פסקי דין על רחל פרבמן | פסקי דין על אייל פרבמן | פסקי דין על מיכאל אטון

1117/04 א     13/12/2006




א 1117/04 רחל פרבמן,אייל פרבמן נ' מיכאל אטון




11
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 001117/04
בפני
:
כב' השופטת ברון צפורה
01/01/2007
בעניין:
1. רחל פרבמן

2. אייל פרבמן
ע"י ב"כ עו"ד
זאב סולסקי

תובעים

נ ג ד
מיכאל אטון
ע"י ב"כ עו"ד
יורם חדי

נתבע
פסק דין

א. מבוא:
בפני
תביעה לאכיפת הסכם מכר ולקבלת פיצוי בגין הפרתו, עקב עיכוב ברישום דירה כיחידה נפרדת ועצמאית בבית משותף.

ב. רקע עובדתי:
עסקת המכר:
הנתבע הינו הבעלים הרשום של מחצית המקרקעין הידועים כחלקה 423 בגוש 6189, הנמצאים ברחוב ויצמן בגבעת שמואל (להלן: "המקרקעין"). לטובת התובעים רשומה הערת אזהרה על מקרקעין אלה.

הנתבע והבעלים האחר של המקרקעין, מר ניסים גוילי, בנו על המקרקעין בניין מגורים שאמור היה להירשם, בסופו של דבר, כבית משותף.

ביום 28.12.00 נכרת הסכם מכר בין התובעים לבין הנתבע, לפיו מכר הנתבע לתובעים אחת מהדירות בבניין בתמורה לסכום בשקלים השווה ל- 218,500$ (ארה"ב).

בסעיף 2 להסכם המכר נקבע, כי סכום בשקלים השווה ל- 120,000$ (ארה"ב) ישולם לנתבע רק לאחר העברת הבעלות בדירה על שם התובעים בלשכת רשם המקרקעין, הסרת המשכנתא שרבצה על המקרקעין והמצאת האישורים הנדרשים להעברת הזכויות.

בפועל, התובעים שילמו לנתבע את מלוא התמורה כבר ביום 18.2.01, אף שבאותה העת הדירה טרם נרשמה על שמם בלשכת רשם המקרקעין.

נכון להיום, הבניין טרם נרשם כבית משותף ופועל יוצא הוא שהדירה לא נרשמה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין, זאת בשל חריגות בנייה שנמצאו בבניין.

מכירת הדירה לצד ג':
ביום 8.7.03 מכרו התובעים את הדירה לגב' ליליאן רוזנשטיין (להלן: "הקונה") בתמורה לסכום בשקלים השווה ל-200,000$ (ארה"ב). לפי האמור בהסכם המכר, סכום בשקלים השווה ל-40,000$ (ארה"ב) יופקד בידי נאמן וזאת עד אשר תרשם הדירה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין. לפי האמור בהסכם, במידה ותוך שלוש שנים ממועד חתימת הסכם המכר, לא תירשם הדירה על שם התובעים, יוחזר סכום זה לידי הקונה והוא ייחשב כפיצוי מוסכם בגין האיחור ברישום הזכויות על שם הקונה.

ההליך המשפטי:
ביום 19.1.04 הגישו התובעים את התובענה שבכותרת.

בכתב התביעה עתרו התובעים לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מחדליו של הנתבע ברישום הדירה על שמם. לדידם, נזקים אלה מסתכמים בסכום בשקלים השווה ל- 58,500$ (ארה"ב), הכולל את ההפרש שבין התמורה ששילמו לנתבע בגין הדירה לבין התמורה שקיבלו מהקונה בגין מכירתה (18,500$) ואת הסכום הנוסף שצפוי להיות מופחת ממחיר המכירה, עקב אי רישום הזכויות על שמם (40,000$).

התובעים עתרו גם לאכיפת הסכם המכר באמצעות מינוי בא כוחם ככונס נכסים על המקרקעין, אשר יפעל להריסת התוספות החורגות מהיתר הבנייה המקורי, באופן שיאפשר את רישום הבניין כבית משותף.
ג. טענות הצדדים:
טענות התובעים:
בכתב תביעתם טענו התובעים, כי עד למועד הגשת התובענה, משך שלוש שנים ממועד כריתת הסכם המכר, לא רשם הנתבע את זכויותיהם בדירה ואף לא רשם את הבניין כבית משותף.

לטענת התובעים, חריגות הבנייה שקיימות בבניין מונעות מהנתבע מלמלא אחר התחייבותו לרשום את זכויותיהם בדירה. חריגות הבנייה, כך נטען, מקורן בנתבע עצמו, אשר מחדלו מלהתגבר עליהם, היא הגוררת את המסקנה בדבר הפרת חובותיו החוזיות.

טענות הנתבע:
בכתב ההגנה שהוגש מטעמו טען הנתבע, כי התובענה הוגשה בחוסר תום לב מובהק וכי יש להורות על דחייתה על הסף, באשר התובעים ידעו על חריגות הבנייה שבבניין ואף נטלו חלק בחריגות בנייה אלה, בדרישות השונות שהציבו לקבלן שבנה את הבניין. כך, התובעים ביקשו את פתיחת המרפסת ואת צירופה לדירה וכן בנו פרגולת עץ במרפסת. לפיכך, אם קיימת מניעה לרישום הבניין כבית משותף, הרי שהעיכוב טמון במעשיהם של התובעים.

הנתבע טען גם, כי אי רישום הדירה על שם התובעים אינה מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר.

עוד טען הנתבע, כי בהסכם המכר לא נקבע זמן מוגדר לרישום הבניין כבית משותף וכי המדובר בהליכים האורכים זמן רב. לטענתו, הוא עשה ועודנו עושה את כל המאמצים להשלמת הרישום מוקדם ככל הניתן.

הנתבע הוסיף וטען, כי התמורה שקיבלו התובעים בגין מכירת הדירה משקפת את מחיר השוק הריאלי ששרר באותה עת. הנתבע טען עוד, כי התובעים לא טרחו להביא לידיעתו את ההתחייבות שנטלו על עצמם בהסכם מול קונה הדירה וכי אם נטלו על עצמם התחייבות שכזו, אין לתובעים להלין בעניין זה אלא על עצמם בלבד.

באשר לבקשת התובעים להורות על מינוי כונס נכסים על המקרקעין, טען הנתבע, כי לא ניתן להורות כאמור, באשר הזכויות במקרקעין שייכות גם לשותפו, שאינו צד לתובענה ואשר חלק מחריגות הבנייה הינן באחריותו.

ד. דיון והכרעה:
המסגרת ההסכמית:
את אומד דעתם של הצדדים בשאלה, האם אי רישום הדירה על שם התובעים מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר יש ללמוד, קודם כול, מתוך החוזה עצמו, ואם התשובה אינה משתמעת ממנו, יש לפנות לנסיבות;

עוד במבוא להסכם המכר מיום 28.12.00 הצהיר הנתבע, כי לא ידועה לו כל מגבלה להעברת מלוא זכויותיו בדירה לידי התובעים (ראה ב"הואיל" השלישי).

בסעיף 11 להסכם המכר הסכימו הצדדים, כדלהלן:
"רישום הדירה כיחידה נפרדת בהתאם לצו בית משותף, המצאת אישור מס שבח מקרקעין, מס מכירה, אישור המועצה המקומית גבעת שמואל להעברה בטאבו ושטרי מכר חתומים ומאומתים כחוק, בצרוף יפוי כח בלתי חוזר יהווה "העברה" לצורך הסכם זה ובתנאי שלא תהיה מניעה התלויה במוכרים להעברת הזכויות בטאבו משם המוכרים לשם הקונים."

בסעיף 12 להסכם המכר נקבע, כי בגין הפרה מהותית של הסכם המכר, ישלם הצד המפר לצד המקיים סכום בשקלים השווה ל- 20,000$ (ארה"ב). עוד נקבע, כי הפרה מהותית הינה:
"אי תשלום במועד העולה על 7 ימים וכן אי העברת הדירה או מסירתה במועד ע"ש הקונים 7 ימים לאחר מועד המסירה..".

הנתבע טוען, כי הפרה מהותית של הסכם המכר אינה כוללת את אי רישום הדירה על שם התובעים, באשר התיבה "אי העברת הדירה" שבסעיף 12 להסכם המכר, משמעה אי מסירת החזקה במועד.

טענה זו של הנתבע, אין לה על מה שתסמוך;
מהוראות הסכם המכר שצוטטו לעיל עולה, כי אותה "העברה" הנזכרת בסעיף 12 להסכם המכר היא זו המוגדרת בסעיף 11 להסכם המכר. רוצה לומר: כל עוד לא נרשמה הדירה כיחידה נפרדת בבית משותף, לא הושלמה העברת הדירה לידי התובעים ולא קוים ההסכם במלואו.

יש לזכור, כי ההתחייבות העיקרית שמקבל צד הרוכש דירה לפי הסכם מכר הינה רישום הזכויות המשפטיות בנכס הנרכש על שמו. ודוק, סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע, כי השתכללותה של עסקה במקרקעין מותנית בהשלמת רישומה כדין ועל כן חוזה לרכישת זכויות במקרקעין שלא הסתיים ברישום הזכויות אינו מקנה לרוכשים את הזכויות במקרקעין עבורן שילמו במיטב כספם. מכאן, ככלל, ובהיעדר הסכמה אחרת, יש אינטרס בהשלמת הרישום במהרה.

זאת גם מהותו העיקרית של הסכם המכר דנן מבחינת התובעים. זכות החזקה שניתנה לתובעים בדירה הינה זכות לוואי לזכות הבעלות וקבלת זכות הבעלות בדירה היא העניין העיקרי שלשמו מתקשר רוכש דירה בהסכם לרכישתה.

מסקנתי הינה, אפוא, כי התחייבות הנתבע להשלים את אותה "העברה" הינה בגדר התחייבות מהותית שהפרתה מהווה הפרה יסודית של הוראות הסכם המכר.

התחייבות זו, שלא נקבע מועד לקיומה, היה על הנתבע להשלים תוך זמן סביר כמצוות סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (ראה, לעניין זה, ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, לא פורסם- ניתן ביום 16.2.98).

לטענת הנתבע, הוא עשה- ועודנו עושה- את מירב המאמצים לרישום הבניין כבית המשותף. הנתבע טוען, כי הוא ביקש למצות את ההליך התכנוני ולקבל את אישורי ועדות התכנון והבנייה ובכך להכשיר את חריגות הבנייה.

לבחינת סוגיה זו אפנה עכשיו.
הליכי רישום הבניין כבית משותף:
התובע העיד בתצהירו וכן בעדותו בפני
, כי בטרם הגשת התובענה הוא פנה לנתבע בכתב, באמצעות בא כוחו, ודרש ממנו לקיים את התחייבותו לרשום את הדירה על שם התובעים ולרשום את הבניין כבית משותף. באותם מכתבים, ניתנו לנתבע ארכות לקיום התחייבותו (העתק ממכתבי הדרישה של בא כוח התובעים מימים 18.2.01 ו- 3.5.01 צורפו לתצהיר התובע).

עו"ד מאיר אסטרייכר, אשר ייצג את שני הצדדים בעסקת המכר ואף הוסמך לטפל ברישום הבניין כבית משותף, נחקר באשר לעיכוב ברישום הבניין כבית משותף, כדלהלן:
"עו"ד סולסקי: למה עד היום אתה לא רשמת בית משותף?
ת: בשביל לרשום בית משותף צריך תשריט של בית משותף, תשריט חייב להיות מאושר על ידי הועדה המקומית, פעם היה אפשר לרשום בתים משותפים גם בלי לקבל אישור של הועדה המקומית ולכן היו רושמים כל מיני חריגות בטאבו שהיום זה לא הולך, היום צריך לקבל חותמת על התשריט שהועדה המקומית מאשרת את התשריט הזה. הבנתי שבבנין הזה, אני אז ערכתי בירור, אני לא זוכר בדיוק, שהיו חריגות בניה, היו שם צווי הריסה אפילו אם אני לא טועה ועד היום לא ראיתי לא תשריט ולא קיבלתי תשריט שאפשר לרשום כבית משותף. יש לי ספק אם עוד היום אפשר לרשום, אני לא יודע. אם ירצו לרשום, אני ארשום להם בית משותף, אין שום בעיה."

(ראה פרוטוקול מיום 13.6.06 עמ' 45-44).

הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי נכון למועד עדותו, טרם המציא לעו"ד אסטרייכר את התשריטים הדרושים לרישום הבניין כבית משותף. הנתבע אישר גם, כי טרם המציא את אישור הועדה המקומית לתכנון ובנייה, הדרוש, אף הוא, לרישום הבניין כבית משותף (ראה פרוטוקול מיום 13.6.06 עמ' 81-79).

לא יכולה להיות מחלוקת, כי קיימות בבניין חריגות בנייה רבות, אשר לא מאפשרות את רישום הבניין כבית המשותף וכי בגין חריגות אלה אף ננקטו הליכים פליליים כנגד הנתבע (ראה, בהקשר זה, את מכתב הועדה המקומית לתכנון ולבניה "המרכז" מיום 30.10.02. כן ראה עדות הנתבע מיום 13.6.06 עמ' 72-70, 78-77).

מטעם הנתבע העידה האדריכלית כוכבה היימן, אשר נשכרה על ידי הנתבע ושותפו לצורך "הכשרת" חריגות הבנייה שבבניין. בחקירתה הראשית תיארה הגב' היימן את השתלשלות ההליך התכנוני שנקטו התובעים על מנת להכשיר את חריגות הבנייה, החל מיום 23.2.03 ואילך (ראה פרוטוקול מיום 16.6.06 עמ' 65-55).

עם כל הכבוד למאמציו של הנתבע להכשיר את חריגות הבנייה שביצע בבניין, לא יכולה להיות מחלוקת, כי אילולא חריגות הבנייה, לא הייתה כל מניעה לרישום הבניין כבית משותף.

בחקירתה הנגדית, אישרה הגב' היימן, כי אילו הנתבע היה פועל לפי היתר הבנייה המקורי, לא היה כל צורך בהליך התכנוני:
"ש: זאת אומרת שלפי מה שאת אומרת לי כרגע, התכנית כפי שהוגשה אישרה את הנושא של המסתורים של הכביסה מהקומה א'?
ת: כן.
ש: אין בעיה שהמסתור כביסה מעכב אישור של התכנית?
ת: בהיתר המקורי לא הייתה בעיה.
ש: בהיתר המקורי. עכשיו, השאלה הבאה שלי, שאם ה"ה עטון (צ.ל: אטון- צ.ב) וגוילי היו בונים לפי ההיתר, אז נכון שלא היינו זקוקים לכל המסמכים שצורפו ושאת אישרת אותם בתיקון שלך של התב"ע הנקודתית? נכון?
ת: נכון.
ש: זאת אומרת, שאם הם היו הולכים לפי ההיתר, לא היתה להם שום בעיה?
ת: נכון.
ש: מה קרה? הם הוסיפו איזשהי קומה אחרי שהם הוציאו את ההיתר?
ת:קודם כל את המסתורים שם שינו את הצורה. זה לא כמו שבהיתר הם בנו אותם. הם בנו אותם אחרת. את המסתורים הם בנו אחרת במציאות. היום הבניין נראה אחרת לעומת ההיתר.
ש: זאת אומרת, אם היו הולכים לפי ההיתר, לא הייתה בעיה?
ת: אם היו הולכים לפי ההיתר,".

(ראה פרוטוקול מיום 13.6.06 בעמ' 68. ההיתר המקורי הוגש וסומן ת/1).

ובהמשך:
"ש: עכשיו, יש גם מכתב מ- 30.10.2002, שזה הוגש בתצהיר חקירה ראשית וסומן באות ה', שכאן הועדה המקומית קובעת מה היו החריגות.
ת: אוקיי.
ש: ידוע לך מי גרם לחריגות הבנייה האלה?
ת: תראה, אני ברמת העיקרון יודעת שהיו לי עטון (צ.ל: אטון- צ.ב) וגווילי הלקוחות שלי. כל החריגות נעשו על ידי שניהם. זאת אומרת, זה כל פעם נעשה בקומה אחרת,
אבל זה נעשה על ידי שניהם."
(שם, בעמ' 69).
זאת ועוד, מעדותה של הגב' היימן עולה, כי אין ממש בטענתו של הנתבע, כי הוא אינו יכול לקבל היתר בנייה לבניין בעטיה של הפרגולה שהקימו התובעים בדירתם (שם, עמ' 70-69).

הנה כי כן, חריגות הבנייה הינן באחריותו של הנתבע ולא הובאה בפני
כל ראיה לכך שהתובעים ידעו על חריגות הבנייה האמורות שעה שרכשו את הדירה או כי נטלו חלק בכך.

במצב דברים זה, העיכוב ברישום הבניין כבית משותף רובץ לפתחו של הנתבע בלבד.

בשולי הדברים אציין, כי טענתו של הנתבע בסיכומיו, לפיה עצותיו המשפטיות של עו"ד אסטרייכר הן שעיכבו את השלמת רישום הבניין כבית משותף, מוטב היה אם לא הייתה נשמעת;

בכל אותן השנים עד שהוגשה התובענה, יכול היה הנתבע להחליף את עו"ד אסטרייכר ולהעסיק במקומו כל עורך דין אחר לשם טיפול במלאכת רישום הבניין כבית משותף, אם לא היה שבע רצון מאופן הטיפול בענייניו.

פרק הזמן שחלף מאז השלמת הבניין ועד להגשת התביעה הינו בן שלוש שנים. על פניו, זהו פרק זמן בלתי סביר [השווה לע"א 10474/03 עודד הכהן ואח' נגד מלונות הים התיכון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 24.11.05), שם נקבע "זמן סביר" של מספר חודשים. עוד ראה ע"א 305/87, שרביב בע"מ ואח' נגד משה פרוביזור ואח', פ"ד מ"ד(3) 40, שם נקבע זמן סביר של ארבעים יום וכן את ת"א (שלום, ת"א) 62592/03 שלומי מרקו נ' דשה יוסף (טרם פורסם, ניתן ביום 6.4.06), שם נקבע, כי אי העברת הזכויות במשך 3.5 שנים אינה סבירה].

פועל יוצא של האמור הוא, כי הוכחה טענת התובעים להפרת התחייבות מצד הנתבע לביצוע רישום הבית המשותף, במועד הגשת התביעה.

הסעד:
עקב הפרתו היסודית של הסכם המכר על ידי הנתבע, כמפורט לעיל, קמה לתובעים זכות כפולה – הן לאכיפת ביצוע התחייבויות הנתבע על פי הסכם המכר והן לקבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם להם עקב הפרות הסכם אלה.
אכיפה:
בשים לב לשלב המתקדם אליו הגיע ההליך התכנוני (ראה דבריו של ב"כ התובע בפרוטוקול מיום 4.6.06 עמ' 22-21), איני מוצאת לנכון למנות את ב"כ התובעים ככונס נכסים לשם הריסת התוספות החורגות מהיתר הבנייה המקורי.

עם זאת, היה והבניין לא ירשם כבית משותף עד ליום 1.6.07, יגישו התובעים בקשה למינוי בא כוחם ככונס נכסים, אותה אשקול בחיוב.

אני מורה לנתבע לבצע את כל הפעולות הדרושות לשם רישום זכויות הבעלות בדירה על שם התובעים, בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה, עד למועד הנ"ל.

פיצויים:
תנאי למתן פיצוי על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הוא הוכחת הנזק. לא רק הוכחת עובדת הנזק, אלא גם הוכחת שיעורו של הנזק (ג.שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 578).

התובעים עותרים לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מחדליו של הנתבע ברישום הדירה על שמם. לדידם, נזקים אלה מסתכמים בסכום בשקלים השווה ל- 58,500$ (ארה"ב), הכולל את ההפרש שבין התמורה ששילמו לנתבע בגין הדירה לבין התמורה שקיבלו מהקונה בגין מכירתה ואת הסכום הנוסף שהופחת ממחיר המכירה, עקב אי רישום הזכויות על שמם (40,000$).

התובעים לא הביאו כל ראיה להוכחת הנזק שנגרם להם;

כך, לא הובאה בפני
כל חוות דעת שמאית שיש בה כדי להוכיח את טענת התובעים, כי התמורה שקיבלו בגין הדירה נמוכה בהשוואה לדירות אחרות באותו איזור וכי מקור ההפרש הוא בבעיית הרישום (השווה לע"א 1968/00 חברת גוש 2842 חלקה 10 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, פ"ד נח (1) 550, 574).

התובעים לא הוכיחו מה היה מחיר השוק של הדירה במועד בו נמכרה לקונה, לו היה הבניין רשום כבית משותף. התובעים גם לא הוכיחו כי המחיר בו נמכרה הדירה מבטא את שווייה רק בשל העובדה שהבניין בו היא מצויה לא נרשם כבית משותף באותה עת ולא בשל סיבות אחרות, כגון מיתון בשוק הנדל"ן ו/או מצב הדירה (ראה, בהקשר זה, את חקירתו הנגדית של התובע מיום 4.6.06 עמ' 39-35).

התובעים גם לא הביאו כל ראייה לעצם הפקדת הסך של 40,000$ (ארה"ב) בידי נאמן, כגון חשבונית פיקדון ו/או תצהיר מטעם הנאמן, לא כל שכן ראייה לעצם החזרתו של הפיקדון לידי הקונה.

בהקשר זה מתבקשת, לכל הפחות, העדתה של הקונה ולא די בהצגת הסכם המכר.

אף שהתובעים לא הוכיחו את הנזק שנגרם להם בפועל, עומדת להם הזכות לקבל את הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם המכר;

בסעיף 6 לכתב התביעה ציינו התובעים, כי אף שיכלו לעמוד על זכותם לתבוע את הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, בסך של 20,000$ (ארה"ב), הם בוחרים לתבוע את הנזק הממשי שנגרם להם (ראה סעיף 6 לכתב התביעה).

אכן, כלל נקוט בידינו, כי אין ליתן לתובע סעד, אותו לא ביקש, אך כלל זה אינו כלל מוחלט; כאשר הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה, מוסמך בית המשפט לתיתו.הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי

במקרה שבפני
, אין ספק כי סעד הפיצוי המוסכם נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, שהוא פיצוי בגין הפרת חוזה, אשר נתבקש בכתב התביעה (ראה ספרו של כב' הנשיא א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), בעמ' 72 וכן פסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו אז) מ. שמגר, ברע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, עמ' 372-365).

במקרה שבפני
, מהווה סכום הפיצויים כ-9.1% מסכום ההסכם כולו ואין לראות בשיעור זה חריגה ממשית ממתחם הסבירות.

סיכומם של דברים, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם בסך של 20,000$ (ארה"ב), בערכו בשקלים ביום הגשת התובענה, כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ה. סיכומם של דברים:
אני מורה לנתבע לבצע את כל הפעולות הדרושות לשם רישום זכויות הבעלות בדירה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה וזאת עד ליום 1.6.07.

הנתבע ישלם לתובעים סך של 20,000$ (ארה"ב), בערכו בשקלים ביום הגשת התובענה, כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעים את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ ובצירוף מע"מ כדין.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום כ"ב בכסלו, תשס"ז (13 בדצמבר 2006) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים
ברון צפורה
, שופטת
לפרסום והפצה מיום 18.12.06.








א בית משפט מחוזי 1117/04 רחל פרבמן,אייל פרבמן נ' מיכאל אטון (פורסם ב-ֽ 13/12/2006)