פסקי דין על בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה | פסקי דין על א.פ.ן סחר בינלאומי | פסקי דין על אביב אריה | פסקי דין על אביב גרשון |

15142/05 א     11/02/2007




א 15142/05 בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה נ' א.פ.ן סחר בינלאומי בע"מ, אביב אריה, אביב גרשון




9
בתי המשפט
א 015142/05
בית משפט השלום תל אביב-יפו
11/02/2007
תאריך:
כב' השופט חגי ברנר

בפני
:
התובע;

בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה

בעניין:

נ ג ד
הנתבעים;
1 . א.פ.ן סחר בינלאומי בע"מ

2 . אביב אריה

3 . אביב גרשון
פסק דין
מבוא

1. בפני
י תביעתו של בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק") נגד הנתבע 3, גרשון אביב (להלן: "גרשון") לתשלום חוב בסך של 1,984,570 ₪. התביעה הוגשה גם נגד נתבעים 1 ו- 2, אך נגדם ניתן

פסק דין
לאחר שבקשתם למתן רשות להתגונן נדחתה. החוב הנתבע הוא חובה של הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), שהצטבר בחשבונה בבנק. התביעה הוגשה נגד גרשון מכח ערבותו לחובות החברה, ערבות שניתנה ביום 6.12.1984.

2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. גרשון קיבל רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה, ולפיה, הבנק שחרר אותו מערבותו עוד בשנת 1990.

3. בהחלטתי מיום 16.11.2005 הוריתי על שינוי סדר הבאת הראיות כך שגרשון יפתח בהבאת ראיותיו. טעמו של דבר הוא שטענת ההגנה היחידה של גרשון, אשר בגינה ניתנה לו רשות להגן, היא מסוג של הודאה והדחה. המשמעות היא שנטל השכנוע עבר אל שכמו של גרשון, ומכאן שאם בסופו של יום יוותרו כפות המאזנים מעויינות- יזכה הבנק בתביעתו:

"לסיטואציה של "הודאה והדחה" - המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה - יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא, כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעויינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה (השוו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320)."

רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב פ"ד נה(5), 193 ,עמ' 194-195

טענותיו של גרשון

4. גרשון הוא בעל מניות ודירקטור של החברה. אין חולק כי גרשון ואחיו, הנתבע 2, אריה אביב (להלן: "אריה") ערבו לחובותיה של החברה ביום 6.12.1984. גרשון טוען להגנתו כי הבנק ויתר באופן מפורש על ערבותם, בשנת 1990, עת חתמה החברה על איגרת חוב לפיו יצרה שעבוד צף לטובת הבנק על כלל נכסיה. הואיל ויצירת השעבוד הצף הקשתה על קבלת אשראי מבנקים אחרים, דרשו גרשון ואריה וכן אביהם המנוח, יוסף אביב ז"ל (להלן: "יוסף") כי הבנק יבטל את ערבותם. הבנק נעתר לדרישה זו ומסר לערבים מכתב הפוטר אותם מערבותם. המכתב אבד, שכן החברה שינתה את כתובתה מספר פעמים מאז.

גרשון מפנה למכתב ששלח יוסף ז"ל לבנק ביום 29.6.1998 ובו הזכיר השולח לבנק כי הערבות בוטלה עוד בשנת 1991. הבנק לא השיב על מכתב זה ומכאן, כך טוען גרשון, שהסכים לאמור בו. גרשון מציין עוד כי בשנת 1990 שינה הבנק את תנאי ניהול החשבון מבלי שיבקש להחתימו על ערבות לתנאי הניהול החדשים. גרשון מוסיף ומציין כי הבנק מעולם לא הודיע לו שהוא ערב לחשבון החברה, כנדרש לפי הוראות המפקח על הבנקים, מה שמלמד כי הערבות אכן בוטלה.

טענות הבנק

5. הבנק טוען כי מעולם לא שחרר את גרשון ואת אריה מערבותם לחובות החברה, ולא בכדי אין ברשותו של גרשון מכתב שחרור. אין בתיקי החברה בבנק מכתב הפוטר את האחים מערבותם, וברישומי המחשב של הבנק הם רשומים כערבים עד עצם היום הזה.

הבנק מוסיף וטוען כי מתן השעבוד השוטף בשנת 1990 לא הצדיק שחרור של הערבים מערבותם שכן דבר שכיח הוא מתן בטחונות בדמות שעבוד צף בנוסף לערבויות אישיות ולא במקומן.

הבנק מציג מזכר הבנות מיום 3.10.2004 עליו חתם אריה בשמה של החברה, וכן הסכם מיום 7.12.2004. בשני מסמכים אלה נזכר באופן מפורש קיומן של ערבויות לטובת הבנק, מה שמלמד כי אריה לא כפר בקיומן של הערבויות, לרבות ערבותו של גרשון.

הבנק מוסיף ומציין כי בכל המפגשים בין מנהל הסניף לבין גרשון ואריה, לא העלו הנתבעים בדל של טענה בענין תוקפה של ערבותם לחובות החברה.

הבנק מאשר כי יוסף ז"ל אכן שוחרר מערבותו, בשנת 1998 ולא בשנת 1990, אך זאת מפאת גילו המתקדם ולפנים משורת הדין, לנוכח העובדה שבעת השחרור מי שניהל את החברה בפועל היו גרשון ואריה.

דיון

6. טענתו של גרשון לפיה הבנק שחרר אותו ואת אחיו מערבותם עוד בשנת 1990, אינה עולה בקנה אחד עם שני מסמכים עליהם חתם אחיו אריה.

המסמך האחד הוא "מזכר הבנות מותנה באישור בנק מרכנתיל" מיום 3.10.2004, נספח ג' לתצהיר הבנק. מסמך זה נחתם על ידי החברה, באמצעות אריה, במסגרת נסיון להסדיר את פרעון החוב בטרם הוגשה התביעה (להלן: "מזכר ההבנות").

בס' 7 למזכר ההבנות נכתב כי "כל הבטחונות והערבויות שנחתמו לטובת חוב אפ"נ [החברה- ח.ב.] לבנק יוותרו על כנם וימשיכו להבטיח את החוב ואת ההסדר".

בס' 12 למזכר ההבנות נכתב כי "הבנק יגיש תביעה נגד אפ"נ והערבים לחובותיה ויקבל

פסק דין
על מלוא סכום התביעה נגדם".

הואיל ואין ערבים נוספים לחובותיה של החברה זולת אריה וגרשון, ברי כי הערבויות אליהן מתייחס מזכר ההבנות הן הערבויות של גרשון ואריה.

העובדה שאריה חתם על המזכר, אמנם בשמה של החברה ולא בשמו שלו, מלמדת כי אריה ידע היטב שהערבויות שלו ושל גרשון שרירות וקיימות גם בשנת 2004. אכן, חתימתו של אריה אינה יכולה לחייב את גרשון, אך אין עסקינן בתביעה לאכיפת מזכר ההבנות, אלא בראיה נסיבתית לכך שבטרם הוגשה התביעה, לא היתה לאריה כל טענה בענין פקיעתן של הערבויות. ואם לאריה לא היתה כל טענה, הרי שמן הסתם גם לגרשון לא היתה כל טענה, שכן מדובר בערבות אחת שנחתמה הן על ידי יוסף ז"ל, הן על ידי גרשון והן על ידי אריה. טענתו של גרשון בדבר ביטול הערבויות בשנת 1990 אינה מבחינה בין ערבותו שלו לבין ערבותו של אריה. לדידו, הבנק ביטל את שלושת הערבויות בהינף אחד עובר לעשיית השעבוד הצף בשנת 1990. מכאן, שבנפול הטענה בדבר ביטול הערבות של אריה, גם הטענה בדבר ביטול ערבותו של גרשון נופלת עימה.

7. המסמך השני עליו חתם אריה הוא מסמך המכונה "הסכם" מיום 7.12.2004. מסמך זה תומך אף יותר בגרסתו של הבנק. אמנם, המסמך אינו מחייב לא את הבנק ולא את גרשון, משום ששניהם לא חתמו עליו, אלא רק אריה והחברה, אך מסמך זה מלמד כי גם אריה וגם החברה הודו בתוקפן המחייב של הערבויות האישיות. בכותרת ההסכם מוגדרים גם אריה וגם גרשון בתור "חייבים". זאת ועוד, במבוא להסכם נאמר כי "הואיל וביום 6.12.84 חתמו אביב אריה
ואביב גרשון
על כתב ערבות להבטחת כל חובות אפ"נ [החברה - ח.ב.] כלפי הבנק ללא הגבלה בסכום ...". בס' 1.1 נרשם כי החייבים, קרי, החברה, אריה וגרשון, מאשרים "כי אין להם טענות ותביעות מאיזה סוג או מין שהוא כלפי הבנק או מי מעובדיו או מי מהבאים מכוחו או מטעמו בכל הנוגע לסכום החוב לבטחונות, לכתב הערבות ...".

מסמך זה הוא ראיה מכרעת לכך שבשנת 2004, 14 שנה לאחר שהבנק ביטל כביכול את ערבותם של אריה וגרשון, הודה אריה בתוקפה המלא של הערבות עליה חתמו הוא וגרשון. ושוב, חתימה זו אינה מחייבת את גרשון, שלא חתם על המסמך, אך היא מהווה ראיה נסיבתית לכך שהערבות המדוברת היתה שרירה וקיימת לדעתו של אריה. מסמך זה אינו עולה בקנה אחד עם טענתו של גרשון בדבר ביטול הערבות, שכן אם כך היה הדבר, לא היתה כל סיבה שבעולם שאחיו אריה יודה בתוקפן המלא של הערבויות.

8. גרשון מנסה לבסס את טיעונו על המכתב ששלח יוסף ז"ל לבנק ביום 29.6.1998 (נספח ב' לתצהירו). במכתב זה כותב יוסף ז"ל כי בשנת 1991 ביטל את ערבותו, וכמו כן ברצונו להודיע שמפאת היותו בן 86, אין הוא יכול לעמוד בכל ערבות שהיא. מכתב זה אינו מועיל לגרשון. נהפוך הוא. המכתב מוכיח כי הבנק שלח גם שלח הודעות לערבים, והא ראיה, יוסף ז"ל מציין כי מכתבו נשלח "בתשובה להודעתכם על ערבות לחברת א.פ.נ. מתאריך 2/88 [ככל הנראה הכוונה לחודש 2/98- ח.ב.]". סביר מאוד להניח כי כשם שיוסף ז"ל קיבל בחודש פברואר 1998 הודעה מהבנק בדבר קיומה של ערבותו, כך גם קיבל גרשון הודעה דומה, שכן ההודעות לערבים נשלחות באותו מועד (עדותו של אלי ספטון, בע' 15 לפרוטוקול).

זאת ועוד, המכתב נכתב בגוף ראשון: יוסף ז"ל טוען כי ביטל את ערבותו. אין כל טענה לגבי ביטול ערבותם של גרשון ואריה.

כמו כן, אין במכתב כל טענה כאילו הבנק הסכים לביטול הערבות, אלא הטענה היא שיוסף ז"ל הודיע חד צדדית על ביטול הערבות. ברור שהודעה חד צדדית אין כוחה יפה לבטל את הערבות בגין חיובים שכבר נוצרו קודם לביטול.

יצויין כי אלי ספטון, מנהל הסניף שהעיד מטעם הבנק, אישר כי הבנק אכן שחרר את יוסף ז"ל מערבותו, בהתחשב בגילו המבוגר (87 שנה), אך השחרור נעשה רק בשנת 1998, ולא בשנת 1991, והדבר בוצע באופן פורמלי ובאישור ועדת האשראי של הבנק (ע' 14 לפרוטוקול). השחרור נעשה "לא בגלל המכתב אלא בגלל הגיל" (ע' 16 לפרוטוקול).

העובדה שהבנק לא טרח להשיב על מכתבו של יוסף ז"ל אינה משמעותית, משום שהבנק החליט ממילא בשנת 1998 לפטור את יוסף ז"ל מערבותו, כך שלא היה כל טעם מבחינתו של הבנק להכנס לויכוח עם יוסף ז"ל בשאלה האם ניתנה אכן הודעת ביטול מצידו בשנת 1991, והאם הודעה זו היתה מקובלת על הבנק.

9. גרשון טוען כי הבנק לא שלח כל השנים הודעות בדבר קיומה של ערבותו. גרשון טוען כי בכך הפר הבנק את הוראות המפקח על הבנקים. על כך השיב אלי ספטון, מנהל סניף תל אביב של הבנק והמצהיר מטעמו, כי במרוצת השנים האחרונות נשלחו הודעות לגרשון ולאריה כחלק אינטגרלי מנוהלי העבודה בבנק. אלו הן הודעות ממוחשבות ולכן אין לבנק העתק מהן.

אין בידי לקבל את טענותיו של גרשון. הנוהל אליו הוא מפנה נקבע בחודש דצמבר 2002. על כן, גם אם אניח לטובתו כי הבנק לא שלח אליו הודעות בדבר ערבותו, ברור כי הבנק לא יכול היה לצפות מראש כי זה יהיה הנוהל, וממילא אין למצוא פגם בכך שלא פעל על פי נוהל שבא לעולם רק מאוחר יותר. גרשון מפנה אמנם להוראת המעבר של הנוהל הקובעת כי הנוהל חל גם על ערבויות שנחתמו לפני כניסת הנוהל לתוקף, אך ברי כי הכוונה היא שמכאן ואילך חייב הבנק לפעול על פי הנוהל גם לגבי ערבויות שנחתמו קודם לכן. אין הכוונה להפוך בדיעבד התנהגות חוקית של הבנק, להתנהגות שאינה חוקית.

בנוסף, אם אכן הופר הנוהל בדבר משלוח הודעות לערבים, אין בכך כדי לבטל את ערבותו של גרשון, בהיותו אחד ממנהליה ובעליה של החברה ומי שעסק בפועל יחד עם אחיו בניהול עסקיה. אין עסקינן בערב תמים צד ג' המשנה את מצבו לרעה רק משום שאינו מודע לכך שהחברה לה ערב הולכת ומסתבכת מבחינה כלכלית ואיש אינו מודיע לו על כך. ראה לענין זה את ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח נ' יהודית שפוך פ"ד מז(1), 593 ,עמ' 610-611:

"הפרת מסמך ההוראות של בנק ישראל על ידי הבנק-המערער הינו במישור היחסים שבין בנק ישראל והבנק-המערער; וצד ג', כגון המוכרים-הבעלים, אינו יכול להיבנות, כאמור, מהפרה כזו, אם היתה, אלא אם כן ההפרה היתה כה יסודית ובסיסית עד שהביאה לבטלותו ולאיונו של הסכם ההלוואה מעיקרו. בטלות כזו עשויה לנבוע מהסכם הלוואה שנכרת בחוסר סמכות, מרמה, זיוף וכיו"ב, שהרי במקרה כזה הוא ההסכם אין בו כל ממשות, הוא בבחינת יצור שלמעשה כלל לא בא לעולם. דבר אחר הוא הסכם הלוואה שנכרת בפועל ובמודע על-ידי הצדדים לו ... ברור לדעתי כי אף אם היתה הפרה של מסמך ההוראות, מצד הבנק כלפי בנק ישראל, אין ההפרה יורדת לשורש הסכם-ההלוואה שבין הבנק למקבלי ההלוואה ואינו מביא לבטלותו של הסכם זה מעיקרא."

ראה גם ה"פ (ת"א) נוף תל אביב נ' בנק דיסקונט (ס' 17 לפסק הדין שצורף כנספח ב' לסיכומי הבנק).

10. בנסיון למצוא טעם עניני שיסביר מדוע הסכים כביכול הבנק לוותר על ערבותו, טוען גרשון כי השעבוד הצף שהוטל על נכסי החברה בשנת 1990 הקשה על קבלת אשראי מבנקים אחרים, ולכן הסכים הבנק לוותר על הערבות. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת. אין כל דבר חריג בכך שבנק דורש מעת לעת מלקוחו לשפר ולהגדיל את רמת הבטחונות בחשבון. העובדה שהבנק דרש וקיבל שעבוד צף על נכסי החברה, שיקפה מן הסתם רצון כזה מצד הבנק, ואין כל סיבה שהבנק יסכים במקביל לוותר על בטוחה אחרת להבטחת החוב בחשבון. בנוסף, ויתור של הבנק על ערבות אישית של המנהלים לא היה מקל על החברה בהשגת אשראי ממקורות אחרים, שכן המנהלים יכולים לחתום כערבים הן להבטחת האשראי מהבנק והן להבטחת האשראי ממקורות מימון אחרים. על כן, לא יכול להיות כל קשר ענייני בין הויתור על הערבות לבין הרצון להקל על נטילת אשראי ממקורות אחרים.

ואכן, בפרוטוקול החברה משנת 1990, עת הוחלט ליצור את השעבוד הצף לטובת הבנק (נספח 3 לבקשת הרשות להתגונן), נאמר מפורשות כי השעבוד הצף הוא "בנוסף על כל בטחונות אחרים שנמסרו ו/או שימסרו לבנק ע"י החברה ...". משמע, היה ברור וגלוי לא רק לבנק, אלא גם לחברה, כי השעבוד הצף בא להוסיף על הבטחונות הקיימים, ולא לגרוע מהם.

11. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שאין זה מתקבל על הדעת כי מסמך כה מהותי, כמו הסכמה של הבנק לוותר על ערבות אישית של מנהלים, יאבד למנהלים רק בשל שינוי כתובתה של החברה. אין גם כל הגיון שויתור כזה, לו אכן היה נעשה, לא היה מעודכן בספרי הבנק. למעשה, אין בידיו של גרשון כל ראיה חיצונית לביסוס גרסתו.

12. בנוסף, מהימנה עליי עדותו של מנהל הסניף אלי ספטון, לפיה "אני במשך לפחות 8 שנים עד 10 שנים ניהלתי את החשבון שלהם ואת הסניף והם היו לקוחות שלי ובמשך התקופה הזו הועלתה הערבות שלהם שזה מטעמם בטחון ותמיד העלו את זה כשווה כסף, שיש להם בטחונות נוספים מעבר לשיקים שזה גם הערבות שלהם וגם שעבוד שוטף." (ע' 14 לפרוטוקול).

וכן:

"ברישומי הבנק בדו"ח האובליגו רשום שהם ערבים ..." (ע' 15 לפרוטוקול)

מכאן שלא רק שגרשון ואריה לא כפרו מעולם בתוקפה של ערבותם, אלא שהם אף עשו שימוש בקיומה של הערבות במגעים מול הבנק כדי להראות שיש בחשבון החברה בטחונות מספיקים.

13. גם המנעותו של גרשון לזמן לעדות את אחיו אריה, על מנת שיאשר ויאשש את הטענה בדבר ביטולה של הערבות עוד בשנת 1990- פועלת לחובתו. נזכיר גם כי אריה הוא שחתם בשנת 2004 על שני מסמכים העומדים בניגוד לטענתו של גרשון ואשר יש בהם משום הודאה מפורשת בתוקפן המלא של הערבויות. כידוע, בעל דין שנמנע מלהביא עד שיכול לתמוך בגרסתו, הדבר מתפרש לחובתו (ראה ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח פ"ד נ(1), 499 ,עמ' 510-511). על כן, נפסק כי:

"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391)."

(ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1), 539 ,עמ' 551-552).

14. גם העובדה שהבנק לא "רענן" את ערבותו של גרשון למרות שינוי התנאים של ניהול החשבון, אינה גורעת מתוקפה של הערבות. אין חולק כי התביעה הנוכחית הוגשה בגין חוב שהצטבר בחשבון הבנק של החברה, ולצורך כך בדיוק חתם גרשון על ערבותו בשנת 1984. אין עסקינן בתביעה המתבססת על תנאי כזה או אחר שהוסף במסגרת תנאי הניהול החדשים של החשבון, אלא בתביעה רגילה בגין חוב שלא נפרע.

15. מן המקובץ לעיל עולה כי לא רק שלא עלה בידיו של גרשון להוכיח כי ערבותו אכן בוטלה, כמתחייב מהעברת נטל השכנוע אל שכמו, אלא שניתן אף לקבוע באופן פוזיטיבי כי כלל נסיבות הענין מלמד שהערבות לא בוטלה מעולם, אלא היא שרירה וקיימת עד עצם היום הזה.

16. אשר על כן, התביעה נגד גרשון מתקבלת. גרשון ישלם לבנק סך של 1,984,570 ₪, בתוספת ריבית כמבוקש בס' 14 לכתב התביעה, מיום 19.1.2005 ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף ישלם גרשון לבנק את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

17. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ז (11 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.
חגי ברנר
, שופט








א בית משפט שלום 15142/05 בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה נ' א.פ.ן סחר בינלאומי בע"מ, אביב אריה, אביב גרשון (פורסם ב-ֽ 11/02/2007)