פסקי דין על עאטף מחמוד סואעד

1615/06 פ     01/02/2007




פ 1615/06 מדינת ישראל נ' עאטף מחמוד סואעד




26
בתי המשפט

פ 001615/06
בית משפט השלום חיפה
01/02/2007
תאריך:
כב' השופט ע. קוטון

בפני
:
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
עו"ד גל רן
- נ ג ד -
עאטף מחמוד סואעד
הנאשם
ב"כ המאשימה: עו"ד רן גל
הנאשם: בעצמו
ב"כ הנאשם: מתמחה גב' כהן שירלי ממשרד עו"ד יואל גולדברג
נוכחים:

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מעבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי ולהרשיעו ביתר העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כפי שתוקן.

הנאשם הועמד לדין בגין ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").

על פי עובדות כתב האישום -

כאמור באישום הראשון,
ביום 27.9.04 במסגרת תיק פלילי 5320/00 בבית משפט השלום בחיפה, הורשע הנאשם בעבירה של בניה ללא היתר כדין בתוספת למבנה בשטח של כ - 25 מ"ר ושימוש חורג במקרקעין כמפורט בסעיף ג (2) בכתב האישום הנ"ל, כל זאת במקרקעין הידועים כגוש 12450 חלקה 2 הנמצאים בסמוך לצומת הצ'ק פוסט בחיפה.

בגזר הדין שניתן ביום 9.11.04 צווה בית המשפט כי על הנאשם להרוס את הבניה הלא חוקית שבנה כמפורט בהכרעת הדין ולהשיב את המצב לקדמותו, הכל עד ליום 1.12.05 וכן להפסיק את השימוש בחלקה ובמבנים המצויים על החלקה החל מיום 1.12.05.
ביום 7.12.05 בביקור מפקח בניה נמצא כי התוספת למגורים בשטח של כ - 25 מ"ר לא נהרסה וכי צו בית המשפט לא בוצע. כמו כן נמצא כי תוספת הבניה משמשת למגורים וכי נעשה שימוש במתבן כמתבן. הנאשם לא קיבל היתר בניה או היתר שימוש חורג ולא ציית ביודעין לצו בית המשפט.

כאמור באישום השני, ביום 3.3.05 נמצא כי על המקרקעין בוצעו ללא היתר עבודות של הקמת מבנה מעץ ופח בשטח של כ - 60 מ"ר המשמש כדיר ומבנה נוסף בשטח של כ - 18 מ"ר אלא שלגבי מבנה זה חזרה בה המאשימה מן האשמה שכן בנייתו לא הוכחה על ידה.
על המקרקעין חלה תוכנית המייעדת אותם כשטח ציבורי פתוח.
העבודות והשימוש במקרקעין הינם טעונים היתר וביצוען והשימוש במקרקעין מהווים שימוש חורג.
נטען כי הנאשם הינו מי שביצע את העבודות ו/או משתמש במקרקעין שימוש חורג ו/או מי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר ו/או מי שאחראי לעבודות ולשימוש החורג.

העבירה המיוחסת לנאשם באישום הראשון, הינה בניגוד לסעיף 210 לחוק,
העבירות המיוחסות לנאשם באישום השני, הינן בניגוד לסעיפים 145, 204(א), 205, 206, 208(א), 218, 219 ו - 221 לחוק.

הנאשם כפר במיוחס לו.

מטעם התביעה העיד מפקח הבניה מר אלון בראונשטיין ובאמצעותו הוגשו מוצגי המאשימה, מטעם ההגנה העיד הנאשם.
כמו כן, הוגש כמוצג, על פי בקשת הצדדים, תיק בית המשפט ת.פ. 5320/00 בכללותו (ת/12) (להלן: "התיק הראשון").

הראיות -

לדברי עד התביעה, אשר הינו מפקח על הבניה,
ביום 4.8.02 ביקר במקרקעין ומצא מבנה המשמש כדיר וגדר.
בתאריך 3.3.05 ביקר פעם נוספת במקרקעין ומצא מבנה המשמש כדיר בגודל של
כ - 60 מ"ר מעץ ופח.
בתאריך 7.12.05 ביקר העד פעם נוספת במקרקעין, ערך מסמך וצילם תמונות, כמו כן פגש בנאשם והודיעו כי היה עליו להרוס מבנים עד ליום 1.12.05 ומתאריך זה אף חל על המבנים צו איסור שימוש. העד חזה במשפחת הנאשם חיה ונמצאת במבנים.
העד הגיש לבית המשפט תמונות המקרקעין שצולמו על ידו, בהזדמנויות שונות, בעת ביקוריו.
בחקירתו הנגדית הבהיר העד בין היתר,
כי במסגרת הטיפול בביצוע צו ההריסה שהוטל על הנאשם פגש במקום שוטר. בנוסף לכך, הוצג בפני
העד מסמך ששלח ב"כ הנאשם לאותו שוטר ביום 5.4.06 (נ/1) על פיו הנאשם הרס את המבנה שנדרש להרוס, על פי צו בית המשפט. העד השיב, כי אכן זכור לו אותו מכתב.
העד אישר בחקירתו הנגדית, כי התוספת למגורים אותה הורה בית המשפט להרוס אכן נהרסה.
בחקירתו החוזרת הבהיר העד, כי המבנים עליהם דיבר הקיימים מימים ימימה, אינם כוללים את הדיר בשטח של כ - 60 מ"ר. כן הבהיר, כי הנאשם הודיעו כי הרס את התוספת למבנה על פי צו בית המשפט, ביום בו ביקר במקרקעין בחברת השוטר וביקור זה התרחש בסמוך ל - 5.4.06 יום משלוח המסמך נ/1.

הנאשם העיד,
כי הוא גר במקרקעין עם שבעת ילדיו רעייתו ואימו מזה עידן ועידנים "מקום המדינה" (עמ' 22 ש' 2).
לדברי הנאשם, ביצע את צו ההריסה שהוטל עליו במסגרת התיק הראשון, אלא שביצעו באיחור, בתיאום עם גורמים משטרתיים. לדברי הנאשם, פנה למשטרה בחודש פברואר 2006 ולאור אישור המשטרה, תוספת הבניה, כאמור בצו בית המשפט, נהרסה כחודשיים מאוחר יותר באפריל או במאי 2006. הנאשם טען, כי לא הודיע מפורשות אודות ההריסה לעד התביעה, אולם הנ"ל בא ביוזמתו למקרקעין, כשם שעושה הוא דרך קבע ואף צילם את המקרקעין לאחר ביצוע ההריסה.

עוד לדברי הנאשם, ברשותו היה עדר עיזים המטופל כיום ע"י שני בניו והמה מחזיקים בעדר מזה כ - 5 שנים.
ביחס לדיר, הסביר הנאשם כי בנו מידי שנה הורסו ובונהו מחדש לאור חילופי עונות השנה. דהיינו , "בחורף בונה וסוגר ובקיץ מפרק ופותח" (עמ' 23 ש' 3).
עוד לדבריו - "אם המפקח אומר שראה שבנו מחדש את הדיר, אז זה נכון כי כל שנה הילד מפרק ובונה מחדש" (ע"מ 23 ש' 7).
הנאשם ציין על גבי תצלום מיום 7.12.05 בריבוע, את התוספת למבנה המגורים שנהרסה בהמשך, על פי צו בית המשפט, את הדיר הנהרס ונבנה מידי שנה בסיפרה 3 ובסיפרה 1 מבנה אשר משמש כמתבן ומאכלס חציר, תערובת ודברים חקלאיים. כמו כן, ציין את הסיפרה 2 ליד מבנה נוסף אשר לדבריו משמש אף הוא כדיר. שלושת המבנים המצויינים 1,2,3 על גבי התצלום ת/11א הינם, כדברי הנאשם, המבנים נשוא הכרעת הדין בתיק הראשון.
הנאשם הוסיף, כי הוא נתן הסכמתו לבנו, לבנות ולהרוס כל פעם את הדיר.

דיון והכרעה -

לאחר שניפרשה יריעת הראיות בפני
בית המשפט, דומה כי ניתן לצמצם את המחלוקות באופן משמעותי, שכן מירב העובדות המצויינות בכתב האישום, לאחר שתוקן ולאחר שב"כ המאשימה חזר בו ביחס לעבודות בניה מסויימות בשטח של כ - 18 מ"ר, אינן שנויות במחלוקת ממשית מן הבחינה האמפירית.
אשר על כן, אף מיקד ב"כ הנאשם את מירב סיכומיו בטענות משפטיות ובטענות הנוגעות לשאלת האחריות שיש להטיל על הנאשם בשל אותן עובדות שהוכחו.

הוכח בפני
, כי ניתן צו ע"י בית המשפט להרוס תוספת בניה בשטח של כ - 25 מ"ר הצמודה לבית מגורי הנאשם וזאת עד ליום 1.12.05. עוד הוכח, כי עד למועד זה התוספת לא נהרסה. כמו כן הוכח כי לאחר חודשים ספורים בלבד התוספת אכן נהרסה בסמוך לתחילת חודש אפריל 2006.
הנה כי כן, מן הבחינה הטכנית, נעברה עבירה של אי קיום צו הריסה שיפוטי.
ביחס לכך, טוען ב"כ הנאשם כי מדובר בזוטי דברים בפרט שלטענתו, השיהוי בביצוע ההריסה נעשה בתיאום עם משטרת ישראל.

אין צורך לומר כי משטרת ישראל אינה מוסמכת לעכב ביצועו של צו שיפוטי על דעתה ואף אישורה המפורש של המשטרה לא הוכח בפני
כפי שמתבקש בנסיבות העניין. כמו כן, אי ביצועו של צו שיפוטי במועדו, אף אינו בבחינת זוטי דברים, באשר יש בקביעה זו לטעמי חריגה מתחומי ההגנה הנ"ל המאפשרת זיכוי כאשר סף הפליליות של מעשה העבירה הינו כה נמוך, עד כי אין עניין ציבורי ממשי בקביעת אחריותו, של מבצע המעשה, כעבריינית. לא זה הוא המקרה, נוכח החשיבות בה יש לראות את קיומם של צווים שיפוטיים ככתבם וכלשונם.
עם זאת, מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בשל אי קיום צו ההריסה, בשל העובדה, כי סבור אני שבעת ביצוע המעשה נעדר הוא כל מחשבה פלילית.
אמנם העבירות על החוק בו עסקינן הוגדרו בעבר כעבירות של אחריות מוחלטת וכיום סווגן הוא כעבירות של אחריות קפידה. אך בנסיבות הנוכחיות, נוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מדלות מחשבתו של הנאשם, אופן התנהלותו ואותות האמת העולים מדבריו, הרושם המתקבל הוא, כי אכן סבר הנאשם שפועל הוא כדין ועל פי דין משביקש את אישורה של רשות הנחזית כמוסמכת בעיניו ועשה לביצוע הצו במועד סמוך למועד הנקוב בגזר דינו.
אמנם מיוצג הנאשם שבפני
ואף היה מיוצג בתיק הראשון ועוד על ידי עורך דין מין השורה הראשונה, אשר ודאי בקיא הוא בהגשת בקשות דחייה ועיכוב ביצוע צווים. הגשת בקשה כזו לא נעשתה, אך לא הרי הנאשם כעורך דינו. התרשמתי, כי בכוונת הנאשם היה לבצע את צו ההריסה ומשבצעו, בניגוד לרבים וטובים אשר במשך שנים רבות כושלים באי ביצוע צווי הריסה, יש להבין מעשיו על רקע אישיותו ואורחותיו ואלו הביאוני להאמין, כי אכן בתם לב התעכב ביצוע הצו עד בוא האביב, משסבר הנאשם באופן סובייקטיבי, כי העיכוב הינו כשר.

אשר על כן הנני מזכה את הנאשם מהמיוחס לו בעובדה מספר 1.3 באישום הראשון שעניינה אי ביצוע צו ההריסה שהוטל עליו בת.פ. 5320/00.

במסגרת גזר הדין בתיק הראשון,
הורה בית המשפט גם על הפסקת השימוש שנעשה על ידי הנאשם בחלקה ובמבנים המצויים בחלקה בניגוד להיתר וזאת החל מיום 1.12.05 אלא אם עד מועד זה יקבל הנאשם היתר לשימוש חורג.
אין חולקין על כי הנאשם לא קיבל היתר לשימוש חורג ועל פי הנראה בת/11א המבנה המצויין בסיפרה 1 אכן משמש כמתבן כאמור בעובדה מספר 1.4 באישום הראשון.
בנוסף, אין מחלוקת כי הוקם בתחום המקרקעין מבנה מעץ ופח בשטח של כ - 60 מ"ר המשמש כדיר, כאמור בעובדה מספר 1.3 באישום השני.
יתירה מכך, הנאשם טוען כי מעבר לאמור באישום השני גופו, על פיו התגלה הדיר ביום 3.3.05, הרי הדיר מוקם ומפורק מידי שנה בהתאם לתחלופת העונות.

בהקשר לעובדות אלו, טוען ב"כ הנאשם, כי לא הנאשם הוא שעושה שימוש במבנים האמורים כי אם בניו שבגרו המחזיקים ומטפלים בעדר ועושים שימוש בדיר ובמתבן בעוד לנאשם אין קשר כיום לדיר ולמתבן.
עוד טוען הסניגור, כי הנאשם כבר הורשע בשל בנית הדיר נשוא עובדה מס' 1.3 באישום השני במסגרת התיק הראשון, כך שאין מקום להרשיעו פעם נוספת.

ביחס לטענתו האחרונה נכונה היא בהיבט העקרוני, אלא שהנאשם העיד מפורשות כי אחד המבנים המשמש כדיר מפורק ונבנה מחדש מידי שנה בשנה.

כאמור בסעיף 145 (א)(2) לחוק, עבודה הטעונה היתר, הינה בין השאר -

"הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית ,כולו או מקצתו, הוספה לבניין קיים וכל תיקון בו..."

בתיק הראשון, הובא הנאשם לדין בגין ביצוע עבירת שימוש ללא היתר בתקופה שקדמה לכתב האישום שהוגש ב - 23.8.00 ודינו נגזר בשל כך, ביום 9.11.04.
בתיק הנוכחי, עומד הוא לדין בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר של אותו מבנה, לאחר מועד גזר הדין ובסמוך ל 3.3.05 ולפי דבריו הוא, בשל ביצוע עבודות בניה הטעונות היתר מידי כחצי שנה, לאור שינויי העונות.
אשר על כן אין לקבל את הטענה על פיה, נדון הנאשם בתיק הראשון בשל אותה עבירה. אמנם כפי הנראה באותו מבנה עסקינן אולם משמפורק ונבנה הוא מחדש מידי שנה, הרי נעברת עבירה, של ביצוע עבודות ללא היתר, כל פעם שפעולה זו מבוצעת.

נותר אם כן, לבחון את אחריותו של הנאשם ביחס לשימוש בשלושת המבנים, נשוא התיק הראשון ובניית הדיר כאמור לעיל, על רקע הטענה כי המשתמשים בפועל במבנים ומבצעים את עבודות הבניה הינם בניו.

העיד הנאשם -
"המבנים האלה זה היה לעדר של עיזים, העיזים עכשיו לקחו הילדים הגדולים, מחמוד שהוא בן 20 וג'מיל בן 18. הם מחזיקים בעדר כבר 5 שנים." (עמ' 22 ש' 18-19).
כן העיד -
"אני מסכים שהבן שלי יבנה ויהרוס כל פעם את הדיר אני רואה שהוא מטפל בזה." (עמ' 23 ש' 11)
והוסיף לשאלה מי עושה היום שימוש בדיר -
"היום הבנים שלי מחמוד וג'מיל כבר 5 או 6 שנים. לפני כן אני הייתי עושה את זה."

מנגד, עומדים לעיני דברי הנאשם בעדותו בת.פ. 5320/00 התיק הראשון.
לדברי הנאשם בתיק הנ"ל -
"את המקום קניתי מחאלב סואעד, בשנת 1957...
אני רועה צאן בערך 40 שנה. יש לי דיר של עזים וכבשים...שמתי חזרה את הפחים שנפלו, הפחים קיימים עד עכשיו...
עשיתי פחים חדשים, כי זה היה ישן...
במבנה הגדול אני משתמש למגורים. בשאר המבנים אני משתמש לעזים , לכבשים ולחציר. אין לי רשיון ככה קניתי את זה."
(ר' עדותו של הנאשם מיום 13.5.04 בפני
כב' הש' וילנר)

כאמור נאמרו הדברים בבית המשפט, מפי הנאשם לפני כשנתיים ימים ומחצה.
הדברים עומדים בסתירה לגירסתו בפני
מיום 20.12.06 על פיה, בניו משתמשים במבנים ומתחזקים את העדר מזה חמש או שש שנים.
משהעיד הנאשם כפי שהעיד ביום 13.5.04 ולא מצא לנכון לציין כבר אז כי אין לו כל קשר או זיקה למבני הדיר ולעדר הצאן, אין אלא לקבוע כי המבנה שהוקם, פורק והוקם מחדש והשימוש הנעשה במבנים נשוא צו בית המשפט, נעשה גם על ידו וודאי שבידיעתו ובהסכמתו.
משנטען כי הנאשם הינו הבעלים של המקרקעין עוד משנת 1957, הרי האחריות לנעשה על המקרקעין רובצת לפתחו.
לא מן הנמנע, כי כעת חיה, בניו של הנאשם נושאים בעיקר נטל החזקת הדיר והמבנים המשמשים את עדר הצאן. אך אין באמור לעיל, כדי להסיר מכתפיו שלו אחריות לפועלם, הן באופן ישיר והן כבעל הנכס עליו ממוקם המבנה ובו נעשים השימושים החורגים.
לעניין זה, ראה סעיף 208 (א)(3)(4)(7) ו - (8) לחוק.
הנאשם רשאי היה לנסות ולבסס הגנתו על יסוד האמור בסעיף 208(ב) לחוק, אולם לדבריו, הוא יודע ומסכים לבניה ולשמוש הנטענים ואין ספק שלא נקט כל אמצעי נאות בכדי למנוע מבניו לעשות את מעשיהם הנטענים על ידו.

ראה לענין זה ע"פ(חיפה) 974/06 מ"י נ' אגבאריה מוסטפא, פורסם באתר הרשות השופטת.

אשר על כן, יש לדידי, לראות את הנאשם אחראי לעבודות הבניה ולשימוש בניגוד לצו בית המשפט ומשכך, הנני מרשיעו בעבירות הנ"ל ומזכהו מעבירה של אי קיום צו ההריסה כמפורט לעיל.

ניתנה היום י"ג בשבט, תשס"ז (1 בפברואר 2007) במעמד הצדדים

ע. קוטון
, שופט
החלטה

נדחה לטיעונים לעונש לתאריך 8.3.07 בשעה 08:30.

הנאשם הוזהר בחובת התייצבות.

ניתנה היום י"ג בשבט, תשס"ז (1 בפברואר 2007) במעמד הצדדים.

ע. קוטון
, שופט
דהקלדנית: אסנת ק.









פ בית משפט שלום 1615/06 מדינת ישראל נ' עאטף מחמוד סואעד (פורסם ב-ֽ 01/02/2007)