פסקי דין על רפי טוהר | פסקי דין על ראובן מזרחי | פסקי דין על נציגות הבית המשותף ברח' חיים תורן 14 י-ם | פסקי דין על רחמים אליאספור |

706/05 הפ     01/02/2007




הפ 706/05 רפי טוהר נ' ראובן מזרחי, נציגות הבית המשותף ברח' חיים תורן 14 י-ם, רחמים אליאספור




17
בתי המשפט

הפ 000706/05
בית משפט השלום ירושלים
01/02/2007
תאריך:
כב' השופט משה סובל

בפני
:

רפי טוהר

בעניין:
מבקש

ע"י ב"כ עו"ד כנרת בראשי
נ ג ד
משיבים
1. ראובן מזרחי

2. נציגות הבית המשותף ברח' חיים תורן 14 י-ם

שניהם ע"י ב"כ עו"ד יוסי ניר

3. רחמים אליאספור

פסק דין
1. המשיבים 1-2 (להלן - המשיבים) נושים במשיב 3 (להלן - החייב) מכוח

פסק דין
שניתן נגדו לטובתם בבית המשפט העליון. מאחר שהחוב הפסוק לא נפרע, נוקטים המשיבים בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב. במסגרת הליכים אלו הוטל בשנת 2005 עיקול על מיטלטלין המצויים בדירת החייב. אלה הוצאו מדירתו ומאוחסנים במחסן ההוצאה לפועל. בהליך דנן מתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקש הנו בעל זכות משכון במיטלטלין, שקדמה לעיקול שהטילו עליהם המשיבים, ולפיכך אין המשיבים רשאים לממש את העיקול.

2. המשכון נרשם אצל רשם המשכונות ביום 11.12.03, על יסוד הסכם משכון כתוב מאותו היום לפיו תמורת המשכון יעניק המבקש לחייב הלוואה בסך של 60,000 ₪, שתיפרע בתום 10 שנים בצירוף ריבית בשיעור של 20% לכל התקופה. לטענת המבקש, ההלוואה ניתנה על ידו לחייב ביום 17.12.03 באמצעות המחאה בסכום האמור שנמשכה על חשבונו של המבקש בבנק יהב לעובדי המדינה בע"מ והופקדה בחשבונו של החייב בבנק דיסקונט לישראל בע"מ.

3. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות, בהיות הסכם המשכון הסכם פיקטיבי, המתייחס להלוואה שלא הייתה ולא נבראה. לטענתם, הסכם ההלוואה והסכם המשכון גם יחד אינם אלא אחיזת עיניים נוספת בשרשרת מעשי המרמה והברחת הנכסים שננקטו על ידי החייב, בסיוע צדדים שלישיים, על מנת לסכל את גביית החוב שנפסק לחובתו בבית המשפט העליון.

4. בפני
בית המשפט העידו המבקש ובנו של החייב (רוני אליאספור). כמו כן הוגש תצהיר של המשיב 1.

גרסתם של המבקש ובן החייב (שניהם יחד או אחד מהם) הנה שההלוואה ניתנה בעקבות יחסי החברות ההדוקים השוררים ביניהם מזה שנים. בן החייב פנה אל המבקש, העוסק כקבלן בתחום האלומיניום, וסיפר לו כי אביו נזקק להלוואה לשם מימון טיפול רפואי ברעייתו (של האב), הסובלת ממחלת לב. המבקש הציע להלוות כל סכום שיידרש, ובן החייב נקב בסכום של 60,000 ₪. המבקש מסר שיק על סכום זה לידי בן החייב. השיק נמשך על חשבון משותף של המבקש ואשתו בבנק יהב. ההלוואה ניתנה למשך 10 שנים מאחר שהמבקש "לא לחוץ על הכסף" (עמ' 7 שו' 11), ואף מוכן להאריך את מועד הפירעון ככל שיהיה צורך בכך גם לאחר מועד זה. חמישה ימים לאחר הפקדת השיק בחשבונו של החייב, נמשך (ביום 22.12.03) מלוא סכומו מהחשבון. מרבית הסכום (40,000 ₪) הועברה לחשבון הבנק של בן החייב, והיתרה (20,000 ₪) הועברה לחשבון הבנק של בת החייב. העברות אלה נבעו מחששו של החייב כי הכסף יעוקל על ידי נושיו אם יוסיף להימצא בחשבונו. למרות שהמבקש מודע כיום לכך שהחייב מצוי בהליכי פשיטת רגל, הוא מתנגד למכירת המיטלטלין הממושכנים על ידי ההוצאה לפועל, משום שמצד אחד אין לו צורך מיידי בקבלת הכסף, ומצד שני המהלך של גביית ההלוואה באמצעות מימוש מיטלטלי הבית של החייב "מפריע לי אישית ומצפונית" (עמ' 9 שו' 20). לכך מצטרפת העובדה שהלווה הנו אביו של חברו הטוב, ו"החברות חשובה לי יותר מהכסף" (שם, שו' 23-24).

5. תמים דעים אני עם המשיבים כי גרסתם של המבקש ובן החייב התגלתה כגרסת בדים שאינה יכולה לעמוד אף לא בפני
רוח מצויה. המבקש אישר בחקירתו הנגדית כי אילו היה מתבקש לתת הלוואה לבן החייב בכל סכום היה עושה זאת בלא לדרוש ממנו בטחונות (עמ' 4-5). למרות זאת התבקש על ידו רישום המשכון במקרה הנוכחי, משום שבן החייב הציג את ההלוואה כנדרשת לאביו לצורך מימון הטיפול הרפואי ברעייתו (עמ' 5 שו' 1-14). אם כך, כספי ההלוואה היו אמורים לא רק להגיע אל האב אלא גם להיות מוצאים על ידו. בפועל, לא זה מה שאירע. הכספים אמנם הופקדו בחשבונו של האב, אך בחלוף ימים ספורים הוצאו מהחשבון והועברו לחשבון בנו ובתו. מהלך זה מדבר בעד עצמו: על מנת להעביר כספים לחשבון הבנק של חברו הטוב, בן החייב, לא היה המבקש צריך להפקיד כספים בחשבון של אביו. באותה מידה, על מנת לקבל כספים לחשבון הבנק שלו לא היה צריך בן החייב לבקש מהמבקש הלוואה עבור אביו. המהלך שהתרחש בפועל, של הפקדת הכספים בחשבון החייב על מנת להעבירם כעבור זמן קצר אל ילדיו, מדליק "נורה אדומה" ומחייב הסבר משכנע. לא זו בלבד שהסבר כזה לא הוצג, אלא ההסבר שהוצג אינו משכנע בעליל, שהרי בן החייב טוען כי אביו מיהר להוציא את הכספים מחשבונו משום ש"חשש מעיקול אם הכסף יעמוד אצלו בחשבון" (עמ' 12 שו' 12). אם כך הוא הדבר, הפעולה האחרונה שהיה מצופה מן החייב לנקוט הנה הפקדת הכסף בחשבונו, לא רק מפני שמהלך כזה הנו מיותר משעה שכוונת החייב היא בלאו הכי לתעל את הכסף אל החשבונות של ילדיו, אלא גם מפני שהעיקול עשוי להתקבל בבנק במהלך פרק הזמן, הגם שהוא קצר, בו הכסף יימצא בחשבון החייב עד להעברתו לחשבונות הילדים. במצב דברים זה, המסקנה ההגיונית היחידה הנה שהחייב הסכים לבצע את מהלך הסרק של הפקדת הכספים בחשבונו, תוך נטילת הסיכון של עיקולם, אך ורק לשם יצירת מצג שווא בדבר נטילת הלוואה על ידו מהמבקש. לא למותר לציין בהקשר זה כי החייב בחר שלא ליטול חלק בדיון, למרות היותו משיב בהמרצת הפתיחה שהומצאה לו כדין (כפי שאישרה ב"כ המבקש בעמ' 15 שו' 7-8).

חיזוק למסקנה זו מצוי בניסיונו של בן החייב להסתיר את דבר העברת הכסף מאביו אליו. בתחילה, כאשר נשאל בחקירה הנגדית "מה עשיתם בכסף הזה" השיב "תשאל את אבא" (עמ' 12 שו' 4-5), דהיינו שאביו הוא זה שפעל בכוחות עצמו בכספי ההלוואה הנטענת. באותו שלב לא היה בן החייב מודע לכך שהמשיבים מחזיקים בידיהם מסמכים של הבנק המראים לאן הועברו כספי חשבון החייב. אולם לאחר שמסמכים אלה הוצגו בפני
ו, לא יכול היה בן החייב להוסיף ולדבוק בתשובתו הקודמת, אלא שינה את התייחסותו. בשלב ראשון טען שאין עליו חובה להסביר מדוע הכספים לא הועברו ישירות מהמבקש אליו ואל אחותו (שם, שו' 20-21). לאחר מכן - בעקבות שאלה מדריכה שהפנתה אליו ב"כ המבקש - הוסיף כי הכספים שאביו העביר לחשבונו הוצאו על ידו לצורך מימון הבדיקות של אימו (עמ' 12 שו' 24-25). עצם הניסיון לכסות את האמת מלמד כי יש לבן החייב מה להסתיר. מכל מקום, אם אמנם הייתה נכונה תשובתו האחרונה, לפיה הוא זה ששילם בעד הטיפול באמו, כי אז אין היגיון בהעברת הכספים דרך תחנת הביניים של חשבון הבנק של אביו. ההסבר היחיד להעברה "מסוכנת" זו (בשים לב לחשש העיקול של כספי האב) הנו ניסיון ליצירת מראית עין מלאכותית של מתן הלוואה על ידי המבקש לחייב, על מנת לעגן בכך את תוקפו של רישום המשכון. הסבר זה היה תקף אפילו אילו היה מוכח כי ילדיו של החייב עשו שימוש בכספים שהגיעו לחשבונם לטובת הוריהם. לא כל שכן משעה שגם עובדה זו לא הוכחה, אלא אם כבר הוכח ההיפך. מצד אחד, בן החייב לא הציג, למרות שהתבקש להציג, תיעוד כתוב כלשהו לתשלומים אותם ביצע לטענתו לצורך הבדיקות של אמו (עמ' 12 שו' 26-27). מצד שני, המבקש לא ניצל את ההזדמנות שהוענקה לו, על פי בקשתו, להמציא את תדפיסי החשבון שלו ושל אשתו בבנק יהב על מנת להראות כי הכספים אותם העביר לחייב לא חזרו לאחר מכן לחשבון המקור (ראו בקשות המבקש מימים 2.4.06 ו-11.5.06 והחלטות בית המשפט מימים 6.4.06 ו-18.1.07). משכך, חל בנדון הכלל הראייתי המעמיד "בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760). זאת ועוד. פיצול העברת הכספים מחשבון החייב אל החשבונות הנפרדים של בנו ובתו, מזמין אף הוא תמיהה, שהרי לשם הסרת סכנת העיקול, די היה בהעברת מלוא הסכום אל חשבון אחד הילדים על מנת שהוא זה שיעבירו בבוא העת למימון צרכיה הרפואיים של האם.

6. אל כל האמור מצטרף תיזמון האירועים. פסק הדין של בית המשפט העליון בו נקבע חובו של החייב כלפי המשיבים ניתן ביום 26.11.03. הסכם ההלוואה ורישום המשכון נוצרו כעבור 15 ימים בלבד, ביום 11.12.03. על רקע כל התמיהות שהוצגו לעיל, לא ניתן להתעלם גם מסמיכות מועדים הדוקה זו. אף עצם היחלצותו של המבקש להגשת ההליך שלפנינו איננה מובנת מאליה, ומצטרפת לרושם הכללי המתקבל. לטענת המבקש בחקירתו הנגדית, שווי המיטלטלין אותם החייב משכן לטובתו עומד על 100,000 ₪ לערך, ומכל מקום "הרבה יותר" מסכום ההלוואה (עמ' 6 שו' 13-14). באותה עת טוען המבקש כי שווי המיטלטלין שעוקלו על ידי המשיבים אצל החייב אינו עולה על סך של 11,500 ₪ (סעיף 2 לבקשה וההודעה מיום 11.5.06). נמצא כי לפי שיטת המבקש, מטרת הבקשה הנה למנוע מימוש של כ-10% בלבד מתוך הבטוחה שנועדה להבטיח את חוב אביו של חברו הטוב כלפיו; כאשר בלאו הכי הבטוחה עולה על גובה החוב; ולא עוד אלא שהסעד הכלול בבקשה בדבר מניעת מימוש חלק זה של הבטוחה אינו אמור לקדם אינטרס כספי של המבקש, שהרי עצם המימוש אינו שולל את זכות הקדימה שלו בתמורת המימוש מכוח שטר המשכון. אם כבר, בשים לב להתראת פשיטת הרגל שניתנה נגד החייב (מש/1), המימוש מסוגל דווקא לקדם את האינטרס הכספי של המבקש. המאמץ של המבקש למנוע בכל זאת את המימוש אינו נעוץ אפוא באינטרס עצמי שלו אלא, כפי שהוא עצמו אישר, בדאגתו לאביו של חברו הקרוב (עמ' 9 שו' 23). אם צריך עוד ראיה לכך הריהי מצויה בהליך אותו נקט המבקש במסגרת בש"א 1561/06 לשם השבת המיטלטלין לדירת החייב חלף הימצאותם בלשכת ההוצאה לפועל, מהלך שהמבקש עצמו (להבדיל מהחייב) אינו אמור להפיק ממנו תועלת (ראו ההחלטות מימים 19.1.06 ו-29.1.06). יש בכך כדי לסגור את מעגל התמיהות והפירכות שהוצגו לעיל בכל הנוגע לגרסת ההלוואה והמישכון שנועד להבטיח אותה.

7. מאחר שמאחורי עסקת המישכון של מיטלטלי החייב לטובת המבקש לא עומדת עסקת הלוואה אמיתית בין השניים, דין התובענה למתן ההצהרות המתבקשות בה להידחות. תחת זאת מוצהר כי המשכון שנרשם ביום 11.12.03 לטובת המבקש על מיטלטלי החייב - מחוסר תוקף. ממילא בטלה ההחלטה מיום 29.1.06 בדבר עיכוב הליכי מכירת המיטלטלין במסגרת תיק הוצל"פ 3-04-09764-03.

המבקש ישלם למשיבים 1-2 שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום י"ג בשבט תשס"ז (1 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
משה סובל
, שופט








הפ בית משפט שלום 706/05 רפי טוהר נ' ראובן מזרחי, נציגות הבית המשותף ברח' חיים תורן 14 י-ם, רחמים אליאספור (פורסם ב-ֽ 01/02/2007)