פסקי דין על בוכבזה נתן | פסקי דין על בוכבזה נעמי | פסקי דין על דגן יעקב

126/04 א     31/01/2007




א 126/04 בוכבזה נתן, בוכבזה נעמי נ' דגן יעקב




1
בתי המשפט
א 000126/04
בבית משפט השלום בקרית שמונה
31/01/2007
תאריך:
כבוד השופטת ברכה סמסון

בפני
:
התובעים
1 . בוכבזה נתן

2 . בוכבזה נעמי

בעניין:

דגן יעקב
ע"י ב"כ עוה"ד
- נגד -
הנתבע
אלרום שרגא
אהרנסון שמואל

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

מבוא.
1. ביום 22.11.96 נחתם בין הצדדים "הסכם תכנון" (נ/6), לפיו התחייב הנתבע, מהנדס בניין במקצועו, לתכנן עבור התובעים תוספת לביתם בקרית שמונה. הוסכם, כי תמורת התכנון ישלמו התובעים 20$ למ"ר (בניה) בתוספת מע"מ, והוצאות צילומים.

2. הנתבע הכין עבור התובעים תוכנית לתוספת בשטח 131.75 מ"ר (נ/4), והתובעים שילמו תמורתה 2,600$ בתוספת מע"מ, וכן הוצאות צילומים, ובסה"כ 10,773.50 ₪. התוכנית היתה להרוס בית קיים למעט חדר הביטחון, ולבנות תחתיו בית חדש כ"תוספת" לחדר הביטחון.

3. התוכנית הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, וביום 29.10.97 ניתן היתר הבניה. ביום 29.3.98 התקשרו התובעים עם קבלן בניין לבניית התוספת. באשר לאירועים בהמשך, חלוקים הצדדים.

טענות הצדדים.
4. לטענת התובעים בכתב תביעתם, לאחר שהקבלן הרס את המבנה הישן כמתוכנן, ורצה להתחיל בעבודת הבניה הסתבר, כי הנתבע טעה בקריאת המדידות שערך מודד ובשל כך, התוכנית שערך הנתבע היתה בלתי ניתנת ליישום. היה צורך בהכנת תוכנית חדשה ובקבלת היתר בניה חדש.

על אף שהנתבע הודה בטעויותיו, הוא דרש מהתובעים תשלום נוסף עבור הכנת תוכנית חדשה. כמו כן, דרש מהם לחתום על כתב התחייבות, לפיו לא יתבעו אותו על הנזקים שנגרמו להם. כדי להקטין את נזקם, הסכימו התובעים לשלם לנתבע הסכומים שדרש כאמור, אך סרבו לחתום על ההתחייבות. הנתבע סרב להכין תוכנית חדשה, והתובעים נאלצו לפנות למהנדס אחר, ולשלם לו 2,500$ נוספים, בתוספת מע"מ.

התוכנית החדשה הוכנה ובהתאם לה, ניתן היתר בניה חדש ביום 9.12.98. עם קבלת ההיתר החדש, חתמו התובעים על הסכם חדש עם הקבלן, במקום ההסכם הקודם, אשר לא היה עוד רלוונטי, נוכח השינויים בתוכנית.

התובעים מייחסים לנתבע בין היתר רשלנות וחוסר מיומנות בקריאת המדידות ובהכנת תוכניות הבניה על פיהם, וטוענים כי בכך היה הגורם היחיד לנזקים שנגרמו להם.

לפיכך עותרים התובעים להורות לנתבע להשיב להם הסכומים ששילמו לו, וכן לפצות אותם בגין דמי שכירות שנאלצו לשלם בשל האיחור בהשלמת הדירה. כמו כן, מבוקש לחייב את הנתבע לפצות את התובעים בגין עוגמת נפש והפסד זמן. התובעים מעמידים תביעתם בסך כולל של 38,634.77 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

5. בכתב הגנתו טוען הנתבע, כי היה עליו להכין עבור התובעים תוכנית לבניית תוספת לחדר ביטחון קיים, שתתאים לנתוני השטח הקיימים, על המגבלות המשתמעות מכך.
עם תחילת הריסת המבנה הישן בחודש יוני 1998, איתר הנתבע סטיה של 20 ס"מ באחת המידות שנכתבו בתוכניות והמתייחסת לאחד החדרים שתוכנן במבנה. המדובר בסטיה בלתי משמעותית, ולא היה בה כדי להוות שינוי משמעותי בתוכניות, היא לא הפכה את התוכנית לבלתי ישימה ולא דרשה הגשת תוכנית לקבלת היתר בניה חדש. תיקון התוכנית בגין סטיה קלה זו היה פשוט, והוצע ע"י הנתבע ללא כל חיוב נוסף.

ואולם התובעים, ניצלו את המצב שנוצר והחליטו לבצע שינויים מפליגים במבנה, שאינם קשורים כלל לסטיה שהתגלתה. בניגוד לתוכנית המקורית, החליטו התובעים בין היתר להרוס את חדר הביטחון, לשנות את מקום המקלט, להרחיב את המבנה ולהגדיל את אורכו.

שינויים מפליגים אלה, חייבו תכנון מחדש של כל המבנה, הכנת תוכניות חדשות לאדריכלות וקונסטרוקציה ובקשה להיתר, אשר כללה גם הקלה בגין חריגה מקווי הבניין, בשל הגדלת המבנה מעבר למותר. כדי להראות רצון טוב, סיכם הנתבע עם התובעים על תוספת תשלום בתעריף מופחת של 8$ במקום 20$ למ"ר בניה.

בחודש 7/98 מסר הנתבע לתובעים את התוכניות החדשות, אך התובעים התכחשו למוסכם, ושכרו את שירותיו של מהנדס אחר.

יתר טענות התובעים מוכחשות ע"י הנתבע.

דיון.
6. כזכור, טענת התובעים כלפי הנתבע הינה, כי נהג ברשלנות, בחוסר אכפתיות ובחוסר מיומנות הנדרשת בקריאת המדידות ובהכנת תוכנית בניה על פיהם, ורשלנותו זו גרמה להם נזק.

התובעים אינם מפרטים טענתם זו, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר עדות ראשית (ת/1). כל שנאמר בתצהיר הינו, כי קבלן שהחל בעבודת הבניה קבע, כי הנתבע טעה בקריאת המדידות שערך מודד מוסמך והודיע, שהתוכנית שהכין הנתבע בלתי ניתנת ליישום, וכי במצב דברים זה, לא ניתן היה לבנות עפ"י אותה תוכנית והיה צריך להכין תוכנית חדשה, לרבות הגשתה לקבלת היתר חדש (ס.7 ל-ת/1).

7. בתצהיר הנתבע (ת/9) נאמר בענין זה, כי עם תחילת הריסת הבית ע"י קבלן הביצוע, גילה הנתבע כי ישנה סטיה של 20 ס"מ באחת המידות שנכתבו על ידו בתוכנית, והמתייחסת לאחד החדרים שתוכנן בבית (ס.8 ל-נ/9). אותה סטיה, הינה בחדר שקירו האחד הינו קיר ביטחון, אשר לא נהרס והיווה נתון קבוע, וקירו השני הינו קיר בית השכן הצמוד ואשר אף הוא נתון קבוע. בטעות נרשם כי גודל החדר נטו הינו 235 ס"מ, בעוד גודלו האמיתי 215 ס"מ. הואיל וגבל בקירות קיימים, לא ניתן היה לשנות את גודלו. אותה סטיה בלתי משמעותית לא היה בה כדי להוות שינוי משמעותי בתוכנית, וודאי לא הפכה את התוכנית לבלתי ניתנת ליישום. עם גילוי הסטיה, הציע הנתבע לתובעים לבנות קיר בעובי 5 ס"מ במקום 10 ס"מ, ובכך להגדיל את רוחב החדר ל-225 ס"מ, הפרש של 10 ס"מ בלבד מהנתון המופיע בתוכנית. התובעים דחו הצעה זו והחליטו לבצע שינויים מפליגים בתוכנית.

8. התובע אישר בעדותו (ע.5 לפרוטוקול), כי הטעות אכן היתה במידותיו של חדר אחד, אשר עפ"י התוכנית (נ/1), גובל בחלקו בדירת השכן. לגרסתו, הסטיה היתה בשיעור 30 ס"מ, וסטיה זו הקטינה את החדר ב-1.3 מ"ר (ע.13 לפרוטוקול). בהמשך העיד, כי הצעת הנתבע לצמצם את הסטיה ע"י בניית קירות בעובי קטן יותר, נדחתה על ידו.

אח"כ אישר, כי לאחר שנתגלתה הטעות, התנהל בין הצדדים מו"מ אשר לא הבשיל לתוכנית מאושרת על ידו. הוחלפו סקיצות, וב-7/98 עדיין התקיים מו"מ בין הצדדים.
לראשונה בחקירתו הנגדית, העלה התובע טענה, לפיה היה על הנתבע לתכנן את הבית כך, שבכל הפתחים ניתן יהיה להעביר כיסא גלגלים עבור אביו המנוח. עפ"י התוכנית, הפרוזדור אמור היה להיות ברוחב 1 מ', ובפועל נוצר מעבר של 70 ס"מ, דרכו לא ניתן להעביר כיסא גלגלים.

בניגוד לעדותו בחקירה הנגדית, לפיה הטעות היתה במידותיו של חדר אחד ובהיקף של 1.3 מ"ר, העיד התובע בחקירתו החוזרת, כי הטעות בסטיה של 30 ס"מ היתה לכל אורך הבית, כ-21.45 מ'. ובמילים אחרות, בהיקף כולל של 6.44 מ"ר.

9. כנגד גרסה מאוחרת זו של התובע, העיד הנתבע, כי הטעות במידות החדר (אשר סומן ב-נ/1 כחדר מס.8), לא שינתה את התוכנית לכל אורך המבנה. כמו כן, חזר על גרסתו, לפיה מדובר בסטיה של 20 ס"מ ולא 30 ס"מ (ע.22 לפרוטוקול). תחילה אישר, כי הטעות השפיעה גם על החדרים האחרים, אך אח"כ חזר בו והעיד, כי מלבד חדר מס.8, שום דבר לא קטן בעקבות הטעות. לדבריו, הדבר היחיד שלגביו נוצרה בעיה היה, שחדר מס.8 היה צריך להיות ברוחב 2.55 מ' ברוטו, ובפועל היה 2.35 מ' ברוטו.

10. הנתבע הודה כאמור, כי טעה בתכנון של חדר אחד בסטיה של 20 ס"מ, ובסה"כ 1.3 מ"ר. לעומתו טען התובע כאמור, כי מדובר בסטיה גדולה יותר של 30 ס"מ, ולאורך כל הבניין שאורכו כ-21 מ'. כמו כן העיד התובע, כי תכנון המעברים היה אף הוא לקוי, בהיותם צרים מדי, באופן שלא איפשרו מעבר של כיסא גלגלים, בניגוד לדרישותיו מהנתבע.

מדידה הינה ענין שבמומחיות, ולא הוגשה ע"י התובע חוות דעת מומחה המוכיחה את היקף הסטיה והשפעתה על כל המבנה. בנוסף, לא הובאו ראיות בדבר רוחבו של כיסא גלגלים ורוחב המעברים, באופן שניתן לקבוע, כי התכנון היה לקוי גם בנושא זה.

כזכור, אין בענין זה דבר וחצי דבר בתצהירו של התובע. עיינתי גם בתכתובת העניפה בין הצדדים, אשר צורפה לתצהיר התובע (ת/1), וגם בה לא מצאתי עדות לטענה, בדבר הסטיה לאורך כל הבנין, וטעות בתכנון רוחב המעברים.

יתרה מכך, מעדותו של התובע עלה, כי אביו נפטר ביום בו קיבל את היתר הבניה (הראשון), ולפני שנתגלתה הטעות. ממילא, הטענה בדבר רוחב המעברים, אינה רלוונטית.

בנסיבות אלה, לא הוכחה במידה הדרושה גרסת התובע, ויש לקבוע, כי הטעות הסתכמה בסטיה של 20 ס"מ ברוחבו של חדר אחד (מס.8 ב-נ/1), ובהיקף כולל של 1.3 מ"ר.

11. לאור מסקנתי דלעיל, אינני מקבלת את טענת התובע, לפיה בשל אותה טעות, התוכנית שערך הנתבע היתה בלתי ניתנת ליישום, והיה צורך בהכנת תוכנית חדשה וקבלת היתר בניה חדש.

12. עדותו של הנתבע, לפיה הציע לתובעים לבנות קיר בעובי 5 ס"מ בכל צד, ובכך לצמצם את הסטיה במחצית, וכי התובע דחה הצעה זו, לא נסתרה. התובע לא מסר כל הסבר, מדוע דחה הצעה זו.

מכאן, שהנתבע הציע פתרון, אשר לכאורה נראה סביר, ונדחה ע"י התובעים בלא כל הסבר.

13. מעדויותיהם של הצדדים והראיות שהוצגו, לרבות חליפת המכתבים ביניהם (אשר צורפה לתצהיר התובע ת/1) עולה, כי בשלב זה, החליטו התובעים להרוס את חדר הביטחון והנתבע הסכים, לאור טעותו, להכין תוכנית חדשה, בה ייהרס חדר הביטחון ובאופן כזה, תוסר המגבלה שיצר חדר זה בתוכנית.

ואולם, התובעים ביקשו לשנות את התוכנית מקצה לקצה, ובין היתר להזיז את המקלט ומהלך המדרגות למקום אחר, וכן להגדיל משמעותית את הבית (נ/3 שנערך ע"י התובע ו-נ/2 בהשוואה ל-נ/1). אז דרש הנתבע תמורה נוספת, והתובעים דחו דרישה זו.

לאחר מו"מ, במהלכו הכין הנתבע תוכנית חדשה (נ/2), הסכים התובע לשלם הסכום שדרש הנתבע, אך סרב להתחייב, להימנע מלהגיש תביעה נגד הנתבע, בגין נזקיו הנטענים.

14. נראה לי, כי דרישת הנתבע לקבל תמורה נוספת בגין השינוי שנתבקש לערוך בתוכנית, לרבות קבלת היתר בניה חדש, וללא קשר לטעות והסטיה בגודלו של חדר אחד, היתה מוצדקת, מבלי להיכנס לשאלה, אם הסכום שדרש היה סביר אם לאו. לא כך, ההתניה לפיה על התובעים לוותר על כל תביעה נגדו. התובע הוכיח, כי הסכים לשלם הסכום שדרש הנתבע, מבלי לוותר על זכותו, להגיש נגד הנתבע תביעה בטענותיו כלפיו.

15. משסרב הנתבע להשלים את עריכת התוכנית כולל השינויים, אף שהתובעים הסכימו לשלם לו התמורה שדרש, בשל סרובם להתחייב שלא להגיש נגדו תביעה, הפר הנתבע את התחייבותו כלפי התובעים, לערוך התוכניות ולקבל ההיתרים הנדרשים, וכן לבצע פיקוח עליון, כמתחייב מן ההסכם בין הצדדים.

ניסיון החיים מלמד, כי עריכת שינויים בתוכניות בניה, וגם שינויים מפליגים, הינה שכיחה, בין אם היא נובעת משיקולים כספיים, ובין משיקולים אחרים. כפי שטוען הנתבע, עריכת תוכניות לבית הינה תהליך, אשר במהלכו לא אחת, מתבצעים שינויים, למכביר.

16. הנזק.
עפ"י ההסכם בין הצדדים, היה הנתבע זכאי לשכר תכנון בשיעור 20$ בתוספת מע"מ כחוק למ"ר בניה, וכן הוצאות צילומים. אילו ערך הנתבע את התוכניות אשר נערכו בסופו של דבר ע"י מתכנן אחר, המהנדס איתן נעמן (נספח 27 ל-ת/1), היה זכאי לשכר כדלקמן:

4,356.38 $ = מע"מ 17% + 3,723.40$ = 186.17 מ"ר × 20$
16,049 ₪ = (שער הדולר ביום 13.8.98) 3.684 ₪ × 4,356.38$
משוערך להיום (מיום 13.8.98) = 24,569 ₪ בצירוף הוצאות צילום.

17. התובעים שילמו לתובע סך 10,366 ₪ כולל מע"מ (לא כולל צילומים, נספחים 4-2 ל-ת/1). סכום זה משוערך להיום עומד ע"ס 17,225 ₪.

כמו כן, שילמו למהנדס איתן מגן 11,673 ₪ כולל מע"מ (נספחים 25-24 ל-ת/1) משוערך להיום 17,213 ₪.

ההפרש בין הסכומים ששילם בפועל לבין הסכומים שהיה עליו לשלם בהתאם למוסכם עומד ע"ס 9,869 ₪. זהו הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מאי השלמת העבודה ע"י הנתבע.

18. טענה נוספת של התובעים הינה, כי בשל הטעות של הנתבע, התעכבה הבניה והתובעים נאלצו לשלם דמי שכירות בשיעור 350$ לחודש במשך כ-13.5 חודשים, התקופה שחלפה מיום קבלת ההיתר הראשון, ביום 29.10.97 ועד למועד קבלת ההיתר השני, עפ"י תוכניות שערך המהנדס מגן, ביום 9.12.98.

19. לא שוכנעתי, כי בשל הטעות היה צורך בקבלת היתר חדש. התובעים הגדילו את ביתם מ-131.75 מ"ר עפ"י ההיתר הראשון (נ/4) ל-186.17 מ"ר עפ"י ההיתר השני (נספח 27 ל-ת/1), וברי כי שינוי זה, כמו גם יתר השינויים המהותיים שנעשו בתוכנית, חייבו קבלת היתר חדש, ללא קשר לטעות של הנתבע.

יחד עם זאת, הטעות התגלתה בשלב בו החלו התובעים את בניית הבית, ולא מן הנמנע, כי לולא הטעות, לא היו התובעים כלל משנים את התוכנית.

בנסיבות אלה אני קובעת, כי לנתבע היתה "תרומה" בשיעור 15% לעיכוב בבניית הבית. הנזק שנגרם לתובעים במשך תקופה של כחודשיים × 350$ = 700$ = 2,567 ₪ (נכון ליום 30.6.98). סכום זה משוערך להיום עומד ע"ס 3,954 ₪.

בנסיבותיו של תיק זה, כמפורט דלעיל, ונוכח התרומה הקטנה יחסית של הנתבע, לעיכוב שחל בבניית הבית, איני מוצאת לנכון לפצות את התובעים בגין עוגמת נפש.

20. בסיכומיהם מעלים התובעים לראשונה טענות חדשות המהוות עילות תביעה חדשות, אשר לא נטענו בכתב התביעה. כך למשל נטען, כי הנתבע הפר את סעיף 12 לחוק המהנדסים והאדריכלים תשי"ח-1958, כי פגע בפרטיותם של התובעים וכי הפר את סעיף 14 לתקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע) תשנ"ה-1994.

טענות אלה לא הועלו בכתב התביעה ולא בכל מועד אחר, למעט בסיכומי התובעים, ומהווים הרחבת חזית.

לפיכך, אין להזקק לטענות אלה של התובעים.

21. לסיכום, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך 13,823 ₪ בצירוף הוצאות משפט יחסיות בסך 500 ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום י"ב בשבט, תשס"ז (31 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

ברכה סמסון
, שופטת
000126/04א 113 איה רום








א בית משפט שלום 126/04 בוכבזה נתן, בוכבזה נעמי נ' דגן יעקב (פורסם ב-ֽ 31/01/2007)