פסקי דין על חמוד ואסים | פסקי דין על ראמי חמוד | פסקי דין על פאטמה חמוד |

5095/06 פ     27/02/2007




פ 5095/06 מדינת ישראל נ' חמוד ואסים ,ראמי חמוד,פאטמה חמוד




42
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פ 005095/06
בפני

כב' השופט י. אלרון

תאריך
27/02/2007
בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה
נ ג ד
1. חמוד ואסים

2. ראמי חמוד

3. פאטמה חמוד
הנאשמים
הכרעת דין
כנגד הנאשמים 1 ו- 2 הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות לפי ס' 329 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (שתי עבירות) - חבלה בכוונה מחמירה.

לנאשמת 3 – יוחסה עבירה לפי ס' 333+ 335(א)(1)(2) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, קרי, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

א. עובדות כתב האישום:

הנאשמים 1 ו- 2 הינם אחים, בניה של הנאשמת 3 המתגוררים בישוב דיר-חנא.

אמיר פאיז חמוד, מוחמד פאיז חמוד ומוניר פאיז חמוד (להלן בהתאמה: "אמיר"; "מוחמד"; "מוניר"), הינם אחים, המתגוררים בדיר חנא וקרובי משפחתם של הנאשמים.

בלילה שבין 25.4.06 ל- 26.4.06, נכחו המתלוננים והנאשמים בחתונה בכפר עילאבון, שם התנהל דין ודברים בין שתי המשפחות.
על פי הנטען בכתב האישום, בשעה 01.00 או בסמוך לכך, מששבו המתלוננים והנאשמים לכפרם, הגיעו הנאשמים לאיזור בתי המתלוננים, קראו להם תוך השמעת גידופים ומשהגיע אמיר לעברם לברר את פשר העניין, השליכה הנאשמת 3 אבן גדולה שהיכתה ופגעה בידו. כתוצאה מכך, נחבל ונפל.

בהמשך למתואר לעיל, הגיעו אמיר ומוחמד לעבר הנאשמים 1 ו- 2, נאשם 1 - מצוייד בסכין ונאשם 2 מצוייד בכלי חד. בצוותא חדא, תקפו את מוחמד באופן, שדקרו אותו בפני
ם, בצוואר ובחזה באמצעות הסכין והכלי החד, זאת, בכוונה להטיל בו נכות, מום או לגרום לו חבלה חמורה.

משהגיע מוניר לעבר אחיו מוחמד, תקפו אותו הנאשמים 1 ו- 2 בצוותא חדא בכך שהיכו ודקרו אותו באמצעות הסכין והכלי החד בפני
ם ובחזה, כל זאת, גם כן, בכוונה להטיל בו נכות מום או לגרום לו חבלה חמורה.

כתוצאה ממעשי הנאשמים 1 ו- 2 נגרם למוחמד פצע לטרלי מדמם ב"עורק התרדמה" החיצוני ופגיעה "בענף גדול" של וריד הפנים וכן שני פצעי דקירה בחזה ובפני
ם דבר שהצריך אישפוז וביצוע תיקון עורק.

למוניר, כך נטען, נגרמו פצעי חתך בזוית הפה, בכתף ימין וקדמת החזה בימין ואובחן תסנין ריאתי מימין ואמפיזמה תת עורית ברקמות הרכות של בית החזה מימין.

כתוצאה ממעשי הנאשמת 3, כך נטען, נגרמה לאמיר, דפורמציה ברורה במרפק שמאל עם הגבלה בתנועה ושפשופים במותן ימין, בוצע שחזור וקיבוע המרפק בגבס.

ב. הסוגיות שבמחלוקת:

המחלוקת הינה בשאלת מעורבותם של הנאשמים 1 ו- 3, כאשר לטענת ההגנה, לא נטלו חלק באירוע נשוא כתב האישום, בעוד שהנאשם 2 טען כי גם אם יוכח שפגע במי מהמתלוננים, עומדת לו טענה של הגנה עצמית.

ג. פרשת ראיות התביעה:

התשתית הראייתית שהונחה בפני
י מטעם התביעה נסמכה בעיקרה על עדויות המתלוננים ובני משפחותיהם. כן העיד ד"ר חמוד שנקרא לטפל בפציעתו הקשה של אמיר, הוגשה חוות דעתו של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית (ת/44) ומזכרים שונים אשר נערכו על ידי חוקרי המשטרה שטיפלו בחקירת האירוע נשוא כתב האישום.

לבחינת מעורבותו של הנאשם 1, אפנה תחילה לעדותו של עד התביעה, ד"ר מוחמד חמוד, המשמש כרופא במח' הכירורגית של בית החולים "כרמל" (להלן: "ד"ר חמוד").

ד"ר חמוד סיפר תחילה כי בערבו של יום ה- 25.04.06, חיתן את בנו בישוב עילאבון, כאשר בני שתי המשפחות – המתלוננים והנאשמים שהינם בני דודיו מצד האב, נכחו בחתונה.

בשלביה הראשונים של החתונה נקרא ד"ר חמוד לשולחן עליו הסבו המתלוננים ומשהגיע למקום, הבחין במוחמד הצועק ומנבל את פיו. משביקשו לכבד את המעמד ולהפסיק, בא הלה בטרוניה כי אינו מקבל משקה ("ויסקי") כאחרים.

עוד סיפר ד"ר חמוד כי הבחין במתלונן אמיר, קם מכיסאו, אוחז בקבוק ומנחיתו על ראשו של אחד, סמיר חמוד – שאינו משתייך למי מבין שתי המשפחות המעורבות באירוע נשוא כתב האישום.

לדברי העד, החלה מהומה רבתי אשר בעקבותיה ביקש מכל הנוכחים לעזוב את האולם ולשוב לבתיהם. בעודו עושה את דרכו לביתו, בסמוך לכיכר שבכניסה לשכונת מגוריו, הבחין בהתקהלות.

מפאת חשכת הלילה התקשה להבחין בזהות המתקהלים. משהתקרב למקום, הבחין בנאשמת 3 ששכבה על הקרקע, ניגש אליה, בדק אותה ומשלא איבחן כל פגיעה בגופה, ביקש מאחותו שהיתה לצידו, לפנותה במהירות מהמקום על מנת שנוכחותה לא תגרום לתסיסה מצד ילדיה.
לדברי ד"ר חמוד, מיד אחר כך, נמסר לו על דבר פציעתו של מוחמד ונתבקש לטפל בו. תגובתו הספונטנית בעקבות "פיצוץ" חתונת בנו בערבו של אותו יום היתה "מצידי שכולכם תיפגעו תלכו לעזאזל אני לא רוצה לשמוע אתכם" (עמ' 13 שור' 26-25 לפרו').

באותה עת, לדבריו:

"וואסים (הנאשם 1 י.א) בא וראה את אמא שלו על הרצפה, אמא שלו שוכבת על הרצפה והוא בא וצעק, ואז אמרתי למונס שיקח אותו ושיעוף משם. מונס תפס אותו ואומר תעזוב את אמא שלך מוחמד נפגע, אומר לו מי פגע בו, מונס אומר לו "לא יודע אך הוא נפגע קשה ותעוף מכאן", אומר לו שוב מי פגע בו ומונס אומר לו לא יודע תעוף מפה" (עמ' 14 שור' 22-18 לפרו').

ד"ר חמוד המשיך וסיפר כי משהובא לידיעתו כי מוחמד נפגע מסכין, רץ למקום והבחין בו יושב על "קורה" שותת דם וידו על צווארו. משניגש אליו, אמר לו מוחמד:

"אני הולך למות, ראמי [הנאשם 2 י.א] הבן של סודקי פגע בי" (עמ' 14 שור' 27 לפרו'), ומיד אחר כך, איבד את הכרתו.

העד סיפר כי, הורה להזעיק נט"ן ובמקביל החל לבצע פעולות החייאה במוחמד. במהלך פינויו לבית החולים, בסמוך לצומת יגור, כשהוא יושב לצידו בניידת הנט"ן, הבחין לפתע כי שבה אליו הכרתו, משכך, על מנת להפיג את המתח בכפר, ביקש ממנו כי ישוחח, באמצעות הפלאפון עם אחיו סמיר, על מנת שידעו הכל בכפר כי הינו בחיים, שיחה זו ארכה מספר שניות, בסיומה, פנה אליו שוב מוחמד במילים: "ואסים (הנאשם 1 י.א) הוא שפגע בי" (עמ' 16 שור' 1 לפרו').

לדברי העד השיב למוחמד:

".... קודם אמרת לי ראמי (הנאשם 2 י.א) מה פתאום עכשיו וואסים (הנאשם 1 י.א), הוא אמר לי היה לילה, אני לא זוכר, הפנים של חמוד אלו פגעו בי, כאשר הוא מתכוון שהוא שייך למשפחה הזו של חמוד סודקי בניו ואחיו" (עמ' 16 שור' 3-1 לפרו').

ד"ר חמוד נדרש בעדותו לעובדת ציון שמם של הנאשם 2 ואחר כך נאשם 1 על ידי מוחמד כמי שדקרו אותו, ועל כך השיב:

"אני חושב שאת האמת, זה מה שאמר בהתחלה כלומר היה ברור חד משמעי מה שאמר, ראמי הוא שפגע בו, כלומר הוא רצה ליידע אותי כבן דוד שלו שהוא הולך למות, שידעו מי הרג אותו" (עמ' 17 שור' 15-13 לפרו').

עוד ציין ד"ר חמוד כי, בעת שראה את נאשם 1 – בגדיו לא היו מגואלים בדם, ובזירת האירוע בהגעת האמבולנס היתה תאורת רחוב, בלבד.

המתלונן, מוחמד חמוד אשר על פי הנטען בכתב האישום נדקר בצווארו מדקירת סכין סיפר תחילה על שהתרחש בחתונת בנו של ד"ר חמוד, אישר כי שתה משקאות אלכוהוליים, אולם, לדבריו, לא עד כדי שכרות, והמהומה, אותה הגדיר כ"מהומה קטנה", התרחשה לאחר שבני משפחתו נדחפו לעבר השולחן.

באשר לאירוע בו נדקר, סיפר כי בשובו לביתו בכפר, ישב יחד עם אחיו – סמיר ומוניר כאשר, לפתע שמע צעקות מכיוון הכביש משכך, עשה דרכו בריצה מהירה לכיכר ואת שראה, תיאר כדלקמן:

"הגעתי לשם ואני עדיין בריצה אני קולט שאמיר אחי שכוב על הריצפה מתלונן מכאבים אז אני כבר מול הפנים של וואסים (הנאשם 1 י.א) , יעני, עמדתי 40-30 ס"מ ממנו, אני שואל את וואסים מה קורה, בתור ידיד יענו, אין לי נגדו ואין לו נגדי באותו הזמן פתאום הוא שולף סכין מאחור ודוקר אותי בצוואר, אח שלו ראמי עם אגרופן ביד, נתן לי מכה בפני
ם וכתוצאה מזה, הוא שבר לי את השיניים ופגע לי בלחי (מצביע על לחי)" (עמ' 28 שור' 20-15 לפרו').
לדבריו:

"קודם באה הדקירה ואחר כך בא האגרופן אני עמדתי ליד שניהם קיבלתי את הדקירה כשראיתי את הסכין הסתובבתי האגרופן היה בצד שני לאחר הדקירה" (עמ' 28 שור' 28-26 לפרו').

העד הדגים בבית המשפט את מיקומו ביחס לנאשמים 1 ו- 2, כיצד ואיך נפגע מסכינו של האחד ומהאגרופן של השני וסיפר כי לאחר שנפגע נמלט בבהלה לכיוון המנוגד מביתו ומששב על עקבותיו הבחין בנאשם 2 דוקר את אחיו מוניר.

בהגיעו סמוך לבית אחיו, התיישב על הקרקע וביקש כי יוזעק אמבולנס בעודו אוחז בצווארו ודם ניגר ממנו, או כלשונו "החל להשפריץ" (עמ' 30 לפרו') ובטרם איבד את הכרתו, עוד הבחין בד"ר חמוד.

העד נדרש לאשר סיפר לד"ר חמוד לעניין זהות הדוקר ועל כך השיב:

"בהתחלה אמרתי לו ראמי וגם וואסים וזהו, עד שהגענו לסכנין, לא, שניה, אני מתקן, כאשר הכניסו אותי לאמבולנס שוב לא הייתי בהכרה מהדחיפה של האלונקה, כשהעלו אותי לאמבולנס שוב חזרתי להכרתי. הוא שאל אותי עוד פעם מי דקר אותך ואני אמרתי וואסים דקר אותי והדם שלי תלוי בוואסים אם אני אמות" (עמ' 31 שור' 11-7 לפרו').

לדברי מוחמד, לאחר העברתו מהאמבולנס לנט"ן, איבד שוב את הכרתו ומששב להכרתו ונשאל שוב באשר לזהות הדוקר השיב: "אמרתי לו וואסים ומאז ועד יום למחרת אני לא הייתי בהכרה" (עמ' 31 שור' 19-17 לפרו').
עוד נשאל והשיב העד:

"ש. בפעמים האלה שאמרת לד"ר חמוד את הדברים שאתה מדבר, באיזה מצב
היית?
ת. כמעט בהכרה, פעם בהכרה מעורפלת, פעם לא, אני לא מאמין שמישהו יכול
לשקר לגבי מי שדקר אותו" (עמ' 31 שור' 22-20 לפרו').

בהתייחסו לציון שמות נאשם 2 תחילה ואחר כך נאשם 1 כמי שדקר אותו השיב:

"ייתכן, אבל שניהם תקפו אותי זה עם הסכין וזה עם האגרופן".

לעניין זהות הדוקר בהודעותיו במשטרה טען:

"בהתחלה אמרתי וואסים וראמי אח"כ אני אמרתי וואסים כי הוא שאל אותי מי בפועל דקר אותי, מי נעץ בי את הסכין, אמרתי וואסים" (עמ' 38 שור' 18-17 לפרו').

בהודעתו הראשונה מיום 27.04.06 שעה 15.00 (נ/1), שנגבתה בבית החולים רמב"ם סיפר העד:

"... פתאום התנפלו עליי שני הבחורים שהיו עם האישה, אחד מהם החזיק בידו כלי מברזל בצבע אפור שנקרא (מחמס) הבחור הזה עונה על השם ראמי (הנאשם 2 י.א) שנתן לי מכה בשיניים, והשני בשם וואסים חמוד (הנאשם 1 י.א) שהוא אח של ראמי והוא דקר אותי בצוואר בצד ימין ועוד דקירה בחזה הדקירה הראשונה שהיא בצוואר כמעט גמרה עליי..." (נ/1 שור' 13-11)

בהודעתו השנייה במשטרה מיום 02.05.06 שעה 11.00 (נ/2) סיפר העד כי, לשמע הצעקות ירד לרחוב, במקום הבחין באחיו אמיר מוטל על הכביש ובנאשם 1, פנה לזה האחרון בשאלה "מה קורה פה" כאשר לפתע, הלה הוציא סכין מכיסו אותו תיאר כסכין מטבח עם "ידית כחולה חתך אותי בצוואר בצד ימין ומהמקרה התחלתי לרוץ כמו תרנגולות שחוטה", כלשונו (נ/2 עמ' 1 שור' 13-9).
באשר לשיחתו עם ד"ר חמוד בטרם איבד את הכרתו טען כי לשאלת הרופא: "מי דקר אותך?"

השיב:

"שוואסים (הנאשם 1 י.א) דקר אותי ואמרתי לו שאני הולך למות וואסים הוא זה שדקר אותי" (נ/2 עמ' 2 שור' 1).

העד חזר פעם אחר פעם על גירסתו כי נדקר על ידי הנאשם 1, זיהה אותו "בוודאות מאה אחוז" וכי התאורה במקום היתה "כמעט יום".

בהמשך הודעתו, לאחר שנדרש לדברי ד"ר חמוד כי התבטא בפני
ו כי הנאשם 2 הוא שחבל בו טען כי היה זה נאשם 1 שדקר אותו בצווארו "וגם נתן לי אגרוף בשן ושבר אותה" (נ/2 עמ' 3 שור' 6).

המתלונן מוניר חמוד סיפר בעדותו כי, מששבו לביתם לאחר אירוע החתונה, בעודם לוגמים קפה במרפסת הבית, שמע צעקות, ברדתו מהבית, הבחין באחיו אמיר לצד המדרכה "מתפתל מכאבים" ואמר לו: "פאטמה (הנאשמת 3 י.א) הרביצה לי, נתנה לי מכה עם האבן" (עמ' 54 שור' 3-2 לפרו').

עוד טען כי, נאשם 2 חבל בפני
ו בכלי חד, "דוקרן או סכין" ומיד אח"כ חש דקירה בחזה, אולם, לא הבחין בזהות הדוקר.

לכשנשאל האם הבחין בנאשם 1 כאשר נחבל מידי נאשם 2 השיב:

"אני אמרתי שהוא היה בזירה, אם דקר אותי, אני לא ראיתי אותו. אני גם לא ראיתי אותו דוקר את מוחמד" (עמ' 54 שור' 21-20 לפרו').

העד לא היה בטוח בתשובתו באם נדקר מדוקרן, אגרופן או סכין לכשנשאל לתשובתו בהודעתו במשטרה (ת/48) כי לנאשם 2 היה אגרופן מברזל והאם ראה את האגרופן השיב "לא ראיתי בוודאות מה יש לו ביד, אמרתי או אגרופן" (עמ' 56 שור' 18 לפרו').

לשאלת באת כח המאשימה באשר לדבריו במשרדה כי לא הבחין בנאשם 1, למרות שבהודעותיו במשטרה הזכיר את נוכחותו בזירת האירוע השיב כי, ביקש להקל עימו מאחר ונערכה "סולחה" וכלשונו: "החיים שלנו קצרים, שיחיה אותם, שיהנה" (עמ' 57 שור' 20-6 לפרו'), אולם, לדבריו, אכן ראה את נאשם 1 בעת שנחבל על ידי נאשם 2.

לשאלת בית המשפט השיב העד:

"העניין שנעשתה סולחה, אני, איך שהוא, מנסה להקל עליו, אני בנאדם שלא ראיתי בוודאות שהוא דקר, אני לא יכול לקחת על עצמי שהוא דקר אותי, לא ראיתי, אז אמרתי, נעשתה סולחה בין משפחה, אני אסתיר כמה דברים. עכשיו אני לא יכול להסתיר. אתה עושה לי ככה או ככה, ואני לא יכול לשקר" (עמ' 63 שור' 11-8 לפרו').

וכן:

"ראיתי עם וואסים (הנאשם 1 י.א) סכין יפאנית, סכין חיתוך" (עמ' 63 שור' 15 לפרו').

בהודעתו במשטרה מיום 27.04.06 שעה 13:10 (ת/48), סיפר מוניר כי, לשמע הצעקות ירד לרחוב שם הבחין בנאשמת 3 וילדיה (הנאשמים 1 ו- 2) כאשר לפתע שמע את אחיו מוחמד צועק "דקרו אותי דקרו אותי" (ת/48 שור' 17).
לדברי מוניר, בעת שניגש למוחמד, חש דקירה בחזה, בצד ימין ובפני
ו ובאשר לזהות הדוקר טען:

"בוודאות מי שדקר אותי זה ראמי חמוד
(הנאשם 2 י.א) שהוא בן 16 בערך אני זיהיתי אותו בוודאות כשהגעתי לשם היה לו ביד אגרופן מברזל ונתן לי בזה מכה בחזה ובפני
ם" (ת/48 עמ' 1 שור' 27-23).

וכן:

"אח שלו וואסים (הנאשם 1 י.א) היה איתו היה לו סכין של טפטים חיתוך, אני לא יודע איזה צבע של סכין אני פשוט ראיתי סכין חיתוך ולראמי היה אגרופן... אני בטוח במיליון אחוז שמי שדקר אותי זה ראמי ואני יודע שהיה לו אגרופן" (ת/48 עמ' 2 שור' 8-2).

בהודעתו מיום 02.05.06 (ת/49) חזר העד על גירסתו כי נדקר על ידי הנאשם 2 ובסמוך אליו, נכח הנאשם 1.

המתלונן אמיר חמוד, סיפר בעדותו כי, נחבל באירוע מידיהם של הנאשמים 2 ו- 3 וכשנשאל:

"ש. האם ראית את מוחמד נפצע"?

השיב:

ת. אני רק שמעתי נדקרתי נדקרתי ואיך וואסים (הנאשם 1 י.א) שוכב עליו"
(עמ' 78 שור' 18 לפרו').

העד אישר בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה כי בשנת 1992 נפגע במסגרת עבודתו ו"פרק" את ידו, באותו מקום שנפגע באירוע נשוא כתב האישום.

בתשובה לשאלת ב"כ הנאשמים טען אמיר כי, במהלך האירוע, נפגע מפגיעת אבן שזרקה לעברו הנאשמת 3 ובעודו שוכב על הקרקע, הבחין בנאשם 1 גוהר על אחיו מוחמד וסכין בידו.

העד הכחיש את דברי ד"ר חמוד כי בעודו בודק את נאשמת 3 שהיתה שרועה על הקרקע, החל להתפרע זאת משנודע לו כי מוחמד נפגע והשיב:

"איך אני יכול להתפרע כשהיד שלי שבורה זה שקר וכזב" (עמ' 82 שור' 12-9 לפרו').

מדברי העד עולה כי, למעשה, לא ראה כיצד נדקר מוחמד ולדבריו, נפל על היד ורק הבחין בנאשם 1 "רץ" עם סכין בידו (עמ' 83 שור' 9-8 לפרו').

בהודעתו במשטרה מיום 26.04.06 (ת/55) סיפר אמיר כי, בשובו מהחתונה, הבחין בנאשמת 3 מלווה בנאשמים 1 ו- 2, צועקת לעבר ביתו "תרדו למטה יא בני זונות" (ת/55 עמ' 1 שור' 11-10) ואת שהתרחש תיאר בהודעתו כדלקמן:

"התקרבתי אליהם ראיתי שפאטמה (הנאשמת 3 י.א) מחזיקה באבן גדולה וישר נתנה לי מכה עם האבן זרקה אותה על יד שמאל שלי ואני נפלתי וישר היה לי פריקה ביד וקמתי מהר ואז שמעתי את אחי מוחמד צועק "נדקרתי נדקרתי" וראיתי על מוחמד וראיתי את וויאסם חמוד שמחזיק בסכין ובורח…" (ת/55 עמ' 1 שור' 22-15).

בהודעתו השניה מיום 02.05.06 (ת/56) נחקר אמיר תחת אזהרה באשר לתקיפתה של נאשמת 3, הכחיש את החשד שיוחס לו, וחזר על גירסתו כי, היתה זו הנאשמת 3 שחבלה בידו כתוצאה מהשלכת האבן.

עדת התביעה הגב' חמידה חמוד אימם של המתלוננים סיפרה בעדותה כי, בזירת האירוע פגשה במוחמד אשר אמר לה כי נפצע מפגיעת נאשם 1, אולם, לא ראתה מי בפועל פגע בו ובאם להביא דברים בשם אומרם:

"לא ראיתי שום דבר חוץ מהדם והבן שלי, לא הייתי ערה למה שקורה סביב" (עמ' 68 שור' 19 לפור').

בחקירתה הנגדית השיבה חמידה כי, תחילה הבחינה בנאשמת 3 שרועה על הכביש, ניסיונותיה "להעיר" אותה היו ללא הועיל וכי זו לא הגיבה ולא ענתה לקריאותיה. מיד אחר-כך הגיע ד"ר חמוד שבדק אותה ואמר לה "תקומי, בלי הצגות אין לך כלום" (עמ' 69 שור' 21 לפרו').

לדבריה, למקום הגיע בנה סמיר אשר האיץ ברופא לגשת בדחיפות לאחיו מוחמד באומרו: "ד"ר ד"ר תרוץ, מוחמד מת" בהגיעה למקום שאלה את בנה מי פגע בו וזה השיב "וואסים (הנאשם 1) הרביץ לי" (עמ' 69 שור' 23 לפרו').

העדה נדרשה על ידי ב"כ הנאשמים, לנאמר בהודעתה במשטרה (ת/51) כי הבחינה בנאשם 1 אוחז סכין בידו ורץ לכיוון מערב, על כך השיבה כי, אינה יכולה לתאר את הסכין אלא, רק את עובדת החזקת הסכין בידו והנפתה כלפי מעלה. מכל מקום, ציינה כי, בפועל לא ראתה את נאשם 1 דוקר את מוחמד.

יצויין כי, בהודעתה מיום 02.05.06 (ת/51) ציינה העדה כי הבחינה בנאשם 1 אוחז סכין בידו ואומר בשפה הערבית "אבתלינה, אבתלינה", שמשמעותה בעברית "הסתבכנו הסתבכנו" ואת בנה מוחמד שוכב על הכביש בתוך שלולית דם, לשאלתה מה קרה מלמל "וואסים וואסים". בשלב זה, הגיע הרופא והחל לטפל בו.

העדה עומתה עם דברי ד"ר חמוד כי, באותה עת, יחד עם אחד, רמזי חוסיין, שמעו את מוחמד אומר: "ראמי (הנאשם 2) דקר אותי" ונתבקשה ליתן הסבר הכיצד שמעה דברים אחרים ועל כך השיבה:

"אני אומרת עוד פעם מה שאני שמעתי, שמעתי את הבן שלי אומר בקול חלש, וואסים דקר אותי" (עמ' 71 שור' 2 לפרו').

בשלב זה של עדותה, ביקש ב"כ הנאשמים לציין בפרוטוקול הדיון כי, העדה נקבה בשם "ראמי" ומיד אחר כך תיקנה עצמה וציינה "וואסים".

בתגובה נרשם מפי ב"כ המאשימה:

"אני מסכימה תחילה אמרה ראמי ואחר כך וואסים".

העדה, רים חמוד אחות המתלוננים, סיפרה כי, נזעקה למקום האירוע לשמע צעקות, בהגעתה למקום שניות ספורות אחר כך, הבחינה באחיה פצועים ובנאשמים 1 ו- 2 נמלטים מהמקום כאשר הנאשם 1 אחז סכין בידו והנאשמת 3 שכבה בסמוך.

בחקירתה הנגדית חזרה העדה מדבריה כי הבחינה בנאשם 2 בורח מהמקום וטענה כי, כוונתה היתה לנאשם 1, בלבד (עמ' 74 שור' 18-17 לפרו').

משעומתה עם דבריה בהודעתה במשטרה מיום 02.05.06 (ת/52) כי, הבחינה בשני הנאשמים 1 ו-2, לא ידעה ליתן לכך תשובה ברורה.

העדה, קיפאח חמוד רעייתו של מוחמד סיפרה בעדותה כי שהתה בחצר בית אחד המתלוננים (מוניר) ולשמע הצעקות, נזעקה למקום בהגעתה נתבקשה על ידי מוחמד להתקשר 100 (למשטרה) תוך שהוא "יושב על קיר" ולשאלתה מי פגע בו השיב: "וואסים (הנאשם 1 י.א)".

לדבריה, במקום נכחה אימו של מוחמד וזאת עוד בטרם הגעת ד"ר חמוד לטפל בו. דברים אלה סתרו את עדות האם כי הגיעה למקום רק לאחר הגעתו של ד"ר חמוד.

העד סמיר חמוד, אחיהם של המתלוננים, סיפר בעדותו כי היה הראשון שהבחין בפציעת מוחמד אשר מלמל פעם אחר פעם "וואסים, וואסים" וכי הוא היה זה שהזעיק את ד"ר חמוד, שטיפל באותה עת בנאשמת 3.

עוד העידו בבית המשפט, אנשי משטרה שטיפלו בחקירת האירוע, רס"ר ערן טמפלר ממשטרת תחנת משגב שערך דו"ח פעולה ביום 26.04.06 שעה 01.13 (ת/38) בו ציין כי, "הופעל לחץ" על משפחת הנאשמים לסייע באיתור נאשם 1, מיד לאחר האירוע.

באמצעות העד, רס"מ סאלח אסאדי, המשמש כמפקד השיטור הקהילתי בסכנין הוגשו דוחות פעולה ומעצר (ת/39–ת/41) מיום האירוע. בעדותו סיפר על הגעתו לזירת האירוע, על ניסיונות להרגיע את הרוחות ועל הפעילות לאיתור הנאשם 1.

ב"כ המאשימה העידה מטעמה כעדיי הזמה את פקד איאד פראג' ראש משרד חקירות בתחנת משטרת משגב ואת החוקר ג'מיל גאנם.

פקד איאד בעדותו דחה את הטענה כי סורבה בקשת עדים מטעם הנאשמים למסור עדות רלוונטית להתרחשויות.

כמו כן ציין כי במהלך החקירה נעשה ניסיון של משפחת הנאשמים להעביר את האחריות לאירוע על כתפי נאשם 2: "הקטין ישא הכל על עצמו", כלשונו (עמ' 153 שור' 4 לפרו').

ג. פרשת ראיות ההגנה:

על גרסאות הנאשמים, ניתן היה ללמוד מהודעותיהם במשטרה ומעדותם בבית המשפט.

הנאשם 1, וואסים חמוד בעדותו בבית המשפט סיפר תחילה על שהתרחש במהלך חתונת בנו של ד"ר חמוד והפסקת האירוע כתוצאה, לדבריו, משכרותם של המתלוננים.

לדברי נאשם זה, שב לביתו מהחתונה יחד עם אחיו, נאשם 2 ובעודו מספר לאחותם אינאס על שהתרחש בחתונה, נכנס אחיו וויאסים שותת דם, באותה עת שמע צעקות מחוץ לבית משרץ למקום שממנו נשמעו הצעקות, הבחין באמו שהיתה שרועה על הקרקע ובד"ר חמוד מטפל בה.

משצעק "מה יש, מה יש לה, מי עשה את זה" ביקש ד"ר חמוד מבן דודו, מוניס חמוד להרחיקו מהמקום לביתו ומשם נלקח על ידי בן דודו זוהדי לביתו.

לכשנשאל הנאשם 1 על ידי באת כח המאשימה מדוע בחקירתו השניה במשטרה (ת/19) ציין כי, בדעתו לחזור על דברים שאמר בהודעתו ולא להוסיף דבר, השיב, כי עשה כן כמחאה ל"צעקות" החוקרים שהטיחו כלפיו כי הוא משקר וכי הוא זה שדקר את מוחמד.

עוד טען הנאשם 1 כי, לא כל שאמר במהלך חקירתו במשטרה נרשם על ידי חוקריו ומכל מקום, משפשט את בגדיו, לבקשת החוקרים, לבחון באם נותרו על גופו סימני חבלות אשר יהא בהם כדי להצביע על מעורבותו באירוע הקטטה, לא נמצא דבר.

הנאשם 1 נחקר לראשונה במשטרה ביום 26.04.06 (ת/41) תחת אזהרה בחשד לפציעת המתלוננים.

בחקירתו זו, סיפר כי עזב את אולם השמחות בעילאבון בו התקיימה חתונת בנו של ד"ר חמוד יחד עם הנאשם 2 וארוסתו לביתם, בהגיעו לבית, שמע על דבר אירוע "קטטה נוסף" שהתרחש במקום ומפאת חשיבות דברי הנאשם 1, אביא את דבריו במלואם:

"הבנתי שהיה קטטה נוספת על יד הבית שלי בשכונה אבל לא ידעתי היכן בדיוק הקטטה היתה ובין מי למי נכנסתי לבית שלי וישבנו אני ובני משפחתי והגיע למקום קרובים נוספים וישבנו ודברנו על החתונה באולם ובמיוחד עם אחותי אינאס שלא הייתה באולם ובאותו זמן הגיע דודי זוהדי לביתנו ואמר לי בוא איתי. עליתי איתו ברכבו ונסענו לבית של זוהדי דודי. כי הוא לא רוצה שאני אשאר בבית כי פחד שאני אגיב על פציעת אמי כתוצאה מהקטטה ונשארתי בבית של דודי עד שהוא חזר ביחד עם השוטרים ועצרו אותי והביאו אותי לתחנת משגב" (ת/41, עמ' 2 שור' 20-9).

נאשם 1 הכחיש בחקירתו כי דקר מי מהמתלוננים וטען כי אלה הם דברי שקר וכשנשאל מדוע החליף את בגדיו אותם לבש בחתונה השיב: "הבגדים בבית והחלפתי כי לא רציתי להישאר עם בגדים רסמיים" (ת/41 עמ' 3 שור' 17-16).

בהודעתו השנייה במשטרה מיום 27.04.06 (ת/19), טען נאשם 1 בפני
החוקר כי מסר את גירסתו בחקירתו הראשונה ואין לו מה להוסיף על כך, אולם, משהוטחה בפני
ו גירסת המתלונן אמיר, כי נפגע מאבן שהושלכה על ידי אימו וכי הוא עצמו, דקר את מוחמד השיב: "אני בכלל לא הייתי במקום. ולא יודע מה קרה" (ת/19, עמ' 2 שור' 8-7).

תשובה זהה השיב הנאשם 1 לכשהוטחה בפני
ו גירסת מוחמד כי נדקר על ידו בצווארו (ת/19 עמ' 2 שור' 12).

ביום 02.05.06 נערך עימות בין נאשם 1 לבין מוחמד (ת/17) וזה האחרון הטיח בפני
נאשם 1 כי, הוא היה זה אשר גרם לפציעתו בצוואר, תגובת הנאשם 1 היתה: "הכל שקר אני לא הייתי במקום בכלל" (ת/17, עמ' 2, שור' 8).

כך גם כאשר נשאל על ידי מוחמד מדוע גרם לפציעתו השיב: "אני לא עשיתי שום דבר ולא הייתי במקום בכלל" (ת/17, עמ' 2, שור' 18-17).

לגירסת הנאשם 1 בעדותו, לא היה כלל מעורב באירוע הדקירה אלא, אחיו, הנאשם 2 בלבד וכי שמו שורבב על ידי המתלוננים כמעורב "כדי לנפח", כהגדרתו (עמ' 93 שור' 29 לפרו').

לשאלותיה החוזרות ונשנות של באת כח המאשימה כיצד לא הזכיר פרט זה או אחר אותו מצא לנכון לספר בעדותו בבית המשפט, חזר שוב על גירסתו כי השיב לשאלות החוקרים ותו לא.

בעדותו ציין כדלקמן:

"אני אדם שלא הייתי באירוע ועליי הפילו את כל הבעיה, אני בנאדם שאין לי שום בעיות, אין לי סכסוכים עם אף אחד, הם, מפילים עליי בדיוק ושאני אהפוך להיות הנאשם הראשי, שלא היה מה לעשות, כשבאה המשטרה ישר הטיחה בפני
י שאני הנאשם הראשי, דבר ראשון שאני הגבתי שלא הייתי וזה הדבר הנכון שאני לא הייתי" (עמ' 97 שור' 17-14 לפרו').
הנאשם 2 ראמי חמוד
בעדותו, סיפר תחילה על שהתרחש באירוע החתונה, לגירסתו, מששב לבית יחד עם נאשם 1 ובעודם בחניית הבית נאמר לו על ידי בן דודו כי, אימו הוכתה, שאל מי היכה אותה ויצא בריצה לעבר הכיכר בו התרחש האירוע, בהגעתו למקום, החלו המתלוננים, מוחמד ואמיר להכותו. משכך, נמלט מהשניים אשר רדפו אחריו ומשהוכשל על ידי מוחמד, נפל והשניים שבו להכותו. בעודו שוכב על הקרקע, הבחין באחיהם אמיר שנפל תוך כדי ריצה ושני סכינים בידיו ובנופלו, נשמט אחד הסכינים מידו.

לגירסתו:

"...היד שלו (אמיר י.א) נשברה והוא החל צועק שוב היד שלי נשברה, הסכין נפלה ממנו לקחתי אותה והתחלתי לנופף בה כדי להרחיק אותו ממני, לא היתה לי ברירה אלא, לנופף, אם לא הייתי עושה כך היו מכים אותי יותר, כשעשיתי את זה, הם נרתעו אחורה, היו הרבה אנשים, אני ברחתי, הלכתי לכיוון הבית..." (עמ' 98 שור' 29-28 ועמ' 99 שור' 3-1 לפרו').

לדברי נאשם 2, הנאשם 1 לא השתתף כלל באירוע הקטטה בכפר.

נאשם 2 טען בעדותו כי, רק "נופף" בסכין ולא פגע באיש ועל כך נשאל והשיב כדלקמן:

"ש. כלומר הפגיעות שנגרמו למוחמד ומוניר, לא אתה עשית.
ת. לא יודע.
ש. מה זה לא יודע?
ת. אני לא יודע, היו הרבה אנשים (עמ' 101 שור' 23-19 לפרו').

ובהמשך:

"ש.במשטרה/בחקירה, טענת שכאשר הגנת על עצמך מוחמד נדקר ממך.
ת. יכול להיות (עמ' 101 שור' 30 עמ' 31 שור' 1 לפרו').

וכן:

"ש. האם יכול להיות שאתה לא פצעת אותם שאם כן אתה זה שפצע היית רואה.
ת. אני רק נופפתי בשביל שיתרחקו ממני, יכול להיות שהסכין פגעה בהם".
(עמ' 102 שור' 14-13 לפרו').

הודעתו במשטרה מיום 30.04.06 שעה 14.45 (ת/1) זהה בתוכנה לדברים שמסר בעדותו בבית המשפט, בכלל זה, אחיזתו של אמיר בשני סכינים וגירסתו כי, משהתקרב לעברו, נפל והחל צועק "היד שלי, היד שלי", לגירסתו, סכין אחת נפלה מידו "ואני לקחתי אותה והתחלתי בעזרתה להגן על עצמי כדי להרחיק אותה ממני" (ת/1 עמ' 2 שור' 26-25).

לדבריו, השליך את הסכין תוך כדי מנוסה מהמקום.

נאשמת 3 פאטמה חמוד
, החלה אף היא את עדותה בסיפור הקטטה באירוע החתונה בעילאבון, שבמהלכה, לדבריה, הוכתה על ידי המתלונן מוניר חמוד ולאחר פיזור הנוכחים, עשתה דרכה לביתה יחד עם אחיה, עואני.

לגירסת הנאשמת 3, מששבה לכפר והתהלכה רגלית במעלה הדרך הפונה לביתה הותקפה בשנית, אירוע אותו תיארה כדלקמן:

"אני רק ממשיכה, נכנסת התנפלו עליי, הראשון שהתנפל עליי היה אמיר הוא היכה אותי ואני צעקתי "אמיר אמיר מה קרה לך" ממש צעקתי צעקות זה היה 01.15 או משהו כזה, לא היה לי שעון כאשר היכה אותי, צעקתי ואני תפסתי אותו מהבגדים, הוא עוד פעם היכה אותי וכאשר היכה אותי נפלתי על הריצפה והתעלפתי" (עמ' 11 שור' 9-5 לפרו').

עוד סיפרה הנאשמת כי, לאחר שפונתה לבית החולים, שכבה בערפול חושים ולצידה בתה, אינאס ואחת אומניה סברי, שמעה שניים מהמתלוננים – מוניר ואמיר חמוד משוחחים ביניהם ומטכסים עצה כיצד לטפול את אשמת דקירתם ודקירת אחיהם על האחים מראם ומונס חמוד.
זאת ועוד, לטענת הנאשמת 3, באירוע שהתרחש בכפר הותקפה על ידי אמיר שהיכה בפני
ה "פעמיים נתן לי בוקס בפני
ם" (עמ' 114 שור' 22 לפרו') כתוצאה מכך, נפלה , איבדה את הכרתה ופונתה לבית חולים.

לכשנשאלה הנאשמת לעניין המיוחס לה, קרי, השלכת האבן ופגיעה באמיר השיבה:

"לא, מה אישה תכה גבר? גם בדרך חזרה, אין אבנים הכל סלול" (עמ' 115 שור' 17 לפרו').

בנוסף לנאשמים הובאו מטעם ההגנה למתן עדות עדים נוספים, כך, העד סמיר אחמד חמוד שסיפר כי באירוע שהתרחש בחתונה, הוכה על ידי המתלוננים באופן שאמיר היכה אותו בבקבוק בירה בראשו ומוחמד חבט בו באמצעות כוס.

העד רמזי חוסיין טען אף הוא לאלימות המתלוננים וציין:

"אמיר שלף בקבוק ונתן לי בראש ובקבוק אחר זרק מוחמד ואז דחפו שולחנות ..." (עמ' 121 שור' 27-26 לפרו').

עוד סיפר העד כי בשובו לכפר, היתה חשיכה מוחלטת (עמ' 121 שור' 28 לפרו') בעת שהבחין בנאשמת 3 מוטלת בסמוך לכיכר, במקביל ראה "ארבעה צעירים" רצים מהמקום ושמע "מישהו" שאמר "נשברה לי היד", בהתקרבו אליו זיהה את המתלונן אמיר, שניות ספורות אח"כ שמע אחר צועק "נדקרתי" והתברר לו כי, המדובר במתלונן מוחמד.

עוד טען העד כי:

"... ולפני שאמיר צעק "נשברה לי היד" והשני "נדקרתי" ראיתי אחד, את הבחור הזה ראמי (מצביע על הנאשם 2) ומוחמד רץ עוד כמה מטרים קדימה שנדקר וחזר חזרה לחצר ביתו של אחיו, מזרחה, ואחרי זה רץ חזרה לכיוון הבית – מערבה" (עמ' 122 שור' 15-13 לפרו').
לדברי העד, מיד אחר כך התקשר מהטלפון הסלולרי שברשותו לראש המועצה המקומית על מנת שיורה על הדלקת אורות הרחוב בכפר.

עוד נשאל והשיב העד:

"ש. את הנאשם 1 האם ראית באותו לילה?
ת. לא ראיתי רק שמעתי את מוחמד "ראמי דקר אותי" ואת זה הוא אמר כאשר
שכב על הריצפה/המדרכה והד"ר טיפל בו הוא אמר "ד"ר חמוד, ראמי דקר
אותי אם יקרה לי משהו" (עמ' 124 שור' 28-24 לפרו').

ובהמשך:

"ש. את ראמי זיהית?
ת. לא, רק שאמרו שהבחור רץ והוא דקר, בטח זיהיתי. הבנים שאמר שנשברה לו היד, הם אמרו "הנה ראמי ברח"
ש. ואז הסתכלת וראית אותו בורח?
ת. אני ראיתי דמות. זהיתי דמות, לא בפני
ם, אני הכוונה שלי היתה שזיהיתי שראמי כי אמרו "הנה, ראמי ברח" אז תיארתי לעצמי שהוא ברח. לא זיהיתי אותו במאה אחוז.
ש. זיהית אותו מהגב?
ת. בריצה, מכיוון הכיכר לכיוון הבית של הנאשמת" (עמ' 125 שור' 30-20 לפרו').

העד חוסיין חמזי סיפר בעדותו כי לשמע צעקות רץ לכיוון ממנו נשמעו הצעקות ואת שראה תיאר כדלקמן:

"קודם ראיתי הגיע מוניר, ראיתי שיש לו דם על החזה והשפתיים ואחר כך הגיע מוחמד – ראיתי שיש לו מכה בצוואר..." (עמ' 126 שור' 30-28 לפרו').

אח"כ לדבריו הבחין בנאשמת 3 שרועה בסמוך לכיכר.
עוד סיפר העד כי, מי שהועלה המתלונן מוחמד לאמבולנס בנוכחות ד"ר חמוד ואחד מופיד אמר לו מוחמד:

"דקר אותי ראמי (הנאשם 2 י.א), תזכור את זה", שלוש פעמים אמר את זה, אם יקרה לו משהו" (עמ' 127 שור' 16-14 לפרו').

עוד נשאל העד באשר לפגיעה במתלונן אמיר והשיב כי הלה אמר לו "שנפל" (עמ' 128 שור' 28-27 לפרו').

לעניין תאורת הרחוב בזמן האירוע, העיד גם מר סעיד חוסיין מי ששימש מנהל חשבונות ראשי במועצה המקומית, לדבריו מטעמי חיסכון, נהוג היה לכבות את תאורת הרחוב בשעה 24.00 ובליל האירוע מששב מאירוע החתונה בסמוך לשעה 01.00 אחר חצות לא דלקה תאורת הרחוב.

עוד בעניין תאורת הרחוב, הובא למתן עדות מר חאלד חוסיין מי ששימש כחשמלאי המועצה בתקופה הרלוונטית, באמצעותו הוגש מסמך המתייחס לתאורת הרחוב בישוב (נ/4) ולפיו, התאורה מופעלת באופן אוטומטי, בחורף "המאור נכבה בשעה 24.00 ובימי הקיץ נכבה בשעה 01.00 אחר חצות".

לדברי העד, בליל האירוע התקשר אליו ראש המועצה בשעה 01.19 אחר חצות וביקשו "להדליק את תאורת השכונה המערבית" (עמ' 138 שור' 17 לפרו').

העדה אומניה חמוד התלוותה אל דודתה הנאשמת 3 לבית החולים לשם הובאו גם המתלוננים אמיר ומוניר, לדבריה, שמעה את השניים, מתכננים להפליל את אחיה אשר כלל לא היו מעורבים באירוע.

כמו כן, הובא למתן עדות סודקי חמוד אבי הנאשמים 1 ו- 2 ובעלה של הנאשמת 3 שתיאר את כניסת נאשם 2 לבית כדלקמן:

"...ראמי (נאשם 2 י.א) הוא היה המום מאוד, היה לו דם... הוא היה המום לא היה בסדר, רק דיבר איתי שהוא דקר את מחמד איך דקר – הוא המשיך להסביר אך הוא היה מקוטע, המום, כל פעם היה מסביר וחוזר על המילים שאמר...." (עמ' 142 שור' 12 ו- 18-17 לפרו').

לדברי העד הוצע לו, על ידי מקורביו, להרחיק את נאשם 2 מהבית משום שזה האחרון היה מבוהל, המום, חזר פעם אחר פעם וסיפר על אירועי אותו לילה, ומאחר שסבר כי עליו להיות תחת השגחה נמנע מלהסגירו למשטרה, אלא, כעבור יומיים.

באשר לנאשם 1 טען העד כי, בשובו לבית מהחתונה באותו לילה, כבר נכח נאשם זה בקומת המגורים של הבית.

ד. דיון:

מהעדויות שבאו בפני
י, ניתן ללמוד על התרחשותם של שני אירועי קטטה בהם היו מעורבים בני משפחות הנאשמים והמתלוננים, שהינם, כאמור, בני דודים.

האירוע הראשון התרחש בחתונת בתו של קרובם, ד"ר מוחמד חמוד בכפר עילאבון, שבמהלכו הותקפה נאשמת 3 בידי אחי המתלוננים.

האירוע השני נשוא הדיון שבפני
י, התרחש בכפר דיר חנא, מששבו שתי המשפחות לכפרם מאירוע החתונה, על פי הנטען, המתלוננים נחבלו על ידי הנאשמים במהלך קטטה שהתרחשה בכיכר, בסמוך לבתיהם.
המחלוקת בין הצדדים נסבה, בעיקרה, סביב מעורבות הנאשמים באירוע השני.

נאשם 1 טען בחקירתו במשטרה, כי, כלל לא נכח בזירת האירוע, אלא, שהה בבית הוריו יחד עם אחותו אינאס. בעדותו בבית המשפט שינה מגירסתו זו וטען כי אומנם נכח, אולם היה זה לזמן קצר ביותר והורחק מהמקום.

נאשם 2 הודה, למעשה, בדקירת המתלוננים, אולם, טען להגנה עצמית, לגירסתו אחז בידו סכין שנשמטה מידי אחד המתלוננים ובעת שהגן על עצמו, נחבלו המתלוננים.

נאשמת 3 אשר לה יוחסה זריקת אבן שגרמה ל"פריקת" ידו של המתלונן אמיר טענה כי, לא היו דברים מעולם.

לטענת ב"כ הנאשמים בסיכומיו, כל כולה של גירסת המתלוננים ובני משפחתם הינה, עלילה ותו לא, זאת לאחר שלמעשה נפגעו מידי נאשם 2, שהינו קטין כבן 16 בעת ביצוע העבירה ועל כן, הפלילו את הנאשם 1 הבגיר מבין השניים על מנת "להעצים" את הפגיעה במשפחתם.

ככל אירוע קטטה, כך גם במקרה דנן, בפני
נו גירסאות רבות, חלקן מנוגדות קוטבית זו מזו, ראיות המאשימה נסמכות בעיקרן על עדויות המתלוננים וקרוביהם ומנגד, ההגנה נסמכת בעיקרה על עדויות הנאשמים ובני משפחתם.

בנסיבות הנ"ל, סברתי כי מן הראוי לבחון את הראיות שבאו בפני
י, בזהירות ובקפידה רבה, מאחר ובפני
עדים שהינם "בעלי עניין", דבר המחייב בחינת עדותם בקפדנות יתרה.

על הקושי שבבחינת ראיות הבאות בפני
בית המשפט במהלך אירוע רב משתתפים, יפים לענינינו דברים שנאמרו בע"פ 564/78:

"בעדויות על קטטה רבת משתתפים כזאת, אין לצפות לכך שלא תהינה סתירות בפרט זה או אחר, כאשר העדים חזו במחזה מרגש המתחולל לנגד עיניהם במהירות וקשה לשחזר לאחר מכן את מהלך הקטטה על כל פרטיה ומה גם שכל עד רואה את האירועים מזוית ראייה שלו" (שחאדה נ. היועץ המשפטי פד"י לג(3) 80, 81 מצוטט מע"פ 998/04 נעים נסאראלדין נ. מדינת ישראל
[טרם פורסם] ניתן ביום 31.07.06).

המתלוננים ובני משפחותיהם שהעידו במסגרת ראיות התביעה סיפרו כי, מששבו מהחתונה ושהו בביתם, שמעו לפתע צעקות העולות מהרחוב. לדברי המתלוננים, משירדו לרחוב, הבחינו בנאשמים שקיללו וגידפו אותם.

על אשר התרחש משלב זה ואילך חלוקות הדעות כאשר המתלוננים סיפרו בעדותם על חלקו של כל אחד מהנאשמים בחבלות שנגרמו להם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהרחבה בסקירת ראיות התביעה.

בעניינו של נאשם 1 – הפנתה ב"כ המאשימה בסיכומיה לעדות המתלונן מוחמד אשר טען כי, נאשם זה "שלף" סכין ודקר אותו בצווארו, במקביל לנאשם 2 שהיכה ב"אגרופן" בפני
ו.

לשיטת ב"כ המאשימה, עצם האמירה בדבר היות נאשם 1 הדוקר יחד עם הנאשם 2 בשעה שמוחמד שותת דם, ובטרם איבד הכרתו, נכנסת בגדרה של אחת מהחלופות של סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971.

יאמר כי, בנוסף להפללת נאשם 1 על ידי מוחמד הובאו ראיות נוספות של עדים מבני משפחתו אשר טענו כי, שמעו אותו נוקב בשמו של נאשם 1 כמי שדקר אותו. כך, אחיו סמיר חמוד לשאלתו מי חבל בו השיב "וואסים" (הנאשם 1 י.א) כך גם אימו חמידה חמוד אשר סיפרה כי שמעה את בנה (מוחמד) מזכיר את שמותיהם של הנאשמים 1 ו- 2, רעייתו של מוחמד קיפאח חמוד שנתבקשה על ידו להתקשר למשטרה וכאשר שאלה מי חבל בו, נקב בשם נאשם 1 וכן, הפנתה לעדות הרופא, ד"ר מוחמד חמוד.
התלבטתי באשר לחלקו של נאשם 1 באירוע נשוא כתב האישום, ולא בכדי, על פניו, העדויות שהוזכרו לעיל מסבכות אותו באופן ממשי "וחובקות" אותו מכל עבר, מנגד, גירסאות הנאשמים והעדים מטעמם כפי שפורט לעיל ובעיקר גירסת ד"ר מוחמד חמוד באשר לדברים ששמע מפי המתלונן מוחמד אשר נקב תחילה בשמו של נאשם 2 כמי שדקר אותו ורק אחר-כך ציין את שמו של נאשם 1.

לגירסת ד"ר חמוד, כאמור, בעודו מטפל בנאשמת 3 הופיע נאשם 1 וביקש לדעת מי פגע בה, מיד לאחר מכן, נמסר לו על דבר הפגיעה במוחמד בסכין ונתבקש לטפל בו, משניגש לזה האחרון אמר לו הלה ביוזמתו "אני הולך למות, ראמי (הנאשם 2 י.א) הבן של סודקי פגע בי" ואיבד את הכרתו (עמ' 14 שור' 27 לפרו').

בזמן הובלת המתלונן מוחמד באמבולנס לבית החולים, שבה לו הכרתו ועל מנת להפיג את המתיחות בכפר, נתבקש על ידי ד"ר חמוד לשוחח עם אחיו סמיר בפלאפון על מנת להרגיע את הרוחות בכפר על מנת שידעו הכל כי עודו בחיים. בסיום אותה שיחה, פנה מוחמד ביוזמתו לד"ר חמוד והפעם אמר "וואסים (הנאשם 1 י.א) הוא שפגע בי" (עמ' 16 שור' 1 לפרו').

הרופא בעדותו סיפר כי תהה לנוכח השינוי בגירסת מוחמד וציון שמו של וואסים כמי שדקר אותו ועל כן הטיח בפני
ו:

"קודם אמרת לי ראמי, מה פתאום עכשיו וואסים?"

הלה השיב:

"...היה לילה אני לא זוכר הפנים של חמוד אלו פצעו כי כאשר הוא מתכוון שהוא שייך למשפחה הזו של חמוד סודקי בניו ואחיו" (עמ' 16 שור' 13-1 לפרו').

באי כח הצדדים כאחד הפנו לדו-שיח הנ"ל וכל אחד מהם ביקש להכיל את הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, כאשר הסניגור אוחז בדברי ד"ר חמוד ככל שהדבר מתייחס לאמירתו הראשונה של מוחמד, קרי, הטלת האחריות על דקירתו על נאשם 2 ובאת כוח המאשימה הפנתה לאמירת מוחמד לד"ר חמוד באשר לאחריות הנאשם 1 לדקירתו.

אין חולק כי אמירות אלה, בנסיבות אמירתן, הן אימרות קורבן אלימות ומשכך, אימרות אלה קבילות לעניין אמיתות תוכנן, בהתאם לסעיפים 9 ו- 10(1) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971.

סעיף 9 לפקודה הנ"ל קובע כדלקמן:

"עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט".

וסעיף 10 לפקודה קובע כדלקמן:

"עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באות אמרה אחת מאלה:
(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;
(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשרשרת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;
(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה
האלימות".
הוראות החוק הנ"ל עניינן בחריג האוסר עדות שמיעה, כאשר סעיף 10(1) לפקודה הנ"ל עניינו באימרת קורבן אלימות בלבד, שהינה קבילה בין אם מי שמוסר אותה מעיד בעצמו בבית המשפט, ובין אם שאינו מעיד; ואילו בסעיף 9 לפקודת הראיות עניינו אימרת כל אדם, לרבות המתלונן ובלבד שאותו אדם יהיה עד בבית המשפט, וכך אכן הם פני הדברים בעניינינו.

לעניין התכלית שבסעיף 10(1) לפקודה הנ"ל נפסק בע"פ 3737/91, כדלקמן:

"ההנחות המונחות ביסודה של הוראת החוק האמורה הן בעיקרן אלה: ראשית, העד אינו משקר בהשמיעו אימרה, על אתר, המתייחסת למעשה

האלימות שבוצע כלפיו זה עתה. שנית, יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד או הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהוא כוזב" (אסדי חיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ו (3) 273).

אמירתו הראשונה של מוחמד, כך נדמה, נאמרה באופן ספונטני ומיד לאחר האירוע לרופא אשר החל לטפל בו, בסמוך לאחר שנדקר.

במקרה דנן, על פי דברי ד"ר חמוד, המתלונן נקב תחילה בשמו של נאשם 2 כמי שדקר אותו ורק אחר-כך, לאחר ששב להכרתו ושוחח עם אחיו סמיר, ציין את שמו של הנאשם 1.

איני מתעלם מדברי העדים האחרים אשר טענו כי שמעו את מוחמד לפני ובמקביל לטיפול הרופא בו, וכי הלה נקב בשמו של הנאשם 1, אולם, אלה קרובים מדרגה ראשונה של המתלונן בעוד שהרופא אף הוא אומנם בן משפחה וכפי שציין, בן משפחתם של שתי המשפחות (הנאשמים והמתלוננים) עשה עליי רושם אמין ביותר וכמי שאינו מוטה לצד זה או אחר.
באשר למשקלה הראייתי של אימרה המתקבלת מתוקף הוראות החוק הנ"ל אפנה לנאמר על ידי י. קדמי:

נראה כי הדין הוא, שלאימרה המתקבלת כראיה על פי הוראות סעיף 9 הנ"ל כוח ראייתי עצמאי, במובן זה שהיא עומדת כראיה נפרדת ועצמאית לצידה של עדותו של העד "האומר"; ובתור שכזו – עשויה האימרה "להוסיף משקל משלה לחומר הראיה הקיים" לרבות לעדותו של האומר עצמו" (על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, בעמוד 535).

וכן:

"אם העד מאשר את אמרתו, קובעת ההוראה חריג לכלל האוסר "סיוע עצמי", בכך שהיא מתירה הוכחת "אימרת חוץ" להוכחת עקביותו של העד ולתמיכת מהימנותו" (שם, בעמוד 533).

יודגש, כי עדותו של ד"ר מוחמד חמוד היתה מהימנה ביותר, הלה העיד בצורה עקבית וניכר היה בו כי הוא מוסר את האמת, כפי שראה ושמע בעת האירוע. משכך, מהווה אימרתו של מוחמד לד"ר חמוד, עדות נפרדת ועצמאית ומוסיפה למשקל ראיות התביעה באשר לזהות הדוקר.

במקרה דנן, נשאלת השאלה למי מבין שני הנאשמים, בשמם נקב המתלונן מוחמד ניתן לייחס את דקירתו?

לנוכח מצבו הרפואי של מוחמד בעת אמירתן של האמירות הנ"ל נדרש ד"ר חמוד לשאלתי איזו מאמירותיו של מוחמד היתה הכרתית יותר, האם הראשונה בה ייחס את הדקירה לנאשם 2 או זו שנאמרה מששבה לו הכרתו וייחס את הדקירה לנאשם 1 ועל כך השיב:

"אני חושב את האמת שאמר בהתחלה, כלומר היה ברור חד משמעי מה שאמר, ראמי הוא שפגע בי, כלומר הוא רצה ליידע אותי כבן דוד שלו, שהוא הולך למות שידעו מי הרג אותו.?"
וכן, באותו הקשר של אמירתו הראשונה של מוחמד בטרם איבד את הכרתו, ולפיה, ראמי (הנאשם 2 י.א) הוא הדוקר:

"כן, אני חושב שהוא אמר את הדברים כי הוא חשב שהוא הולך למות".

ד"ר חמוד אף ניפק פרשנות להבחנה שבין שתי האמירות והשוני התת הכרתי שבאמירתן בייחוס הדקירה לראמי (הנאשם 2) תחילה, ולאחר מכן לוואסים (הנאשם 1) בציינו:

"... בהתחלה הוא חשב שהוא הולך למות, כשהתעורר הוא חשב שהוא הולך לחיות, זה הבדל עצום".

על כך יש להוסיף את דברי ד"ר חמוד כי משתהה לנוכח אימרתו המאוחרת יותר של המתלונן מוחמד בה ייחס את דקירתו לנאשם 1 השיב זה האחרון:

"היה לילה, אני לא זוכר, הפנים של חמוד פגעו בי כאשר הוא מתכוון שהוא שייך למשפחה הזו של חמוד סודקי ובניו".

רוצה לומר, מוחמד עצמו אינו בטוח בזהותו של הדוקר ומייחס את הדוקר, באופן כללי, למי ששייך, על פי מראהו לבן משפחת הנאשמים.

ב"כ הנאשמים בסיכומיו, הציע הסבר לפיו המתלונן העיד כי, מוחמד ייחס את דקירתו לנאשם 1 בעקבות שיחתו עם אחיו סמיר ושיתף עימו פעולה בעלילה שזה יזם להפליל את נאשם 1.

איני סבור כי יש ממש בתאוריה זו, ולטעמי המדובר בדברים שאין מאחוריהם ולא כלום.

יתרה מזו, הנאשמים לא עשו רושם אמין במיוחד במהלך עדותם.

אין ספק, כי מאחר והמדובר בקטטה ובמספר רב של עדים, אזי, בפני
נו גירסאות שונות לאשר התרחש מנקודת מבטו של עד זה או אחר ויפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 3251/05:

"אכן, ניתוח דקדקני של העדויות עשוי לחשוף אי אלו אי התאמות, ואף סתירות קלות, בין העדויות השונות בתיק. תופעה כזו היא בלתי נמנעת כאשר מדובר בהתרחשות פתאומית, מהירה ואשר נצפית מזוויות שונות. תפקידו של השופט הוא לבור בין עיקר לטפל ולבחון האם מדובר בסתירה אמיתית ומהותית, שיש בכוחה לעורר סימן שאלה, או שמדובר בסתירה שולית או מלאכותית" (אושרי מלול ואח' נ' מדינת ישראל
, [טרם פורסם] ניתן ביום 11.1.07).

אכן, לא מוטלת כל חובה על נאשם זה או אחר להצביע על דרך חלופית בה בוצעה הדקירה. יחד עם זאת, על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את ראיות ההגנה והסברי הנאשם ולבדוק שמא יש בהם כדי לעורר ספק סביר, ולו דחוק, באשמתם.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע.פ. 728/84:

"כנגד האינדיקציות המפלילות שומה על בית המשפט לשקול את גירסת ההגנה ולבדוק שמא יש בראיותיו ובהסבריו של המערער כדי לעורר ספק סביר, ולו גם דחוק, באשמתו. רק עם תום מלאכה מורכבת זו מגיע השלב לשקול אם מערכת הראיות הנסיבתיות בכללותה אכן מובילה למסקנה ההגיונית היחידה לפיה ביצע הנאשם את המעשה המיוחס לו" (שמעון חרמון נ' מדינת ישראל
פ"ד מא(3), 617, עמ' 620-621).

מן הראוי להפנות לעובדה כי, אם המתלוננים בעדותה בבית המשפט ציינה כי, שמעה את מוחמד נוקב בשמו של הנאשם 2 כמי שדקר אותו ועל דעת באת כח המאשימה, תיקנה עצמה מיד אחר כך ונקבה בשמו של הנאשם 1.

אני סבור כי, די בכל האמור לעיל כדי לעורר ספק באשר לזהות הנאשם 1 כמי שדקר את מוחמד בצווארו.

גם אם נותר ספק בליבי האם היה זה נאשם 1 שדקר את מוחמד בצווארו והחלטתי ליתן לו להנות מספק זה, אין בכך כדי ללמד על חפותו, והרי, על פי העדויות שבאו בפני
י, נכח במקום ואף נטל חלק באירועים לצד נאשם 2.

בפני
, כאמור, גירסאות שונות באשר להתרחשות נשוא כתב האישום שבפני
ואין חולק כי על פי ההלכה הנוהגת בפסיקתנו, אין מניעה כי בית המשפט יסמוך ידיו על חלק מעדותו של עד זה או אחר שבא בפני
ו ולא בהכרח נדרש לאמץ או לדחות את העדות במלואה .

לצורך כך אפנה לאשר נכתב בספרו של י. קדמי וזאת כדלקמן:

"לנוכח קיומן של סתירות, רשאי בית המשפט לפלג את דברי העד ולקבל כמהימנים אותם חלקים שאינם נגועים ב"סתירות"": " סתירות בעדותו של עד, אין בהן כשלעצמן, כדי למנוע מבית-המשפט קבלת חלק מדבריו תוך דחיית יתרתם; אולם הסיכון והבחירה... אינם יכולים להיעשות באופן סתמי ושרירותי אלא מתבקש יסוד סביר לאבחנה..." (ע"פ 76/871 (מרילי)... פד"י ל (2) 819). לקיומו של הסבר סביר לסתירה יש, מטבע הדברים, משקל מכריע" (על הראיות כרך שלישי 1611 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2003).

באותו עניין אצטט מהנאמר בע"פ 5612/92:

"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. אמרנו על כן בע"פ 71/76 (מרילי נ. מדינת ישראל
, פד"י ל'(819 ,813 (2 מול האות א'), כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם…." (מדינת ישראל
נ' אופיר בארי פ"ד מח(1) 302, (1993)).

אין בקביעה כי נותר ספק כי היה זה נאשם 1 שדקר את מוחמד בצווארו כדי להביא לזיכויו בדין.

בסופו של יום, ניתן ללמוד מהעדויות שבאו בפני
י, על דבר מנוסתו מהמקום וסכין בידו (ראה עדותן של אם המתלוננים – חמידה חמוד ואחות המתלוננים – רים חמוד).

בנסיבות העניין, יש טעם בדברי באת כח המאשימה אשר הפנתה להכחשת נאשם 1 בחקירתו במשטרה למן מעצרו כי, כלל לא שהה בזירת האירוע ובדיוני המעצר אף טען לאליבי ורק במהלך משפט ההוכחות בעניינו, שינה מטעמו, זאת, לשיטתה, לנוכח העדויות המצביעות על כך כי נכח במקום (ראה עדותו של ד"ר חמוד), ציין כי אומנם נכח במקום, אולם, לזמן קצר ביותר.

טענתו בחקירתו במשטרה היתה כי, שהה בבית הוריו יחד עם אחותו אינאס. אחות זו לא הובאה למתן עדות מטעם ההגנה.

נקבע כבר לא אחת כי הימנעות מהבאת עד או ראיה רלוונטית שהינה בחזקת ידו של מי שנמנע מהבאתו מחזקת את ראיות התביעה (ראה ע"פ 728/84 חרמון נ. מדינת ישראל
פד"י מא(3) עמ' 617).

על כך יש להוסיף את הרחקת הנאשם 1 לבית דודו זוהדי לאחר האירועים, לא לפני שהוא מחליף את בגדיו וגם בכך, יש לומר דרשני.

אני סבור כי, בנסיבות העניין, ניתן לראות את הנאשם 1 כמבצע בצוותא, לכל עניין ודבר.
לצורך כך, אפנה תחילה לסעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977:

"(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים
בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר"

"המבצעים בצוותא" הוגדרו בע.פ. 4497 ו- 4389/93 על ידי כב' הנשיא א. ברק:

"כמי שמשמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית, כולם עבריינים ראשיים האחריות של כל אחד מהם היא ישירה כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה ותרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית" כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה... לעניין האחריות בצוותא אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (יוסי בן עזרא מרדכי נ. מדינת ישראל
פד"י נ(3) עמ' 219 בעמ' 250).

אין חולק על כך כי "שותפות" יכולה להתהוות גם באופן ספונטאני, בנאמר ע.פ. 4693/01:

"הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי לשם ביצוע בצוותא של עבירה, אין הכרח בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש בין השותפים למעשה. ובמילותיו של השופט חשין:"...גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה עבריינים למבצעים בצוותא" (מדינת ישראל
נ' אנטולי בביזאיב פ"ד נו(5), 580, עמ' 590-591).

יחד עם זאת, יש לתת את הדעת להוכחת היסוד הנפשי לגבי כל אחד מן המבצעים בצוותא:

"בענייננו, ... מודעות האחד למעשי זולתו ופעולתם המשותפת להשגת מטרה משותפת הפכה אותם למבצעים בצוותא הגם שהארוע היה ספונטני"
(ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל
, דינים עליון כרך נד', עמ' 173, ע"פ
5022/01 - מדינת ישראל
נ' מיכאל אטיאס ואח'. תק-על 2001(3), 624, עמ'
627).

וכן כב' השופט א. גולדברג בע.פ. 4188/93, 5235/93:

"מי שפעל בצוותא חדא ובדעה אחת להגשמת התוצאה האסורה עם מי שהתנהגותו מקיימת את הזיקה הסיבתית האמורה, חב בפלילים חרף החסר ביסודותיה העובדתיים של העבירה מכח דיני השותפות... הביטוי 'בצוותא חדא' שהוא אבן היסוד בדיני השותפות, פורש כ'קשר פלילי, לפיו הקושרים ישתפו פעולה יחדיו בזמן ובמקום המיועדים להשגת המטרה המשותפת, כך שבזמן הזה ובאותו מקום הם יפעלו בדרך של מתן עזרה הדדית, הגנה הדדית ועידוד הדדי, הכל למען המטרה ההיא' (מתוך ע"פ 377/67 דהן נ' מדינת ישראל
). הדרישה לקשר מתקיימת 'אף במקרה בו המזימה המשותפת לפעול כאמור, נוצרה אצל השניים באופן ספונטני עובר למעשה העבירה'.... לפיכך, במצב בו התלכדו המעורבים בארוע סביב מטרה משותפת, תוך (למצער) צפיית האפשרות שתתרחש התוצאה האסורה, מצמיחה התוצאה האסורה שהתרחשה עבירה אחת בעלת ריבוי משתתפים". (לוי ואח' נ. מדינת ישראל
, פ"ד מט(1), 539 בעמ' 552-553).

ובהמשך פסק הדין:

"מכאן, שאבן הבוחן לקיומה של שותפות היא מודעות המעורבים בארוע העברייני לאפשרות הפגיעה בערך חברתי מסויים עקב פעילותם המשותפת. וכפי שהיטיב לבטא זאת פרופ' פלר (שם, בעמ' 291): "השותפות, כשמדובר בביצוע בצוותא, מותנית, ראשית לכול, במודעות המבצעים למתכונת זו של ביצוע העבירה על כל רכיבי היסוד העובדתי שבה... נדרשת אפוא מודעות של כל אחד של המבצעים העיקריים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית עקב פעילותם המשותפת, ולא לפעילות הפיזית עצמה, בלבד"(שם, בעמ' 539, 553).
כך גם בע"פ 807/99 מדינת ישראל
נ. עזיזאן, פ"ד נג(5), 747 מציין השופט אילן:

"נראה לי שגם 'שותף ספונטאני' צריך להיות שותף גם למחשבה הפלילית, ולא רק למעשה כדי שישא באחריות".

נראה אם כך, כי לצורך הרשעת נאשם 1, יש הכרח בהוכחת "מבצע בצוותא":

1. מודעות למעשהו של הנאשם 2.
2. פעילות משותפת להשגת מטרה משותפת.
3. מודעות לאפשרות גרימת התוצאה של חבלה עקב מעשיהם של הנאשמים.

אני סבור, כי התנאים הנ"ל בעניינו של נאשם 1 נתקיימו על מנת לקבוע כי המדובר בנאשם שניתן לראותו כ"מבצע בצוותא".

יש להזכיר את העובדה כי, נאשם 1 נראה כבר מלכתחילה יחד עם נאשמים 2 ו- 3 ואחותם אינאס, צועדים לעבר בית המתלוננים ופניהם לא לשלום, כאשר הנאשמת 3 מנבלת את פיה ומכאן כי, נאשם זה חבר כבר מהשלב הראשוני של האירוע ליתר הנאשמים.

משדחיתי את גירסת נאשם 2 כפי שיפורט בהמשך לעניין הטענה להגנה עצמית, אני סבור כי מלכתחילה הלה עשה דרכו לכיוון ביתם של המתלוננים, מצוייד בכלי חד.

השאלה אשר שאלתי עצמי בהמשך היתה, האם ניתן לראות את נאשם 1 גם כמי שנטל חלק במעשה התקיפה שהתרחש לאחר מכן, ואשר במהלכו נפגעו, כאמור, על פי הנטען המתלוננים והתשובה לכך הינה, כאמור, חיובית כאשר גם אם נתתי לו להנות מהספק באשר לעצם הדקירה הפיזית בצווארו של מוחמד, עדיין, נוכחותו במקום לא היתה על פי הראיות, פסיבית בלבד אלא, כאמור, אף נצפה וסכין בידו, ובהחלט בנסיבות העניין נוכחותו סייעה וחיזקה את יכולתו של הנאשם 2 לחבול במתלוננים.
לעניינו יפים הדברים שנאמרו בע"פ 259/97:

"השניים ראו איש את מעשה רעהו: עלי ראה את מעשה המערער בגופו של המתלונן, המערער ראה את עלי חובט במתלונן בסכין ונתקיים בהם הפסוק ....איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק,... זה במקל וזה בסכין השניים בצוותא חדא חדלו במתלונן עד שקרע והובהל לבית החולים" (בשתאווי סובחי נ. מדינת ישראל
תק-על 98(2) 308).

במקרה דנן, הנאשם 1 נצפה במקום בזמן אמת אוחז בסכין, אחר כך נמלט מהמקום עם הסכין ואחיו הנאשם 2 המודה, למעשה, באחיזת סכין נצפה כשבידו כלי חד אחר.

בנסיבות אלה, נראה לי כי, נכון יהא לראות בנאשם 1 שותף גם למחשבה הפלילית שמטרתה היתה לגרום חבלות גופניות למתלוננים.

באשר לנאשם 2, הרי, נאשם זה מודה בפגיעה במתלוננים אך טוען להגנה עצמית.

אין חולק כי גם אלמלא טען הנאשם להגנה עצמית, אזי, אין בית המשפט פטור מלבחון טענה שכזו במשפט פלילי אף אם זו לא נטענה מפורשות והיה וקיימת אפשרות שכזו בחומר הראיות הבא בפני
בית המשפט, קל וחומר כאשר טענה כזו נטענה ואני נדרש לבחינת קיומם של התנאים הנדרשים לשם קיומה של סייג ההגנה העצמית.

ב"כ הנאשמים בסיכומיו הציג את נאשם 2, כמי שהותקף על ידי המתלוננים וזאת, כאשר הגיע לראות את אימו (הנאשמת 3) שהותקפה קודם לכן, לגירסתו.
לצורך הבנת גירסת הנאשם 2, אביא להלן את הנאמר על ידי בא כוחו בסיכומיו, כלשונם:

"כשאמיר נפל עם הסכינים פרק את ידו ושמט ממנה סכין, ראמי נטל את הסכין ובמצב הנפשי והפיזי והלחץ בו היה לא היתה בפני
ו בררה אלא להשתמש בסכין אותה פלט אמיר ולנסות להגן על עצמו וכך נפגעו המתלוננים".

המתלונן מוניר זיהה את נאשם 2 כמי שדקר אותו באופן וודאי ועדותו בפני
י מהימנה עליי. אני מוצא לנכון לצטט מהודעתו במשטרה בה ציין:

"בודאות מי שדקר אותי זה ראמי חמוד
שהוא בן 16 בערך. אני זיהיתי אותו בודאות כשהגעתי לשם היה לו ביד אגרוף ביד מברזל ונתן לי בזה מכה בחזה ובפני
ם. קודם כל קיבלתי אגרוף בפני
ם זה מראמי" (ת/48 עמ' 4 שור' 27-23).

אף כאשר מוניר נחקר כחשוד בתקיפת הנאשמים מסר בהודעתו (ת/49) את הדברים הבאים:

"אני אומר לך באמת ראיתי מי שדקר אותי ואת מי שפצע אותי זה ראמי הילד. ואח שלו ואסים היה איתו אבל הוא לא דקר אותי" (ת/49 שור' 37-34).

הנאשם 2 כזכור, נדרש לחקירה בעקבות האירוע והמשטרה עשתה מאמצים רבים על מנת לאתרו ולעוצרו וכפי שהדברים באו לידי ביטוי בעדות ראש משרד חקירות בתחנת משטרת משגב – פקד איאד פראג', בני משפחתו התנו את הסגרת נאשם 2 בתנאים שונים, אשר נדחו על ידו וגם בהמשך, לדבריו, במהלך החקירה נעשה ניסיון על ידי משפחתו "להעביר" את האחריות לאירוע על כתפיו.

ביום 30.04.06 נרשם מפי נאשם 2 בדו"ח המעצר (ת/27) "פעם ראשונה אני עושה את זה" וכשהוחלט על הארכת מעצרו במשטרה (ת/28) נרשם מפיו "אני הגנתי על עצמי".
בחקירתו הראשונה טען כדלקמן:

"אני הגנתי על עצמי, יכול להיות שהוא זה שנדקר ממני כי אני רציתי שהוא יתרחק ממני והסכין היתה של אמיר (אחד המתלוננים י.א) ולא היתה שלי ויכול להיות שהוא נדקר בסכין" (ת/1 עמ' 1 שור' 17-15).

טענות ההגנה אשר הונחו בפני
י על ידי ב"כ הנאשמים (עלילה כנגד הנאשם 1 והגנה עצמית של הנאשם 2) הן רחוקות ובלתי סבירות, בנסיבות אשר הוכחו, ואין בהן כדי לעורר את אותו ספק, ולו דחוק, באשמתם. וכפי שכבר נפסק:

"אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם בעוד שהעדויות שהושמעו במשפט, ושבית המשפט מאמין בהן, מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף" (ע"פ 112/69 חליחל נ. מדינת ישראל
פ"ד כ"ג (741 ,733 (1)". (ע"פ 728/84 - שמעון חרמון נ' מדינת ישראל
. פ"ד מא(3), 617, עמ' 630-631).

איני מקבל את טענת ההגנה העצמית אותה העלה ב"כ הנאשם 2 ואני סבור כי אין מאחורי טענה זו ולא כלום.

סעיף 34י' לחוק העונשין התשל"ז - 1977 אשר עניינו הגנה עצמית קובע:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו"

בצדק רב טענה ב"כ המאשימה כי, מהראיות שבאו בפני
בית המשפט, לא התקיימו התנאים הנדרשים בסעיף החוק הנ"ל בהפנותה לעובדות העולות מהראיות כי, המתלוננים מוניר ומוחמד נפגעו מיד בהגעתם למקום, אין למעשה ראיות כי אחזו בסכינים, (למעט גירסת נאשם 2), הטענה בדבר אחיזת סכין אשר נשמט, כביכול, מידי אמיר ועשיית שימוש בסכין זה, אף היא, אין בה לשרת את עניינו של הנאשם 2 והרי, גם אם אלך על פי שיטתו, לא היה באותה עת במצב של איום או סכנה כלשהי.

יוצא איפוא כי, טענת "נפנוף" הסכין על מנת להרחיק את המתלוננים ותוך כדי כך פגיעה במי מהם, כדוגמאת הפגיעה בצווארו של מוחמד, אינה מקובלת עליי כלל ועיקר.

הנאשמים 1 ו- 2 מואשמים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. היסוד הנפשי של עבירה זו אינו מודעות בלבד כי אם כוונה לגרום חבלה.

כב' השופט חשין עמד על היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו בע"פ 7540/02:

"היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה עניינו בכוונה מיוחד לחבול בקורבן חבלה חמורה...ומתוך שחזקה על אדם כי מתכוון הוא לתוצאות הטבעיות הנובעות ישירות ממעשיו, נלמד על כוונת המערער מתוך התוצאות הקשות שנגרמו ממעשיו" (כליב נ' מדינת ישראל
, תק-על 2003(3), 2521, עמ' 2523).

תוצאת הפגיעה במוחמד הנה חבלה קשה, אשר כמעט וגרמה למותו, זאת, מאחר ותוצאתה היתה פגיעה בעורק הראשי עד כי, הרופא המטפל היה סבור כי, לא ישרוד עד להגעתו בבית החולים.

יחד עם זאת, מדובר בדקירת מוחמד בצווארו, בפני
ו ובחזה, במהלך תיגרה, זמן קצר לאחר שאחי המתלונן פגע בנאשמת 3. האם בנסיבות העניין התגבש אצל הנאשם 2 היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת", אלא, פעל מתוך פזיזות הן לעניין המעשה עצמו והן לעניין התוצאה.

נראה כי, דווקא הדברים שנשמעו מפי הנאשם 1 "אבתלינה, אבתלינה" קרי, "הסתבכנו הסתבכנו" במנוסתם מהמקום, (כדברי העדה חמידה חמוד) מדברים בעד עצמם.

האמירה הנ"ל מפי הנאשם 1 יש בה כדי לחזק את ההנחה כי במקרה דנן, ניתן לראות בשני הנאשמים כמי שלא בהכרח נתקיימה בהם הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה לפי ס' 329 לחוק העונשין.

אשר על כן, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם 1 ו- 2 בעבירות לפי ס' 333 ו- 335 בצירוף ס' 29 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, ולא בעבירה לפי ס' 329 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, כאשר אני מחליט שלא להרשיע את הנאשם 1 כעבריין עיקרי, אלא, לראותו כ"מבצע בצוותא" לחבלות שנגרמו למתלוננים.

באשר לנאשמת 3 – אני סבור כי לא היה בתשתית הראייתית שהונחה בפני
כדי להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים את דבר המיוחס לה בכתב האישום ואשר על כן, החלטתי לזכותה מחמת הספק.

כזכור, על פי הנטען בכתב האישום, המתלונן אמיר נפגע בידו מאבן, שהושלכה לעברו על ידה.

הנאשמת הכחישה בעדותה כי תקפה את אמיר והביעה תמיהה הכיצד אישה תכה גבר? למעשה, הנאשמת טוענת כי היא זו אשר הותקפה על ידי אמיר, כבר בתחילת האירוע ואף, כזכור הופנתה עקב כך לבדיקה בבית חולים.

גם בעניינה של נאשמת זו אנו נדרשים לעדותו של ד"ר חמוד, שבדק את הנאשמת ומשלא הבחין בחבלה כלשהי, ביקש לפנותה מן המקום, כמו גם התייחס בעדותו לאמיר, אותו ראה משתולל עד כי שלל את האפשרות כי במצב הבריאותי בו היה, של חבלה שנגרמה לו, יכול היה לנהוג כך, זאת, כזכור, כאשר הנאשמת כבר שרועה על הקרקע.

לצורך כך, אפנה לשאלות שהופנו לד"ר חמוד ולתשובותיו.

"ש. כלומר, הוא לא היה פגוע.
ת. מאיפה אני יודע אם היה פגוע או לא.
ש. כרופא מנוסה, אדם הפורק את מרפק ידו, הוא יכול להשתולל מבלי להחזיק את
ידו?
ת. לא.
ש. אם הוא השתולל ובא בכוונה להרביץ אז ברור שהיד עדיין לא התפרקה?
ת. נכון" (עמ' 23 שור' 20-16 לפרו').

עוד אזכיר כי, מסתבר שבשנת 1992 נפגע אותו אמיר במסגרת עבודתו ו"פרק" את אותה יד אשר על פי הנטען, "פרק" אותה שוב עתה, כתוצאה מהשלכת האבן לעברו על ידי הנאשמת 3.

על כך יש להוסיף כאימרת אגב את שנאמר על ידי הנאשם 2, כי אמיר נפל בעת שהוא רץ לכיוונו "כשהוא רץ לכיוון שלי, הוא נפל לידי" (עמ' 107 שור' 17 לפרו').

מן הראוי לציין כי, לגירסת המתלונן אמיר, בעת שספג את חבטת האבן, היו במקום "ים של אנשים", כהגדרתו (עמ' 81 שור' 23 לפרו') וכן "ישר הרימו אותי אנשים" (עמ' 82 שור' 1 לפרו')

אולם, בעדותו במשטרה טען כי:

"...אני נפלתי וישר היה לי פריקה ביד וקמתי מהר" (ת/55 שור' 19-18).

בנסיבות העניין, בפני
גירסה למול גירסה ולנוכח הסתירות, התמיהות והתהיות העולות מעדות אמיר והנאמר על ידי ד"ר חמוד, סברתי כי מן הראוי ליתן לנאשמת להנות מהספק ולזכותה מהעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

סוף דבר, אני מרשיע את הנאשמים 1 ו- 2 בעבירות לפי סעיפים 333 ו- 335 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, ומזכה את הנאשמת 3 מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.
ניתנה היום ט' באדר, תשס"ז (27 בפברואר 2007) במעמד ב"כ הצדדים והנאשמים.
יוסף אלרון, שופט
אתי עטיאס









פ בית משפט מחוזי 5095/06 מדינת ישראל נ' חמוד ואסים ,ראמי חמוד,פאטמה חמוד (פורסם ב-ֽ 27/02/2007)