פסקי דין על רונית בעבור (נורמן) | פסקי דין על עודד טורמשי | פסקי דין על רחל ביטון | פסקי דין על יעקב כנפו | פסקי דין על שמואל ארז |

87615/98 א     26/11/2001




א 87615/98 רונית בעבור (נורמן) נ' עודד טורמשי ,רחל ביטון,יעקב כנפו ,שמואל ארז




בעניין:

22



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
087615/98


בפני
:
כב' השופטת דניה קרת - מאיר

תאריך:
26/11/2001




בעניין:
רונית בעבור (נורמן)





התובעת

נ
ג
ד


1. עודד טורמשי


2. רחל ביטון
3. יעקב כנפו

4. שמואל ארז




הנתבעים

פסק דין

1.
עילת התביעה:
בכתב התביעה נאמר כי התובעת הנה ילידת שנת 1962 ומלצרית במקצועה (להלן: "התובעת").

הנתבעים
1 ו- 4, מר עודד טורמשי
(להלן: "נתבע 1") ומר שמואל ארז
(להלן: "נתבע 4") הנם הבעלים או המחזיקים של כלב מסוג רוטוויילר, אשר על פי הנטען בכתב התביעה נשך את התובעת. התובעת טענה כי בעת המקרה הנדון החזיקו את הכלב הנתבעים 2 ו- 3, גברת רחל ביטון
(להלן: "נתבעת 2") ומר יעקוב כנפו (להלן: "נתבע 3").

בכתב התביעה נאמר כי ביום 11.9.1996 יצאה התובעת עם כלבה, מסוג רועה בלגי,
לטיול בשעות הערב. בסמוך לביתה עמדו הנתבעים 2 ו 3 עם מספר כלבי רוטוויילר אשר היו כולם קשורים, מלבד כלב אחד, אשר גם לא היה לו זמם פה (להלן: "הכלב" או "הכלב הנכה").
הכלב, אשר הבחין בכלבה של התובעת אותו החזיקה ברצועה, רץ אליו ותקף אותו
ותוך כדי כך אף נשך את התובעת בשוק רגל שמאל (להלן: "האירוע").

התובעת טענה כי היא הובהלה לביתה ממקום האירוע. לאחר מכן הועברה למוקד רפואי מיוחד ("מ.ר.מ") ומשם לחדר המיון בבית החולים "איכילוב" בתל אביב . בבית החולים נמצא כי התובעת ננשכה בשוק רגל שמאל. התובעת טופלה ושוחררה לביתה תוך המשך טיפול ומעקב על ידי רופא קופת חולים.
התובעת צירפה לכתב התביעה את תעודת חדר המיון ואת טופס מ.ר.מ.

ביום 14.9.1996 שבה התובעת לבית החולים לאחר שבפצע הנשיכה התפתחה דלקת זיהומית. התובעת אושפזה לשישה ימים לצורך מתן טיפול אנטיביוטי תוך ורידי, עד ליום 19.9.1996.
התובעת צירפה לכתב התביעה מסמך סיכום מחלה מטעם בית החולים.

התובעת טענה כי ביום 9.10.1997 נבדקה על ידי מומחה בכירורגיה פלסטית ואסטטית, ד"ר יוסף ברגר, אשר קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בגין צלקות מכערות ומכאיבות בשיעור של 9% ללא אפשרות לשיפור מהותי על ידי תיקון כירורגי.
התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר ברגר.

עוד טענה התובעת כי כתוצאה מהאירוע איבדה את כושרה לחלוטין למשך חודשיים ועשרים יום וכי נגרמו לה הפסדי הכנסה ניכרים.

התובעת ציינה בכתב התביעה כי נגד הנתבעים הוגש כתב אישום, ת.פ. 3661/98, בבית משפט השלום בתל אביב בגין אי נקיטת צעדי זהירות בחיה ובגין הדחה בחקירה.
התובעת צירפה לכתב התביעה העתק מכתב האישום ומההודעות אשר נמסרו במשטרה.

התובעת טענה כי על הנתבעים לשפותה על כל נזקיה אשר פורטו בכתב התביעה בהסתמך על סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). עוד טענה התובעת כי על הנתבעים מוטלת חובת הראיה בדבר חוסר התרשלות מאחר והכלב הנושך הנו "חיה מועדת" כמשמעות מונח זה בסעיף 40 לפקודת הנזיקין.

2.
טענות ההגנה מטעם נתבעים 1, 2 ו- 4:
לטענת נתבעים 1,2 ו- 4 עבר הכלב תאונה בשנת 1994 אשר בעקבותיה נכרתה רגלו השמאלית קדמית. כמו כן סבל הכלב בשנת 1996 מכאבים בעמוד השדרה, קשיי תנועה ואדישות עם חוסר תאבון. כלומר, במועד הרלוונטי לתביעה היה הכלב חולה מאוד ובשנת 1997 הורדם הכלב בשל מצבו.
הנתבעים צירפו לכתה ההגנה כנספח א' אישור מטעם הוטרינר ד"ר י. גלס לעניין מחלתו של הכלב.

הנתבע 1 היה במועד הרלוונטי הבעלים של הכלב, אשר היה קודם לכן בבעלות הנתבע 4.

הנתבע 4 לא היה כלל במקום האירוע הנטען בעת שקרה אלא הגיע למקום לאחר שהסתיים. נתבעת 2, אשר הייתה ידידתו של נתבע 1, התלוותה לנתבע 3 לטיול עם הכלב ביום האירוע הנטען.
הנתבעים טענו כי התובעת לא ננשכה על ידי הכלב אלא על ידי כלבה שלה אשר
לא היה קשור. נתבעת 2 הייתה עם הכלב אשר רבץ על המדרכה ובסמוך לה עמד נתבע 3 עם כלב אחר אשר היה קשור אף הוא ברצועה. מנגד צעדה לכיוונם התובעת, עם כלבה, כשהיא צועקת לעברם "תתפסו את הכלבים".

הנתבעים טענו כי בשלב זה רץ כלבה של התובעת לעבר הכלב, החל לתקוף אותו והתפתחה בין הכלבים מריבה. התובעת, אשר ניסתה להפריד בין הכלבים המתקוטטים, נעמדה ביניהם וכתוצאה מכך ננשכה על ידי כלבה. הכלב אשר היה חולה ונכה, שקט ומחונך מעולם לא תקף קודם לכן. סימני הנשיכה על רגלה של התובעת היו כתוצאה מנשיכה על ידי כלבה, אם בכלל.

עוד טענו הנתבעים כי אם נגרם זיהום כלשהו לתובעת, הרי שנגרם כתוצאה מרשלנות של המוסד הרפואי בו טופלה התובעת מיד עם קרות האירוע או כתוצאה מרשלנות התובעת אשר לא נטלה תרופות ולא קיבלה חיסונים כנדרש במקרה של נשיכת כלב, מיד לאחר שננשכה.

בעקבות זאת טענו הנתבעים כי לתובעת אשם תורם בשיעור של 100% בקרות האירוע והנזק.

לטענת הנתבעים אין להעביר אליהם את נטל הראיה לחוסר התרשלותם באירוע הנידון שכן הנזק, אם בכלל, נגרם על ידי כלבה של התובעת. מכל מקום, אין מדובר במצב בו האפשרות היחידה הנה כי התובעת ננשכה על ידי הכלב.

רק אם יוכח על ידי התובעת כי אכן ננשכה על ידי הכלב אז יעבור הנטל אל הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו. כמו כן, הנתבעת יודעת ויכלה ולדעת מהן הנסיבות אשר גרמו לאירוע.


3.
טענות ההגנה מטעם נתבע 3:
גם הנתבע 3 טען בכתב הגנתו כי התובעת ננשכה על ידי כלבה שלה ולא על ידי הכלב.

לטענת הנתבע 3 לא היה הכלב בחזקתו או במשמורתו או בשליטתו, לא ביום האירוע ולא בכל עת אחרת.

לגרסתו של הנתבע 3 השתחרר כלבה של התובעת
מאחיזתה במועד האירוע, נמלט ממנה תוך שהיא רצה אחריו בניסיון לעצרו ותקף את הכלב. בעוד שני הכלבים מתקוטטים הכניסה התובעת רגלה בניסיון להפרידם ואז ננשכה על ידי כלבה שלה.
נתבע 3 טען
אף הוא
כי הכלב היה נכה וחולה ולא יכל לרוץ ולתקוף כלב אחר.

נתבע 3 הכחיש כי בבדיקת התובעת נמצא כי היא סובלת מנשיכה בשוק שמאל. נתבע 3 טען כי הוא פינה את התובעת ממקום האירוע לביתה, סייע לה והסיעה לאחר מכן למ.ר.מ ולבית החולים כיוון שהיה נוכח בקרבת האירוע הנטען והיה עד לקרותו. התובעת בחרה לגמול לו רעה תחת טובה והגישה כנגדו תביעה זו.

כנגד נתבע 3 הוגש כתב אישום בגין הדחה שלא כדין בחקירה ולא בגין אי נקיטת צעדי זהירות בחיה. עובד זו מעידה על כך כי הוא לא היה הבעלים, לא המחזיק, לא בעל השליטה ולא בעל החזקה בכלב. האישום אף הומר ביזמת בא כוח המאשימה לאישום פחות של הטרדת עד והנתבע 3 זוכה ממנו בסופו של ההליך.
נתבע 3 צירף לכתב הגנתו את הכרעת הדין בתיק הפלילי.

כיוון שהנתבע 3 לא היה בעליו של הכלב ואף לא החזיקו בדרך קבע, לא חלה עליו כל חבות בגין נזקי התובעת הנטענים והמוכחשים על פי הוראות סעיף 41א לפקודת הנזיקין. כמו כן, לא ידע נתבע 3 ולא יכול היה לדעת כי הכלב היה מועד לעשות את מה שטענה התובעת כי עשה. לכן, אין להחיל עליו את הוראות סעיף 40 לפקודת הנזיקין באשר להיפוך נטל הראיה.

נתבע 3 הכחיש את כל נזקיה הנטענים של התובעת.

לטענת נתבע 3 יש להחיל על התובעת אחריות מלאה או תורמת לנזקיה, וזאת בשל מעשיה הרשלניים- כלבה היה ללא רצועה וזמם פה; התובעת לא נקטה באמצעי זהירות על מנת למנוע מכלבה לרוץ ולתקוף את הכלב; התובעת נטלה סיכון מרצון בכך שדחפה את רגלה בין הכלבים המתקוטטים ובכך חשפה עצמה לנשיכה בכלל ושל כלבה בפרט.

הוסכם בין הצדדים כי בשלב ראשון תדון שאלת חבותם של הנתבעים בלבד.

4.

סעיף 40, 41
ו- 41א' לפקודת הנזיקין :
סעיף 40 לפקודת הנזיקין דן ב"חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה". הסעיף קובע כי בתביעה שהוגשה על נזק והוכחו בה שני תנאים – כי הנזק נגרם על ידי חיה שהנתבע ידע, או חזקה כי ידע,
שהיא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק והנתבע היה בעלים של החיה או ממונה עליה- על הנתבע הראיה כי לא התרשל.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין עוסק ב"חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו".
סעיף זה מעביר את נטל הראייה בדבר העדר התרשלות על הנתבע – אם הוכח כי לתובע לא היתה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, אם הנזק נגרם על ידי נכס שלתובע היתה שליטה עליו ואם נראה לבימ"ש כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקט באמצעות סבירה.
עילת התביעה העיקרית עליה מתבססת התובעת בתביעתה, הינה העילה אשר יוחדה בפקודת הנזיקין באופן ספציפי לנזקים שנגרמו על ידי כלב.

סעיף 41א לפקודת הנזיקין קובע:
"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: "הבעלים") לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים".

סעיף זה מטיל למעשה אחריות מוחלטת על בעלים או מחזיקים של כלב אשר גרם לנזק גוף.

בתביעה על פי הסעיפים לעיל יש להוכיח קודם כי הנזק נגרם על ידי חיה אשר הנתבע היה בעליה, מחזיק בה דרך קבע, ממונה עליה או בעל שליטה מלאה בה.

יש לכן לדון בשלב ראשון בשאלה המהותית שבמחלוקת – האם ננשכה התובעת על ידי הכלב.

5.
על ידי מי ננשכה התובעת:
א.
גירסת התובעת:
התובעת טענה כאמור כי כלב הרוטוויילר הנכה הוא זה אשר רץ לכיוונה ונשך אותה. כל הנתבעים העידו כי התובעת ננשכה על ידי כלבה שלה לאחר שזה השתחרר מאחיזתה, רץ לכיוון הכלב ותקף אותו. הנתבעים העידו כי התובעת ניסתה להפריד בין שני הכלבים על ידי הכנסת רגלה לתוך המריבה.

עדותה של התובעת באשר לנסיבות האירוע וזהותו של הכלב הנושך, לא היתה אמינה בעיני.

התובעת לא ציינה בכתב התביעה כי הכלב על ידו טענה כי ננשכה הנו כלב נכה וקטוע רגל. אולם, גם בעדותה בהליך הפלילי וגם בתלונתה במשטרה לא היה כל ספק כי לגירסתה ננשכה על ידי הכלב הנכה.

בניגוד לעדות מוקדמת זו, העלתה התובעת לפתע ספק בזהות הכלב הנושך במהלך חקירתה הנגדית, תוך נסיון לטעון כי ננשכה על ידי כלב הרוטוויילר הבריא שהיה נוכח גם הוא במקום האירוע.
כאשר נשאלה האם ננשכה על ידי כלב קטוע רגל ענתה כי לא ידעה זאת וכי ראתה שני כלבים שאחד מהם רץ אליה. בהמשך נשאלה התובעת:
"ש: את לא בטוחה מי שנשך אותך ומי הצטרף.
ת: אני בטוחה שרוטוויילר נשך אותי. אני חושבת שזה היה הכלב הנכה..."
[עמ' 8 לפרוטוקול מיום 4.7.00 שורות 1-2 ].

למרות נסיונה של התובעת לשנות את גירסתה, נראה כי התובעת חזרה בסופו של דבר על גירסתה המקורית כי הכלב הנכה הוא שנשך אותה.
גם עדותה באשר לנסיבות האירוע לא היתה עקבית.
בכתב התביעה ציינה התובעת כי בעת האירוע היו "מספר כלבי רוטווילר" וכי כולם היו קשורים פרט לכלב אחד אשר גם לא היה לו זמם פה. הכלב שלא היה קשור רץ לעברה ותקף את כלבה, אשר היה קשור ברצועה, ותוך כדי כך גם נשך את התובעת בשוק שמאל.

בהודעתה של התובעת במשטרה
מיום 12.9.96 העידה התובעת כי כאשר חצתה את הכביש ראתה 2 כלבי רוטווילר שלא היו קשורים והם היו ליד הקיוסק וכי
אחד הכלבים הסתכל עליה. לאחר שצעקה לשני האנשים שהיו עם הכלבים כי יקשרו אותם רץ הכלב לכיוון שלה מסביב למכונית, נשך אותה ברגל שמאל, עזב אותה ושני הכלבים התנפלו על הכלב שלה. לדבריה:
"שני הכלבים התנפלו על הכלב שלי ואז באו שני האנשים שהיו עם הרוטוויילרים והפרידו".

בתצהירה
טענה התובעת
כי הכלב רץ לעברה, עקף רכב אשר היה משמאלה, תקף את כלבה ואותה יחדיו ונשך אותה בשוק רגל שמאל.

בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת לומר האם לגירסתה שני הכלבים, הכלב וכלב הרוטוויילר השני, לא היו קשורים או רק הכלב.
בעמוד 5, שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 4.7.2000 נשאלה התובעת מדוע טענה בכתב התביעה כי מבין הכלבים אשר נכחו באירוע רק כלב אחד לא היה קשור, והתובעת השיבה
"לא אמרתי דבר כזה".
זאת בניגוד גמור לאמור במפורש בכתב התביעה.

גם בהמשך חקירתה הנגדית היתה עדותה של התובעת מתחמקת.
באותו עמוד בשורות 6-11 העידה התובעת :
"ש: נחקרת במשפט הפלילי ואמרת שיכול להיות שאת טועה ששני הכלבים לא היו קשורים ויכול להיות שרק אחד מהם.
ת: אני לא טועה. שניהם לא היו קשורים.
ש: למה אמרת שיכול להיות שאת טועה.
ת: אני לא יודעת מה הוא אמר בדרך, אני בטוחה ששניהם לא היו קשורים. יכול להיות שאני טועה אבל אני בטוחה שלא".
גרסאותיה הסותרות של התובעת מצביעות על חוסר אמינות וחוסר עקביות כבר בשלב הראשוני של בירור העובדות.

סתירות נוספות התגלו גם בשלב מאוחר יותר בחקירה הנגדית.

התובעת נשאלה מדוע, אם ראתה כי היא נכנסת למצב מסוכן, לא שינתה את מסלולה לכיוון אחר. בעמוד 6, שורות 22-28 ועמוד 7, שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 4.7.2000 אמרה התובעת:

"ת: אם הייתי יכולה זה מה שהייתי עושה. הייתי צריכה לחזור אחורנית לאוטובוסים ולמכוניות. אני מאמינה שהיו הרבה מכוניות והיה אוטובוס. אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי חוזרת. נעמדתי במקום לאחר שצעקתי. קפאתי במקום.
ש: במשפט הפלילי אמרת שלא יכולת לעבור כי עבר אוטובוס והנעל שלך נפלה.
ת: זה היה אחר הנשיכה.
ש: אמרת שהיה אוטובוס והנעל נפלה באמצע הכביש, וזאת בתשובה לשאלה מדוע לא חזרת אחורה לפני הנשיכה.
ת: לא יכולתי לחזור אחורה, אני לא יודעת את השניה שעבר אוטובוס או ג'יפ, והנעל עפה לי בזמן האירוע".

דוגמה נוספת לסתירות בגרסאותיה של התובעת ניתן לראות באשר לשאלת זהות הנתבעים אשר היו עם הכלבים.

בכתב התביעה נאמר על ידי התובעת: "בסמוך לביתה עמדו הנתבעים 2-3 עם מספר כלבי רוטוויילר..."

לעומת זאת, בחקירתה הנגדית בעמוד 5, שורות 20-21 לפרוטוקול מיום 4.7.2000 נאמר על ידי התובעת:

"אני לא ראיתי מי עמד עם הכלבים. ראיתי רק את הכלבים. לא ראיתי מי עמד איתם באותו רגע, ראיתי רק את הכלבים".

בעמוד 7 לפרוטוקול מיום 4.7.2000 נאמר על ידי התובעת:
"ש: לא ראית אם עמדו שני גברים או גבר ואשה.
ת: לא. ראיתי רק את הכלבים. אף אחד לא עמד לידם ולא החזיק אותם. הם היו לבד בכניסה לקיוסק. אי אפשר היה להצביע על מישהו שהוא בעל הכלב ומחזיק את הכלבים".

במהלך חקירתה החוזרת ניסתה התובעת לתת הסבר לטענתה כי הכלב נשך אותה ברגל שמאל.

התובעת נשאלה איך היא יודעת שהכלב שלה נשך אותה והעידה כי היא ראתה את שני הכלבים וכי הכלב נשך אותה בצד שמאל והכלב שלה היה מוחזק על ידה עם רצועה בצד ימין.

גירסה זו לא עלתה עד לשלב החקירה החוזרת וקשה שלא להשתחרר מן התחושה כי תשובה זו היתה תשובה יזומה אשר נועדה לתמוך בדיעבד בגירסתה של התובעת. גירסה זו היתה בלתי אמינה עלי לחלוטין.





ב.
גירסת הנתבעים
יש עתה לבחון את עדויות הנתבעים.

גירסת הנתבעים לאירוע הייתה כי בעת שהתובעת חצתה את הכביש יחד עם כלבה הבחין כלבה של התובעת בשני כלבי הרוטווילר אשר היו עם הנתבעים 2-3, השתחרר מאחיזתה ורץ לעבר הכלב הנכה במטרה לתקוף אותו. התובעת רצה אחריו ותוך כדי נסיונה להפריד בין הכלבים ננשכה על ידי כלבה.

עוד בהודעתה במשטרה מיום 14.1.97 העידה הנתבעת 2, גב' ביטון כי ביום האירוע היתה עם שני כלבי רווטווילר.
התובעת הגיעה לדבריה עם כלבה,
הכלבים החלו בקרב והתובעת נכנסה ביניהם. הנתבעת 2 העידה כי ראתה בוודאות שכלבה של התובעת נשך אותה.

על גירסה זו חזרה הנתבעת 2 בסעיף 8 לתצהירה ואף במהלך חקירתה הנגדית (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 11.7.00) עדותה של הנתבעת 2 היתה אמינה עלי לחלוטין והתרשמתי מכנותה.

גם נתבע 3 מר כנפו נתן בתצהירו את גירסתו לאירועים. מר כנפו החזיק לדבריו ברצועה את כלב הרוטוויילר הבריא וכלבה של התובעת הוא שרץ משוחרר מאחיזת התובעת וללא זמם פה לכיוון הכלב, כאשר הכלב מנסה להתגונן.
הנתבע 3 הצהיר אף הוא כי בנסיונה להפריד בין הכלבים ננשכה התובעת על ידי כלבה.
עדות זו היתה אמינה עלי.

עדותם של הנתבעים 2-3, אשר היו במקום בעת האירוע, נתמכת בעדותו של מר אריה אברהם,
בעל הקיוסק לידו ארע המקרה.
בתצהירו העיד מר אברהם כי הוא בעל קיוסק הנמצא ברח' קינג ג'ורג' 87 בת"א. כבעל הקיוסק הכיר את הנתבעים 2-3 וגם את התובעת.

העד הכיר גם את שלושת הכלבים אשר היו מעורבים באירוע, שאחד מהם הוא הכלב – כלב רוטווילר נכה בעל שלוש רגלים בלבד.

ביום האירוע הבחין בתובעת כשהיא צועקת וחוצה את רח' קינג גורג מכיוון ביתה לכיון הקיוסק.
התובעת רדפה לדבריו אחרי כלבה, שרץ לכיוון שני כלבי הרוטווילר שהיו בסמך לקיוסק.
כלבה של התובעת קפץ על הכלב הנכה והחל לתקוף אותו.

התובעת ניסתה להפריד בין הכלבים ותוך כדי נסיון ההפרדה תפס כלבה ברגלה ונשך אותה.
בחקירתו הנגדית העיד מר אברהם במפורש
כי לא הכלב הנכה ולא כלב הרוטווילר השני נשכו את התובעת.
מר אברהם חזר ואמר כי הכלב של התובעת התנפל עליה כאשר ניסתה להפריד בין הכלבים.
עדותו של מר אברהם היתה אמינה עלי ויש להתייחס אליה כאל עדות של עד אובייקטיבי - למרות העובדה כי גר באותו בניין יחד עם אחד הנתבעים. העד הסביר כי אין בינו לבין הנתבעים קשר חברי וכי הוא מכיר אותם כקליינטים שלו.

אין גם מקום לקבל את נסיון ב"כ התובעת למצוא סתירות בין עדותו של מר אברהם בפני
לבין עדותו במשפט הפלילי.

בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 11.7.090 נשאל מר אברהם:
"ש. אם אתה זוכר שבעדותך במשפט הפלילי אמרת שראית איך הכלב הנכה נשך את רונית.
ת. לא אמרתי דבר כזה.

ש. אני מפנה לפרוטוקול בעמוד 46 שורה 24.

ת. הכלב הנכה לא נשך בכלל. גם הכלב הבריא לא נשך את רונית".

מבחינת עדותו של מר אברהם במשפט הפלילי ניתן לראות כי לא סתר את גירסתו לא במשפט הפלילי ולא בתביעה שבפני
. במעוד 46 לפרוטוקול המשפט הפלילי מיום 12.5.1999 נאמר על ידי מר אברהם בשורה 20 כי ראה איך "הכלב השחור התנפל על הכלב הנכה".
בפסקה אשר באה מיד לאחר מכן בשורה 24 אמר מר אברהם "נכון שראיתי את רונית מנסה להפריד, ראיתי אותו נושך את רונית, ברגל".

אין מקום לטענה כי מר אברהם העיד שכלבה של התובעת היה זה אשר נשך אותה ולאחר שתי שורות שינה את גרסתו. המשפט: "ראיתי אותו נושך" מתייחס בבירור לכלבה של התובעת ולא לכלב הנכה.


ג.
עדותו של ד"ר גלס
אי סבירותה של גירסת התובעת באשר לנסיבות האירוע, עולה גם מעדותו של ד"ר גלס באשר למצבו של הכלב הנכה.

לכתב ההגנה של הנתבעים 1,2,4 צורף מכתבו של ד"ר גלס מיום 1.11.98.
באותו מכתב נאמר כי הכלב היה במהלך כל חייו בטיפולו של ד"ר גלס וזאת במשך 7 שנים. ד"ר גלס כתב במכתב כי בגיל 3 עבר הכלב ניתוח כריתת רגל שמאלית קדמית וכי בשנה האחרונה לחייו חלה התדרדרות קשה במצבו. הכלב סבל מכאבים ממושכים באיזור עמוד השדרה, קשיי תנועה ואדישות.

הכלב הורדם במרפאתו של ד"ר גלס באפריל 97', כלומר כחצי שנה לאחר האירוע הנטען.

בנוסף למכתב זה הוגש תצהיר עדות ראשית על ידי ד"ר גלס מטעם הנתבעים. בתצהירו חזר ד"ר גלס על האמור במכתבו אשר צורף לכתב ההגנה. עוד נאמר על ידי ד"ר גלס, אשר כיהן כיו"ר ההסתדרות הוטרינרית בישראל, כי כבר כחודשיים לאחר כריתת רגלו של הכלב הומלץ על ידו להרדים את הכלב, אולם מי שהיה בעליו באותה העת – הנתבע 4 - לא הסכים לכך.

במסגרת ההליך הפלילי התבקש ד"ר גלס לחוות את דעתו על התיאור העובדתי שניתן על ידי התובעת, על פיו הכלב הנכה ישב על המדרכה, קם, רץ,עקף מכונית התנפל על התובעת, נשך אותה ואז התנפל על כלבה. גם אז וגם בעת מתן התצהיר סבר ד"ר גלס כי תיאור זה איננו מתקבל על הדעת ביחס לכלב, שכן מדובר בכלב שהתהלך בקושי והיה מוגבל ולא יכול היה לרוץ כפי שתיארה התובעת.

הכלב סבל גם מבעיה בלסתות ובעיה של שיניים אשר נפלו לו בעת התאונה. לאור זאת, המליץ ד"ר גלס לבעליו של הכלב לא לשים לו רצועה שכן הדבר עלול היה לגרום לו לחנק.

עוד העיד ד"ר גלס כי כאשר כלב נכנס למצב של אקסטזת נשיכות במהלך מאבק עם כלב אחר, הוא עלול לנשוך את בעליו אם בעליו ינסה להפריד בין הכלבים באמצעות ידיו או רגליו.

ד"ר גלס העיד בפני
י כי התצהיר הוכן לאחר המכתב שכתב בכתב יד ולאור דברים שנאמרו על ידו בע"פ לב"כ הנתבעים.
במהלך חקירתו הנגדית חזר והעיד ד"ר גלס כי הוא מכיר את הכלב מאז שהכלב היה צעיר, כי טיפל בו לאחר התאונה בשנת 93' וכי הרדים אותו בשנת 97'.

ד"ר גלס העיד גם כי הוא זה שטיפל בכלב לאחר התאונה, כאשר ניסה לשכנע את הבעלים להרדים אותו
וכי טיפל בו גם לאחר מכן עד אשר הרדים אותו בשנת 97'.
ד"ר גלס העיד כי הוא זוכר את המקרה, שכן הוא מקרה יוצא דופן. הכלב היה צועק ועושה צרכים תחתיו גם במרפאה והוא היה רובץ כל הזמן שכן היתה לו בעיה בחוט השדרה.
ד"ר גלס חזר ואמר כי כאשר ישנו מאבק בין כלבים, הכלב איננו מבחין בין בעליו לבין מישהו אחר ואם מכניסים יד או רגל אפשר להינשך.

ד"ר גלס שלל את האפשרות כי כלב שהוא פגוע וסובל מפתח תכונות של תוקפות.

עדותו של ד"ר גלס היתה אמינה עלי לחלוטין. נראה כי ד"ר גלס זכר אכן בבירור את המקרה של הכלב ואת מצבו הפיזי הקשה לאחר התאונה בשנת 93', מצב אשר גרם בסופו של דבר להרדמתו של הכלב על ידי ד"ר גלס מספר חודשים לאחר האירוע הנטען.
גם על בסיס עדות זו, אין שחר לעדותה של התובעת על פיה רץ הכלב הנכה בכביש לעבר כלבה וכי הוא זה אשר תקף אותו ונשך אותה.


ד.
התנהגות הנתבעים לאחר האירוע:
אינני מקבלת את עדותה של התובעת על פיה הודו הנתבעים בפני
ה כי הכלב נשך כבר קודם לכן וכי ביקשו ממנה שלא תפנה בתלונה למשרד הבריאות מסיבה זו.

התובעת טענה במהלך הדיון לקיומה של קלטת בה מודים הנתבעים 3-4 לדבריה בכך כי הכלב כבר נשך בעבר.
התרתי לתובעת להגיש את הקלטת, למרות העובדה כי קיומה של הקלטת עלה באופן מפתיע במהלך הדיון וכי לא הוגשה כל בקשה אשר נתמכה בתצהיר בה טענה התובעת כי הקלטת לא היתה בפני
ה בעת עדותה היא.
הרשות אשר ניתנה לתובעת להציג את הקלטת היתה מותנית בתשלום הוצאות. התובעת, מסיבות השמורות עימה, בחרה שלא לשלם את ההוצאות ולא להגיש את הקלטת.

אינני מקבלת גם את ניסיונה של התובעת לטעון כי העובדה שהנתבעים 3-4
ליוו אותה לביתה לאחר האירוע והציעו עזרה רפואית, יש בה משום הודאה בנשיכתה על ידי הכלב הנכה.

מקובלת עלי גירסת הנתבעים כי מאמציהם לעזור לתובעת נבעו מדאגה לשלומה ומתוך דאגה לשלומו של הכלב אשר מצבו הבריאותי היה, כאמור, ירוד ביותר.

מקובלת עלי עדותו של הנתבע 3 כי ביקש מהתובעת שלא להתלונן על הכלב שכן הכלב כלל לא נשך אותה ולא היתה סיבה להכניסו להסגר.
דאגה זו לכלב מסבירה גם את העובדה כי הנתבע 3 המתין לתובעת במשרד הבריאות על מנת לוודא כי לא תוגש תלונת שווא.


ה.
סיכום:
התוצאה מכל האמור לעיל היא כי אינני מקבלת את גירסתה של התובעת באשר לנסיבות המקרה.
התובעת לא הוכיחה כי ננשכה על ידי הכלב הנכה.
די היה למעשה בקביעה זו על מנת לדחות לחלוטין את תביעתה של התובעת, שכן לא התמלא התנאי הראשון והעיקרי על פיו ניתן להחיל את סעיפים 40, 41 ו- 41א' לפקודת הנזיקין.

מעבר לנדרש אתייחס בקצרה גם לתנאים הנוספים הנדרשים באותם סעיפים.

6.
האם התמלאו יתר תנאי פקודת הנזיקין עליהם התבססה תביעת התובעת:
א.
הבעלים של הכלב:
סעיף 40 לפקודת הנזיקין קובע כי על הנתבע להיות בעל החיה על מנת שהוראות הסעיף יחולו. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כי הנזק צריך להיגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו וסעיף 41א' דן בבעלים של כלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע.

תנאים אלה מתקיימים אך ורק לגבי הנתבע 1 ולא לגבי הנתבעים האחרים.

הנתבע 1, מר טורמשי, הודה במפורש במהלך עדותו כי הוא בעליו של הכלב אשר היה קודם לכן בבעלותו של הנתבע 4. אין לכן כל מקום לניסיונה של התובעת לטעון בעדותה בפני
בימ"ש כי עד היום איננה בטוחה מיהו הבעלים של הכלב (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 4.7.00).

אמינה עלי גירסתו של הנתבע 4 על פיה הוצג בפני
התובעת רשיונו של הכלב לאחר האירוע וכי היתה לה ידיעה ברורה בדבר הבעלים.

אינני מאמינה לעדותה של התובעת על פיה לא טרחה להביט בתעודה אשר הוצגה בפני
ה בבית החולים.

הנתבעת 2 טיפלה מידי פעם בכלב, כאשר הנתבע 1 היה נעדר מביתו וגם היתה לוקחת אותו לוטרינר, ד"ר גלס.
אין בעובדות אלה כדי להפכה לבעלים של הכלב או לממונה עליו דרך קבע.
אין ספק כי הנתבע 3, מר כנפו לא היה בעליו של הכלב ואף לא החזיק בו בדרך קבע.
הנתבע 4, אשר היה כאמור בעליו של הכלב בעבר, הודה כי הוא לקח את הכלב מידי פעם בפעם על מנת להפגיש אותו עם כלבו שלו שהיה אחיו של הכלב הנכה.
הנתבע 4 גם הסביר, והסבר זה היה אמין עלי, כי הכלב הועבר לנתבע 1 אשר גר בבניין עם מעלית דבר שהקל על הטיפול בכלב.

לא הונחה בפני
כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להוכיח כי הנתבע 4 החזיק בכלב דרך קבע או כי היה ממונה עליו או כי שלט עליו.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי כלל לא היה מקום להגשת התביעה כנגד כל הנתבעים, שכן התובעת היתה ערה לחלוטין לעובדה כי הנתבע 1 היה הבעלים של הכלב.

לאור העובדה כי התובעת לא הוכיחה את נשיכתה על ידי הכלב אשר היה בבעלותו של הנתבע 1, אין כמובן רלוונטיות לאותה בעלות.


ב.
ידיעת התובעת בדבר נסיבות גרימת הנזק:
על מנת להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, היה על התובעת להוכיח כי לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת מה הנסיבות אשר גרמו לנזק הנטען על ידה.

התובעת לא עמדה בתנאי זה, שכן נתנה גירסה ברורה ביותר על פיה ראתה את הכלבים כאשר חצתה את הכביש וביקשה לקשור אותם ואף העידה כיצד הכלב נשך אותה לטענתה ברגל שמאל.

העובדה כי התובעת לא עמדה בהוכחת האירוע כפי שנטען על ידה במפורש בכתב התביעה, איננה בסיס לטענה כי יש להחיל את הוראות סעיף 41 רישא.


ג.
האם הכלב היה מועד:
התובעת הפנתה לע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך, פד"י מב(2) 573
בטענה כי בהלכה זו נקבע בעמודים 579-580, כי לשם הפעלת סעיף 40 לפקודת הנזיקין אין כל צורך להוכיח כי החיה גרמה נזק בפועל בעבר.

אולם, ההלכה אשר הובאה על ידי התובעת איננה מדויקת. בפסה"ד נאמר במפורש כי:
"..די, לצורך קביעת המועדות, בניסיונות קודמים מצד החיה לגרום נזק מהסוג בו מדובר. לא נדרשת הוכחה, שאי פעם בעבר הכלב (או בעל חיים אחר) כבר נשך אדם, ומסתפקים בראיה (דרך משל) שהוא נהג לפרוץ ממלונתו, כל אימת שעבר אדם זר בסביבה וניסה לנשוך אותו".

אמנם, לא היה על התובעת להוכיח כי הכלב נשך כבר קודם, אולם היה עליה להוכיח כי לפחות התנהג בדרך תוקפנית או ניסה לנשוך אדם זר.
התובעת לא עמדה בנטל זה ונראה כי לאור חוות דעתו של ד"ר גלס בדבר מצבו הבריאותי של הכלב, אין כל בסיס לטענה בדבר היות הכלב הספציפי, נשוא התביעה, כלב מועד למרות היותו מגזע רוטוויילר.

7.
התוצאה
התובעת לא הוכיחה את עילת התביעה על פי כתב התביעה.

יש לציין כי טענותיה של התובעת במסגרת הסיכומים בדבר התרשלות מצד הנתבעים או הפרת חובה חקוקה, הועלו לראשונה בסיכומים. טענות אלה מהוות הרחבת חזית ואין מקום להתייחס אליהן.

לגופו של עניין נראה כי אין כל בסיס לטענת הרשלנות. התובעת ירדה עם כלבה וראתה את הכלבים בצידו השני של הרחוב. למרות העובדה כי הכלב הנכה לא היה קשור מסיבות רפואיות, בחרה התובעת לחצות את הכביש לעבר אותם כלבים כאשר כלבה שלה לא היה קשור.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כי התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים 1,2,4 יחד ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ,
בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע 3 ובשכ"ט עו"ד בסך 12,500 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.


המזכירות תשלח עותק מפסק הדין בדאר רשום לצדדים
.

ניתן היום 26 בנובמבר, 2001 (י"א בכסלו תשס"ב) בהעדר הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבימ"ש מחוזי.
מותר לפרסום מיום
08/03/2007


דניה קרת – מאיר, שופטת סגן נשיא







א בית משפט שלום 87615/98 רונית בעבור (נורמן) נ' עודד טורמשי ,רחל ביטון,יעקב כנפו ,שמואל ארז (פורסם ב-ֽ 26/11/2001)