פסקי דין על אבו ליל סלימאן | פסקי דין על מ.מ. עין מאהל

2221/05 עב     14/02/2007




עב 2221/05 אבו ליל סלימאן נ' מ.מ. עין מאהל




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
עב 002221/05


בפני
:
כב' השופטת שפר ורד
- שופטת ראשית
נציג ציבור (עובדים): מר סאלח סאלחה
נציג ציבור (מעבידים): מר טוביה לוי

14/02/2007



בעניין:
אבו ליל סלימאן



ע"י ב"כ עו"ד
עואודה עלא

התובע


נ ג ד



מ.מ. עין מאהל



ע"י ב"כ עו"ד
דהאמשה ג'מאל

הנתבעת


פסק דין


1. התובע הוא גימלאי, המקבל את קצבת הפרישה שלו מהנתבעת הן בגין שנות עבודתו במשרד החינוך והן בגין התקופה הקצרה בה כיהן כסגן ראש המועצה בנתבעת, שבסיומה פרש לגימלאות.
עניינה של התביעה שבפני
נו הוא בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין קיצבת הפרישה שהועברה באיחור לתובע, וכן בבקשה לחייב את הנתבעת לשלם לתובע תשלומים להם היה זכאי, לטענתו, בגין "החזר שיחות טלפון" בצירוף פיצויי הלנה.
כמו כן עתר התובע למתן

פסק דין
הצהרתי ו/או צו עשה, לפיו יורה בית הדין למדינה להעביר את הגמלה לה הוא זכאי בגין תקופת עבודתו בשירותה ואותה היא מעבירה לנתבעת, ישירות לידיו של התובע.

2. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א. התובע עבד כמורה בבית הספר יסודי ב' בכפר עין מאהל, החל מספטמבר 71' ועד נובמבר 92'.
ב. ביום ה- 17.12.93 התמנה התובע לסגן ראש המועצה המקומית עין מאהל וביום 25.11.93 פרש לפנסיה מוקדמת.
ג. קצבתו של התובע מורכבת משיעור של 92.5% ממשרד החינוך ומשיעור של 7.5% מהנתבעת.
ד. הצדדים הגישו לבית הדין טבלה מוסכמת ובה פירוט התשלומים שהועברו לתובע באיחור בדרך של העברה או בדרך של קיזוז מחובותיו של התובע לנתבעת עבור מים, ביוב וארנונה (להלן: "הטבלה").

3. בדיון המוקדם שנערך בפני
בית הדין הוסכם כי ככל שתיוותרנה מחלוקות משפטיות בלבד בין הצדדים, יגיש כל צד את סיכומיו ובית הדין יפסוק לפיהם.
עם הגשת הטבלה נתנו הצדדים את הסכמתם כי בית הדין לא ישמע ראיות ויפסוק בהתאם לטענות המשפטיות כפי שסוכמו על ידם.

4. פיצויי הלנת שכר

א. הצדדים נחלקו בשאלת פיצויי הלנת שכר באשר לסכומים שאין חולקכי ששולמו באיחור כמפורט בטבלה.

א-1. טענות התובע:
לטענת התובע אין להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר על אף הגישה המקילה שאותה נוקט בית הדין לעבודה.
לגרסתו, הנתבעת מקבלת במועד 92.5% מקצבתו המשולמים ממשרד האוצר בגין עבודתו במשרד החינוך. הנתבעת חבה רק בייתרת קצבתו בשיעור של 7.5% בלבד, אולם התשלום מבוצע על ידה בשלימות מכח הוראת סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז – 1977, אשר עוסק בתשלום קצבה המגיעה מגופים שונים.
בנסיבות אלו בהן עשתה הנתבעת דין לעצמה והשתמשה בכספים שהגיעו עבור התובע לצרכים אחרים, יש משום מעשי מרמה. הנתבעת קיבלה למעשה את כספו של התובע כצינור להעברתם לידיו, אך בחרה להשתמש בהם לצרכיה תוך העדפת נושים אחרים הצובאים על פתחה.
התובע הדגיש כי התנהגותה זו של הנתבעת עלולה לשוב ולהתרחש מידי חודש בחודשו, שעה שהיא זו המקבלת את הכספים היעודיים ועושה בהם כרצונה וכצרכיה.
לנוכח כל זאת על הנתבעת לחוב בפיצויי הלנה מלאים ולוּ כגורם התראה והרתעה.

א-2. טענות הנתבעת:
1. הנתבעת כפרה בחבותה לשאת בפיצויי הלנה.
טענה מקדמית אותה מעלה הנתבעת היא התיישנות בהתאם להוראות סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").
מאחר והתובע, לטענת הנתבעת, לא הוכיח כלל ועיקר את קיומה של הלנה חוזרת ונשנית של גימלתו, הרי שתקופת ההתיישנות לתביעת פיצויי הלנה היא בת שנה. התובע עתר לפיצויי הלנה לתקופה החל מדצמבר 02' ומשכך התיישנה תביעתו בגין רכיב זה התיישנות מהותית.
2. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע שימש כסגן ראש מועצה בנתבעת, אך לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו בין הנתבעת, כך שהוא אינו יכול לתבוע פיצויי הלנת שכר שעה שכלל לא היה זכאי ל"שכר עבודה" במשמעותו בחוק הגנת השכר.
מאחר ומחלוקת בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד היא בגדר חילוקי דעות שיש בהם ממש, רשאי בית הדין להשתמש בסמכותו ולבטל את פיצויי ההלנה.
3. הנתבעת ציינה את מצבה הכלכלי הקשה כנסיבה שאינה בשליטתה וכנימוק להפחתתם עד לביטולם של פיצויי ההלנה.
לגרסתה, מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות המקומיות הוא "מן המפורסמות".
4. הנתבעת טענה כי התובע נהג שלא בתום לב עת עתר בכתב התביעה לתשלום גימלתו בגין שלושה חודשים בהם לטענתו לא שולמה לו כלל, אך עיון בכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת העלה כי הכסף הועבר לידיו במלואו והתובע זנח את תביעתו זו.

ב. הכרעה:

ב-1. אשר לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.
סעיף 17א לחוק הגנת השכר, דן בנושא התיישנות התביעה לפיצויי הלנת שכר, וזו לשונו:
"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 (להלן - בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאים להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 יום.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)".
המחוקק בס"ק ב' האריך את תקופת ההתיישנות לפיצויי הלנת שכר במקרים בהם השכר הולן ולבסוף שולם (בשונה ממקרה בו הולן השכר וטרם שולם). המחוקק קבע כי אם התביעה הוגשה בטרם חלפה שנה מהמועד שבו אמור היה השכר האחרון בגינו נתבע הפיצוי להשתלם, הרי שתקופת ההתיישנות שעבורה ניתן לתבוע פיצויי הלנה עבור חודשים שקודמים לשכר האחרון מתארכת לשלש שנים, אך זאת בתנאי שבתוך שלש השנים קיימת הלנת שכר שלש פעמים רצופות במשך תקופה של שנים עשר חודש.

במקרה דידן השכר האחרון שהולן היה בספטמבר 05' והתביעה הוגשה באוקטובר 05'.
עיון בטבלה מלמד כי ההלנה הראשונה שבגינה הוגשה התביעה אירעה בחודש דצמבר 2002. מבחינת הטבלה ניתן לראות בנקל כי חלו שלש הלנות במשך שנים עשר חודשים רצופים כך שהגשת התביעה באוקטובר 05' מאפשרת לתבוע הלנת שכר עבור התקופה שמדצמבר 02', וטענת ההתיישנות נדחית.

ב-2. שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין רשות מקומית לבין סגן ראש המועצה עלתה בשורה של פסקי דין שניתנו, וההלכה שנקבעה בהם, למצער בכל הקשור לחלותן של הוראות חוק הגנת השכר, הייתה כי יש לראות בסגן ראש המועצה עובד (וראו: ע"ע (ארצי) 1010/02 מדינת ישראל, משרד הפנים – רסמי (לא פורסם, 26.9.2004); ע"ע (ארצי) ועקנין – מועצה דתית אופקים (לא פורסם, 31.12.03)).
אשר על כן אנו דוחים את טענת הנתבעת בהקשר זה וקובעים כי התובע רשאי לתבוע פיצויי בגין הלנת קיצבתו מכוח חוק הגנת השכר.
יצוין, כי לא מצאנו ממש בטענה לפיה חילוקי הדעות הנטענים אשר למעמדו של התובע כעובד בשירות הנתבעת- הינה בעלת נפקות לעניין הפחתת פיצויי ההלנה, שכן חילוקי הדעות הרלבנטיים הנם אלה הנוגעים לעצם זכאותו לתשלומים ששולמו לו באיחור, ובעניין זה לא נטען שהייתה מחלוקת.

באשר לטענה המייחסת לתובע חוסר תום הלב בכל הקשור בתביעתו לתשלום גימלתו בחודשים יולי-ספטמבר 05', איננו מוצאים בעובדה שהתובע תבע גימלה שהסתבר בדיעבד ששולמה לו - כמצדיקה הפחתת פיצויי הלנה, שכן בנסיבות העניין, כאשר דרך קבע הגימלה שולמה בעיכובים ובשיעורים ובדרכים שונות, חלקן תוך קיזוז כנגד חובות ארנונה ואחרות, ודאי שאין להלין על התובע שהתקשה להגדיר במדויק את יתרת הכספים להם היה זכאי.
עוד נפנה לכך, כי כבר נקבע בהלכה הפסוקה שעל הנסיבות לביטול או להפחתה של פיצויי הלנה להתרחש במועד שבו היה על המעביד לבצע את התשלום (דב"ע (ארצי) נג/137-3 עזבון המנוח יצחק ידידיה – בלומנפלד, פד"ע כו 557,560) ומשכך אין מקום לנימוק להפחתה או לביטול בטענה של חוסר תום לב של העובד בעת שהגיש את התביעה.

ב-3. מצב כלכלי קשה של רשות מקומית:
מצב כלכלי קשה כסיבה לאי תשלום שכר במועדו נדון בפסיקה לא אחת בהקשר לשיקול הדעת שנתן המחוקק לבית הדין בסעיף 18 לחוק הגנת השכר להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר.
כך למשל התבטא בית הדין בע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות - מימון תק-אר 2000(3), 486 ,עמ' 490:
"בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי".
מצב כלכלי קשה של רשות מקומית עלה לדיון מעמיק בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד – דהן וארגון עובדי עיריית לוד, תק-אר 2005(3) 33 (2005) – להלן: "הלכת עיריית לוד").
בהלכת עיריית לוד החליט בית הדין הארצי כי "משנמצא האור בקצה המנהרה" כלשונה של כב' השופטת ארד, בתכנית הבראה שהתגבשה ובהסכם קיבוצי שנחתם בין העובדים לבין העירייה, ניתן להפחית את פיצויי ההלנה לשיעור של 25% שנתי.

בית הדין הארצי שב ודן בסוגית פיצויי הלנת שכר במקרה של אי הפרשות לקרן השתלמות בע"ע 437/03 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מועצה מקומית כפר כנא (לא פורסם, 1.1.07) – להלן: "ע"ע 437/03", שם ערערה הקרן על גובה פיצויי ההלנה שהופחתו לריבית חשב כללי בלבד.
ונדגיש כי על אף שהמחוקק עיגן בחוק הגנת השכר הן את חובת פיצויי ההלנה לעובד ששכרו הולן והן את החובה לפצות קרן השתלמות שהכספים לא הועברו אליה במועד, ראתה הפסיקה לנכון להפריד בין השניים. אולם לענייננו יפים דבריו של בית הדין הארצי בפסק דינו זה ככל שיש בהם כדי ללמד על היחס להלנת שכר מכל סוג שהוא (לרבות קצבה) ברשויות המקומיות.

סגנית הנשיא (כתוארה אז) כבוד השופטת ברק, מנתחת בפסק הדין את התפתחותה של הגישה המתירה לבית הדין להפעיל את שיקול דעתו בכל הנוגע להפחתה או לביטול פיצויי הלנת שכר.
"בין השיקולים שעל בית הדין לקחת בחשבון הוא סוג הגוף המלין, מצבו הכלכלי, אם המצב הכלכלי קשה - מהו המקור, הנימוק, לקשיים הכלכליים, האם היה בידו של המעביד לגבור על המצב הכלכלי, האם העדיף המעביד לדאוג לכלכלתו ולצרכיו הוא על פני תשלומים לעובד או לקרנות. עלינו לבחון באיזה סוג של הלנה עסקינן. האם מדובר בהלנת שכר או בהלנת הפרשות לקופת גמל".

לאחר שהגיעה למסקנה כי מצב כלכלי קשה צריך להישקל תוך בחינת השיקולים דלעיל, מתייחסת השופטת ברק לרשויות המקומות ואומרת:
"אנו דנים במועצה מקומית. מצבן של המועצות המקומיות בימים אלו הוא בידיעתו השיפוטית של בית הדין. רבים התיקים המגיעים לפתחנו תוך שהרשויות המקומיות עושות מאמצי הבראה. על מצבן הקשה של הרשויות המקומיות עמדו השופטת נילי ארד והנשיא סטיב אדלר בפסק דינם המקיף והממצא בעניין עיריית לוד הנ"ל. הרשויות המקומיות בעזרתו של משרד הפנים עושות עתה מאמצים משותפים על מנת להתגבר על הגירעונות. יש לרשויות קושי לשלם את משכורות עובדיהם... בלקחנו בחשבון את מכלול הנסיבות, את מצבה של המועצה ואת העובדה שפיצויי הלנה ישיגו את המטרה ההפוכה של פגיעה קשה בתקציבה של המועצה, את העובדה שהמועצה מנסה להתגבר על הקשיים על מנת להתנהל כראוי וממילא ייטב גם מצבם של העובדים, את העובדה שמדובר בקרן השתלמות ברי לנו שפיצויי הלנה, הסנקציה הקשה כל כך, לא רק שלא תפתור את הבעיה אלא אך תחמירה. פיצויי ההלנה ישולמו מכספי ציבור על חשבונם של המועצה ועובדיה.
אין בכך כמובן כדי לזלזל בחומרת הפיגור בתשלומים. אך בבואנו לאזן בין האינטרסים השונים, כשמדובר במעביד שאינו מזלזל בניסיונות הבראה, אלא נהפוך הוא, עושה מאמצים להתגבר עליהם, הרי שצדק בית הדין האזורי כאשר הוא הפחית את פיצויי ההלנה".
גם כבוד הנשיא אדלר מתייחס בפסק הדין שם לעניין מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות ועל אף שחשב כי נכון הוא לחייב את הרשות המקומית בתשלום פיצויי הלנה הגבוהים מריבית חשב בגין אי ההפרשות לקרן של חלק העובד, השאיר את החלטת בית הדין האזורי על כנה תוך שהוא כותב:

"עם זאת, מצויים אנו בימים של משבר כספי עמוק בשלטון המקומי, ואנו עדים למאמציהם של כלל הגורמים הצריכים לדבר להתגבר על משבר זה ולהביא לאיזונן התקציבי של הרשויות באופן שיאפשר תשלום שכר שוטף לעובדיהן. בנסיבות חריגות אלה, ונוכח התחייבויותיהם של כל הגורמים הנוגעים בדבר למצוא פתרון לבעיה חמורה זאת, סבורני, שאין להטיל מעמסה נוספת על הקופה הציבורית בדמות פיצויי הלנה, אף שכאמור, בימים כתיקונם ראוי היה לעשות כן".

מן הכלל אל הפרט:
הנתבעת טענה כי מצבה הכלכלי הקשה נובע מעיקולים רבים שהטילו ספקים, עובדים וקבלנים על כספי הנתבעת המועברים אליה ממשרדי הממשלה. כמו כן טענה כי משרדי הממשלה התעכבו בהעברת תקציבים וכספים המיועדים לה וכי הממשלה מפלה אותה לרעה ביחס לרשויות אחרות. הנתבעת נאחזה גם במצבם הסוציו-אקונומי של תושביה, וטענה כי בגלל המיתון הכבד, בגלל האבטלה ובגלל היות המשפחות ברוכות ילדים, פחתו הכנסותיה לאין ערוך.

טענות אלה של הנתבעת לא גובו במסמכים היכולים להעיד על מצבה הנטען.
הנתבעת גם לא התייחסה להוראותיו של חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 31 והוראת שעה), התשס"ד-2004 למעט איזכורו בסיכומיה כמעיד על היות מצבה הכלכלי הקשה של הרשות "מן המפורסמות".
ההסדר שבתיקון 31 לא יחול על כל רשות מקומית אלא על "רשות מקומית בהבראה" שהיא רשות מקומית ששר הפנים אישר לגביה תכנית הבראה, מונה לה חשב מלווה והיא הודיעה לשר הפנים על רצונה שיחולו לגביה הוראותיו של הפרק שבתיקון 31 (סעיף 31ו(א) לחוק יסודות התקציב).
אין אנו באים להקל ראש במצבה של הנתבעת שהוא כאמור "בידיעתו השיפוטית של בית הדין", כדבריה של כבוד סגנית הנשיא ברק וכטענתה של הנתבעת, אך יחד עם זאת רשות מקומית אינה יכולה להלין שכר לעובד ולטעון למצב כלכלי קשה מבלי לפרוס בפני
בית הדין את התשתית העובדתית ואת המאמצים שהיא עושה בכדי לשפר ולהיטיב את מצבה. בית הדין אינו חותמת גומי, אך נכון הדבר כלפיי שני הכיוונים, וכמו שבית הדין רשאי לעשות שימוש במצב כלכלי קשה כדי להפחית את פיצויי ההלנה, כך הוא אינו מחויב לקבל טענה זו הנטענת באופן סתמי ולהפחית או לבטל את פיצויי ההלנה.

וכך ביטאה זאת כבוד השופטת נילי ארד בע"ע 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ – המועצה המקומית יאנוח ג'ת (לא פורסם, 8.11.2005) - להלן: "ע"ע 1529/04"), בהתייחסה לטענות היועץ המשפטי בעניין מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות המקומיות:

"אף אין אנו מקבלים כלל ועיקר את טענותיו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיהן המשבר התקציבי בו שרויות הרשויות מהווה שינוי נסיבות המצדיק הפחתת פיצוי הלנה מיוזמת בית הדין. אכן, אין אנו נעולים במגדלי שן ובית הדין בקרב עמו יושב. אולם, לא 'ידיעת דיינים' היא המנחה אותנו, כהצעת היועץ בטיעוניו. חובת הצדדים להליך להשמיע טענותיהם, להוכיחן ולבססן, היא מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית בקיום ההליך המשפטי ועשיית הצדק במסגרתו. לפיכך, אף לא ישים עצמו בית הדין לפה לצד שלא טרח לטעון להגנתו, ולא יפטור את הצד 'הנעלם' מתשלום חוב על פי דין" (ההדגשה אינן במקור).
וראוי לעיין בע"ע 437/03 הנ"ל, שם מציינת כבוד השופטת ברק כי: "על מצבה של המועצה למדנו מטענות המועצה, היועץ המשפטי לממשלה ודברי גזבר המועצה מר באסם חכרוש בפני
נו. עולה מהמקובץ כי המועצה סובלת מגירעונות של מעל 50 מליון שקל חדש. משרד הפנים הורה לה להיכנס לתהליכי הבראה. מונה למועצה חשב מלווה המבצע בדיקה חשבונאית מקיפה. המטרה של המועצה היא להגיע להסכמי פשרה דוגמת ההסכם אליו הגיעו הצדדים בפני
נו בהליך הקודם ובכך להתגבר על המצוקה הכספית".
והארכנו בתיאור הפרטים כדי לסבר את האוזן בתשתית העובדתית הראויה המניחה את הבסיס לשיקול דעתו של בית הדין בקובעו את שיעור פיצויי הלנת השכר, בסיס שכאמור חסר לנו ולא הונח לפנינו על ידי הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי מאחר והנתבעת לא עיגנה את טיעוניה במסמכים היכולים לספק פרטים ולצייר תמונה מדויקת על מצבה הקשה ועל נסיונותיה לחלץ את עצמה מבור תחתיות זה בו היא נתונה, כמו גם אי הנחת שבית הדין חש ממצב בו הנתבעת עושה שימוש בכספים המועברים אליה במועד והמיועדים לתובע, מוצאים אנו לנכון להפחית מפיצויי ההלנה שנושא שכרו של התובע שלא שולם כדי שיעור כולל של 50% שנתי בלבד.



5. התביעה לתוספת תשלום בגין שיחות טלפון

א. התובע עתר לקבלת תוספת תשלום בגין שיחות טלפון לתקופה שבין 1.3.96 ועד 31.3.05.
לטענתו, בהתאם להחלטת הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו)(שיחותטלפון),התשמ"ב-1982 (להלן: החלטת הרשויות המקומיות"), הוא זכאי היה לקבל סך של 500 ₪ ברוטו לחודש כהשתתפות בהוצאות טלפון, כשבפועל שולם לו סך של 54 ₪ ברוטו בלבד.
כמו כן הוא טען כי בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 1.6.01, הוא זכאי היה לקבל סך של 125 ₪ נטו בגין רכיב זה אך בפועל שולם לו מני אז סך של 35.1 ₪ בלבד.

הנתבעת טענה להתיישנות בכל הקשור לתקופה שקדמה ל-26.10.98.
באשר לייתרת התקופה השיבה הנתבעת כי אין בהוראת המנכ"ל כדי לחייבה, ולחילופין, אם מסתמכים על הוראות חוזר מנכ"ל הרי שחוזר מנכ"ל ממאי 2004 אסר על הנתבעת לשלם החזרים לתקופה הקודמת לשנה שבה היא נדרשת לתשלום.
טענה חלופית אחרת מטעמה, היא כי על התובע לדווח על השיחות שביצע מטלפון פרטי לצורך מילוי תפקידו הציבורי ומשלא הציג התובע דיווח זה, לא יוכל לתבוע את ההחזר.

ב. בדיקה של נספח ה' לכתב התביעה (הוא נספח ד' לסיכומי התובע) - "תנאים נילווים לנבחרים בגימלאות" - מלמדת כי המספרים שנכתבו בטבלה המופיעה בו מתייחסים ל"מספר פעימות המונה המירבי" ולא לש"ח.
אין לנו אלא להניח כי התובע טעה בתום לב ועתר לקבל את ההפרש הכספי בין 500 ₪ ל-54 ₪, הוא הסכום ששולם לו, תוך שהוא לא מבחין שעסקינן בפעימות מונה. משכך ומשלא נטען כי סך של 54 ₪ אינו שווה ערך ל-500 פעימות מונה דאז, אנו דוחים את התביעה בכל הקשור לתקופה שקודם ל-1.6.01, אז נכנסו לתוקפן הנחיות המנכ"ל שקבעו את ההחזרים בש"ח.
לאור זאת מתייתר הדיון בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.

התקופה שבין 1.6.01 – 31.3.05:
הנתבעת טענה כי אין בהוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים כדי לחייבה.
איננו סבורים כך.
סעיף 35ב לפקודת המועצות המקומיות (בדומה לסעיף 129 לפקודת העיריות) דן במשכורת ראש הרשות וסגניו, וקובע:
"(א) ראש מועצה מקומית וסגן ראש מועצה מקומית שנבחרו לפי חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש רשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975, או ראש מועצה אזורית שנבחר לפי חוק המועצות האזוריות (בחירת ראש המועצה), התשמ"ח-1989 (להלן בסעיף זה - ראש מועצה אזורית), וכן סגן ראש מועצה אזורית נבחרת, רשאים לקבל שכר ותנאי שירות מקופת המועצה בכפוף לאישור השר ובהתאם לתנאים ולשיעורים שקבע;
...
(ה) בסעיף זה, "שכר ותנאי שירות" - שכר, תנאי פרישה וגמלאות, וכן כל הטבות כספיות אחרות הקשורות למילוי תפקידו של ראש המועצה או סגנו".

הנה כי כן, קביעת תנאי הפרישה והגימלאות נתונות לאישורו של השר ובהתאם לתנאים ולשיעורים שקבע.
הוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים כוללות את כל הוראות החוק ואת ההנחיות והנהלים שקובע משרד הפנים בהתאם לסמכות שהוענקה לו בפקודות.
טענה כנגד אצילת סמכותו של שר הפנים למנכ"ל משרדו, נטענה בבג"ץ 571/98 המועצה המקומית כפר כנא נ' שר הפנים, פ"ד נב 113 (1998), ונדחתה, כדבריו של כבוד השופט זמיר:
"הטענה הראשונה של העותרים היא שהשר לא היה רשאי לאצול את סמכותו, לעניין אישור השכר של סגני ראש רשות, אל מנכ"ל המשרד. אולם, השר אצל סמכות זאת לפני שנים רבות, ותמוה אף בלתי ראוי הוא, שטענה כזאת מושמעת מפי אנשים המצויים בענייני השלטון המקומי, כיום הזה. זאת ועוד: לכאורה האצילה כשרה ותקפה, ולא שמענו טעם טוב שיש בו כדי לפסול אצילה זאת".
משכך, אנו מוצאים כי יש להוראות חוזרי מנכ"ל משרד הפנים תוקף משפטי מחייב.

יחד עם זאת, מצאנו כי הוראות משרד הפנים אכן השתנו, כטענת הנתבעת, בחוזר מנכ"ל משרד הפנים ממאי 2004 וכי:
"7. הגימלאים אינם זכאים להחזרים עבור תקופות קודמות רטרואקטיבית אלא על השנה השוטפת".

אנו סבורים כי על אף הנחיה זו של השר, לא ניתן לשלול מהתובע את זכותו לקבל החזרים בגין התקופה החל מ-1.6.01, ונטעים דברינו.

סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") קובע:
"לראש רשות ולשאיריו ישולמו, מקופת הרשות המקומית, גמלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת, והיא רשאית להסמיך לכך ועדה מועדותיה; תחילתה של ההחלטה הראשונה לפי סעיף זה היא מיום תחילת חוק זה".
ואכן הכנסת עשתה שימוש בסמכותה וועדת העבודה והרווחה שלה גיבשה החלטות בכל הקשור לנושא הגימלאות, כפי שפורסם בהחלטות הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977 (פורסם ביום 29.4.77).
בשנת 1982 קיבלה ועדת העבודה החלטה נוספת באשר לזכאות הגימלאים נבחרי הרשות המקומית להחזר בגין שיחות טלפון ופרסמה אותה כדין.

אל מול סמכות זו של הכנסת לקבוע גימלאות ותשלומים אחרים לראש רשות ולסגנו, נתן המחוקק סמכות לשר הפנים, כפי שהובא לעיל, בסעיף 35ב לפקודת המועצות המקומיות, ולפיה שר הפנים יקבע תנאים ושיעורים שבהם יקבלו הנבחרים, הן בפועלם והן בצאתם לגימלאות, שכר ותנאי שירות.

הנה כי כן, שאלה של ממש בפני
נו:
האם ניתן לראות בהוראת השיהוי של שר הפנים בחוזר מנכ"ל, הוראה מחייבת הניתנת ליישום מכח סמכותו בפקודה לקבוע תנאים שבהם יקבל הנבחר הגימלאי את תנאי פרישתו, או שמא הסמכות בעניין בהתאם לחוק נתונה לוועדה מוועדות הכנסת, שהיא זו שאמונה על קבלת ההחלטות בעניין גימלאות ותשלומים אחרים, והיא לא סייגה את זכאות הגימלאי לתבוע החזרים לתקופה ספציפית.

לשאלה זו פתרון אחד שאליו ניתן להגיע, לדעתנו, בדרכים מספר.

הדרך אחת היא באמצעות היקש מחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים"), הקובע בסעיף 23 שבו:
"היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד".
הפסיקה כבר קבעה כי מדובר על הוראות חופפות ולא על הוראות סותרות. דהיינו, מקום בו ניתנת זכות לעובד, אלא ששיעורה או הגדרתה בהסכם קיבוצי אחד מיטיבה עם העובד יותר מאשר הוראה דומה בהסכם קיבוצי אחר, תינתן לעובד הזכות המיטיבה עמו.
בהולכנו בדרך דומה לעניין ההוראות החופפות שהעניקו סמכות לשר הפנים מחד ולכנסת מאידך, אנו נבחר בהוראה המיטיבה עם העובד, הווה אומר, ההוראה שמעניקה לתובע את הזכות לקבל את החזרי שיחות הטלפון ללא הנחיית השיהוי שנקבע בחוזר מנכ"ל מאי 2004.
ונצטט את שהביע לעניין זה בית המשפט העליון מפי השופט אגרנט בקובעו כי:
"רשאי גם רשאי בית המשפט ליתן דעתו על נסיבות חיצוניות, לחקור בתולדות החוק, ולעשות היקשים והשוואות בין חוקים שונים in pari materia מתוך מאמץ לגלות את הכוונה הצפונה בקביעותיו לצורך הפירוש שיש לפרש קביעות אלו" (ע"א 561/65 עיריית חדרה נ' קולנוע בן זוהר בע"מ, פ"ד כ(2) 612 (1966)).

נקודת מוצא אחרת המובילה אלי אותה מסקנה, נמצאת בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע:
"הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה".

המחוקק קבע כי ההסמכה שניתנת הן לעניין התקנת תקנות והן לעניין מתן הוראות מנהליות, משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן או לבטלן, אך דיוק בלשון הסעיף מלמדת כי זה צריך להיעשות "בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה".
הווה אומר: אין בידיו של שר הפנים לשנות את התקנות שנקבעו על ידי גוף מנהלי אחר (דוגמת ועדת העבודה והרווחה של הכנסת), אלא יש לשנות או לבטל תקנה שניתנה, בדרך בה היא ניתנה. הייתה רוצה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת לשנות את החלטתה בעניין החזר שיחות טלפון לגימלאים נבחרים או לתקנה או להגבילה – רשאית הייתה לעשות כן באותה דרך בה הודיעה עליה מלכתחילה, ואין בסמכות שר הפנים ליתן הנחיה המגבילה תקנה שהיא לא פועל יוצא של סמכותו.
למעלה מן הצורך יוער, כי אף לוּ היינו סבורים שיש לשר הפנים סמכות לעשות כן, עדיין אין בכך כדי ליתן תוקף לתניה המגבילה שקבע שר הפנים באמצעות מנכ"ל משרדו, שהרי יש כאן פגיעה בזכות מוקנית וככזו קיימת חזקה העומדת לימין התובע ולפיה אין תוקף להוראה הפוגעת בזכויות מוקנות (וראו רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' גלעד דוקטורי (לא פורסם, 20.6.05)). אמנם חזקה זו ניתנת להפרכה אך לא כך נעשה במקרה דידן, עת לא הוצגה דעתו של משרד הפנים במחלוקת בין הצדדים.

העולה מכל האמור לעיל הוא כי אנו מקבלים את טענת התובע ולפיה הוא היה זכאי לקבל החל מיום 1.6.01 ועד ליום 31.3.05 מידי חודש בחודשו סך של 125 ₪ בגין החזר הוצאות טלפון.
בהתאם להנחיות המנהליות סך זה מגולם על ידי הרשות המקומית כך שאכן סך זה הוא נטו לתשלום.
נציין, כי הפניית הנתבעת לסעיף 8 לחוזר המנכ"ל אינו רלוונטי למקרה מושא התביעה מאחר והתובע החל את כהונתו הרבה קודם ליום ה- 8.11.98, אליו מתייחסת הוראת הסעיף.
החלטת הרשויות המקומיות התלתה את החזר הוצאות הטלפון בפעימות המונה שבצעו הנבחרים בפועל מביתם, אך בהנחיות מנכ"ל משרד הפנים, המיטיבות בנקודה זו עם הנבחרים, נקבע כי ההחזרים עבור שיחות הטלפון ייעשו במישרין על ידי הרשות המקומית ללא צורך בהצגת חשבוניות על ידי הזכאי ולפי המכסות שנקבעו בסעיף 2, הוא הסעיף המקנה לתובע סך של 125 ₪ כהשתתפות בהוצאות הטלפון שלו.

תשלום בגין השתתפות בהוצאות טלפון אינו חלק מרכיבי היסוד של הקיצבה אלא הוא זכות נילווית לה וככזו אין הוא רכיב המזכה בפיצויי הלנת שכר.

אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 4135 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מידי חודש בחודשו החל מיום 1.6.01 ועד ליום 31.3.05.
התובע צירף לכתב התביעה טבלה ובה החישוב האמור, ולפיה על הנתבעת לשלם סך של 4748 ₪ הכולל את הפרשי ההצמדה והריבית. בהעדר התנגדות של הנתבעת לתחשיב האמור אנו מקבלים אותו וקובעים כי על הנתבעת לשלם סך זה.

6. התביעה למתן

פסק דין
הצהרתי ו/או צו עשה

התובע עתר בפני
נו ל

פסק דין
הצהרתי ו/או למתן צו עשה שיחייב את משרד האוצר להעביר את הגמלה ישירות אליו ולא לידי הנתבעת.
בדיון המוקדם, שלו הייתה שותפה גם המדינה כנתבעת 2 (ושנמחקה מאוחר יותר בהסכמת התובע), ביסס ב"כ התובע את תביעתו ל

פסק דין
הצהרתי על מקרה דומה שהגיע לבית הדין הארצי ובו שכנע בית הדין הארצי את המדינה להעביר את כספי הגמלה ישירות לידי המערער.
ב"כ המדינה אישרה כי עובדות המקרה דומות לאלו שבנדון דידן, אך טענה כי יש שוני מהותי בעניין.
אמנם, בית הדין מוצא טעם רב בבקשתו של התובע "לשים קץ להתנהגות המועצות המקומיות" בכל הנוגע לשימוש בכספי הגימלאות המועברים ממשרד האוצר בגין תקופת עבודה בשירות המדינה המזכה בגימלאות, אולם יחד עם זה כבול בית הדין להוראת המחוקק בעניין, אשר קבע בסעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977 כי:
"ראש רשות יקבל את הגמלה מהרשות המקומית שבה כיהן לאחרונה, והיא תהיה זכאית להחזר חלק מכספי הגמלה מרשויות או גופים אחרים שתקופת כהונה בהם הובאה בחשבון כאמור בסעיף 3(4), או מחליפיהם, בשיעורים יחסיים לתקופת הכהונה בכל רשות וגוף".

המעיין בהצעת החוק הנ"ל (תשל"ז, 1265, עמ' 26) יבחין כי מטרת המחוקק בסעיף 5 לחוק הייתה למנוע ממקבל הגמלה את הקושי הצפוי שיש בפני
יה לכל גוף המעביר לו את הגמלה בנפרד בגין בעיות הצצות מקבלת הגמלה ועל כן חייב המחוקק את הרשות האחרונה לשלם לו בגין כל התקופות ואילו עליה הוטלה המשימה לתבוע חזרה את הסכומים ששילמה כצינור של הגופים האחרים, אם חפיצה בכך.
לאור דברים אלה, אין ספק כי המועצה מנצלת שלא בתום לב את הוראת החוק ועושה בו שימוש שלא כדין, שהרי היא שמה לפלסתר את כוונת המחוקק בהשתמשה שלא כדין בכספים המועברים אליה והמיועדים לגימלאי. במקום להקנות לגמלאי שקט ורוגע, היא משיגה תוצאה הפוכה בדיוק ומביאה את הגמלאי, הוא התובע במקרה דידן, למציאות כלכלית המביישת אותו ומצריכה אותו לכתת רגליו לבית הדין כדי לתבוע את שמגיע לו בדין ומשולם על ידי המדינה בגינו.
הדעת אינה סובלת התנהגות זו ואלמלא הוראת החוק המצירה את צעדינו, ברי הדבר שהיינו מחייבים את המדינה להעביר לידיו של התובע את מלוא סכום הקצבה לה הוא זכאי בעבור שירותה בה.
אולם כאמור, מאחר והמחוקק טרם תיקן את הדרוש תיקון לטעמנו, לא נותר לבית הדין אלא להמליץ בפני
הנתבעת כי תעביר לידי המדינה את הסכמתה להעברת תשלום הקצבה ישירות לידיו של התובע.
בפעולה זו יש מן הצדק ומן היושר ויישומה יביא לחיסכון בהשתת פיצויי הלנת שכר על הרשות, שלא תוכל לשוב ולהבנות מטענתה בדבר קושי כלכלי אם תיתבע שנית בגין הלנת קצבת גמלאי המועברת לה מגורם אחר במועד.
7. סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את התביעה וקובעים כי:

א. על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בשיעור כולל של 50% שנתי בהתאם לנתונים שבטבלה דלקמן:

חודש גמלה
סכום גמלה
מועד התשלום לפי חוק
הסכום ששולם
מועד התשלום בפועל
12/02
10152.52 ₪
01/01/03
2000
04/02/04
01/03
10427.20 ₪
01/02/03
3000
01/04/04
02/03
10470.74 ₪
01/03/03
6000
05/04/04
03/03
10449.47 ₪
01/04/03
5000
05/05/04
04/03
10448.47 ₪
01/05/03
3500
10/05/04
05/03
10449.47 ₪
01/06/03
5000
02/06/04
06/03
10448.47 ₪
01/07/03
10000
17/06/04
07/03
10944.47 ₪
01/08/03
1233
17/06/04
08/03
10521.47 ₪
01/09/03
4348
31/07/04
09/03
10518.47 ₪
01/10/03
1558.50
31/7/04
10/03
10521.47 ₪
01/11/04
12000
18/8/04
11/03
10513.47 ₪
01/12/03
5669
16/9/04
12/03
10525.47 ₪
01/01/04
3000
03/10/04
01/04
10562.47 ₪
01/02/04
60000
22/10/04
02/04
9766.56 ₪
01/03/04
5000
04/11/04
03/04
9766.56 ₪
01/04/04
3000
12/12/04
04/04
9125.56 ₪
01/05/04
4000
06/01/05
05/04
9002.56 ₪
01/06/04
6000
17/01/05
06/04
8873.56 ₪
01/07/04
10000
31/1/05
07/04
8909.56 ₪
01/08/04
3000
14/2/05
08/04
8879.56 ₪
01/09/04
3000
08/03/05
09/04
8878.14 ₪
01/10/04
3144
30/03/05
10/04
8878.15 ₪
01/11/04
8000
04/04/05
11/04
8878.15 ₪
01/12/04
9000
19/04/05
12/04
8898.41 ₪
01/01/05
15000
05/05/05
01/05
8898.41 ₪
01/02/05
9838
07/06/05
02/05
8898.41 ₪
01/03/05
25000
07/06/05
03/05
8898.41 ₪
01/04/05
14000
10/06/05
04/05
8999.00 ₪
01/05/05
8000
30/08/05
05/05
8920.00 ₪
01/06/05
4000
15/09/05
06/05
8852.00 ₪
01/07/05
5000
04/08/05
07/05
9887.45 ₪
01/08/05
20000
28/09/05
08/05
9078.78 ₪
01/09/05
20000
06/10/05
09/05
9078.78 ₪
01/10/05
25000
06/10/05

ב. הנתבעת תשלם לתובע סך של 4748 ₪ בגין הפרש עבור שיחות טלפון, כפי שפירטנו לעיל.

הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.


ניתן היום כ"ו בשבט, תשס"ז (14 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.

________________ ______________ _______________
ורד שפר – ש. ראשית נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)









עב בית דין אזורי לעבודה 2221/05 אבו ליל סלימאן נ' מ.מ. עין מאהל (פורסם ב-ֽ 14/02/2007)