פסקי דין על קדוש עמרם | פסקי דין על לפשיץ יוסף | פסקי דין על מורי חן | פסקי דין על בלישה יוסי |

1292/00 א     12/05/2002




א 1292/00 קדוש עמרם נ' לפשיץ יוסף ,מורי חן,בלישה יוסי




בעניין:

65



בתי המשפט


א
001292/00
בית משפט השלום
ב
א
י
ל
ת


12/05/2002

תאריך:

כב' השופט מ. נדל

בפני
:



בעניין:
קדוש עמרם



ע"י ב"כ עוה"ד:
א. חנינוביץ

התובע



נ ג ד



1. לפשיץ יוסף



ע"י ב"כ עוה"ד:
ג. קפיטולניק





2. מורי חן
3. בלישה יוסי


ע"י ב"כ עוה"ד:
ר. גורסקי

הנתבעים


פסק דין


1.
ענייננו בתביעת נזיקין - לשון הרע, בגין פרסום שתי כתבות בעיתון "העיר אילת"
(להלן: "העיתון")
,
הנושאות את הכותרת:
”מים גנובים ימתקו“
, והמייחסות למר קדוש עמרם

(להלן: "התובע"),
שימוש במים מצנרת המים הציבורית ללא שעון, ובלשון הכתבה הראשונה; התובע
”גנב את הציבור“
.

2.
הנתבע 2 הינו כתב בעיתון, והוא אשר כתב את שתי הכתבות, נשוא התביעה. הנתבע 3 הוא עורך העיתון. הנתבע 1 הוא שכן של התובע, אשר אין חולק, שהוא מסר את ה"ידיעה" אשר פורסמה, לנתבע 2.

3.
ביום 19.12.2000 ניתן

פסק דין
כנגד הנתבע 1 מסיבת העדר הגנה. הנתבע 1 ביקש את ביטול פסק הדין, ונוכח הסכמת הצדדים, פסק הדין כנגדו בוטל על תנאי ביום 9.9.2001. התנאי התקיים, ופסק הדין בוטל.

4.
אין חולקין, כי עד לספטמבר 1999 לא היה מחובר התובע למד מים, ובכל זאת השתמש במים.

5.
עיקרי טענות התובע
א.
התובע חבר עמותת "נווה מדבר" שמטרתה, בין היתר, הקמת אזור מגורים חדש בעיר אילת,
(להלן: "העמותה")
. לגרסתו, הוא לא התחבר לצינור המים של העמותה, כי אם חובר על-ידי העמותה ובנוסף, צרך מים מבית אחיו במהלך הבניה.

ב.
עד חיבור בתיהם של חברי העמותה לשעון מים עירוני, שולמה צריכת המים על-ידי כל חברי העמותה. אספקת המים היתה חלק מהתמורה שניתנה על-ידי העמותה, בגין דמי הפיתוח ששולמו לעמותה, במסגרת אגרת הבנייה.

ג.
התובע השתמש בביתו לעיתים נדירות בשל עיסוקיו, לכן לא היה צורך במים לאחר הבניה. עוד טרם פרסומן של הכתבות, חובר הבית לשעון מונה עירוני.

ד.
הנתבעים לא הוכיחו קיומה של הגנת "אמת דיברתי".

ה.
נשללת הגנת תום לבם של הנתבעים 2 ו- 3, הואיל והתובע דרש מהם לפרסם התנצלות בסמוך לאחר הפרסום השני. הנתבעים 2 ו- 3 סרבו. כמו כן, לא נעשה ניסיון של ממש על-ידי הנתבעים 2 ו- 3 לקבל את תגובתו של התובע לא לפני הפרסום וגם לא לאחריו.

ו.
לנתבעים 2 ו- 3 היה ספק באם התובע השתמש במים ציבוריים ללא תשלום, זאת על-פי הדברים שנכתבו בכתבה השניה;
”... אם אכן יסתבר כי לא שולם עבורם...“ ?


ז.
הכתבה הראשונה נכתבה מפיו של הנתבע 1. לא היתה לו ידיעה באם התובע יודע על החלטת העמותה לפיה, יישאו בצריכת המים החברים שבנו במועדים מאוחרים, ובכל זאת נהג כאילו התובע ידע על כך.

ח.
הנתבע 1 לא פנה אל התובע למען בירור תחושותיו המופרכות. גם ביקורו בעירייה נועד לצרכים אחרים ותלונתו, אם התלונן, הועלתה כבדרך אגב.

ט.
הנתבע 1 לא העלה טענה בתצהירו התומך ב"בקשה לביטול

פסק דין
" בדבר חשש לכיסו, ואילו בתצהיר עדותו הוצג לפתע "ענין אישי כשר" לראשונה.

י.
לנתבע 1 לא היה ענין אישי כשר בפרסום. גם פגיעה בכיסו וחשש לפגיעה בכיסו לא הוכחו.

יא.
הנתבע 1 לא נדרש מעולם לשאת בנטל תשלום חלק מצריכת מים משותפת.

יב.
הנתבע 1 ידע, כי התובע ו/או החברים בעמותה מימנו את צריכת המים של התובע עד לאכלוס ביתו, ולכן חששו לפגיעה בכיס הועלה מאוחר, בניסיון לחסות בצלו של סעיף 5(3) [צ"ל 15(3) לחוק, מ.נ.] לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
(להלן: "החוק")
.

יג.
מעדותו של הנתבע 1 עולה, כי הנתבעים 2 ו- 3 ניפחו ועיוותו את דבריו.

יד.
לאור מהלך פעולותיו של הנתבע 1, ברי כי הוא פעל בחוסר תום לב.

טו.
לתובע לא היה את היסוד הנפשי החיוני, קרי; כוונה לדבר גניבה.

6.
עיקרי טענות הנתבע 1
א.
בפרסום הכתבות לא היה משום לשון הרע כנגד התובע, ובכל מקרה עומדות לנתבע 1 הגנות "אמת דיברתי", "ענין ציבורי" ותום לב.

ב.
הנתבע 1 פגש באקראי את הנתבע 2, נשאל מספר שאלות וענה על-פי מה שראו עיניו, כשכנו של התובע. לפיכך, הוא מוגן על-ידי סעיף 15(11) לחוק.

ג.
התובע לא שילם עבור חלקו בצריכת המים המשותפת של העמותה, שלטענתו האמין שהוא חלק ממנה.

ד.
הנתבע 1, שחשב שמחייבים אותו ואת כל השכנים האחרים בצריכת המים של התובע, פנה למחלקת הגביה בעיריית אילת, ל"גבעה 106" ולוועד של העמותה לשם בירור נושא התשלום.

ה.
השימוש במים ציבוריים ללא תשלום הוא מעניינו של הציבור, כאשר מדובר במים ציבוריים ובכסף של הציבור.

ו.
לנתבע 1 עומדת ההגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק - "ענין אישי כשר", שלא לשלם עבור מים שלא צרך.

ז.
הנתבע 1 יודע מידיעה אישית, כי במשך תקופה של למעלה משנה לאחר שהתובע ואנשים נוספים התגוררו בביתו של התובע, היה הבית מחובר "פיראטית" למערכת המים העירונית.

ח.
זכותו של הנתבע 1 לחופש הביטוי גוברת על שמו הטוב של התובע, בנסיבות המקרה.

7.
עיקרי טענות הנתבעים 2 ו- 3
א.
הנטל המוטל על הנתבעים להוכחת הגנת "אמת דיברתי", בדבר שימושו של התובע במים ציבוריים ללא מונה, הורם.

ב.
הביטוי "גנב את הציבור" אשר פורסם בכתבות הוא הבעת דעה, החוסה תחת צלה של ההגנה אשר בסעיף 15 לחוק. אין זה ציון עובדה.

ג.
לא מוטל על הנתבעים להוכיח את עבירת הגניבה כבמשפט הפלילי. די אם בית המשפט שוכנע, כי ההסתברות שהקורא הסביר, בקריאתו את הכתבות, הבין את התנהגות התובע כגניבה, עולה על ההסתברות כי לא הבין אותה כך.

ד.
משהוכחה עובדת הגניבה, זאת בעיני הקורא הסביר, וממשיך התובע וטוען, כי חרף עובדות אלה הוא לא גנב, הרי שנטל ההוכחה עובר אליו. התובע לא הרים את הנטל הדרוש בענין.

ה.
לחילופין, אם ייקבע כי על הנתבעים הנטל להוכיח העדרה של טענת זכות בתום לב, הרי שתום לבו של התובע נשלל לאור ריבוי הגרסאות שמסר.

ו.
עד לספטמבר 1999 היה התובע מחובר לצנרת ציבורית ללא מד מים, וצרך מים בתקופה זו. עובדות אלה הוכחו בהודאתו של התובע.

ז.
במהלך המשפט ביצע התובע שינוי חזית דרמטי; בכתב התביעה הכחיש את העובדות הנטענות בכתבות מכל וכל, קרי; מעולם הוא לא עשה שימוש במים מצנרת ציבורית, ואילו בתצהירו הציג גרסה אחרת, לפיה עד לחיבור מד המים, השתמש בחיבור המים של אחיו, הגר בסמוך אליו.

ח.
באותו תצהיר, התובע מבצע מהפך "לולייני" נוסף ומציג גרסה חדשה לפיה, הוא אמנם צרך מים ללא מונה מצינור העמותה, והיה זכאי לעשות כן בהיותו חבר בעמותה.

ט.
על בית המשפט להתעלם מגרסתו המאוחרת של התובע, ולהתייחס לטענתו כפי שנטענה בכתב התביעה, קרי; התובע מעולם לא השתמש במים ציבוריים.

י.
גם לגרסתו של התובע, היה עליו להתחבר למד המים לאחר קבלת טופס 4 כפי שעשו כל חברי העמותה, אך הוא לא עשה כן, והוא מודה שצרך מים על חשבון חברי העמותה.

יא.
בפרסום מתקיימת דרישת ה"ענין הציבורי" הן בהיבט של מהות המעשה, והן בהיבט של היות התובע אחיו של ראש העיר.

יב.
הנתבעים ניסו להשיג את התובע, אולם לא הצליחו לקבל את תגובתו.

יג.
התובע לא דרש מהנתבעים לפרסם תיקון והכחשת האמור בכתבות.

"אמת דיברתי" ו"ענין ציבורי"
8.
סעיף 14 לחוק קובע;
”הגנת אמת הפרסום [תיקון: תשכ"ז]
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש“.


”בסעיף 14 לחוק אין כל התייחסות ליסוד נפשי כלשהו הנדרש לצורך החלת ההגנה על פרסום מסוים. מהשוואת נוסח סעיף 14 לנוסחו של סעיף 15 ניתן גם ללמוד, כי הגנת אמת הפרסום תעמוד למפרסם גם אם לא עשה את הפרסום ב"תום לב". מכאן ניתן להסיק, כי אין כל חשיבות למניעיו ולמטרותיו של המפרסם בעשותו את הפרסום, וגם אין חשיבות לשאלה, האם סבר בעת הפרסום כי הפרסום הוא אמת. מלשון החוק עולה, אם כן, כי מפרסם יהנה מהגנת סעיף 14 אם יצליח להוכיח במשפט את יסודותיה האובייקטיביים של ההגנה (אמיתות הפרסום ועניין ציבורי), ואילו מניעיו, כוונותיו ומודעותו בעת הפרסום כלל לא יהיו רלבנטיים לצורך הכרעה בשאלה האם עומדת לו ההגנה“.
א. שנהר דיני לשון הרע, נבו הוצאת לאור, 216.


אשר על כן, כדי שתתקיים הגנה לפרסום לשון הרע, על הנתבעים להוכיח את שני היסודות המצטברים - "אמת דיברתי" ו"ענין ציבורי". בהתקיים אחד בלעדי השני, לא תתקיים ההגנה המוקנית בסעיף 14 לחוק.

9.
להלן אבחן האם שתי הכתבות אשר פורסמו בעיתון מוגנות על-ידי "אמת דיברתי" ו"ענין ציבורי";

10.
התובע טוען, כי התחיל להשתמש בביתו לאחר שחובר לחשמל,
[ראה, פרוטוקול מיום 31.12.01 עמוד 14 שורה 29 ועד עמוד 15 שורות 5-1].



11.
שולמה ארנונה באיחור וכמו כן, הבית חובר למערכת המים רק במועד
1.9.99.
”ש.
מתי קיבלת פעם ראשונה דרישה מעירית אילת לשלם ארנונה ומים ?
ת.
לא זוכר תאריך, אבל כל הזמן שילמתי מס רכוש, שקיבלתי טופס 4 התחלתי לשלם לעיריה.
ש.
יש כאן איזה שהוא, עורך דינך הגיש לבית המשפט תעודת עובד ציבור, תצהיר כזה של דני פעמוני, הסתכלתי וראיתי שבכל שנת 99' לא שילמת ארנונה, זה יכול להיות?
ת.
יש לי קבלות, יש לי בבית שאני לא חייב לעיריה שקל.
ש.
האם אתה יכול להראות לי שבשנת 99' שילמת לעיריה איזה שהיא ארנונה עבור המים?
ת.
יכול להיות ששולם באיחור, כי אני לא פה ולא משתמש בבית, אבל אני יודע שאני לא חייב לעיריה שקל ושום דבר.
ש.
אתה יודע על מה המשפט הזה, במשפט הזה אתה טוען שמה שכתבו בעיתון שאתה לא שילמת ארנונה לעירית אילת, זה לא נכון. בתצהיר שלך אתה אומר זה לא אמת מה שכתבו עליי. אני אומר לך שלא שילמת בשנת 99' לעיריה ארנונה, אני אומר לך תראה לי קבלות שכן שילמת ?
ת.
יש לי קבלות שהכל משולם, אולי באיחור אבל הכל משולם, וגם הכל משולם שנה מראש.
ש.
לא בדקת מה יש לך ?
ת.
שמע, יש אנשים שלא משלמים עשר שנים, בסופו של דבר משלמים. שילמתי יכול להיות באיחור. אבל אני לא חייב לעיריה שקל אחד, ויש לי את כל הקבלות שאני לא חייב שקל, ועד פברואר 92' זה משולם.
ש.
לפני שבאת הנה היום, בדקת בקבלות שלך בבית, אם יש לך קבלה על תשלום לשנת 99'?
ת.
לא בדקתי.
ש.
אני אומר לך שגם עבור מים לא שילמת דבר בשנת 99', חוץ מאשר התקנת מונה מים, שילמתי 328 ש"ח, באגוסט 99', חוץ מזה לא שילמת עבור מים אגורה לעירית אילת ?
ת.
אני לא משתמש בבית, אין לי גינה ואין לי צריכה.
ש.
את המונה מים חיברו לך ב - 1.9.99 ?
ת.
יכול להיות, לא זוכר תאירך מדוייק.

עו"ד חנינוביץ
:
אין מחלוקת על מועד חיבור מונה המים ב - 1.9.99.

המשך חקירה נגדית לעו"ד גורסקי
ש.
לפני שחיברו לך את המונה לא היה לך מונה מים בבית ?
ת.
לא.
ש.
אבל אתה השתמשת בבית לפני 1.9.99, אמרת זאת קודם ?
ת.
כמעט ולא השתמשתי, אבל היה מחובר לקו פיתוח של העמותה. כל הבתים היו מחוברים על הקו“.
פרוטוקול מיום 30.12.01 עמוד 15
שורות 29-9 ועמוד 16 שורות 15-1.

12.
התובע הודה, שהוא לא שילם עבור המים שצרך מהתקופה בה ניתן טופס 4 מיום 19.5.98 ועד חיבור המונה.
”ש.
זה נכון שהמים שצרכת לא שילמת בשבילהם, מהתקופה של טופס 4 ועד חיבור המונה?
ת.
לא שילמתי, אבל זו לא הבעיה שכתבו בעיתון שאני מחובר לגן הציבורי. ושוטף רכבים אמריקאיות“.
פרוטוקול מיום 30.12.01 עמוד 18
שורות 28-26.


13.
א.
עד התביעה מטעם הנתבע 1, מר נחמיאס יעקב, אשר היה יו"ר העמותה בתקופה הרלוונטית לתביעה טען בעת חקירתו, כי התובע אכן השתמש במים ציבוריים ללא תשלום,
[ראה, פרוטוקול מיום 17.3.02 עמוד 16 שורות 16-1 ועמוד 27 שורות 16-11]
.

ב.
עוד העיד מר נחמיאס, כי בעת בנייתו של התובע כבר לא היה קיים שעון מים משותף של העמותה;
”זה חצי שנה עם הקמת העמותה המים היו משותפים, בטח שקדוש בנה את הבית לבד, כבר לא היה שעון משותף“
פרוטוקול מיום 17.3.02 עמוד 28 שורות 24-23.

ג.
אינני מוצא סיבה שלא להאמין לדבריו של מר נחמיאס, כמי שהיה יו"ר העמותה וראה במו עיניו את החיבור הפיראטי למערכת המים הציבורית. כמו כן, איני מוצא סיבה הנראית לעין, מדוע יעדיף הוא מי מהצדדים לתביעה. אשר על כן, מר נחמיאס הוא עד אמין השופך אור על נסיבות המקרה דנא.

ד.
הנני ער לכך, שמר נחמיאס עוד מוסיף בעדותו, שהיו עוד בתים מחוברים ללא שעון מים. לפיכך, עולה השאלה - מדוע הכתבות בעיתון מתייחסות לתובע בלבד, ולא צוין בהן שהתובע אינו היחיד אשר השתמש במים ציבוריים ללא תשלום. כבר לאור דברים אלו נראה על פניו, כי נסיבות פרסום הכתבות נושאות אופי רכילותי ומובאות בעיקר בשל היות התובע אחיו של דמות ציבורית חשובה בעיר אילת, מר גבי קדוש, ראש עיריית אילת.

14.
בשולי הדברים ייאמר, התובע ומר גבי קדוש, כל אחד מהם הוא דמות נפרדת. אין כל קשר בין מעשיו של התובע לבין אחיו בין אם הוא אישיות ציבורית ובין אם לאו. אף אחד מהם לא נושא באחריות למעשיו של האחר. לא היה זה מן הראוי למקם כעמוד התווך בכתבות, את עובדת היותו של התובע אחיו של ראש העיר. סבורני, כי אם היה התובע אדם אנונימי ללא קשרים עם בעלי השפעה, לא היו הכתבות מתפרסמות בעיתון מסיבת חוסר ענין לציבור.


משבחר העיתון לפרסם כתבות אלו כנגד התובע בגין קשריו המשפחתיים לראש העיר, חרג הוא מדרישת הסבירות בפרסום כנדרש בסעיף 16(א) לחוק, ופגע לא רק בתובע כי אם גם באחיו, מר גבי קדוש.

15.
אלמלא קשריו המשפחתיים של התובע לראש העיר, סביר להניח כאמור, כי הכתבות לא היו מתפרסמות. ניתן לענין זה לבחון את הכתבות לגופן;

א.
בכתבה הראשונה, תחת הכותרת
”מים גנובים ימתקו“,
מודגש שמו של התובע. בגוף הכתבה נכתב -
”... בבית זה גר אח של...“
, ועוד באותה כתבה -

"...לא פעם היה מתארח בבית זה גם ראש העיר בעצמו, והשכנים תהו האם הוא עיוור? האם הוא לא יודע שבבית משתמשים במים ציבוריים ?".

עדיין באותה כתבה, לאחר כל האמור לעיל, טרח העיתון וציין -
"... רק נציין, כי בית זה רשום על שם קדוש עמרם
, אך לא בגלל שהוא אחיו של ראש העיר בחרנו לעסוק בנושא של "מים גנובים ימתקו ".

לאור ציון זה, עולה השאלה, מדוע בחר העיתון להשמיט מידע חשוב ורלוונטי לפיו, לא רק התובע התחבר למים הציבוריים, כי אם גם שכנים אחרים ?

ב.
בכתבה השניה, הנושאת את הכותרת של קודמתה, שמו של התובע מתנוסס באותיות "קידוש הלבנה" בגודלה של הכותרת, ובה כתוב לאמור -
"... בכתבה מדובר בעמרם קדוש, אחיו של ראש עיריית אילת, גבי קדוש ...".

וברוח דברים אלו ממשיכה הכתבה ומציגה מערך שאלות ל - 18 חברי מועצת העיר אילת. גם בכתבה זו מצויין שאירוע זה לא נבחר בגלל שמדובר באחיו של ראש העיר, אלא בגלל אופיו הציבורי של המקרה.

האם היו מקימים מערך שאלון שכזה לנבחרי ציבור בגין אזרח מן השורה, אשר אינו בעל קשרים משפחתיים לאיש ציבור כזה או אחר? קשה לי להאמין שכן.

16.
עוד ייאמר בקשר עם ה"ענין הציבורי", כי "התנאי של "ענין ציבורי"

”... מחייב את קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו: ש"הציבור בתור שכזה מעונין בפרסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו ענין לדעת את הפרטים שפורסמו“.
א. שנהר דיני לשון הרע, נבו הוצאת לאור, 224 וראה ההפניות שם בהערת שוליים 53.

הדבר מודגש במסגרת תיקון סעיף 14 לחוק אשר שינה את התנאי של "עניין לציבור", ב- "עניין ציבורי". שכן בביטוי: "עניין לציבור" העניק המחוקק הגנה לכל פרסום שמענין את הציבור, ובכלל זה פרסום שמטרתו "לספק ענין לסקרנים או למלא יצר של רכלנים". שלא כפי הביטוי "עניין ציבורי", לאחר התיקון.

בנסיבות המקרה דנא, איני מוצא אינטרס לגיטימי של הציבור לקבל את המידע אשר פורסם כנגד התובע, בשונה מכל אזרח אחר, שכלפיו לא מצאו הנתבעים לפרסם מידע דומה.


אשר על כן, ברוח האמור בסעיף 14 לחוק, קובע אני כי אין בכתבות "ענין ציבורי". על אף שיש בפרסום טענות אמיתיות, לא עומדת לנתבעים 2 ו- 3 הגנת "אמת דיברתי", הואיל והכתבות נושאות אופי רכילותי.

17.
עוד אוסיף ואומר, כי הנתבעים חטאו בחובתם להגיע לחקר האמת טרם הוצאת הפרסום לאור לידי הציבור הרחב. הנתבע 3 מודה, כי העיתון לא פנה אל התובע לקבלת תגובתו;
”ש.
אתם לא מוצאים אותו, ומפרסמים עליו, בבית הזה הוא גונב מים, לא עלה בדעתך לחפש, לבדוק, לקבל את תשובתו ?
ת.
לא. שאלתי באחד הפעמים אחרי הכתבה הראשונה את יוסי ליפשיץ מה העניין, ענה, כן בהחלט זה נכון. שהוא היה מחובר ללא שעון מים.
ש.
זו השאלה היחידה ששאלת אותו ?
ת.
כן, זו השאלה היחידה שאותי מעניינת.
פרוטוקול מיום 17.3.02 עמוד 51 שורות 28-27 עד עמוד 52 שורה 4.

הנתבע 2 העיד בעניין זה:
”ש.
שכשלו נסיונותיך לאתר את קדוש טלפונית, ניסית לעשות מעשה כמו להשאיר משהו בתיבת הדואר, 'כמו אדוני אם לא תתקשר אלינו' ?
ת.
לא, לא ניסיתי.
ש.
היה ידוע לך במועד שבו רשמת את הדברים בכתבה, שאחיו של מר קדוש, הוא דמות שלא קשה לאתרה, נכון?
ת.
נכון“.
פרוטוקול מיום 17.3.2002, עמוד 59 שורות 15-10.

18.
בהערת אגב יוער, כי דבריו של הנתבע 3 בדבר פנייתו אל הנתבע 1 לאחר פרסום הכתבה הראשונה, נאמרו תוך כשלון הלשון, שכן סביר להניח, לאור עדויותיהם של הנתבעים, שהנתבע 1 סיפר לנתבע 3 את דבר השימוש במים באופן לא חוקי, לפני פרסום הכתבה הראשונה.

19.
הואיל והנתבעים לא מיצו כל דרך אפשרית ואף לא באופן מינימלי, לצמצם את הפגיעה בשמו הטוב של התובע טרם הפרסום, מוצא אני כי הנתבעים 2 ו- 3 לא מוגנים על-ידי עקרון תום הלב, כפי הנדרש בסעיף 16(ב)(2) סיפא לחוק.

20.
ברוח דברים זו, לאור אי מיצוי ההליכים לפני הפרסום, וחוסר ניסיון אמיתי לקבל את תגובתו של התובע, וכן לאור האופי הרכילותי שבפרסום אשר לא מעלה אינטרס לגיטימי של הציבור לדעת אומר, כי הנתבעים מנועים מלטעון להגנת האמת בפרסום. זאת, נוכח דוקטרינת ההשתק, המקבלת ביטוי בהוראת סעיף 17 לחוק,
אשר שוללת את הגנת תום הלב כאשר העיתון מסרב לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע. [במאמר מוסגר ייאמר, כי הוראת סעיף 17 אינה חלה על סעיף 14 לחוק, קרי; אינה שוללת על-פי לשונה את ההגנה על-פיה], וכן נוכח ההלכה אשר נפסקה בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בעמוד ואח', פד"י מט(2) 843, 862, בה החיל בית המשפט העליון את דוקטרינת ההשתק על הגנת סעיף 14 לחוק, בנסיבות מסויימות. חובה היתה מוטלת על הנתבעים 2 ו- 3 לעדכן את הציבור בתוכן האמת כולה. ובלשון בית המשפט בפס"ד קראוס הנ"ל;

”אם מבקש המפרסם לאחוז בקרנותיה של הגנת אמת הפירסום שבסעיף 14, כי אז מושתק הוא לעשות כן אם במחדל מאוחר, המהווה עוולה נזיקית, הוא חטא לאמת שבצילה מבקש הוא לחסות. שכן האמת שבפירסום היתה רק אמת חלקית, ואין אמת למחצה, לשליש או לרביע“.
שם, בעמוד 862.


דברי הנתבעים 2 ו- 3 בסיכומיהם ולפיהם, אילו סבר התובע כי איזו מן העובדות בכתבה אינה נכונה, יכול היה לדרוש פרסום של תיקון והכחשה, והוא לא ראה לעשות כן ודרש פיצוי בלבד, אינם מדוייקים. על-פי המכתב של ב"כ התובע מיום 23.11.99 לנתבעים,
[נספח ג' לתצהיר התובע]
, נאמר כי מדובר
”בדברי שקר נלוזים“
ונדרש פרסום התנצלות כמו גם פיצוי כספי.

21.
ער אני לאפשרות, כי הנתבעים עלולים לפרש את פסק הדין כפגיעה בחופש הביטוי שלהם כמפרסמים בעיתון שבועי. ברם, אל להם לפרשו כך. חופש הביטוי הוא זכות חוקתית ראשונה במעלה הנגזרת מחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", כמו גם שמו הטוב של האדם. איסור לשון הרע הוא כמאזן בין הזכויות החוקתיות המתנגשות הללו.

פסק דין
זה מטרתו לאזן בין השתיים ולבחון, האם יש מקום להגביל את הביטוי "מים גנובים ימתקו" וחלק מן האמור בכתבות גופן, כנגד שמו הטוב של התובע. אבחנתי מעלה שהפרסום אמת, אולם לא היה בו "ענין ציבורי"
[סעיף 14 לחוק]
, ולא עומדת לעיתון הגנת תום הלב,
[סעיפים 15,16,17
לחוק]
.

22.
לנתבע 1 היה אינטרס שלא לשלם עבור המים אשר צרך התובע. לפיכך, מסכים אני עם טענתו ל"ענין אישי כשר" המוגן בסעיף 15(3) לחוק. גם נסיבות מסירת המידע לנתבע 2 מעניקות לנתבע 1 את הגנת סעיף 15(11) לחוק.

23.
על אף קביעתי כי לנתבע 1 היה בפרסום "ענין אישי כשר", אין קביעתי זו מגנה על הנתבעים 2 ו- 3, הואיל ואופי פרסום הכתבות לא מתרכז באינטרסים של הנתבע 1 שלא לשלם עבור צריכת המים, כי אם בפן הרכילותי של הענין, והכל בגין היותו של התובע אחיו של ראש העיר.


24.
סוף דבר;
א.
הנתבעים 2 ו- 3 יאפשרו לתובע, אם יבחר בכך, לפרסם את תגובתו לאמור בשתי הכתבות, נשוא התביעה, במסגרת ובהיקף בו פורסמו הכתבות.

ב.
לאור סעיף 7 א(ב) לחוק (תיקון מס' 6) הנני קובע, כי הנתבעים 2 ו- 3, ביחד ולחוד, יישאו כלפי התובע בפיצוי כספי של -.30,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. זאת הואיל ויש אמת בפרסום, והתובע אכן השתמש במים ציבוריים ללא תשלום. יחד עם זאת, אין בפרסום "ענין ציבורי" והנתבעים 2 ו- 3 פעלו בחוסר תום לב כלפי התובע, והפרו את חובתם האתית כעיתונאים, כאמור לעיל.

ג.
הנתבעים 2 ו- 3 ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כלפי התובע, בסך של -.3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ד.
התובע יישא בהוצאות הנתבע 1 בסך של -.3,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום, א' בסיון, תשס"ב (12 במאי 2002), בלשכתי, בהעדר.

מ. נדל
- שופט
001292/00א
136 אבנר







א בית משפט שלום 1292/00 קדוש עמרם נ' לפשיץ יוסף ,מורי חן,בלישה יוסי (פורסם ב-ֽ 12/05/2002)