פסקי דין על מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה | פסקי דין על אצחק בדוי חליל אבו גבנה | פסקי דין על יעקוב בדוי חליל אבו גבנה | פסקי דין על מוסא מוחמד טרוי | פסקי דין על מוחמד מוסא טרוי | פסקי דין על נביל מוסא טרוי | פסקי דין על שוקרי מוחמד טרוי |

10234/01 א     04/01/2007




א 10234/01 מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, אצחק בדוי חליל אבו גבנה, יעקוב בדוי חליל אבו גבנה נ' מוסא מוחמד טרוי, מוחמד מוסא טרוי, נביל מוסא טרוי, שוקרי מוחמד טרוי






1
בתי המשפט
ת.א. 10234/01
תאריך: 4/1/07
בבית משפט השלום בירושלים

כבוד השופט משה בר-עם

בפני
:
1.מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה

2. אצחק בדוי חליל אבו גבנה

3. יעקוב בדוי חליל אבו גבנה

בעניין:
התובעים

ע"י ב"כ עוה"ד עווידה
נ ג ד
1. מוסא מוחמד טרוי

2. מוחמד מוסא טרוי

3. נביל מוסא טרוי

4. שוקרי מוחמד טרוי
הנתבעים
ע"י ב"כ עוה"ד א. שאמא
פסק דין
- משלים
א. כללי

עניינה של ההחלטה דנא בפרשנות שיש ליתן לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 21/2/06, ע"א 6586/05 (להלן: "פסק הדין בערעור"), שנתן תוקף להסכמת הצדדים, שם (עמ' 2, ש' 20-11) ולפיו, הוחזר הדיון בתובענה לבית משפט קמא, לצורך השלמת פסק הדין, שניתן בתובענה, בבית משפט זה, ביום 26/9/05 (להלן: "פסק הדין הראשון").

הצדדים חלוקים בשאלה, האם על בית המשפט כאן לשוב ולהדרש לעניין החזקה של הנתבעים במערה, להלן, כטענת התובעים או שמא, עליו להדרש לעניין החזקה במקרקעין, שמסביב לה, בלבד, כטענת הנתבעים.

ב. על העובדות הטענות וההליכים

התובע 1 הינו הבעלים הרשום של המקרקעין, הידועים כחלקה מס' 5 בגוש 30132, בשטח של 18,952 מ"ר, המצוי בשכונת שייח-ג'ראח, בירושלים (להלן: "המקרקעין"). התובעים 2 ו-3 הינם הנאמנים - "מותולים" הממונים על ניהול המקרקעין, מכוח כתב הקדש וצו מינוי של בית הדין השרעי בירושלים. על פי הנטען, קיבל הנתבע הרשאה לזמן קצוב, לעשות שימוש בחלק מהמקרקעין, במקום שהוגדר על ידי הצדדים כמערה, הכוללת שתי מערות קטנות, עתיקות (להלן: "המערה") וכנגד דמי שימוש. עוד נטען, כי הנתבעים החלו לבצע עבודות בנייה במערה, ללא הסכמת התובעים והפסיקו לשלם את דמי השימוש המוסכמים ובנוסף, בנו, בשנת 2000, חדר נוסף, ליד פתח המערה והסיגו בכך את גבולם של התובעים. בנסיבות אלו הוגשה התובענה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין. להגנתם, טענו הנתבעים לדיירות מוגנת במערה, שכן אביו של הנתבע 1 שכר את המערה, בשנת 1965 ומאז ועד היום מתגוררים, שם, ברציפות. הנתבעים הדגישו כי שילמו את דמי השכירות המוסכמים עד לשנת 1994, שלאחריה, סירב התובע 2 לקבלם ובעניין החדר הנוסף, טענו, כי בנייתו נעשתה בהסכמת התובעים.

בתחילת הדיון (עמ' 4, ש' 8-6), הגיעו הצדדים להסדר דיוני (להלן: "ההסדר הדיוני"), שלפיו הוסכם על הפלוגתא היחידה, הדורשת הכרעה בתובענה, שעניינה שאלת החזקה של הנתבעים במקרקעין, ברציפות, החל משנת 1965. לאחר שהובאו ראיות הצדדים, ניתן פסק הדין הראשון ועל פיו, קבעתי (פיסקה 13), כי הנתבעים החזיקו במערה החל משנת 1965, כפי שטענו ומשכך ועל יסוד ההסדר הדיוני, דחיתי את התובענה.

התובעים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בערעור, נמצא כי בית המשפט כאן נדרש לסוגית החזקה במערה, בלבד "...ונמנע מלהכריע בשאלת הבנייה בתוך המערה, כמו גם בשאלת תפיסת חזקה בקרקע שמסביב למערה" (עמ' 2, ש' 14-13), הגם שבהסדר הדיוני הוסכם כי בית המשפט יכריע בשאלת החזקה "במקרקעין נשוא התובענה". משהגדרת המקרקעין על פי התובענה רחבה מזו של המערה, הוצע שם לצדדים, כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא, לצורך השלמה ובלשון בית המשפט המחוזי "...הוא ישלים את פסק הדין ויחליט האם יש מקום להורות על סילוק יד מיתר המקרקעין נשוא התובענה..." (שם, ש' 20-19). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בית המשפט קמא יזמן את הצדדים, ישמע טענות, יחליט אם יש מקום להגיש ראיות נוספות ולאחר טיעוני הצדדים - ישלים את פסק הדין כאמור והוסיף, "...כי אם יסתבר לבית המשפט כי הנתבע ואביו מחזיקים במקרקעין נוספים מסביב למערה או בבנייה מאוחרת בתוך המערה, הכל לאחר שנת 65', יהיה עליו לתת את הדעת למשמעות החזקה זו" (עמ' 3, פסקה 2 לפסק הדין בערעור). הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט המחוזי ולהסכמתם, ניתן תוקף של

פסק דין
. לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3425/06) ואולם, זו נדחתה מבלי שנדרשה תשובה.

על יסוד פסק הדין בערעור, קבעתי את המשך הדיון לשמיעת טענות הצדדים ואלו הובאו בהרחבה (פרוט' מיום 15/11/06). לטענת התובעים, יש לפרש את פסק הדין בערעור באופן שעל בית המשפט כאן להדרש לשאלת החזקה במערה, מחדש, נוסף על שאלת החזקה ביתר המקרקעין. התובעים הוסיפו וטענו, כי בית המשפט כאן לא נדרש, בפסק הדין הראשון, לעניין רציפות החזקה במערה, כקבוע בהסדר הדיוני ולטענתם, בשל העדר רציפות החזקה של הנתבעים במערה, היה מקום לדחות את טענותיהם וליתן כנגדם

פסק דין
, מטעם זה ועל פי האמור בכתב התביעה. התובעים הוסיפו, כי טענו לעניין זה בהודעת הערעור והדגישו, כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענתם ולפיכך, כי יש לראות בפסק הדין בערעור, כמבטל את פסק הדין הראשון. מנגד, טענו הנתבעים, כי בית המשפט המחוזי דחה את טענות התובעים, לעניין שאלת החזקה במערה ולא ביטל את פסק הדין הראשון, אלא הורה על השבת התיק, לצורך השלמה בלבד ולעניין החזקה סביב המערה.

במהלך הדיון הוגש תרשים שסומן מ/1, שעל פיו, טענו הנתבעים כי החזיקו, החל משנת 1965 במערה (ובכלל זה בשתי המערות הקטנות הסמוכות). הנתבעים הודו, כי בנו חדר נוסף, מחוץ למערה, כ- 15 שנה בטרם הגשת התובענה והוסיפו, כי החדר נבנה בהסכמת התובעים, ללא התנגדותם. יחד עם זאת, הסכימו להמלצת בית המשפט, לסילוק ידם מכל שטח אחר מחוץ למערה (עמ' 15, ש' 25). בנסיבות אלו, הסכים ב"כ התובעים למתן

פסק דין
משלים-חלקי, בעניין השטח שמסביב למערה ובעניין שאלת החזקה במערה - ביקש להוסיף ולטעון, הן לעניין הזקקותו של בית המשפט כאן, פעם נוספת, לשאלה זו והן לטענה, לגופה ובדרך של השלמת טענות בכתב ומבלי שידרשו ראיות נוספות. בנסיבות אלה, הסכימו הצדדים כי ינתן

פסק דין
משלים-חלקי, לעניין שטח המקרקעין שמחוץ למערה ובעניין שאלת החזקה במערה, יושלם פסק הדין, לאחר קבלת טענות הצדדים. הצדדים השלימו את טענותיהם בכתב, כאשר התובע בסיכומיו, טוען לעניין העדר יסוד רציפות החזקה במערה (ס' 10) והמשמעות הדיונית והמהותית, שיש ליתן לסוגיית הרציפות, על רקע ההסדר הדיוני, מחד ומאידך, לנוכח מכתבו של מר רוברט בריסקין - מנהל המחלקה למבנים מסוכנים, מיום 15/1/01 (נספחים ד' ו-ה' לתצהיר עדותו הראשית של התובע 2), שהופנה אל הנתבעים, כמחזיקים במערה ועל פיו, נדרשו לפנות את המערה, בשל סכנה מהתדרדרות אבנים (ס' 14, 15 לסיכומיו) ולאחר שהנתבע 4, הודה בחקירתו, כי סגר את המערה. כמו כן טענו התובעים, לעניין עבודות הבנייה במערה, המקימות, לטענתם, עילת פינוי, כנגד הנתבעים, על פי הוראות סעיף 131 (3) לחוק הגנת הדייר, הוסיפו, לעניין הראיות והעדויות שהובאו במהלך בירור התובענה וסיכמו, בטענה להעדר תשלום דמי שכירות, מזה 7 שנים לפחות (ס' 104-98), באופן המקים עילת פינוי נוספת כנגד הנתבעים. לעומתם, הדגישו הנתבעים בסיכומיהם, כי הדיון בתובענה הוחזר לבית משפט זה, לצורך השלמה בלבד, בסוגיות שלא נדונו בהתאם להסכמה הדיונית, שעניינם סילוק ידם מיתר המקרקעין נשוא התובענה, בלבד ולפיכך, לא התייחסו בסיכומיהם לטענות הנוספות של התובעים, שאינן דרושות, לצורך השלמת פסק הדין הראשון, הגם שלעניין הבנייה בתוך המערה, טענו להתיישנות, לנוכח ביצוע העבודות לפני 19 שנים, מיום הגשת התביעה ומשלא היה בהם כדי לשנות מגבולות המערה ואשר עניינם, שיפורים סניטריים גרידא, שלא שינו ממטרת השכירות (ס' ה' לסיכומיהם). לחילופין, טענו להגנה מן הצדק, העומדת להם, ככל שבית המשפט יקבע אחרת. משהוגשו סיכומי הצדדים, הובא התיק בפני
למתן

פסק דין
משלים כדלקמן.
ג. דיון והכרעה

יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי בפסק הדין הראשון, הכרעתי בשאלת החזקה במערה, לגופה, לאחר שהובאו ראיות הצדדים ועל יסוד הממצאים שקבעתי, דחיתי את התובענה. לפיכך, משעניין החזקה במערה הוכרע - אין מקום, לכאורה, להדרש, לסוגיות נוספות, הקשורות לשאלת החזקה במערה, בהיותן חורגות מההסדר הדיוני. מכאן, אין להזקק לטענות התובעים, באשר לעבודות הבנייה במערה, מקום בו נמצא כי לא היה בהן כדי לשנות מגבולותיה וממילא, לא השפיעו על היקף החזקת הנתבעים במערה, כמו גם לעניין טענותיהם האחרות, ככל שהם חורגות מההסדר הדיוני. ודוק - אף אם עומדת לתובעים עילת פינוי, בשל עבודות הבנייה או מטעם אחר, אלו ויתרו על בירור טענותיהם, לאחר שהסכימו, במסגרת ההסדר הדיוני, להעמיד את המחלוקת בשאלת החזקה בלבד.

יחד עם זאת ולמען הסר ספק, מצאתי מקום להדרש לשתי סוגיות, שלכאורה לא נדונו בפסק הדין הראשון. האחת, לעניין עבודות הבניה במערה וזאת, לנוכח הערת בית המשפט המחוזי, שלפיה, לא הכרעתי בשאלת הבנייה בתוך המערה, אם כי, בשים לב לאמור בפסק הדין בערעור (עמ' 3 - פסקה שנייה), נדמה, כי יש לפרש את הערת בית המשפט המחוזי, בעניין הבנייה, בקשר להשפעתה על יסוד החזקה במערה, בלבד. בעניין זה, הנני סבור כי אין בביצוע עבודות הבנייה בתוך המערה, כשלעצמן, כדי לשנות מהמסקנה האופרטיבית אליה הגעתי בפסק הדין הראשון, הן בשל כך שלא היה בהן כדי לשנות מגבולות המערה וממילא לא השפיעו על היקף החזקה של הנתבעים במערה והן בשל טענת ההתיישנות, העומדת לנתבעים, לנוכח מועד ביצוען, לפני כ- 30-20 שנה, בטרם הוגשה התובענה (עמ' 8 לפרוט' מיום 22/6/05 - מול ש' 18, עמ' 9, ש' 21-20) ולמצער, משלא שוכנעתי, כי עבודות הבנייה גרמו נזק ניכר למערה, בשל מעשה זדון, מצד הנתבעים. ודוק - התובעים טוענים לעילת פינוי מכוח ס' 131 (3) לחוק הגנת הדייר ואולם, שלא כפי שנטען, על פי הקבוע שם, קמה לבעלים עילת פינוי כנגד השוכר, רק מקום בו הוכח כי העבודות גרמו נזק של ממש למושכר. בענייננו, ככל שבוצעו עבודות בנייה במערה, לא היה בהן כדי לגרום נזק ממשי, שכן מהראיות שהובאו עולה "...לא עשינו שום דבר חדש" (עמ' 8, ש' 18), מלבד תיקונים ושיפוצים ועבודות שבוצעו לשמירת המושכר (ס' 12 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 1). משעבודות הבנייה נעשו בהסכמת התובעים ולא הובאה תשתית ראייתית מספקת, הדרושה לביסוס הטענה בדבר שינויים רחבי היקף, אשר שינו את מבנה המערה באופן יסודי, תוך גרימת נזק ניכר, באופן "...שע"י שינוי זה שונו בצורה משמעותית אפשרויות השימוש במושכר" (ע"א 774/80 בדווי ארסלן נ' דעד פאהום ואח' פ"ד לה (3), 584, המובא בסיכומי התובעים, ס' 33), יש לדחות את טענת התובעים, בעניין עבודות הבניה, גם לגופה (בעניין זה מקובלים עליי דברי ב"כ הנתבעים בסיכומיהם (ס' ה')).

יוער כי במהלך הדיון התבקשו הצדדים לטעון בעניין "שאלת הבניה בתוך המערה" שלכאורה, דרשה אף היא הכרעה (עמ' 2, ש' 13, לפסק הדין בערעור). בעניין זה טען ב"כ התובעים כי "...הבניה איננה רלוונטית" (עמ'
14, ש' 9), אם כי הוסיף, כי הנתבעים פינו את המערה ולא עומדת להם טענת החזקה. בכל הכבוד הראוי, אינני רואה את הקשר בין הטענה לפינוי המערה והנפקות המשפטית שיש לה, על שאלת החזקה (באשר טענת החזקה איננה דורשת כאמור הכרעה נוספת, לנוכח פסק הדין הראשון), לבין הבניה. משלא נטען כי עבודות הבניה בתוך המערה, כשלעצמן, יש בהן כדי להשליך על עניין החזקה במערה ולא הובא טעם של ממש, בדבר הרלוונטיות שיש לטענה, על התוצאה בפסק הדין המשלים, לא היה מקום, גם מטעם זה, לשוב ולהדרש לשאלת הבניה במערה, לגופה.

בסיכומיהם, מעוררים התובעים טענה נוספת, שלכאורה יש לה עיגון בהסדר הדיוני ולפיכך, מצאתי להדרש גם לה בגדר פסק הדין המשלים ועניינה, רציפות החזקה במערה. לטענת התובעים, לנוכח פניית המחלקה למבנים מסוכנים, בדבר קיומה של סכנה מהמשך השימוש במערה והודאת הנתבע 4, בחקירתו הנגדית, שלפיה, סגרו את המערה, יש בכך כדי לפגום ברציפות החזקה ומשהחזקת הנתבעים במערה נעדרה רציפות, עד כדי נטישת המושכר, יש לקבל את התביעה (ס' 22-10), על פי ההסדר הדיוני ולהורות על סילוק ידם מהמערה. גם לטענה זו אין בידי להסכים. אכן נכון, בחקירתו הנגדית, הודה הנתבע 4 כי "...המערה היתה סגורה כלפי פנים ולא כלפי חוץ... כדי שהילדים לא יכנסו פנימה" (פרוט' מיום 22/6/05, עמ' 8, ש' 10) ואולם בהמשך, דחה את טענת התובעים, בעניין הסכנה בשימוש במושכר (שם, ש' 12), לרבות לעניין פניית המחלקה למבנים מסוכנים (שם, ש' 19). גם בתצהיר עדותו של התובע 1, לא נטען כי הנתבעים נטשו את המערה, בשל היותה מבנה מסוכן (ס' 22 לתצהיר עדותו) ומכאן, שאין לקבל את טענות התובעים, כיום, בסיכומיהם, שלפיהן פינו הנתבעים את המערה, לאחר קבלת פניית המחלקה למבנים מסוכנים (ס' 19-17). אם כן, עדותו של הנתבע 4 ניתנה בהקשר אחר ולא כהודאה בפינוי המערה, בשל הסכנה, לכאורה, עליה התריע מנהל מחלקת מבנים מסוכנים. ודוק - אין להבין מעדותו של הנתבע 4, בעניין זה, על נטישת המושכר וכפועל יוצא, על העדר רציפות, אלא לכל היותר, על אופן השימוש במושכר ודרכי החזקה במערה. זאת ועוד, עילת הנטישה פורשה בפסיקה, באופן שהעדרותו של הדייר מן המושכר, אין בה כשלעצמה, כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן, כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו (רע"א 44/99 ירדנה ציפורי נ' מרדכי מגן ואח' פ"ד נה(1), 407, 410). נטל ההוכחה כי הדייר נטש את המושכר, על מנת שלא לשוב אליו עוד, הוא על התובע (שם, עמ' 410). בענייננו, לא הניחו התובעים תשתית ראייתית במידה הדרושה, לביסוס טענת הנטישה ואין בפני
ית המחלקה למבנים מסוכנים (נספח ד' לתצהיר התובע 1), כשלעצמו, כדי לבסס את הטענה בדבר הוכחת עילת הנטישה, כפי שאין לראות בעדותו של הנתבע 4, הוכחה מספקת לטענתם.

כללם של דברים, הנני קובע, כי אין בעבודות הבנייה במערה, כדי לשנות מעניין החזקה של הנתבעים במערה וממילא אין בהן, כשלעצמן, כדי להקים נגדם עילת פינוי. כך לעניין עבודות הבנייה וכך לעניין רציפות החזקה שלא נקטעה ומשלא הוכח כי הנתבעים נטשו את המערה.
כפי שפתחנו, הדברים הובאו למעלה מן הצורך, שכן בפסק הדין הראשון הוכרעה שאלת החזקה במערה וכל שנותר להשלים הוא בעניין החזקה סביב המערה בלבד. לשון אחר, במסגרת ההסדר הדיוני, הסכימו הצדדים כי פסק הדין ינתן על יסוד הכרעה בשאלה העובדתית, בעניין החזקה "במקרקעין נשוא התובענה" ואולם, ההכרעה, בגדרו של פסק הדין הראשון, ניתנה בעניין שאלת החזקה במערה, בלבד ולפיכך, עלה הצורך בהשלמת פסק הדין, לעניין שאלת החזקה ביתר המקרקעין (שם, ש' 20). מעיון בפסק הדין בערעור עולה כי בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענות התובעים, בעניין החזקה במערה ולא ביטל את פסק הדין הראשון, כפי שנטען וממילא לא קבע, כי יש להדרש, בשנית, לעניין שאלת החזקה במערה ומכאן, אף אם יש ממש בטיעוני התובעים בסיכומיהם, בשאלת החזקה במערה, לגופה (וכאמור, אין בהן ממש), לא היה מקום לשוב ולהזקק לסוגיה, פעם נוספת, שכן הכרעתי בשאלה זו, בגדרו של פסק הדין הראשון, ברורה, מפורשת ומדברת בעד עצמה ואין להוסיף עליה.

ודוק - משהסכימו הצדדים, בגדרו של ההסדר הדיוני, כי הפלוגתא היחידה בתובענה, עניינה שאלת החזקה במקרקעין, אין מקום להדרש לסוגיות אחרות, מקום שאלו אינן קשורות לשאלת החזקה ובכלל זה, לטענה בדבר ביצוע עבודות בניה בתוך המערה (במובחן - מהבניה מחוץ למערה, אשר מעידה על תפיסת חזקה בשטח שמסביב לה), שכן אין בהן כדי להשפיע על היקף החזקה ומכל מקום, לא היה בהן כדי להקים עילת פינוי נפרדת והדברים ברורים. יחד עם זאת וכדי להסיר ספק מלב התובעים, נדרשתי לעניין עבודות הבנייה וטענת הרציפות ודחיתי אותן, לגופן.

בשולי פסק הדין ולנוכח קריאת סיכומי התובעים, הנני מבקש להעיר שתי הערות נוספות: האחת, לעניין משקל העדויות ומהימנותן והשניה, לעניין הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות. באשר לעדויות, אשר זכו לפרק נכבד בסיכומי התובעים (כפי שנעשה גם בסיכומים שהוגשו, עובר לפסק הדין הראשון), אינני נדרש להערכתם המחודשת, מקום בו קבעתי באופן מפורש, בגדרו של פסק הדין הראשון (עמ' 10, פסקה 22), כי עדויות הנתבעים מהימנות ומקובלות עליי. לפיכך, משלא הובאו ראיות נוספות, לאחר פסק הדין בערעור, לא נמצא טעם לשנות מקביעתי. באשר לטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות, גם כאן, כפי שקבעתי בפסק הדין הראשון (עמ' 3, פסקה 8) אין להיזקק לה, בהיותה חורגת מההסדר הדיוני, שמכוחו לא הובאו ראיות לביסוסה או להזמתה ואין להתיר כיום את העלאתה.
ד. סוף דבר,

בית המשפט כאן התבקש להשלים את פסק דינו בשאלת החזקה, ביתר המקרקעין, בלבד. משעניין זה בא על מקומו, במסגרת פסק הדין המשלים-החלקי ולמעלה מהצורך, הוכרעו סוגיות הבנייה והרציפות בגדרו של פסק הדין כאן ונדחו טענות התובעים בעניינם, הושלם פסק הדין במלואו ואינני נדרש להחלטה אופרטיבית ופסיקת סעדים נוספים, על אלו שהובאו בפסק הדין הראשון (שבגדרו, דחיתי את התובענה לסילוק ידם של הנתבעים מהמערה) ופסק הדין המשלים-החלקי (שבגדרו, קיבלתי את התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מיתר המקרקעין).
בנסיבות העניין ובשים לב לאמור לעיל, לא מצאתי מקום לעשות צו נוסף להוצאות, מעבר לאלה שנפסקו בפסק הדין הראשון.
ניתן היום י"ד בטבת, תשס"ז (4 בינואר 2007) בהעדר הצדדים
בר-עם משה, שופט








א בית משפט שלום 10234/01 מותולי וקף ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, אצחק בדוי חליל אבו גבנה, יעקוב בדוי חליל אבו גבנה נ' מוסא מוחמד טרוי, מוחמד מוסא טרוי, נביל מוסא טרוי, שוקרי מוחמד טרוי (פורסם ב-ֽ 04/01/2007)