פסקי דין על חיים טולדנו | פסקי דין על עיריית נצרת עילית

151/05 עע     26/02/2007




עע 151/05 חיים טולדנו נ' עיריית נצרת עילית





בית הדין הארצי לעבודה



עע 000151/05
26/02/2007


חיים טולדנו

המערער



עיריית נצרת עילית


המשיבה


בפני
: השופט עמירם רבינוביץ
, השופטת נילי ארד
, השופטת ורדה וירט - ליבנה

נציג עובדים אליהו בן גרא נציג מעבידים עמירם זמני

בשם המערער : עו"ד ויסם יאסין

בשם המשיבה: עו"ד אולגה גורדון


פסק דין


השופטת נילי ארד


עניינו של ערעור זה בעתירתו של המערער לסעד הצהרתי על בטלות החלטת ראש עיריית נצרת לפיה הושעה מעבודתו בעירייה.

תמצית העובדות
1. 1. החל משנת 1976 הועסק המערער בעיריית נצרת עילית
, היא המשיבה (להלן: העירייה), בתפקיד הממונה על שירותי הבטחון. בשנתיים האחרונות לעבודתו ננקטו כלפיו הליכים שונים, שתחילתם בהוצאתו לחופשה וסופם - בפיטוריו מעבודתו בעירייה. על גלגוליהם של אלה נעמוד להלן, בפירוט הנדרש לענייננו.
2. 2. ביום 1.4.2002 הורה ראש העירייה לאגף משאבי אנוש להפסיק את העסקת המערער בתפקידו ולמנות עובד אחר תחתיו. זאת, מתוך שייחס למערער כשל במילוי תפקידו ובתִפְקוּדוֹ וליקויים בהתנהגותו במהלך השנים. בהתאם, הודע למערער ביום 11.4.02 על הוצאתו לחופשה החל מיום 16.4.02.
3. 3. במהלך החודשים אפריל - יוני 2002 דנה ועדת כוח אדם של העירייה בעניינו של המערער, אשר אף השמיע טענותיו לפניה. לפי המלצת הוועדה, הוזמן המערער לשיחה אצל ראש העירייה בנוכחותה של היועצת המשפטית לעירייה (להלן: היועצת המשפטית). באותו מעמד, הבהיר ראש העירייה למערער דבר קיומם של ממצאים המצדיקים נקיטת הליך משמעתי נגדו. לחלופין, הוצע למערער לשקול פרישה מוקדמת.
משסרב המערער להצעת הפרישה, הגיש ראש העירייה ביום 16.7.02 קובלנה פלילית נגדו. בהתאם, ולפי תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט - 1979 (להלן: תקנות המשמעת) הגישה היועצת המשפטית כתב אישום נגד המערער לבית דין למשמעת בתאריך 21.7.02, אשר הובא לידיעת המערער למחרת היום בשדר פקסימיליה (להלן: ההליך המשמעתי).
4. 4. בסמוך לאחר פתיחת ההליך המשמעתי נגדו, התייצב המערער ביום 29.7.02 בפני
ועדת שימוע של העירייה, שעל חבריה נמנתה גם היועצת המשפטית והשמיע טענותיו כנגד הכוונה להשעותו מעבודתו והעילות לכך. בתום הליך השימוע, ולאחר עיון בתיקו האישי, החליט ראש העירייה על השעיית המערער מעבודתו החל מיום 5.8.2002 (להלן: החלטת ההשעיה). כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 22.10.2002, הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן במסגרת ההליך המשמעתי.
ההליך בבית הדין המשמעתי
5. 5. בהחלטתו מיום 23.3.2003 קבע בית הדין המשמעתי, כי בכל הנוגע לטענות העירייה בדבר פגמים בתפקודו של המערער בשנת 1999 ובשנים שקדמו לה, חלף זמן מעבר למידה הראויה, של למעלה משנתיים ימים, מיום שהעירייה ידעה על המעשה הפסול לכאורה. על כן, התיישנו כלל ההליכים שהתנהלו נגד המערער בישיבות ועדות כוח-אדם בשנים 1999-2000 לרבות המלצות הוועדה בדבר סיום יחסי העבודה ומתן הזדמנות נוספת לשיפור תפקודו. אי לכך הורה בית הדין על מחיקת עבירות המשמעת שבסעיפים 3-11 לכתב האישום, בשל התיישנות וחוסר רלבנטיות.
בהחלטתו מיום 14.7.2004 חייב בית הדין את המערער "להשיב על האשמה המיוחסת לו בכתב האישום" בכל הנוגע לסעיפי האישום הנותרים. אולם, בפועל לא הסתיים הליך זה, משפוטר המערער מעבודתו בעירייה.

הבקשה לסעד זמני כנגד ההשעיה ומסכת ההליכים
6. ביום 14.8.02 פנה המערער לבית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון, נציגי ציבור מר אלברט אטיאס ומר מוחמד גנאים; בשא 2294/02) בבקשה דחופה לצו מניעה זמני אשר "יאסור על הנתבעת להשעות את המבקש מעבודתו בעירייה ו/או להפסיק את עבודתו בכל דרך" ו"להמשיך ולהעסיק את המבקש בתפקידו, קצין בטחון ראשי, אותו הוא ממלא מזה כ- 27 שנים, עד להכרעה בתיק העיקרי ו/או עד אשר יוכרע דינו של המבקש בהליכים המשמעתיים בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות". בנוסף עתר המערער לצו מניעה קבוע בתביעה העיקרית "המבטל את השעיית התובע ואוסר על הנתבעת להפסיק את עבודתו או להשעותו ומורה לה להמשיך להעסיקו". בכתב התביעה שהגיש, פירט המערער בהרחבה את השתלשלות ההליכים וביקש להצהיר כי החלטת ההשעיה התקבלה שלא כדין וכי על כן יש להשיבו לתפקיד שמילא (להלן: התובענה).

7. בהחלטה מיום 26.9.02 התקבלה הבקשה לסעד זמני בחלקה בלבד, באופן שנקבע בה, כי דין החלטת ההשעיה להתבטל. עם זאת, לא נמנע מהעירייה לנקוט "בכל צעד חוקי" כלפי המערער.
בהחלטתו המפורטת, עמד בית הדין על הפגמים המהותיים שנפלו בהחלטת ההשעיה ועיקרם באלה: לפי גרסתו של המערער "...הוא הוזמן לשימוע ליום 29/7/02 כאשר ההזמנה לשימוע התקבלה אצלו ביום שישי 26/7/02". בנסיבות אלה לא ניתן למערער די זמן להיערך כראוי לשימוע בעניין השעייתו; זאת, למרות שלא הייתה כל דחיפות במועד ישיבת השימוע וניתן היה לדחותה, מאחר והמערער היה ממילא בחופשה ועובד אחר שימש כקצין בטחון; נמצא פסול בהרכב ועדת השימוע נוכח השתתפותה של היועצת המשפטית. זאת, הן מן הטעם שהייתה התובעת החתומה על כתב האישום בהליך המשמעתי, והן בשל כך "[ש]הייתה מעורבת בהליך השימוע ושאלה שאלות, שחלק מהן בא לבסס העובדות בכתב האישום" כפי שהוברר מפרוטוקול ועדת השימוע; הוסיף בית הדין וקבע, כי הטרוניות כלפי המערער "מצביעות לכאורה על אי התאמה לתפקיד" ולכן ניתן היה לסיים יחסי עובד ומעביד במסלול של אי - התאמה "אם כי לא ניתן לשלול לחלוטין את ההליך שננקט"; ועוד נקבע, כי בעניין הפקדת הנשק במשטרה אין לראות הפרה של הוראות הממונה. משכך, הגיע בית הדין האזורי ל"מסקנה לכאורה, שהיה מקום לפעול במסלול של אי התאמה".
עם זאת, דחה בית הדין את עתירת המערער לסעד של החזרה לתפקיד, נוכח הזמן שחלף למן המועד בו הודע לו על העברתו מתפקיד הממונה על הביטחון בעירייה. על כן, ומחמת השיהוי בהגשת הבקשה הותיר בית הדין על כנה את החלטת ראש העירייה על הוצאת המערער לחופשה לתקופה מוגבלת בלבד:
" ....למרות האמור לעיל אין מקום להנצחת המצב, לפיו, המבקש לא ימלא כל תפקיד ויחד עם זאת יקבל משכורת, וזאת עד למתן

פסק דין
בתביעה העיקרית, מהטעם, הנוגע לעניינו של המבקש לזכותו לעבודה, וטעם נוסף שכספי צבור אינם הפקר.נ
לפיכך, הננו מותירים החלטת ראש העירייה מיום 11/4/02 על כנה, (נספח 3 לתגובת המשיבה, שעניינה שחרור מתפקיד) למשך 90 יום מהיום, מועד זה יוארך בהסכמה או בהתאם להחלטת בית הדין, בהתאם לבקשה שתוגש ע"י אחד הצדדים" (להלן: ההחלטה בבקשה לסעד זמני).

8. כנגד החלטה זו הגישה העירייה בקשת רשות ערעור. במהלך הדיון בערעור (לאחר מתן רשות), ובהמלצתנו הגיעו הצדדים לכלל הסכמה זו: העירייה חזרה בה מן הערעור; הדיון בעניינו של המערער יתברר בבית הדין למשמעת בכל ההקדם; "עד לתום ההליכים בבית הדין למשמעת יישאר על כנו ההסדר הקבוע בהחלטת בית הדין האזורי מיום 26.9.02"; הצדדים יעשו כל הדרוש כדי לקדם את הדיון בבית הדין למשמעת. לבקשת הצדדים, ניתן תוקף של

פסק דין
להסכמתם זו (ע"ע 1441/02; להלן: פסק הדין לפשרה).

9. בהחלטה מיום 3.3.04 המליץ בית הדין האזורי לבאי-כוח הצדדים "להיכנס למו"מ אינטנסיבי כדי לסיים הסכסוך בדרכי פשרה כפי שהורה גם בית הדין הארצי לעבודה". משלא הסתייע סיום הסכסוך בפשרה, שמע בית הדין ביום 23.5.04 את העדויות בתיק העיקרי, ובהן: עדויות המערער, והעדים מטעם העירייה: ראש העירייה, סגן מנהל משאבי אנוש וסגן ראש המינהל העירוני בעירייה, אשר נחקרו על תצהיריהם. בנוסף הגישו הצדדים ראיותיהם, לרבות פרוטוקול הדיון בבית הדין למשמעת, שהדיון בו טרם הסתיים באותה עת.

פיטורי המערער - והתביעה הנוספת
10. 10. בעוד התביעה תלויה ועומדת בפני
בית הדין האזורי ולפני שניתן פסק הדין בהליך המשמעתי, פוטר המערער מעבודתו בעירייה, ביום 18.7.2004 במסגרת הליכי צמצום והתייעלות.
בתביעה שהגיש נגד העירייה, עתר המערער לביטול הפיטורים והחזרתו לעבודה (עב 2123/04). בד בבד, הגיש לבית הדין בקשה לצו מניעה זמני להימנע מפיטוריו עד להכרעה בתביעה העיקרית הנוספת. במסגרתה טען, כי העירייה פעלה בחוסר תום לב בכך שפיטרה אותו שעה שתלויים ועומדים הליכים כנגד השעייתו ומתנהל ההליך משמעתי; וכי נפלו פגמים כבדי משקל בשימוע שהתקיים טרם פיטוריו (להלן: הבקשה).
בהחלטה מיום 5.9.04 דחה בית הדין האזורי (השופטת ורד שפר, נציגי ציבור מר יצחק רז ומר דני מיבר; בש"א 2589/04) את הבקשה, וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש לבית דין זה (בר"ע 1483/04).

פסק הדין בהליך העיקרי
11. 11. במסגרת בירור תביעתו העיקרית של המערער כנגד השעייתו, ונוכח פיטוריו מעבודתו בעירייה, יצאה מלפני בית הדין האזורי, ביום 8.9.2004 החלטה אשר זו לשונה:
" א. בכתב התביעה התבקש בית הדין ליתן צו לביטול ההשעיה.
ב. ב. שעה שהתובע פוטר הדיון בביטול ההשעיה מתייתר.
ג. ג. באשר לזכויות התובע עד לפיטוריו הרי הוראות הדין קובעות את הזכויות, לפיכך לא ברור לבית הדין מה יועיל פסק הדין.
ד. ד. התביעה שהוגשה אינה לסעד כספי אלא לסעד הצהרתי, גם משום כך אין טעם בפסק הדין.
ה. ה. בהתייחס לנ"ל מוצע לב"כ הצדדים להגיע להסדר כספי עד מועד הפיטורים בכפוף לזכותו של התובע לחלוק על פיטוריו".
בפסק הדין מיום 20.12.04 עמד בית הדין האזורי (השופט חיים ארמון נציגי ציבור מר יוסף לוי ומר חאמד כמאל; עב' 1905/02) על השתלשלות העניינים בפרשה ועל כלל הראיות שהובאו לפניו, וציין, כי "הראיות שהוגשו במהלך ההוכחות לא העשירו אותנו בפרטים נוספים שיש בהם כדי לשנות ממערכת העובדות כפי שהוצגה בפני
נו, במהלך הדיון בבקשה הזמנית, למעט ההתפתחויות שחלו מאז מתן ההחלטה כפי שפורטו בסעיף העובדות". בתוך כך, חזר בית הדין על המסקנה אליה הגיע בהחלטתו בבקשה לסעד הזמני, לפיה "מרבית החקירה התמקדה בתפקוד התובע במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת כאשר התובע מנסה בתשובותיו להזים את הדברים". על כן, קבע כי "נותרנו עם המסקנה כפי שפורטה בבקשה הזמנית לפיה הטרוניות נגד התובע מצביעות בעיקרן על "אי התאמה" בתפקוד, אם כי לא ניתן לשלול על הסף עבירות משמעת"; וכי "יש גם לדחות את כל טענות התובע בסיכומיו לעניין "חוסר תום לב" או "חוסר הסבירות" בהגשת כתב האישום, זאת גם בהתחשב בעובדה שבהחלטת בית הדין למשמעת נדחו טענות ב"כ התובע לעניין התיישנות והעדר עילה". את דבריו חתם בית הדין במסקנה לפיה "בין לבין פוטר התובע כך שגם אם היינו מגיעים למסקנה שונה הרי ביטול ההשעיה והחזרה לעבודה הפך לתיאורטי או בלתי מעשי". על כן דחה בית הדין את התביעה והשית על המערער הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.
סיכום ביניים
12. 12. לשם הבהרת התמונה בדיוננו להלן, נעמוד בקצירת האומר על ההליכים שננקטו בעניינו של המערער ואשר הביאונו עד הלום:
החל משנת 1976 הועסק המערער בעירייה בתפקיד הממונה על שירותי הבטחון. ביום 1.4.2002 הודיע ראש העירייה למערער על העברתו מתפקידו, וביום 11.4.02 החליט על הוצאתו לחופשה.
בתאריך 21.7.02 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית הדין למשמעת, בעקבות קובלנה שהגישה נגדו העירייה. הדיון המשמעתי לא הסתיים מחמת פיטוריו של המערער.
ביום 29.7.02 קוים למערער הליך שימוע כנגד הכוונה להשעותו ולאחריו, ביום 5.8.2002 החליט ראש העירייה על השעייתו מן העבודה.
כנגד השעייתו הגיש המערער לבית הדין האזורי, תביעה ועתירה לסעד זמני, להצהרה על בטלות החלטת ההשעיה ולהורות על החזרתו לתפקידו כמקודם. הבקשה לסעד זמני התקבלה בחלקה בלבד, בהחלטה מיום 26.9.02 בה נקבע כי החלטת ההשעיה בטלה מחמת הפגמים שנפלו בה. בקשת המערער להשיבו לעבודה בתפקיד שמילא, נדחתה, מחמת שיהוי בהגשת הבקשה. החלטת ראש העירייה מיום 1.4.02 בדבר הוצאת המערער לחופשה, הוגבלה ל - 90 יום נוספים בלבד (להלן: ההחלטה).
במסגרת הדיון בערעור העירייה על ההחלטה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוותר ההסדר הקבוע בהחלטת בית הדין האזורי מיום 26.9.02 על כנו, וייעשה לקידום ההליכים בבית הדין למשמעת ולסיומם. להסכמה זו נתן בית דין זה תוקף של

פסק דין
בתאריך 24.11.02.
ביום 18.7.2004 פוטר המערער מעבודתו בעירייה במסגרת הליכי צמצום והתייעלות. כנגד פיטוריו הגיש המערער תביעה נוספת, שאינה מעניינו של ערעור זה.
בפועל לא עבד המערער כשנתיים ימים, מאז הוצא לחופשה ב-16.4.2002 ועד שנכנסו פיטוריו לתוקף ביום 19.8.2004 ובכל העת הזו שולמה משכורתו.
בפסק הדין בתביעה העיקרית כנגד החלטת ההשעיה והעברת המערער מתפקידו, קבע בית הדין, כי חומר הראיות שהובא בפני
ו לא שינה ממסכת העובדות כפי שקבען בהחלטתו בסעד הזמני, בה הורה על ביטול הליך ההשעיה. למרות זאת, נדחתה עתירת המערער לסעד הצהרתי בדבר בטלות החלטת ההשעיה, מן הטעם שסעד הצהרתי זה אינו אקטואלי עוד, נוכח פיטוריו (להלן: פסק הדין). כנגד

פסק דין
זה מוסב ערעורו של המערער, מושא דיוננו.

הערעור
13. את ערעורו כיוון המערער כנגד דחיית מבוקשו לצו הצהרתי והסעד שהתבקש בערעור הוא "להורות כי השעיית התובע בטלה ומבוטלת". בתוך כך הוסיף וטען: מלכתחילה ביקשה העירייה לפטרו, ומשלא הסתייעה כוונתה זו, חזרה מכוונת הפיטורים בסמוך להליך השימוע ותחת זאת נקטה העירייה כלפיו בהליכי משמעת; החלטת ההשעיה חסרת בסיס, בהעדר עבירת משמעת מצידו; מעדותו של ראש העירייה ניתן להסיק כי השעייתו נבעה מנימוקים של חוסר התאמה לתפקיד, שלטענת המערער היו טענות בעלמא; החלטת ההשעיה התקבלה שלא כדין, בחוסר תום לב, משיקולים פסולים, בהפרת כללי הצדק הטבעי לרבות אי קיום שימוע ראוי.
העירייה ביקשה לדחות את הערעור, בהיותו תיאורטי, ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי. בתוך כך, הוסיפה וטענה: ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי; לא נפל כל פגם בהליך ההשעיה; למערער יוחסו עבירות משמעת, נעשה לו הליך שימוע כדין, ולאחר שראש העירייה קיבל מלוא המידע, עיין בפרוטוקול השימוע ובתיקו האישי של המערער החליט להשעותו במסגרת סמכותו על פי תקנה 7(ב) לתקנות המשמעת; עם פיטוריו של המערער, עבר מן העולם הליך ההשעיה "המקורי" שננקט נגדו; מחומר הראיות הוכח כי בניגוד להצהרתו של המערער הוא עשה כל שביכולתו על מנת לעכב את בירור ההליך המשמעתי. המערער אף דחה את כל הצעות הפשרה שהוצעו לו, וזאת בניגוד להמלצת בית הדין האזורי ובית דין זה לשקול פתרון הסכסוך בדרכי פשרה.
בפתח הדיון בערעור, ובתשובה לשאלותינו, טענה ב"כ העירייה, כי "ברגע שהמערער פוטר, בית הדין למשמעת סבר שאין עוד טעם להמשיך ולברר את העניין". מנגד טען ב"כ המערער, כי "המשיב [צ.ל.: "המשיבה" – נ.א.] הגישה בקשה לביטול הדיונים הקבועים בבית הדין למשמעת ובית הדין החליט להפסיק את הדיונים. זאת אומרת המשיבה היא זאת שביקשה".

דיון והכרעה
14. 14. בפרק הראשון לדיוננו נעמוד על מהותו של הסעד ההצהרתי אל מול סעד שאינו אקטואלי עוד; בפרק השני, נפנה למהותו של הליך ההשעיה והשלכותיו; בפרק השלישי, נעבור לעניינו של ערעור זה. בתוך כך נבחן את האינטרס של המערער בסעד ההצהרתי המבוקש לאור החלטת ההשעייה ותוצאותיה, והאם בסעד תיאורטי מדובר, אם לאו.

פרק ראשון: סעד תיאורטי אל מול הסעד ההצהרתי
15. ככלל, לא תידרש ערכאה משפטית לעתירה המעלה שאלות תיאורטיות [עס"ק 1015/01 פויכטונגר תעשיות אשדוד (1994) בע"מ – ההסתדרות הכללית החדשה, מרחב אשדוד, פד"ע לז 193 (להלן: עס"ק פויכנטונגר); וראו גם עס"ק 19/99 מקורות חברת מים בע"מ - שח"מ שירותים חשמליים מכניים בע"מ, פד"ע לו 560; עע 23/03 משרד הפנים – הו יונג זן, ניתן 7.5.05]. בית הדין לא יידרש למתן סעד תיאורטי כאשר הסכסוך שנדון "נפתר, מעצמו או בהחלטה" [בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5), 241, 250 (להלן: בג"צ שגיא צמח)] ובבואו לקבוע את האיזון הנדרש בין ההיבט התיאורטי לבין הכרעה בסכסוך, ייתן בית הדין דעתו "...לכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי, לסכסוך בו מדובר, להיקפו, להשלכותיו, לרקע העובדתי והדיוני ההולם הכרעה בסוגיות הנדונות, ולצורך בחריגה מגבולותיה של ההכרעה בעצם הסכסוך, אל עבר התחום התיאורטי עיוני" [עס"ק פויכטונגר לעיל].
כלל זה לא יחול במקרה בו סירובו של בית-הדין לדון בשאלות בעלות אופי "תיאורטי" עלול לסכל כל דיון עתידי בהן; או כאשר העתירה מגלה על פניה שאלה עקרונית כללית הדורשת הכרעה [בג"צ שגיא צמח לעיל; בג"צ 2406/05 עיריית באר-שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה; בג"צ 2655/06 עו"ד לאור נועם נ' היועץ המשפטי לממשלה ניתן ביום 27.3.06].

16. שלא כמו סעד תיאורטי, שהוא היוצא מן הכלל, נוטה המגמה הכללית בפסיקה ליתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שאין מדובר בסעד אקדמי גרידא [ע"א 226/80 א' כאהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 463; עא 50/89 פרופ' רות ליטן נ. פרופ' חיים אילתה, מה(4) 18, 27]. תובע עשוי לקבל סעד הצהרתי אף אם בידיו לתבוע סעד ממשי אחר, ובלבד שבכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי, על עניין ממשי בקבלת הסעד שיביא לו תועלת, או יסיר מפניו מכשול כלשהו [ע"א 17/84 מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל אינק נ' אי.טי.טי. שאוב לורנץ, פ"ד מא(2) 417,418; ע"א 132/81 ג'.בי טורס נ. חאייק, פ"ד לח(2) 425].
כך, בעניין בן יקר גת עמד בית המשפט העליון על מבחן העניין הממשי שיש בו להביא תועלת לתובע כמבחן הקובע אם סעד יסווג כסעד תיאורטי, אם לאו [ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' ועדה מיוחדת לתכנון ובניה מודיעין , פ"ד נא(2), 825, 875]. וכך נקבע שם, בדעת הרוב, מפי השופט ת' אור:
"המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי כבקשה תאורטית או אקדמית טמון בשאלה אם קיים לתובע עניין ממשי בפתרון הבעיה שהציג בפני
בית-המשפט. בעניין זה, יש חשיבות ניכרת לשאלה אם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת. ההלכה לעניין זה היא כי מקום בו יש בפסק-דין כדי להסיר מכשול העומד בפני
המבקש, או לפתור קושי שהוא ניצב בפני
ו, יש לומר כי לתובע עניין ממשי כאמור. עומדים על כך zamir & woolf בספרם the declaratory judgment באלה הדברים:
“the requirement that a declaration must serve some useful purpose does not mean that the plaintiff should be in a position to demonstrate that he will benefit in a material or tangible way as a result of the declaration. utility only requires that the declaration of the court should solve a real difficulty with which the plaintiff or applicant is faced”) pp. 143 - 144).
בעניין יצחק ברנר נדרש בית המשפט העליון לדיון בשאלה מהו אינטרס לגיטימי בו יינתן סעד הצהרתי, אף אם לתובע אפשרות לתבוע סעד ממשי אחר, ופסק, כי אינטרס התובע לנקות את שמו מהווה אינטרס לגיטימי [ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' יצחק ברנר, פ"ד לב(1) 85, 90].
משפט העבודה מייחס משקל מיוחד לאינטרס הלגיטימי של התובע ולעניין הממשי בסעד המבוקש שיש בו כדי להביא תועלת לתובע. כך, ובין היתר, נפסק, כי אינטרס לגיטימי למתן סעד הצהרתי ולקיומו של עניין ממשי של התובע בפתרון הסכסוך, יכול ויקום בהתקיים יחסי עבודה פעילים; בדומה, אף מקום בו מדובר במעמדו של העובד או בזכויותיו העתידיות; בקידום יחסי עבודה תקינים, בהבטחת זכויות הצדדים ליחסי עבודה ובכשרות ההליכים שננקטו על ידם [דב"ע לה/ 3-110 שלום לבבי –מדינת ישראל פד"ע ז 210, 223; עע 220/03 אילן ארגס - רשות הנמלים בישראל, ניתן 28.2.06; עע 74/06 רשות השידור -משה אסולין, ניתן ביום 20.9.06 ; עע 1193/04 מרים רפפורט -רשות שדות התעופה, ניתן ביום 30.1.06]. לפיכך, הגנה על שמו הטוב של עובד תיחשב אף היא כאינטרס לגיטימי למתן סעד הצהרתי, במיוחד במסגרת יחסי העבודה וסביבת העבודה. שכן, מקום העבודה אינו מקור פרנסה בלבד עבור העובד, אלא מהווה חלק מתדמיתו, ומהסביבה החברתית המלווה אותו במרבית שעות היממה [אלישבע ברק, אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד – האיזון הראוי, ספר מנחם גולדברג, ירושלים, תשס"ב – 2002, 224].

פרק שני: מהותו של הליך ההשעיה והשלכותיו
17. על מהותו של הליך ההשעיה ותכליתו להגן על הציבור ועל מקום העבודה בו מועסק העובד, עמד בית דין זה בפסק הדין בעניין שרה אהרון מפי השופט צור בדברים אלה: "ההשעיה אינה עונש והיא אינה חלק מהבירור המשמעתי בפני
בית הדין למשמעת. ההשעיה הינה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השרות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. ההשעיה נועדה לנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו. ההשעיה נועדה גם לשמור על שמו הטוב של השרות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה" [ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.04[.
עם זאת, בעצם ההשעיה יש כדי להטיל דופי בעובד. ההשעיה הינה "הפסקת פעילותו של העובד במסגרת מקום עבודתו עקב קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על רבב בהתנהגותו, אשר מצדיק, לאור אופיו ומידתו, נקיטתם של הליכים משמעתיים"[בג"צ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ"ה (5), 335, בעמ' 337, 338]. מעצם מהותה מהווה ההשעיה פגיעה בעבודתו ובמשרתו של העובד בטרם ההרשעה, ופוגעת בזכותו לעבוד ולקדם עצמו בעבודה [אלישבע ברק, אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד – האיזון הראוי, ספר מנחם גולדברג, ירושלים, תשס"ב – 2002, 224]. ההשעיה מכתימה את שמו של העובד ופוגעת בכבודו בקרב החברה הסובבת אותו. ההשעיה מבטאת הנחה של קיום אשמה בעובד ומטילה עליו סטיגמה חברתית. על פגיעת ההשעיה בעובד והשלכותיה במישור הכלכלי ובמישור החברתי, עמדה ד"ר רינת קיטאי במאמרה, בין היתר בדבריה אלה:
" פגיעה במשרתו של אדם היא אחת התוצאות הקשות היכולות להילוות להליכי החקירה או ההעמדה לדין. תוצאות אלו יכולות להיות לעתים בלתי הפיכות ובעלות השפעות הרסניות עליו יותר מאשר ענישה פלילית. פגיעה במשרה גורמת לאדם לאבד מקור תעסוקה וכן עמדה והשפעה ציבורית וחברתית, אשר נרכשו לעתים בעמל רב. פגיעה במשרה יכולה לפגוע בכבודו ובביטחונו העצמי. יכולה להיות לה השלכה על מצבו הכלכלי, אף עד כדי שבירת מטה לחמו. היא פוגעת בזכות היסוד של אדם לחופש עיסוק. מעבר לכך, הפגיעה במשרתו של אדם על יסוד מעמדו כחשוד או כנאשם יוצרת לגביו, במידה לא מבוטלת, סטיגמה של עבריין בעיני הציבור, בעיקר כאשר מתלווה אליה תהודה תקשורתית (וכשמדובר בעובד ציבור או בנבחר ציבור, הסיכויים לתהודה זו אינם מבוטלים). המסר בדבר חוסר כשירותו, לכאורה, של אדם לשאת בתפקיד ציבורי עלול להמשיך וללוותו גם לאחר סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה" [רינת קיטאי, פגיעה במשרתו של אדם בשירות הציבורי בשל חשד לביצועה של עבירה פלילית, עלי משפט ב].
כללם של דברים בפרק זה:
18. השעיית עובד מתפקידו מצמיחה שתי מערכות אינטרסים העומדות זו כנגד זו: מחד גיסא, נועד הליך ההשעיה לשרת את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של מקום העבודה, לשמור על שמם הטוב, ועל אמון הציבור "במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה". מאידך גיסא, ניצב האינטרס הלגיטימי של העובד להסיר מעליו רבב שדבק בו בעקבות ההשעיה, להגן על כבודו, על שמו הטוב, על המוניטין ועל מעמדו במקום העבודה.
בהתאם, קמה למעסיק הזכות לנקוט בהליכי משמעת כלפי העובד, ובה במידה עומדת לעובד זכותו לטעון כנגד כשרות הליך ההשעיה, כנגד סבירותה, או נחיצותה. בתוך כך, רשאי העובד למצות את זכותו ולהוכיח, כי ההחלטה על השעייתו התקבלה שלא כדין וכתוצאה מכך, בטל ומבוטל הכתם שהותירה בו השעייתו, כלפי משפחתו וכלפי חבריו ומנהליו במקום העבודה.

פרק שלישי - מן הכלל אל הפרט
19. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי דינו של ערעור זה להתקבל, ככל שהוא מוסב כנגד הליך ההשעיה. בנסיבות המקרה, כפי שקבען בית הדין האזורי, נחה דעתנו כי המערער הוכיח קיומו של אינטרס המצדיק מתן הצהרה בדבר בטלות הליך ההשעיה; וכי למערער צורך לגיטימי ועניין ממשי בקבלת הסעד ההצהרתי לפיו ההשעיה הייתה שלא כדין. ונבאר.

האינטרס של המערער בסעד המבוקש
20 האינטרס הממשי והלגיטימי של המערער בסעד המבוקש, מצא ביטויו מראשית ההליך שהובא להכרעתו של בית הדין האזורי, ועולה במישרין אף מכתב התביעה, בו טען המערער, בין היתר, כך: הליך ההשעיה נבע משיקולים זרים ונועד להרחיקו בכל דרך מעבודתו בעירייה; הליך ההשעיה פגע בזכותו להמשיך לעבוד ובמעמדו, באופן ש"השעיית התובע תסב לו נזקים בלתי הפיכים המתבטאים בסטיגמה הקשה שתידבק בו על לא עוול בכפו והפגיעה הכלכלית הקשה שתוסב לפרנסתו ולפרנסת משפחתו"; ו"כמי שמועסק במשך 27 שנים אצל הנתבעת, ישנן זכויות הקושרות אותו למקום עבודתו בשל האופי המיוחד של יחסי עבודה... אכן התובע, מרגיש לאחר 27 שנים כבן בית בנתבעת. זו שבשבילו יותר מבית והעבודה הינה מרכז חייו..."; מכך שהעירייה חזרה בה מהליך השימוע ופתחה תחתיו בהליכי משמעת נגד המערער, ניתן ללמוד על חוסר תום לב ושיקולים פסולים, שמטרתם השעייתו והפסקת עבודתו באופן מיידי. כזאת, עשתה העירייה "... תוך שהיא רומסת, ברגל גסה, זכויותיו, כבודו ופועלו של המבקש במשך עשרות שנים בשירותה".
יוטעם, כי בערעורו לא ביקש המערער סעד של השבה לעבודה. בנדון זה ציין המערער: "אשר לחזרה בפועל לעבודה, מן הסתם זו תלויה בתוצאת ההליך המשפטי המתנהל בעניין פיטורי המערער".

21. נזכור, כי במסגרת הסעד הזמני, נענה בית הדין האזורי לעתירתו של המערער, והצהיר על בטלות החלטת ההשעיה מחמת הפגמים לרוב שנפלו בה. עוד נזכור, כי מתוקף החלטת ההשעיה, היה המערער מושעה פחות מחודשיים ימים, מאז החלטתו של ראש העירייה בתאריך 5.8.02 ועד להחלטת בית הדין בסעד ההצהרתי הזמני מיום 26.9.02 בה הושם קץ להשעיה. פרק הזמן בו היה המערער מושעה נכלל בתקופה הכוללת של שנתיים ימים במהלכה שהה המערער "בחופשה מאונס", עד לפיטוריו.
שאלה היא, האם בשינוי הנסיבות שחל בהעסקתו של המערער ובפיטוריו, למן הגשת התובענה ועד למועד מתן פסק הדין מושא הערעור, די כדי לסתום את הגולל על הסעד ההצהרתי הקבוע המתבקש, על בטלות החלטת ההשעיה? לטעמי, התשובה לכך שלילית. הפיטורים כשלעצמם אינם "מסירים" מעל סדר היום המשפטי את הצורך בבירור והכרעה בטענתו של המערער בדבר פגיעה באינטרס ממשי שנגרמה לו כתוצאה מן ההשעיה ותוצאותיה. לפיכך, אף אין לקבוע, כי הסעד ההצהרתי המתבקש אינו אקטואלי.

22. וזאת נטעים: יש להבחין הבחן היטב, בין הליך הפיטורים והסעד המבוקש לביטולו - מזה לבין החלטת ההשעיה והעילה לביטולה מזה.
פיטורי הצמצום, במסגרתם הופסקה כליל עבודתו של המערער, מחזיקים מעצם טיבם, פגיעה פחותה במעמדו של העובד ובתדמיתו, מזו שבפיטורים אישיים או מזו הנובעת מהחלטת ההשעיה. ככלל, השיקולים לפיטורי צמצום הם בעיקרם, כלליים וניטראליים, ואין הם נובעים בהכרח מתפקוד אישי לקוי של העובד, או מפגמים באישיותו. בהתאם, יסודה של עילת התביעה לביטול פיטורי צמצום באינטרס הכלכלי והחברתי המכוון להשבת העובד לעבודה.
מנגד החלטת ההשעיה שננקטה כלפי המערער כהליך משמעתי, נובעת מהפגמים שמייחסים לו מעסיקיו בתפקודו ובהתנהלותו במקום העבודה. כל עוד לא יוסרו מעליו פגמים אלה, דבקים הם במערער באשר יפנה, כלפי חבריו לעבודה, בעירייה ומחוצה לה. בכך עלולה להיגרם פגיעה ממשית במעמדו ובעתידו התעסוקתי, וממנה נובע האינטרס הממשי של המערער לביטול החלטת ההשעיה. שהוא, ביסודו אינטרס חברתי, המשקף את הפגיעה במעמדו ובתדמיתו כעובד.
הנה כי כן, הסעד ההצהרתי בדבר בטלות החלטת ההשעיה אינו "נבלע" בהליך הפיטורים. סיום עבודתו של המערער בעירייה בשל פיטוריו, אינו מחזיק בתוכו את ביטול הרלבנטיות של האינטרס האישי והחברתי לו טוען המערער ל"טיהור שמו" ולביסוס מעמדו שנפגע כעובד וכאדם, כתוצאה מהליך ההשעיה. זכותו היסודית של המערער להגן על שמו הטוב ועל מעמדו, בטענתו כנגד הליך ההשעיה ותקפותו. זוהי זכות עצמאית, שאינה מתבטלת ואינה נסוגה, מפני פיטורי צמצום אף לא פיטורים אישיים.

סיכומו של עניין
23. הסעד ההצהרתי המבוקש כנגד חוקיות הליך ההשעיה ותקפותו, אינו סעד תיאורטי, כי אם סעד ממשי שתועלתו בצידו. מדובר בסעד לגיטימי ורלבנטי בעל השלכות על אירועי העבר ועל מהלכי העתיד, בחיי העבודה של המערער. לסעד ההצהרתי עשויה להיות השפעה על תדמיתו של המערער, על יחסיו במקום העבודה ממנו פוטר, ובמקומות עבודה בהם יועסק בעתיד. תועלתו של הסעד בהגשמת מבוקשו להגן על שמו הטוב ועל המוניטין שלו ומעמדו כעובד, ולהסיר בכך רבב שדבק בו ובהתנהגותו, כתוצאה מההליך המשמעתי של השעיה שננקט נגדו. משכך הוא, אין לומר כי מבוקשו של המערער הוא לסעד תיאורטי שאינו בר מימוש.


תקפותה של ההחלטה בדבר השעיית המערער
24. השיקולים הרלבנטיים - הכלל. בבחינת החלטת השעיה יתייחס בית הדין הן לפגמים הנובעים מאי מילוי תנאים מוקדמים, או פגמים שמקורם בתנאים פורמאליים שנקבעו בחוק או בהלכה; והן לפגמים שנפלו בהחלטה גופה. בפסק הדין בעניין שבח לעיל עמד בית דין זה על השיקולים אשר יובאו בחשבון בעת בחינת תקינותה של השעיה. בתוך כך נקבעו השיקולים להם יש להידרש, במסגרת הראיה הכוללת של דיני המשמעת החלים על עובדי ציבור, טרם קבלת החלטה בדבר השעיה של עובדי ציבור. בין היתר ייבחנו שיקולים אלה: אופי העבירה, היקפה וחומרתה; תפקידו של העובד, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה; מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה; מידת ההשפעה על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מההעמדה לדין או מפתיחת חקירה משמעתית וחקירה פלילית נגד העובד; מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד; התחשבות בהתנהגות קודמת של העובד; התחשבות בנסיבותיו האישיות המיוחדות של העובד; התייחסות ערכאות השיפוט המשמעתיות לעבירות מסוג העבירה המיוחסת לעובד הנדון ואמצעי המשמעת שהוטלו בגין אותן עבירות [דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח – ראש עירית תל אביב –יפו ואח', פד"ע כו 395 סעיף 11 (להלן: עניין שבח)]. עוד נפסק, כי יש לבחון את התוצאות הכלכליות והאישיות כלפי העובד המושעה [דב"ע מט/138-3 חיים שוורץ - עירית תל-אביב, פד"ע כא 174, 179; דב"ע נז/147-3 אברהם פרץ - יוסף כהן, פד"ע ל 346].
ולבחינת המקרה שלפנינו.
25. במענה לטענותיו של המערער, גרסה העירייה כי החלטת ההשעיה בדין יסודה. טענה זו אין בידינו לקבל ודינה להדחות. בהחלטתו בבקשה למתן סעד זמני, קבע בית הדין האזורי, כי "מחקירתו הנגדית של ראש העירייה עולה כי המבקש אינו מתאים לתפקידו, לגרסתו, אין הוא יכול לפטרו אלא אם ינקוט נגדו הליך משמעתי בבית הדין. אכן, מהחקירה הנגדית עולות טרוניות רבות כלפי המבקש המצביעות לכאורה על אי התאמה לתפקיד. אם כך הדבר ניתן היה לסיים יחסי עובד ומעביד במסלול של 'אי התאמה' ". על כך הוסיף בית הדין וקבע באותה החלטה כי אמנם אין ניתן לשלול את ההליך המשמעתי שננקט כלפי המערער, אולם "בבחינה שנעשתה על ידינו, הגענו בשלב זה למסקנה לכאורה, שהיה מקום לפעול במסלול של אי התאמה תחת השימוש שנעשה כאמור"; חומרת האשמה שיוחסה למערער, והתכתובת בגינה שקיימו הצדדים, החלה כשנתיים שלוש לפני הליך ההשעיה. בעוד אשר בתצהירו טען ראש העירייה, כי "התלונות נגד המבקש נמשכות כבר שנים"; בהליך השימוע נפלו פגמים, הן בקביעת הישיבה בדחיפות שלא לצורך; והן בכך שלא ניתן למערער זמן מספיק להכין טיעוניו לשימוע. בנוסף, נמצא פגם חמור בהרכב ועדת השימוע, משהוברר, כי היועצת המשפטית הייתה אחת מבין שלושת חברי הוועדה, בד בבד עם היותה התובעת בכתב האישום המשמעתי. אם לא די בכך, הפנתה היועצת המשפטית במהלך השימוע שאלות למערער, אשר בחלקן, נועדו לבסס את כתב האישום שהגישה נגדו בהליך המשמעתי. מכל הנימוקים האלה הגיע בית הדין האזורי למסקנה, בהחלטתו בבקשה למתן סעד זמני, כי החלטת ההשעיה התקבלה שלא כדין וכי על כן דינה להתבטל.
ודוק. בית הדין האזורי נעתר לבקשה לסעד הזמני בהסתמך על הראיות לכאורה שהוצגו בפני
ו לקיום עילת התביעה העיקרית לסעד הצהרתי בדבר השעיה שלא כדין. הראיות לכאורה שהציג המערער בפני
בית הדין, נמצאו על ידו מהימנות לכאורה וכבדות משקל, תמכו בסעד המבוקש בתביעה העיקרית והצביעו על סיכויי הצלחה טובים בה [וראו: דב"ע 98/3-77, 98/ 9-100 אבו עראר – המועצה המקומית ערערה; משה קשת,הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, פרק מב, עמ' 722-717].
בפסק הדין בתביעה העיקרית בה עתר המערער לסעד הצהרתי קבוע אודות בטלות השעייתו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה, כי מסכת הראיות והעובדות שהובאו בפני
ו בהליך העיקרי, לא שינתה מהמסכת העובדתית הלכאורית שעמדה ביסוד החלטתו בהליך הזמני. מלבד זאת, שבינתיים פוטר המערער מעבודתו בעירייה, ושלא נדחו על הסף הטענות שנותרו בכתב האישום בהליך המשמעתי, אשר טרם הגיע לסיומו.
בהליך העיקרי, התחזק בית הדין האזורי במסקנתו, כי ההליך הנכון לא היה זה המשמעתי, כי אם הליך של אי - התאמה, וכך קבע: "הראיות שהוגשו במהלך ההוכחות לא העשירו אותנו בפרטים נוספים שיש בהם כדי לשנות מערכת העובדות כפי שהוצגה בפני
נו, במהלך הדיון בבקשה הזמנית, למעט ההתפתחויות שחלו מאז מתן ההחלטה כפי שפורטו בסעיף העובדות. מרבית החקירה התמקדה בתפקוד התובע במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת כאשר התובע מנסה בתשובותיו להזים את הדברים. בהתייחס לאמור לעיל, נותרנו עם המסקנה כפי שפורטה בבקשה הזמנית לפיה הטרוניות נגד התובע מצביעות בעיקרן על "אי התאמה" בתפקוד, אם כי לא ניתן לשלול על הסף עבירות משמעת".
למרות קביעתו, המבוססת בחומר הראיות, שהמדובר באותה תשתית עובדתית, נמנע בית הדין מלנמק טעמיו לדחיית תביעתו של המערער, ואף לא פירט טעמיו להערתו, לפיה "גם אם היינו מגיעים למסקנה שונה הרי ביטול ההשעיה והחזרה לעבודה הפך לתיאורטי או בלתי מעשי" בשל פיטורי המערער.

הפגמים בהחלטת ההשעיה
26. על בסיס חומר הראיות, כפי שקבעו בית הדין האזורי בסעד הזמני בדבר בטלות הליך ההשעיה, ועל יסוד אותו חומר ראיות עליו סמך בפסק הדין בתביעה העיקרית, כמבואר לעיל, נפנה אף אנו ונתייחס לפגמים שנפלו בהחלטת ההשעיה והמצדיקים הצהרה על בטלותה.
27. הרכב פסול של ועדת השימוע - בפעולתה כתובעת החתומה על כתב האישום, הפכה היועצת המשפטית ל"צד בעניין" בעל הערכה לגופו של עניין בדבר סיכויי הרשעתו של המערער. כתוצאה מכך, הפכה להיות אף צד מעוניין ובעל דעה מוקדמת לעניין נחיצות השעייתו של המערער [השוו: דב"ע נז/ 3-147 אברהם פרץ -יוסף כהן, פד"ע ל 346, 358]. כאחת מבין שלושת חברי ועדת השימוע, פעלה היועצת המשפטית בעירוב תחומים של סמכויותיה ובניגוד אינטרסים מובהק. בכך נגרמה פגיעה ממשית של מראית פני הצדק, המהווה פגם של ממש בהמלצתה של ועדת השימוע, עליה התבסס ראש העירייה בהחלטתו להשעות את המערער מעבודתו בעירייה.
חלופה להשעיה. בתקנה 7 לתקנות המשמעת, שכותרתה "התאמת סעיף 47 " נקבע: "...(ו) בכל מקום שראש רשות מקומית רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת במשרה שאחת מדרגותיה אינה נמוכה מדרגת משרתו של העובד, ובלבד שדרגת העובד במשרה שאליה היא מועבר לא תהיה נמוכה מדרגתו ערב העברתו, או, בהסכמת העובד, לעבודה במשרה שדרגתה נמוכה מדרגת משרתו. העברה זמנית כאמור לא תימשך מעבר לתקופה שבה מותרת השעייתו של עובד לפי סעיף זה". בהוראה זו בא לידי ביטוי עקרון המידתיות והסבירות הכרוך בתוצאותיה הקשות של ההשעיה. על כן, גם אם סבור ראש הרשות שיש להשעות עובד מתפקידו, הרי שקודם שיחליט על כך, עליו לשקול אם ניתן להעביר את העובד למשרה אחרת, כתחליף להשעיה [דב"ע נו/ 16-3 ראש העיר ירושלים - יאיר מנחם, פד"ע כט 241,243]. זאת, במיוחד נוכח העובדה ש"להשעיה יש תוצאות כלכליות ואישיות קשות כלפי העובד המושעה, ויש להביא גורם זה בחשבון כגורם בעל משקל רב, בשיקולים בדבר החלטת השעיה" [עניין שבח,לעיל].
בענייננו, קודם להחלטת ההשעיה, היה על ראש העירייה לקחת בחשבון את השיקולים האלה: 27 שנות ותק של המערער, בהן שימש בתפקיד הבכיר של ממונה על שירותי הבטחון בעירייה; העבירות בהן הואשם המערער; וחלופת השעיה כגון, העברתו לתפקיד אחר. מפרוטוקול השימוע ומהחלטת ההשעיה לא נמצא כי נשקלה חלופה להשעיה.
לא למותר לציין כי לאחר מחיקת חלק מהסעיפים בכתב האישום בגין התיישנות וחוסר רלבנטיות, היה על ראש העירייה להידרש מחדש לנחיצות הליך ההשעיה והחלופות האפשריות, באשר כלל הוא כי "הסמכות להשעות היא סמכות אשר בעל הסמכות מוסמך גם לחזור ולהשתמש בה 'מזמן לזמן ככל שנדרש לפי הנסיבות' "; וכי במחיקת חלק מכתב האישום יש משום "שינוי באופי הכולל של העבירות המיוחסות למערער, בהיקפן ובחומרתן, וזאת בלי לגרוע מאופי העבירות האחרות המיוחסות למערער, היקפן וחומרתן" [דב"ע נז / 3-147 אברהם פרץ – יוסף כהן , פד"ע ל' עמ' 346, 355, 356].
במקרה שלפנינו, גם לאחר החלטת בית הדין המשמעתי בדבר מחיקת חלק מכתב האישום, לא שקל ראש העירייה חלופה להשעיה. כעולה מעדותו בפני
בית הדין האזורי: "אתה אומר שבעצם לא הוכח כלום ממה שנטען לגבי תפקודו של התובע. אני משיב לא מוכן לשקול שוב לגבי תפקודו. מדובר ברגישות גבוהה, בטחונית וציבורית וצריך לשמור על זה"... "צרפתי החלטת בית הדין למשמעת שבה נמחקו כמעט 9-8 סעיפי אישום. אני נשאל אם זה לא עשה משהו להחזרת התובע לעבודה. אני משיב: המוסד יכול להיות רחמן. אך לא בנסיבות אלה שבהם התובע לא נכח בעבודתו הרבה זמן בעבודה. הוא נפרד מאשתו, ומכל מיני נסיבות, גירושין, פטירת קרוב משפחה וכו'. אני נשאל אם נשאלתי על ידי בית הדין למשמעת לגבי החזרת התובע לעבודה, אמרתי שלא יעלה על הדעת. אני משיב: בהחלט. אני נשאל שגם אתה ביקשת אם אני מוכן להחזיר אותו ואמרתי לא. אני משיב נכון".
הנה כי כן, נפל פגם בהחלטת ההשעיה, משלא שקל ראש העירייה את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ואף דחה בעליל חלופה להשעיה.
28. אופי העבירה, היקפה וחומרתה - כאשר כתב האישום מכיל יותר מעבירה אחת, "...יש להביא בחשבון את אופי כל העבירות המיוחסות לעובד, את היקפן ואת חומרתן" [דב"ע נז / 3-147 אברהם פרץ – יוסף כהן, פד"ע ל 346, 355] במסגרת מידתיות הסנקציה של השעיה יש לבחון שיקולים של חומרת עבירה.
בית הדין האזורי התייחס לאופי הטענות שהועלו כנגד המערער בכתב האישום וכפועל יוצא הימנו, בהליך ההשעיה, שעיקר עניינן היה "תפקוד התובע במהלך שנות עבודתו". בנדון זה, ציין בית הדין כי "הטרוניות נגד התובע מצביעות בעיקרן על "אי התאמה" בתפקוד, אם כי לא ניתן לשלול על הסף עבירות משמעת". קרי, מרכז הכובד של העבירות שיוחסו למערער, התמקד באי-התאמה וחסר את האופי המשמעתי [ראו והשוו: עע 1117/00 עיריית מעלות תרשיח"א -שולה בוחבוט, ניתן ביום 24.2.03; עע 525/06 מדינת ישראל – משרד הבריאות - שמאי סגל, ניתן ביום 21.1.07].
ועוד זאת. החלטת ההשעיה, באה בעקבות הליך משמעתי, ולא בשל הליך חקירה בגין חשד לעבירה פלילית, או הגשת כתב אישום בגין עבירה פלילית; כאשר בהליך ההשעיה נשמעות ראיות לכאורה ואין הן נדונות לגופן. העבירות בהן הואשם המערער בכתב האישום (המקורי והמתוקן) היו אלה: בתפקידו כקצין בטחון בעירייה, עשה המערער מעשה או התנהג באופן שפגע במשמעת עובדי הרשות המקומית (סעיף 9(1) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח - 1978); לא קיים את המוטל עליו כעובד הרשות המקומית על פי חוק, תקנה, נוהג, הוראה כללית או הוראה מיוחדת שניתנה לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו (סעיף 9(2)); והתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתה או בשמה הטוב של הרשות המקומית (סעיף 9(3)). עבירות אלה אינן ממין העבירות החמורות המחייבות השעיה דחופה. כגון, מעילה בתפקיד, או הפרת משמעת זדונית (לפי תקנה 8 לתקנות המשמעת).
הנה כי כן, היה על ראש העירייה לבחון שיקולים של חומרת העבירה במסגרת כלל נסיבות המקרה, ובהן תפקידו הבכיר של המערער כקצין בטחון העירייה; המשימות שעליו לבצע במסגרת תפקידו ומידת הרגישות הביטחונית והציבורית לכך; תעודות הערכה והוקרה לגבי מילוי תפקידו שקיבל לאורך השנים ובמיוחד בתקופה שקדמה להליך המשמעתי; כמו גם ויתקו ומעמדו של המערער בעבודה. לא מצאנו, כי מכלול השיקולים הללו, אכן היה לנגד עיניו של ראש העירייה, עובר להחלטת ההשעיה.

מסקנת הדברים
29. לאור כלל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה, הרים המערער את נטל ההוכחה לקיומם של אינטרס ישיר ושל עניין ממשי לסעד לו עתר, ולכך שהסעד המבוקש עשוי לסייע לו. זאת, למרות פיטוריו מעבודתו, ובקשר אליהם. בנוסף על כך, ולגופם של דברים, נמצאו פגמים בהחלטת ההשעיה ממין הפגמים המחייבים הצהרה על בטלותה. אשר על כן, דין הערעור להתקבל.
בשולי הדברים נוסיף, כי לא נדרשנו לטענותיו של המערער, ככל שהן מכוונות כנגד כתב האישום שהוגש נגדו בבית הדין המשמעתי. מקומן של טענות אלה בהליך המשפטי המשמעתי , ואין הן מעניינו של הערעור שלפנינו.
סוף דבר
30. הערעור מתקבל באופן שאנו נענים למבוקשו של המערער, מר חיים טולדנו
, ומצהירים "כי השעיית התובע בטלה ומבוטלת" וניתנה שלא כדין.
מבוטל סכום ההוצאות שהושת על המערער בפסק הדין שבערעור, ואם שולם תחזיר העירייה למערער את הסכום ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע התשלום ועד השבתו המלאה בפועל למערער.
בתוך 30 יום מהיום תשלם העירייה למערער שכר טרחת עורך-דין בבית הדין האזורי ובערעור זה בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן

פסק דין
זה ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן בהעדר הצדדים היום ח' אדר, תשס"ז ( 26 פברואר 2007) ויישלח לצדדים.

________________ ___________________ __________________
השופט עמירם רבינוביץ
השופטת נילי ארד
השופטת ורדה וירט-ליבנה


נציג מעבידים מר עמירם זמני

נציג עובדים מר אליהו בן גרא













עע בית הדין הארצי לעבודה 151/05 חיים טולדנו נ' עיריית נצרת עילית (פורסם ב-ֽ 26/02/2007)