פסקי דין על הינדי שושנה | פסקי דין על הינדי יאיר | פסקי דין על מרום אורה | פסקי דין על פוקס תמר | פסקי דין על שמעוני דליה | פסקי דין על הינדי חיים | פסקי דין על הינדי רפאל | פסקי דין על הינדי זוהר | פסקי דין על סולימאן איתן | פסקי דין על סולימאן יאיר | פסקי דין על קרנית - חברה לבטוח | פסקי דין על בטוח לאומי-סניף תל-אביב |

2838/02 עא     09/07/2006




עא 2838/02 הינדי שושנה,הינדי יאיר,מרום אורה,פוקס תמר,שמעוני דליה,הינדי חיים,הינדי רפאל,הינדי זוהר נ' סולימאן איתן,סולימאן יאיר,קרנית בע"מ - חברה לבטוח,בטוח לאומי-סניף תל-אביב




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עא 002838/02


לפני:
הרכב השופטים:

כב' השופט יהושע גרוס
, ס"נ-אב"ד
השופטת אסתר קובו

השופטת מיכל רובינשטיין

תאריך:
09/07/2006



בעניין:
1 . הינדי שושנה

2 . הינדי יאיר

3 . מרום אורה

4 . פוקס תמר

5 . שמעוני דליה

6 . הינדי חיים

7 . הינדי רפאל

8 . הינדי זוהר




ע"י בא כוחן עו"ד מדר

המערערים

נ ג ד


1 . סולימאן איתן

2 . סולימאן יאיר

3 . קרנית בע"מ - חברה לבטוח

4 . בטוח לאומי-סניף תל-אביב




ע"י באי כוחם עו"ד רוה ועו"ד ביק

המשיבים


פסק דין


לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' הש' א' רצ'בסקי) בת.א 5356/95 בו חוייבו המשיבים 1-3 לשלם למערערת 1 בלבד פיצויים בסך 12,128 ₪.


העובדות ופסק דינו של בית משפט השלום

בתאריך 25.10.90 נהרג המנוח דוד הינדי ז"ל (להלן: "המנוח") בתאונת דרכים, כאשר טנדר שהיה נהוג על ידי המשיב 1, ואשר היה בבעלותו של אחיו המשיב 2, פגע בביתן השמירה בו ישב המנוח והרגו.
המערערים הינם אלמנתו של המנוח ושבעת ילדיו הבגירים.
בת.א 349/98 תבע המוסד לביטוח לאומי מקרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, את הסכומים ששילם והוא עתיד לשלם כגמלאות לאלמנת המנוח. בית המשפט החליט לקבל עמדת ותביעת המוסד לביטוח לאומי, ובעקבות החלטה זו התפשרו המוסד וקרנית על הסכום המתאים ולפשרה זו ניתן תוקף של

פסק דין
.

ביום 17 במרץ 1991, הופיעו בפני
בית הדין הרבני האזורי ברחובות כל יורשי המנוח, והמערערים 2-8 הצהירו כי הם מוותרים ומסתלקים מחלקם בעיזבון אביהם לטובת אמם – אלמנת המנוח והמערערת 1. בהתאם לכך, ניתן ביום זה

פסק דין
של בית הדין הרבני, לפיו עיזבון המנוח יועבר בשלמותו לידי אלמנתו, היא היורשת היחידה.
המערערים הגישו תביעה לבית משפט שלום במסגרתה תבעו את נזקי המערערת כתלויה של המנוח וכיורשת העזבון. לחלופין תבעו המערערים 2-8 את חלקם בעזבון אביהם בטענה כי ויתורם לאמם על זכויותיהם בעזבון הינו משום הטבה שבחסד וכי אין בו כדי לאיין את זכויות התביעה שיש להם בגין מותו של אביהם.
המשיבה 3 טענה בטיעוני ההגנה שהגישה, כי למערערת 1 לא נגרם כל נזק ממון כתוצאה ממותו של המנוח ולפיכך אין מקום לתביעת תלויים בעניינה. מאחר שכך טענה המשיבה 3 כי למערערת עומדת אך ורק תביעתה מכח היותה יורשת העזבון. מאחר שתביעתה מכח היותה יורשת נבלעת בתגמולי המל"ל אותם היא תקבל מגיע למערערת 1 סך של 25% בלבד מסכום הנזק שנקבע ולא 25% מגמלאות המל"ל כטענת המערערים. בטענה זו הסתמכה המשיבה 3 על הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995). על כן, על פי חישובי המשיבה זכאית המערערת 1 לסך של 12,128 ₪ בלבד שמהווים 25% מ- 48,512 ₪, הוא הסכום המגיע למערערת 1 מהיותה יורשת העזבון.

בית משפט השלום קיבל את טיעוני המשיבה, והסתמך על טיעוני המשיבה בסיכומיה כשהוא מפנה בעיקר לסעיפים 9, 12, 17, 21, 23, 24, 26, 29 ו-30 לסיכומים. בסעיפים אלו פירטה המשיבה את עמדתה כמפורט לעיל. בעיקר הדגישה המשיבה כי למערערת 1 לא נגרם נזק כספי כתוצאה מהתאונה, וכי היא זכאית ל25% בלבד מסכום הנזק שתבעה כיורשת המנוח. כמו כן קיבל בית המשפט גם את הטענה כי המערערים האחרים אינם יכולים לחזור בהם מהסתלקותם מהירושה ולפיכך המערערת 1 הינה היורשת היחידה של עזבון המנוח. כיוצא מכך חייב בית המשפט את המשיבים בתיק המקורי לשלם למערערת 1 את הסך של 12,128 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 25.10.90, ובצרוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ונושא ריבית כחוק.

בהחלטה מיום 3.3.02, קיבל בית משפט השלום את בקשתו של בא כוח המשיבה לתיקון טעות סופר, והורה כי הסכום שנפסק על ידו לטובת המערערת 1, יישא ריבית והצמדה החל מיום 3.1.00 ולא כפי שפסק.

הערעור

בראש ובראשונה, טוענים המערערים, כי תביעת העיזבון היא תביעה שצריכה להשתלם במלואה, מבלי לעשות את חשבון הניכוי או את מאזן הרווח והתועלת שנפלו בחלקם של היורשים כתוצאה מפטירת המנוח, בהתאם לאמור בסעיף 19 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ובניגוד למעשה הניכוי המתנהל בזיקה לסעיף 80 לפקודת הנזיקין.
עוד טוענים הם, כי טעה בית המשפט משהתעלם מהטענה לפיה לאלמנה מגיע לפחות הסכום המגיע לעזבון, אם קבע כי הוא גבוה מהסכום שקבע לה כפיצוי על התלות. בעניין זה נקבע בפסיקה כי האלמנה רשאית לתבוע את הסכום הגבוה מהשניים, פיצויים כתלויה ופיצויים כיורשת.
באשר לויתור ילדי המנוח על חלקם בעיזבון לטובת אמם, הרי שלטענתם טעה בית המשפט משלא החיל על הסתלקותם את דיני החוזים ואפשר להם בכך לחזור בהם מויתורם בטענת טעות. בהקשר זה הם טוענים כי יש לבחון את הסתלקותם של היורשים מהעזבון בזיקה לדינים אחרים וכי מאחר שכוונתם של המערערים 2-8 הייתה לעשות חסד עם המערערת 1, ראוי כי הסתלקותם לא תהיה להם לרועץ ותשחק דווקא לידיו של המזיק. טענה חלופית אותה הם מעלים הינה כי הסתלקותם של המערערים 2-8 הינה "הטבת נזקי גוף", כמשמעות המונח בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 ולפיכך הם רשאים להיפרע מהמזיקים או חליפיהם בשווי ההטבה.

לשיטתם של המערערים, טעה בית המשפט משחייב את המזיק לשלם למוסד לביטוח לאומי את מלוא הגימלה ששילם לאלמנה, ללא קשר לנזקיה, מחד, ומאידך לא קיים את הפרשת הרבע כמתחייב מסעיף 330 (א) לחוק הביטוח הלאומי. באופן כללי יותר, המערערים סבורים כי טעה בית המשפט כשהגיע לתוצאות שאינן תואמות את לשון החוק, את מהות החקיקה בנזיקין ואת ההלכות שגובשו ברבות השנים, וכן טוענים כנגד החלטתו בדבר תיקון טעות הסופר, לפיה, כאמור, הסכום שנפסק לטובתם יישא הפרשי הצמדה וריבית רק מיום 3.1.00.

המשיבה מצדה טוענת כי החובה לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי הן מתביעת התלויים והן מתביעת היורשים, מעוגנת היטב בפסיקת בית המשפט העליון.
לטענתה, אין מחלוקת כי האלמנה, כיורשת כל עזבון המנוח, זכאית כעקרון לסכום על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו-1976, שהוא 25% מתוך "הסכום המקסימלי", קרי: 48,512 ₪. בית המשפט קמא אכן פסק לה סכום זה, אולם ממנו הפחית את קצבת השארים המהוונת. לא יכול להיות ספק כי במצב בו "נבלעים" הפיצויים המגיעים לאלמנה בתגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם היא מקבלת - האלמנה זכאית ל-25% מסכום הפיצויים שהיו נפסקים לה אלמלא הייתה בדין החובה לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ולא 25% מסכום גמלאות המוסד, כפי שסבור בטעות ב"כ המערערים.
לעניין הסתלקותם של ילדי המנוח מן העיזבון, טוענת המשיבה, הרי שסעיף 6(ב) לחוק הירושה קובע כי מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. משכך, אין המדובר בהמחאת זכויות. זאת ועוד, הערכאה היחידה המוסמכת לשנות או לבטל את צו הירושה היא הערכאה אשר נתנה אותו, דהיינו בית הדין הרבני המחוזי ברחובות, דבר שלא נעשה.

דיון

כהערה מקדימה ראוי לציין כי לערעור הנ"ל צורפו במקור שני ערעורים נוספים הנוגעים אף הם למסכת העובדות שנפרשה בפני
נו. אלא שבעקבות בעיות טכניות הנוגעות לביעורו של תיק בית-משפט השלום ולצורך לשחזרו לשם כתיבת פסק הדין, ניתנה ביום 6.12.05 החלטה לפיה בשלב הנוכחי יכתב

פסק דין
בע"א 2838/02 וכי בע"א 3031/01 יקבע מועד נוסף לדיון. בהתאם לכך הופרדו התיקים, והדיון שלהלן הינו בע"א 2838/02 כאמור.
ולגופו של עניין-
התביעה שהוגשה לערכאה הראשונה התבססה על שתי עילות. האחת, בשם עזבונו של המנוח, והשניה תביעת נזקי התלויים במנוח (תביעה הרלוונטית אך ורק למערערת 1). בית המשפט קיבל את טענות המשיבה 3 בכל הנוגע לתביעתה כתלויה, וקבע כי נזקיה של המערערת ממותו של המנוח נבלעים בהטבות שצמחו לה. המערערים לא השיגו על קביעה זו, ומשכך נקודת המוצא הינה כי תביעת התלויים נבלעה בתביעת העזבון. לאור זאת, יש לבחון את הפיצויים המגיעים למערערים במסגרת תביעת העזבון. שתי שאלות עיקריות התעוררו בהקשר זה: האם יש לראות במערערים 2-8 כיורשי המנוח על אף הסתלקותם מהעזבון לטובת אימם, והשניה הינה האם ניתן לנכות מפיצויי העזבון את התגמולים שמקבלת המערערת 1 ממל"ל.

הסתלקותם של המערערים 2-8 מהעזבון

סעיף 19 לפקודת הנזיקין קובע את קיומה של עילת תביעה בנזיקין שנולדה למנוח בטרם נפטר, לטובת עיזבונו, כאשר הוא קובע בלשונו, כי: "נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין". מכאן כי תביעת העיזבון היא תביעתו של הנפגע שעברה בירושה לעיזבונו (ראה: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 718-719).

בענייננו, ילדיו של המנוח הסתלקו מכל זכות בעיזבון לטובת אמם, אלמנתו של המנוח, אשר לכן ירשה גם את חלקם. אלמנת המנוח, היא אפוא היורשת היחידה של המנוח, זאת כפי שעולה מצו הירושה שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות, וצורף לתיק בית משפט השלום.
אלא שלאחר שהסתלקו המערערים מהירושה, גילו שעקב הסתלקותם מהעזבון יעמוד סכום הפיצויים שיכול להיתבע על ידי העזבון על שיעור נמוך יותר מזה שיכול היה להיתבע לו הם היו יורשי מחצית העזבון. זאת נוכח העובדה שאמם זכאית לתגמולי המל"ל המנוכים מפיצויים המשתלמים לעזבון. משגילו את הדבר ביקשו המערערים מהערכאה הדיונית לחזור בהם מהסתלקותם.
נשאלת השאלה מהי נפקותה של הסתלקות שכזו, והאם היא חלה אף על זכויות הקמות לעיזבון מתוקף עוולה שנגרמה על פי חוק הנזיקין.
סעיף 6 (ב) לחוק הירושה תשכ"ה- 1965, קובע כי מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו כאילו לא היה היורש מלכתחילה, ובלשון הסעיף:
"מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו".
בהתאם לכך נקבע בע"א 639/69 שלכטר נ' חרש פ"ד כד (2) 138 כי:
"שעה שהיורש ..נסתלק מחלקו בעיזבון, על-ידי שהגיש לבית-המשפט תצהיר כדין...,תפסה הסתלקותו ככל הסתלקות אחרת, ויש לראותו ..כאילו לא היה יורש מלכתחילה".

לפיכך, לטענת המשיבה, אין מקום לטענת המערערים לפיה המדובר בהמחאת חוב שאינה כדין, מאחר והזכות לתרופה בשל העולה שבענייננו לא עמדה למערערים 2-8, כאמור,מלכתחילה.
יפים לעניין זה דבריו של פרופ' טדסקי במאמרו "ויתור על הירושה וחליפות" הפרקליט לד, עמ' 9, לפיהם: "ההסתלקות לטובת הזולת היא ויתור, מעשה חד צדדי של המוותר, ואינה העברה. האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות יקבל את זכותו הודות למוותר, אך לא ממנו. יקבל אותה במישרין מן המוריש וירכוש אותה כ"ירושה מחמת מיתה".."

יש אמת בדבריו של בא כוח המערערים, בטענתו לפיה נפסק זה מכבר כי דיני הירושה אינם חלים בריק, וכי הסתלקות מירושה נבחנת בזיקה לדינים אחרים. לא אחת מצא בית המשפט, כי מעשה הסתלקות נעשה שלא בתום לב, וראה לנכון לבטלו.
כך למשל נקבע ברע"א 5103/95 - טובה דשת נ' שלום אליהו ו-4 אח' פ"ד נג(3), 97 ,עמ' 112-113, כי:

"הפסיקה הישראלית לא נרתעה בעבר מלעשות שימוש בדוקטרינת תום הלב (או השימוש לרעה בהליכי משפט) כדי לבחון אם יש מקום לפסול הסתלקות יורשים מצוואה: ע"א 4372/91 הנ"ל ות"א (ת"א) 1310/91 הנ"ל, אולם עד כה נעשה שימוש בדוקטרינה האמורה רק בקשר לשימוש שלא בתום לב בזכות, ככל שהדבר נוגע לצדדים שלישיים, כרגיל נושים. איני רואה כל סיבה להגביל את תחום התפרשותה של דוקטרינה זו רק למקרים אלה; וביחוד כשהשימוש בבחינת התנהגותו של יורש בדרך כלל הפכה שכיחה: ראה, למשל: ע"א 2698/92 פ"ד מח(275 ( 3; ע"א 202/85 פ"ד מא(757 (2. אכן, מקום שהתנייה המגבילה את זכותו של הנהנה לפי הצוואה אינה חורגת משימוש סביר של המנוח בזכות קניינו, אין ליתן תוקף להסתלקות שכל מטרתה להכשיל את רצונו ולשחרר את המנה נשוא הצוואה מתנאי סביר.

המכשיר המשפטי שבאמצעותו אפשר להגיע לתוצאה האמורה הוא השימוש שלא בתום לב בזכות, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 או פסילת ההסתלקות בהיותה נוגדת את תקנת הציבור; אם כך ואם כך (ועל השיקולים בבחירת הקולר המשפטי שיש לו בו את הפסילה, ראה: ע"א 4372/91 הנ"ל) דין ההסתלקות נשוא הערעורים שלפנינו להיפסל".
דברים דומים נקבעו גם בע"א 5717/95 וינשטיין נ' פוקס, פ"ד נ (5) 792 .
ואולם, על מנת שלא יוכר מעשה ההסתלקות, על אף שקיבל תוקפו מבית הדין המוסמך, יש צורך להוכיח כי נפל בו פגם של ממש, שיצדיק את ביטולו. כך למשל, בשני פסקי הדין המצוטטים שלעיל נקבע כי הסתלקותם של המערערים מעזבון נעשתה על מנת לעקוף תנאי מהותי הקבוע בהוראות הצוואה באופן הסותר את כוונת המצווה. אלא שבמקרה שלפנינו, אין למצוא כל כוונה מסוג זה בפועלם של המערערים. להיפך- הסתלקותם של המערערים נעשתה בתום לב מתוך כוונה ברורה להותיר את אמם בתור היורשת היחידה לעזבון אביהם, ולפיכך אין כל סיבה לאיין את הסתלקותם של המערערים 2-8 מהעזבון או לבטלה. הדברים האמורים נכונים גם לגבי בקשתם של המערערים לבטל את הסתלקותם בגין טעות. משמעות הסתלקותם של המערערים מהעזבון הייתה ברורה וידועה להם- הפיכתה של אמם ליורשת היחידה של העזבון. תוצאה זו הושגה במלואה לאחר ההסתלקות ואשר על כן לא ניתן לראות בהסתלקותם משום "טעות".
למעלה מן הנדרש נציין, כי היה בידם של המערערים לעמוד על ההשלכות האפשריות של הסתלקותם מעיזבון אביהם, ובנקל היו יכולים להימנע ממצב דברים זה, בו – לטענתם – התכוונו להיטיב את מצבה של אמם, ובפועל הרעו עמה לכאורה. כך או כך, לא כל טעות אשר נתגלתה בבסיסה של פעולה משפטית מובילה לביטולה של אותה פעולה, וראה לעניין זה ע"א 2444/90 אברהם ארואסטי נ' שושנה קאשי וע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס (טעות שבדין). במקרה שלפנינו יש אף יסוד להנחה כי טעות מן הסוג הנטען על ידי המערערים הינה משום "טעות שבכדאיות" ומשכך במילא אינה יכולה להביא לביטול ההסכמה.

טענה נוספת אותה מעלים המערערים, הינה כי ניתן להתייחס להסתלקותם מן העיזבון כאל הטבת נזקי גוף, כמשמעות המונח בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד 1964.
אכן, טובת הנאה שניתנה לנפגע בחסד, לא נוכתה, בדרך כלל מן הפיצויים, בין אם היא ניתנה בצורת שירות ובין בצורת כסף. בתי המשפט לא אבו לנכות הטבות כאלו, משום שהניחו שהמיטיב ביקש לעשות חסד עם הנפגע ולא עם המזיק (ד' קציר, שם, מהדורה רביעית, עמ' 957).
למרות זאת, יש לבחון באם טענה זו נכללת בגדרו של מתחם הסבירות, לאור העיקרון האחר, הקבוע אף הוא בחוק, לפיו זכותו של המיטיב מוגבלת עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין, בשל גרימת נזק הגוף, אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב.
לאור נפקות מעשה ההסתלקות של ילדי המנוח מעיזבונו, הרי שכאמור לעיל, רואים בהם כאילו לא היו יורשיו מלכתחילה, ועל כן חיוב המשיבה – היא חליפת המזיק - על בסיס קבלת טענה זו, יהווה פתח להגדלת חיובו של המזיק מעבר למותר, שהרי אלמלא "ההטבה" היו מחייבים אותו כפי שחייבה אותו הערכאה הדיונית. הטענה נדחית אפוא.
הפחתת גימלאות המל"ל מהעזבון

לעניין תביעת האלמנה, טוען בא כוח המערערים, כי מינימום הפיצוי המגיע לאלמנת המנוח הוא המחצית השניה של הפיצוי המגיע לעיזבון. על פי טענתו, החובה לנכות את תגמולי המל"ל מהפיצויים רלוונטי רק באשר לתביעת התלויים ולא באשר לתביעת העזבון. אלא שעל אף שניתן להעלות טיעונים לכאן ולכאן באשר להצדקת הניכוי מפיצויי העזבון ונגדו, נתן בית המשפט את דעתו בנושא בהזדמנויות שונות וקבע מפורשות כי במקרים כגון דא, יש לנכות את התגמולים גם מתביעת העזבון. כך נאמר למשל ב ע"א 512/64 בן משה נ' בן נון, פ"ד יט (1) 388, 392 : "והיה ויורשי המנוח היו גם התלויים בו, תהא הזכות ניתנת להגשמה, ובהתאם לכך, יופחת סכום הפיצויים המוטל על המזיק".
התייחסות לעניין זה ניתן למצוא גם בספרו של ד' קציר, שם, מהדורה רביעית, עמ' 1164, באומרו כי " תלוי שהוא גם יורש והזוכה לגימלאות, ינוכו הגימלאות מן הפיצויים שנפסקו לו, גם אם נפסקו לו בתורת יורש". (וראה לעניין זה גם את ת.א 533/03 רוזאן חג'אב נ' מנורה חברה לביטוח, טרם פורסם).
בעניננו, ברי כי המערערת 1 הגישה תביעתה הן כתלויה והן כיורשת העזבון. אשר על כן, אין כל ספק כי מפיצויי העזבון שנפסקו לטובתה יש להפחית את התגמולים אותם היא מקבלת ועתידה לקבל מהמל"ל.

סכום הפיצויים לו זכאית המערערת 1

לבסוף, טוענים המערערים, כי טעה בית המשפט משחייב את המזיק לשלם למוסד לביטוח לאומי את מלוא הגימלה ששילם לאלמנה, ללא קשר עם נזקיה, מחד, ומאידך לא קיים את הפרשת הרבע כמתחייב מסעיף 330 (א) לחוק הביטוח הלאומי. איננו מקבלים את הטענה.
המקור לבחינת שיעור הפיצויים הנותרים למפוצה במקרה בו "בולעים" תגמולי המל"ל את סכום הפיצויים הינו סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שלשונו:
(א) (א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א). לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה".
דהיינו- מתוך הסכום הכללי של הפיצויים אותם חייב המזיק למל"ל, חייב המל"ל להותיר בידיו של הניזוק סך של 25%. לשון סעיף החוק ברורה למדי ואיננו יכולים למצוא בה עיגון לטענותיו של ב"כ המערערים כאילו יש להעביר רבע משיעור התגמולים ולא מגובה הנזק בו היה חייב המזיק.
כך על פי לשון החוק וכך לאור פרשנותו בפסיקה ובספרות (ראה: ד' קציר, שם, מהדורה רביעית, עמ' 1168).

טענות נוספות

באשר לשאר טענותיהם של המערערים, בנוגע לפסיקתו של בית משפט השלום בחישוב הנזקים, הרי הלכה פסוקה היא שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, לאחר שזו התרשמה התרשמות ישירה מן העדויות והראיות שהונחו בפני
ה.כך למשל, ראה בע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודאת נ' איאד זיין טאהר, פ"ד נ(5), 407 ,עמ' 415-416:
"כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית משפט קמא אשר שמע את העדויות, והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים".
(כן ראה: ע"פ 2932/00 אלמקייס נגד מדינת ישראל, תק' על' 2001 (1) 987, ע"א 2989/95, קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4), 687 ,עמ' 695-696).

לעניין טענת המערערים כנגד תיקון טעות הסופר, הרי שבבקשתה לתיקון, טוענת המשיבה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מלוא הסכום על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, כבר שוערך בתוספת ריבית מיום התאונה ועד למועד הגשת הסיכומים. משכך, ומשלא נטען אחרת על ידי המערערים, לא מצאנו מקום להתערב גם בהחלטה זו.


לאור האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.



בהתחשב בכל הנסיבות יש מקום לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה.
הפקדון יושב למערערים.


ניתן היום יג' בתמוז, תשס"ו 9 ביולי 2006 בהיעדר הצדדים


יהושע גרוס
, סגן-נשיא
אב"ד

אסתר קובו
, שופטת

מיכל רובינשטיין
, שופטת






















עא בית משפט מחוזי 2838/02 הינדי שושנה,הינדי יאיר,מרום אורה,פוקס תמר,שמעוני דליה,הינדי חיים,הינדי רפאל,הינדי זוהר נ' סולימאן איתן,סולימאן יאיר,קרנית בע"מ - חברה לבטוח,בטוח לאומי-סניף תל-אביב (פורסם ב-ֽ 09/07/2006)