה אינו בהיר די צורכו, וכאשר אין הוא חד- משמעי, יש לפרש את המסמך כנגד מנסחו, שהוא בדר"כ המבטח, ובמקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח, עיינו:
ע"א 3128/94 בית הכנסת רמת-חן נ. סהר, פ"ד נ' (3), 281, בעמ' 299-298, וכן ע"א 2016/00 רוזנצוייט נ. רוזנבליט, פ"ד נ"ו (1), 511, בעמ' 527-528, וכן ע"א 5775/02 נווה גן נ. הפניקס, פ"ד נ"ח (2) 307, בעמ' 313-314.

בענייננו, הצבעתי על כך שהפרשנות המילולית המשפטית של המסמך תואמת את ציפיותיה הסבירות של העירייה, כעולה מן העדויות שהובאו, וכעולה מן הכוונות האובייקטיביות של עירייה סבירה בכל הנוגע לפוליסה מעין זו.
מכאן, שעל המבטחת (הנתבעת מס' 2) לכסות את חבותה של העירייה (הנתבעת מס' 1), בכל הנוגע לתאונה נשוא הדיון כאן (גם בהתאם לעתירה שבהודעה לצד שלישי), לפי שיעור חבותה של העיריה (בניכוי השתתפותה העצמית של העירייה), בהתאם לפוליסה נ/49.
נ"ו. בטרם אדון בנזק אוסיף מספר מילים. חופי הים הינם משאב טבע ייחודי המהווה עבור הציבור בארצנו, כמו גם בשאר העולם, חלק בלתי נפרד מהויית הבילוי והפנאי. יחד עם זאת, ראוי לזכור שלעתים הים דומה יותר לערפל, וכמוהו כעולם נסתר, אשר מבעדו לא ניתן להבחין מה נמצא בתוכו: האם אלה זרמים מסוכנים? או אולי סלעים מסוכנים?

אציין עוד שבמהלך ביקורי בחוף, ביום 30.8.04, התחוור לי כי חניון "נוף ים" כמו גם הדרך המובילה אל הכניסה לחוף המוכרז, הועתקו דרומה וכעת מובילה הדרך את המתרחץ, היישר אל חלק החוף המוכרז. טוב עשתה המדינה, בצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן בים המלח ובים סוף) התשס"ד 2004, אשר ביטל את צו הסדרת מקומות הרחצה מ-1982, בהכריזה על חלקו הצפוני של חוף "נוף ים" כ"חוף אסור לרחצה".

סמוך אני ובטוח כי הרשויות עושות ויעשו כל שביכולתן להבטחת שלמות גופם של הרוחצים. פעולות אלה משרתות נאמנה לא רק את אינטרס הרוחצים, אלא אף ובעיקר את אינטרס המדינה כולה להבטחת שלום תושביה ושמירה על ביטחונם גם בשעות הפנאי.

נ"ז. גובה הנזק:
בסוגיה זו, העידו מטעם התביעה המומחה השיקומי, פרופ' א. עורי (עמ' 101 עד עמ' 124 לפרוט') אשר הגיש חוות דעת בסוגיית השיקום (ת/16 ות/17), הגב' איילה שיפמן, מרפאה בעיסוק (עמ' 125 עד עמ' 148 לפרוט') אשר הגישה חוות דעת (ת/18), העד מר ר. ברקובסקי, שמאי מקרקעין, אשר הגיש חוות דעתו (ת/19) ונחקר עליה (עמ' 152 עד עמ' 161 לפרוט'). הוגשה בפני
י חוות דעתה (ת/20) של הגב' א. חיימי-מייזנר, פיזיותרפיסטית, ושמעתי את עדותה (עמ' 162 עד עמ' 175 לפרוט').

עוד העידו מר דניאל מור, מומחה לאביזרי רכב לנכה (עמ' 231 עד עמ' 239 לפרוט' אשר הגיש את חוות הדעת ת/24), מר יעקב מעוז, מומחה לעלויות ציוד שיקומי (חוות דעתו ת/25 ועדותו בעמ' 240 עד עמ' 243 לפרוט'), מר ה. רייס, רוקח (חוו"ד ת/38 ועדותו מעמ' 320 עד עמ' 327) והגב' מענית שלזינגר אשר הגישה חוות דעת לעניין כח אדם סיעודי ת/39, ואף העידה (עמ' 347 עד עמ' 356 לפרוט').

כמו-כן העיד התובע כפי שציינתי לעיל מלבד על שאלת האחריות גם על מצבו הרפואי וצרכיו, וכן העידו על כך אביו ואמו. עוד העיד עמיתו של התובע לעבודה, העד מר חנן לביא (עמ' 362 עד עמ' 374 לפרוט') וכן העיד מר י. וינקלר, סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת רפא"ל (עמ' 414 עד עמ' 426 לפרוט'), אשר הגיש חוות דעת בענין ההשתכרות (ת/44).

הוגשו חוות הדעת של מר משה קצין לענין מכונת כביסה וייבוש (ת/116), לענין ניידות (ת/117), לענין מחשב ת/118, ולענין מזגן (ת/119). הוצגו שאלות בכתב למר קצין (ת/120) והוא השיב עליהן (ת/121).

מטעם ההגנה העידו בסוגיית גובה הנזק, המומחה מר ג. האס עובד סוציאלי (עמ' 592 עד עמ' 630 לפרוט') אשר הגיש את חוות דעתו שסומנה נ/38 ובנוסף העיד פרופ' פבלו סולסי, מומחה שיקומי, אשר נחקר על חוות דעתו נ/40 ו-נ/41 (עמ' 633 עד עמ' 651 לפרוט'). הוגשה חוות דעתו של פרופ' יורם לבוא, מומחה לרפואה פנימית, נ/43, שגם מסר עדותו בבית המשפט (עמ' 718-725 לפרוט'). הוגשו חוות דעת של מר ב. מוגילבקין בענין ניידות (נ/82) ולענין מזגן (נ/83), הוצגו לו שאלות בכתב (נ/84) והוא השיב עליהן (נ/85).

מטעם הנתבעות הוגשו חוות הדעת של האקטואר, מר שי ספיר, לענין גימלאות ביטוח לאומי בגין נכות כללית (נ/90) שירותים מיוחדים (נ/89) וניידות (נ/91) לרבות שאלות ששלח ב"כ התובעים לאקטואר ותשובותיו של האקטואר (נ/91א'), במסגרת בש"א 2069/04). בנוסף הגישו הנתבעות ביום 2.5.04 חוות דעת אקטואריות מעודכנות ע"י מר שי ספיר.

מטעם הנתבעות הוגשה גם חוות דעתו של אינג' יצחק רמון לגבי שכר מהנדסים (נ/92), אינג' י. רמון השיב בכתב על שורה של שאלות שהוצגה לו ע"י ב"כ התובעים.

נ"ח. התובע, מהנדס מכונות במקצועו, נולד ב-20.6.61 ונפגע, כאמור בתאונת השחיה הנדונה, ביום 17.7.93, עת היותו כבן 32. כתוצאה מן התאונה, איבד התובע את הכרתו והוצא מן המים כשהוא ציאנוטי.

מיד לאחר התאונה הועבר התובע לבית-החולים "בילינסון" כשהוא בהכרה מלאה, וסובל מקושי נשימתי, כניסת אוויר לקויה לבסיסים, וקואדריפלגיה בגובהc5 .
בבדיקת התובע אובחן שבר מרוסק של גוף חוליה c5 עם פריקה אחורית של c5 על גבי c6. בבית החולים "בילינסון" אושפז התובע למשך 5 ימים, שם בוצעה בו אינטובציה, והוא עבר מתיחה צווארית. לאחר ימים אלה, הועבר התובע למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "שיבא" בתל השומר (ביום 22.7.93). עם הגעתו לשם נותח התובע ועבר הוצאת גוף חוליה c5 והכנסת שתל עצם. בהיותו בטיפול נמרץ, עבר התובע גמילה מהנשמה והוצאת מוגלה בכמות גדולה. ביום 8.8.93 הועבר התובע למחלקת השיקום הנוירולוגי ב"שיבא", במצב בינוני, עם קוצר נשימה קל, ונשימה סרעפתית עם חרחורים מפושטים על פני שתי הריאות. למעשה, נותר התובע באימוביליזציה עם שינויי תנוחה במשך 6 שבועות ממועד התאונה, וכן טופל אורולוגית בהכנסת קטטר וצנתורים לסירוגין. 6 שבועות לאחר התאונה בוצע לתובע צילום עמוד שידרה צווארי שהראה עמדת שבר טובה. התובע הורד אל כסא גלגלים ביום 25.8.93. לאחר מכן המשיך התובע בתהליך שיקום כוללני רב-מקצועי, עד יום שחרורו ב 12.4.1994.

נ"ט. לתובע 100% נכות לצמיתות.
לפי חוות דעתו של פרופ' א. עורי, מטעם התובע (ת/16), סובל התובע מקואדריפלגיה שלמה מתחת לחוליות הצוואריות 5c-c6.
התובע מרותק לכסא גלגלים, איננו שולט על סוגריו, ומרוקן את השלפוחית בעזרת צנתר, ויציאותיו מוסדרות בעזרת נרות וכדורים. בחוות דעתו ת/16, ציין פרופ' א. עורי שהתובע סובל מפצע לחץ לא מזוהם שנמצא בטיפול.

מצבו של התובע, כעולה מעדותו, מעדות הוריו ומחוות דעת המומחים, הינו שהתובע מרותק כיום למיטה או לכסא גלגלים, ואינו מסוגל לעשות כמעט דבר באורח עצמאי.
התובע נמצא וצריך להימצא גם בעתיד עם מטפל צמוד 24 שעות ביממה, שיבצע עבורו את כל הפעולות היום-יומיות, לרבות, האכלה, רחצה, הלבשה, וכיוצא בזה. כמו-כן, נדרש המטפל לשנות את תנוחתו של התובע מספר פעמים במשך הלילה. התובע נזקק לטיפול תקופתי על-ידי אחות, להחלפת צנתר, ולמעקב אחר בעיות נוספות. כמו-כן, נזקק ויזדקק התובע לביקורות תקופתיות אצל רופא השיקום לשם מעקב למשך כל ימי חייו. באשר ליתר צרכיו השיקומיים של התובע אתן דעתי בהמשך.

ס'. תוחלת חייו של התובע.
ב"כ התובעים טוען כי יש לקבוע, לאור חומר הראיות, כי תוחלת חייו של התובע לא נתקצרה. טענתו זו נסמכת על דעתו של המומחה מטעם התובע, פרופ' א. עורי אשר סבר בחוות דעתו כי "בתנאי הטיפול המומלצים, תוחלת חייו של ארי תהיה דומה לזו של אדם בריא בגילו" (עמ' 3 לת/16). פרופ' א. עורי, שהיה מנהל המחלקה לשיקום נוירולוגי בביה"ח שיבא בתל השומר, העיד והסביר כי הערכתו מתבססת על כך שניתוח שבוצע לתובע לסגירת פצע הלחץ ממנו הוא סבל הצליח (עמ' 109 לפרוט') וכי אזור עצם הזנב אצל התובע, שם היה פצע הלחץ "גולח" ו"רופד".

עוד תורמת למסקנתו זו, העובדה כי התובע ירד מאוד במשקלו דבר המהווה גורם משמעותי מן הבחינה הסיעודית (עמ' 117 לפרוט'). לדעת פרופ' א. עורי, טיפול נכון בתובע ימנע סיבוכים נוספים ואת הופעתם של פצעי לחץ נוספים.

לעומת זאת סומכות הנתבעות את ידיהן על חוות דעתם של פרופ' פ. סולסי (נ/40) ופרופ' י. לבוא (נ/43). פרופ' פ. סולסי כתב בחוות דעתו כי אצל חולים הסובלים מקואדריפלגיה שלמה מגובה c5 קיים קיצור של תוחלת חיים, על אחת כמה וכמה אצל התובע שסבל בנוסף מפצע לחץ ויש לו צנתר קבוע לניקוז השתן.
לדעת פרופ' פ. סולסי, פצעי הלחץ והצנתר גורמים לזיהומים קשים, רפלוקס של שתן מהשלפוחית לכליה ובעקבות כך נזק כיליתי מצטבר. גורמים אלה בנוסף לשיתוק החלקי של דרכי הנשימה, והישיבה הממושכת, הינם לדעת פרופ' פ. סולסי גורמים שיש בהם כדי לקצר את חייו של החולה בכלל, ואת חייו של התובע בכ- 30% בפרט, בהשוואה לתוחלת חיים של אדם בריא בגילו.

פרופ' י. לבוא הגיש את חוות דעתו (נ/43), על בסיס מסמכיו הרפואיים של התובע שהוצגו בפני
ו ועל מחקרים ומאמרים רפואיים מבלי שבדק את התובע. פרופ' י. לבוא סבור גם הוא כדעת פרופ' פ. סולסי, שצפוי קיצור בתוחלת חייו של התובע, אך את שיעורו של קיצור זה הוא העמיד, להערכתו, על שיעור של כ- 40%.

ס"א. כאמור, פרופ' י. לבוא לא בדק את התובע לכן לא יכול היה להתרשם ממצבו האישי והרפואי של התובע. מבחינה זו סבורני שמשקלה של חוות דעתו נוטה יותר לכיוון של מאמר או סקירת תיזות רפואיות, שלהן כמובן חשיבות, ואולם לכל תיאוריה מדעית יש חריגים, אשר בהם נסוג הכלל מפני נסיבותיו המיוחדות של הפרט.

הגורמים החיוניים, לעניות דעתי, להערכת קיצור תוחלת החיים הינם בדיקת מצבו הרפואי של החולה עובר למתן ההערכה, ובחינת הערכת סיכוי הופעת סיבוכים מאוחרים, בהתחשב במצבו הקונקרטי, והאופן בו עשוי החולה להתמודד עם קשיים אלה, בהתחשב באופיו ובטיפול המוענק לו.

בספרו של כב' השופט א. ריבלין (תאונות הדרכים, מהדורה שלישית, עמ' 885, סעיף 956) נאמר:
".. הטענה בדבר קיצור תוחלת חיים טעונה ביסוס של ממש בחומר הראיות, ואין די בהשערה סטטיסטית, שאינה נקשרת בראיות ברורות לעובדות המיוחדות בכל מקרה ולנתוניו של נפגע מסוים".

יחד עם זאת, אינני סבור כי יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' א. עורי, וזאת בנסיבות המקרה שבפני
נו. נראה לי שיש לקבוע כי תוחלת חייו של התובע התקצרה בכ- 15%.
ס"ב. המחלוקת אשר בין המומחים בענייננו משלבת את בחינת מצבו של התובע מחד גיסא, ושיקלול של נתונים סטטיסטיים שנלקחו ממחקרים וממאמרים שונים שנעשו בזמנים שונים, מאידך גיסא. כך יש לשים לב לעובדה שכשם שאיכות הטיפול הרפואי עלתה במהלך השנים, דבר שהגדיל במידה ניכרת, ככל הנראה, את סיכוייהם של נפגעים קואדריפלגים להאריך ימים, חלה במקביל גם עלייה ניכרת בתוחלת החיים של אנשים בריאים. ההשוואה בין שני הפרמטרים הללו איננה מלאכה פשוטה.
אציין שככלל דעתי נוטה, כפי שכבר פסק בית-המשפט העליון בעבר, לכיוון התיזה שהציג פרופ' א. עורי לפיה איכות טובה של תנאי הטיפול הרפואי ושמירה קפדנית ומסורה על הנפגע, מגדילים את תוחלת חייו. יחד עם זאת, אין בהם "כדי לשלול כליל קיצור תוחלת חיים" של הנפגע. (ע"א 8109/95 קרנית נ' שולמית גינת פ"ד נב(5) 637, בעמ' 645)

לצורך קביעת הערכתי זו, לפיה התקצרו חייו של התובע בשיעור של כ-15%, נדרשתי לבחון את אבני הדרך, דהיינו, הסיכונים העומדים בפני
הנפגע שבפני
נו, מחד גיסא, אל מול סיכוייו להתגבר עליהם, מאידך גיסא.
גורמי הסיכון לתמותה מוקדמת, כעולה מחקירת המומחים שבפני
י הינם:
בעיות בדרכי הנשימה, בעיות בדרכי השתן, ובעיות הנובעות מחוסר תזונה.

פרופ' א. עורי העיד כי "היום המצב טוב" (עמ' 114 לפרוט'). כל זאת בשים לב לירידתו של התובע במשקלו, וממצאי בדיקותיו שלא הצביעו על פגיעה בכבד או בכליות, ונוכח העובדה כי פצע הלחץ שהיה לתובע טופל, וכי טיפול המשכי טוב יש בו כדי למנוע את חזרתו.

ס"ג. יחד עם זאת, נראה לי שעלינו ליתן דעתנו לבעיות הרפואיות מהן סובל התובע ואני מפנה לדבריו של התובע בהם תיאר את מצבו הרפואי, נכון למתן עדותו ביום 21.10.02 (עמ' 435- 436 לפרוט'):
"אני לא שולט בצרכיי, יש לי קטטר קבוע בבטן שלי שיורד ממנו שתן שאני כל הזמן צריך להיות זהיר מאינפקציות דלקות, ומדלקות ובעיות של סתימה או קיפול של הקטטר שיכולות לגרום לבעיות בלחץ הדם"
וכן:
"מערכת העיכול שלי הידרדרה למצב שהיום אני לא יכול לעשות את צרכיי רק בעזרת התרופות שיש לי, אני צריך שהמלווה חייב להוציא את הצואה מהגוף בעזרת כפפה ואצבע".

עוד הוסיף התובע שהוא "לוקח הרבה תרופות שהם צריכים לעזור לביטול הספסטיות בגוף שלי". התובע הוסיף שהוא סובל "מפצעי לחץ", והוא גם סבל "מדלקות קשות בדרכי השתן". כן אושפז התובע, לדבריו בעדותו, בשל דלקת ספסטית באשכיו, והוא סובל מבעיות של לחץ דם תמידי וזקוק לתרופות להורדתו. עוד מסר התובע, כי הוא סובל מפריחות בעור, וממיני תופעות של ניוון שרירים.
דבריו אלה של התובע מדברים בעד עצמם.
חוסר תנועה מספקת הגורמת להופעת פצעי לחץ, הצנתר לניקוז השתן העלול להוביל לנזק כיליתי מצטבר, והסיכון להופעת זיהומים שונים, כל אלה יש בהם כדי להוביל לסיכון של קיצור תוחלת חיים, וזאת גם בשים לב להנחה המיטיבה שבה דוגל בענייננו פרופ' א. עורי לפיה טיפול רפואי טוב ימנע סיבוכים בעתיד. בנסיבות אלה קיים קושי של ממש לקבוע כי תוחלת חייו של התובע במצבו, כפי שתואר לעיל על –ידו, תהא כתוחלת חייו של אדם בריא.

נוכח המוסבר לעיל אינני סבור שניתן לאמץ את חוות דעתו של פרופ' א. עורי במלואה.

לאחר שנתתי דעתי לאמור בחוות הדעת של פרופ' י. לבוא, פרופ' פ. סולסי, ופרופ' א. עורי, ועדויותיהם, נראה לי שיש לקבוע, כי בנסיבות המקרה התקצרה תוחלת חייו של התובע בשיעור של כ-15%, דהיינו עד גיל 70 שנה.

אני מפנה לעמ' 3 סיפא בחוות דעתו של פרופ' י. לבוא (נ/43) שערך את חישוב תוחלת חייו של התובע על בסיס ההנחה שתוחלת החיים של בן 32 (גיל הנפגע בעת התאונה) היא 45 שנה (משמע, עד גיל 77).

לפי קיצור תוחלת חיים בשיעור של כ-15%, כמוסבר לעיל, יש איפוא להפחית את תוחלת החיים בשיעור של 15% מ-45 השנים, משמע, קיצור של 6.75 שנים ובמעוגל כ-7 שנים, משמע, עד גיל 70 לערך.

בדבריי אלה אינני מתיימר חלילה לחרוץ את גורלו של התובע למשך חיים זה או אחר. ענייננו הוא בקביעת פיצוי המושתת על תיאוריות סטטיסטיות, והערכת סיכויים תוך התאמה במידת האפשר לעניינו של התובע.
בקביעת סיכויים אלה כפי שקבעתי, ראיתי לנגד עיניי את הטיפול המסור שקיבל התובע במשך השנים הארוכות שחלפו מאז התאונה ועד היום (כ-13 שנה) מהוריו, כפי שעוד אפרט להלן.

בקביעה זו גם הבאתי לידי ביטוי את חלוף הזמן מאז התאונה (13 שנה), שהינו שיקול חשוב כבד משקל בהערכת סיכויי אריכות ימיו של התובע, זאת לעומת סיכויי התמותה הגבוהים משמעותית, בשנים הראשונות לאחר התאונה, המטים את סטטיסטיקת תוחלת חייהם של נפגעים קואדריפלגים כלפי מטה. נתתי דעתי גם להתקדמות המשמעותית שחלה ברפואה השיקומית המביאה לשיפור בתוחלת חייהם של הנפגעים.

במקביל לקחתי בחשבון, כמובן, את הסיכונים הנובעים ממצב הקואדריפלגיה ואשר יש בהם כדי להביא לקיצור תוחלת החיים. עוד נתתי דעתי להתקדמות הרפואה הכללית המביא לשיפור כללי של תוחלת חייהם של הבריאים בגופם.

על יסוד כל המפורט לעיל סברתי, כאמור כבר לעיל, כי נכון לקבוע בנסיבות המקרה שתוחלת חייו של התובע התקצרה בשיעור של כ-15% ויש להעמידה איפוא על גיל 70 לערך.
ס"ד. נזק שאינו ממוני - כאב וסבל ופיצוי עבור קיצור תוחלת חייו של התובע.
מיום התאונה, עת היה התובע כבן 32 שנים, משותק התובע שיתוק מלא בארבעת גפיו. נכותו הצמיתה היא בשיעור של 100%. התובע איננו שולט בסוגריו, וכל הנאות החיים ממנו והלאה עד סוף ימיו. התובע איבד את יכולת ניידותו והינו מרותק למיטתו ולכיסאו.
התובע תלוי תלות מלאה באחרים בכל אשר יפנה. מדובר באדם הסובל מקואדריפלגיה מלאה, שהיא המצב הקשה ביותר אצל נפגעי עמוד השדרה. על עובדות אלה אין מי שיחלוק.
הפגיעה הקשה בשגרת חייו של התובע ובאיכות יתרת שנותיו מקבלת משנה תוקף נוכח גילו הצעיר של התובע עת קרתה התאונה.

על כל אלה יש גם להוסיף את הפגיעה בתפקוד המיני (זאת בנפרד מן הפיצוי המגיע בגין ראש הנזק הממוני של פגיעה בתפקוד המיני, דהיינו, פיצוי בגין שיקום מיני לעתיד).

ב"כ התובעים מבקש בסיכומיו (עמ' 38, סעיף 223) לפסוק לזכות התובע פיצוי בסכום של 3,000,000 בגין הנסיבות הטרגיות של התאונה, הטיפולים שעבר התובע ושעתיד הוא לעבור, ונכותו הקשה.

ב"כ התובעים מוסיף וטוען שאם ייקבע קיצור תוחלת חיים של התובע בענייננו אזי לטענתו יש לפצות את התובע גם בגין קיצור זה (סעיף 222 בסיכומי ב"כ התובעים).

ס"ה. שונה דעתו של ב"כ הנתבעת מס' 2 שסבור כי יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים על סכום של 400,000 ₪ (עמ' 19 בסיכומי ב"כ הנתבעת מס' 2).
עמדת הנתבעת מס' 2 היא שהפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים נכרך בראש הנזק של כאב וסבל, דהיינו, במסגרת נזק שאיננו ממוני.
ב"כ הנתבעת מס' 2 מפנה, בעמ' 18 של סיכומיו, לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 2801/96 אל על-נתיבי אוויר לישראל בע"מ ואח'
נ' יפרח ואח'
נה(1),817:
"..מקובל ומוסכם, שפרט לכאב וסבל נכללים בו אובדן הנאות החיים וקיצור תוחלת חיים, אשר אינם נזק ממוני. אכן, קיצור תוחלת חיים הוכר כראש נזק נפרד, אך כראש נזק הנכלל במסגרת הנזק הלא ממוני". (שם, בעמ' 835 - ההדגשה שלי - י.ג.).

עוד מפנות הנתבעות בעניין זה לספרו של ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף", פיסקה 193 בעמודים 684-687, והאסמכתאות המופיעות שם.

גם ב"כ הנתבעת מס' 2 איננו חולק על כך שבמסגרת הפיצוי על כאב וסבל יש לתת את הדעת על הכאב שחש הנפגע עקב הידיעה על כך שתוחלת חייו התקצרה (עמ' 18 רישא בסיכומיו של ב"כ הנתבעת מס' 2). כך אעשה גם אני בענייננו, ואתן דעתי גם על כך במסגרת הפיצוי בגין כאב וסבל.

ס"ו. לעניין שיעורו של הפיצוי, אני מפנה לע"א 4022/98 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' צביה טויסטר, מיום 4.7.99 (פורסם באתר נבו), שם תיקן בית המשפט העליון את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי אשר קבע כי למשיבה (והמערערת שכנגד) אין כל קיצור בתוחלת חייה, והעמידו על שיעור של 14 שנה. כנגד קיצור זה העלה ביהמ"ש העליון את שיעור הפיצוי שנפסק לנפגעת בגין הפריט של כאב וסבל בסך של 350,000 ₪, (נכון למועד פסק הדין).
קביעת שיעור הפיצוי עבור הנזקים שאינם ממוניים היא משימה קשה. כאבו וסבלו של נפגע אינם ערכים מתימטיים הניתנים לכימות ולהערכה, והינם נתונים אשר המשימה לכמתם כמעט בלתי ניתנת למדידה.
בע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות פ"ד נה(1) 920, נדון עניינה של המערערת שנפגעה קשה בלידתה, ונכותה בשיעור של 100%.
כב' השופט (בדימוס) ת. אור ציין באותו מקרה:
"אכן, קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא: קיימת מחלוקת לגבי הבסיס האינטלקטואלי לפיצוי זה וקיים קושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. עם זאת, על-פי כל קנה-מידה, הנזק שנגרם למערערת גדול הוא, ולטעמי, הפיצוי שנפסק לה אין בו לכסות נזק זה. אכן, הגיעה השעה לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה עד היום עונים על הנזק שהם באו לפצות עליו. ניצנים לשינוי מגמה בכיוון הגדלתם של הסכומים ניתן למצוא בפסיקת בית-משפט זה לאחרונה (ראה ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765)" (ההדגשה שלי - י.ג, שם, בעמ' 930).

לפי חישובו של ב"כ התובעים (עמ' 38 של סיכומיו סעיף 217) מגיע שיעורו של הפיצוי שנפסק בביהמ"ש העליון בראש נזק זה, בענין סמדר עמר, לסכום העולה על 1,200,000 ₪.

בפסק הדין בעניין דיין (שהובא לעיל במסגרת דבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור בעניין סמדר עמר) קבע בית המשפט פיצוי בסכום של 1,200,000 ₪ (הכולל ריבית מיום האירוע) בגין ביצוע הפלה שלא לצורך. יובהר שהפיצוי בסכום הנ"ל ניתן לשני בני הזוג ביחד, ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שם ניתן בדצמבר 1988.
עוד אני מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח(1) 1, שם אישר בית המשפט העליון פיצוי בסכום של 800,000 ₪ (נכון ליום 3.7.2001) בגין כאב וסבל בענייננו של תנעמי, עובד בניין כבן 48 שנה, אשר נפצע בתאונת עבודה ונותר נכה בארבעת גפיו.
עוד אני מפנה לת.א.(י-ם) 1289/98 עיזבון המנוחה טלי וייס נ' ארנון חמל, מיום 01/10/02 (פורסם באתר נבו)), שם היה מדובר במנוחה, ספורטאית, אשר קיפחה את חייה במהלך שייט אבובים בנחל (פסק-דין זה מאוזכר בסיכומי ב"כ התובעים).
בית משפט העמיד באותו מקרה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סכום של 1,000,000 ₪ נכון ליום פטירת המנוחה שהיה ביום 3.8.93 בצירוף ריבית והצמדה למועד פסק הדין (1.10.02).

אוסיף שנתתי דעתי לפסקי-הדין השונים שהביאו באי כוחם של שני הצדדים בסיכומיהם בכל הנוגע לפיצוי המגיע בגין ראש הנזק שאיננו ממוני, אך בסופו של דבר על הפיצוי להיקבע בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של ענייננו.

אין כל ספק בליבי שהסבל אשר היה והינו מנת חלקו של התובע, עקב התאונה, קשה ביותר. ראוי שייפסק פיצוי הולם בגין ראש נזק זה כשבקביעת שיעורו של הפיצוי יש לקחת בחשבון הן את קיצור תוחלת החיים, והן את הפגיעה בתפקוד המיני.

לאחר שנתתי דעתי לעמדותיהם של שני הצדדים נראה לי כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני בסכום של 1,300,000 ₪, נכון להיום, כשבקביעת סכום זה כבר לקחתי בחשבון שהפיצוי בראש נזק זה נושא ריבית מיום היווצרות עילת התביעה.

ס"ז. התובע השתחרר מן הצבא בשנת 1983. לאחר שחרורו, ולאחר שנה בה עבד בעבודות מזדמנות, נסע התובע לארצות הברית על-מנת לרכוש את השכלתו. בשנת 1986 סיים התובע את לימודיו לתואר הנדסאי ותואר a.b, בבית הספר וונוורת' לטכנולוגיה בבוסטון. לטענת התובע, הוא סיים את לימודיו שם בהצטיינות והיה במקום השני בכיתה (עמ' 382 לפרוט'). לאחר מכן המשיך התובע את לימודיו לתואר מהנדס מכונות באוניברסיטת רנסליר שהיא, לטענתו, אחת מעשר האוניברסיטאות הטובות ביותר למהנדסים ברחבי ארה"ב (עמ' 382-383 לפרוט').

לאחר סיום לימודיו, החל התובע לעבוד בחברת "פראט אנד ויטני", שהיא החברה המובילה בעולם לייצור מטוסים. (עיינו בעדות חנן לביא בעמ' 365 לפרוט', וכן בתשובות שהשיב אינג' י. רמון, מומחה הנתבעות, לשאלות שנשאל, בשאלה 78, ואשר צורפו לתיק ביהמ"ש ביום 31.5.2004). התובע עבד בחברה זו במשך כשנה, ולאחר מכן, לאור רצונו ולאור רצון רעייתו (דאז) לגדל את ילדיהם בארץ, עזב התובע את מקום עבודתו בארה"ב וחזר לישראל. היה זה באוגוסט 1991.

ס"ח. במהלך השנה הראשונה לשובו ארצה, במקביל לכך שחיפש אחר עבודה, היה על התובע להתמודד עם קשיים במשפחתו, דהיינו, נזק מוחי כבד שנגרם לבת הקטנה מאיה, והליכי גירושין שרעייתו פתחה בהם, בערך במרץ 1992 (עמ' 382-383 לפרוט').

בתקופה זו עבד התובע, למחייתו, כשומר בקניון. כשנה לאחר שובו של התובע ארצה (1.8.1992), החל התובע לעבוד, לראשונה בארץ, במקצועו כמהנדס בחברת "טורבו –כרום". במחצית השנה הראשונה לעבודתו הועסק התובע בחברה זו כעובד חברת כח-אדם. במחצית השנה השנייה, (שנקטעה שבועיים טרם סיומה על-ידי התאונה) הועסק התובע ישירות על-ידי חברת "טורבו –כרום" (עמ' 376 לפרוט').

ממוצע השתכרותו של התובע בחמשת החודשים: פברואר 93, מרץ 93, אפריל 93, יוני 93 ויולי 93 בחברת טורבו-כרום, לפי מוצג ת/45, (ללא חודש מאי 1993 שלגביו לא הוצג תלוש שכר) עמד על סך של 4,717 ₪ לחודש. סכום זה כשהוא צמוד ממדד אפריל 1993 עד היום שוויו המשוערך 8,889 ₪ לחודש.

ב"כ התובעים מפנה בסיכומיו, עמ' 39 סעיף 227, לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפיהם השכר הממוצע לחודש יולי 1993 למקצועות ההנדסה היה הסך של 4,403 ₪ לחודש, מכאן טענת ב"כ התובעים שכבר בתחילת דרכו השתכר התובע כ-18% מעל השכר הממוצע במשק (לגבי מקצועות ההנדסה).
טוען ב"כ התובעים שענייננו במהנדס מוכשר שהחל לבנות לעצמו את עתידו הכלכלי ואשר היה עתיד להגיע בתוך זמן קצר לשכר גבוה במיוחד.

לעניין התפתחותו המקצועית האפשרית של מהנדס מכונות בשוק העבודה בארץ הוגשה מטעמו של התובע חוות דעתו של מר יעקב וינקלר (ת/44), סגן הסמנכ"ל למשאבי אנוש בחברת רפא"ל. מר וינקלר כותב בחוות דעתו, בפרק ההתפתחות המקצועית, שמהנדס מכונות יכול להתפתח ולהגיע לאחר 12 שנות נסיון לתפקיד מהנדס מכונות בכיר (נסיון של 7 שנים ומעלה) או מהנדס מערכת מנוסה (בעל 5-7 שנות נסיון בהנדסת מערכת) ועלות השכר הממוצע בעיסוקים אלה היא 28,000 ₪ לחודש כשהשכר הגבוה עשוי להגיע ל-34,000 ₪ לחודש, וכן תפקיד של ראש צוות בכיר (פיתוח והנדסה) כשעלות השכר הממוצע בעיסוק זה 38,200 ₪ לחודש כשהשכר הגבוה בעיסוק זה מגיע ל-45,600 ₪ לחודש.

בסיכום חוות דעתו, כותב מר וינקלר, כי לאור ההמלצות הכלליות על התובע, ובשים לב להמלצות הממונים עליו בעבודותיו הקודמות, ולאור השיחה אותה קיים התובע (עם המנהל שלו בטורבו-כרום - עמ' 409 לפרוט') יכול היה התובע, לדעת מר וינקלר, להתפתח לאחד מן התפקידים הנ"ל ולהגיע לרמות שכר אלה.

ב"כ התובעים מציין בסיכומיו את ההערכה הרבה שרחשו הממונים על התובע בעבודתו בחברת "פראט אנד ויטני", וכן מפנה ב"כ התובעים לעדות חברו של התובע לעבודה, מר חנן לביא, שהעיד גם הוא על ההערכה שרחשו הסובבים את התובע בעבודתו בחברת "טורבו כרום". ב"כ התובעים הצביע על יתרונות נוספים שהיו לתובע, לרבות כישורי שליטה במחשב ותכנות, וידיעת השפה האנגלית, שהיא שפת אימו. כישורים אלה הבטיחו לו, כך נטען, קריירה מבטיחה שבצידה שכר גבוה.

ב"כ התובעים מחלק בסיכומיו את הדרישה לפיצוי התובע בגין הפסד השתכרות בעבר לשתי תקופות: לגבי חמש השנים הראשונות שלאחר התאונה, ועד ינואר 1999, פיצוי לפי השכר הממוצע במשק במקצועות ההנדסה, בתוספת 18% ההפרש בין השכר הממוצע בשנת 1993, לבין ההשתכרות שהיתה לתובע בפועל באותו מועד.

לגבי שאר שנות החישוב לתקופת העבר, כלומר מינואר 1999 ועד סיום תקופת העבר בהתאם להסכמה הדיונית (נובמבר 2001) מבקש ב"כ התובעים לקבוע, שהתובע היה מתקדם לתפקיד של מהנדס מערכות מנוסה ומכאן דרישתו, לפי האמור בחוות הדעת של מר וינקלר ת/44, לחשב את שכרו של התובע לפי שכר של 28,000 ₪ לחודש, למשך 35 חודשים עד נובמבר 2001.

לגבי תקופת העתיד טוען ב"כ התובעים שהתובע היה מגיע לאור כישוריו, אופיו וההערכות שקיבל לתפקיד ראש צוות בכיר (פיקוח והנדסה), כשבהתאם לחוות הדעת של מר וינקלר עלות שכר ממוצע בעיסוק זה היא 38,200 ₪ לחודש, והשכר הגבוה בעיסוק זה עשוי להגיע ל-45,600 ₪ לחודש.

לטענת ב"כ התובעים, בעמ' 43 של סיכומיו, היה התובע מגיע, לאור כישוריו למילוי תפקיד בכיר בשכר של 45,600 ₪ לחודש. סכום זה יש להוון לתקופה של 37.7 שנות עבודה לעתיד, דהיינו עד גיל יתרת תוחלת חייו לפי טענת ב"כ התובעים.

ס"ט. שונה עמדת ב"כ הנתבעת מס' 2, אשר טוען כי לא הובאו די נתונים שיהא בהם כדי להצביע על שהיה צפוי לתובע בעתיד, ומכל מקום, כך טענת הנתבעת מס' 2, עברו של התובע אינו מעיד בהכרח על כישורים להשתכרות גבוהה בעתיד.

הנתבעות סומכות את ידיהן על חוות דעתו של אינג' יצחק רמון, אשר נתן את חוות דעתו (נ/92) באשר לשכר מהנדסים שכירים בארץ. בחוות דעתו חילק אינג' י. רמון את התפלגות המהנדסים בארץ לפי קבוצות שכר, ולפי חלקה של כל קבוצה בשיעור העסקת המהנדסים הכללית. העולה מחוות דעתו ש-83.3% מן המהנדסים משתכרים שכר הנע בין 3,500 ₪ ל 7,000 ₪ בחודש (כאשר קבוצה זו כוללת גם את אותם המהנדסים אשר אינם עובדים או אינם עובדים במקצועם).

שאר המהנדסים מחולקים לפי חמש קבוצות נוספות. הקבוצה השנייה, מבין סה"כ שש הקבוצות, מונה כ-10.7% מן המהנדסים ומשתכרת שכר חודשי הנע בין 7,000 ₪ ל- 15,000 ₪ בחודש, ואילו הקבוצה השלישית, המונה כ4% מן המהנדסים, משתכרת שכר חודשי הנע בין 15,000 ₪ ל-25,000 ₪ בחודש.

אינג' י. רמון העריך (עמ' 5 של חוות הדעת נ/92) כי רמת השכר שסביר להניח שהתובע היה מגיע אליה, היא בתוך קבוצת השכר השנייה, דהיינו, בין 7,000 ₪ ל- 15,000 ₪ ברוטו לחודש לכל היותר.
את מסקנתו זו נימק אינג' י. רמון בכך שהתובע החל את עבודתו בגיל מאוחר יחסית (גיל 33), סיים את התואר בגיל מבוגר, וכן למד בחו"ל, ולא בטכניון, והמעסיקים בארץ מעדיפים בוגרי טכניון על פני בוגרי מכונים בחו"ל. עוד כותב אינג' רמון שהתובע החל את עבודתו בחברה פרטית ולא ברפא"ל, למשל. החברה שהיה מועסק בה (טורבו-כרום) אינה קיימת עוד, לפי מיטב ידיעתו של המומחה, ולכן היה על התובע להתחיל בגישושים והשתלבות במקום עבודה חדש.

טוען ב"כ הנתבעת מס' 2 בסיכומיו שהתובע, מהנדס במקצועו, לא נפגע באופן קוגניטיבי והוא מסוגל להשתלב בעבודה יוצרת. לטענת ב"כ הנתבעת מס' 2 (עמ' 20 של סיכומיו), לא עשה התובע להקטנת הנזק למרות השנים הרבות שחלפו מאז התאונה ולא פנה לכל הליך שיקומי שהיה בו כדי להחזירו למעגל העבודה, הגם שהמוסד לביטוח לאומי מציע תוכנית שיקום שיש בה כדי להעלותו על מסלול עצמאי. לטענת ב"כ הנתבעת מס' 2 התובע, במומו ובגילו, יכול וחייב להשתקם.

ב"כ הנתבעת מס' 2 טוען בסיכומיו, בהתבסס על חוות דעתו של אינג' י. רמון מינואר 2004 (נ/92), שאת רמת השכר של התובע ממועד אירוע התאונה (17.7.93) ועד מועד הגשת הסיכומים של הנתבעת מס' 2 (אוקטובר 2004) יש לחשב על בסיס שכר של 7,000 לחודש, בניכוי 1,500 ₪ לחודש שהוא השכר הנומינלי אותו יכול היה התובע להשתכר במומו, ואילו את הפסד השכר לעתיד מאוקטובר 2004 ועד הגיע התובע לגיל 65, יש לחשב על בסיס החציון שבתוך קבוצת השכר מס' 2, משמע, סך של 11,000 ₪ לחודש בניכוי השכר הנומינלי אותו יכול התובע להשתכר במומו (1,500 ₪ לחודש).

לענין זה טוען ב"כ הנתבעת מס' 2 שלפי אינג' י. רמון סביר שהתובע היה מגיע להשתכרות בתוך קבוצת השכר השניה שרמת השתכרותה היא 7,000-15,000 ₪ ברוטו לחודש וזאת עקב העובדה שהתובע סיים את התואר בגיל מאוחר יחסית ולמד בחו"ל, ולא במוסד מוכר בישראל דוגמת הטכניון, והחל עבודתו בגיל מאוחר יחסית (גיל 33), בחברה פרטית (ולא ברפא"ל לדוגמא). אני מפנה בענין זה לעמ' 21-23 בסיכומי ב"כ הנתבעת מס' 2.

ע'. בהערכת רמת ההשתכרות שאליה היה התובע מגיע אלמלא התאונה, יש לקחת בחשבון לדעתי, שיקולים אלה:

עבודתו של התובע במהלך שהותו בארה"ב בחברת "פראט אנד ויטני".

עבודתו של התובע בארץ, עובר לתאונה, בחברת "טורבו-כרום" והשתכרותו שם.

כישוריו האינטלקטואליים של התובע וההערכה לה זכה במקום עבודתו.

אני מפנה לע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (4) 450, שם נאמר מפי כב' השופט (בדימוס) ת. אור בעמ' 460: "כישוריו האינטלקטואליים של אדם הינם בלי ספק נתון אשר יש להביאו בחשבון כשבאים לאמוד את כושר השתכרותו...".

אין להסיק לענין כושר השתכרותו של התובע מן העבודות המזדמנות שביצע התובע במהלך לימודיו בארה"ב, הואיל ו: "אין להקיש מהשתכרות בעבודות מזדמנות וארעיות של טרום-לימודים להשתכרות בעתיד על סמך מקצוע שנרכש" (ע"א 5052/92 וערעור שכנגד, גבריאל שיק נ' רונית מטלון ואח'
, דינים עליון כרך לט', 237).

הוא הדין, לדעתי, גם באשר לאותן עבודות המבוצעות בתקופות ביניים של שינויים משמעותיים בחייו של אדם, כמו שובו של התובע לישראל, ולכן אין ללמוד דבר מן העבודה הזמנית שביצע התובע כשומר, טרם מצא את מקומו בחברת "טורבו-כרום", ומה עוד שבתקופה זו חווה התובע תהפוכות אף בחייו הפרטיים.
ב"כ הנתבעת מס' 2 מציין בסיכומיו (עמ' 21) שחברו של התובע, העד חנן לביא, נמנע מלהעיד על השתכרותו דאז בטורבו-כרום, בגין חוזי סודיות עליו הם הוחתמו, והוא הדין באשר לשכרו העכשוי , אך השיב בעדותו שלא היה שבע רצון מן השכר בטורבו-כרום ולכן עזב. (עמ' 366 לפרוט').
אינני סבור שיש ליתן משקל לאופן התקדמותו המקצועית של חברו לעבודה של התובע, עד התביעה חנן לביא, וכן להעלאות שכר או תנאים סוציאליים שהיו מנת חלקו במהלך השנים וזאת הואיל ואין להסיק מן ההתקדמות המקצועית, ומהתקדמות השכר של עובד אחד, ביחס להתקדמות המקצועית והתקדמות השכר של עובד אחר, גם אם השניים בעלי מקצוע דומה.

אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 2978/90 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' ישראל בן ידע, דינים עליון כז', 791:
"לא היה מקום ללמוד על כושר השתכרותו של המשיב מגובה ההשתכרות אליה הגיע עופר.... גלוי וידוע הוא, שיש בעלי מקצוע דומה אשר מתפתחים מקצועית באופן שונה, ובשל תכונות אופי שונות יגיעו להשתכרות שונה. גובה ההשתכרות קשור גם ביוזמה, בחריצות, בהתמדה, כישורים אינטלקטואליים וארגוניים, יחסי אנוש ותכונות אחרות שיש עמן להגדיל את כושר ההשתכרות. העובדה שפרק זמן מסוים עבדו המשיב ועופר באותו מקצוע צבאי, אין בה ללמד על כושר השתכרות דומה לשניהם...".

ע"א. אתייחס עתה לנתונים הרלוונטיים באשר להערכת כושר השתכרותו של התובע.

כבר בתחילת דרכו עבד התובע, כאמור כבר לעיל, בחברה שהיא מן המובילות בעולם לייצור מנועי מטוסים, חברת "פראט אנד ויטני". גם המומחה מטעם הנתבעות אינג' י. רמון הניח כי חברה זו מעסיקה צוות עובדים איכותי ביותר (עיינו בתשובה מס' 79 לתשובותיו של אינג' י. רמון).

העולה משני מכתבי המלצה (נ/33 ו-נ/34), הנושאים את התאריכים מאי ויוני 1991, הוא, כי התובע הפגין ביצועים מצויינים וזכה להערכה על ידי הממונים עליו. כך כתב עליו בסיכום מכתב ההמלצה, מהנדס תהליכים ושיטות בכיר בחברה:
"i feel that ari would be an excellent team member and a strong addition to any manufacturing organization" (עיינו נ/33)

התובע טען כי היו לו כישורי תפעול מחשב ותכנות אשר היו עתידים לסייע בידו בהשגת השתכרות גבוהה. נראה שיש חיזוק לטענה זו מן האמור במכתב נ/33:

"he clearly demonsrated excellent computer abilities" (נ/33).

אני מודע לכך שמכתבי המלצה אינם מעידים בהכרח על כך שהעובד אשר מציג מכתבי המלצה אלה, אכן יזכה בשכר גבוה, ולכן יש כמובן להתייחס בזהירות הראויה למשקלם של מכתבי ההמלצה בהערכת סיכויי השתכרותו של התובע.

ואולם, בנוסף למכתבי ההמלצה יש גם לקחת בחשבון את עדות חברו לעבודה של התובע העד חנן לביא, שהעיד:
"ארי הביא איתו מהבית 'ידע אישי חינם' בקיאות מאוד גדולה בנושא מחשבים בעיקר בשפת נובל. הוא הכיר גם נושאים של חומרה ברמה של הרכבת מחשבים, עבודה עם כרטיסים ורכיבים וכל הקשור לחומרה, וגם היה לו ידע מאוד עמוק בנושא של תוכנה, עבודה עם רשת, הקמת רשת תחזוקת רשת, והוא הביא את זה איתו לעבודה... בעזרתו הקימו רשת עם מחשבים בתקופת עבודתו, הקימו רשת מחשבים והוא גם הגדיר אותה וגם עמד על הראש של כל האנשים שהביאו ציוד, ולאחר מכן החזיק אותה בשוטף. זאת עשה בנוסף על תפקיד שמילא כמהנדס פרוייקטים..." (עמ' 364 לפרוט').
החשיבות הרבה של בקיאות ברזי המחשב בימינו ברורה, וכל שכן שלעתים עשויה בקיאות זו לשמש כמקצוע בפני
עצמו, ומכל מקום בודאי שהיא משמשת יתרון משמעותי בשוק העבודה.

על כך יש להוסיף את העובדה שהשפה האנגלית היא שפת אימו של התובע, ואני מפנה לעדותו של העד חנן לביא:
"היתרון המרכזי של ארי היה ראשית היותו דובר אנגלית מהבית, אנגלית אמריקאית מהבית, הייתה לו שליטה טובה מאוד בחומר הטכני, וזה בלט בזה שאנחנו תפקידנו היה לקחת חומר טכני שהוא כמו של פראט אנד ויטני שעבדנו איתם הרבה מאוד וליישמו בתהליכים שנעשים במ"י ועם אנשים ישראליים. זה נתן לו יתרון מאוד גדול לדעתי" (עמ' 365 לפרוט').

יתרונותיה של שליטה בשפה האנגלית במקומות עבודה רבים בכלל, ובמקצועות ההנדסה בפרט, הינם ברורים, ואין צורך להרחיב בענין זה.

העד חנן לביא עמד ארוכות בעדותו על אופן תפקודו של התובע בחברת "טורבו-כרום", ועל כך שסביבתו של התובע העריכה אותו, וכן עמד מר לביא על קווי האופי של התובע בעבודתו שהתאפיינו בפרפקציוניזם, מסירות והשקעה. אני מפנה לדברי מר לביא בעמ' 365 לפרוט':
"יתרון נוסף קו האופי מאוד קפדני ופרפקציוניסט בתהליכים האלה בגלל הרגישות של החלקים, בגלל הרגישות של התהליכים שהם תרמיים בתנורים, והרגישות של המוצר הסופי, הקפדנות שנדרשת היתה אצלו באופי". (עמ' 365 לפרוט').
וכמו כן בעמ' 364 לפרוט':
"הוא היה איש מאוד קפדן, ישר, פרפקציוניסט. מבחינתו כל דבר היה צריך להיות עשוי עד הסוף עד הפרט הכי קטן בלי חריגות, בלי קיצורי דרך... ועל זה גם אני אישית וגם האנשים שסבבו אותו מאוד כיבדו אותו, העריכו אותו ועשו את הדברים כפי שהוא ביקש שייעשה, הוא לא היה פשרן ועמד על הדברים שלו גם מקצועית וגם אישית". (עמ' 364 לפרוט')

אם לסכם את האמור לעיל, רואים אנו שהתובע החל את דרכו המקצועית, לאחר גמר לימודיו בארצות הברית, בהשתלבות בעבודה בחברה מובילה בתחומה (פראט אנד ויטני) וקיבל המלצות מתקופת עבודתו שם (נ/33 ו-נ/34). התובע רכש ידע נרחב ברזי המחשב, ולכך מצטרף היתרון של שליטה באנגלית ברמה גבוהה, כל אלה סייעו לתובע בהשתלבותו בחברת טורבו-כרום בארץ. אני גם מפנה לדברי התובע עצמו בעמ' 377 לפרוט' על כך שקיבל הערכות מצויינות מן הממונה הישיר עליו, מנהל אגף בקרת איכות, ומנהל הכספים.

ע"ב. בטרם אעבור להערכת הפסדי השכר של התובע, אציין שאין בידי לקבל את טענת הנתבעת מס' 2 לפיה, יש להפחית מהפסד השכר של התובע סכום של 1,500 ₪ לחודש בגין כושר השתכרותו של התובע במומו (עמ' 20-21 בסיכומי ב"כ הנתבעת מס' 2).

ער אני לטענת ב"כ הנתבעת מס' 2 שהתובע משקיע לפי עדות הוריו שעות רבות מול המחשב ולכן הוא גם משקיע הרבה בשדרוג המחשב, כשלטענת גב' כץ ההוצאה לעבר בגין מחשב עומדת להערכתה על 50,000 ₪ (עמ' 193 לפרוט').
התובע עצמו העיד על 4-3 שעות ביום מול המחשב בעמ' 433 לפרוט'.

טוען ב"כ הנתבעת מס' 2 שלמרות יכולתו הגבוהה של התובע במחשבים אין הוא מנסה למצוא לעצמו פרנסה ובכל השנים הארוכות מאז התאונה נמנע מלחפש עבודה (עמ' 433 לפרוט').

ואולם, בשים לב לפגיעתו של התובע והמגבלות הקשות מאוד הנובעות מנכות זו, כעולה בהרחבה מחומר הראיות שבתיק זה (עדות התובע עצמו בעמ' 433 לפרוט' על חוסר יכולתו הרפואית-גופנית להתמיד בקורס תכנות מחשבים מטעם הביטוח הלאומי), אינני סבור שקיימת הצדקה להפחית מן הפיצוי בגין הפסד השכרותו של התובע סכום כלשהו. נכון הוא שהתובע לא נפגע באופן קוגניטיבי, אך נוכח מגבלותיו הקשות אינני סבור שהתובע מסוגל לעסוק בעבודה שיש בה כדי להביא להשגת רווח או שכר (במובחן מעיסוק לשעות הפנאי), ולכן אין מקום להפחתה מן הפיצוי.

ע"ג. אעבור עתה להערכת הפסדי השכר של התובע.

תחילה לתקופת העבר.
ב"כ התובע ערך את החישוב לתקופת העבר לתקופה מיולי 1993 עד נובמבר 2001, בהתאם לתקופת העבר לפי ההסכמה הדיונית שבעמ' 938 לפרוט', ואילו ב"כ הנתבעת מס' 2 ערך את החישוב לתקופת העבר מיום התאונה ועד מועד הגשת סיכומיו.

במחלוקת זו שבין הצדדים נראה לי שאת הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר יש לחשב ממועד אירוע התאונה עד היום, ואילו תקופת העתיד תהא מהיום ואילך, וזאת מן הטעם שההודעה המוסכמת של עו"ד לוטן ועו"ד תגר מיום 15.2.04 (עמ' 937 לפרוט') התייחסה לכך שהוצאות העבר של התובע ייקבעו נכון למועד בו נסתיימה עדות אמו של התובע, הגב' מימי כץ
, ומאותו שלב ואילך יהא על בית המשפט לקבוע את ההוצאות להן נזקק התובע.
מכאן עולה שההסכמה שבעמ' 937 לפרוט', וההחלטה שבעמ' 938 לפרוט' בענין זה, מתייחסת להוצאות שהוצאו כתוצאה מנכותו של התובע, אך אין היא מתייחסת לתקופת חישוב הפסד השתכרותו של התובע.

לגבי תקופת העבר, משמע, ממועד אירוע התאונה (17.7.1993) עד היום, תקופה של כ-162 חודשים, הייתי מעריך את הפסד השתכרותו החודשית הממוצעת של התובע בסכום של כ-12,000 ₪ לחודש (נכון להיום), וזאת על דרך האומדן, לאחר שלקחתי בחשבון את האמור בחוות הדעת של מר י. וינקלר מחד גיסא, ואינג' י. רמון מאידך גיסא, ולאחר שלקחתי בחשבון שהתאונה אירעה לקראת סיום שנת עבודתו הראשונה של התובע בחברת טורבו-כרום, בהיות התובע כבן 32.
אני לוקח בחשבון שבזכות כישוריו של התובע הוא היה מתקדם באופן הדרגתי בעבודתו, בין אם בחברת טורבו-כרום, ובין אם בחברה אחרת בה היה נקלט בתחום מקצועות ההנדסה, יחד עם זאת לקחתי בחשבון שהתובע החל את עבודתו בגיל מאוחר יחסית (32), וכן נתתי דעתי להשפעת המצב הכלכלי כאשר לפי עד התביעה חנן לביא ידוע לו על אנשים שפוטרו, לרבות שניים במחלקתו, ובשנתיים הסמוכות לעדותו לא היו העלאות שכר (עמ' 371 לפרוט').

את הפסד ההשתכרות החודשית הממוצעת של התובע העמדתי במסגרת המדרג של קבוצת השכר השניה, לפי חוות דעת אינג' י. רמון נ/92, עמ' 4, דהיינו, קבוצת השכר שבין 7,000 ₪ ל-15,000 ₪ לחודש.

הפסדי השתכרותו של התובע התובע לתקופת העבר (17.7.1993 עד היום):
12,000 ₪ לחודש x 162 חודשים = 1,944,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע תקופת החישוב (אפריל 2000), ריבית זו מסתכמת ב-518,400 ₪, כך שהפסד השתכרותו של התובע לתקופת העבר, כולל ריבית, מסתכם ב- 2,462,400 ₪

ע"ד. הפסד השתכרות לעתיד:
התובע כבן 45.5 כיום. בשים לב לכישוריו של התובע עליהם כבר עמדתי ובשים לב לחוות הדעת של מר י. וינקלר מחד גיסא, ואינג' י. רמון מאידך גיסא, אני סבור שיש להעריך כי התובע היה ממשיך ומתקדם בעבודתו בתחום מקצועות ההנדסה, צובר נסיון וותק, ולכן נראה לי שאת הפסד ההשתכרות לעתיד יש לחשב, על דרך האומדן, על בסיס השתכרות של 18,000 ₪ לחודש, וזאת במסגרת מדרג ההשתכרות של קבוצת השכר השלישית, לפי חוות דעתו אינג' י. רמון, נ/92, עמ' 4, דהיינו, קבוצת השכר שבין 15,000 ₪ ל-25,000 ₪.

לפי סעיף 3 של חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 גיל הפרישה ביחס לגבר עומד כיום על גיל 67. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון סטיה מגיל הפרישה הסטנדרטי כאשר מדובר במי שעובד במקצוע חופשי.

בענייננו, בשים לב לעיסוקו של התובע, בתחום מקצועות ההנדסה, דהיינו, עבודה שאיננה בעלת אופי של עבודה פיסית, ומכיוון שמדובר באדם בעל כישורים במקצועו, נכון יהיה להעמיד את הגיל שהתובע היה ממשיך לעבוד בו עד גיל 70.

אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה (2) 511:
"... מקצועות רבים בימינו אינם דורשים מאמץ אשר בן 65 שנים אינו יכול לעמוד בו. הפיתוח הטכנולוגי בשנים האחרונות והגדלת קשת ההתמחויות במקצועות רבים, הביאו לכך שהדגש בעבודה הוא יותר ויותר על ידע, מומחיות וניסיון, ופחות על הכושר הפיסי. במצב דברים זה, גורם הגיל משחק תפקיד קטן יותר וגם לבני 65 שנים ומעלה ימצא בנקל מקום עבודה התואם את כישוריהם." (שם, בעמ' 516).

דברים אלה, כאמור יפים גם לענייננו. לפיכך אני מעמיד את גיל פרישתו של התובע מן העבודה על גיל 70 שנה. חיזוק נוסף לקביעה זו אני מוצא בעובדה שהתובע החל את חייו המקצועיים בגיל מאוחר יחסית, דבר שהיה בו כדי לעכב את תחושות המיצוי והעייפות הנפשית מחיי העבודה.

חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד ייעשה כדלקמן:
18,000 ₪ לחודש x מקדם היוון 208.0128 (לתקופה של 24.5 שנים מגיל 45.5 עד גיל 70) = 3,744,230₪.

ע"ה. הפסד פנסיה:
החישוב ייעשה לפי 18,000 ₪ לחודש x 70% פנסיה x מקדם היוון 75.6813 (לתקופה של 7 שנים מגיל 70 עד גיל 77) x מקדם היוון כפול 0.4776 (הואיל ותקופת הפנסיה תתחיל רק בגיל 70) = 455,432 ₪.

הואיל והתובע חייב היה אף הוא להפריש סכומים ממשכורתו לצורך הבטחת זכות הפנסיה יש להעמיד את הפיצוי המגיע בגין הפסד פנסיה על סכום של 230,000 ₪, וזאת על דרך האומדן.

הואיל ותקופת הפסד הפנסיה, אמורה להיות בתקופת "השנים האבודות" (זאת בשים לב לאמור לעיל בכל הנוגע לתוחלת החיים) ובשים לב לע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח, פ"ד נ"ח(4), 486, יש לקחת בחשבון לגבי התובע, שהינו כיום גרוש ואב לשני ילדים, חמש ידות (הבית, ידת הקיום של התובע, ידת החסכון של התובע, וכל אחד משני הילדים) ולהפחית מן הפיצוי הנ"ל בגין הפסד פנסיה את ידת הקיום של התובע, כך שהפיצוי בגין הפסד פנסיה יעמוד על 184,000 ₪.
ע"ו. סיעוד:
תמצית טענות התובעים בסיכומיהם באשר לסיעוד לתקופת העבר:
התובע שוחרר מבית החולים עם המלצה למלווה 24 שעות ביממה (ת/54), ועבר להתגורר עם הוריו, התובעים מס' 2 ומס' 3, ברמת השרון. הוריו של התובע העסיקו מלווים זרים הואיל ולטענתם לא יכלו להרשות לעצמם להעסיק עובדים ישראליים (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 190 לפרוט'), וזאת באמצעות סוכנויות דרך משרד העבודה (עמ' 184 לפרוט').
חלק מן העובדים הזרים עזבו את התובע (עדות גב' מימי כץ
, בעמ' 190-189 לפרוט').
מעדות הגב' מימי כץ
(עמ' 190 לפרוט') עולה שלבסוף עלה בידם למצוא מלווה זר אחר המתגורר בבית עם התובע, ובנוסף הם מעסיקים עובד ישראלי אחד לימי ראשון, ומלווה שלישי כמחליף למלווה הזר בתקופת חופשות שלו (עדות גב' מימי כץ
, בעמ' 190 לפרוט').
השכר ששולם בגין המלווים הזרים הוא 1,000 דולר ארה"ב לחודש, משמע, 12,000 דולר ארה"ב לשנה, שהם כ-55,000 ₪ לשנה. למלווה הישראלי משולמים 480 ₪ לשבוע שהם 1,920 ₪ לחודש, משמע, 23,040 ₪ לשנה. למלווה השלישי משולמים 600 ₪ ליום בגין 12 ימי חופשה שנתיים של המלווה הזר, שהם 7,200 ₪ לשנה. מכאן, לפי חישובו של ב"כ התובעים, מוציאים התובעים כ-85,240 ₪ שכר עבור מטפלים לשנה.

לפי הסכמה דיונית שבין הצדדים, מיום 15.2.04 (עמ' 938 לפרוט'), הנזקים לעתיד יחושבו החל מנובמבר 2001.
לפיכך, מאז עבר התובע לבית הוריו (אפריל 1994) עד נובמבר 2001, חלפו כשבע שנים ושבעה חודשים, לכן, ההוצאה לתקופה זו לפי ב"כ התובעים: 647,768 ₪ (לפי חישובי: 646,403 ₪). על סכום זה יש להוסיף: דמי ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, נסיעות והוצאות מחייה של המלווה בבית, כגון: מזון, חשמל, כביסה וכו', ובנוסף מתנה בחופשת חג המולד ובימי הולדת. כאשר יוצאים לאירוח ובילוי עם התובע, יש לשלם גם עבור המלווה. החישוב בגין הוצאות נוספות אלה לתקופה מאפריל 1994 עד נובמבר 2001 (91 חודשים) הוא: 2,730 ₪ ביטוח לאומי, 11,000 ₪ ביטוח בריאות, 18,200 ₪ נסיעות, ו-136,500 ₪ עבור הוצאות מחייה למלווה, ובסה"כ : 168,430 ₪.

מכאן שסה"כ הוצאות הסיעוד לעבר, לפי חישוב ב"כ התובעים, מאפריל 1994 עד סוף נובמבר 2001, מסתכם ב: 814,833 ₪ (646,403 ₪ + 168,430 ₪).
לסכום זה של 814,833 ₪ יש להוסיף הפרשי הצמדה וכן ריבית בשיעור של 4% לשנה מאמצע התקופה, משמע, מיום 15.1.98.

אשר לסיעוד לתקופת העתיד טוען ב"כ התובעים שקיימת הסכמה בין המומחים שהתובע זקוק לעזרת הזולת בכל תפקודי היום יום, ולמלווה צמוד בכל שעות היממה (ת/16 ו- נ/40).
מוסיף ב"כ התובעים שהתובע זקוק למטפלים בעלי כח פיזי (פרופ' עורי בחוות דעתו ת/16) עם יכולת להפוך את התובע וכן לסייע לו במעברים, כגון מן הכסא למיטה וכו', וזאת בשים לב לגובהו של התובע (כ-1.80 מ') ומשקלו שהוא מעל 90 ק"ג (חוות דעת איילה שיפמן, ת/18, בעמ' 2). בחוות דעתה של גב' שיפמן גם צויין שעקב מימדיו של התובע יש צורך בשני אנשים כדי לטפל בו (ת/18, עמ' 2).

ב"כ התובעים מפנה לעדות אמו של התובע, גב' מימי כץ
, בעמ' 185 לפרוט', באומרה: "הבן שלי הוא בחור גדול", ועדות אביו של התובע מר הרולד כץ
, בעמ' 269 לפרוט': "המלווה צריך להרים את ארי ממיטתו ולהושיבו על כסא שירותים, ובכל פעם שארי עובר מהמיטה לכסא או מהכסא חזרה למיטה, על המלווה לחבקו ולהרימו אל הכסא..... ממש פיזית להרים את הגוף הגדול הזה..... כתוצאה מכך המלווים מתלוננים על בעיות גב".

בעמ' 274 לפרוט' העיד מר הרולד כץ
שהתובעים רכשו פעמיים חגורות גב מיוחדות לתת תמיכה לגבם של המלווים וכן מכשיר מסג' חשמלי.
עוד טוען ב"כ התובעים שהתובע זקוק למלווה ישראלי גם בשל השעות הרבות שישהה עימו וכן על מנת שהמלווה יחזיק ברשיון נהיגה ויוכל לנהוג ברכב בשעת הצורך, ובנוסף לסייע לתובע בכל הקשור למסמכים בעברית ופעולות הדורשות ידיעת השפה העברית.
ב"כ התובעים מציין שהמלווה הנוכחי של התובע הוא ממוצא רומני והוא איננו דובר עברית (עדות התובע בעמ' 447 לפרוט'). כיום לא מתעורר כל קושי עם המלווה הואיל והוריו של התובע וכן בנו של התובע מתגוררים עימו, אך השאלה היא מה יהא בעתיד וכיצד יוכל אז התובע להביע את רצונותיו ומי ישוחח עימו ומי יבצע עבורו פעולות וסידורים הדורשים ידיעת השפה העברית.

בנוסף מצביע ב"כ התובעים על הביורוקרטיה והקושי במציאת עובד זר, חוסר הוודאות לגבי רציפות הטיפול למשך זמן ארוך, שינוי המדיניות לגבי הבאת עובדים זרים ארצה, תקופת החוזה מוגבלת ומכאן, התחלופה הגבוהה והצורך בממלאי מקום המקשים על הנכה.
לטענת ב"כ התובעים, מאז ניתן פסק הדין בענין אקסלרד (ע"א 3375/99), קיימת הקשחה בכל הנוגע למדיניות באשר להגירת עובדים זרים, וכמו כן טוען ב"כ התובעים שבענייננו הוכחו נסיבות המצדיקות העסקת מלווה ישראלי בשל הקשיים הגדולים של המשפחה ומפח הנפש בנוגע להעסקת עובדים זרים, וכי המלווה הנוכחי הביע את רצונו לחזור לארצו.
גם המומחה מטעם הנתבעות, מר גדעון האס, העיד שהפרוצדורה להשגת עובד זר דרך משרד העבודה עלולה להימשך עד שלושה חודשים (עמ' 604 לפרוט'), ולנפגע במצבו של התובע (קוואדריפלג) אינו יכול להשאר בגפו, והתובע לא יוכל, בבוא העת להתעסק בעצמו בהליכים של השגת עובד זר.
עוד מוסיף ב"כ התובעים שבהעסקת מלווה זר גם אין לנפגע שליטה על בחירת מטפל בעל רמה אישית נאותה. על הקשיים הכרוכים בכך העידו הגב' מימי כץ
בעמ' 190 לפרוט', ומר הרולד כץ
, בעמ' 272 לפרוט'.
עוד טוען ב"כ התובעים שסוג הטיפול של עובד זר איננו מתאים לתובע, הואיל וטיפול זה מתאים לקשישים או לאנשים המרותקים למיטה , כשסדר יומם איננו כרוך בפעילות רבה.
בנוסף מפנה ב"כ התובעים לע"א 3417/00, חיים יניב נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (שניתן לאחר

פסק דין
אקסלרד, ביום 24.7.01) ושם נקבע כי הסיעוד צריך להינתן על ידי עובד ישראלי. ב"כ התובעים מפנה לפסקי דין נוספים בענין זה.
עוד טוען ב"כ התובעים שהעלויות של העסקת עובד זר אינן כה זולות והפער שבין העסקת עובד זר להעסקת עובד ישראלי, איננו מצדיק לשלול מן התובע העסקתו של עובד ישראלי, כלומר השכר המשתלם למלווה זר הוא בסדר גודל של כ-1,000 דולר לחודש ועל כך יש להוסיף נסיעות, ביטוחים, מתנות, הוצאות בילוי והוצאות מחייה וכלכלה, וכמו כן יש להוסיף שכר עבור המלווה הישראלי ומלווה שלישי ומחליף לתקופות חופשה, פרמטרים שלטענת ב"כ התובעים לא נלקחו בחשבון על ידי מר גדעון האס כאשר קבע שעלות עובד זר תהא זולה יותר.
בנוסף ציין ב"כ התובעים שבשלב של החלפת מלווים נדרשת הוצאה נוספת וכל פעם שמגייסים עובד זר חדש דרך חברת השמה, נדרשת הוצאה חד פעמית של 600- 500 דולר. (מר גדעון האס בעמ' 608 לפרוט').

לפי עדות הגב' מענית שלזינגר, העלות של עובד זר אינה כה זולה הואיל ונדרש לשלם להם שכר על פי חוק (עמ' 353 לפרוט'). כאמור, ציין ב"כ התובעים שהמומחים מטעם הצדדים הסכימו שהתובע זקוק לסיעוד 24 שעות ביממה בכל פעולות היום יום ולשינוי תנוחות, כשלפי פרופ' עורי נדרש התובע לשנות תנוחתו מספר פעמים בכל לילה.
התובע העיד בדבר טיפולו של המלווה בעמ' 436 לפרוט', דהיינו, המלווה מטפל בו, מנקה את החדר, מטפל בחפצים שלו ועוזר לו בכל הפעילות היומית כולל אכילה, הלבשה, רחצה, יציאה מהבית, עזרה בכניסה לרכב ולצאת מן הרכב. לפי חוות הדעת של דנאל (ת/39), יש להעסיק מספר מטפלים והוריו של התובע העידו שהמלווה הנוכחי איננו מסוגל לסעוד את התובע לבדו, ולמעשה ההורים משמשים כמטפלים נוספים, כך הגב' מימי כץ
, בעמ' 185 לפרוט', ומר הרולד כץ
, בעמ' 267-268 לפרוט'.
מר הרולד כץ
סיפר בעדותו שהטיפול שהתובע זקוק לו הינו יותר ממה שאדם אחד לבדו מסוגל לבצע. אחר הצהרים בין השעות 14:00 ל –16:00 יש למלווה שעות מנוחה ואזי אחד מן ההורים מבצע את פעולת ה"פוש אפ".
עוד העיד מר הרולד כץ
שבהזדמנויות שונות, בשעות שונות של היממה, הפיל המלווה את התובע ואז נקרא מר הרולד כץ
לחדר ובעזרת המלווה הצמידו השניים את רצועות המנוף לחלקי גופו של התובע על מנת לחזור ולהרים את התובע.
ב"כ התובעים מפנה לעדות הוריו של התובע על כך שסדר יומו כולל מספר רב של שעות סיעוד כשהתארגנות הבוקר עצמה גוזלת שעות רבות (עדות גב' מימי כץ
, בעמ' 191 לפרוט').

לפי עדות הגב' מימי כץ
(עמ' 191 לפרוט') בשעה 1 לפנות בוקר המלווה קם והופך את התובע לצד השני, וכך גם ב-4 לפנות בוקר. כמו כן בלילה פעמים רבות מצלצל התובע לחדר הוריו כדי להעלות את החום בחדר, או להרים סדין.

ממשיך ב"כ התובעים וטוען שבבוא העת כאשר יתגורר התובע בגפו, ללא נוכחות הוריו, לא יהא המלווה מסוגל ליתן לתובע סיעוד הולם. ב"כ התובעים מפנה לפסק הדין חיים יניב שם קבע ביהמ"ש העליון כי הוכחו נסיבות מיוחדות של התובע שבהן נדרשים, בפרקי זמן מסויימים, שני עובדים שיסייעו לתובע באותם פרקי זמן. מכאן טענת ב"כ התובעים שהטיפול בתובע מחייב שני מטפלים במשך היום, האחד שיגור עמו, והשני שיסייע בעדו במשך היום.
לטענת התובעים הכרחית העסקת המטפלים באמצעות חברת כח אדם ולכן יש לפסוק לזכות התובע פיצוי בהתאם לעלויות האמורות בחוות הדעת של "דנאל" (ת/39), שהרי התובע יחיה בעתיד בגפו ולא יוכל לחפש ולנהל עובדים בעצמו.

טוען ב"כ התובעים שלפי חוות דעת "דנאל" ת/39, מיום 27.12.00, סיעוד דרך חברת כח אדם לפי מטפל אחד למשמרת בוקר, ושני מטפלים למשמרת אחה"צ ולילה, עומד על 24,134 ₪ לחודש שערכו המשוערך למועד הגשת סיכומיו של ב"כ התובעים: 25,523 ₪ לחודש, וזהו הסכום שמבקש ב"כ התובעים לפסוק לזכות התובע מנובמבר 2001, לפי מקדם היוון 270 בהתאם לתוחלת החיים של התובע נכון לנובמבר 2001, מועד בו היה התובע בן 40.5 ותוחלת חייו 37.7 שנים, כמפורט בעמ' 37 לסיכומי ב"כ התובעים מיום 7.7.04, פיסקה 213.

עד כאן תמצית טענות ב"כ התובעים בענין הסיעוד.
ע"ז. ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען בסיכומיו כי לאחר שחרורו מביה"ח חזר התובע לבית הוריו ברמת השרון שם התגורר עוד לפני כן, לפי הכתובת שצויינה על ידו ונרשמה על גבי מסמך סיכום המחלה מביה"ח בילינסון (נ/16).
התובע ורעייתו היו פרודים מספר חודשים לפני התאונה. ביום התאונה הוא הגיע מבית מגוריו לדירה בה התגוררה רעייתו בנפרד עם שני ילדיהם (עדות הגב' לימור כץ בעמ' 770, 774, ו-775 לפרוט').
לפי חוות דעתו של פרופ' סולסי (נ/40) נזקק התובע לעזרה בפעולות יומיומיות במשך היממה, כשהסיוע יינתן על ידי מטפל שיקבל הדרכה מתאימה ואין צורך שיהא בעל השכלה בסיעוד.
ב"כ הנתבעת מס' 1 מפנה לעדות התובע מיום 21.10.02 המאשר כי הוא מסתייע בחיי היומיום במלווה מרומניה המסייע לו מזה חמש שנים (עמ' 433 לפרוט') בכל הפעולות בהן הוא צריך סיוע, דהיינו, מטפל בתובע, מנקה את החדר, מטפל בחפציו של התובע, עוזר לתובע בכל הפעילות היומית כגון אכילה, הלבשה, רחצה, יציאה מהבית, כניסה לאוטו ויציאה ממנו (עמ' 433 לפרוט'), וכן מבצע עבודות כביסה לתובע ולשאר בני הבית (עמ' 434 לפרוט') ומכין אוכל לתובע ולבנו (עמ' 434 לפרוט').
עוד טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 כי אותו מטפל אשר ממשיך לסעוד את התובע מזה כ-7 שנים, הוא מטפל זר הממלא היטב את צרכיו הסיעודיים של התובע, וגם הגב' איילה שיפמן (עדת תביעה מס' 6) הסכימה שהתובע מקבל טיפול טוב מן העובד הזר המטפל בו ללא סיוע מטפלים נוספים, וכי נראה לה שהוא מסתדר עמו, והקשר ביניהם תקין (עמ' 134 לפרוט'). מכאן שיש להחיל בענייננו את הלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 פ"ד נ"ד (4) 450) בה נקבעו השיקולים המנחים בנושא סיעוד במקרים של נכות קשה.

לדעת ב"כ הנתבעת מס' 1 אין מקום לסטות בענייננו מהלכת אקסלרד (ע"א 3375/99, פ"ד נ"ד (4), 450). התובע מעסיק עובד זר מזה שנים רבות, כשעובד זר המתגורר עמו מלווה אותו ומסייע בכל הפעולות להן הוא זקוק לסיוע וסיעוד.
עוד מפנה ב"כ הנתבעת מס' 1 לפסיקה לפיה עזרת עובד זר מקובלת ועדיפה, ואין מקום להעסיק עזרה באמצעות חברת כח אדם כשאותה עזרה ניתן להעסיק בהעסקה ישירה ללא עלויות תווך והוצאות של חברת כח אדם [חוות דעת (ת/39) של גב' מענית שלזינגר, עובדת חברת "דנאל", ועדותה בעמ' 354 לפרוט']. עוד מפנה ב"כ הנתבעת מס' 1 לחוות דעתו של מר ג. האס (נ/41) שגופים כגון משרד הבטחון, מל"ל וקופ"ח נעזרים במטפלים זרים ואין קושי בהעסקת מטפל זר לגבי נכה כמו התובע כשעלות העסקת מטפל זר בבית כולל ארוחות, אחזקת הדירה, עלות חדר נוסף ושירותים למטפל היא כ-7,016 ₪ לחודש לפי עדכונו של מר ג. האס (נ/42).

ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען, בין היתר, שחוות הדעת של גב' שלזינגר היא תיאורטית, הואיל והיא לא ערכה ביקור בית אצל התובע (עמ' 351 לפרוט'). מוסיף ב"כ הנתבעת מס' 1 שהחל מהגיע התובע לגיל 65 הוא יהא זכאי לקבל מן המוסד לביטוח לאומי 16 שעות סיעוד שבועיות הניתנות כשירות בעין, (חוות דעת מר ג. האס), ובכך ייחסך התחליף למטפל זר בסופי שבוע.
את החישוב לתקופת העתיד (כשזו נחשבת נובמבר 2001 ואילך לפי ההסכמה הדיונית) עורך ב"כ הנתבעת מס' 1 לפי קיצור תוחלת חיים בשיעור של 30%. התובע יליד 1961, היה כבן 32 במועד התאונה, לפיכך עורך ב"כ הנתבעת מס' 1 את החישוב לתקופה של 31.64 שנים ממועד התאונה, ולכן חישובו הוא למשך 23.5 שנים מנובמבר 2001 (בחלוף כשמונה שנים ממועד התאונה), דהיינו, לתקופה של 23.5 שנים, מקדם היוון 200.6952 x 7,016 ₪ לחודש = 1,408,078 ₪.

לגבי תקופת העבר טוען ב"כ הנתבעת מס' 1, שאין הצדקה לסכומים שלפי טענת התובעים הוצאו בפועל ונועדו, כך טוען ב"כ הנתבעת מס' 1, ליצור תשתית לפיצויים מוגזמים, ואין להתעלם מכך שבמציאות חייו של התובע מטפל בו עובד זר מזה מספר שנים ברציפות ומספק את צרכיו ואין מקום לפיצוי מעבר לעלותו של המטפל.
לתקופת העבר, דהיינו, מאפיל 1994 עד נובמבר 2001, מציע ב"כ הנתבעת מס' 1 פיצוי של 7,016 ₪ לחודש x 91 חודשים, משמע, 638,456 ₪.

עד כאן תמצית טענות ב"כ הנתבעת מס' 1 לענין סיעוד לעבר.

ע"ח. נתתי דעתי לטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים.
אתייחס תחילה לתקופת העבר, שהיא, כמוסכם, מאפריל 1994 עד נובמבר 2001. לאחר שנתתי דעתי לפירוט טענותיהם של שני הצדדים באשר לעלות העסקת המלווים בתקופה זו, נראה לי כי נכון יהיה להעמיד הוצאה זו על סכום של 8,000 ₪ לחודש, לפי אומדן והערכה, נכון להיום x 91 חודשים = 728,000 ₪.
לסכום זה יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה שתחושב לפי אמצע תקופת החישוב הנ"ל, משמע, מפברואר 1998, ועד היום. ריבית זו מסתכמת ב-257,227 ₪, כך שסה"כ הפיצוי בגין הסיעוד לעבר (אפריל 1994 עד נובמבר 2001) הוא : 985,227 ₪.

ע"ט. סיעוד לעתיד:
אין מחלוקת על כך שהתובע זקוק לעזרת הזולת בכל תפקודי היום יום ולמלווה צמוד בכל שעות היממה. פסק הדין המנחה באשר לפסיקת הפיצוי בגין עזרת הזולת הוא ע"א 3375/99 ע"א 3613/99, אקסלרד נ. צור שמיר, פ"ד נ"ד (4) 450. באותו

פסק דין
נקבע [פיסקה 6 (ז')] שככלל העסקת מספר עובדי סיעוד מידי יום באמצעות חברות כוח אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת. עוד נקבע באותו

פסק דין
שאפשרות של העסקת עובד זר בסיעוד ניתנת לביצוע ללא קשיים מיוחדים, וקיים יתרון בהעסקת עובד זר המתגורר בביתו של הנפגע ונוצרים קשרים הדוקים בין הנפגע והעובד הזר [פיסקה 6 (ח')].
עוד הוסיף וקבע ביהמ"ש העליון, שם, שבדרך כלל יסופקו צרכי הסיעוד של נפגע קשה הרתוק למיטתו על ידי עובד זר שיתגורר עם הנפגע ויספק את כל צרכי הסיעוד שלו, הן עזרה בפעולות היומיומיות והן עזרה בעבודות הבית ככל הנדרש, כשהעובד הזר גם ילווה את הנפגע בניידותו, ובמקרים שנדרש שיהיה לו רשיון נהיגה ניתן לנסות להבטיח את הדבר. כמו כן יהיה עובד מחליף, ישראלי, שיחליף את העובד הזר בסופי שבוע ובימי היעדרות שלו מן העבודה.
בשים לב לסיכון שבמשך פרקי זמן לא יימצא עובד זר או שתהא הגבלה בהבאת עובדים זרים ארצה, או שעלות העסקתם תגדל, יש להוסיף לסכום העלות סכום אשר יבטא סיכון זה. כן יש לקחת בחשבון שלעובד הזר יש לספק מקום מגורים בביתו של הנפגע, וכן שעל הנפגע לשאת בעלות צורכי יומיום של העובד הזר [שם, בפיסקה 6 (י"א)].

את סכום העלות העריך בית המשפט העליון (פיסקה 8 של פסק הדין ) בסכום של 12,000 ₪ לחודש ממועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום 30.4.99, סכום זה שוויו המשוערך כיום: 13,654 ₪ לחודש.

עם זאת, יש ובנסיבותיו המיוחדות של הנפגע קיימת הצדקה לפסיקת סכום גבוה יותר, כך נקבע ב-ע"א 3417/00, 3977/00 יניב נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2001(2), 714, שבנסיבותיו המיוחדות של הנפגע נדרשו לו בפרקי זמן מסויימים שני עובדים שיסייעו לו באותו פרק זמן, כשעל המטפל בתובע לדעת עברית.
התייחס לכך כב' השופט (כתארו אז) א. ריבלין ב-ע"א 8083/02 כהן עכסה נ. דולב חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו) בהתייחסו בפיסקה 8 של פסק- דינו לסכום העלות שנפסק בפסק- דין יניב:
"בפועל (בהתחשב בקיזוז יתר שעשה בית-המשפט המחוזי), נפסקו לניזוק כ-18,000 ש"ח לחודש, בניכוי הסיעוד שנתקבל מן המוסד לביטוח לאומי. ....... אמת המידה שנפסקה בפרשת אקסלרוד נתונה, איפוא, לבחינה קונקרטית בכל מקרה ומקרה”

פ'. במקרה שבפני
נו יש לקחת בחשבון שהטיפול בתובע מחייב כח פיסי בשים לב לגובהו (כ-1.80 מ') ומשקלו שמעל 90 ק"ג (חוות דעת איילה שיפמן ת/18).
מאמץ פיסי זה בא לידי ביטוי כשיש צורך להפוך את התובע במיטתו, או לסייע לו במעברים מן הכיסא למיטה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעדות הוריו של התובע, ולרבות הצורך של ההורים עצמם להירתם לעזרה כאשר המלווה במנוחה אחה"צ בין 14:00 – 16:00 (עדות הרולד כץ
בעמ' 267 לפרוט') או כאשר התובע מצלצל בלילה לחדר הוריו שמגיעים כדי להעלות את החום בחדר או להרים סדין וכו' (עמ' 191 לפרוט' עדות גב' מימי כץ
).

על המלווה לקום ב-1 לפנות בוקר כדי להפוך את התובע במיטתו, וכן ב-4 לפנות בוקר (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 191 לפרוט').
בנסיבות אלה אני סבור שיש לפסוק פיצוי לזכות התובע ביחס לתקופה המוגדרת כתקופת העתיד (נובמבר 2001 ואילך) בשיעור העולה במידה מסויימת על הסכום (המשוערך) שנפסק בפרשת אקסלרד, וזאת בשים לב לכך שעבודתו של המלווה בתור שכזו, גם כשזו מתבצעת במסירות, אין די בה כדי לענות על כל צרכיו של התובע.

עולה מן העדויות שעל המלווה לקום כפעמיים במהלך הלילה כדי להפוך את התובע במיטתו ומכאן, שמטבע הדברים, עליו לנוח בשעות אחה"צ, ואזי על הוריו של התובע להיות זמינים לסיוע ועזרה לתובע, לפי הצורך, זאת בנוסף לכך שהתובע מצלצל לחדרם של ההורים בלילה. העזרה הניתנת כיום על ידי הוריו של התובע, בנוסף לעזרה הניתנת לתובע על ידי העובד הזר, משקפת ללא כל ספק מאמץ החורג בהרבה מן העזרה המקובלת בין בני משפחה, ויש לקחתה בחשבון בקביעת שיעורו של הפיצוי המגיע לתובע בגין סיעוד.
בעתיד יהא על התובע להיזקק לעזרה נוספת, בשכר, למשך אותן שעות ביממה שבהן על המלווה הקבוע המטפל בו לנוח, שהרי לא ניתן לצפות לכך שהמלווה הקבוע יקום כדי לסייע לתובע בשעות הלילה מבלי שיוכל לנוח מספר שעות במשך היום. כיום ממלאים את החלל שנוצר בשעות אלה הוריו של התובע, הזמינים גם לקריאה בשעות הלילה לפי הצורך, אך בעתיד יהא צורך להיעזר, כמוסבר לעיל, בעזרה נוספת בשכר לאותן שעות בהן על המלווה הקבוע לנוח.

נוכח כל האמור לעיל, ובהתחשב בטענות המפורטות של ב"כ שני הצדדים, נראה לי שנכון יהיה להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין סיעוד לעתיד על סכום של 16,000 ₪ לחודש, כשסכום זה כבר לוקח בחשבון את עזרת ההורים כיום, והצורך להיזקק בעתיד לעזרה נוספת בשכר במקום העזרה הניתנת כיום ע"י ההורים.

עוד אבהיר שאין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין עזרה במשק בית לעתיד (פיסקה ג.16 בסיכומי ב"כ התובעים) הואיל ועזרה זו תתבצע ע"י המלווה המטפל בתובע.

חישוב הפיצוי בגין סיעוד לעתיד ייעשה איפוא לפי 16,000 ₪ לחודש. התובע יליד יוני 1961.
לפי ההסכמה הדיונית ייעשה החישוב לתקופת העתיד מנובמבר 2001, דהיינו מגיל 40.5 של התובע, וזאת עד גיל 70 (בשים לב לקביעה בענין תוחלת החיים) לפיכך יש להכפיל את הסכום של 16,000 ₪ לחודש במקדם היוון 234.7319 = 3,755,710 ₪.

פ"א. דיור - תמצית טענות התובעים בסיכומיהם:
תקופת העבר:
מאז שחרורו מבית החולים מתגורר התובע בבית הוריו כשההכנה למגורים נעשתה לפי הנחיות מחלקת השיקום של ביה"ח שיבא.

לפי עדויות ההורים נבנתה לתובע יחידת דיור נפרדת עם חדר למטפל, שירותים ומקלחת נפרדים, גישה לחניה, מזגן, דוד שמש ומערכת אינטרקום (עדויות גב' מימי כץ
בעמ' 184-185 לפרוט' ובעמ' 215, ועדות מר הרולד כץ
בעמ' 255 לפרוט').

בהתייחס להצעת המחיר (נ/22) העומדת ע"ס 35,000 ₪ מציינים התובעים כי אין בניה התואמת בדיוק את ההצעה (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 213 לפרוט'), וכי שולמו כספים במזומן ובאופן ישיר בגין פריטים רבים הקשורים בבניה.

עוד מפנים התובעים למוצג ת/127 (מס' 1-מס' 32), דהיינו, קבלות בגין בניה. ההוצאות בגין הכנת הדיור הוערכו על ידי גב' מימי כץ
בסכום של 120,000 ₪ (עמ' 185) בתוספת ריבית והצמדה מיום 15.1.98 מגיע הסכום ל- 178,343 ₪, נכון למועד הגשת סיכומיו של ב"כ התובעים.

בנוסף טוענים התובעים שמאז הגיע התובע לבית הוריו נגרמו לו הוצאות דיור מוגברות בגין צרכיו עקב התאונה והגב' מימי כץ
העריכה הוצאה נוספת זו (טלפון, חשמל ובעיקר מיזוג ומים) לתקופה שמ-1994 עד 2001 ב-7,000 ₪ לחודש ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה מגיע הסכום ל-104,533 ₪ ובסה"כ הוצאות דיור לעבר (אפריל 1994-נובמבר 2001): 282,376 ₪.

בהתייחס לטענת הנתבעת מס' 1, לפיה נבנתה יחידת הדיור עבור התובע עוד טרם התאונה, משיב התובע כי הוכח שלפני התאונה התגורר התובע בראש העין עם משפחתו, ובנוסף העידו הוריו של התובע כי הם סגרו מרפסת כדי ליצור לתובע יחידה שתתאים לצרכיו לאחר שיצא מביה"ח ועדות זו לא נסתרה (פיסקה 38 בסיכומי התשובה של התובעים).

אשר לדיור לעתיד טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, שמגוריו של התובע עם הוריו אינם ההסדר המתאים. טרם התאונה היה התובע אדם עצמאי שהתגורר עם רעייתו וילדיו. כיום מצוי בנו במשמורתו ומתגורר עם התובע בבית הוריו, ובתו, המצוייה בחזקת האם, מבקרת אותו פעמיים בשבוע בימי חול, כל שבת שניה ובחופשות. הפתרון לכך הוא שהתובע ירכוש דירה משלו, רצוי צמודת קרקע, בגודל שיתאים למלווה ולילדיו ובסמיכות לבית ההורים. מוסיפים התובעים ששכירות אינה באה בחשבון ומפנים לדברי הגב' איילה שיפמן בעמ' 135 לפרוט', דהיינו, שבדירה שכורה קשה מאוד לבצע התאמות שהתובע זקוק להן. לענין סביבת המגורים טוען ב"כ התובעים שעל התובע להתגורר ברמת השרון בסביבה בה מתגוררים ההורים (חוות דעת פרופ' א. עורי, (ת/16 עמ' 2 סעיף 2), וכן הגב' איילה שיפמן בחוות דעתה (ת/18, עמ' 3)) וזה גם רצון התובע והוריו (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 185 לפרוט', והתובע בעמ' 408 לפרוט').

מכאן, שאת עלות רכישת הדירה מבקש ב"כ התובעים לחשב בהתאם למגורים ברמת השרון. הדירה אמורה להיות בקומת קרקע או בבנין עם מעלית, ובעלת פתחים ומעברים המאפשרים מעבר כסא גלגלים, שירותים, ומקלחת, בהתאמה לנכותו של התובע ומתן אפשרות לגישה נוחה לדירה (פרופ' א. עורי (ת/16), ופרופ' סולסי (נ/40). על הדירה להיות ממוזגת.

ב"כ התובעים מפנה לצרכים ולמידות שצויינו בחוות דעת גב' א. שיפמן (ת/18), וחוות דעתו של השמאי מר ברקובסקי (ת/19) שסבר כי דירה עם מרווחי תימרון לנכה העשויה להתאים לדרישות אלה לאחר עבודת התאמה, בשטח 162 מ"ר ברוטו, היא דירת 6 חדרים.

מוסיף ב"כ התובעים שלפי חוות דעת מר ברקובסקי עלות דירה בשטח זה, הכוללת מעלית ושתי יחידות חניה ברמת השרון, היא בגבולות 375,000 דולר ארה"ב ולכך יש להוסיף הוצאות נלוות לרכישת הדירה בשיעור 6.5%. לעלות הדירה יש להוסיף את עלויות התאמת הדירה בסך 40,000 דולר ארה"ב (עמ' 6, ת/19).

לטענת ב"כ התובעים ראוי לפסוק לתובע את מרבית הסכום שנקבע על ידי השמאי מר ברקובסקי הואיל ובאופן רגיל היה התובע שוכר בשלב ראשון דירה ברמת השרון ובמשך השנים היה רוכש דירה. התובע כמעט ולא עבד בשנות האכשרה הארוכות שלו ולכן לא היו לבני משפחתו חסכונות לרכישת דירה והיו חולפות שנים עד שבני הזוג היו רוכשים דירה, לכן, כך לטענת ב"כ התובעים, אין מקום במקרה זה לפסוק פיצוי לפי השטח העודף שבין דירה רגילה לבין הדירה שהנכה זקוק לה.

לפי חוות דעת מר ברקובסקי עלות רכישת דירה בבית משותף התואמת את צרכיו של התובע, לרבות ההתאמות וההוצאות הנלוות לרכישתה: 440,000 דולר ארה"ב, ולדירת קוטג' צמודת קרקע: 626,000 דולר ארה"ב.
עוד מפנה ב"כ התובעים לע"א 247/87 אלירם ואח'
נ' אלימלך, דינים עליון, כרך י', 999, וטוען כי יש לפסוק לזכות התובע את השווי הכלכלי של הכורח שנוצר, עקב נכותו של התובע, לרכישת דירה לאלתר, שהרי התובע העיד על כך שכוונתו היתה לגור בשכירות ברמת השרון ולא לרכוש דירה (עמ' 429 לפרוט'), ולא היו ברשותו חסכונות עקב תקופת הלימודים הארוכה שלו ומעמסת גידול הילדים. לדעת ב"כ התובעים יש להעמיד את הפיצוי בגין הכורח לרכוש דירה לאלתר ע"ס 600,000 ₪.

עוד טוען ב"כ התובעים שיש גם לפסוק לתובע הוצאות דיור מוגברות גם לעתיד בסכום של 1,000 ₪ לחודש, בשים לב לעדותה של גב' מימי כץ
בעמ' 193 לפרוט'.

פ"ב. בהתייחס לדיור בעבר, טוען ב"כ הנתבעת מס' 1, שהתובע התגורר אצל הוריו לאחר שנפרד מרעייתו עמה התגורר בשכירות בראש העין והוקצתה לו יחידה משלו בבית הוריו וזאת ללא קשר לתאונה, ולפניה, ולכן הצורך במציאת פתרון לבעיית המגורים אינו קשור לתאונה (התובע חולק על טענה זו וכבר הפניתי לתגובתו בפיסקה 38 לסיכומי תשובתו).
מוסיף ב"כ הנתבעת מס' 1 שלכל היותר יש לפצות את התובע בגין התאמת יחידת הדיור שהועמדה לרשותו על ידי הוריו ללא קשר לתאונה, התאמה של הרחבת פתחי המגורים ודרכי גישה כדי לאפשר מעבר כסא גלגלים, וזאת כהוצאה חד פעמית. אשר לקבלות הרבות שצורפו טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שכל הוצאה שנעשתה בבית התובעים מאז התאונה לצורך תחזוקת הבית נכללה בהוצאות כאילו קשורות הן לתאונה. מוסיף ב"כ הנתבעת מס' 1 שהגב' מימי כץ
העריכה את עלות סידור המגורים ב-120,000 ₪ (עמ' 185 לפרוט') ומסכום זה יש להפחית את עלות המגורים לה נזקק התובע ממילא עקב פרידתו מרעייתו וכן יש להפחית את עלות המזגן, ודוד השמש שגם להם היה נזקק ממילא עקב נכות, ולכן יש להעריך, לדעת ב"כ הנתבעת מס' 1, את עלות התאמת הדיור בבית ההורים עקב הנכות בשיעור של מחצית, דהיינו 60,000 ₪.

עוד טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שהתובע זכאי למענק מיוחד לכיסוי הוצאות והתאמת תנאי מגורים, סעיפים 2+3 של תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה-1965, בשווי של כ-100,000 ₪ למועד הגשת סיכומיו של ב"כ הנתבעת מס' 1 (ב"כ התובעים התייחס לכך בסיכומי התשובה שלו, בציינו שטענה זו לא הוכחה, ולא הוכח שהתובע קיבל סכומים כאלה, פיסקה 38 בסיכומי התשובה של התובעים).

אשר לדיור בעתיד טען ב"כ הנתבעת מס' 1 שאין הניזוק זכאי לקבל פיצוי שיאפשר לו לרכוש דירה בבעלותו בשעה שהוא מתגורר בשכירות. ככל שיחדל התובע בעתיד מלהתגורר בבית הוריו, יש לחשב את ההוצאות העודפות שייגרמו לו עקב נכותו, דהיינו שכר דירה בגין שטח נוסף של 35.5 מ"ר וכן חדר למטפל ושירותים נוספים, ובסה"כ כ-47.5 מ"ר, לפי עדות מר ג. האס בעמ' 613 לפרוט', הואיל ואלה צרכיו של נכה בודד בכסא גלגלים, לפי עמ' 7 בחוות הדעת של מר ג. האס, נ/38, ואת חישוב גובה שכר הדירה יש לקחת בחשבון רק בגין תוספת שטח זו.

עוד טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שיש לפסוק את תוספת השטח במ"ר לדירה רגילה באזור ראש העין ולפי מידת המחירים באזור זה, כשעלות הדיור בראש העין לא נבדקה ע"י השמאי מר ברקובסקי (עמ' 154 לפרוט'), כמו כן לא בדק מר ברקובסקי עלויות שכר דירה, אלא עלות רכישת דירה בלבד (עמ' 155 לפרוט').
לפיכך מציע ב"כ הנתבעת מס' 1 לפצות את התובע לפי עלות שכירתו של חדר נוסף (לדירה שממילא היה נאלץ לשכור ללא קשר לתאונה), לרבות התאמת פתחים באזור ראש העין לפי 100 דולר ארה"ב לחודש (450 ₪) לתקופה של עוד 20 שנה בהיוון מתאים (81,140 ₪).

פ"ג. שקלתי את טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים.

דיור בעבר:
אשר להוצאות הדיור המוגברות לעבר להם טוען ב"כ התובעים הרי לגבי חלקם לכל הפחות ניתן מענה במסגרת פריטי הנזק האחרים, כגון שימוש במיזוג אוויר וכביסה. גם בפסיקת הפיצוי בגין סיעוד נלקחת בחשבון עלות המחיה של המלווה בבית. לפיכך, אין מקום לכפל פיצוי בגין פריטים אלה.

נראה לי שנכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי גולבלי בגין הוצאות הכנת המגורים עבור התובע בבית הוריו, לאחר צאתו מבית החולים, וזאת בשים לב לנימוקיהם של שני הצדדים, ועל דרך האומדן, ולרבות את עלות הוצאות הדיור המוגברות בעבר (אך למעט אותם פריטים שבגינם נפסק פיצוי בנפרד). בקביעת שיעורו של הפיצוי כבר לקחתי בחשבון את העובדה שהוצאות אלה נושאות ריבית.
אני מעמיד את הפיצוי בגין סה"כ הוצאות הדיור לעבר עד נובמבר 2001 על סכום כולל של 120,000 ₪. אין מקום להפחתת מענק ביטוח לאומי בגין התאמת תנאי מגורים הואיל ולא הוכח שהתובע קיבל מענק כנטען.

פ"ד. דיור לעתיד:
במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם יש לפצות את התובע לפי עלות של שכירות דירה או לפי עלות של רכישת דירה, אני סבור שיש לפצות את התובע לפי עלות של רכישת דירה בהתייחס לשטח היחסי העודף שהתובע נזקק לו עקב נכותו. ברי שמגוריו הנוכחיים של התובע במסגרת בית הוריו הם פתרון זמני בלבד.

אינני מקבל את הטענה שהעובדה שלתובע לא היתה דירה בבעלותו, והוא התגורר קודם לכן בשכירות בראש העין, יש בה כדי להוביל למסקנה שהתובע זכאי לפיצוי בראש הנזק של דיור לעתיד על בסיס עלות שכר דירה בלבד.
הדעת נותנת שאלמלא התאונה היה התובע רוכש דירה, ואילו כיום כתוצאה מנכותו הוא נזקק לשטח דיור גדול יותר, ובגינו זכאי הוא לפיצוי.

מקובלת עלי טענת ב"כ התובעים לפיה זכאי התובע לפיצוי בשים לב לעלות הדיור באזור רמת השרון בהתחשב בכך שבאזור זה מתגוררים הוריו. מגוריו של התובע בשכירות בראש העין היו לתקופה זמנית בלבד. המגורים באזור רמת השרון אינם רק רצונו של התובע והוריו, אלא גם פרופ' א. עורי המליץ בחוות דעתו (ת/16 עמ' 2) כי התובע זקוק לדירה בסמוך לסביבה בה מתגוררים ההורים, וגם מומחה הנתבעות מר ג. האס אמר בעדותו בעמ' 612 לפרוט', שמקום המגורים צריך להיגזר מן המקום שבו מצוי מרכז חייו של הנפגע, ואם אמנם עבר התובע באופן מקרי מרמת השרון לראש העין, כי אז יש לראות את מרכז חייו של התובע ברמת השרון. בענייננו ציין התובע בעדותו, בעמ' 408 לפרוט', ששכירות הדירה בראש העין היתה למשך שנה עד שהמצב הכספי יאפשר חזרה לרמת השרון.

אינני סבור שיש לחשב את הפיצוי לפי דירת קוטג' צמודת קרקע באיזור רמת השרון, אלא לפי עלות דירה בבית משותף כשזו כוללת כמובן מעלית ומקום חניה, כשבדירה יש לערוך התאמות שתאפשרנה מרחבי תימרון המתאימים לצרכיו של התובע.
השמאי מר ברקובסקי העריך בחוות דעתו (ת/19 עמ' 5) שווי של דירה בת 6 חדרים בשטח של 162 מ"ר בסכום ממוצע של כ-375,000 דולר ארה"ב.
אינני סבור שיש מקום לפסוק את הפיצוי לפי שווי רכישתה של דירה אלא את הפיצוי יש לפסוק בגין השטח העודף שהתובע נזקק לו עקב נכותו.

לענין השטח העודף שהתובע נזקק לו, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת מס' 1, בעמ' 22 של סיכומיו פיסקה 6.19, לפיה השטח הנוסף שהתובע נזקק לו הוא 47.5 מ"ר, בשים לב לאמור בעמ' 7 של חוות דעת מר ג. האס (נ/38), וכן עדותו של מר האס בעמ' 613 לפרוט', באומרו כי השטח שנזקק לו נכה בודד המתנייד בכסא גלגלים הינו 35.5 מ"ר, ובנוסף יש לקחת בחשבון חדר פלוס שירותים למטפל בסדר גודל של 10-12 מ"ר.

את חישוב הפיצוי בגין השטח העודף שהתובע נזקק לו עקב נכותו אערוך איפוא לפי שטח עודף של 50 מ"ר.

אינני מקבל את טענת ב"כ התובעים לפיה יש לפסוק לתובע פיצוי בגין השווי הכלכלי של הכורח לרכוש דירה לאלתר, ע"א 247/87 אלירם ואח'
נ' שלמה אלימלך ואח'
. הטעם לכך הוא שמצב הדברים בו התגורר התובע טרם התאונה בשכירות היה מצב דברים זמני בלבד, וברי שהתובע היה רוכש לעצמו דירת מגורים גם אלמלא התאונה. כלומר, הצורך לרכוש דירה לאלתר איננו, לעניות דעתי, פועל יוצא של התאונה, ולכן וכפי שכבר ציינתי לעיל, יש מקום לפסוק פיצוי לפי השטח העודף שהתובע נזקק לו עקב התאונה.

כאמור כבר לעיל, העריך השמאי מר ברקובסקי את השווי של דירה בשטח של 162 מ"ר באיזור רמת השרון בסכום של 375,000 דולר ארה"ב, כך שהשווי של מ"ר אחד הוא 2,315 דולר ארה"ב שאותו יש להכפיל ב-50 מ"ר = 115,750 דולר ארה"ב.

על כך יש להוסיף את ההוצאות הנילוות לרכישת דירה בשיעור של 6.5%, משמע תוספת של 7,524 דולר ארה"ב, וביחד 123,274 דולר ארה"ב, וכן יש להוסיף עלויות של התאמת הדירה לשימושו של הנכה כמפורט בעמ' 6 של חוות דעת מר ברקובסקי (ת/19).
מר ברקובסקי העריך את עלויות ההתאמה בתוספת מע"מ בשיעור של 40,100 דולר ארה"ב ואולם מסכום זה יש להפחית, לדעתי, את העלות של מתקן מיזוג אוויר מרכזי (10,000 דולר ארה"ב ובתוספת מע"מ) הואיל ובגין מיזוג האוויר נפסק לתובע פיצוי בנפרד.

לכן, השווי של עלויות התאמת הדירה, ללא הפריט של מתקן מיזוג אוויר מרכזי (לרבות מע"מ) הוא 28,600 דולר ארה"ב.
לפיכך, עלות הדיור לעתיד היא: שטח דיור נוסף בשיעור של 50 מ"ר לרבות תוספת הוצאות נלוות בשיעור של 6.5%: 123,274 דולר ארה"ב, וכן עלות התאמת הדירה בסכום של 28,600 דולר ארה"ב, וביחד 151,874 דולר ארה"ב, כשהשווי בשקלים לפי השער היציג של הדולר ארה"ב לעומת השקל (4.2 ₪ לדולר) הוא: 637,871 ₪.

על כך יש להוסיף הוצאות דיור מוגברות לעתיד. כאמור כבר לעיל ציינתי שאין לקחת בחשבון בפריט זה הוצאות עלות שהייתו של המטפל בבית הואיל והוצאה זו נלקחת בחשבון בפיצוי שנפסק בגין הפריט של סיעוד, וכן אין לקחת בחשבון את הפריטים לגביהם נפסק פיצוי בנפרד (מיזוג אוויר, כביסה וייבוש).

נראה לי שנכון יהיה לפסוק את הפיצוי בגין הוצאות דיור מוגברות לעתיד, בגין תקופת העתיד שהיא מנובמבר 2001 (על פי ההסכמה הדיונית), ולפי תוחלת חייו של התובע, על דרך האומדן, ואני מעמיד פיצוי זה על סכום של 150,000 ₪.

פ"ה. ניידות:
תמצית טיעוניו של ב"כ התובעים: לתקופה שמאפריל 1994 עד רכישת הרכב במאי 1995 היו הוצאותיו של התובע בגין הסעות כ-10,000 ₪ לפי מוצג ת/125 (הקבלות המוסכמות), ושוויין בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה נכון למועד סיכומיו של ב"כ התובעים: 22,692 ₪. השווי להיום: 25,681 ₪.

בשנת 1995 רכש התובע רכב וואן. טוען ב"כ התובעים כי התובע כשיר לנהיגה בשים לב לאישור משרד הרישוי (ת/42) והוא נוהג בפועל, לפי עדותו של התובע בעמ' 380 לפרוט':
"א. מי נוהג ברכב שלך.
ת. אני נוהג ברכב, הוא מתאים לנהיגה שלי שבו אני נוהג עם כפפות נהיגה מיוחדים שיצרו בשבילי וכמובן שאושרו על ידי משרד הבריאות".

התובע גם טען שהוא עושה שימוש ברכב כמעט בכל יום. ב"כ התובעים מפנה לעדות גב' מימי כץ
שעלות הרכב היתה 150,000 ₪ (עמ' 189 לפרוט') וסכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממאי 1995 הינו 317,331 ₪. כמו כן הוצאו הוצאות נוספות בגין ביטוחים, טיפולים ותיקונים והוצאה זו הוערכה על ידי הגברת מימי כץ
בסכום של כ- 150,000 ₪ נוספים לתקופת העבר ממאי 1995 עד נובמבר 2001 (עמ' 189 לפרוט') ששוויים בתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה (15.1.98): 222,929 ₪ כך שסה"כ הוצאות ניידות לעבר 562,952 ₪.

לענין הוצאות ניידות לעתיד, טוען ב"כ התובעים שאין להפחית את עלות הרכב שהיה רוכש התובע בעצמו זאת מכיוון שמדובר באביזר הכרחי המשמש לצרכים הבלעדיים של התובע ומהווה תחליף לרגליו, כשלפני התאונה היה לו רכב זול ביותר.

ב"כ התובעים מפנה לחוות דעתו של מר מ. קצין (ת/117) כשלפיה העלות החודשית של אחזקת מכונית (לפי 1,000 ק"מ לחודש), כולל מעלית להרמת כיסא הגלגלים בתוך הרכב, מסתכמת ב-2,331 ₪ לחודש. החישוב נעשה לפי מכונית וואן מסוג פורד טרנזיט בשווי 170,000 ₪, דהיינו, התובע רכש מכונית יקרה יותר, דודג' קרייזלר, המותאמת לנהיגה על ידו ולצרכיו שעלותה 205,000 ₪, לפי חוות דעת הידרופיקס (שירותי רכב לנכים, ת/24). הדודג' קרייזלר יקרה מן המכונית שבחוות דעתו של מר קצין בשיעור של 20% ולכן גם הוצאות אחזקתה גבוהות ב-20% ומכאן שיש להוסיף לעלות האחזקה החודשית שעל פי חוות דעת מר קצין תוספת של 20%.

כמו כן יש להתחשב בבלאי המיתקונים הנוספים שברכב, בנוסף למעלית שמצויינת בחוות דעת מר קצין. בחוות הדעת של הידרופיקס, ת/24, צויינו המיתקונים הנדרשים לנהיגתו של התובע במצבו. התיקונים לאיבזורים אלה נדרשים מדי חמש שנים בעלות של 3,800 דולר ארה"ב, כשבחישוב חודשי המדובר בהוצאה של 291 ₪ לחודש בהתאם לתוחלת החיים של התובע.

בסיכומי התשובה, סעיף 40, מגיב ב"כ התובעים לטענת הנתבעת מס' 1 שהתובע איננו מסוגל לנהוג וטוען כי מדובר היה בתקופה זמנית שבה התובע לא נהג ברכב.
ב"כ התובעים מוסיף את חשיבות הנהיגה עבור התובע. כמו כן, לטענתו, אין מקום להפחית את הוצאות השימוש שבני המשפחה עושים ברכב, שכן להוריו של התובע רכבים משלהם ואין הם עושים שימוש ברכבו של התובע (עמ' 228 לפרוט').

פ"ו. ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען בסיכומיו שרכישת רכב הוואן מסוג דודג' קרייזלר בו אמור התובע לנהוג, לרבות איבזורו של הרכב כך שהוא יתאים למידת התובע, לא היתה נחוצה, הואיל והתובע אינו מסוגל לנהוג. כמו כן טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שבעלות של איבזור הרכב לא נשאו התובעים אלא המוסד לביטוח לאומי, כעולה מעדותה של הגב' מימי כץ
בעמ' 189 לפרוט'.

ב"כ הנתבעת מס' 1 מפנה לעדות גב' שיפמן בעמ' 133 לפרוט', עדות גב' מימי כץ
בעמ' 226 לפרוט' וחקירת התובע בעמ' 431 לפרוט', לתמיכה בטענתו שהתובע אינו מסוגל לנהוג ברכב נוכח מצבו הרפואי והיותו סובל מספסטיות קשה.

ב"כ הנתבעת מס' 1 מפנה לחוות דעתו של מר ב. מוגילבקין (נ/82) שערך את החישוב לפי רכב ניסאן לארגו בציינו כי זו המכונית היציבה והמאושרת על ידי הביטוח הלאומי לנכים המוסעים בכסא גלגלים, ומתאימה להסעתו של התובע.

עוד טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שגם אלמלא התאונה היה התובע רוכש רכב ונושא בעלות רכישת הרכב ועלות החזקתו השוטפת גם בעתיד, ולכן יש לחשב את נזקו של התובע רק לגבי הפרש העלויות של האביזרים להם הוא נזקק עקב נכותו, ויש לאמץ, כך ב"כ הנתבעת מס' 1, את קביעת מר ב. מוגילבקין כי המכונית לה נזקק התובע כנכה, ולגביה יש פטור חלקי ממיסים לנכה, תעלה 4 ₪ יותר בהחזקה חודשית. כמו כן יש, בהתאם לפסיקה, להפחית את שווי השימוש שעושים בני המשפחה ברכב ללא קשר לתובע ואת הוצאות הניידות שהיו לתובע גם אלמלא פגיעתו.

לפיכך, מבקש ב"כ הנתבעת 1 שהחישוב ייערך לפי עלות יתר של 4 ₪ בהחזקה החודשית לפי חוות דעת מר מוגילבקין ובהתאם לתוחלת החיים של התובע.

בנוסף, הפיצוי בגין הרכב המומלץ והמתאים לצרכיו של התובע בנכותו, ניסאן לארגו דיזל עם פטור של 75% ממיסים, לרבות האביזרים הנדרשים לתובע כנכה שאינו נוהג, ולרבות רמפה, הוא 85,000 ₪, ומסכום זה יש להפחית עלות מכונית קטנה יציגה שהתובע היה רוכש בכל מקרה בסך 67,000 ₪, כך שההפרש בגין רכישת רכב נכה מאובזר העונה לצרכיו של התובע הוא 18,000 ₪, לפי עמדת ב"כ הנתבעת מס' 1.

פ"ז. נתתי דעתי לטיעוניהם של באי כח שני הצדדים בכל הנוגע לניידות. לגבי הוצאות הניידות של התובע לתקופה שמצאתו מבית החולים (אפריל 94) ועד רכישת הרכב הסתכמו הוצאותיו של התובע כמצויין בפיסקה 307 של סיכומי ב"כ התובעים בסכום של 25,681 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית נכון להיום).

הגב' איילה שיפמן, מרפאה בעיסוק במקצועה, שנתנה חוות דעת מטעם התובע (ת/18) העידה בעמ' 133 לפרוט', שהתובע הצביע בפני
ה על המכונית שנראית בתמונה, נ/17(9), ואמר שמכונית זו היא שלו וכן אמר שהוא נהג בה, אך בתקופה שגב' שיפמן ביקרה את התובע הוא לא נהג במכונית זו, בציינו שיש לו ספטסטיות המונעת ממנו לנהוג והוא מקווה שישוב לנהוג. אמו של התובע הגב' מימי כץ
העידה בעמ' 226 לפרוט' כך:

"ש. ארי לא נוהג?
ת. הוא כן נוהג, היום לא. פעם אחרונה הוא נהג בדיוק לפני שהיה לו פצע לחץ גדול.... בערך לפני שלוש שנים.
ש. מאז הוא לא נוהג.
ת. עד עכשיו הוא לא נהג אבל בעתיד הוא ינהג.
ש. איך את יודעת מה יהיה בעתיד על מה את נסמכת.
ת. יש לו יכולת לנהוג הוא עכשיו מחלים מהניתוח, זה לקח הרבה זמן....".
התובע עצמו העיד בעמ' 431 לפרוט' כדלקמן:
ש. אתה לא נוהג ברכב שנים רבות
ת. אני נוהג ברכב עכשיו מתי שאני רואה שאני יכול ומצבי הבריאותי מרשה לי. היתה תקופה שהיה לי פצע לחץ והייתי ספסטי מאוד, אך כיום אני נוהג למרחקים קצרים ולא נסיעות ארוכות".

התובע אישר שלדיון לבית המשפט בחיפה (מן הבית ברמת השרון) לא הוא נהג אלא אביו ועוד העיד בהמשך, שלאחרונה נהג כחודש לפני עדותו לסיבוב ברמת השרון. לדבריו, הוא חזר לנהוג כשנה לפני עדותו והוא נהג פעמיים-שלוש בחודש, ובימים שנמצא איתו המלווה בעל רשיון הנהיגה הוא מאפשר לאותו מלווה לנהוג.

נראה לי, לנוכח כל האמור לעיל, שנכון יהיה לחשב את הפיצוי באופן שקבע מר מ. קצין בחוות דעתו (ת/117) שציין כי לעיונו הוצגה חוות הדעת של פרופ' א. עורי (ת/16) כשפרופ' עורי המליץ בעמ' 3 של חוות דעתו על רכב מסוג וואן שאליו ניתן להכניס את התובע בכיסא גלגלים כשהרכב חייב להיות ממוזג ומאובזר לרבות מעלון לנכים. את החישוב ערך מר מ. קצין לפי מכונית וואן שלתוכה יוכנס הנכה כשהוא יושב על כסא גלגלים. חוות הדעת משקפת היקף נסיעה של 1,000 ק"מ לחודש. את החישוב ערך מר מ. קצין לפי מכונית מסחרית וואן מסוג פורד טרנזיט, ונראה לי שבהתאם לחישוב זה יש לערוך את חישוב הפיצוי המגיע לתובע, דהיינו, לא על בסיס רכישת רכב הוואן מסוג דודג' קרייזלר, שהוא הרכב אותו רכש התובע בשנת 1995.

מחיר רכישת הרכב הראשון לפי פטור חלקי ממיסים בהתאם לעמ' 12 בחוות דעתו של מר מ. קצין, (ת/117), הוא 116,107 ₪, ועל כך יש להוסיף את העלות של המעלון (בניכוי הלוואה עומדת) בסכום של 1,385 ₪ וביחד 117,492 ₪.

בעמ' 7 של חוות דעתו, כותב מר מ. קצין כי המדד האחרון שפורסם עד יום עריכת התחשיב הוא מדד נוב' 1999, לכן יש להצמיד את הסכום הנ"ל של 117,492 ₪ ממדד נוב' 1999 עד היום, השווי המשוערך 129,893 ₪.

התובע רכש את מכוניתו בחודש מאי 1995, לכן יש להוסיף ריבית על הסכום הנ"ל ממאי 1995 עד היום, ריבית זו מסתכמת ב-60,184 ₪, כך שהשווי המשוערך (כולל ריבית) של רכישת הרכב והמעלון נכון להיום הוא: 190,077 ₪.

פ"ח. כפי שמציין ב"כ הנתבעת מס' 1 בסיכומיו, יש לקחת בחשבון, בהתאם לפסיקה, את הוצאות הניידות שהיו לתובע בכל מקרה גם אלמלא פגיעתו. אני מפנה לע"א 185/01 המגן בע"מ נ' סלוביק, תק-על 2002 (1), 450, פיסקה 4:
"... אם בלאו הכי, אף לולא התאונה היה המשיב רוכש רכב ועל ידי רכישת הרכב לצרכיו בנכותו נחסכה ממנו רכישת הרכב כאמור, על שום מה לא יילקח "חסכון" של העדר הצורך לרכוש רכב פרטי, בחשבון? כשם שבחישוב החזקת רכב הופחת סכום השווה להערכה של הוצאות החזקת רכב שהיו למשיב לולא התאונה, כך גם בהוצאות הקשורות ברכישתו של הרכב".

לכן נראה לי שנכון יהיה להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין רכישת רכב הוואן על פי החישוב של מר מ. קצין שבחוות דעתו על סך של 70% מן העלות המשוערכת של רכישת הרכב.

העלות המשוערכת (כולל ריבית) של רכישת הרכב היא 187,837 ₪ (דהיינו בלי המעלון) ו-70% מסכום זה הינם 131,486 ₪ ועל כך יש להוסיף את העלות המשוערכת של המעלון: 2,240 ₪, וביחד 133,726 ₪.
עלות ההחזקה החודשית למכונית מסוג וואן, על פי החישוב בעמ' 12 לחוות דעתו של מר מ. קצין (ת/117), לפי פטור חלקי ממיסים היא: 2,030 ₪ (במעוגל) לחודש, וסכום זה יש לשערך, כמוסבר כבר לעיל, ממדד נובמבר 1999, השווי המשוערך להיום הוא 2,244 ₪ לחודש.
לפי המוסבר לעיל, זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 70% מסכום זה, משמע, 1,571 ₪ לחודש. על כך יש להוסיף את העלות החודשית של המעלון בסכום של 302 ₪ לחודש משוערך מנובמבר 1999 להיום: 334 ₪ לחודש, ומכאן שסה"כ העלות החודשית: 1,905 ₪ לחודש.

חישוב הוצאות החזקת הרכב לעבר ממועד רכישת רכבו של התובע במאי 1995 עד סיום תקופת העבר לפי ההסכמה הדיונית (נוב' 2001) הוא: 1,905 ₪ לחודש x 78 חודשים = 148,590 ₪, ועל כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה, מאמצע תקופת החישוב כלומר מאוגוסט 98 עד היום, כך שההוצאות הנ"ל בתוספת הריבית מסתכמות ביחד ב-198,120 ₪.

לתקופת העתיד יש לערוך את חישוב הוצאות החזקת הרכב מנובמבר 2001 (גיל 40.5 של התובע) עד גיל 70 בהתאם לתוחלת החיים של התובע, לפיכך יש להכפיל את הסכום של 1,905 ₪ בחודש במקדם היוון 234.7319 = 447,164 ₪.

על אלה יש להוסיף את הוצאות ההסעה של התובע מאז שחרורו מבית החולים (אפריל 1994) עד רכישת הרכב (מאי 1995): 25,681 ₪.

פ"ט. מיזוג אוויר:
ב"כ התובעים מבקש לפסוק פיצוי בסכום של 21,047 ₪ בגין רכישת מזגן והחזקה לעבר, לתקופה מאפריל 94 עד נובמבר 2001 בהתאם למוצג ת/127, ולגבי תקופת העתיד מבקש ב"כ התובעים לפסוק פיצוי בגין הוצאות רכישה ואחזקה של מיזוג לחודש, לפי חוות דעתו של מר קצין, ת/119, דהיינו, 354 ₪ לחודש.

ב"כ הנתבעת מס' 1 מבקש להעדיף את חוות הדעת של מר ב. מוגילבקין שניתנה בענין עלות אחזקת מזגן, נ/83, כשמר מוגילבקין מעריך בחוות דעתו עלות רכישה ואחזקה של מזגן של 2.5 כ"ס וכן ההוצאות הכרוכות ברכישת מזגן ותפעולו, כשהעלות החודשית היא 202 ₪ לחודש.

ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען שיש לקחת בחשבון רק את ההוצאה בגין צריכה מוגברת הואיל וגם אלמלא התאונה היה התובע, שמתגורר במישור החוף, רוכש מזגן הואיל והאקלים באיזור מצריך שימוש במזגן גם לאנשים בריאים, ולכן מציע ב"כ הנתבעת מס' 1 שהפיצוי יעמוד על 25% מן החישוב.

בחוות דעתו (ת/119) כותב מר קצין שהוא עורך את התחשיבים לפי מזגן בגודל של 1.25 כ"ס למיזוג חדר כדוגמת חדר שינה ומזגן בגודל 2 כ"ס למיזוג חדר כדוגמת סלון. אני מציין שהחישוב שעורך מר מ. קצין כולל בתוכו, במסגרת ההוצאות הקבועות, את העלות של רכישת המזגן.

מר ב. מוגילבקין כותב בחוות דעתו (נ/83) שמזגן אחד של 2.5 כ"ס יכול לספק את צרכיו של התובע לחדר השינה ולחדר המגורים, אך נראה לי בענין זה כי יש מקום לערוך את החישוב לפי עלות של מזגן אחד עבור חדר השינה, והמזגן האחר עבור הסלון, כהצעתו של מר מ. קצין.

בהתאם לעמ' 14 בחוות הדעת של מר מ. קצין (ת/119) העלות החודשית למזגן 1.25 כ"ס היא 164.13 ₪ והעלות החודשית של מזגן 2 כ"ס היא 189.88 ₪, וביחד 354 ₪ לחודש. לפי עמ' 8 שבחוות הדעת המדד האחרון הידוע לעריכת תחשיבו של מר מ. קצין הוא נוב' 1999, כך שהסכום המשוערך הוא 391 ₪ לחודש, וסכום זה יש לחשב לתקופת העתיד מנוב' 2001 (לפי ההסכמה הדיונית) ולהכפילו במקדם היוון 234.7319, בהתאם לתוחלת חייו של התובע, כשהסכום המהוון הוא 91,780 ₪.

הואיל ויש לקחת בחשבון שגם אלמלא התאונה היה התובע נזקק למיזוג אוויר, יש להעמיד את הפיצוי המגיע בגין המיזוג על סכום של 55,000 ₪. על כך יש להוסיף פיצוי בסכום גלובלי של 5,000 ₪, לפי אומדן, בגין אחזקת מיזוג האוויר לתקופת העבר, וביחד: 60,000 ₪.
צ'. כביסה וייבוש לעתיד:
ב"כ התובעים מסתמך על חוות דעתו של מר מ. קצין (ת/116), לפיה העלות החודשית הנוספת של הפעלת מכונת כביסה וייבוש, בגין הפעלה אחת נוספת בשבוע בשל צרכי הנכה, לפי 4.5 שבועות בחודש היא 59.67 ₪. עבור 4 הפעלות שבועיות נוספות להם יזדקק התובע בגין נכותו (לפי עמדת ב"כ התובעים) תהא ההוצאה 238 לחודש, נכון למועד חוות הדעת של מר קצין, וסכום זה יש להוון לפי תוחלת חייו של התובע.

ב"כ הנתבעת מס' 1 מסתמך על חוות דעתו של מר ג. האס (נ/39), המציין שמכונת כביסה קיימת אצל מרבית האוכלוסיה ולערך לרבע מן האוכלוסיה יש מייבש כביסה. התובע עצמו העיד שגם לפני התאונה היו לו הן מכונת כביסה והן מכונת ייבוש וגם כיום השימוש הוא במכונת הכביסה שבה נעשה שימוש של כל בני הבית. העלות להפעלת מכונת כביסה ומכונת ייבוש ביחד לפי עמ' 4 של חוות דעת מר האס (נ/39) הוא: 9 ₪ להפעלה אחת של המכונות הנ"ל. מבוגר צורך 4.3 מכונות בחודש ולכן יש לחשב את התוספת הנובעת מנכותו של התובע לפי 25%, משמע, עלות של 10 ₪ לחודש (עמ' 4 בחוות הדעת של מר ג. האס).

נראה לי שיש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע לפי שתי הפעלות שבועיות נוספות, בגין נכותו של התובע, כשהחישוב שנראה לי, בהתאם לחוות דעתו של מר מ. קצין, (ת/116 עמ' 11) הוא שהעלות החודשית בגין הפעלה אחת נוספת בשבוע מסתכמת ב-59.67 ₪ ושתי הפעלות נוספות בשבוע תסתכמנה איפוא ב-119.34 ₪ לחודש כשהשווי המשוערך ממדד נוב' 99 (עמ' 7 של חוות הדעת – ת/116) הוא: 132 ₪ לחודש.

כשדנתי בטענת התובע בדבר הוצאות דיור מוגברות ציינתי שאין לקחת בחשבון במסגרת הוצאות דיור מוגברות את ההוצאות המוגברות בגין כביסה וייבוש, הואיל ובגינן נפסק פיצוי בנפרד. לפיכך, יש לפסוק פיצוי לתובע בגין הוצאות מוגברות של כביסה וייבוש לתקופה ממאי 1994 עד נובמבר 2001, משמע, 91 חודשים x 132 ₪ לחודש = 12,012 ₪, בתוספת ריבית בשיעור של 4% לשנה ממחצית תקופת החישוב, פברואר 1998 עד היום, ריבית זו מסתמכת ב-4,244 ₪, כך שסה"כ ההוצאות המוגברות בגין כביסה וייבוש לעבר הוא 16,256 ₪.
לתקופת העתיד: מנובמבר 2001 ובהתאם לתוחלת חייו של התובע יהא החישוב: 132 ₪ לחודש x מקדם היוון 234.7319 = 30,985 ₪.

צ"א. תרופות, טיפולים פארא-רפואיים, וטיפולים רפואיים:

ב"כ התובעים טוען בסיכומיו שהתובע קיבל מאז שחרורו מבית החולים טיפולי פיזיותרפיה 6 ימים בשבוע, ויש לאלה חשיבות בשים לב לספסטיות ממנה סובל התובע. עלות טיפולי הפיזיותרפיה היתה בשיעור של 120 ₪ לטיפול וההוצאה לעבר הוערכה על ידי הגב' מימי כץ
בסכום של 200,000 ₪ (עמ' 192 לפרוט') ועל כך יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

באשר לעתיד, מפנה ב"כ התובעים לקביעותיו של פרופ' א. עורי לפיהן על התובע לקבל 4 טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, בין היתר לשיפור הכושר הנשימתי (ת/16-ת/17) והפיזיותרפיסטית אליען מייסנר סבורה שעל התובע לקבל טיפול פיזיותרפי יום יומי.

המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' פ. סולסי, סובר שעל התובע לקבל טיפול פיזיותרפי משך כל השבוע, אך לדעתו פעמיים בשבוע על הטיפול להתבצע על ידי פיזיותרפיסט ובשאר ימות השבוע יבוצע הטיפול על ידי המלווה.

ב"כ התובעים טוען שהמלווה איננו בעל מקצוע ואינו יכול להעניק טיפול פיזיותרפי והוא מפנה בענין זה לעדותה של הגברת מייסנר ולדבריו של פרופ' סולסי, בעמ' 640 לפרוט', באומרו שהציוד הטוב ביותר לפיזיותרפיה הוא הראש והידיים של המטפל ולדבריו, בעמ' 641 לפרוט', בדבר הנזק שעלול לגרום המלווה אם יבצע פזיותרפיה, אם כי הוא, פרופ' סולסי, הוסיף, שם, שגם פיזיותרפיסט לא מנוסה עלול לגרום נזק.

לטענת ב"כ התובעים, הפיזיותרפיה צריכה להינתן לתובע בכל יום על ידי פיזיותרפיסט מוסמך. עלות טיפול הפיזיותרפיה לפי חוות הדעת של גב' מייסנר (ת/20) היא כ-200 ₪ בתוספת מע"מ נכון למועד חוות הדעת (28.11.00) והחישוב החודשי של הפיזיותרפיה נכון למועד הגשת סיכומי ב"כ התובעים לפי טיפול יום יומי הוא 7,410 ₪ לחודש, ולפי תוחלת חייו של התובע מגיע ב"כ התובעים בסיכומיו לסכום של 2,000,000 ₪.

באשר להידרותרפיה, טוען ב"כ התובעים שהתובע מקבל אחת לשבוע טיפולי הידרותרפיה בבריכה של בית החולים שיבא וטיפול זה הומלץ לו בשחרורו מבית החולים (ת/54) ועלות כל טיפול כזה 100 ₪ [חוות דעת גב' מייסנר (ת/20)]. לפי עדות מר הרולד כץ
, קופת החולים אינה מכסה הוצאה זו (עמ' 274 לפרוט'). ההוצאה לעבר בגין טיפולי הידרותרפיה, מסתכמת ב-40,000 ש"ח (לפי 100 חודשים). לפי חוות הדעת (ת/20), עלות טיפול הידרותרפיה בבריכה של בית חולים שיבא מסתכמת בכ-100 ₪, העלות החודשית 430 ₪ (לפי טיפול חד שבועי) ובהיוון לעתיד לפי תוחלת חייו של התובע 116,000 ₪.

מוסיף ב"כ התובעים כי התובע קיבל טיפולים פארא-רפואיים נוספים (דיקור סיני, ביו-פידבק וכו') כשההוצאה המוערכת לעבר היא 33,000 ₪ (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 193 לפרוט', וקבלות שהוגשו במסגרת ת/126 ו-ת/127).

לענין טיפולים רפואיים, טוען ב"כ התובעים שבמשך השנים מאז התאונה ביקר התובע בבתי חולים לצורך מעקב ולצורך טיפולים רפואיים, חלק מן הטיפולים הוא נזקק לקבל במסגרת פרטית כמו ביקורי בית, וכן ניתוח בבית חולים אסותא שעלותו היתה 27,000 ₪ (ת/127 מס' 213) כשסך ההוצאות לפי קבלות עומד על 32,655 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה: 48,532 ₪.

באשר לעתיד סבור פרופ' א. עורי בחוות דעתו (ת/16, עמ' 3), שהתובע יהא זקוק לאשפוז אחד בשנה, בממוצע, לכל ימי חייו, כמו כן ביקורת במרפאת שיקום, ומעקב רופא שיקום כל שלושה חודשים למשך כל חייו.

עוד טוען ב"כ התובעים שהתובע יזדקק לטיפולים פרטיים שלא יהיו מכוסים על ידי קופת החולים בה הוא חבר. כמו כן טוען ב"כ התובעים שסל הבריאות מצטמק והולך וקיימות הוצאות עקיפות כגון: נסיעות, שירותי אחיות וכו', ולכן מבקש ב"כ התובעים פסיקת סכום של 500,000 ₪ בגין טיפולים רפואיים לעתיד.
עוד טוען ב"כ התובעים להיזקקותו של התובע לטיפול פסיכולוגי שיקומי, וזאת עקב המצב הנפשי הקשה של התובע, עקב מוגבלותו והעובדה שרעייתו עזבה אותו, והמצב הנפשי הקשה של ילדיו, דבר שהביא לשכירת שירותיה של העובדת הסוציאלית גינה גולדשטיין המלווה את התובע מאז צאתו מבית החולים באפריל 1994 וכן גם במגעים עם משרדי ממשלה, קופת חולים, עזרה ברכישת ציוד שיקומי וכו' (עדות התובע בעמ' 436, גב' מימי כץ
בעמ' 192 ועדות מר הרולד כץ
בעמ' 274 לפרוט'). הגברת גולדשטיין נותנת לתובע טיפול אחת לשבוע, ת/126, כשההערכה לעבר לפי עדות גב' מימי כץ
בעמ' 192 לפרוט', היא בסכום של 70,000 ₪.

לגבי העתיד, כותב פרופ' עורי בחוות דעתו (ת/16) שהתובע יזדקק לטיפול פסיכולוגי אחת לחודש לכל תקופת חייו. פרופ' סולסי סבר בחוות דעתו (נ/40) שהתובע לא יזדקק לטיפול פסיכולוגי מאחר והשלים עם מצבו, אך בעמ' 638 לפרוט' העיד, שהטיפול הפסיכולוגי נתון לשיקול דעתו של הרופא המטפל . עלות הטיפול הפסיכולוגי היא 200 ₪ והסכום המהוון הוא 54,000 ₪ לפי תוחלת חייו של התובע.

עוד טוען ב"כ התובעים שהתובע מעוניין להשתקם מבחינה מינית ואף להביא ילדים נוספים לעולם (עדות מימי כץ
בעמ' 186 לפרוט'). לפי חוות דעת פרופ' עורי (ת/16), זקוק התובע לטיפול וייעוץ מיני בתדירות של אחת לחודש ופרופ' סולסי ציין בעדותו בעמ' 642-643 לפרוט', שאם התובע לא עבר שיקום מיני במסגרת אישפוזו בבית החולים, כי אז עליו לעבור טיפול כזה.

עוד טוען ב"כ התובעים שהשיקום המיני של התובע יחל עם צאתו מבית הוריו. במישור האחד עד מציאת בת זוג, ואזי ייאלץ להשתמש בשירותים חברתיים, ובמישור השני מציאת בת זוג קבועה. לדעת ב"כ התובעים יהא זה סביר לפסוק בגין שיקום מיני לעתיד פיצוי בסכום של 500,000 ₪.

עוד טוען ב"כ התובעים שהתובע זקוק לטיפול תקופתי להחלפת קטטר על ידי אח, זאת בשים לב לחוות דעתו של פרופ' עורי (ת/16) וחוות דעתו של פרופ' סולסי (נ/40). הקטטר מוחלף אחת לשלושה שבועות בעלות של 300 ₪ (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 192 לפרוט'). ההוצאה לעבר הוערכה על ידי גב' כץ ב-28,000 ₪ והוצאה זו לעתיד, לפי 18 טיפולים בשנה לפי 300 ₪ לטיפול, מסתכמת בסכום מהוון של 121,500 ₪.
בנוסף מבקש ב"כ התובעים פסיקת פיצוי בגין תרופות וציוד מתכלה וזאת בסכום של 50,000 ₪ לעבר (קבלות מצויות במסגרת ת/126).

התובע העיד שהשתתפותו החודשית ברכישת תרופות דרך קופת החולים מסתכמת ב-220 ₪ לחודש ואין הוא מצליח לקבל החזרים מקופת החולים עקב הבירוקרטיה (עמ' 432 לפרוט'). הגברת מימי כץ
העידה, בעמ' 187 לפרוט', כי היא משלמת כ-300 ₪ לחודש עבור תרופות. הפיצוי לעבר כולל הצמדה וריבית מגיע ל-74,310 ₪.

בחוות דעתו (ת/16) מציין פרופ' עורי את התרופות להן יזדקק התובע ופרופ' סולסי הסכים שהן מקובלות עליו (נ/41). לא הוגשה ראיה מטעם הנתבעים בקשר לעלות התרופות ובפני
בית המשפט מצוייה חוות הדעת של הרוקח מר הווארד רייס מטעם התובעים (ת/38). העלות החודשית של התרופות היא: 1,629 ₪ ולפי תוחלת חייו של התובע: 439,830 ₪.

עוד ציין פרופ' א. עורי בחוות דעתו שהתובע זקוק לציוד מתכלה כגון בקבוקי שתן, צנתרים, ציוד הגיינה.

הגב' איילה שיפמן הוסיפה בחוות דעתה (ת/18) שהתובע יזדקק לציוד כגון טיטולים, כפפות חד פעמיות, שקיות שתן, סדינים ומגבות בשל בלאי מוגבר. לפי עדות גב' מימי כץ
, בעמ' 193 לפרוט', ההוצאות לעבר הסתכמו ב-70,000 ₪ למשך 7 שנים, ולפיכך מבקש ב"כ התובעים לפסוק את הפיצוי בפריט זה לפי 600 ₪ לחודש ולכל תוחלת חייו של התובע בסכום של 162,000 ₪.

עד כאן טענות ב"כ התובעים בסוגיה זו.

צ"ב. עמדת ב"כ הנתבעת מס' 1 בסיכומיו היא שהתובע זכאי לכיסוי כל הוצאותיו הרפואיות במסגרת קופת החולים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ובשים לב לע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נ"א(2), 724 בעמ' 753.

בנוסף טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שמר ג. האס קובע בחוות דעתו שקופת החולים מספקת לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ציוד מתכלה וצנתרים בעלויות מינימליות (נ/38 + נ/42). כך, למשל, שקית חד פעמית עולה 0.6 ₪, וחבילה של 90 טיטולים למבוגר עולה 187 ₪ פלוס מע"מ וכיו"ב. קופת החולים נותנת בחינם 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה ומשתתפת בעלות טיפולי פיזיותרפיה ארוכי טווח על ידי מטפל פרטי כשהעלות היא 96 ₪ לטיפול במכון, ו-116 ₪ לטיפול בבית, וכן 30 טיפולים נפשיים בשנה.

חולה כרוני משלם עבור תרופות כ-222 ₪ לחודש (עדות מר האס בעמ' 619 לפרוט' והתובע בעמ' 432 לפרוט'). לגבי חוות הדעת (ת/38 ות/38א') של הרוקח מר רייס, טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שתרופות אלה מסופקות על ידי קופת חולים במסגרת סל הבריאות (עדות מר רייס בעמ' 326 לפרוט').

בחוות דעתו (נ/41) הסכים פרופ' סולסי כי התובע זקוק לתרופות שקבע פרופ' עורי וציין שכל התרופות נמצאות בסל הבריאות.

באשר לטיפולים הרפואיים והפארא-רפואיים, טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שאין לפסוק פיצוי בגינן הואיל והתובע יכול לקבל אותם ללא תשלום במסגרת הרפואה הציבורית .

לעניין התרופות, מציע ב"כ הנתבעת מס' 1 תשלום לפי 220 ₪ לחודש עד תום תוחלת החיים של התובע בהיוון מתאים.

לגבי הפיזיותרפיה טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שלפי פרופ' סולסי אין התובע זקוק לפיזיותרפיה יותר מפעמיים בשבוע, ובשאר ימות השבוע יבצע המטפל את התנועות הנחוצות לתובע לאחר שהמטפל יתודרך (עדות פרופ' סולסי בעמ' 640-641 לפרוט').

עוד העיד פרופ' סולסי שלפי סל הבריאות ניתן לקבל 12-16 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, אך אם רופא שיקום ממליץ על כך ניתן להאריך את התקופה ולקבל טיפולי פיזיותרפיה על ידי קופת חולים ו/או הרפואה הציבורית עד בלי סוף (עמ' 639 לפרוט'). לכן סבור ב"כ הנתבעת מס' 1 שאין לפצות את התובע בגין טיפולים המצויים בסל הבריאות ו/או שהוא יכול לקבל על ידי המטפל.

לעניין טיפול פסיכולוגי שיקומי, מצביע ב"כ הנתבעת מס' 1 על עדות פרופ' סולסי בעמ' 637 לפרוט' שהתובע השלים עם מצבו ולכן אין צורך בטיפול פסיכולוגי שיקומי, ואם יזדקק לכך התובע הרי יוכל הוא לקבלו במסגרת סל הבריאות (עדות מר האס בעמ' 619 ובעמ' 621 לפרוט').
טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שהתובע נמנע מלפנות לקופת החולים או לשירותי הרווחה לקבלת טיפול פסיכולוגי (עדות התובע בעמ' 436 ובעמ' 437 לפרוט').

לכן לדעת ב"כ הנתבעת 1 יש לדחות את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה.

לעניין ההידרותרפיה מצביע ב"כ הנתבעת מס' 1 על כך שעלות הטיפול ההידרותרפי היא 50 ₪ (עדותו בעמ' 623 לפרוט'). לדעת פרופ' סולסי טיפולי הידרותרפיה המתבצעים בבריכה מחוממת מומלצים רק לנפגעי חוט שדרה השולטים על הסוגרים ומכיוון שהתובע אינו שולט על הסוגרים, טיפולי ההידרותרפיה אינם מתאימים לתובע (עמ' 641 לפרוט'), ולכן לדעת ב"כ הנתבעת מס' 1 אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

באשר לטיפול מיני לעתיד, עמדת פרופ' סולסי היא שהליך השיקום המיני נעשה במסגרת אישפוז בבית החולים בזמן השיקום (עמ' 643 לפרוט') ואם יבקש התובע ייעוץ בתחום זה יוכל לקבל זאת במסגרת אישפוזיו בבית החולים או על ידי מטפלים ויועצים במסגרת השירות הציבורי, וכן מפנה מר ג. האס לכך שייעוץ מיני יוכל התובע לקבל על ידי אורולוג וסקסולוג במסגרת קופת החולים ללא תשלום (עמ' 622 לפרוט').

לענין אח להחלפת קטטר, כותב מר ג. האס שניתן לקבל שירות זה של ביקור אח/ות מקופת החולים ללא תשלום.
עד כאן טענות ב"כ הנתבעת מס' 1 בסוגיה זו.

צ"ג. בכל הנוגע לתרופות, אני סבור שיש לפסוק פיצוי לתובע בהתאם לסכום המירבי שעל חולה כרוני לשלם בקופת החולים בגין תרופות, דהיינו 222 ₪ לחודש. הפיצוי לתקופת העבר ממאי 1994 ועד נובמבר 2001 הוא: 222 ₪ x 91 חודשים = 20,202 ₪, ובתוספת ריבית בשיעור של 4% לשנה מפברואר 98 עד היום: 27,340 ₪.

התרופות לתקופת העתיד: 222 ₪ לחודש x מקדם היוון 234.7319 = 52,110 ₪.

לגבי הטיפולים הפיזיותרפיים, ההידרותרפיה, שאר הטיפולים הפארא-רפואיים, וכן הטיפולים הרפואיים שהתובע נזקק ויזדקק להם, לרבות טיפול פסיכולוגי ושיקומי, וכן היזקקותו לאח לצורך החלפת קטטר, על התובע להיזקק לקופת החולים והרפואה הציבורית בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, וכפי שגם נפסק בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נ"א(2), 724.

בעיקרו של דבר, יכול התובע לקבל את הטיפולים הפארא-רפואיים וכן הפסיכולוגיים שהוא נזקק להם, וכן גם שירות אח/ות להחלפת קטטר, במסגרת קופת החולים והרפואה הציבורית בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. יחד עם זאת, יכול וייווצר פער בין מספר הפעמים שהתובע יזדקק לטיפולים כאלה ואחרים, כגון טיפולי פיזיותרפיה, או טיפולים פסיכולוגיים, לבין היקף הטיפולים ותדירות הטיפולים שהתובע יוכל לקבל במסגרת הרפואה הציבורית, או קושי לקבל את הכיסוי בגין חלק מן הטיפולים, כגון הידרותרפיה, כשפרופ' סולסי בדיעה שטיפול זה אינו מתאים לתובע, ומאידך גיסא, בסיכום המחלה של בית החולים שיבא (ת/54) בעמ' 2 סיפא נכתב: "המשך שחיה בבריכה מחוממת", ולפי עדות אביו של התובע, נכון למועד עדותו, קופת החולים טרם נתנה אישור בגין טיפול זה.

בע"א 6431/96 אן בר זאב ואח'
נ' מוחמד ואח'
, פ"ד נ"ב(3), 557, שניתן לאחר פסק הדין בענין סהר נ' אלחדד, נקבע, בין היתר:
"התובעת עתידה להיזקק לטיפולים הנזכרים במשך תקופה ארוכה של עשרות שנים עד אחרית ימיה. במשך תקופה כה ארוכה ייתכנו מקרים והזדמנויות שבהם תימנע ממנה מסיבה זו או אחרת האפשרות לקבל טיפול במסגרת קופת החולים, והדבר עלול להיות כרוך מבחינתה בהוצאות" (שם, בעמ' 571).

נראה לי, לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו בפני
י בכל הנוגע לטיפולים הפארא-רפואיים והרפואיים של התובע, ובשים לב לטיעונים המפורטים של באי כח שני הצדדים בענין זה כי יש מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בסכום גלובלי בגין היזקקותו לטיפולים פארא-רפואיים ורפואיים, לעבר ולעתיד, וזאת בסכום של 500,000 ₪, על דרך האומדן, כשבקביעתו של סכום זה נתתי דעתי, בין היתר, גם להיקף הנרחב של הטיפולים הפיזיותרפיים שהתובע נזקק להם.

צ"ד. באשר לפסיקת פיצוי בגין שיקום מיני עתר ב"כ התובעים, כאמור כבר לעיל, לפיצוי בסכום של 500,000 ₪ בשים לב לכך שעד למציאת בת זוג יהא על התובע להיזקק לשירותים חברתיים ועם מציאת בת זוג יזדקק התובע להוצאה בגין ייעוץ מיני, כשעמדת הנתבעת מס' 1 היא שהליך השיקום המיני נעשה בבית החולים בעת השיקום במסגרת האשפוז, ובמידת הצורך יוכל התובע לקבל ייעוץ מיני במסגרת הרפואה הציבורית ללא תשלום. כזכור ציין פרופ' א. עורי בחוות דעתו (ת/16) שהתובע זקוק לטיפול וייעוץ מיני אחת לחודש נכון למועד חוות דעתו.

בע"א 11152/04 + 11313/04 יוסף פרדו נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, מיום 16.10.06, נפסק בפיסקה 25:
" ושוב: עמדתנו היא כי דיני הפיצויים עצמם אינם מכירים בפסיקת פיצוי בגין ראש נזק ממוני של שירותי-ליווי; אין זה פיצוי המתחייב לפי עקרון "השבת המצב לקדמותו". כאמור, מסקנתנו זו אינה באה, בשום פנים, להותיר את הניזוק, שכושר התפקוד המיני שלו נפגם בעקבות התאונה, מול שוקת שבורה, בלא מענה לסבלו ובלא פיצוי להפסדו. אנו סבורים כי יש לבטא את ההפסד באמצעות שני אפיקים אפשריים, שיכולים להצטבר זה לזה: האחד, האפיק הממוני, לאמור: פיצוי עבור טיפולים מסוגים שונים (תרופות, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכל טיפול אחר), והאחר, האפיק הלא ממוני, אשר מבטא פן אפשרי נוסף של ההפסד וכמו-כן מאפשר, ככל שניתן הדבר, לניזוק, לבור לעצמו דרכים לשפר ולהיטיב את סבלו ואת צערו. אכן, יש מקום לכך שבית המשפט יפסוק לניזוק פיצוי בגין אובדן כושר התפקוד המיני, אך אין מקום לכך שייחד פיצוי בגין הנזק הממוני המתבטא בעלויות ההיזקקות לשירותי ליווי".

בית המשפט פסק באותו מקרה פיצוי של 100,000 ₪ בגין ראש הנזק הממוני של פגיעה בתפקוד המיני, דהיינו, בגין תרופות וטיפולים שנועדו לשפר את תפקודו המיני של הנפגע באותו מקרה. יצויין, שהאירוע התאונתי בע"א 11152/04 היה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, וכפי שהסביר בית המשפט העליון, בפיסקה 25 הנ"ל, קיימת הגבלה על האפשרות להוסיף ולפסוק פיצוי לנפגע בגין הנזק הלא ממוני לאור תקרת הפיצוי שבחוק הפלת"ד על תקנותיו.
במקרה שבפני
נו, האירוע איננו בגדר תאונה לפי חוק הפלת"ד ולכן קיימת אפשרות להביא את הפגיעה בתפקוד המיני לידי ביטוי בפסיקת הפיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני.

נראה לי איפוא שיש מקום לפסוק לזכותו של התובע פיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין שיקום מיני לעתיד, דהיינו, פיצוי בגין ראש הנזק הממוני של הפגיעה בתפקוד המיני.

צ"ה. באשר לציוד מתכלה (בקבוקי שתן, צנתרים, טיטולים, כפפות, שקיות שתן, סדינים וכו'), ובשים לב לטענות התובעים בדבר הוצאות העבר שנגרמו בפריט זה וההוצאות הצפויות לעתיד, מחד גיסא, והאמור בחוות הדעת של מר ג. האס (נ/39) מאידך גיסא, ובכלל זה עלות רכישת הטיטולים כמצויין בחוות הדעת המעודכנת של מר ג. האס, נ/42, אני סבור כי נכון יהיה לפסוק לזכות התובעים פיצוי בסכום גלובלי של 100,000 ₪ בגין ציוד מתכלה, לרבות בלאי מוגבר של מגבות וסדינים, לעבר ולעתיד.

צ"ו. לעניין ציוד שיקומי, טוען ב"כ התובעים שעם צאתו של התובע מבית החולים נאלצה המשפחה לרכוש עבורו ציוד הכרחי המתאים לנכותו (מיטה, כסאות גלגלים, מנוף וכו') לפי המלצת מחלקת השיקום של בית החולים שיבא (ת/34) ועדותה, של גב' מימי כץ
, בעמ' 186 לפרוט'. לגבי פירוט חלק מהציוד הוגש נספח ח' לסיכומי ב"כ התובעים. לפי הערכתה של הגברת כץ, הסתכמה רכישת הציוד בסכום של 120,000 ₪ (עמ' 187 לפרוט'), כשסכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חישוב ב"כ התובעים עומד על 178,343 ₪.

ב"כ התובעים טוען שהתובע יזדקק בעתיד למיטה מתאימה, כיסא גלגלים ממונע, כסא גלגלים נוסף, שולחן טיפולים, מנוף הרמה, מתקן העמדה ואינטרקום (חוות דעת פרופ' עורי ת/16, חוות דעת פרופ' סולסי, נ/40, ועדות פרופ' סולסי, בעמ' 644 לפרוט').

ב"כ התובעים מפנה לעלות מכשירים לפי חוות דעתו של מר יעקב מעוז מ"גפים" מוצג ת/25, כדלקמן: מיטה חשמלית, לפי החלפה אחת לשבע שנים – 32,940 ₪, מזרן נגד פצעי לחץ, החלפה אחת לשלוש שנים – 48,600 ₪, כסא גלגלים ממונע, לפי החלפה אחת לשבע שנים – 96,390 ₪, מתקן העמדה, החלפה אחת לעשר שנים – 48,330 ₪, שולחן טיפולים, החלפה אחת לשבע שנים – 1,606 ₪. כמו כן לפי המלצת ציוד של בית החולים שיבא (ת/34) יזדקק התובע למכשיר בקרה סביבתי, כך גם לפי חוות דעת פרופ' עורי (ת/17) וכן חוות דעת גב' שיפמן (ת/18), כדי להדליק ולכבות את המכשירים החשמליים בביתו, ועלות המתקן, שהחלפתו היא אחת לשבע שנים –14,445 ₪.

בנוסף, יזדקק התובע גם למכשירים ביתיים שונים כגון כורסת ישיבה מיוחדת, טרמוסטט במקלחת למניעת כוויות וכו' שעלותם 30,780 ₪.
סה"כ שווי המכשירים לעתיד 273,091 ₪.

צ"ז. עמדת ב"כ הנתבעת מס' 1 היא שהמומחים מטעם הנתבעות, מר ג. האס ומר ב. מוגילבקין, הציגו עלויות ממוצעות של אביזרים שונים כפי שניתן להשיגם, לפי סקר עלויות שהם ערכו במשך שנות נסיונם.

טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שהתובע זכאי לקבל את הציוד והמכשירים, לרבות עגלת נכים ועגלת שירותים, ולכן את שאר האביזרים ממשרד הבריאות ללא תשלום, או בהשתתפות של 90% של משרד הבריאות, בהיותו נכה הנעזר במטפל אישי (עמ' 3 לחוות דעתו של מר האס - נ/42).

כמו כן, לפי נתוניו מתאים התובע לקבוצה הזכאית למימון של 90% או עד 100% ביחס לאביזרי העזר לפי חוות דעת פרופ' סולסי, נ/40, חוות דעת מר האס, נ/42, ועדותו עמ' 623-625 לפרוט'.

לעניין כסאות גלגלים ממונעים, טוען ב"כ הנתבעת מס' 1, שאלה ממומנים על ידי משרד הבריאות לפי סעיף 9 בחוות דעתו של ג. האס (נ/38).

כסא גלגלים רגיל שאיננו ממונע, עלותו לפי נ/38 כ-5,000 ₪ ומשרד הבריאות מממן 75% עד 100%.

מיטה חשמלית עלותה לפי נ/42 9,440 ₪ ולאחר הפחתת השתתפות משרד הבריאות 3,440 ₪.

מנוף בהרמה חשמלית עלותו 8,829 ₪ ולאחר הפחתת השתתפות משרד הבריאות בשיעור של 90% - 993 ₪, והמנוף יוחלף אחת לעשר שנים בעלות של 74 ₪ לחודש.

לטענת ב"כ הנתבעת מס' 1 אין התובע זקוק למערכת בקרה סביבתית הואיל ויש שלטים למכשירים החשמליים, ולרשותו עומד מטפל 24 שעות ביממה (חוות דעת פרופ' סולסי – נ/41 וחוות דעת מר האס- נ/38).

באשר לכורסת הטלויזיה, פלאפון, טרמוסטט, טלויזיה, וידאו וכו' – טוען ב"כ הנתבעת מס' 1 שאלה אביזרים המצויים בכל בית ואשר כל אדם משתמש בהם.

לעניין כרית למניעת פצעי לחץ, הרי ניתן לקבל אותה ללא תשלום ממשרד הבריאות.
צ"ח. לאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, אני אכן סבור שבכל הנוגע לאביזרים כגון כורסת ישיבה מיוחדת, טרמוסטט, טלויזיה וכיו"ב, הרי אלה אביזרים המצויים בכל בית ואינני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי בגינם.

באשר לשאר הציוד: לפי נספח ח' לסיכומי ב"כ התובעים נרכש עבור התובע ציוד כדלקמן:

מיטה חשמלית כולל מזרון בסך 32,526 ₪.
כסא גלגלים ממונע כולל כרית בסך 15,595 ₪.
כסא גלגלים קל משקל: 6,495 ₪, שהצריך תיקונים בסך 4,360 ₪, וכן בסך 97 ₪, ובסך 1,502 ₪.
כסא שירותים בסך 2,589 ₪.
כרית ישיבה בסך 450 ₪ + 685 ₪ + 332 ₪.
שולחן נכים בסך 644 ₪.
מכשיר התעמלות שיקומי בסך 5,467 ₪.
מערכת בקרה בסך 1,755 ₪ לרבות תיקון בסך 320 ₪.
סה"כ שווי הציוד הנ"ל שנרכש לפי נספח ח' דלעיל: 72,817 ₪ .

יש לשערך סכום זה לפי מחצית תקופת העבר דהיינו מחצית תקופת החישוב שבין אפריל 94 לנוב' 2001. הסכום של 72,817 ₪ כשהוא צמוד למדד פברואר 1998 שוויו המשוערך 88,117 ₪, ובתוספת ריבית בשיעור של 4% לשנה מפברואר 98 עד היום, הסכום הנ"ל כולל ריבית שוויו: 119,251 ₪.

בשים לב לכך שציוד זה נרכש עבור התובע, אני סבור שהתובע זכאי לקבל פיצוי בהתאם לשווי הציוד שנרכש עבורו בפועל, דהיינו בסכום של 119,251 ₪.
באשר לפיצוי בגין בלאי והחלפה לעתיד, יש לקחת בחשבון את אפשרותו של התובע לקבל את הציוד, לפחות בחלקו, באמצעות משרד הבריאות או מימון חלקי של משרד הבריאות, בשים לב לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, והאמור בחוות הדעת של מר ג. האס.
נראה לי שבכל הנוגע לציוד לעתיד יש מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בסכום גלובלי של 150,000 ₪, על דרך האומדן.

צ"ט. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו, שיציאה לחופשה עבור משותק 4 גפיים משמעותה עלות כספית גדולה יותר מזו של אדם בריא, כגון: מלונות מיוחדים, שבהם יש נגישות ואביזרים לנכים, סידורי תעופה ותחבורה מיוחדים. יציאה של התובע לבילוי, חופשה בארץ ובחו"ל, או ארוע כלשהו מחייבת הצטרפות המלווה, שהתובע אינו יכול בלעדיו, ומכאן שנגרמת לתובע הוצאה גדולה נוספת בגין תשלומים עבור המלווה, כגון: כרטיסי טיסה, חדר בבית מלון, מזון במסעדות.
ב"כ התובעים מבקש לפסוק בראש נזק זה פיצוי לפי 1,250 ₪ לחודש, ולאחר היוון פיצוי בסכום של 337,500 ₪.
ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען בסיכומיו שהתביעה בראש נזק זה שרירותית ומופרזת ומציע פיצוי של 250 ₪ לשנה, שהם 5,057 ₪ לאחר היוון.

נראה לי שנכון יהיה לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום גלובלי של 30,000 ₪.

ק'. ב"כ התובעים עותר לפסיקת פיצוי בגין עזרה מלאה במשק הבית במשך כל ימות השבוע, עזרה הצריכה להינתן ע"י אדם מיוחד, שתכלול נקיון, קניות ובישול, כביסה, ייבוש, קיפול, גיהוץ וכו'. לטענת ב"כ התובעים המטפל שבמשמרת צריך להיות זמין להיענות לכל צרכיו של התובע, ואין ביכולתו לעסוק במקביל בעבודות נוספות של משק בית, הגוזלות זמן רב, ואין זה מתפקידו של מטפל סיעודי לשמש כעובד ניקיון. כרגע, מתבצעות עבודות משק הבית כגון: כביסה, ניקיון וכו' ע"י אמו של התובע (עדות גב' כץ בעמ' 185 לפרוט').

מוסיף ב"כ התובעים שבעתיד יתגורר התובע בגפו, ללא בני משפחה, ולכן זקוק הוא ביתר שאת לאדם שינהל עבורו את משק הבית באופן סביר. לפיכך עותר ב"כ התובעים לפסיקת פיצוי בסכום של 2,500 ₪ לחודש בגין עזרה במשק הבית לעתיד, ולאחר היוון: 675,000 ₪.

ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען בסיכומיו שלפי עדות התובע המלווה הוא זה שמבצע את כל הפעולות, שהתובע זקוק להן, לרבות ענייני משק בית הקשורים בו (עדות התובע בעמ' 433 לפרוט'), וכאשר יתגורר התובע בעתיד בגפו, יבצע המטפל את הפעולות הקשורות בעבודות משק הבית, שהרי אין הטיפול בתובע נמשך כל דקה ודקה במשך 24 שעות. לפיכך, כך טוען ב"כ הנתבעת מס' 1, העזרה במשק בית גלומה בעלותו של המטפל, ואין להוסיף מעבר לכך.

גם דעתי היא שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה בעבודות משק הבית מעבר לפיצוי שנפסק בגין עלות של הסיעוד לעתיד. דהיינו: עלות הסיעוד בעתיד, כפי שנפסקה, לוקחת בחשבון שהמטפל בתובע יעסוק, בין היתר, גם בעבודות משק הבית של התובע.

ק"א. ב"כ התובעים מבקש פסיקת פיצוי בגין מחשב ומדפסת לעבר ולעתיד. ב"כ התובעים מציין שהתעסוקה העיקרית של התובע היא המחשב. התובע מבלה, לפי עדות הוריו, שעות רבות מול המחשב, והדבר גורם לו הנאה מרובה ויכולת לתקשר עם העולם החיצוני, ולכן הוא משקיע רבות בשידרוגו של המחשב.
ההוצאה לעבר בגין מחשב הוערכה ע"י הגב' מימי כץ
בסכום של 50,000 ₪ (עמ' 193 לפרוט') ועל כך יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.

המומחים מטעם הצדדים, פרופ' עורי ופרופ' סולסי, קבעו שהתובע זקוק למחשב, ואף נרכש מחשב עבור התובע, ולכן יש לפסוק לטענת ב"כ התובעים פיצוי בגין החזקת מחשב לפי חוות הדעת של מר משה קצין (ת/118), וזאת בסכום מהוון של 98,874 ₪.

עמדת ב"כ הנתבעת מס' 1 היא, שגם אלמלא התאונה היה התובע רוכש מחשב ומשדרגו מפעם לפעם, ומה עוד שהתובע מהנדס בהכשרתו, ועיסוקו במחשבים, ומבחינתו מחשב הוא מוצר בסיסי בביתו. מוסיף ב"כ הנתבעת מס' 1 שהתובע הביע רצונו לעסוק בתחום המחשבים, והמומחה מר ג. האס העיד כי התובע מסוגל לכך, אם ירצה (עמ' 601 לפרוט' וכן עמ' 10 בחוות דעתו), ולכן אין לפסוק פיצוי בגין רכישת מחשב ומדפסת, אלא לכל היותר לפסוק עלות שידרוג אחד בסכום של 2,690 ₪ לפי מוצג נ/42.

לי נראה שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין עלויות שידרוג מחשב ומדפסת בסכום גלובלי של 15,000 ₪.

ק"ב. הוצאות מיטיבים: מציין ב"כ התובעים שהתובע היה מאושפז כ- 9 חודשים, ובמהלך שהותו בבית החולים היו בני משפחתו על סף התמוטטות פיזית ונפשית, לאחר שלא משו ממיטתו (עדות גב' מימי כץ
בעמ' 182 לפרוט'). הוריו של התובע סעדו את התובע במשמרות בכל תקופת האשפוז בבית החולים, עזרו להאכיל אותו, לסייע לו, לנייד אותו ממקום למקום, לרכוש לו דברים שהוא נזקק להם ולעודד אותו. התובע נזקק לעזרה ותשומת לב גדולה יותר מזו שהצוות הרפואי יכול היה לתת לו (עדות מימי כץ
בעמ' 182 , 183 לפרוט' ועדות הרולד כץ
בעמ' 244, 245 לפרוט').

ב"כ התובעים מציע פסיקת פיצוי בדרך של שכר ראוי עבור כל הורה בסכום של 4,000 ₪ לחודש, דהיינו: 72,000 ₪ לשני ההורים ביחד, שערכו המשוערך למועד הגשת סיכומי ב"כ התובעים: 124,688 ₪.

בנוסף, נגרמו להוריו של התובע הוצאות רבות בגין נסיעות לבית חולים, רכישת מזון עבור התובע, רכישת ביגוד נוח לתובע, שיחות טלפון וארוחות עבור עצמם בסכום של 3,000 ₪ לחודש, לפי עדות גב' מימי כץ
בעמ' 183 לפרוט', ובסך הכל 27,000 ₪, שערכם המשוערך לפי אמצע תקופת האשפוז: 47,891 ₪.

לאחר מכן, בתקופת השהייה בבית, תפקדו ומתפקדים הוריו של התובע כמלווים נוספים של התובע, הואיל והמלווה הזר אינו מסוגל לתפקד היטב 24 שעות ביממה. הוריו של התובע הם אלה שקמים לתובע בלילה, מרוקנים את שקית השתן שלו, ונותנים לו "דחיפה" וכיוצ"ב (עדות מימי כץ
בעמ' 185 לפרוט' ועדות מר הרולד כץ
בעמ' 267-268 לפרוט', כל זאת בגילם המתקדם). לכן מציע ב"כ התובעים לפסוק לזכות כל אחד משני ההורים סכום של 5,000 ₪ לחודש עבור התקופה שמאפריל 1994 (מועד שחרורו של התובע מבית החולים) ועד נובמבר 2001 (סיום תקופת העבר על פי ההסכמה הדיונית שבין הצדדים), משמע: 91 חודשים, כך שהסכום הוא 910,000 ₪, ובתוספת הצמדה מאמצע התקופה: 1,056,925 ₪.
שונה עמדת ב"כ הנתבעת מס' 2 בסיכומיו. לטענת ב"כ הנתבעת מס' 2 ציינה אמו של התובע, הגב' מימי כץ
, בעדותה בעמ' 182 לפרוט' שהתקופה הקשה היתה שלושת השבועות שבהם היה התובע בטיפול נמרץ, ואחרי ניתוח הוא הלך לשיקום.

גב' כץ ציינה, שכאשר היה התובע בטיפול נמרץ: "אחד מאתנו היה שם כל רגע במשך 24 שעות, והיינו מתחלפים ואחרי זמן מה החתן שלי היה מגיע גם". בנוסף, ציינה גב' כץ, שלאחר הניתוח הועבר התובע לשיקום, וכן ציינה שבמשך כל תקופת תשעת החודשים: "היינו שם כל הזמן והשתתפנו בנוכחותנו".

עמדת ב"כ הנתבעת מס' 2 היא, שאין הצדקה לסכום הגבוה שנדרש ע"י התובע בגין ראש נזק זה, הואיל ומדובר בסכום מוגזם נוכח העובדה שהגב' כץ המשיכה בעבודתה בבית החולים בילינסון בתקופת האשפוז (עמ' 182 לפרוט'). באשר לטענה בדבר הוצאות על נסיעות לבית החולים, ארוחות וכו', טוען ב"כ הנתבעת מס' 2, שאלה לא הוכחו ולא צורפו קבלות.

במובחן מפסק הדין שבת.א. 837/93 (מחוזי חיפה) סלוביק נ. המגן, תק-מח 2000(2), טוען ב"כ הנתבעת מס' 2 שבעניין סלוביק אביו של התובע המשיך לעבוד בעבודתו הרגילה, בעוד שבענייננו הוריו של התובע פנסיונרים.
בסיכומי התשובה שלו (פסקה 49) מגיב ב"כ התובעים וטוען שטענת הנתבעות, שאין הוריו של התובע זכאים לפיצוי כמיטיבים, מאחר והם פנסיונרים, מקוממת. הוריו של התובע נאלצו להקריב את חייהם לצורך טיפול בו ונמנעו מעיסוקים אחרים בשל כך. הטבת הנזק היא עבודה לכל דבר, ואין לה כל קשר לגילו של המיטיב.

ק"ג. לאחר ששקלתי את טענותיהם של שני הצדדים, אני סבור שהוריו של התובע זכאים לפיצוי, הן בגין התקופה שבה היה התובע מאושפז בבית החולים במשך כ- 9 חודשים והן בגין התקופה שמשחרורו של התובע מבית החולים (אפריל 94) ועד סיום תקופת העבר על פי ההסכמה הדיונית (נובמבר 2001). אין צל של ספק שהוריו של התובע טיפלו ומטפלים בו בדאגה ובמסירות רבה.
המאמץ המושקע על ידי הוריו של התובע חורג בהרבה מן העזרה המקובלת בין בני משפחה, ועזרה חריגה מעין זו אכן מצדיקה פסיקת פיצוי מתאים (יצויין שבהתייחס לתקופת העתיד, שמנובמבר 2001 ואילך, נלקחה בחשבון העזרה של ההורים כעזרה המְתַגְבֶרת את הטיפול הניתן ע"י המלווה, ורכיב זה נלקח איפוא בחשבון בקביעת עלות הפיצוי בגין הסיעוד לעתיד).

את הפיצוי להורים בגין תשעת חודשי אשפוזו של התובע הייתי מעריך בסכום כולל של 3,000 ₪ לחודש (לשני ההורים ביחד), נכון להיום, כשבקביעתו של סכום זה כבר לקחתי בחשבון את הוצאות הנסיעה של ההורים מהבית לבית החולים ובחזרה, הוצאות אש"ל ורכישות שונות עבור התובע לצורך תקופת אשפוזו. פיצוי זה מסתכם, איפוא, ב- 27,000 ₪ נכון להיום, ועל כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע תקופת האשפוז, דהיינו, מדצמבר 1993 עד היום. ריבית זו מסתכמת ב- 14,040 ₪, וביחד: 41,040 ₪.

את הפיצוי המגיע להורים בגין העזרה החריגה שהם מושיטים לתובע, נכון לתקופה שמאפריל 94 עד נובמבר 2001, אני מעריך בסכום של 3,000 ₪ לחודש (לשני ההורים ביחד) נכון להיום. המדובר בתקופה של 91 חודשים, לפיכך סכום הפיצוי הוא: 273,000 ₪, ועל כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה מאמצע תקופת החישוב, משמע מפברואר 1998, שיעורה של הריבית: 96,460 ₪, וביחד: 369,460 ₪.

ק"ד. ב"כ הנתבעת מס' 1 טוען בסיכומיו שנכותו של התובע קשה, הוא סובל ממגבלות פיזיות ומוטוריות קשות ונזקק לאשפוזים חוזרים ונשנים ואף ניתוחים, סובל מפצעי לחץ ונזקק לטיפול תרופתי, וכל אלה יש בהם כדי להוביל לקיצור משמעותי בתוחלת חייו של התובע, ולכן לדעת ב"כ הנתבעת מס' 1, לפי הכללים שהותוו בפסיקה, פסיקת פיצויים לעתיד בדרך של תשלומים עיתיים תגשים יותר את מטרת דיני הנזיקין ולא תקפח מי מן הצדדים. לדעת ב"כ הנתבעת מס' 1, המקרה שבפני
נו הוא המקרה הקלאסי שבו יש לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלומים עיתיים.

שונה עמדת ב"כ התובעים, הטוען בסיכומי התשובה שלו בסעיף 45, שדרך הפיצוי הרגילה היא בדרך של תשלום חד פעמי.
תשלום עיתי הוא חריג, שנעשה רק במקרים שיש פערים גדולים בין עמדות המומחים, ואי- ודאות אמיתית לגבי תוחלת חייו של הנפגע, כגון: כשמדובר בנפגעים צעירים או בפגיעות ראש קשות, כאשר בית המשפט אינו יכול להעריך את קיצור תוחלת חייו של הנפגע גם על דרך האומדן. לדעת ב"כ התובעים, אין מקום להחיל במקרה שבפני
נו את התשלום העיתי, הואיל ומדובר בענייננו בפגיעה ספינאלית, ובפגיעות מסוג זה קיצור תוחלת החיים הינו מזערי.

ק"ה. אינני סבור שיש מקום בענייננו לפסוק את הפיצוי על דרך התשלום העיתי, ומקובלת עלי עמדת ב"כ התובעים, שפסיקת פיצוי על דרך התשלום העיתי היא בגדר חריג. התשתית הראייתית שבפני
נו איננה מצדיקה פסיקה על דרך זו. אני מפנה לע"א 8022/00 + 8156/00 אורלי רז ואח'
נ. מנורה חב' לביטוח (אתר נבו), שם נקבע בפיסקה 12:

"שיטת התשלום העיתי נתפסת אצלנו כחריג. הכלל הוא תשלום חד-פעמי. עמד על כך הנשיא א. ברק באחת הפרשות בציינו כי על אף ששיטת התשלום העיתי מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו, הרי: "בשלב זה יש לנקוט את שיטת התשלום העיתי רק במצבים יוצאי דופן, שבהם ניתן להבטיח את ביטחונו של הניזוק גם ללא מעשה מינהל או מעשה חקיקה ..." (מתוך ע"א 357/80 נעים נ. ברדה, פ"ד לו(3) 762)".

וכן דברי כב' השופט ד. לוין ז"ל בע"א 778/83 עזבון המנוחה סעידי נ. אהרון פור, פ"ד מ(4) 628:
”ככלל, פיצוי, המשתלם לנפגע או לתלויים בנפגע בשל נזק שנגרם לנפגע או לתלויים כתוצאה ממותו של הנפגע ראוי שישולם למפוצים בתשלום חד-פעמי. בכך יושגו שלש מטרות חשובות: א. תינתן לנפגעים האפשרות לשקם עצמם ולבנות את עתידם בעזרת הפיצוי הכולל שזכו בו, דבר שאפשר כי יימנע מהם, כאשר הפיצוי יועבר אליהם טיפין טיפין. ב. יימנע החשש המתקיים במקרים רבים כי יתהווה מצב שהמזיק לא יוכל לעמוד עוד בתשלום הפיצויים ... ג. יושם קץ להתדיינות" (שם, בעמ' 640).

בית המשפט העליון הוסיף ואמר בעניין ע"א 8022/00 אורלי רז נ. טליה צור, שאמנם לא תמיד נרתע בית המשפט מפסיקת הפיצוי בדרך של תשלום עיתי, וזאת למשל כשעמדה על הפרק שאלת קיצור תוחלת החיים של הנפגע, ואולם, הוסיף ואמר בית המשפט, שם, בפיסקה 12:
”ניתן לסבור כי שיקול אחרון זה קרנו ירד, כיוון שלאור הילכת אטינגר, אין לשאלת קיצור תוחלת החיים את אותה המשמעות שהיתה לה קודם, מבחינת ראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות וכתוצאה מכך גם מבחינת הבחירה בדרך התשלום החד-פעמי או העיתי ביחס לראש נזק זה ..."

לסיכום הדברים, לא שוכנעתי שהתשתית הראייתית במקרה שבפני
נו מצדיקה פסיקת הפיצויים על דרך התשלום העיתי.

ק"ו. ב"כ התובעים עתר בסיכומיו לכך שבית המשפט יחייב את הנתבעות בפיצויים עונשיים, הואיל והנתבעות היו אחראיות ליצירת המפגעים בחוף, וגילו אדישות מודעת לקרות האסון, שבעטיו נפגע התובע. מוסיף ב"כ התובעים שהנתבעות ידעו על הסיכון באופן ברור וגלוי, ויכלו למנוע את האסון בפעולה פשוטה, ומכאן שמחדלים חמורים אלה רובצים לפתחן של הנתבעות, ולכן לדעתו על בית המשפט לפסוק לזכות התובע פיצויים עונשיים, דבר שיביא להרתעת הרשויות המקומיות מסיכון חיי אדם בעתיד.

שונה עמדת ב"כ הנתבעת מס' 2 הטוען שלפי שיטת המשפט בישראל התכלית היא החזרת המצב לקדמותו, ואין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם, ומשכך פיצויים עונשיים מצויים רק בעוולות שבהן קיים אלמנט של כוונה או זדון.
עד כה נפסקו פיצויים עונשיים בזהירות רבה, ובעיקר בסוגיות של לשון הרע מתוך מגמה עונשית חינוכית ומרתיעה, וכן במקרה של תקיפה חבלנית הבאה לביטוי באקט מכוון.

עוד טוען ב"כ הנתבעת מס' 2 שקיימת שאלה לגבי מקור סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים, הואיל ופקודת הנזיקין עצמה אינה מסמיכה לפסיקת פיצויים כאלה, וספק רב אם הסמכות הכללית לפסוק פיצויים כוללת בחובה את הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים.
במקרה שבפני
נו לא הוכחה כל כוונה לגרימת נזק, ובוודאי שלא זדון בהתרחשות ארוע, ולכן אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים.

ק"ז. לאחר ששקלתי בדבר, נראה לי שאין מקום לפסוק במקרה זה פיצויים עונשיים. אני מפנה לע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו ז"ל נ. ד"ר זינגר, פס"ד מיום 11.4.05, שם נאמר בפסקה ל"ד(1):
”הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו "ריפוי" או "תיקון" כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט, ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. בפיצויים עונשיים, על פי פסק הדין (הכוונה לע"א 140/00 הלכת אטינגר) יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות ... אך כדברי בית המשפט – "פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולות הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על פי רוב, במשורה ובמקרים חריגים."
ובפיסקה ל"ד(2):
”החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עמם מעין כוונה. התיק שלפנינו הוא פרשה עצובה, שנקבעה בה בצדק רשלנות ע"י בית המשפט קמא, ואף אנו בדעתו. אך אין הוא נכלל בקטגוריה של פיצויים עונשיים ...".

אם לסכם את הדברים, חרף הרשלנות שמצד הנתבעות מס' 1 ומס' 3 במקרה שבפני
נו, שנדונה בהרחבה ב

פסק דין
זה, אינני סבור, על יסוד הפסיקה כפי שצויינה, שיש מקום להטלת פיצויים עונשיים.

ק"ח. סכום הנזקים:
1. נזק שאיננו ממוני 1,300,000 ₪

2. הפסד השתכרות בעבר (כולל ריבית) 2,462,400 ₪
3. הפסד השתכרות לעתיד 3,744,230 ₪

4. הפסד פנסיה 184,000 ₪

5. סיעוד לעבר 985,227 ₪

6. סיעוד לעתיד 3,755,710 ₪

7. הוצאות הכנת מגורים והוצאות דיור מוגברות לעבר 120,000 ₪

8. דיור לעתיד 637,871 ₪
9. הוצאות דיור מוגברות לעתיד 150,000 ₪

10. הוצאות הסעה של התובע אפריל 1994- מאי 1995 25,681 ₪

11. עלות רכישת רכב ומעלון 133,726 ₪

12. הוצאות החזקת רכב לעבר ממאי 1995 198,120 ₪
עד נובמבר 2001

13. הוצאות החזקת רכב לעתיד 447,164 ₪

14. מיזוג אויר 60,000 ₪

15. כביסה וייבוש לעבר 16,256 ₪

16. כביסה וייבוש לעתיד 30,985 ₪

17. תרופות לעבר 27,340 ₪

18. תרופות לעתיד 52,110 ₪

19. טיפולים פארא-רפואיים וטיפולים רפואיים 500,000 ₪
לעבר ולעתיד

20. שיקום מיני 100,000 ₪

21. ציוד מתכלה לעבר ולעתיד 100,000 ₪

22. ציוד שיקומי לעבר 119,251 ₪

23. ציוד שיקומי לעתיד 150,000 ₪

24. הוצאות יציאה לחופשה, כולל המלווה 30,000 ₪

25. מחשב ומדפסת 15,000 ₪
_____________
סה"כ : 15,345,071 ₪

לאחר ניכוי תרומת הרשלנות בשיעור של 30% זכאי התובע לפיצוי בסכום של 10,741,549 ₪ .

התובעים מס' 2 ומס' 3 זכאים לפיצוי בגין תשעת חודשי אשפוזו של התובע: 41,040 ₪. כמו כן זכאים התובעים מס' 2 ומס' 3 לפיצוי לתקופה מאפריל 1994 עד נובמבר 2001: 369,460 ₪.

סה"כ הפיצוי לתובעים מס' 2 ומס' 3 לאחר ניכוי תרומת רשלנות בשיעור של 30% הוא 287,350 ₪.

ק"ט. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי:
גמלאות הנכות הכללית לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 31.3.04, חושבו לפי לוחות חיים לנכים בנכות כללית שהתפרסמו ב-ק"ת 4451 מיום 16.1.83, כמבואר בס"ק 11 של נתוני ההיוון בחוות הדעת של מר ש. ספיר. זו הדרך הנכונה לחישוב, כאמור ב-ע"א 9040/03 גדעון היימן נ. מגדל, פס"ד מיום 1.6.06 פיסקה 6.
גימלאות הנכות הכללית מסתכמות ב-751,030 ₪, נכון לתאריך 29.2.04. על כך יש להוסיף ריבית על תשלומי העבר עד 29.2.04 בסכום של 110,478 ₪ לפי ס"ק 6 בפרק ההערות שבחוות הדעת.

סה"כ גמלאות הנכות הכללית, כולל ריבית על תשלומי העבר: 861,508 ₪. סכום זה יש לשערך מן המדד הידוע למועד ההיוון, דהיינו, מדד ינואר 2004 עד היום. השווי המשוערך: 903,313 ₪.

תשלומי העבר לפי חוות דעת זו, כולל הפרשי הצמדה וריבית עליהם עד 29.2.04: 520,272 ₪.

סכום תשלומי העבר כשהוא צמוד למדד ינואר 2004, ערכו המשוערך 545,518 ₪. הריבית בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע התקופה שמ-29.2.04 עד היום: 30,913 ₪.
סה"כ גמלאות הנכות הכללית, כולל הריבית על תשלומי העבר:
903,313 ₪ + 30,913 ₪ = 934,226 ₪.

ר'. קצבאות השירותים המיוחדים לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 25.2.04 (שנערכה לפי לוחות חיים לנכים בנכות כללית כמוסבר בס"ק 9 של נתוני ההיוון בחוות הדעת): 683,263 ₪ נכון לתאריך 29.2.04.
על כך יש להוסיף ריבית על תשלומי העבר עד 29.2.04 בסכום של 28,042 ₪ (לפי ס"ק 2 בפרק ההערות שבחוות הדעת).

סה"כ קיצבאות שירותים מיוחדים, כולל ריבית על תשלומי העבר: 711,305 ₪. סכום זה יש לשערך מן המדד הידוע למועד ההיוון, דהיינו, מדד ינואר 2004 עד היום. השווי המשוערך : 745,821 ₪.

תשלומי העבר לפי חוות דעת זו, כולל הפרשי ההצמדה והריבית עליהם עד 29.2.04: 203,223 ₪.

סכום תשלומי העבר כשהוא צמוד למדד ינואר 2004, ערכו המשוערך : 213,084 ₪. הריבית בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע התקופה שמ-29.2.04 עד היום: 12,075 ₪.
סה"כ קיצבאות השירותים המיוחדים כולל הריבית על תשלומי העבר: 745,821 ₪ + 12,075 ₪ = 757,896 ₪.
ר"א. גמלאות הניידות לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 25.2.04 (שנערכה לפי לוחות חיים לנכים בנכות כללית כמוסבר בס"ק 8 של נתוני ההיוון בחוות הדעת ): 650,500 ₪, נכון לתאריך 29.2.04, על כך יש להוסיף ריבית על תשלומי העבר עד 29.2.04 בסכום של 32,947 ₪ (לפי ס"ק 5 בפרק ההערות שבחוות הדעת).

סה"כ גמלאות הניידות כולל ריבית על תשלומי העבר: 683,447 ₪. סכום זה יש לשערך מן המועד הידוע למועד ההיוון, דהיינו, ממדד ינואר 2004 עד היום. השווי המשוערך 716,612 ₪.

תשלומי העבר לפי חוות דעת זו, כולל הפרשי הצמדה וריבית עליהם עד 29.2.04 : 240,185 ₪.
סכום תשלומי העבר כשהוא צמוד למדד ינואר 2004, ערכו המשוערך: 251,840 ₪. הריבית בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע התקופה שמ- 29.2.04 עד היום : 14,271 ₪.
סה"כ גמלאות הניידות כולל הריבית על תשלומי העבר:
716,612 ₪ + 14,271 ₪ = 730,883 ₪.

ר"ב. סה"כ הגימלאות המשוערכות של הביטוח הלאומי, כולל הריבית על גמלאות העבר:
נכות כללית : 934,226 ₪
שירותים מיוחדים: 757,896 ₪
ניידות : 730,883 ₪
__________
סה"כ : 2,423,005 ₪

מן הפיצוי המגיע לתובע, לאחר ניכוי תרומת הרשלנות בשיעור של 30% יש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 2,423,005 ₪, ולפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסכום של
8,318,544 ₪ = 2,423,005 - 10,741,549 ₪.

הוריו של התובע, התובעים מס' 2 ומס' 3, זכאים לפיצוי (לאחר ניכוי תרומת הרשלנות בשיעור של 30%) בסכום של 287,350 ₪.

ר"ג. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את שלוש הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 8,318,544 ₪ ולהוריו, התובעים מס' 2 ומס' 3, את הסכום של 287,350 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, והחזר אגרת המשפט בסך 838 ₪, כשסכום החזר האגרה נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 23.6.99 עד היום.

התשלום יבוצע על ידי הנתבעות במשרדו של ב"כ התובעים בתוך שלושים יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו תשולם על ידי הנתבעות במישרין למזכירות בית המשפט לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרדיהם של ב"כ הנתבעות.

באשר ליתרת הוצאות המשפט, רשאי ב"כ התובעים להגיש לבית המשפט בקשה לשומת הוצאות המשפט עם העתק במישרין לב"כ הנתבעות.
ר"ד. במערכת היחסים הפנימית שבין הנתבעות לבין עצמן, אני קובע שהנתבעת מס' 1 (העירייה) והנתבעת מס' 3 (המדינה), תישאנה בחבות בחלקים שווים בינן לבין עצמן.

אני מוסיף וקובע שעל הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח), לשפות את הנתבעת מס' 1 (העירייה) בגין מלוא הסכום שעל העירייה לשאת בו כלפי התובעים על פי

פסק דין
זה, וזאת בהתאם לפוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת מס' 2, ושהיתה בתוקף במועד התאונה (בניכוי השתתפות עצמית).

אני מחייב את הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח) לשלם לנתבעת מס' 1 (העירייה) שכר טרחת עו"ד בסכום של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן תשלם חברת הביטוח לעירייה את אגרת המשפט בגין ההודעה לצד ג' בסכום של 893 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 8.11.99 עד היום.
התשלום יבוצע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

הנתבעת מס' 2 תישא בתשלום יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין הליכי ההודעה לצד ג', וזאת במישרין לקופת בית המשפט לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרד ב"כ הנתבעת מס' 2.

ב"כ העירייה רשאי להגיש בקשה לשומת הוצאות המשפט, עם העתק ישירות לב"כ הנתבעת מס' 2.

ניתן היום י"א בטבת, תשס"ז (1 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תודיע טלפונית לבאי כח הצדדים שפסק הדין ניתן.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.
י. גריל
, שופט
ס. נשיא
הקלדנית: רחל ס./אורלי א.








א בית משפט מחוזי 787/99 ארי כץ,הרולד כץ ,מימי כץ נ' עיריית הרצליה,אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 01/01/2007)