פסקי דין על אהרון גבע | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על שושנה אליהו | פסקי דין על אופירה זילברמן | פסקי דין על מנחם זילברמן |

9569/06 עא     31/01/2007




עא 9569/06 אהרון גבע, עו"ד נ' שושנה אליהו, אופירה זילברמן, מנחם זילברמן




1


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים
ע"א 9569/06
ע"א 9603/06


לפני:
כבוד השופט משה רביד
- אב"ד
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי

כבוד השופט אהרן פרקש
31/01/2007



בעניין:
אהרון גבע
, עו"ד



ע"י ב"כ עו"ד ש' איבצן
המערער בע"א 9569/06 והמשיב בע"א 9603/06


נ ג ד



1. שושנה אליהו

ע"י ב"כ עו"ד י' פודים

2. אופירה זילברמן

3. מנחם זילברמן

ע"י ב"כ עו"ד ר' חן
המשיבה בשני הערעורים


המשיבים בע"א 9569/06 והמערערים בע"א 9603/06

פסק דין


1. ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) בתיק אזרחי 3164/05, מיום 22.10.06.

אין מחלוקות של ממש בין הצדדים בנוגע להשתלשלות העניינים העובדתית שהובילה להגשת התביעה. המשיבה הייתה בעלת זכויות בדירה בבניין ברחוב דהומיי בירושלים (להלן – הדירה) והחזיקה בה בין השנים 1973-1993. הדירה לא הייתה רשומה בלשכת רישום המקרקעין, ורישומי הזכויות התנהלו אצל מנהל מקרקעי ישראל והחברה המשכנת. במהלך החזקת המשיבה בדירה, בנו המשיבה ובעלה מחסן בחצר הבית (להלן- המחסן). המשיבה נהגה להשכיר את המחסן ונהנתה מפירות ההשכרה. בשנת 1993 מכרו המשיבה ובעלה את זכויותיהם בדירה למשפחת רבדין. את חוזה המכר, בשם שני הצדדים, ערך המערער. בהסכם המכר נרשם, בכתב ידו של המערער, כי המכירה "לא כולל מחסן". הזכויות בדירה עברו ידיים פעם נוספת מידי משפחת רבדין, ובשנת 2001 רכשו המשיבים את הזכויות בדירה מאת רוכשי הזכויות ממשפחת רבדין (להלן- המוכרים). ביני לביני, בשנת 1998, נרשם הבית שבו הדירה כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים, והמחסן הוצמד לדירה. בשנת 2002, כאשר התברר למשיבים כי זכו במחסן הצמוד לדירתם, הגישו בבית משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי המשיבה מן המחסן ולתשלום דמי שימוש ראויים (ת"א 6109/02). בית משפט השלום (כב' השופטת ש' רנר) הורה למשיבה לפנות את המחסן וחייב אותה לשלם למשיבים דמי שימוש ראויים עבור השימוש במחסן החל ממועד הגשת התביעה על ידי המשיבים ועד למועד פינוי המחסן בפועל.

2. בבית משפט השלום, בהליך מושא הערעורים, תבעה המשיבה מן המערער והמשיבים את נזקיה בשתי עילות: התביעה נגד המשיבים נסמכה על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, במסגרתה טענה המשיבה כי קבלת המחסן על ידי המשיבים היא התעשרות אשר באה לידיהם של המשיבים מאת המשיבה, ללא זכות שבדין, ולכן חייבים המשיבים להשיב לה את שוויו. התביעה נגד המערער נסמכה על עילת הרשלנות, בכך שהמערער לא עשה מאומה על מנת להבטיח את זכויותיה של המשיבה במחסן בעת מכירת הזכויות בדירה למשפחת רבדין.

3. בית משפט קמא קיבל את התביעה על שני ראשיה.

אשר לתביעה נגד המשיבים, קבע בית המשפט, כי זכייתם של המשיבים במחסן מהווה התעשרות, שהרי אין חולק שהמשיבים לא שילמו למוכרים עבור המחסן. עוד קבע בית המשפט, כי המשיבה החזיקה במחסן, ולכן הייתה זכאית לתשלום עבור זכויותיה בו (עמ' 4 לפסק הדין שורות 17-19). עוד נקבע בהקשר זה, כי המשיבה זכאית לקבל את שוויו של המחסן במועד רכישת הזכויות על ידי המשיבים (בשנת 2001), בקיזוז חלק מדמי השכירות שגבתה המשיבה בגין המחסן, "כאילו רכשו הנתבעים 2 ו-3 את הזכות במחסן מן התובעת [המשיבה], במועד רכישתם את הדירה" (שם, בעמ' 5 שורות 14-15). בית המשפט הוסיף, כי אפילו זכו המשיבים במחסן כדין, אין בכך כדי לפטור אותם מחובת ההשבה, שכן לא שילמו עבור הנכס שקיבלו (המחסן). מאחר שבמועד האמור היה המחסן רשום כדין, קבע בית משפט קמא את סכום הפיצוי למשיבה על פי שוויו של המחסן כמחסן רשום כדין בחודש ינואר 2001.

אשר לתביעה נגד המערער, קבע בית המשפט כי המערער התרשל בכך "שלא בדק את הזכות על המחסן" (שם, בעמ' 7 שורה 24). עוד נקבע, כי כתוצאה מרשלנותו של המערער זכו המשיבים במחסן, ולכן חייב בית המשפט את המערער, יחד ולחוד עם המשיבים, להשיב למשיבה את שוויו של המחסן כאמור. בית המשפט קבע גם, כי בין המערער והמשיבים, בינם לבין עצמם, ישא המערער בשליש מסכום הפיצוי והמשיבים ישאו בשני שליש ממנו.

עוד חייב בית משפט קמא את המערער, בנפרד, לשלם למשיבה הוצאות משפט שהוטלו עליה בת"א 6109/02 בסך 4,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.04 (מועד מתן פסק הדין בת"א 6109/02) עד ליום התשלום, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪, נכון ליום 2.6.02 (מועד הגשת התביעה בת"א 6109/02), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום.

כמו כן, חויבו המערער והמשיבים, כל אחד מהם, לשלם למשיבה הוצאות ההליך ושכר טרחה בסך של 5,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.3.05 (יום הגשת התביעה) ועד התשלום בפועל.

על כך הערעורים שבפני
נו.

4. אשר לערעורו של המערער. את עיקר טרונייתו הפנה בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד
איבצן, לכך שבית משפט קמא לא קיזז מסכום הנזק שקבע את מלוא הרווח שהפיקה המשיבה מן המחסן בכל השנים שהיה בהחזקתה לאחר מכירת הדירה, היינו, בין השנים 1993 עד 2002, בהן השכירה את המחסן ונהנתה מפירות ההשכרה. על פי הטענה, הסכום המצטבר של דמי השכירות "בולע" את סכום הנזק, ככל שיש לחייב בו את המערער. אשר לגובה הנזק, נטען כי טעה בית משפט קמא בכך שחייב את המערער לפצות את המשיבה בגין שוויו של מחסן בהיתר, כפי שהיה בשנת 2001, ולכל היותר ניתן היה לפצותה בגין שוויו של המחסן כפי שהיה בשנת 1993. עוד הלין ב"כ המערער על חיובו בפיצוי בגין עוגמת נפש, וכן על כך כי הפיצוי בראש נזק זה נקבע ליום הגשת התביעה בת"א 6109/02. טענה נוספת של המערער התייחסה לחיוב בהשבת ההוצאות ושכר הטרחה בהם נשאה המשיבה בת"א 6109/02. בהקשר זה נטען, כי המערער המליץ בפני
המשיבה להגיע לפשרה, ולו עשתה כן לא הייתה מחויבת בהוצאות ושכר טרחה.

5. 5. אשר לאחריותו של המערער, אנו סבורים כי החטאת הרובץ לפתחו של המערער אינו מתמצה אך באי בדיקת המצב המשפטי בנוגע לזכויות במחסן, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, אלא בכל דרך הילוכו של המערער באופן עריכת הסכם המכר בין המשיבה ובעלה לבין משפחת רבדין בשנת 1993. לו פעל המערער כפי שעורך דין סביר היה פועל בנסיבות העניין, היה נותן דעתו לכך, כי מי שבידו בעלות (או חכירה לדורות) בחלקים בלתי מסוימים במקרקעין אינו יכול לבצע עסקה שמשמעותה העברת זכויות בחלק מסוים בנכס (ראה, סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969; וכן, למשל, ע"א 2525/92 ראוכברגר נ' עיריית רמת גן, פ"ד מז(5) 850 (1993)). בענייננו, המשיבה לא יכולה היתה למכור את זכויותיה בדירה למשפחת רבדין ולהותיר בידיה את הזכויות בחלק מסוים בנכס, הוא המחסן. על המערער היה להעמיד את המשיבה ואת משפחת רבדין על המצב המשפטי הנכון. לו עשה כן, היו המשיבה ומשפחת רבדין מכלכלים את צעדיהם בהתאם, והיו כוללים את הזכויות של המשיבה במחסן, ככל שהיו לה זכויות במחסן, בנכס הנמכר, או מחליטים שלא לבצע את עסקת המכר כלל. בכל מקרה, הדרך בה נהג המערער, היינו "החרגת" המחסן מן הממכר, היתה דרך פסולה, ובכך טמון שורש התקלות שאירעו בהמשך. מבחינתה של המשיבה, המצב המיטבי בעת מכירת הדירה, לו אכן עמדה על מכירת הדירה, היה, כאמור, קבלת תמורה עבור שווי הזכויות שהיו לה במחסן.

בנושא אחרון זה נחלקו בעלי הדין בשאלה, האם יש לשום את שווי הזכויות במחסן נכון ליום מכירת הדירה למשיבים, היינו, לשנת 2001, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, או שמא יש לשום את שווי הזכויות בו נכון ליום מכירת הדירה על ידי המשיבה למשפחת רבדין בשנת 1993. אנו סבורים, כי המועד הנכון לעריכת השומה הוא שנת 1993, שכן אלמלא התרשל המערער, יכולה היתה המשיבה "למכור" את זכויותיה במחסן באותה עת, היינו, לקבל תמורה גבוהה יותר ממשפחת רבדין. אין להביא בחשבון בקביעת גובה הנזק שנגרם למשיבה, שינויים מאוחרים שנעשו בנוגע לרישום הזכויות במחסן. שהרי תכליתם העיקרית של דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו – הוא המצב שיכול היה להיות אלמלא בוצעה העוולה.

6. 6. בעלי הדין נחלקו בשאלה נוספת, והיא – האם בשנת 1993 היה המחסן מחסן שנבנה בהיתר, אם לאו. בשאלה זו לא מצאנו ממצא מפורש בפסק דינה של הערכאה הראשונה. בפסק הדין ניתן למצוא לצד התבטאויות בדבר קיומו של היתר, גם התבטאויות בדבר היעדרו של היתר (ראה עמ' 4, ש' 13-15; עמ' 7, ש' 28 עד עמ' 8, ש' 1). בחינה מקרוב של חומר הראיות מעלה, כי עניין זה אכן לא התלבן כדבעי. יתרה מכך, בפסק הדין שניתן בין בעלי הדין (זולת המערער) בת"א 6109/02, נקבע, כממצא עובדתי, כי המחסן נבנה על ידי המשיבה ללא היתר. נציין, כי המערער ייצג את המשיבה באותו הליך. ניסיונה של המשיבה לפתוח עניין זה מחדש בפני
הערכאה הראשונה ולהביא ראיות בדבר קיומו של היתר, נתקל בהתנגדות של יתר בעלי הדין. המשיבים טענו, כי המדובר בפלוגתא פסוקה שלא ניתן לשוב אליה; ואילו המערער טען, כי המשיבה מושתקת ב"השתק שיפוטי" מלטעון כי ניתן היתר למחסן, לאחר שהודתה, במסגרת תצהיר שהוגש בת"א 6109/02, כי המחסן נבנה ללא היתר.

במחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין אחרון זה, אנו סבורים כי יש לסמוך על הממצא שנקבע בת"א 6109/02, כי למחסן לא ניתן היתר. אכן, בעלי הדין יכולים היו להביא שאלה זו לדיון מחודש בבית משפט קמא, לו הסכימו הכל על כך. ואולם, כפי שהובא לעיל, לא כך אירע, ולכן יש לראות בניסיונה של המשיבה להתנער מהצהרתה בת"א 6109/02, כי המחסן נבנה ללא היתר, ניסיון שכשל. זאת, במיוחד, מקום שלא נקבע ממצא מפורש וחד-משמעי של הערכאה הראשונה בעניין זה. גם המסמכים שהובאו בתמיכה לטענה כי בידי המשיבה היה היתר, אינם חד משמעיים.

7. העולה מן המקובץ, כי הנזק שגרם המערער למשיבה ברשלנותו הוא כשוויו של המחסן בעת עריכת הסכם המכר בשנת 1993, דהיינו, ללא היתר.

לערכאה הראשונה הוגשו חוות דעת בדבר שוויו של המחסן, כמחסן בהיתר, בשנת 2001. חוות הדעת הוגשו על ידי המערער והמשיבה (המשיבים לא הגישו חוות דעת). בעת חקירתו של השמאי פטל מטעם המשיבה, כמו גם בעת חקירתו של השמאי אפשטיין מטעם המערער (עמ' 13 ו-43 בהתאמה), עלה, כי גם למחסן ללא היתר קיים "שווי", מעבר לעלות הקמתו, המבטא את הסיכוי שיינתן היתר בעתיד, לעומת הסיכון שלא יינתן היתר. השמאי פטל אמר בחקירתו, כי השווי האמור הוא בשיעור של 50-65 אחוז מן השווי של אותו נכס בהיתר. השמאי אפשטיין אמר, כי השווי הוא כ-50 אחוז. כך או כך, בשים לב לכך ששוויו של המחסן בהיתר נקבע על ידי הערכאה הראשונה לסך של כ-12,000 דולר, מחצית מן הסכום האמור נופלת מסך דמי השכירות שהפיקה המשיבה מן המחסן במהלך שנות ההחזקה בו, בין השנים 1993 עד 2002, שהגיעו לסך של כ-11,000 דולר. שווי הפירות שהפיקה המשיבה מן המחסן במשך השנים בהן המשיכה להחזיק בו הוא רווח שיש לקזזו מן ההפסד שנגרם לה בגין רשלנותו של המערער. בית משפט קמא קיזז, בטעות, אך חלק קטן מדמי השכירות, והסכום הנכון שיש לקזזו הוא הסכום הכולל של דמי השכירות בכל התקופה. עוד נוסיף, כי הסך של 12,000 דולר הנ"ל מבטא את שוויו של המחסן לשנת 2001, על אף שהיה מקום לקבוע את שוויו נכון לשנת 1993. אמנם לא הובאו נתונים בעניין זה, ואולם, ניתן להניח כי שווי המחסן בשנת 1993 (כמחסן בהיתר) נפל משוויו בשנת 2001. לפיכך, "נבלע" הנזק שנגרם למשיבה ברווח שהפיקה, ואין לחייב את המערער לפצותה בגין ראש נזק זה.

8. אשר לחיוב בפיצוי בגין עוגמת נפש, לא מצאנו להתערב בגובה הסכום. על אף שמקובל לקבוע את גובה הפיצוי בגין עוגמת נפש נכון ליום פסק הדין, הפיצוי שנפסק, אף בתוספת הריבית וההצמדה כאמור, אינו מצדיק את התערבותנו כערכאת ערעור, בשים לב לכלל נסיבות העניין. כמו כן לא מצאנו להתערב בחיוב בהשבת ההוצאות ושכר הטרחה, בהם נשאה המשיבה בת"א 6109/02, שכן המדובר בנזק אשר נגרם למשיבה במישרין בשל רשלנות המערער. עוד נוסיף, כי המשיבה לא היתה חייבת לשעות לעצתו של המערער, בין היתר, בשל כך שהתביעה הוגשה על ידה על פי עצתו המקצועית.

9. נעבור עתה לתביעה נגד המשיבים.

טענתו המרכזית של ב"כ המשיבים היא, כי אף אם נאמר שהמשיבים התעשרו בכך שזכו במחסן בהיתר, על אף שלא שילמו עבור הזכויות במחסן בעת רכישת הזכויות בדירה, כי אז אין מתקיימים בענייננו שני התנאים הנוספים הנדרשים על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן- חוק עשיית עושר), כי הזכייה באה למשיבים מן המשיבה, וכי המדובר בזכות שקיבלו המשיבים "שלא על פי זכות שבדין" (סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר).

סעיף 1 לחוק עשיית עושר מונה שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו. היסוד הראשון הוא יסוד ההתעשרות. יסוד זה אינו שנוי במחלוקת בענייננו. היסוד השני ענייננו בשאלה אם ההתעשרות "באה" לזוכה מאת המזכה. הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא על חשבון המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין".

אשר לתנאי כי ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה, ובענייננו למשיבים מן המשיבה, נראה לנו כי קיימים בשאלה זו פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ניתן לראות במשיבה כמי שזיכתה את המשיבים במחסן, שהרי אלמלא בנתה אותו, לא היו המשיבים זוכים בו; ואולם, מאידך גיסא, ניתן לגרוס כי המזכים הם המוכרים, שכן בעת רכישת הדירה על ידי המשיבים, היו המוכרים בעלי הזכויות הן בדירה והן במחסן. לו היו המוכרים מודעים לכך, בוודאי היו כוללים בממכר ובתמורה את הזכויות במחסן. אנו סבורים, כי איננו נדרשים להכריע בשאלה זו, שכן, כפי שיבואר להלן, מסקנתנו היא כי יתר התנאים הקבועים בחוק עשיית עושר אינם מתקיימים במשיבה. להלן נבאר טעמנו.

10. אשר לתנאי השלישי הקבוע בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר, כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהיה "שלא על פי זכות שבדין", נפנה לדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא שמגר ב-רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, בעמ' 323 (1990), כדלקמן: "המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין, הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת ... מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על פי 'תחושת המצפון והיושר' ועל פי השקפות בדבר 'הישר והטוב' ... המקרים בהם הוכרה עילה בעשיית עושר אינם מהווים רשימה סגורה וממצה, ומן העיקרון הכללי ניתן לגזור מקרים נוספים ...". באותו עניין מובאים, בהסכמה, דבריו של פרופ' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (במהדורה שהיתה באותה עת), כי בהחלת העיקרון הכללי במצבים חדשים, יש להתחשב בשיקולים שונים: "השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח".

החלתם של עקרונות אלה על העובדות בענייננו, מובילה לכלל מסקנה כי אין לראות במשיבים כמי שזכו במחסן שלא על פי זכות שבדין. ראשית, זכייתם של המשיבים במחסן באה מכוחו של רישום הבניין שבו הדירה בפנקס הבתים המשותפים והצמדת המחסן לדירה. פעולה זו נעשתה בשנת 1998, בעת שהבעלות בדירה היתה בידי המוכרים. נסיבות רישום הבית לא התחוורו, ולא נמסרו פרטים בדבר הסיבה שבעטיה הוצמד המחסן לדירה, האם הוצמדו גם שאר המחסנים שנבנו בבניין וכיוצ"ב. באותה עת, היתה המשיבה "מחוץ לתמונה" בכל הנוגע לזכויות הקנייניות בדירה וברכוש המשותף, ואין בעובדה שהמשיבה המשיכה להחזיק במחסן כדי לעשותה ראויה יותר לזכות בשוויו מאשר המוכרים, ומכוחם - המשיבים. שנית, נציין, כי בין אם המחסן נבנה על ידי המשיבה ובעלה בהיתר ובין אם לאו, המדובר בבניה ברכוש בשימוש משותף. המשיבה, לא יכולה היתה לבצע במחסן, ככזה, עסקאות, לא יכולה היתה למשכנו, להורישו או להעביר לצד שלישי זכויות כלשהן בו. במילים אחרות, עוצמת זכויותיה של המשיבה במחסן, ככל שיכולה היתה להותיר בידיה זכויות לאחר מכירת הדירה למשפחת רבדין, היתה נמוכה ביותר. לעומת זאת, המשיבים, כאמור, רכשו כדין את הזכויות בדירה, כשהמחסן צמוד לה. שלישית, כפי שהובא לעיל, גבתה המשיבה דמי שימוש בגין המחסן בשנים 1993 – 2002. סכום הרווח שהפיקה מן המחסן באופן זה עולה על שווי הזכות שהיתה בידיה בעת מכירת הדירה. שהרי במועד זה היתה לה, לכל היותר, ציפיה להכשרת זכויותיה במחסן. אכן, ניתן לטעון כי לו הותירה המשיבה את הזכויות בדירה בידיה, היתה זו היא שהמחסן היה נופל כפרי בשל לידיה בשנת 1998, ואולם, אפשרות זו רחוקה מן העובדות שהתבררו בבית משפט קמא. כאמור, בהינתן העובדה שהמשיבה ביקשה למכור את זכויותיה בדירה בשנת 1993, יכולה היתה המשיבה לקבל אך את שווי הזכות במחסן באותה עת, בכפוף לסיכונים ולסיכויים שבאותו מועד.

11. אף אם טעינו במסקנתנו זו ויש לראות במשיבים כמי שזכו בהתעשרות מידי המשיבה שלא על פי זכות שבדין, אנו סבורים כי בנסיבות העניין שלפנינו מתקיים האמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, המאפשר לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, "אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות כעושות את ההשבה בלתי צודקת" (ראה: ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד
צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735, בעמ' 752-753 (2005)). באיזון הכולל של האינטרסים, איננו רואים להעדיף את המשיבה על פני המשיבים, במיוחד בשים לב לכך, שכפי שנקבע לעיל, לא נגרם לה כל "חסרון", שהרי גבתה דמי שימוש בגין המחסן, שסכומם הכולל עולה על שווי הזכויות בו בעת מכירת הדירה.

12. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לקבל את ערעורו של המערער, כאמור בסעיף 7 לעיל, ולדחות אותו בכל הנוגע לחיובים בפיצוי בגין עוגמת נפש והשבת הוצאות ושכר טרחה. חיובים אלה יישארו על כנם, כפי שקבעה הערכאה הראשונה. אשר לערעורם של המשיבים, ערעור זה מתקבל במלואו, וחיובם על פי פסק הדין של הערכאה הראשונה – מתבטל.

בפסק הדין של בית משפט קמא נקבעו גם חיובים בשכר טרחה והוצאות. אך מובן כי קבלת ערעורם של המשיבים משמעה גם ביטול חיובם בהוצאות בערכאה הראשונה. אשר לחיובו של המערער, אין אנו רואים להתערב בחיוב בשכר טרחת עורך דין והוצאות שהוטל עליו. עם זאת, אנו רואים לתקן את מועד החיוב בהפרשי הצמדה וריבית ולקבוע אותו מיום פסק הדין (22.10.06) עד למועד הפירעון (לפי סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961).

13. אשר לשכר טרחת עורך דין בערעורים, החלטנו לחייב את המשיבה לשאת בשכר טרחת ב"כ המשיבים בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ (בשתי הערכאות), וכן לחייב את המערער לשאת בשכר טרחת ב"כ המשיבים בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. שני החיובים נכונים להיום. מעבר לכך, איננו עושים צו להוצאות בין יתר בעלי הדין.

ניתן היום י"ב בשבט, תשס"ז (31 בינואר 2007) בהיעדר.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

משה רביד
, שופט

אורית אפעל-גבאי
, שופטת

אהרן פרקש
, שופט









עא בית משפט מחוזי 9569/06 אהרון גבע, עו"ד נ' שושנה אליהו, אופירה זילברמן, מנחם זילברמן (פורסם ב-ֽ 31/01/2007)