פסקי דין על אנטולי פראזני | פסקי דין על אנטולי סם | פסקי דין על אנטולי דומיניקו | פסקי דין על אברמזון אריה | פסקי דין על גומפל מרים | פסקי דין על פסיה מדר | פסקי דין על 'רובין סרז | פסקי דין על רובין מישל |

5835/04 א     06/03/2007




א 5835/04 אנטולי פראזני, אנטולי סם, אנטולי דומיניקו נ' אברמזון אריה, גומפל מרים, פסיה מדר, 'רובין סרז, רובין מישל






בתי המשפט

א 005835/04
בית משפט השלום ירושלים
06/03/2007
16
כב' השופטת אביב מלכה

בפני
:
1 . אנטולי פראזני

2 . אנטולי סם

3 . אנטולי דומיניקו

בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . אברמזון אריה

2 . גומפל מרים

3 . פסיה מדר

4 . 'רובין סרז

5 . רובין מישל

6 . ראובן יהושע
7 . ועד הבית שמואל הנגיד

הנתבעים
פסק דין
הצדדים להליך זה הם בעלי זכויות בחלקים שונים בנכס אחד הנמצא ברח' שמואל הנגיד 6 בירושלים.
לתובעים דירה בנכס.
שורשיה של תביעה זו שבפני
, נעוצים בהליכים אחרים אשר התנהלו בת.א. 20515/98 בבית משפט זה (להלן: התביעה הקודמת). תביעה זו התנהלה, בין הנתבעים שהיו התובעים שם, לבין התובעים 1 ו-2 דנן שהיו הנתבעים שם, התובע 3 הוא בנם של התובעים 1 ו-2 אשר אליו הועברו הזכויות בדירה.

בתביעה הקודמת הוצא צו מניעה כנגד התובעים דנן (בש"א 4082/98 בתביעה הקודמת) אשר אסר עליהם להשתמש בדירה שבבעלותם. איסור זה, למעט הקלות שונות, עמד בתוקפו מיום 9.9.98 ועד ליום 18.6.01. במועד זה קיבל התובע 2 אישור להתגורר בדירה בעצמו.

בפסק הדין בתביעה הקודמת התקבלו רוב טענות התובעים שם (הנתבעים דנן) אולם הטענות בדבר השימוש בדירה נדחו ונקבע כי התובעים דנן יכולים להשתמש בדירה למגורים ובכלל זאת להשכירה.

ערעור על קביעה זו נדחה (ע"א 5145/05 בימ"ש מחוזי י-ם) (להלן: הערעור) וקביעתו של בימ"ש קמא בתביעה הקודמת אושרה.

בתביעה זו תובעים התובעים את נזקיהם בגין צו המניעה מיום 9.9.98 ועד ליום 18.6.01. הם תובעים זאת מכל הנתבעים על-פי דיני הנזיקין ומן הנתבעים 1-2 גם מכוח חתימתם על כתבי ערובה לצורך מתן צו המניעה.

הצדדים חלוקים במספר שאלות ואתייחס אליהן כסידרן:

יריבות עם התובעים 2 ו-3:
הנתבעים טוענים כי אין לתובעים 2 ו-3 כל יריבות איתם ולכן יש לדחות את תביעתם של תובעים אלה. הנתבעים מבססים את טענתם על העובדה כי רק התובעת 1 היתה רשומה כבעלים של הדירה במועדים הרלוונטיים.
טענה זו של הנתבעים הועלתה עוד בתחילתו של ההליך (בש"א 5862/04). היא נדחתה על ידי (החלטה מיום 30.12.04) בנימוק כי היא אינה ראויה לידון בטרם הובאו כל הראיות ונתבהרה התמונה כולה. באותה החלטה הטלתי על הנתבעים לשלם לתובעים 2 ו-3 את הוצאותיהם בסך 3,500 ₪.

התובע 3 - תובע זה הוא בנה של התובעים 1 ו-2. לגירסת הנתבעים, אשר לא נסתרה על ידי התובעים, הדירה נשוא הליך זה הועברה לבעלותו של תובע 3 ביום 26.12.01. היה זה לאחר שצו המניעה הוסר.

בנסיבות אלה יש לקבל את הטענה. התובעים תובעים את נזקיהם עד ליום 18.6.01. בכל מהלך הדיונים והראיות לא הצביעו התובעים על נזקים אשר נגרמו לנתבע 3 למרות שלא היה בעלים בדירה. מכאן כי לתובע 3 אין כל עילת תביעה.

אני מורה על דחיית תביעתו של התובע 3.

התובע 2 - תובע זה הוא בעלה של התובעת 1 במועדים הרלוונטיים. התובעת 1 היא בעלת הנכס ואין מחלוקת כי התובע 2 טיפל עבורה בכל ענייני הנכס דנן.

הנתבעים דנן תבעו את התובע 2 בהליך הקודם והם גם הגישו כנגדו את הבקשה לצו המניעה שהיא השורש של התביעה דנן. בבקשה לצו המניעה (בש"א 4082/98 בתביעה הקודמת) הם ציינו (בסעיף 3 לבקשה) כי התובע 2 דנן הוא זה המטפל בכל ענייני הנכס.

כיוון שכך, התובע 2 הוא בעל יריבות כנגד הנתבעים ולו רק משום העובדה שכנגדו, בין היתר, ניתן צו המניעה אשר בבסיס התביעה דנן.

לאור התוצאה אליה הגעתי, על התובעים להחזיר לנתבעים סך של 1,750 ₪ בגין ההוצאות אשר הוטלו בבש"א 5862/04 בתיק זה. החזר זה מותנה בכך שהסכום אשר נפסק בהחלטה אכן שולם לתובעים על ידי הנתבעים. ככל שהסכום שנפסק לא שולם, בניגוד להחלטתי מיום 30.12.04, ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 1,750 ₪ בכפוף לאמור בהחלטתי שם.

הסעדים הנתבעים:
התובעים תובעים את הפסדיהם כיוון שלא יכלו להשכיר את דירתם בעקבות צו המניעה.
תביעה זו היא לב ליבו של ההליך דנן ותידון בהמשך.

בסעיף 34 לכתב התביעה מוסיפים התובעים ותובעים פיצוי בגין עוגמת נפש. בין היתר מבססים התובעים סעד זה על נזקים אשר נגרמו להם, בכך שהתובע 2 קיבל התקף לב ובכך שנגרם קרע בין התובעת 1 לבין התובע 2.

הסעד לפיצוי בגין התקף הלב נזנח על ידי התובעים ולפיכך הוא איננו חלק מן ההליך דנן.

הסעד לפיצוי בגין הקרע בין התובעת 1 לבין התובע 2, הושאר בסיכומי התובעים, לשיקול דעת ביהמ"ש (סעיף 14).
מן החומר שבפני
עולה בבירור כי הקרע בין התובעת 1 לבין התובע 2 לא נגרם כתוצאה מן ההליכים הקודמים ולא נגרם כתוצאה מצו המניעה.
אומנם, תיק הגירושין של התובעים הוגש בהסכמה, לתיק בית המשפט (החלטה מיום 27.3.06) אולם התובעים לא טרחו להפנות אותי למסמכים מתוך תיק זה אשר יש בהם כדי לבסס את טענתם זו.
יתר על כן, מן הפרוטוקולים שבפני
נלמדת מסקנה הפוכה לטענת התובעים. על-פי עדותו של התובע 2 הסכסוך בינו לבין אישתו, התובעת 1, התחיל קודם לתביעה הקודמת וללא כל קשר לה או לצו המניעה (ראה עמוד 16 לפרוטוקול).
התובע 2 מציין כי התביעה הקודמת היתה "הקש ששבר את גב הגמל" (עמוד 16 שורה 21) וטוען כי אלמלא היתה התביעה הקודמת וצו המניעה, לא היו התובעים מתגרשים. טענה זו לא הוכחה.
לפיכך, בהעדר קשר סיבתי מוכח לא ניתן להטיל על הנתבעים את האחריות לגירושין אלה.

בנוסף, התביעה הקודמת היתה בגין מספר רב של עניינים אשר היו בסיכסוך בין הצדדים. רובם של העניינים, הוכרעו לחובת התובעים דנן והם אף נדרשו לשלם 10,000 ₪ הוצאות לנתבעים דנן.
אם אכן גרמה התביעה הקודמת לקרע בין התובע 2 לבין התובעת 1 הרי שלא מן הנמנע כי התובעים עצמם ולבדם נושאים באחריות לקרע זה.

למרות האמור לעיל יודגש כי אין בכך כדי לסתום את הגולל על תביעת התובעים דנן לפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם.
התביעה דנן עילתה היא צו המניעה אשר ניתן כנגד התובעים במהלך התביעה הקודמת.
ככל שיתברר כי בקשת הנתבעים דנן, לקבל את צו המניעה (בש"א 4082/98 בתביעה הקודמת) היתה שלא כדין או שלא בתום לב וכיוצא בזאת, אין לחסום את זכותם של התובעים לקבל פיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם כתוצאה מן הצו.
גם אם לא הוכח כי צו המניעה היה הגורם להתקף הלב של התובע 2 וגם אם גירושי התובעים לא נגרמו כתוצאה מן הצו האמור, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי צו מניעה שכזה הוא נטל מעיק, מטריד ומכביד ומביא לעוגמת נפש.
לאור זאת, אשקול בסופם של דברים ועל פי התוצאות אליהם אגיע, אם ראויים התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש.
הטענה כי התובעים הפסידו דמי שכירות:
לגירסת התובעים נגרם להם נזק בכך שלא יכלו לעשות כל שימוש בדירה נשוא ההליך, לא יכלו להשכירה, לא יכלו לגור בה ואף לא יכלו לסיים את השיפוצים שנעשו בה.
התובעים טוענים כי דמי השכירות אשר היו יכולים לקבל באותה התקופה, עומדים על סך של 600$ לכל חודש. כיוון שהצו עמד בתוקפו במשך 36 חודשים זכאים הם לפיצוי של 21,600$.

הנתבעים טוענים מולם, כי התובעים השכירו את הדירה, למרות הצו ותוך הפרתו ולפיכך אין לתת להם את הפיצוי המבוקש.

כדי לבסס את טענתם כי הדירה הושכרה, הנתבעים מפנים אותי להחלטה של כב' השופט פרקש בתביעה הקודמת, ביום 10.5.01. בהחלטה זו, בחלקה הרלוונטי, שורות 12-14, נאמר כלהלן:
"לאור טענתו של בא כוח התובעים (הנתבעים דנן - מ.א.) כי הנתבעים (התובעים דנן - מ.א.) הפרו את ההסכמה שגובשה במסגרת צו המניעה הזמני, שב בית המשפט ומזכיר לנתבעים כי עליהם למלא את המוסכם ביניהם...".

החלטה זו אין בה כשלעצמה, כדי לעזור לנתבעים. אין בהחלטה כל הכרעה או קביעה עובדתית כי אכן משכירים התובעים (הנתבעים שם) את הדירה.
אין גם כל סנקציה כנגד התובעים, על כך שהפרו את הצו, כביכול.
החלטה זו ניתנה בהסתמך על דברי הנתבעים (התובעים שם) והיא אינה אלא אזהרה לתובעים שלא להפר את הצו.

פרוטוקול הדיון מאותו מועד מעלה כי הנתבעים דנן טענו אז, ב"זמן אמת" כי התובעים דנן מפירים את הצו ומשכירים את הדירה.
גם אם אקבל את גירסת הנתבעים כי הדברים אשר נאמרו שם לפרוטוקול הם אמת לאמיתה, לא יועיל הדבר לנתבעים בטענתם דנן. כך נאמר שם מפי ב"כ התובעים שם (הנתבעים דנן) (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 10.5.01 של התביעה הקודמת מול שורות 21-25):
"אני חייב לציין שבהתאם להסדרים שהיו בדיונים הקודמים נאסר על הנתבעים (התובעים דנן - מ.א.) להשכיר את הנכס למגורים. בשבועות האחרונים הבחנו אני ועו"ד נתן בן נתן (כך, במקור - מ.א.) כי מתגורים (כך במקור - מ.א.) במשך עשרה ימים פחות או יותר אנשים שגרו שם זמנית. ראינו אותם נכנסים ויוצאים. לא ראינו לנכון לפנות לבית המשפט בבקשה למרות שהיינו רוצים לעשות זאת ומבקשים את הסעד הדרוש מבית המשפט. בשלב זה האנשים יצאו והנכס סגור".

הנה כי כן, לכל היותר שהו אנשים בנכס, במשך 10 ימים.

יש לשים לב לעובדה כי דברים אלה נאמרו על ידי ב"כ הנתבעים דנן, לאחר תקופה ארוכה ביותר שבה עמד הצו בתוקפו. אין בליבי ספק כי לו היו אירועים קודמים היו הנתבעים דנן מעלים זאת בפני
בית המשפט שם.

להשלים את התמונה - הדברים המצוטטים לעיל נאמרו בחודש מאי 2001. חודש אחד בלבד לאחר מכן היתה כבר הסכמה לאפשר לתובע 2 להתגורר בנכס (ביום 18.6.01).

אין ספק כי לו היה הנכס מושכר תוך הפרת הצו, היו הנתבעים מציינים זאת בריש-גלי ובראש חוצות.
כך לדוגמא, כאשר התובע 2 השכיר את הדירה, לטענת הנתבעים, לאחר 18.6.01, הנתבעים לא שקטו ולא שתקו אלא טרחו והגישו בקשה לביזיון בימ"ש (בש"א 7627/01 בתביעה הקודמת). העובדה כי הנתבעים לא עשו זאת קודם לכן מעידה על כך כי לא היתה להם כל סיבה של ממש לעשות זאת.

התוצאה של האמור לעיל, היא כי כל העדויות אשר ניתנו על ידי הנתבעים לגבי דיירים אשר התגוררו בדירה הנדונה (סעיפים 66 עד 70 לסיכומי הנתבעים) מתייחסים לאותה תקופה בת 10 ימים לכל היותר, או לתקופה שלאחר 18.6.01 אשר איננה רלוונטית להליך דנן.

לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו הדירה היתה מושכרת וכאילו לא נגרם לתובעים כל נזק בשל הצו.

גובה ההפסד לתובעים בגין דמי השכירות:
התובעים הגישו חוזים אשר על פיהם הושכרה, לטענתם, הדירה בסכום חודשי 600$ (נספח יח' לתצהירי התביעה).
הנתבעים תוקפים חוזים אלה, בין היתר בטענה כי:
"מדובר בחוזי שכירות המאוחרים לתקופה הרלוונטית ומשכך אינם יכולים לשמש ראיה כל שהיא לדמי השכירות בתקופה הרלוונטית...".

עיון בחוזים מעלה כי אלה נכרתו בתקופה סמוכה לתקופה הרלוונטית - אחד החוזים מתחיל ביוני 2002. הנתבעים עצמם מפנים את תשומת ליבי לכך כי החוזים הם לתקופה עוד בטרם בוטל הצו כליל (סעיף 72 לסיכומיהם).

הסבירות נותנת כי, גם אם עלו דמי השכירות במשך התקופה הרלוונטית ולאחריה, מיום 18.6.01 ועד למועד תחולת החוזה דנן, שנה לאחר מכן - הרי שאין מדובר בשינוי דרסטי אשר יש בו כדי לאיין את הוכחת הנזק של התובעים.
כך, טיעוני הנתבעים, לגבי גובה הנזק, אינם יכולים להביא לתוצאה כאילו התובעים לא יכולים היו לקבל כל סכום שהוא בעבור הנכס דנן.
מאידך, הנתבעים לא מפנים אותי בסיכומיהם לכל ראיה אחרת לגבי דמי השכירות שהיו תקפים במועדים הרלוונטיים.

לאור האמור, ובהעדר ראייה אחרת, אני מקבלת את גירסת התובעים כי שכר הדירה עמד על 600$.

טענות נוספות לעניין דמי השכירות:
בטרם אסיים את הדיון בשאלת הנזק ישנן שלוש טענות אשר עלי לתת את הדעת אליהן.

טענה ראשונה היא טענת הנתבעים כי הדירה היתה מושכרת זמן מה למרפאה אלטרנטיבית.
התובעים אינם מכחישים זאת. דבר זה הוסכם ביום 18.12.00 (בבש"א 9691/00) בתביעה הקודמת. לגירסת התובע שכירות זו לא החזיקה מעמד וכעבור חודשיים פונה הנכס.
טענה זו של התובעים נתמכת בעובדה אובייקטיבית כיוון שחצי שנה בלבד לאחר ההשכרה למרפאה האלטרנטיבית, ביקש התובע 2 להתגורר במקום ואפשרות זו ניתנה לו (פרוטוקול מיום 18.6.01 בתביעה הקודמת).
לאור האמור אני מקבלת את טענת התובעים כי ההשכרה למרפאה היתה לחודשיים בלבד. ואני מקבלת את טענת הנתבעים כי יש להפחית תקופה זו מן הנזק.

טענה שניה היא בקשתם של הנתבעים (סעיף 77 לסיכומים) לקזז את נזקיהם.
אני דוחה את הטענה לקיזוז. טענה זו לא הוכחה ולא פורטה על ידי הנתבעים ואין מקום להעתר לה.

טענה שלישית הראויה להתייחסות, היא טענת הנתבעים כי הנכס היה בשיפוצים, בעת מתן הצו וממילא לא ניתן היה לעשות בו שימוש (סעיף 80א לסיכומים).
דומני כי עניין זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת שהרי התובעים עצמם, הגישו בתביעה הקודמת בקשה לאפשר להם לסיים את השיפוצים (בשא 8930/99 התביעה הקודמת- סעיף 4 לבקשה).
אני קובעת כי בגין שיפוצים אלה יש להפחית שני חודשי שכירות.

מסקנתי היא על כן כי נזקם של התובעים בגין הפסד דמי השכרה, הוא כלהלן: 600$ עבור 32 חודשים, לאחר הפחתת חודשיים בגין שיפוצים וחודשיים של השכרה למרפאה.
סך הכל 19,200$.

הקשר הסיבתי:
התובעים טוענים כי התנהלות הנתבעים כתובעים בתביעה הקודמת היא שהביאה עליהם את הנזקים המפורטים לעיל. מנגד, טוענים הנתבעים כי אין קשר סיבתי בין נזקי התובעים לבין מעשיהם שלהם.
התובעים מצביעים על כך כי הנתבעים בקשו וקבלו צו מניעה כנגד התובעים ובמשך תקופה ארוכה. כך, מיום 09.9.98 ועד ליום 18.6.01, נמנע מן התובעים להשתמש בדירתם למגורים.

בסופו של יום נדחתה תביעת הנתבעים בתביעה הקודמת, בכל הנוגע לשימוש בדירה למגורים ולפיכך זכאים הם לפיצוי בגין התקופה בה נמנע מהם השימוש בדירה.

מנגד, הנתבעים מפנים אותי לכך שהתובעים השתלטו על הרכוש המשותף וכי היה במקום מכון ליווי (סעיף 79 לסיכומים). כמו כן, מעלים הנתבעים מספר טיעונים לניתוקו של הקשר הסיבתי (סעיף 80 לסיכומים) אשר חלקם (לעניין השיפוצים, לעניין המרפאה האלטרנטיבית ולעניין ההשכרה בניגוד לצו) קבלו כבר מענה לעיל.

בטרם אכנס לדיון בטענות הצדדים בחלק זה אדגיש ואחזור ואדגיש כי אינני יושבת כערכאת ערעור על קביעתיו של בימ"ש בתביעה הקודמת כמו גם על קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בערעור על פסק הדין של התביעה הקודמת.
אינני נכנסת כלל לטיעוני הצדדים בכל הנוגע לשימוש המותר או האסור בדירה - אם זו מרתף אם לאו, אם האזור הוא מסחרי ומה נפקותו של זה. מה התב"ע החלה ומה נפקותה של זו. אם היה במקום מכון ליווי אם לאו ועוד.
הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסקי הדין הקודמים הם בבחינת קביעות מוחלטות שאין מהרהרים אחריהן.

עיינתי בכתב התביעה של התביעה הקודמת וכן בבקשה למתן צו זמני (בש"א 4082/98 לתביעה הקודמת) ועמדתי על כך כי העילות היחידות אשר היוו בסיס לבקשת הנתבעים לצו נשוא הליך זה, כפי שהן מופיעות בטיעוני התביעה הקודמת, הן בטענות הנתבעים כי מדובר באיזור מסחרי וכי הדירה דנן הינה מרתף האסור למגורים. טענות אלה נדחו בהליכים הקודמים באופן נחרץ.

כך נקבע בפסק הדין של התביעה הקודמת (סעיף 16 לפסק הדין):
"הדירה. התובעים ביקשו להורות לנתבעים להמנע מלהשתמש בדירה לצרכי מגורים. על-פי הראיות שהובאו הוגדר השטח שסומן בנספח א' כ"דירה" וכך אף נרשם בצו הרישום של הבניין בפינקס בתים משותפים...
...גם אם האיזור מוגדר כ"אזור מסחרי", לאחר תיקון תוכניות המתאר, עדיין מותרים בו מגורים, כפי שבבניין מתוגררים גם דיירים אחרים...
...
... השינויים האחרים שבוצעו בדירה הינם שינויים פנימיים המותרים לביצוע לבעל הדירה...
...
...אשר על כן, סבורני כי אין מקום להורות לנתבעים להמנע מלהשתמש בדירה למגורים, או להמנע להשכירה לצורך מגורים... וזאת להזכיר על-פי העדויות, שימשה הדירה למגורים במשך שנים הרבה והתובעים לא נקטו בצעדים כלשהם למנוע זאת, כך שהשלימו עם השימוש בדירה למגורים, וכל קצפם יצא כעת על הנתבעים, לאור החשד שהשריפות שאירעו במקום נגרמו עקב העבודה כי הדירה הושכה ושימשה כמכון ליווי".

בבית המשפט המחוזי נקבע (עמוד 2) בפסק הדין של הערעור:
"חוד החנית בטיעוני המערערים (הנתבעים כאן - מ.א.) היה כי לא ניתן להשתמש בנכס כדירת מגורים לשיטתם, על-פי תוכנית המתאר, האיזור מוגדר כאיזור מסחרי ובכל מקרה, לא ניתן להשתמש בחלקי בניין המוגדרים כמרתף לצורך דירת מגורים...".

ובהמשך:
"... התוכנית היא בבחינת דין, ואולם, שאלת התאמת בניין המגורים לאותה תוכנית ושאלת פרשנותן של ההוראות השונות המופיעות בתכנית לרבות הגדרת מרתף היא שאלה שבעובדה. בשלב דיוני זה, אין נתונים המאפשרים לקבוע כי השימוש בנכס כבדירת מגורים סותר את אותה תוכנית.
יתר על כן, בנכס נעשה שימוש לצורך מגורים גם בתקופות קודמות, כאשר המערערים עוברים על כך בשתיקה, המשיבים (התובעים דנן- מ.א.) קנו את הנכס במצב זה ואין המערערים יכולים עכשיו לשנות את מצבם לרעה...".

ובהמשך (עמוד 4):
"... יש לזכור שהמערערים העלו תחילה טענה, לפיה לא ניתן להשתמש בנכס כבדירת מגורים הואיל והאיזור כולו מוגדר כאיזור מסחרי, והטענה לפיה סייג זה חל רק בדירת המרתף הועלתה בשלב מאוחר. דרך טיעון זו יש בה כדי ללמד כי לא היה בידי המערערים ראיות היכולות לבסס את הטענה כי מדובר בדירת מרתף ועל כל פנים, הם לא הציגו ראיות כאלה".

כפי שניתן לראות מן הציטוטים המובאים לעיל, הסעד הרלוונטי להליכים שבפני
נדחה נחרצות על ידי שתי הערכאות כאשר הממצאים העובדתיים אינם מחמיאים לנתבעים. לאמור, אין מניעה חוקית לשימוש בדירה למגורים, יש דיירים אחרים בבנין, הדירה שימשה למגורים גם בעבר והמניע לבקשה דנן היו השריפות.
כך, בדיעבד, אנחנו יודעים כי הצו האוסר על התובעים להשתמש בדירתם למגורים - לא היה לו מקום.
לפיכך, קיים קשר סיבתי ישיר וברור בין הצו אשר ביקשו הנתבעים כתובעים בתביעה הקודמת לבין הנזקים אשר נגרמו לתובעים כפי שהובהר לעיל, בעקבות צו זה.

הנתבעים טוענים כי קשר סיבתי זה התנתק ומפרטים טיעון זה במספר נימוקים (סעיף 80 לסיכומים).

הטיעון בדבר השיפוצים אשר בוצעו בדירה (סעיף 80א'), כמו גם הטיעון בדבר השכרת הנכס למרפאה אלטרנטיבית (סעיף 80ג) וכמו גם הטיעון בדבר השכרת הדירה למרות הצו (סעיף 80ד) - כל אלה נדונו כבר לעיל ועמדתי לגבי טיעונים אלה הובהרה.

מוסיפים הנתבעים וטוענים כי הבקשה לביטול צו המניעה וכתב ההגנה הוגשו על ידי התובעים (הנתבעים בתביעה הקודמת) רק בשנים 1999 ו-2000.
הם ממשיכים וטוענים כי כל אותה עת הנכס לא היה ראוי למגורים עקב מצבו הפיזי (סעיף 80 לסיכומים).

טענות אלה אינן קוטעות את הקשר הסיבתי, כפי שמנסים הנתבעים לטעון.
ראשית, השיפוצים לא הסתיימו בדירה, עקב הצו האוסר על המשך העבודות. לפיכך, אין הנתבעים יכולים להשען על כך כטענה לקטיעת הקשר הסיבתי.
שנית, בקשתם של התובעים לבטל את צו המניעה, לכשהוגשה, נדחתה, עקב התנגדותם הנמרצת של הנתבעים. כך, רשמו הנתבעים בהתנגדות (סעיף 7א', נספח ז' לתצהירי התובעים):
"לא ברור לאיזה מטרה מתיימרים המבקשים (התובעים דנן - מ.א.) כביכול 'להשכיר' את הנכס, הרי כל שימוש למעט לצרכי מחסן לאחסון חפצים הינו שימוש אסור על-פי הת.ב.ע החלה על האיזור!!!" (הדגש במקור - מ.א.)

הנה כי כן, איזה משמעות יש לטענה זו של הנתבעים?! הרי, ממילא, צו המניעה עמד שריר וקיים עד לחודש יוני 2001.
לאור נחרצותם של הנתבעים בהתנגדותם לביטול צו המניעה, יכולה אני להניח, ברמת וודאות גבוהה, כי גם לו היתה הבקשה לביטול הצו, מוגשת קודם לכן, לא היה הדבר מביא לתוצאה ולא היה בכך להקטין נזקי התובעים.
ודוק. התביעה דנן אינה רק בגין הבקשה הראשונית לצוים אלא שהיא גם בגין התנגדות הנתבעים לביטול הצוים. ברור כי לו היו הנתבעים מסכימים לבטל את הצוים, היה הדבר מקטין את נזקיהם של התובעים.

אני גם דוחה את טענת הנתבעים (סעיף 80ה) כאילו הדירה ממילא עמדה ריקה. התובעים הגישו חוזי השכרה (נספח יח') וטענת הנתבעים לא הוכחה כלל ועיקר.

לאור האמור, מסקנתי היא כי הקשר הסיבתי בין הצו אשר ניתן כנגד התובעים בתביעה הקודמת לבין הנזקים אשר נגרמו להם הוא קשר שריר וקיים.

אחריות הנתבעים לנזק:
הנתבעים מנסים להרחיק מעליהם את האחריות לתוצאותיו של הצו וטוענים כי, גם אם התברר, בדיעבד, כי לא היה מקום לצו המניעה, אין בכך להביא לתוצאה כי עליהם לשאת באחריות לכך (סעיפים 30 עד 35 לסיכומים וכן סעיפים 45 עד 64).

מקובלת עלי הגישה המשפטית, העולה מתוך האסמכתאות אליהן מפנים אותי הנתבעים, כי יש להזהר זהירות יתרה בהטלת אחריות על תובע, בגין תביעתו או בגין הסעדים הזמניים הניתנים במהלך בירורה.
החשש הוא שמא יהווה הדבר "חרב מתהפכת" מעל ראש תובעים אשר ירתעו מלהגיש תביעתם.

לעניין זה שקלתי בכובד ראש את השיקולים לכאן ולכאן והגעתי למסקנה כי, במקרה דנן, יש מקום להטיל על הנתבעים את האחריות לנזקם של התובעים.

הנתבעים טוענים (סעיף 47 לסיכומים) כי צו המניעה לשימוש בדירה היה רק סעד נלווה לסעדים העיקריים אשר נתבקשו על ידם והם מפנים את תשומת ליבי לכך כי הסעדים העיקריים אשר נתבעו הוכחו בבית המשפט.
אין בכך כדי להועיל לנתבעים, נהפוך הוא.

כל הסעדים העיקריים אשר נתבעו על ידי הנתבעים כתובעים בתביעה הקודמת, אין להם דבר וחצי דבר עם סעד זמני כל כך דרסטי וקיצוני של מניעת אדם מלהתגורר או לעשות שימוש בדירתו.

הנתבעים יכלו לבקש סעד זמני כדי למנוע את השתלטות התובעים על הרכוש המשותף של הבניין. הם יכלו לבקש צו האוסר על עבודות ברכוש המשותף או עבודות בניה בכלל. הם יכלו לבקש סגירתו של מכון הליווי ככל שהיה כזה ועוד כהנה וכהנה סעדים קבועים או זמניים כדי להגן על האינטרסים שלהם.
אין כל זיקה בין עילות וסעדים אלה לבין בקשת הנתבעים לאסור על התובעים את השימוש בדירה לשם מגורים. סעד זמני זה אינו יכול להשען על העניינים האחרים אשר נתבעו, שיהיו לגיטימיים ככל שיהיו.
בשולי הדברים אציין כי גם אם היה ניתן רק צו האוסר על התובעים להמשיך בעבודות הבניה והשיפוצים - אין בהכרח שהדבר היה מביא לתוצאה שלא ניתן היה להתגורר בדירה. מעשה של יום-יום הוא כי ביהמ"ש מאפשרים ביצוע עבודות מינוריות, למרות צו המניעה, כדי להביא את הבית למצב סביר ולהקטין את הנזק של הנתבעים.
במקרה דנן, גם אם השתלטו התובעים על הרכוש המשותף, גם אם השכירו את הדירה למכון ליווי וגם אם ביצעו עבודות ללא היתר וכד' - אין בכך כדי להצדיק את הסעד האוסר על התובעים להתגורר בדירתם.

וזאת יש לזכור, בהליך דנן אני נדרשת לבחון רק את הסעד הזמני האוסר על השימוש בדירה למגורים, עילתו, נסיבותיו והצדקתו.
סעד זמני זה ניתן רק בהסתמך על טענת הנתבעים כי הדירה אסורה היא, על-פי הדין, למגורים. בין אם משום שמדובר במרתף, בין אם בגלל תנאי הת.ב.ע ובין אם בגלל שמדובר באיזור מסחרי.
טענות אלה נדחו בנחרצות על ידי בית המשפט בהליך הקודם ובערעור עליו.

יתר על כן, גם לו היה ממש בטענה מטענות אלה, לא היה מקום לבקש את הסעד הזמני של מניעת מגורים בדירה או השכרתה.
סעד זמני שמור רק לאותם המקרים בהם נדרש הסעד כדי למנוע התרחשות בלתי הפיכה או סיכול אפשרי של פסק הדין לכשניתן. איני רואה כל נזק בלתי הפיך או סיכול פסק הדין, לו היו התובעים ממשיכים להחזיק בדירתם ואף מתגוררים בה או משכירים אותה, במשך ההליך המשפטי. גם אם נניח, כי בסופו של יום, היה בית המשפט קובע כי הדירה אסורה למגורים.

דווקא על רקע הצוים הלגיטימיים בסעדים העיקריים, כפי שאלו הוגדרו על ידי הנתבעים, מתעוררת במלא עוזה השאלה - לשם מה נדרש היה הצו הקיצוני נשוא הליך זה? לא קיבלתי על כך מענה.

מכל החומר שבפני
ובמיוחד נחישותם של הנתבעים, במהלך התביעה הקודמת, למנוע מן התובעים את האפשרות להתגורר בדירה או להשכירה - מסקנתי היא כי צו זמני זה נתבקש רק לצורך הכבדה על התובעים.

אין ספק בליבי כי מטרה זו הושגה.
לפיכך חייבים הנתבעים בפיצוי התובעים.

פיצוי בגין עוגמת נפש:
התוצאה אליה הגעתי אינה משאירה כל מקום להיסוס, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם.

התובעים תובעים סכום של 30,000 ₪ בגין עוגמת הנפש, כאשר הם כוללים בסעיף זה גם את מחלתו של התובע 2 וגם את הקרע בין התובע 2 לתובעת 1.
הסעד של מחלת התובע 2 נזנח על ידי התובעים והסעד של הקרע בין בני הזוג נדחה על ידי.
לפיכך, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין סעיף זה על סך של 17,000 ₪.

סיכומו של דבר:
הנתבעים ביחד ולחוד, אחראים לנזקי התובעים בגין צו המניעה אשר אסר על התובעים להתגורר בדירתם או להשכירה.
לאור תוצאה זו אינני נדרשת לדון בנפרד בשאלת חבותם של הנתבעים 1 ו-2 מכוח חתימתם על כתב הערבות בבקשה לצו המניעה.

נזקי התובעים בגין אובדן דמי השכירות הוא על סך של 19,200$ נכון לאמצע התקופה בה היה הצו בתוקף (18.6.01 - 09.9.98).
שער הדולר עמד אז על סך של 4.1 ₪ לדולר ולפיכך, הסכום בש"ח הוא 78,720 ₪.

הפיצוי בגין עוגמת הנפש יעמוד על סך של 17,000 ₪.

סך הכל ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעים סך של 95,720 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.99 (אמצע התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעים סך של 10,000 ₪ הוצאות הליך זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.4.04, מועד הגשת התביעה, ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, ט"ז באדר, תשס"ז (6 במרץ 2007), בהעדר הצדדים.
מלכה אביב, שופטת
קלדנית: אורית לוי








א בית משפט שלום 5835/04 אנטולי פראזני, אנטולי סם, אנטולי דומיניקו נ' אברמזון אריה, גומפל מרים, פסיה מדר, 'רובין סרז, רובין מישל (פורסם ב-ֽ 06/03/2007)