פסקי דין על עובדיה יוסף | פסקי דין על חב' יוסף עובדיה ובנין | פסקי דין על חב' עובדיה יוסף לבנין והשק' |

71155/04 עפ     30/06/2006




עפ 71155/04 עובדיה יוסף,חב' יוסף עובדיה ובנין בע"מ,חב' עובדיה יוסף לבנין והשק' בע"מ נ' מדינת ישראל – על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה)




1


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
עפ 071155/04


בפני
:
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת י' שיצר

תאריך:
30/06/2006



בעניין:
1 . עובדיה יוסף

2 . חב' יוסף עובדיה ובנין בע"מ

3 . חב' עובדיה יוסף לבנין והשק' בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד דרוקר משה

המערערים

נ ג ד


מדינת ישראל – על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה)



ע"י ב"כ עו"ד
יונוביץ'

המשיבה

פסק דין


השופטת י' שיצר
:

כללי
1. 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת א' טלמור) בת"פ 3280/99, מיום 22.01.04, לפיו הורשעו המערערים בעבירות מס לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) ביחד עם סעיף 224א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

על המערער 1 (להלן: המערער) הוטלו העונשים הבאים:
18 חודשי מאסר בפועל;
12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע;
קנס כספי בסך של 250,000 ₪.

על המערערות 2 ו- 3 הוטל קנס כספי בסך של 25,000 ₪ (כל אחת).

רקע עובדתי
2. 2. בין השנים 1991-1996, היה המערער קבלן בניין והמנהל הפעיל של המערערות 2 ו-3, שהן חברות קבלניות לבניית בנייני מגורים ומכירת דירות.

כנגד המערערים הוגש כתב אישום המונה שישה אישומים של השמטת הכנסות וניהול ספרים כוזבים באופן שיטתי ובמזיד, תוך שימוש במרמה, עורמה ותחבולה ובמטרה להתחמק ממס, ונטען בו כי:

א. א. המערערים הכינו וחתמו על חוזי-רכישה כוזבים עם רוכשי הדירות, בציון מחירים נמוכים מהמחירים שנקבעו בפועל;
ב. ב. ההפרש בין המחיר שנקבע בפועל לבין המחיר שנרשם בחוזים הכוזבים, נתקבל במזומן מרוכשי הדירות, ללא תיעוד;
ג. ג. לרוכשי הדירות הוצאו חשבוניות רק בגין הסכומים הרשומים בחוזים הכוזבים, וסכומים אלה גם נרשמו בספרי הנהלת החשבונות של המערערים;
ד. ד. הכספים שנתקבלו במזומן מרוכשי הדירות, ללא תיעוד, לא הופקדו בחשבון הבנק של המערערים.

זאת ועוד על-פי כתב האישום, המערער פעל להסתרת הכספים שנתקבלו, ללא תיעוד כאמור, בדרכים הבאות:

א. א. המערער פתח שני חשבונות בנק סמויים: הראשון ע"ש גיסתו, כרמלה בן שמואל (להלן: כרמלה), שנפתח ביום 21.10.01 והשני ע"ש דודתו, לולו משה ז"ל (להלן: לולו) (שנפטרה בשנת 1995) שנפתח בחודש ינואר 1988;
ב. ב. המערער היה מיופה כוח בחשבונות הנ"ל והם נוהלו על-ידו והיו בשליטתו הבלעדית;
ג. ג. במהלך השנים 1991-1996 הפקיד המערער בחשבונות אלה סכומים בלתי ידועים ולא פחות מ- 2,300,000 ₪, במזומן ובצ'קים;
ד. ד. ההפקדות בוצעו הן על-ידי המערער בעצמו, והן באמצעות כלתו, מרים יוסף (להלן: מרים), על-פי הוראתו;
ה. ה. המערער הגיש הצהרות הון כוזבות לשלטונות המס, ליום 31.12.91 וליום 31.12.94 – הוא העלים את עצם עובדת היותו מיופה כוח בחשבונות אלה. כמו כן לא דיווח על היתרות בהם. כמו כן השמיט סכום של 95,000 ₪ השייך לו, שהופקד בחשבון ע"ש גיסו יחזקאל יונה (להלן: יחזקאל יונה).

ממצאי בית משפט קמא ומסקנותיו
3. 3. בית משפט קמא קבע כי המערער העלים הכנסות כנטען בכתב האישום. הוא העדיף את עדויותיהם של עדי התביעה ובמיוחד של רוכשי הדירות, שהעידו על כספים ששילמו מעבר לסכום שנרשם בחוזה - על פני גרסתו של המערער, שעברה שינויים רבים הן במהלך החקירות במס הכנסה והן בבית המשפט.

לאלה הוסיף בית משפט קמא את הנימוקים הבאים:

א) א) הודאת המערער כי הפקיד חלק מכספי ההעלמה לחשבון ע"ש כרמלה, העבירה את נטל הראיה אל כתפיו לענין שאר הסכומים המצויים בחשבון זה. המערער לא הרים את הנטל ולא הוכיח בראיה ממשית כלשהי כי הסכומים שהופקדו, אינם תקבולים שהתקבלו במהלך העסקים הרגיל;

ב) ב) חשבונות הבנק ע"ש כרמלה ולולו הוסתרו מרשויות המס ושימשו למערער כלי להעלמת הכנסות. עוד נקבע, כי חשבונות סמויים אלו היו בשליטת המערער ונוהלו על-ידו כמי שהיה לו ייפוי כוח בהם, כמו כן לא הביא כל ראיה כי מישהו אחר פעל בהם.

ג) ג) הודאת המערער כי השמיט מהצהרת ההון סכום של 95,000 ₪, ששייך לו ושהופקד בחשבון ע"ש יחזקאל, וכן השמטת היותו של המערער מיופה-כוח בחשבונות ע"ש כרמלה ולולו - הן בגדר תרשומות כוזבות. יותר מכך, נקבע כי בהעדר הסבר סביר להשמטת פריטים אלה, עומדת לחובת המערער ההנחה כי ההשמטות נעשו מתוך זדון וכוונה להתחמק ממס.

אי לכך הורשעו המערערים בכל העבירות שיוחסו להם.

נימוקי הערעור
4. 4. בהודעת הערעור ובדיון בפני
נו, חזר ב"כ המערערים על מרבית הטענות שהעלו בבית משפט קמא, ולהלן עיקרי הטענות:

א) א) הרשעת המערער בהעלמת הכנסות בסך של 2,300,000 ₪ - שגויה. לא הובאו ראיות להוכחת סכומים שהושמטו מעבר לתקבולים מרוכשי הדירות, שמגיעים רק לסכום של 675,745 ₪, ולכל היותר ל- 800,000 ₪. לטענתו, בית משפט קמא צירף בטעות את התקבולים ממכירת הדירות ואת סכומי ההפקדות לחשבונות הבנק ע"ש כרמלה ולולו, ויצר כפילות של הסכומים בהם הרשיע;

ב) ב) הקביעה כי חשבונות הבנק ע"ש כרמלה ולולו הם חשבונות "סמויים", ששימשו את המערער להסתרת הכנסות - שגויה. לשיטתו, המערער לא ניהל את החשבונות, אלא רק היה מיופה כוח בהם. כמו כן, בפועל היה בחשבונות אלה גלגול כספים (מכירות וקניות של ניירות ערך, משיכות והפקדות לפיקדונות);

ג) ג) קשירת החשבון ע"ש כרמלה עם החשבון ע"ש לולו - מוטעית. לטענתו, אין ראיות הקושרות את המערער לחשבון ע"ש לולו והמערער לא פעל בחשבון זה, פרט להפקדת כספי מכירת דירתה של לולו ז"ל. עוד נטען בעניין זה, כי שני הצ'קים שהמערער אישר את חתימתו עליהם בחקירתו במס הכנסה - הופקדו לחשבונו הפרטי, ולא לחשבון ע"ש לולו;

ד) ד) העברת נטל ההוכחה למערער להוכיח כי הכספים שהופקדו בחשבונות הבנק ע"ש כרמלה ולולו, אינם תקבולים שקיבל מרוכשי דירות - נעשתה שלא כדין;

ה) ה) לא היה מקום לדחות את גירסת המערער לפיה לווה כספים בשוק האפור והפקידם לחשבון ע"ש כרמלה, כדי שיהוו בטחונות לקבל אשראי בנקאי, ולקביעה כי מדובר בעדות כבושה;

ו) ו) העדר איזכור של הסך 95,000 ₪ שהועבר לגיס יחזקאל יונה, ואי ציון עובדת היותו של המערער מיופה כח בחשבונות ע"ש כרמלה ולולו, בהצהרת ההון שהגיש - אינם השמטה במזיד תוך כוונה להתחמק ממס. לטענתו, החסרת הפרטים היתה תוצאה של טעות לא-מכוונת, היות ורואה החשבון לא שאל את המערער עליהם באופן מפורש.

דיון

הוכחת יסודות עבירות המס
5. 5. מחומר הראיות עולה כי התביעה הצליחה להוכיח את עצם ההעלמה, כפי שעולה מהראיות:

א. א. הודאת המערער 1, בישיבת ההוכחות בבית משפט קמא מיום 23.04.01, לפיה העלים הכנסות שקיבל ממספר רוכשי דירות, בסכום של 101,000 דולר, שהם לטענתו שווי ערך ל- 295,000 ₪ (פרוטוקול מיום 23.04.01, עמ' 1);

ב. ב. סכומים נוספים מעבר לאלו בהם הודה המערער 1, הוכחו בעדויותיהם של 6 רוכשי דירות, שהעידו כי שילמו למערער כספים מעבר לסכום הנקוב בחוזה, מבלי שקיבלו קבלות עבור התשלום. בית המשפט האמין לגירסת רוכשי הדירות ומצא כי "עדותם היתה רצינית, אחראית ומדוייקת" (עמ' 10, ש' 29-31 להכרעת הדין). מאידך קבע בית המשפט, כי עדותו של המערער היתה "בלתי כנה, חמקנית, מלאת סתירות ואי דיוקים בלתי מבוססת, ואין היא מהימנה עלי כל עיקר" (עמ' 11, ש' 3-4 להכרעת הדין);

כבר נפסק, כי לצורך הרשעה אין הכרח בהוכחת סכום ההעלמה המדוייק ודי בהוכחת ההעלמה עצמה (גיורא עמיר, עבירות מס (2000), עמ' 468) (להלן: גיורא עמיר).

המחלוקת האמיתית שנותרה היא בשאלה מה סכום ההעלמה. בדיון בפני
נו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ההפקדות לחשבון ע"ש כרמלה הסתכמו בסך של 860,000 ₪.

6. 6. לגבי סכום ההעלמה – הציגה התביעה שני חשבונות בנק שנפתחו על שם קרובות משפחתו של המערער, ובהם היה לו ייפוי-כח לפעול בחשבון. בית משפט קמא קבע, כי חשבונות אלה נוהלו על-ידי המערער והיו בשליטתו הבלעדית. בהצהרת ההון שהגיש המערער לשלטונות המס, לא דווח על עובדת היותו מיופה-כח בחשבונות וכן לא דווח על היתרות בחשבונות - דבר המלמד על כוונה להעלים את דבר קיומם של חשבונות אלה והפעילות שבוצעה בהם.

הוכחת הסכומים שהופקדו בחשבונות אלה, עולה מדפי הבנק והמסמכים הנלווים, כגון תדפיסי תנועות בחשבון והוראות הפקדה לחשבון (ת/2, ת/22, ת/23, ת/29, ת/31) שהוגשו על-ידי התביעה - המצביעים לגירסת התביעה, על סכום ההעלמה שמיוחס למערער. מול ראיות אלה, עמדה עדותו של המערער, אשר הכחיש בתחילה את מעורבותו בשני החשבונות וניסה להתנער מן האחריות לפעולות שבוצעו בהם. כך למשל, כנשאל בחקירת מס הכנסה מדוע הפקיד כספים בחשבון ע"ש כרמלה, התחמק והשיב: "אין לי תשובה" (ת/11 מיום 5.3.98, עמ' 2, ש' 13).

7. 7. אשר לחשבון ע"ש כרמלה –
מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא, כי התביעה יצאה ידי חובתה והוכיחה כי חשבון זה שימש את המערער ככלי להעלמת כספים. מנגד, המערער לא הצליח לספק הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת למקור הכספים הנוספים שהופקדו בחשבון, מעבר לסכומים שהודה כי העלים. משכך, צדק בית המשפט בהרשיעו את המערער ביחס לכל ההפקדות שנעשו לחשבון, ואלה טעמיי:
א. המערער הודה כאמור בעדותו הראשית מיום 18.2.02, כי הפקיד את מרבית הכספים שהעלים בחשבון הבנק ע"ש כרמלה (פרוטוקול מיום 18.02.02, עמ' 19, ש' 23-21, עמ' 25 ש' 14).

לכך קדמה הכחשת המערער בחקירת מס הכנסה את מעורבותו בחשבון זה, ורק בעקבות עדותה החד-משמעית של כרמלה כי חשבון הבנק אינו שלה, נאלץ המערער לחזור בו מגירסתו החמקנית ולהודות במעורבותו בפעילות בחשבון. ואלה הם דבריה של כרמלה בעדותה:

"ש. של מי חשבון הבנק 8047/58 (82047/38 – י' ש') בבנק לאומי כפר שמריהו. האם הוא שלך.
ת. לא. והחשבון הזה לא שלי.
...
ש. מי הפקיד כספים לחשבון שלך בכפר שמריהו.
ת. אין לי מושג, אני לא הפקדתי שם כספים.
...
ש. כמה פעמים הפקדת שם את כסף (כך במקור – י' ש').
ת. אף פעם לא.
...
ש. מה ידעת על ההפקדות של כספים בחשבון הזה בכפר שמריהו.
ת. שום דבר.
ש. כמה פעמים עשית פעולות בניירות ערך בחשבון הזה בכפר שמריהו.
ת. אני לא עשיתי אף פעם.
ש. אני מציגה בפני
ך שלושה דפים שהוצגו לך בחקירות, שאלה דפי חשבון של החשבון הזה שלך בכפר שמריהו, ואני שואלת אותך האם את מכירה את הפעולות האלה שנעשו.
ת. אני לא מכירה את הפעולות האלה שנעשו בחשבון שלי בכפר שמריהו.
...
ש. קיבלת ממשהו סכומי כסף גדולים ממישהו (כך במקור).
ת. לא" (פרוטוקול מיום 18.6.01, עמ' 14, ש' 15-17, עמ' 15, ש' 1-2, 16-28 ועמ' 16, ש' 3-6).

ב. מרים - כלת המערער, שהובאה כעדת תביעה, ולא נטען שהתכוונה להתנכל לו, העידה כי כל ההפקדות שביצעה לחשבון ע"ש כרמלה נעשו על-פי הוראתו הישירה של המערער:

"ש. ממי קיבלת את הכספים להפקדה בחשבון של כרמלה יוסף.
ת. מעובדיה יוסף
.
ש. מי עוד נתן לך כספים להפקדה בחשבון של כרמלה בן שמואל.
ת. אף אחד" (פרוטוקול מיום 18.06.01, עמ' 2, ש' 24-21).

ג. עדות זו נתמכת בעדותו של המערער עצמו, שאישר כי ההפקדות לחשבון זה נעשו בהוראתו: "העדתי שמרים הפקידה את רוב הכסף בחשבון של כרמלה עפ"י הוראתי חוץ מפעם אחת שאני עצמי הפקדתי פיזית כסף לחשבון" (פרוטוקול מיום 18.2.02, עמ' 18, ש' 14-15).
כמו כן עפ"י עדותו של המערער, נהג ללוות את כלתו מרים לבנק (פרוטוקול מיום 18.02.02) ויש בכך הגיון, שכן במקרים רבים הופקדו לא רק צ'קים אלא סכומים במזומן.

ד. המערער ניסה להסביר את מקור הכספים הנוספים שהופקדו בחשבון ע"ש כרמלה בטענה כי מדובר בכספי הלוואה מהשוק האפור, ששימשו ביטחונות לקבלת מימון בנקאי. בית משפט קמא דחה טענה זו, בנמקו כי מדובר בעדות כבושה. בדיון לפנינו טען ב"כ המערערים כי כבר בחקירת מס הכנסה קשר המערער את הכספים בחשבון לאיומים שקיבל מגורמים בשוק האפור, באומרו כי הוא חייב כסף לאנשים והם מטרידים אותו.

אינני מקבלת את טענה זו. עיון בחקירות במס הכנסה (ת/3 מיום 25.8.97, ת/5 מיום 26.8.97, ת/6 מיום 27.11.97, ת/8 מיום 9.2.98, ת/11 מיום 5.3.98) מגלה כי המערער לא הזכיר את השוק האפור במהלך החקירות. מטבע הדברים, מי שזו טענתו המרכזית, לא יתקשה לזכור אותה ולהציגה מידית עוד בחקירה הראשונה בפני
רשויות המס. העובדה שהועלתה רק בשלב מאוחר יותר מלמדת כי היא פרי מחשבה וניסיון מאוחר לספק הסברים.

משלא ציין בחקירות מס הכנסה את קבלת ההלוואות מהשוק האפור, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא בקובעו כי: "לא רק שגירסת הנאשם בדבר הלוואות מהשוק האפור "נולדה" לראשונה בביהמ"ש אלא שגירסתו זו אף היא גירסה סתמית, חמקנית, פתלתלה, שרב בה אי הזכרון מאשר הזכרון וכל כולה אינה יותר מאשר "המצאה" נוספת לצרכי המשפט" (עמ' 15, ש' 15-17 להכרעת הדין).

ה. גם לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענה:

(1) (1) המערער הציג בפני
בית המשפט גירסה חסרת כל בסיס עובדתי. הוא לא זכר בעדותו מהם תנאי ההלוואה, מה היו שיעורי הריבית ומה היו מועדי החזר ההלוואה. מה גם שמדובר בגירסה תמוהה ביותר, לפיה החזרת ההלוואה התבצעה על-פי יכולתו של המערער לשלם, ולכן כשהיה לו כסף מזומן היה קורא למלווים (שבשמם ובפרטיהם של נקב) ומחזיר להם.

(2) (2) אין כל הגיון כלכלי וענייני, המבוסס על שיקולי עלות-תועלת, בטענת המערער כי לקח הלוואה "יקרה" מהשוק האפור לשם קבלת הלוואה "זולה" מהבנק. מטבע הדברים, לא ממנים אשראי זול באשראי יקר.
(3) (3) כפל ההלוואות אף הוא מיותר. מה לו למערער לבקש מהבנק מימון בנקאי, אם קיבל הלוואה מהשוק האפור, וזו יכלה לשמש ישירות לפתרון בעיות הנזילות והאשראי.

(4) (4) אין גם ממש בטענת המערער שבנסיבות של הלוואה מהשוק האפור העדר מסמכי הלוואה אינו מהווה בהכרח ראיה להעדר אמינות. גם לפעולות מסוג זה יש תשתית עובדתית כלשהי שניתן להוכיחה, כגון לפחות רישום שמציין אדם לעצמו אילו החזרים ותשלומים בוצעו על-חשבון ההלוואה, ובאיזה תאריכים, שאחרת כיצד יזכור זאת וכיצד תתנהל ההתחשבנות.

8. 8. אשר לחשבון ע"ש לולו –
אינני מקבלת כלל את טענותיו של המערער והוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי חשבון זה לא שירת אותו להעלמת כספים. צדק בית המשפט בכך שלא האמין למערער ואוסיף לכך מספר הנמקות:

א. א. הראיות והעדויות בתיק זה מצביעות על דפוס פעולה דומה בשני חשבונות הבנק. הדמיון בין החשבונות מהווה ראייה לשיטת ביצוע ולהפעלת הכלל בדבר "שיטה", המוכיחה את מעורבותו של המערער גם בחשבון ע"ש לולו:

למערער היו ייפויי-כח בשני החשבונות, עליהם לא דיווח, למרות שבהצהרת ההון מופיע סעיף מיוחד לכך;

שני החשבונות נפתחו בסניף כפר שמריהו, שהוא סניף מרוחק עם קשיי נגישות למי שהתגוררו בנתניה, ובמיוחד לאשה מבוגרת כמו לולו ז"ל;
הסניף בכפר שמריהו היה זה בו ניהל המערער את חשבונותיו העסקיים, חשבונות החברות באמצעותן פעל וחשבונותיו הפרטיים;
בשני החשבונות ניתן להבחין בשלושה סוגים (בלבד) של הפקדות: הפקדות הנושאות את חתימת המערער 1, הפקדות החתומות על-ידי מרים והפקדות שאינן חתומות כלל;

בשני החשבונות ישנו פער בין מקורות ההכנסה המועטים של בעלות החשבון, לבין הפעילות המשמעותית שנעשתה בחשבונות והסכומים הלא שגרתיים שהופקדו בהם.
הוכח כי כרמלה עובדת במשק בית ומשתכרת פחות מ- 2,000 ₪ לחודש ובעלה נתמך בקצבה של הביטוח הלאומי.
לולו ז"ל היתה עקרת בית קשישה (בת 85 בפטירתה בשנת 1995), איש מהעדים לא ידע לציין מקורות עיסקיים כלשהם שהיו לה, וכך העידה לגביה מרים: "גב' לולו משה לשאלתך במה היא עסקה, אני משיבה שהיא לא עשתה שום דבר, היא היתה עקרת בית, היא נפטרה באוגוסט 95' אם אני לא טועה." (פרוטוקול מיום 18.06.01, עמ' 3, ש' 30-29).

אכן קשה להבין מה המקור העלום, ממנו הגיעו לאישה מבוגרת בת 81 (בשנת 1991), שאינה דוברת את השפה העברית ואינה מנהלת עסקים, סכומי כסף כה גבוהים שהופקדו לחשבונה בצורה עקבית ושיטתית, הן במזומן והן בצ'קים. כדי להמחיש עד כמה הפעולות שבוצעו בחשבון זה, אינן הולמות חשבון רגיל של אשה מבוגרת, אציין שבחשבון נעשו 10 הפקדות במזומן ו- 5 הפקדות של צ'קים, בסכומים מכובדים.

הנה כי כן, ההבדל הכמעט יחיד בין שני החשבונות הוא קיום עדותה המפורשת והזועקת של כרמלה בבית המשפט (ראו לעיל), לעומת העובדה שלולו ז"ל הלכה לעולמה ולא יכלה להעיד בפני
בית המשפט.

ב. ב. לכל אלה יש להוסיף גם את גרסתו הבעייתית באשר לקרובי משפחתה של לולו ז"ל, שלטענתו פעלו, או יכלו לפעול בחשבון. גירסה זו נטענה ללא כל חיזוק ראייתי וללא הסבר לצידה, מקום בו ניתן היה להביא ראיות רבות ומגוונות לתמוך בטענה שכזו. בית משפט קמא דחה ובצדק, טענה זו ואינני מוצאת כל בסיס לקבלה. אם יש ממש בגירסתו של המערער, ניתן היה לזמן את הקרובים בהם מדובר על-מנת שיעידו מהם אותם פעולות שבוצעו על-ידם, או לכל הפחות לציין שם אחד קונקרטי של קרוב משפחה.

בהקשר זה אציין כי היה מצופה שב"כ המערערים יחקור את מרים במהלך עדותה, לגבי בני משפחה אחרים שעשויים היו לפעול בחשבון הבנק, או אם קיימים יורשים כלשהם של לולו ז"ל שיכולים לשפוך אור על מקורותיה הכספיים. כך גם לגבי גב' איריס כהן, פקידת האשראי בסניף כפר שמריהו (להלן: איריס), שנחקרה רק לגבי החשבון ע"ש כרמלה, ואפילו לא נשאלה אם הכירה את לולו ז"ל, או אם היא ביקרה בבנק.

ג. ג. לכך נוספת גם ראיה אובייקטיבית, שהצדדים משם מה לא התייחסו אליה בדיון לפנינו: עיון בשתי הוראות קניה של מניות בבורסה מיום 14.4.93 (חלק מת/2) (להלן: הוראות לקניית מניות), מעלה כי על גבי הוראות אלו נרשם: "חשבון לולו", וכיתוב זה נמחק ותוקן ל: "חשבון כרמלה". כאמור הוכח כי בחשבון ע"ש כרמלה פעל המערער בלבד (ונעזר בכלתו מרים) - המחיקה והתיקון מלמדים על קשר בין שני החשבונות והדינמיקה ביניהם, והקשר בינם למי שנתן הוראות ופעל בחשבונות, דהיינו המערער.

9. 9. אשר לגירסת המערער –
צדק בית משפט קמא שלא האמין למערער, לאור חוסר הסבירות וההיגיון שבגירסתו. בבדיקת המסמכים בתיק אכן מצאתי כי יש ראיות למכביר, ואף מעבר לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, המפריכות לחלוטין את גירסתו. להלן אביא מספר דוגמאות להמחשת הדברים:

א. א. קיימת הצלבה ישירה בין חלק מהתשלומים שנתקבלו מרוכשי הדירות לבין ההפקדות לחשבונות הבנק ע"ש כרמלה ולולו; הפקדה מיום 13.7.95 לחשבון ע"ש לולו תואמת במדויק את הסכום שקיבל המערער, באותו היום, על-פי הודאתו, מעקיבא גולדשטיין - דהיינו, 100,000 ₪. כמו כן, הפקדה מיום 8.5.95 לחשבון ע"ש כרמלה, שבוצעה באותו היום בו קיבל המערער את הכספים משאול ורחל חורב, על-פי הודאתו.
ב. ב. גירסתו של המערער בנוגע לפעולות שבוצעו בחשבון ע"ש לולו, היתה חסרת הגיון פנימי ומלאות סתירות מהותיות:

(1) (1) לטענת המערער, קיבל ייפוי כח לפעול בחשבון זה במטרה לסייע לדודתו, ובלשונו: "בגלל שהיא אישה מבוגרת ולא שלטה בשפה העברית נתנה לי יפוי כח לחשבון שלה" (פרוטוקול מיום 18.02.02, עמ' 6, ש' 7). אולם מאידך, גירסתו העיקבית של המערער היתה כי לא ביצע פעולות בחשבון זה (פרט להפקדה חד-פעמית בחשבון של כספי מכירת דירתה של לולו ז"ל - פרוטוקול מיום 18.02.02, עמ' 6, ש' 15). יש איפוא סתירה מניה וביה בגירסת המערער, שכן אם מעיקרה ניתן לו ייפוי הכח כדי לסייע לדודתו המבוגרת, לא מובן כיצד זה ומדוע לא ביצע פעולות שוטפות שלשמן ניתן ייפוי הכח.

(2) (2) לא ניתן הסבר מדוע ניתן ייפוי הכח דווקא למערער ולאשתו, כאשר לגירסת מרים שהפקידה בפועל כספים בחשבון, היא נתבקשה על-ידי לולו ז"ל לעזור לה ולבצע עבורה הפקדות בחשבון.

(3) (3) פעילות כלכלית לגיטימית, ובמיוחד בחשבון בנק, אינה אנונימית מטבעה. היא נעשית באופן גלוי על-ידי מבצע מזוהה. הדמות הדומיננטית בגירסת המערער היא אנונימוס. הוא זורק טענות מבלי לתמוך אותן ולו בשמץ ראיה: לא מסמך, לא עד, ואף לא זכר לשם קונקרטי של מאן דהוא מסויים שפעל בחשבון ע"ש לולו.
משלא הוכח כי לאדם נוסף היה ייפוי כוח בחשבון, פרט למערער, הרי שהוא בעל הידיעה המיוחדת באשר לפעילות שהתרחשה בחשבון ועליו לתת הסברים קונקרטיים ומתקבלים על הדעת לגבי הפעולות שנעשו בחשבון. הסבר כזה לא נמצא בעדותו של המערער.

(4) (4) קיימת התאמה בין חתימות ספונטאניות של המערער המצויות על-גבי הצהרת ההון והשומות, לבין חתימות המופיעות על הוראות בחשבון ע"ש לולו משנת 1991, למשיכת כספים מהפק"מ והעברתם לפצ"מ לשנה. כפי שניתן לראות בבירור בטופס הצהרת ההון, בעמוד הראשון ישנה חתימה של המערער עם ואריאציה של לולאה (עיגול), בעמוד השני ישנה חתימה עם לולאה צרה יותר, ובעמוד השלישי ניתן לראות כי בתנופת הכתיבה הלולאה הפכה לקו סגור.
החתימה המופיעה בהוראות הבנק משנת 91 תואמת את החתימה המופיעה בעמוד השלישי כאמור, ומלמדת כי המערער פעל בחשבון זה כבר בשנת 91. התאמה זו סותרת את טענת המערער, כי לא פעל בחשבון (פרט להפקדות בשנת 93).

(5) (5) המערער אישר את חתימתו על 3 הפקדות שבוצעו בשנת 1993, וטען כי מדובר בהפקדת כספי התמורה ממכירת דירתה של לולו ז"ל. המערער לא הציג כל ראיה או מסמך המעיד על מכירה זו, למרות שיכול היה לפחות לציין מהי כתובת הדירה, להביא לעדות את הקונים, להציג נסח טאבו ממנו עולה העברת הדירה משמה של לולו ז"ל לשם הקונה, או להביא אישור מהעירייה על העברת חיובי הארנונה על שם הקונה.

ג. ג. המערער אישר בחקירתו במס הכנסה כי שני צ'קים הנושאים את חתימתו הופקדו בחשבון ע"ש לולו. בבית משפט קמא טען ב"כ המערערים כי לאחר החקירה המערער בדק ומצא כי הצ'קים הופקדו בחשבונו הפרטי. גם טעות לכאורית זו יש בה כדי ללמד על חוסר אמינותו של המערער. שכן, אלמלא ידע כי הפקיד צ'קים בחשבון ע"ש לולו, לא היה ממהר ומאשר באופן אינסטינקטיבי כי הצ'קים הופקדו על-ידו לחשבון זה, והיה עומד בתקוף על כך שהוא לא פעל כלל בחשבון זה.

ד. ד. לכל אלה יש להוסיף את ריבוי הגרסאות שמסר המערער ללא שהביא כל ראיה ממשית לביסוסן, חזרתו מכפירתו המוחלטת בכתב האישום והודאתו כי העלים כספים תוך ניסיון לנהל "קרב מאסף" ביחס לכל הפקדה בנפרד.
כך לדוגמא: בתחילת עדותו, העיד המערער שהפקיד את הכספים שקיבל מרוכשי הדירות, בחשבון הבנק ע"ש כרמלה (פרוטוקול מיום 18.02.02, עמ' 6, ש' 21-25). אולם, בהמשך עדותו ציין: "אם היה כסף מהדיירים שהביאו מזומן הייתי נותן למלווים בשוק האפור" (עמ' 20, ש' 19). דברים אלה מחזקים את המסקנה כי מדובר בגירסה לא עקבית המשתנה לפי צרכי המערער, ועל כן צדק בית משפט קמא שלא האמין לגירסתו.

10. 10. בנסיבות אלה אין צורך להוכיח כל הפקדה והפקדה והנטל עובר למערער להוכיח שאינו מעורב בפעילות בחשבון ע"ש לולו, או להצביע על השוני בקשר שלו לשני החשבונות - זה ע"ש כרמלה וזה ע"ש לולו.

11. 11. אכן, ככלל, נכונה טענת ב"כ המערערים כי על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר את הנסיבות העובדתיות של העבירות המיוחסות בכתב האישום. אולם, משהוכיחה התביעה בראיות את הקשר הישיר של המערער לחשבונות ע"ש כרמלה ולולו, ולפעולות בהם - עבר הנטל אל שכמו של המערער לספק הסבר אלטרנטיבי בעל אחיזה בראיות, השולל את מעורבותו בחשבונות אלה (גיורא עמיר, עמ' 117).

כב' השופט א' גולדברג עמד על נטל ההוכחה במשפט הפלילי, בבג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3), 39, עמ' 42-43:

"המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: ראשית, קביעה שכל ראיה בפני
עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בשלב השני מגיע בית המשפט להיסק לוגי, על פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך הרי הוא מזוכה, ולא - הוא מורשע.
...
הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת דייגים, שהדג לא יכול להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 813, ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 823 ,813).
...
תמציתו של השלב השלישי הוא, אם כן, בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני. על מהלך זה עמד השופט טירקל בע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 645, בעמ' 651: "כפי שאמרתי למעלה יוצרת מסכת זאת של עובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים. ראיה לכאורה זאת מטילה על כתפיו את החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר. וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם, או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה."

12. 12. בהעדר הסבר משכנע ומתקבל על הדעת, שיש בו כדי לשלול את מעורבות המערער בחשבונות ע"ש כרמלה ולולו, ומשלא הורם הנטל להוכיח בראיות ממשיות מהו מקור הכספים המצויים בחשבונות אלה, אין מן הנמנע אלא להגיע למסקנה כי ההפקדות שבוצעו לחשבונות נעשו על-ידי המערער, או בהוראתו.

סכום ההעלמה
13. 13. לטענת המערער, ישנה כפילות בסכומים בהם הורשע, שכן הסכומים שהועלמו מהווים חלק מהסכומים שהופקדו, ואילו להבנתו הם חושבו פעמיים.

אין יסוד לטענת הכפילות שהעלה ב"כ המערערים. סכום ההפקדות בחשבון ע"ש כרמלה, כפי שהוסכם בדיון לפנינו, הוא בסך של 860,000 ₪. סכום ההפקדות בחשבון ע"ש לולו, לפי כתב האישום, הוא בסך של 1,079,249 ₪. חיבור ההפקדות בשני החשבונות מגיע כדי סכום של 1,939,249 ₪.

בנוסף לכך, יש ראיות חד משמעיות על סכומים ששולמו בשנת 96 על-ידי רוכשי הדירות, מעבר לסכום הנקוב בחוזה, בסך של 360,445 ₪, שאומנם לא הופקדו בחשבונות הבנק, בהם אין תיעוד על הפקדות בשנת 96. צירוף הסכומים שהופקדו בחשבונות בסך של 1,939,249 ₪ (ראו לעיל) עם הסכומים שנתקבלו מרוכשי הדירות בשנת 96, בסך של 360,445 ₪ - מביאנו לסכום בו הורשע המערער בבית משפט קמא, בסכום כולל של 2,299,694 ₪.

תרשומת כוזבת ואי דיווח בהצהרות ההון
14. 14. אשר לסך של 95,000 ₪, שזכרו לא בא בהצהרת ההון - בישיבת ההוכחות מיום 26.12.01, הודה המערער בעובדה כי לא פירט בהצהרת ההון סכום זה, שהופקד לחשבון הבנק ע"ש גיסו, יונה יחזקאל. אך טען כי לא היתה לו כוונה להתחמק ממס.
הסברו של המערער הוא כי העביר את הכספים לגיסו באופן תמים כדי שגיסו ישקיע עבורו בבורסה, וכי רווחי ההשקעה ממילא היו פטורים ממס.

טענה זו חסרת כל יסוד. השאלה איננה אם הרווחים מהשקעות אלה חייבים במס, אם לאו, אלא הטענה היא שכל הסכום של 95,000 ₪ הועלם מהצהרת ההון. דהיינו, המערער ניסה להראות כי שווי הונו נמוך הוא ב- 95,000 ₪.
העובדה שהשקעות אלה ממילא לטענתו, היו פטורות ממס עוד מגדילה את האבסורד שבטענה, והיא אף מדגישה את המסקנה הבלתי נמנעת כי המערער ניסה להקטין את סכום הכספים בחשבונותיו הגלויים כדי להקטין את הצהרת ההון שלו.

אין ממש בטענת המערער כי לא נשאל ספציפית על סכום זה על-ידי רואה החשבון. על המערער היה ליידע את רואה החשבון כי יש סכום כסף אותו העביר לגיסו - בין כהלוואה ובין לכל מטרה אחרת – שכן, מידע זה בידיעתו האישית, ורואה החשבון כלל לא יכל היה להעלות זאת בדעתו. רואה החשבון לא התייחס לפרט זה מכיוון שהמערער לא יידע אותו כי הלווה כספים ליחזקאל יונה, ואין בכך כדי להעביר את האחריות להשמטת פרט זה לכתפי רואה החשבון.

מכל מקום, דין הלוואה הוא כדין כל נכס השייך למערער, ומה גם שהיה ברור לו שאת הסכום הזה הוא זכאי לקבל חזרה. על-כן, ההלוואה צריכה להופיע בהצהרתו כמו כל יתר נכסיו האחרים. מהותית הלוואה איננה שונה מניירות ערך, פיקדון בבנק, או דירה שהושכרה ותחזור לחזקתו בתום תקופת השכירות. בכך שלא הצהיר על סכום ההלוואה ניסה המערער להפחית את שווי הונו ולא להציג תמונה מלאה, ועקב זאת פגע באפשרות של פקיד השומה להשתמש בהצהרת ההון ככלי ביקורת יעיל לבחינת נכונות הדוחות שהגיש.

השמטת פרט זה מהצהרת ההון היא משמעותית ודי בה כדי להקים את העבירה שיוחסה לו, לפי סעיף 220(4) ביחד עם סעיף 224א לפקודה. משכך צדק בית משפט קמא בקובעו כי מדובר בהשמטה במזיד ותוך כוונה להתחמק ממס.

15. 15. אשר לטענת המערער כי לא ידע שעליו לדווח על היותו מיופה כח בחשבונות ע"ש כרמלה ולולו, וכי רואה החשבון לא שאל אותו ספציפית על כך – התשובה לטיעון זה היא, שהנטל לדווח דיווח אמיתי הוא על המערער. לא בכדי נדרשת חתימתו של הנישום על כל עמוד ועמוד בהצהרת ההון: מטרת החתימה על הצהרת ההון היא שהנישום יחתום על כל הפרטים הנדרשים בהצהרה, ולא רואה החשבון. זאת כדי לוודא שהנישום אחראי לדברים שהוצהרו, וכן כדי למנוע טענות מהסוג הנדון שלא ידע מה הפרטים אליהם נשאל בכל עמוד, והדבר נועד למנוע התחמקויות והטלת האחריות על רואה החשבון.

כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי חשבונות הבנק ע"ש כרמלה ולולו שימשו את המערער להסתרת הכספים שהעלים משלטונות המס. על-כן, לא שגה בית משפט קמא במסקנתו, כי השמטת עובדת היותו מיופה כוח בחשבונות מהווה תרשומת כוזבת שנעשתה תוך כוונה להתחמק ממס.

הערעור על גזר הדין

16. 16. המערער מלין בערעורו על כך שבית משפט קמא לא שקל את מכלול הנסיבות המיוחדות בתיק שלפנינו, ובכלל זה הסרת המחדלים עוד בטרם הגשת כתב האישום, מצבו הבריאותי הקשה של המערער, גילו המבוגר, נסיבות ביצוע העבירה, חלוף הזמן מביצוע העבירות, עברו הפלילי הנקי, מצבו הכלכלי הקשה וסיום ההליכים מול רשויות מע"מ ללא הגשת כתב אישום.

לא מצאתי כל נימוק שיצדיק התערבות בגזר הדין. בית משפט קמא עמד בצדק על מדיניות הענישה המחייבת החמרה בעונשם של עברייני מס, והסתמך על הפסיקה המתאימה (ע"פ 522/82 סעיד עאזם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) עמ' 411; ע"פ 997/94 סעדון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון (1) תשנ"ד/תשנ"ה (1994). במקרה דנן, מדובר במסכת של עבירות מיסוי מתוחכמות ביותר, שגילויין בעייתי והפיתוי ליהנות מפירותיהן רב, שנמשכה לאורך שנים. לפיכך הצורך בענישה מרתיעה אכן מתחייב.

בית המשפט שקל ואיזן כראוי את השיקולים, וסבר כי בעניינינו האינטרס הציבורי הדורש ענישה מחמירה ומרתיעה, גובר על נסיבותיו האישיות של המערער. בהקשר זה התייחס בית המשפט למצבו הבריאותי הקשה של המערער, לבעיותיו הכלכליות, להעדר הרשעות קודמות, ולהיותו אדם התורם לקהילה כבן 64 ואב ל- 5 ילדים.

17. 17. בקביעת עונשו של המערער, נתן בית המשפט דעתו גם לעובדה שהמערער הסיר את המחדלים, בהם גלומה חרטה ולקיחת האחריות על המעשים. אולם על כך יש להוסיף, כי נראה שהסרת המחדלים מתייחסת לאותם סכומים בהם הודה המערער, שכן לאור התנהלות התיק, הכפירה בחלק מהאישומים, ההרשעה, והערעור - הכיצד זה הסיר את המחדל ביחס להעלמות שאותן הכחיש מכל וכל.
זאת ועוד, הסרת המחדלים כשלעצמה, איננה מזכה את המערער בפטור מעונש מאסר בפועל, רק משום שהשיב את שגזל מקופת המדינה, תוך שהונה את רשויות המס תקופה ארוכה. לענין זה ראוי להביא את דבריו של כב' השופט א' לוי בע"פ 2407/05 רונן מן נ' מדינת ישראל (תק-על 2005(3), 245, בעמ' 248):

"המייחד את המערערים שבפני
נו הוא שהם הקדימו ופרעו את חובם לשלטונות המס. עובדה זו, מעבר להיותה סילוק של המחדל, גלומה בה גם חרטה, והרי מקובל עלינו מקדמת דנא, כי חרטה, כמו הטבת נזקו של הקורבן, ראוי שיזקפו לקולת העונש בבוא הנאשם לתת את הדין. אולם, גם את זאת יש להדגיש: עם כל חשיבותו של פירעון החוב, בסופו של דבר אין מדובר במעשה חסד שעשה הנאשם, אלא בפירעון מה שניתן היה לגבות ממנו גם בדרכים אחרות. אכן, במקרה הנוכחי פרעו המערערים את חובן של החברות, אולם כאמור, מדובר במי שהיו מעורבים במישרין בביצוען של העבירות, ועל כן אף שלהסרת המחדל במקרה זה יש לייחס משקל, אין להפריז בו עד כדי הימנעות מגזירתו של מאסר בפועל".

אשר על כן אציע לחברי לדחות את הערעור גם על העונש.





י' שיצר
, שופטת


השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד: אני מסכימה.





ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד
השופט ז' המר
:

אני מסכים לקביעותיה ולמסקנותיה של כב' השופטת שיצר. לענין העונש אוסיף כי בהתחשב בסכומי ההעלמה, בשיטתיות, באורך התקופה ובשיטת הביצוע הנפוצה עקב קלותה והסיכוי הנמוך לגלותה - מה שמעצים את הצורך בהרתעה - עונש המאסר שהוטל על המערער איננו חמור ואף נוטה לקולא.

אשר לטענה בדבר הסרת המחדל - זו אומנם נסיבה הראויה להתחשבות, אך אין היא חזות הכל. הימנעות מהטלת מאסר או הקלה מפליגה בשל כך, תהווה תמריץ שלילי לקיום חוקי המס. אדם יאמר לעצמו כי לאור סיכויי הגילוי הנמוכים, אם בכל זאת אתרע מזלו ומעשיו יתגלו ויוכחו, הסיכון מצטמצם לכך שישלם את המס אותו צריך היה לשלם ממילא.

ראו דבריו של מותב זה בע"פ (תל אביב יפו) 71582/04 מחי נ' מ"י, תק-מח 2006(1), 3869:
"כפי שאמרנו, אנחנו נותנים משקל לכך שהמערער הסיר את המחדל. יחד עם זאת, בתי המשפט אינם אמורים לשדר מסר כאילו הסרת המחדל בדיעבד מרפאת את החטא מלכתחילה. אחרת נמצא עצמנו במצב שבו עוסקים אינם משלמים את המע"מ תוך יציאה מנקודת הנחה שבבוא היום ואם יוגש נגדם כתב אישום יוכלו לעשות זאת במאוחר ועדיין יימצאו באותו מצב ולא יינזקו."

מכל מקום, בענייננו המערער אף לא הסיר את כל המחדל שהרי הוא כפר בסכומים הנטענים.
ב"כ המערערים טען כי המערער הסיר את מלוא המחדלים עוד בטרם הגשת כתב האישום. לא מצאנו בתיק אישור של ב"כ המדינה לטענה האמורה, שהרי המערער הכחיש וכפר בחשד שיוחס לו בדבר העלמות המס בסכומים שנקבעו בפסק הדין.





ז' המר
, שופט

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כבוד השופטת שיצר, לדחות את הערעור.

ניתן היום, ד' בתמוז תשס"ו (30 ביוני 2006), במעמד הצדדים.

ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד

ז' המר
, שופט

י' שיצר
, שופטת










עפ בית משפט מחוזי 71155/04 עובדיה יוסף,חב' יוסף עובדיה ובנין בע"מ,חב' עובדיה יוסף לבנין והשק' בע"מ נ' מדינת ישראל – על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) (פורסם ב-ֽ 30/06/2006)