פסקי דין על יוסי בן ברוך | פסקי דין על קידי קיט ידע | פסקי דין על דורון אלבז | פסקי דין על עופר מזרחי |

61565/04 א     29/01/2007




א 61565/04 יוסי בן ברוך, קידי קיט ידע בע"מ נ' דורון אלבז, עופר מזרחי




1
בתי המשפט
א 061565/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
29/01/2007
תאריך:
כב' השופט שינמן יעקב

בפני
:

1. יוסי בן ברוך

2. קידי קיט ידע בע"מ

בעניין:
התובעים

ע"י ב"כ עוה"ד ר. וזינה
- נ ג ד -
1 . דורון אלבז

2 . עופר מזרחי
הנתבעים

ע"י ב"כ עוה"ד ז. אימברג
פסק דין
פתח הדברים
1. החנות הראשונה-
עניינה של התביעה דנא, בקשר לחנות למכירת ולשיווק ציוד לגנים ולגננות, שנפתחה בשותפות בין התובע 1 (להלן: "התובע") ובין הנתבע 1 (להלן: "דורון") שנקראה "ידיים יוצרות - חנות המפעל של קידי קיט" (להלן ולעיל: "החנות הראשונה").
בסופו של יום, נסגרה החנות הראשונה בהחלטה משותפת של התובע ודורון, כעבור 10-12 חודשים.

החנות השנייה -
בסמוך לאחר סגירת החנות הראשונה, פתח הנתבע 2 (להלן: "עופר") באותו המקום חנות חדשה, בעלת שם אחר - "מרכז היצירה", אך בעלת מאפייני עיסוק דומים לאלה שהיו קיימים בחנות הראשונה (להלן ולעיל : "החנות השנייה").

המחלוקת -
לטענת התובע, דורון פעל מאחורי גבו, ועוד בזמן השותפות ביניהם, חבר לעופר, במטרה ובכוונה תחילה להדיחו מן העסק המשותף, ולפתוח ביחד עם עופר "עסק חדש" . כך, תוך רקימת מזימות לטענתו, הביא דורון לסגירת החנות הראשונה, ופתח ביחד עם עופר, את החנות השנייה, שהינה זהה במהותה לחנות הראשונה, ולפיכך היא נהנית מן המוניטין של החנות הראשונה (וגם מן המוניטין של התובעת - כפי שיבואר בהמשך) ומכל שאר המרכיבים, שהביאו להצלחתה של החנות הראשונה.

לפיכך, עתרו התובעים בתביעה כספית כנגד הנתבעים, בסך של 343,000 ₪. העילה הוגדרה ע"י התובעים כעילה נזיקית-כספית, ולטענתם על הנתבעים לשלם להם את הסכום הנתבע , בגין השימוש שעשו ושעושים במוניטין של החנות הראשונה, בגין עלויות הקמת החנות הראשונה, הפסדים שהיו בתקופת סגירתה, הפסדי רווח עתידי מסגירתה ועוגמת נפש.

העובדות לעניין פתיחת החנות הראשונה
2. התובעת 2 (להלן: "התובעת"), הינה חברה בבעלותו של התובע ואשתו דפנה בן ברוך (להלן: "דפנה"), והיא עוסקת בעיצוב, בפרסום, בייצור ובשיווק מוצרים לגני ילדים ולחנויות, במסגרת מגזין לגני ילדים בשם "אפרוחים".

בשנת 1999, הפעילה התובעת משחקייה בשם: "הבית של קידי קיט" (להלן: "המשחקייה"), ב"בית לוטם" - שבאזור התעשייה שילת (אזור מודיעין וסביבתה).
לאחר מספר שנות פעילות, מכרה התובעת את המשחקייה, והקימה תחתה בית מלאכה קטן (בגודל של כ - 20 מ"ר), אשר עסק בהספקת שירותים ובמכירת מוצרי אומנות, תחביב, יצירה ומוצרים דידקטיים.

באותה עת, בתחילת מרץ 2003, עם שובו של דורון משהות בארה"ב ולאור חברות והכרות קודמת בינו לבין התובע, החליטו השניים על הקמת שותפות בחלקים שווים (50% - 50%) - עסק למכירת מוצרים לגני ילדים ולגננות.
העסק החדש שהקימו נקרא "ידיים יוצרות - חנות המפעל של קידי קיט" (להלן ולעיל: "החנות הראשונה"), חנות שעסקה במכירת ציוד ומתן שירותים לגני ילדים.
במקביל בית המלאכה של התובעים, המשיך לפעול ואף סיפק חלק מן הסחורה שייצר, לחנות הראשונה.

לאחר כשלושה/ארבעה חודשים לאחר פתיחת החנות, במהלך חודש יולי 2003, קיבלו התובע ודורון, כתב אישום והזמנה לביהמ"ש לדיון, בנוגע לשימוש ללא היתר בחנות המושכרת להם, היות ובמקור הייתה צריכה להיות במקום חנייה, ובנוסף אין לבניין בית לוטם, היתר למסחר אלא רק לתעשייה.
לאחר שהוברר דבר הקנס והפינוי הצפוי, ביקש התובע מן דורון לשקול אפשרות של פירוק השותפות ביניהם או מכירת החנות, כעסק חי - לגוף שלישי.

מן הסיבה האמורה (הפינוי הצפוי) ומסיבות נוספות, אשר במחלוקת בין התובע לדורון נסגרה כאמור החנות בהחלטה משותפת שלהם, כעבור 10 - 12 חודשים מיום פתיחתה, תוך פירוק השותפות ביניהם באופן שווה.

העובדות לעניין פתיחת החנות השנייה
3. עם שובו ארצה מארה"ב, ביקש עופר לפתוח עסק באזור מודיעין, ודורון כחברו, היפנה אותו לבעל הבניין ב"בית לוטם", ולאחר מו"מ קצר, הושכרה החנות בה פעלה החנות הראשונה של התובע ודורון, לעופר (מייד ובסמוך לסגירת החנות הראשונה ולפינוייה).
העסק החדש שנפתח בחנות שהושכרה ע"י עופר, נקרא כאמור בשם חדש "מרכז היצירה".
"מרכז היצירה" - החנות השנייה, רכשה את הציוד שהיה בחנות הראשונה (טלוויזיה, מחשב, מזגן, משקל אלקטרוני וכד') מ"ידיים יוצרות" (נספח א' לתצהירו של עופר).

לטענת הנתבעים, בחנות השנייה להבדיל מהראשונה, נמכר ציוד בתחום אומנות מקצועית למבוגרים ולילדים כאחד, כגון בדים, צבעים, מכחולים וכד'.

כיום גם על "ראשה" של חנות זו מרחפת סכנת סגירה ופינוי והיא פועלת רק מכוחם של היתרים זמניים וסופה שגם היא תיסגר, ככל שלא יתקבלו ההיתרים לניהול עסק, מהרשות המקומית.
טענות התובעים
4. הכוונה בפתיחת החנות הראשונה הייתה להרחיב את פעילות "החנות הקיימת" (אותו בית מלאכה הנ"ל), השייכת לתובעת ולפתוח חנות גדולה יותר.

ההצלחה של החנות הראשונה, הייתה מיידית, וזאת בעיקר הודות למוניטין הרב אשר רכשו התובעים, במהלך שנות פעילותם באזור, ובשל היכרות מוקדמת של התובע ואשתו דפנה עם אנשי המקצוע בענף, כגון היכרותם את היצרנים, היבואנים והמשווקים (שהביאה למחירים מיוחדים ולתנאי אשראי טובים יותר) והיכרותם את נציגי העיתונות המקומית (שהביאה למחירי פרסום נמוכים במיוחד).
בנוסף, השיווק של מוצרי ושירותי החנות הראשונה, הסתמך על מאגרי הלקוחות הפוטנציאליים הממוחשבים, אשר שייכים לתובעת באופן בלעדי. וכמו כן, התובעת מכרה לתובע ולדורון במסגרת פעילותם בחנות הראשונה, את מוצריה במחירים נמוכים מאוד.

בין התובע לדורון נתגלעו מחלוקות וסכסוכים בלתי פוסקים בעבודתם המשותפת, עד שהגיע הרגע בו סבר התובע, כי הפעילות העסקית עלולה להיפגע ולכן עדיף להם שייפרדו.
בנוסף לכך, צו הפינוי שריחף מעל לראשם, הביא להחלטה סופית ומשותפת ביניהם לפירוק השותפות ולסגירת החנות הראשונה.

החל משלב זה, דורון פעל בסתר והכין את הקרקע להמשך פעילות החנות (בניגוד להצהרתו ביהמ"ש ברמלה כי החנות נסגרה ובניגוד להצהרתו כלפי חוץ, כי ברצונו לעזוב את הארץ לארה"ב) בכמה מישורים: פעילותו התבטאה בכך שפעל להמשך השכרת החנות, כמו כן קשר קשרים עסקיים להמשך הפעלת החנות עם ספקים ועם נותני שירותים, וכל זאת כאשר מבוצעת מכירת חיסול של סחורות וציוד, כחלק מסגירתה של החנות הראשונה, וחלוקת הרכוש בינו לבין התובע.
בעת חלוקת הרכוש, התעקש דורון על קבלת פרטי ציוד, אשר הוא ידע כי ישמשו אותו בהפעלת החנות מחדש (כגון: מזגן, מדפים, שטיחים, ריהוט משרדי וכדומה).

בפועלו כאמור מעל דורון באמון התובע, רימה אותו תוך כפיות טובה, וחתר תחתיו להקמת עסק חדש, בניגוד למוסכם ביניהם ותוך הצגת מצגי שווא לפיהם החנות נסגרת.

דורון המשיך את הפעילות העסקית של החנות הראשונה - "ידיים יוצרות", באותה חנות, כשפתח ביחד עם עופר, אותו הוא מכיר שנים רבות והם מצויים בקשרי חברות, את החנות השנייה - "מרכז היצירה".
עופר פעל כל העת ככיסוי לפועלו של דורון בחנות. שניהם יחדיו הפעילו את החנות, כאשר לצורך הפעלתה, עשו שימוש במאגרי לקוחות ו/או נתונים כלכליים ו/או כספיים, אודות פעילותה השוטפת של החנות הראשונה, נתונים אליהם נחשף עופר, בין היתר, מעבודתו במשרד רו"ח - אצל אחיו, אשר שימש כרו"ח של החנות הראשונה.

על אופי החנות השנייה - "מרכז היצירה" אל מול החנות הראשונה - "ידיים יוצרות" ניתן ללמוד גם מפרסומות בהם החנות השנייה עושה שימוש בכל המוטיבים הגראפיים אשר אפיינו את החנות הראשונה, גם מאותם המבצעים, וגם מתמונות החנות השנייה על תכולתה, אשר זהות לחלוטין לתמונות של החנות הראשונה.
כך גם מגוון המוצרים המצוי כיום בחנות השנייה מוכיח, כי מדובר בחנות בעלת תכולת מוצרים זהה לחלוטין או קרוב מאוד לכך לזו של החנות הראשונה. ולדברי הספקים, הסחורה אף הונחה על המדפים, עפ"י הסדר הקודם ובאותם המקומות ממש.

הפסדי התובעים עקב הטעיה והמשך הפעילות העסקית ע"י הנתבעים, אינם רק במישור הכלכלי, אלא גם במישור האישי: פגיעה באמון הלקוחות, פגיעה וניצול מוניטין התובעים, ניצול עלויות הקמת החנות הראשונה ופרסום העסק, הפסדי החנות הראשונה בתקופת המבצעים, הפסדי רווח עתידיים לפי חישוב לשלוש שנים ועוגמת נפש.

טענות הנתבעים
5. החנות הראשונה נבנתה ונפתחה בשותפות שווה (50%-50%) בין התובע לבין דורון, ואין ולא היה לה כל קשר מוקדם וקודם עם התובעת, מלבד העובדה כי זו האחרונה, סיפקה לחנות הראשונה ממוצריה, שהיוו סך של 5% לערך בלבד, מהמחזור של החנות האשונה.
התובע לא יידע את דורון דבר ולא חצי דבר בדבר מוניטין כלשהו של העסק שלו ואף לא פעל להגנת מוניטין שכזה, ככל שהוא קיים.

החנות הראשונה לא היוותה בשום שלב "הצלחה" אלא ההיפך הוא הנכון. דו"ח רו"ח (נספח ג' לתצהירו של דורון), מציג כי הרווח הנקי (לפני מס) של השותפים לשנת 2003, עמד על סך של 60,220 ₪ בלבד, לכל שותף.

עיקר הלקוחות של העסק הגיעו, דרך פרסומים, אשר בוצעו במדיה מקומית, הן בעיתונות והן ע"י שליחת מכתבים אישיים לגננות באזור.

הוחלט לסגור את החנות הראשונה משתי סיבות עיקריות: ראשית - אי הצלחת העסק. שנית - צו הסגירה שיצא לפינוי החנות. ההחלטה לסגור את העסק נתקבלה במשותף ע"י התובע ודורון.

בין התובע לבין דורון לא נחתם הסכם בכתב, אשר איגד את הסכמותיהם, שכן מעולם לא דובר ביניהם על הגבלות כלשהן.
ומכל מקום, דורון לא המשיך את העסק בכל צורה ודרך שהיא. הסכם לשכירת הנכס נכרת בין עופר לבין בעל הנכס.

החנות השנייה של עופר, הוקמה בבעלותו ומנוהלת ע"י עופר בלבד, והזכויות והחובות בה חלות על עופר בלבד ובאופן בלעדי. דורון עובד בחנות השנייה, כשכיר בלבד, ועופר הינו מעסיקו.
כמו כן, החנות השנייה הינה עסק בעל אופי אחר ושונה מהעסק של התובע ודורון "ידיים יוצרות" - החנות הראשונה, ואין כל קשר בין שני העסקים, מלבד העובדה שהם ישבו באותו מקום.

לעופר אין ולא היה מעולם כל קשר בכל צורה ו/או דרך שהיא, קשר עסקי, קשר חוזי וכל קשר אחר עם התובעים, ומעולם לא היה מחויב כלפיהם, בכל צורה ודרך שהיא.
מכל מקום, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכחת הסכומים הנתבעים על ידם. לגבי סכום הנזקים הנתבע, הרי שמדובר בהערכה ערטילאית, אשר אינה מתבססת על כל ראייה של ממש.

הסכמה דיונית
6. התביעה שבפני
י תוכרע, ללא קיום דיון הוכחות, בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ושקיבלה את אישורי בהחלטתי מיום 06.06.06.
לפיכך, חומר הראיות המונח בפני
י מתמצה בתצהירי עדות ראשית שהגישו הצדדים, מבלי שנחקרו עליהם בחקירה נגדית, ובתיק מוצגים של התובעים - הכולל בתוכו גם תמונות ותמלול שיחות טלפוניות.

במסגרת סיכומי התובעים, נזנחה הטענה של התובעים לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי חוק העוולות המסחריות הנ"ל ובמקומה הועלתה לראשונה טענה, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
בנוסף, בכתב התביעה נתבקש בין היתר, גם צו למתן חשבונות, אודות עסקאות ורווחי החנות "מרכז היצירה" - אולם גם טענה וסעד זה זנחו התובעים בסיכומיהם.

דיון
7. התובע מעמיד שאלות משפטיות נכבדות ורמות בסוגיות הקשורות ישירות "לחיי המסחר" ובעקיפין קשורות אף לעקרונות "התחרות החופשית" ולרעיונות "השוק הדינאמי-החופשי" ואפילו לזכויות יסוד כגון "חופש העיסוק" ולדיני הקניין הרוחני, שאלות שמקומן וזמנן להתברר, אם בכלל במסגרת

פסק דין
זה, רק לאחר שתוכח כנכונה התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך בתביעתו, שאחרת שאלות אלו יהפכו תיאורטיות בלבד.

משכך ולא בכדי, פורטה גרסתו של כל אחד מן הצדדים בפרוטרוט, ובייחוד זו של התובעים - שכן התביעה תוכרע בהתאם להצלחה או לכישלון התובעים, קודם להוכיח את טענותיהם העובדתיות, ואח"כ את אלה המשפטיות, על כל גווניהם, כמפורט לעיל.
בטרם אדון בטענות הצדדים, ובעיקר לאור העובדה, כי בתיק זה לא שמעתי את העדים, אני מוצא כבר עתה להאיר, כי מסקנתי שמחלוקת זו בעיקרה, נובעת מאותה תקלה נפוצה, לפיה שני חברים מחליטים על פתיחת עסק משותף, מבלי לערוך הסכם כתוב וחתום ביניהם, המגדיר את המוסכם ואת הציפיות שיש לכל אחד מהצדדים מרעהו. לא רק שהסכם הקמה שכזה לא נעשה בין הצדדים, אלא שגם תהליכי ודרך סגירת החנות הראשונה לא נעשו בהסכם כתוב, למרות שאז היה כבר ברור, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בלשון המעטה.
לו היו בפני
נו הסכמים שכאלו, קרוב לוודאי שמחלוקת זו לא הייתה באה לעולם ובלאו הכי לא הייתה מגיעה כלל לפתחו של ביהמ"ש.
לו רק היו הצדדים משקיעים בהסכם כתוב שכזה, הרי שאלות של מוניטין או סעיפי אי תחרות וכד' היו נפתרות במשיכת קולמוס, שלא מותירה ספיקות ומונעת מחלוקות.
גם "טעויות בכדאיות העסקה" (כגון מתן האפשרות לדורון, לרכוש או לקבל, בחלוקת הציוד בעת פירוק השותפות, פריטים שישמשו אותו או את עופר, בתיפעול החנות השנייה) או "תסכולים עסקיים", נמנעים מקום בו קיים הסכם כתוב וברור.
חברויות ואמון הם דברים ראויים, שיש לשמרם אך יש לקחת בחשבון כי לא פעם, כגודל החברות, האמון ופעמים האהבה והחיבה, בעת הקמת העסק - כך ביחס ישיר אך הפוך - גודל האנטגוניזם, חוסר האמון השנאה והמשטמה, בעת פירוק אותו עסק שהקימו שותפים בכלל וחברים בפרט, ללא הסכם כתוב.
הרבה מאלו התגלו גם במחלוקת זו שבפני
י, ואל לצדדים להלין אלא על עצמם, על כי נגררו למחלוקת זו, שכן איש מהם אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיים במחדלם, כשלא דאגו להבהיר באופן ברור וחד, כל אחד את רצונותיו וציפיותיו בכלל, ובפרט לא עשו זאת כאמור, בכתב.

8. התובע קושר, בגרסתו העובדתית כפי שהוצגה לעיל, בין עסקיו הקודמים והצלחתם לכאורה לבין העסק שבנה בשותפות עם דורון - החנות הראשונה - "ידיים יוצרות" וטוען לזכויות ממוניות בעסק אחר שהוקם - בחנות השנייה - "מרכז היצירה", מכוח הקישורים הנטענים.

בהתאם לזאת, ניתן לחלק את טענותיו כלפי הנתבעים, לכמה ראשי פרקים הדורשים בדיקה:
א. השותפות בין התובע דורון - פתיחתה של החנות הראשונה.
ב. הקשר בין עסקיהם הקודמים של התובעים לבין החנות הראשונה (בין היתר טענת ה"מוניטין").
ג. סגירתה של החנות הראשונה.
ד. החנות השנייה למול החנות הראשונה.
ה. "עשיית עושר ולא במשפט".

א. השותפות בין התובע דורון -
9. טענתו הראשונית של התובע, בעניין השותפות שהוקמה בינו לבין דורון הינה, כי "הכוונה" הייתה להרחיב את פעילות "החנות הקיימת" (בית המלאכה), השייכת לתובעת. לטענתו, לאחר שגובשה השותפות העסקית בינו לבין דורון, הייתה זו דפנה אשתו, שבחרה את שם החנות הראשונה - "ידיים יוצרות" - חנות המפעל של קידי קיט - שם, אשר במקורו הינו שם של מוצר השייך לתובעת, ולפיכך היה ברור לכל, כי השימוש בשם החברה התובעת, נועד על-מנת להבהיר ללקוחות את ההקשר לתובעים, ולנצל את המוניטין שלהם באזור מודיעין.

אין בידי לקבל טענה זו, שנגועה בחוסר דיוק. ראשית, משום שקודם לשותפות העסקית בין התובע לדורון, לא הייתה בידי התובעים כל "חנות" שהיא שניתן היה להרחיבה, אלא כאמור, כל שהיה לתובעים הינו בית מלאכה קטן שגודלו כ - 20 מ"ר, ושבהמשך סיפק בין היתר סחורתו, גם לחנות הראשונה, ואף נהנה מכך כלכלית. במצב דברים כזה, המסקנה המתקבלת הינה הפוכה לזו שמנסה להציג התובע, היות והתובעים הם אלו שיצאו לכאורה או היו אמורים בעתיד לצאת, נשכרים מפתיחת החנות הראשונה, בכך שסיפקו לה סחורה וגרפו רווחיהם כתוצאה מכך, ויש להניח בדרך ההיגיון הצרוף, כי ציפו שהיקף הרכישות רק ילך ויגדל, ככל שהחנות תתפתח ותשגשג.

גם מן ההיבט המשפטי הטהור, מתקבלת אותה המסקנה האמורה, שכן מעבר לעובדה שלא נחתם כל מסמך ו/או הסכם בכתב בין התובע דורון, אשר היה בו כאמור הכוח לעגן הסכמות שונות בין הצדדים לשותפות, הרי שלא שוכנעתי בשום דרך אחרת, כי אכן זו הייתה כוונת הצדדים או הסכמתם בעת פתיחת העסק "ידיים יוצרות" - החנות הראשונה.

כמו כן, גם אם הייתה "כוונה" שכזו מצדו של התובע, אין די בכך. על-מנת ליצור תוקף משפטי מחייב בין הצדדים, על ה"כוונה" להיות דו-צדדית, צריך להיות "מפגש רצונות" ואין די בכך, שהתובע רצה וחשב כך.

במקרה דנא, גם הביטויים החיצוניים של הקמת השותפות, מלמדים ההיפך מהנטען ע"י התובע.
ראשית, עצם הקמת שותפות בחלקים שווים - 50%-50%, מלמדת על כך, שכל אחד מהשותפים שותף בחלק שווה באותו עסק, והמסקנה המתבקשת מכך היא, כי שניהם השקיעו, במידה שווה, את מה שנחוץ לצורך הקמתו של אותו העסק. לכן, אין זה סביר, שהתובע היה מצרף את דורון כשותף שווה, מבלי שזה האחרון יביא עמו את השקעתו במידה שתצדיק זאת. ובוודאי שלא היה עושה כן, מבלי לדאוג לפרט אודות חלקו ותרומתו של כל צד לעסק, בצורה של הסכם בכתב, וככל שלא עשה כן כאמור, אין לא להלין אלא על עצמו.
לפיכך, אין גם משמעות לשאלה האם הייתה "כוונה" או שלא, להרחיב פעילות בחנות קיימת של התובע, שכן ברגע בו הפכו התובע ודורון לשותפים שווים בחנות הראשונה, ועל כך לא חולק אף אחד מן הצדדים, המסקנה המתבקשת היא - כי שניהם הביאו ותרמו במידה שווה לבניית העסק, כעסק חדש העומד בפני
עצמו, כמו גם תרומתם ההדדית לכישלונו או להצלחתו.

שנית, התובע עצמו מצהיר (סעיף 16 לתצהירו), כי לאחר שהחנות הראשונה נסגרה, הוא ניסה לשכור את החנות "מאחר ושטח זה צמוד לשטח המפעל שלי כדי להמשיך את פעילות התובעת ואף להרחיב את פעילות המפעל היה ברור לי כי אין מניעה חוקית להשכרת השטח למטרות תעשיה".
מדברים אלה אנו למדים, כי התובעת בנפרד, והחנות הראשונה בנפרד, פעלו כשתי "ישויות" נפרדות לחלוטין, כאשר הראשונה הייתה בבעלותם של התובע ואשתו דפנה ופעלה כמפעל תעשייתי לייצור ולפיתוח, בעוד השנייה הייתה חנות לממכר בשותפות שבין התובע דורון, וכל ניסיון לקשור בין השניים הינו מלאכותי ואינו מתקבל.
מגדיל וכותב בסיכומיו, ב"כ התובעים דווקא, בהקשר לתובעת כי היא "מפעל אשר החזיקה קידי קיט ידע בע"מ
משך שנים ואשר אינו קשור לחנות ו/או לקהל הלקוחות ממודיעין והאזור באופן כל שהוא" (סעיף 16 לסיכומי התובעים, ההדגשה בקו הינה שלי י.ש.).
מכאן, שגם לדידם של התובעים, מדובר בשתי ישויות נפרדות ושונות, ומכאן שנסתרת טענת התובע לפיה "הכוונה" הייתה להרחבת חנות שהייתה בבעלותו.
הצהרות אלה של התובעים, אף מתיישבות היטב עם הצהרת דורון לפיה "באותו הזמן היה לתובע בית מלאכה קטן (בגודל של אולי 20 מ"ר) בבית לוטם... "החנות" אשר הייתה בבעלות התובעת 2 כלל לא הייתה חנות אלא חדר גדול אשר שם ייצרו התובעים את ערכות היצירה לילדים, אשר אותם מכרו ללקוחותיהם" (סעיף 5 לתצהיר דורון).

שלישית, ומעבר לצורך, לאור הנימוקים שכבר הובאו עד כה, יצוין כי מתוך התמלילים אשר צורפו לתיק המוצגים של התובעים, עולה בברור משיחה שהתנהלה בין התובע לדורון, כי העסק "ידיים יוצרות" (החנות הראשונה) נבנה ע"י שניהם, במאמץ משותף. התובע עצמו במהלך השיחה מודה, כי העסק נבנה ע"י שניהם "אנחנו בנינו אותו".
אמנם באשר לתמלילי השיחות השונות, מקובלת עליי עמדת הנתבעים, כי אין להסתמך עליהם כראיות מהימנות ועצמאיות, עליהן יוכלו התובעים להיבנות, היות ותמלילים אלו אינם נושאים, ברובם, תאריך ושעת שיחה ובשל כך קשה להתייחס לאמור בהם, מבחינת לוחות זמנים. כמו כן מצאתי, כי ההקלטות נערכו באופן מגמתי, כך שהתובע כיוון לכאורה בשיחות לאימרות אשר תתאמנה להגשת התביעה.
יחד עם כל האמור, מקום בו התמליל יכול וישמש לסיוע או לתמיכה בראיות קיימות אחרות, כמו בדוגמה של בחינת ה"כוונה" של התובע ודורון, בפתיחת העסק, יתכן ויהא לו משקל מה.

ב. הקשר בין עסקיהם הקודמים של התובעים לבין החנות הראשונה -
10. טענה אחרת שנשמעה מצד התובעים היא, כי ההצלחה של החנות הראשונה הייתה מיידית הודות למוניטין הרב אשר רכשו יוסי ואשתו דפנה, במהלך שנות פעילותם באזור מודיעין, באמצעות התובעת שבבעלותם.
דורון דוחה מצדו טענה זו בכל פה ולשון, ולטענתו החנות הראשונה לא היוותה בכל שלב שהוא "הצלחה" ולמעשה, אי-הצלחתה הייתה לגורם עיקרי, מבין שני גורמים עיקריים ומרכזיים, לפירוק השותפות לסגירת החנות לבסוף.

מהו מוניטין?
בר"ע 371/89 ליבוביץ נגד א. את י. אליהו, פ"ד מד (2) 309, אומר הנשיא שמגר כי - "המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח אשר מעוניין ברכישתו של המוצר".

משמעותה המעשית של הגדרה זו ניתנה בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ (עיתון "משפחה") נ' אס.בי.סי. פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ (עיתון "משפחה טובה"), פ"ד נה(3), 933:
"בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים בהם מדובר עם עיסקו של התובע-הנפגע... פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש".

מדברים אלו עולה, כי לשם הוכחת המוניטין, היה על התובעים להוכיח, שציבור הצרכנים מזהה אותם עם המוצרים אשר נמכרו בחנות הראשונה.
התובעים לא הוכיחו ולא הרימו את הנטל להוכחת טענתם, בדבר מוניטין לו זכתה כביכול החנות הראשונה, בזכות התובעים. אמנם התובעים מציינים ומפרטים, כי מוניטין זה נבנה מתוך הכרות מוקדמת ורבת שנים בינם לבין לקוחותיהם - אך הם אינם מביאים לכך שום ראייה. כמו כן, דורון טען, וטענתו זו לא נסתרה, כי מוצריה של התובעת בחנות הראשונה היוו אך כ - 5% מהמחזור של החנות, בעוד שאת שאר המוצרים סיפקו ספקים אחרים (יבואנים ויצרנים אחרים). מכאן שלא ניתן לקבוע, כי ציבור הצרכנים זיהה את התובעים עם המוצרים שנמכרו בחנות הראשונה.

כך גם לגבי טענת התובעים, כי החנות הראשונה זכתה לתנאים מיטיבים מיוחדים מכל היצרנים, היבואנים והמשווקים איתם עבד התובע גם בעבר, התובעים אינם מביאים כל ראייה לכך, ולא הובא אף לא אחד מהספקים להעיד כי כך אכן היה המצב. גם טענתם, כי החנות הראשונה הסתמכה על מאגר לקוחות פוטנציאלי ממוחשב השייך לתובעת - לא הוכח לי בכל דרך שהיא. מאגר כזה לא הוצג בפני
י וגם לא הוכח, כי לא ניתן להגיע לאותה רשימת לקוחות גם מבלי להיעזר באותו מאגר. כך גם לגבי טענות התובעים באשר למחירי פרסום נמוכים באופן ניכר, להם זכתה החנות הראשונה בזכותם של התובעים ועוד כהנה וכהנה הטבות לכאורה שקיבלה החנות הראשונה מן התובעים - לא הוכחו לי.

גם אם הייתי יוצא מנקודת הנחה, כי כל תרומתו של התובע ל"ידיים יוצרות" הייתה אכן כפי שתוארה על ידו בתביעתו, הרי שלא הוצגו בפני
י הנתונים באופן שלם ומלא, כך שיכולתי להתרשם מתרומתו העודפת לטענתו, להקמתה של החנות הראשונה. וכאמור, מקום בו נבנתה שותפות חדשה, נבנה עסק חדש, ביחס של 50-50, מובן כי הצדדים תרמו תרומה שווה לאותו עסק - אלא אם מוכח אחרת. ובמקרה דנא כאמור, לא הוכח לי אחרת.

בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה (1) 736, בעמוד 760 נאמר כי:
"מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

התובע אינו מצרף לתביעתו ולו דף נייר אחד להוכחת טענתו בדבר הצלחתה של החנות הראשונה כגון, דו"ח מרואה חשבון בגין רווחי העסק. לעומתו, מציג דורון דו"ח הכנסות מרו"ח של העסק "ידיים יוצרות", מחולק לחודשים (נספח א' לתצהיר דורון), לפיו ניתן לראות כי הכנסות העסק בחודשים פברואר 2003 ועד סוף דצמבר 2003 עמדו על סך של 839,071 ₪. ומדו"ח "רווח והפסד" של השותפות מרו"ח של העסק (נספח ב' לתצהיר דורון), ניתן ללמוד כי הרווח הנקי (לפני מס) של השותפות לכל שנת 2003, עמד על סך של 109,526 ₪. ומנספח ג' לתצהיר דורון ניתן לראות, כי הרווח הנקי (לפני מס) של השותפים לכל שנת 2003, עמד על סך של 60,220 ₪ לכל שותף.
סיכומו של דבר, על פני הדברים, מהתוצאות האמורות ומדוחות רו"ח עולה, כי הן תואמות בהחלט מצב של עסק חדש שהוקם מאפס, כפי טענת דורון, ובוודאי שאינן תואמות מצב לפיו קיים מוניטין רב וקודם, שהביא להצלחה מסחררת ומיידית, כפי שטוען התובע.

ג. סגירת החנות הראשונה -
11. התובע מודה, כי לאחר חודשים של חיכוכים בלתי פוסקים, בינו לבין דורון בעבודה, סבר כי עדיף להם שייפרדו דרכיהם (סעיף 10 לתצהיר התובע).
ומכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך שעם קבלת צו פינוי, ההחלטה לסגור את החנות הראשונה, נתקבלה במשותף.

טרונייתו של התובע בעניין הסגירה הינה, כי בעוד הוחלט בין השניים על סגירת העסק, פעל דורון "בסתר" והכין את הקרקע להמשך פעילות החנות.
התובע משתמש בתיאורים דרמטיים מופלגים לצייר תמונה של נגזל מידיו של עושק מקצועי, בזמן שלא כך הוא הדבר.

דווקא תמליל השיחה, שצורף כמוצג בין מוצגי התובעים, בין התובע לדורון, מבהיר כי כל "הקלפים היו פתוחים" בין השניים וכי אלה דיברו ביניהם על כל אפשרות לגבי פועלם לאחר סגירת העסק המשותף. כאשר מחד, התובע מציע לקנות את חלקו של דורון בעסק ולהמשיך אותו לבדו, ומנגד דורון איננו מתחייב כי לא יפתח אותה חנות לבדו ואף למעלה מכך, הוא מטיח בפני
התובע כי יתכן מאוד ואף יעשה כן, אך במידה וכן לא יהא זה מעניינו של התובע.
בנקודה זו, כמו בקודמותיה, אני סבור כי הצדק עם דורון. משנסגר העסק המשותף, וכל צד "הלך לדרכו", חופשיים הם כל אחד לילך בשביל שיבחר, באין שום מגבלה שהוטלה זה על האחר, מכוח הסכמה ביניהם.
ההצעה שהופרחה באוויר, בין הצדדים, כי דורון יקבל סך של 170,000 ₪ תמורת חלקו בעסק, יכולה ללמד כי שוויו של הציוד וההשקעות האחרות שהשקיע דורון בעסק, היו בגובה הסכום המוצע ותו לא.

דבר לא מנע בזמנו מן התובע, לרכוש את חלקו של הנתבע בעסק, ולהמשיך להפעילו כעסק חי - ונדמה כי שיקולו שלא לעשות כן, בסופו של יום, נבע מגזרת צו הפינוי שריחפה מעל החנות, או משיקולים כלכליים או תיפקודיים שהביאו אותו להחלטה המסחרית והכלכלית, שלא לרכוש את חלקו של דורון.

החלטתו של התובע לסגור את החנות הייתה משיקולים מסחריים מובהקים, תוך ראיית המצב לאשורו ולקיחת כל הסיכונים והסיכויים המסחריים, שיתרחשו בעקבות הסגירה, ומבלי שהוטעה ובוודאי שלא רומה, וכל שעל ליבו כיום, הינו בגדר אותה טעות בכדאיות העסקה, שכידוע אינה מהווה עילת תביעה.

ד. החנות השנייה למול החנות הראשונה -
12. כאמור עם סגירת החנות הראשונה, נפתחה החנות השנייה.

ייאמר כבר עתה, עם פתיחת הדיון תחת ראש פרק זה, כי לא בכדי התובעים זנחו בסיכומיהם את טענתם לזכותם לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי חוק העוולות המסחריות, ופנו לעילה של עשיית עושר ולא במשפט (וכל זאת בזמן, שדרך המלך בתביעה מבוססת ונכונה היא - דיני העוולות המסחריות, בעוד הדרך הצדדית היא - עשיית עושר ולא במשפט).

לצורך הרמת הנטל לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, עפ"י חוק העוולות המסחריות, היה על התובעים להוכיח שני תנאים מצטברים והם: מוניטין + שציבור הצרכנים הוטעה (ולמעשה מדובר בעוולה של "גניבת עין"). כאמור, לא היו בידי התובעים די ראיות ובכל מקרה לא הוצגה בפני
שמץ ראיה הנדרש להרמת נטל שכזה ושיהא בו להוכיח עוולה מסחרית, לא מבחינת המוניטין, כפי שהוסבר לעיל, ולא מבחינת הטעיית ציבור הצרכנים, כפי שיוסבר להלן.

מבדיקת הראיות בתיק עולה, כי לא קיימת זהות בין החנות הראשונה לשנייה, לא בשם החנות, לא באנשים שמפעילים אותה, לא בתכולתה ואף לא בלקוחותיה.
מוסכם על הכול, כי החנות הראשונה - "ידיים יוצרות" - עסקה במכירת ציוד ומוצרים בעיקר לגני ילדים כולל: ג'ימבורי, משחקים וצעצועים, כלי נגינה וכד'. מן הראיות שבפני
י עולה, כי החנות השנייה - "מרכז היצירה" מוכרת ציוד בתחום אומנות מקצועית למבוגרים ולילדים כאחד, כגון בדים, צבעים מכחולים וכד'. כמו כן, הנתבעים הצהירו, כי החנות השנייה כלל לא עובדת עם מרבית הספקים איתם עבדה החנות הראשונה, אלא עם למעלה מ - 30 ספקים אחרים לגמרי, טענה זו לא נסתרה ולא הוכח בפני
י אחרת, ולפיכך מתקבל כי אין קשר בין החנות השנייה לחנות הראשונה, מלבד העובדה שהם ישבו באותו מקום (ר' נספח ד' לתצהיר דורון).
לכל אלה מתווספת אי הצלחת התובעים להוכיח גרסתם בדבר "בעלות משותפת" של עופר ביחד עם דורון בחנות השנייה. כל הטענות סביב גרסה זו נטענו בעלמא, ללא הבאת כל מסמך או ראייה אחרת לתמיכה בהן.
בנקודה זו יצוין, כי גם אם דורון היה חובר לעופר ובמשותף היו מקימים את החנות השנייה - לא הייתי מוצא בכך כל פגם.
בין התובע לדורון לא הוסכם ולא סוכם על כל הגבלה שהיא, על מי מהם, עם סגירת החנות הראשונה. עם סגירתה וחלוקת הציוד שבה ושאר מרכיבי השותפות בין התובע לדורון, איש לא נותר חייב לרעהו דבר. למעלה מכך, בשלב מסוים לפני סגירת החנות, הועלה בין השותפים רעיון למכור את העסק כעסק - חי לגורם שלישי. המתווך אליו פנה התובע לצורך זה, התנה את התחלת תהליכי התיווך, בחתימת שני השותפים על התחייבות, כי לא ייפתחו עסק דומה ל"ידיים יוצרות" באזור מודיעין וסביבתה, ודורון סירב בתוקף להתחייב בהתחייבות כאמור, וממילא הוא איננו כבול בעניין זה והיה רשאי, אילו חפץ בכך, לפתוח את החנות השנייה, ביחד עם עופר (מה שלא הוכח לי).

לאור הדברים האמורים, לא ניתן לומר, והחשוב מכך גם לא הוכח, כי ציבור הצרכנים ו/או הלקוחות הוטעה לחשוב, כי החנות השנייה היא אותה חנות ראשונה, שכן סממניה היו שונים (שם, בעלים, מוצרים, קהל לקוחות).

ה. עשיית עושר ולא במשפט -
13. על אף שטענת התובעים תחת עילת "עשיית עושר ולא במשפט" הועלתה רק בשלב הסיכומים, והיה מקום לדחותה מן הטעם של הרחבת חזית אסורה, אני מוצא כי יהיה זה נכון להתייחס לטענה זו, אף למעלה מן הצורך, כדי שלא תידחה רק מן הטעם הפרוצדוראלי.

שלושת היסודות הטעונים הוכחה, בעילה של "עשיית עושר ולא במשפט", קבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 : התעשרות - קבלת נכס, שירות או טובת הנאה, שההתעשרות באה לזוכה מן המזכה ושההתעשרות באה לזוכה שלא עפ"י זכות שבדין.

על-פי ההלכה שנקבעה ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצור והפצה נ' פורום - אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, נדרש כי יתקיים "יסוד נוסף" לשם ביסוס היסוד השלישי שעניינו התעשרות "שלא עפ"י זכות שבדין", במצב דברים שבו התנהגות הזוכה איננה עוולה ואינה פוגעת בקניין רוחני, ביחסי אמון או בסוד מסחרי. "יסוד נוסף" זה התפרש כהתנהגות פסולה שנגועה בחוסר תו"ל, או תחרות בלתי הוגנת מצד הזוכה (עוד ר': רע"א 502/04 buffalo boots gmbh נ' גלי-רשת חנויות נעלים-גלי השלום, פ"ד נח(5), 487; ע"א 9191/03 v&s vin spirt aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6), 869; ת"א (ת"א-יפו) 60748/04 מרדכי אלקריף ואח' נ' אשר סונבוליאן, תק-של 2006(3), 21861).

בעניין מהותו של היסוד הנוסף, יפים דברי כב' השופט נ' סולברג ת"א (י-ם) 7236/05 מרדכי לוין נ' אבני רביד, תק-מח 2006(2), 4372:
"מה טיבו של אותו יסוד נוסף? לשיטתו של כב' השופט מ' חשין, מדובר ב"מעין-עוולה", קרי, "מעשה שיצא מתחום המעשים הראויים אך אל תחום מעשי העוולה לא הגיע" (פרשת א.ש.י.ר. הנ"ל, בעמוד 372); שופטים אחרים הנמיכו את הרף, והגדירו את מאפייני היסוד הנוסף כ"חוסר תום-לב, התנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק" (השופטת ט' שטרסברג-כהן, שם, בעמוד 431); לשיטתו של כב' הנשיא א' ברק, משמעותו של היסוד הנוסף היא "הפרת עקרון תום-הלב (האובייקטיבי)" (שם, בעמוד 450). כב' השופט י' זמיר מסתפק "ביסוד של חוסר הגינות" (שם, בעמוד 494).
על כל גווני המבחנים הללו, חולש האינטרס הציבורי. על פיו, יכול והתנהגות מסויימת - אף אם איננה אסורה בדין מפורש - לא תוּתר. האינטרס הציבורי מבקש לשמר דרכי התנהגות מקובלים בחברה ולדחות התנהגויות אשר סוטות במידה ניכרת מן המקובל והראוי, כשבסטייתן הן פוגעות ביחידים או בכלל. מדיניות משפטית נכונה היא, לקדם אינטרס ציבורי שכזה. נוהג אשר רוֹוח ביחסים שבין אדם לחבֵירו, אם בחיי המסחר והכלכלה ואם בשגרת היום-יום, לעיתים איננו מוגן על-פי דין, וחריגה ממנו לא תצמיח זכות תביעה. אך יתכן כי פעולה בניגוד לנוהג כזה, תֵחשב ל"חוסר הגינות", אולי אף לחוסר תום לב. אם מדובר בנוהג שיש בו טעם, נוהג אשר מיטיב עם החברה ועם יחידיה, ראוי כי נבוא ונסעדהו באמצעות דוקטרינות משלימות, כגון זו של עשיית עושר ולא במשפט". (שם, עמ' 4378).

מסכים אני לקריאתו של כב' הש' סולברג ולמדיניות המשפטית הראויה והרצויה, כפי שהוצגה בקטע המצוטט לעיל מתוך פסק דינו, ומשכך על אף שלא מצאתי כאמור, כל זכות המוקנית לתובעים על-פי דין (וגם לא זכות המוקנית להם שלא על פי דין), אשר בהתאם לה תוכלנה להתקבל טענותיהן לפגיעה ולזכות לפיצוי, בחנתי גם את האפשרות לפגיעה כנטען, שבאה כתוצאה מהתנהלות מסחרית בלתי הוגנת של מי מהנתבעים. בחנתי, סקרתי, חיפשתי - ולא מצאתי.
מעבר לדברים אלה ולו רק כדי לעורר מחשבה, ובייחוד אצל התובעים שהגישו תביעה שאיננה מבוססת לא עובדתית והחשוב מכך תביעה שאין בה את העיגון המשפטי עפ"י הדין, לתביעות התובעים, בהתבסס על העובדות שהוכחו, ולעניין זה אאיר את הארתי הבאה - רבות דובר וגם בפסק"ד זה הורחבה היריעה בנושא הצדק וההגינות המסחרית, כמו הנורמות הראויות וההתנהלות הרצויה לכלל הציבור, בפועלם בעולם המסחרי. חשיבות רבה רואה אני בכל אלה והם עמדו לנגד עיני כאמור גם בהכרעתי כאן, אך בל נשכח את האיזון העדין שיש לעשות בין שיקולים רמי מעלה אלה לבין שיקולים שאין להמעיט בחשיבותם ושבאים מנגד, ולפיהם שאלות של יעילות מסחרית, חופש מסחרי, חופש העיסוק, תחרות בריאה, כל אלה ורק הם, יוכלו לאפשר התפתחות תקינה ומשגשגת בתחום זה. בשקילת השיקולים משני עברי המתרס ובאיזון הדק והעדין ביניהם, אני סבור, כי לא היה מקום כלל להגשת תובענה זו, וביטויי לכך יימצא בפסיקת ההוצאות.

מעבר לצורך יצוין, כי גם בנטל להוכיח את היסודות הרגילים של עשיית עושר ולא במשפט שהוזכרו לעיל, לא עמדו התובעים. לא הוכח שהנתבעים עשו שימוש מסחרי בזכויות כלשהן של התובעים, וממילא אני קובע, כי לא הייתה כל התעשרות לנתבעים, שנבעה משימוש שנעשה במוניטין של התובעים או בכל זכות אחרת שלהם. הנתבעים לא עשו כל שימוש בנכס של התובעים ולא התעשרו כפועל יוצא מכך.

הכרעה
14. התובעים כיוונו בתביעתם, הלכה למעשה, לקבלת תוקף רשמי ולאישור מביהמ"ש להיותם "מונופול" בתחום מכירת מוצרים לילדים ולגנים, בכל אזור מודיעין וסביבתה או לפחות למנוע תחרות חופשית ע"י הנתבעים.
לא רק שבימ"ש זה לא ייתן יד לניסיון זה, אלא שבהעדר כל הצדק ובסיס לדרישה זו, מורת רוחו של ביהמ"ש תובע בדרך של השתת הוצאות על התובעים.

משנסגרה החנות הראשונה, והתובע עשה שיקוליו וכלכל צעדיו והחליט לבסוף שלא לפתוח אותה לבדו, אין ביכולתו למנוע מכל מאן דבעי אחר שירצה לפתוח חנות בעלת סממנים דומים לזו שהייתה ברשותו בעבר ונסגרה, לעשות כן. גם לא מהנתבעים.

בקביעת שיעור ההוצאות שנפסקו על ידי, לקחתי בחשבון גם מנגד את תרומתו של הנתבע, למחדל באי עשיית הסכם בעת הקמת החנות הראשונה, או בעת פירוקה, ואם תרצה לומר את "האשם התורם" שלו, ליצירת מחלוקת זו שהובאה בפני
י.

סוף דבר
15. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לכל אחד מן הנתבעים בנפרד, הוצאות משפט בסך של 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ לכל אחד.

כל הסכומים ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום י' בשבט, תשס"ז (29 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.
יעקב שינמן, שופט
קלדנית: איריס.ס.








א בית משפט שלום 61565/04 יוסי בן ברוך, קידי קיט ידע בע"מ נ' דורון אלבז, עופר מזרחי (פורסם ב-ֽ 29/01/2007)