פסקי דין על חיימוביץ אריה | פסקי דין על מנחם חכמון | פסקי דין על עו"ד |

4561/02 בשא     08/12/2002




בשא 4561/02 חיימוביץ אריה נ' מנחם חכמון, עו"ד




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום באר שבע
בש"א 004561/02

בת.א. 006261/01

בפני
:

כב'
הרשם, עידו
רוזין




08/12/2002



בעניין:
חיימוביץ אריה





המבקש



נגד



מנחם חכמון
, עו"ד



ע"י ב"כ עו"ד
דני אליגון ואח'
המשיב

החלטה
פתח דברים

1.
המשיב הגיש כנגד המבקש תובענה כספית, בסדר דין מקוצר, לתשלום שכ"ט עו"ד
בסך של 6,504 ₪ (ערך קרן למועד הגשת התובענה). ביום 18.12.02 ניתן כנגד המבקש

פסק דין
, במעמד צד אחד, בהיעדר בקשת רשות להתגונן מטעם המבקש (להלן: "פסק הדין").

בפני
בקשה להורות על ביטול פסק הדין שניתן, במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיב את הסכום הנתבע בתובענה בצירוף שכ"ט עו"ד
ואגרה.

2.
המבקש טוען בתצהיר שצורף לבקשה, כי אמנם בוצעה מסירת כתבי בי-דין לבנו, שהיה בן 16 שנים, אולם לא הובא לידיעתו עניין זה, ולכן לא טופל.


המבקש טוען עוד כי יש לו סיכויי הגנה טובים נגד תביעת המשיב.


המבקש טען עוד בתצהירו כי אכן חתם על ייפוי כח, ובענין הסכם שכר הטרחה שנחתם על ידו, טען: "לא קראתי את ההסכם לאותיותיו הקטנות..." ולטענתו, היות והמוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו, סבר כי סיים תשלומו למשיב, וכי אם הייתה נקבעת נכות בעניינו, הרי שרק אז היה המשיב זכאי לשכר טרחת עו"ד
.

לטענתו עוד, נוצר מצב אבסורדי שכן המשיב בתביעתו תובע סך של 70% מדמי הפגיעה, ולדעתו, מדובר בשכר עבודה, וכי הוא מפרנס את משפחתו, ולשיטתו חלה טעות בכתב התביעה.

טענות המשיב

3.
המשיב מתנגד לבקשה וטען כי יש לדחות טענת המבקש ככל שהיא נוגעת להמצאת כתב התביעה, שכן לשיטתו כתב התביעה הומצא כדין, במסירה אישית עוד ביום 15.10.01 לבנו של המבקש, אסף, שנראה כמי שמלאו לו 18 שנים. טענה זו נתמכה בתצהירו של שליח בי-דין,
אשר ביצע את המסירה של כתב התביעה.


עוד נטען ע"י המשיב, כי המבקש היה צפוי לדעת על הגשת התביעה נגדו, זאת לאור המכתבים שנשלחו אליו, בהם נאמר כי במידה והעניין לא יוסדר - תוגש תובענה לתשלום שכר טרחה.


עוד ציין המשיב, כי המבקש לא הצביע על כל סיכויי הגנה מפני התביעה, ואין כל הצדקה ליתן לו הסעד המבוקש, וכי מכתב התביעה עולה כי מדובר בתביעה לשכ"ט עו"ד
, בהתאם להתחייבות של המבקש שניתנה בכתב, ועל סמך כספים שקיבל בעקבות התביעה, ישירות מהמוסד לביטוח לאומי.


המשיב מפנה לתצהירו של המבקש, לפיו איננו מכחיש כי קיבל כספים שפורטו בכתב התביעה בעקבות טיפולו של המשיב.


עוד טען המשיב כי הבקשה הוגשה באיחור, וכי המועד להגשתה חלף, ולא הוגשה כל בקשה להארכת מועד וגם מטעם זה אין לקבל הבקשה, ועוד כי המבקש לא ציין כלל מתי נודע לו על קיומו של פסק הדין.

4.
אחר שעיינתי בבקשה, בתצהיר התומך בה ובתגובה, אני מוצא לדחות הבקשה מכל אחד ואחד מנימוקי המשיב, וכפי שיפורט להלן.
מועד הגשת הבקשה

5.
ראשית, עלינו לבחון האם הבקשה הוגשה במועד שנקבע בתקנות, היינו בתוך 30 ימים מהמועד שהומצא למבקש פסק הדין שניתן נגדו.

ראה לענין זה תקנה 214 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), שם נקבע:


"...ניתן

פסק דין
לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן..., והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט
או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201".

6.
בענייננו, הוברר כי המבקש לא הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין במועד האמור.


אין חולק כי אישור המסירה לענין המצאת כתב התביעה, נמסר לבנו של המבקש, עוד ביום 15.10.01.


המבקש מודה בבקשתו (ולא בתצהיר שצורף לה), כי פסק הדין הוצא לו "במהלך הפגרה (בחודש אוגוסט)".


במאמר מוסגר, יאמר עוד כי מבדיקת נתוני תיק ההוצאה לפועל עולה, כי האזהרה בוצעה עוד ביום 22.08.02, וגם אם נקבל טענת המבקש כי לא קיבל המסמכים במועד; וגם אם תקופת הפגרה לא תבוא במין הימים - הרי שהמועד להגשת הבקשה חלף, שכן הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק ביום 03.10.02.


היינו, כעבור יותר מ- 30 ימים מיום שהומצא למבקש פסק הדין שניתן נגדו.

7.
אין חולק עוד כי המבקש לא הגיש כל בקשה להארכת המועד.
8.
תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שירשמו.


נקבע כבר כי לעניין הטעמים המיוחדים להיות טעמים אובייקטיבים שאינם בשליטת בעל הדין המבקש הארכת מועד ומקורם בגורם חיצוני - וכאן בענייננו, לא מצאתי כל טעם אובייקטיבי ו/או טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.


למונח "טעם מיוחד" לא ניתן פירוש בהוראות הדין, ורשימה של טעמים מיוחדים לא מופיעה בתקנות, כך שעל ביהמ"ש לבחון מכלול הנסיבות, וכאן שקט המבקש על שמריו ממועד קבלת כתבי בי-די, לא הגיש הבקשות הצריכות, ולעניין זה נקבע ע"י כב' השופט נ. הנדל (מחוזי - ב"ש) בבר"ע 1532/97 אלומנריקס בית מסחר נ. ארביב אשר, תק-מח (1) 606:-

"בבוא בימ"ש או הרשם לשקול את האיחור יש חשיבות למידת האיחור. כלל זה אינו סותר את העובדה המשפטית שגם איחור של יום אחד, איחור הוא. יחד עם זאת אם נכון הדבר ש"ככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש ההארכה קשה יותר"...".


אשר על כן ומכל האמור לעיל, יש לדחות בקשת המבקש, כבר בשלב זה, מבלי לבחון יתר המבחנים הצריכים, שכן בהעדר טעמים מיוחדים, די בשיהוי ובזמן שחלף עד להגשת הבקשה כאן - כדי להביא לדחיית הבקשה.

המבחנים האחרים

9.
לפנים משורת הדין, אתייחס עוד למבחנים האחרים הצריכים בחינה בבוא ביהמ"ש לדון בבקשה לביטול

פסק דין
- ויש לקבוע כבר, כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, גם לאור המבחנים האחרים.

10.
כאמור, בבוא ביהמ"ש לדון בבקשה לביטול

פסק דין
שניתן, עליו להבחין בין ביטול מתוך "חובת הצדק" לבין ביטול בתוקף "שיקול דעתו של ביהמ"ש".
הזכות לביטול ביטול מחמת הצדק

11.
ראשית, עלינו לבחון האם בנסיבות העניין, רשאי ביהמ"ש לבטל את פסק הדין מתוך חובת הצדק, כאשר הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור ואין טעם מיוחד להארכת המועד.


יש לקבוע, כבר עתה, כי יש להשיב לעניין זה בשלילה.

12.
בטרם אדון בשאלה שהועלתה כאן, יש להזכיר תחילה מהו ביטול מ"חמת הצדק".


ככלל, ביטול מחמת הצדק יעשה, כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד פגום, ובדרך כלל נובע הפגם מהעדר המצאה כדין למבקש, אז יבוטל פסק הדין, מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.

13.
ביחס לשאלה זו, הנני בדעה שבעל דין המאחר את המועד להגשת הבקשה לביטול

פסק דין
, ולא הביא טעמים מיוחדים להארכת המועד, למעשה "איבד" את הזכות לעתור בבקשה לביטול

פסק דין
, מתוך חובת הצדק.


אם בעל דין לא הגיש כלל בקשה להארכת מועד, הרי שמטעם זה בלבד יש לדחות בקשתו (ראה סעיף 8 לעיל).


אם הגיש בעל דין בקשה להארכת המועד, הרי שהוא נתפס בהודאה שהייתה המצאה כדין והדבר נחשב כויתור על כל טענה כלפי ההמצאה, ובמקרה כזה מושתק מטענה שעקב פגם בהמצאה לא התחיל המועד (ראה ספרו של ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, סעיף 680, עמ' 887).

14.
אני מצטרף במלא הענווה לדבריו המלומדים של כב' השופט י. גריל, בית המשפט המחוזי בחיפה, בערעור אזרחי 3054/96 קפלוטו יצחק נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, דינים מחוזי, כו (5) 36, אשר פסק במקרה דומה, באופן הבא:


"אם ליישם את כל האמור לעיל למקרה שבפני
נו, הרי המבקש עתר להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסה"ד שניתן כנגדו בהעדרו מבלי שהגיש כתב הגנה. עצם הגשת הבקשה להארכת המועד, יש בה כדי ללמד על כך שהמבקש וויתר על כל טענה כנגד תקפות המצאת כתב התביעה ולפיכך הוא מנוע מלהעלות טענה כנגד המצאת כתב התביעה. לפיכך יש לראות את התביעה כמסמך שהומצא כדין למבקש, ואין לקבל את טענת המבקש בדבר חובת ביטול פסק הדין מטעמי צדק".


כך גם בענייננו (בשינויים המתחייבים) !!


לכן ניתן לומר, כי הואיל והבקשה לא הוגשה במועד ולא נמצאו טעמים מיוחדים להארכת המועד, הרי שלא עומדת למבקש הזכות לעתור לביטול פסק הדין "מחמת הצדק".

ביטול מחמת הצדק

15.
גם אם הייתה עומדת למבקש הזכות לעתור לביטול פסק הדין מחמת הצדק, הרי שלא היה מקום לעשות כן.

שכן, ניתן לומר, כי בענייננו לא היה פגם בהמצאה של כתב התביעה.


תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי:-

"באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים...".


אחר שעיינתי בתצהירו של מר ליאור חכמון, שליח מטעם המשיב, אשר מסר במסירה אישית מסמכי בי-דין לבנו של המבקש, אשר הצהיר כי נראה לו שמלאו לו 18 שנים - הרי שיש לקבוע כי המסירה בוצעה כדין.


ראה פסק דינו של כב' השופט י' טירקל, מחוזי באר שבע בר"ע 34/92 תקדין מחוזי 92 (2) 756.


על המבקש היה לבוא בידים נקיות ובתום לב לביהמ"ש בבואו לבקש ביטול פסק הדין משיקולי הצדק, אך כאן לא ניתן לקבל טענות המבקש, ואל לו למבקש להלין אלא על עצמו.


למותר לציין כי הגישה המקובלת היום בפסיקה היא, כי יש ליתן משנה תוקף לכלל ה- "ידיעה" על פני כלל ה-"המצאה".


ראה בש"א 340/89 בפני
כבוד הרשם השופט שמואל צור, בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ. יהודית שפוך ואח', דינים עליון י"ד 375:-
"...בית המשפט מוכן
כיום
לבחון
- על פי הוכחות ישירות או נסיבתיות – אם כתב בי-דין
נמסר
כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות (ע"א 203/84 יעיש
נגד
אהרון,
פד'
מ
(1)
328, 333 335 ד'-ה'). אחת הדרכים האפשריות
להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל-נכון לתעודתו הוא אם הודה
בעל-דין
כי
הכתב
התקבל בידו (שם בע"מ 334; ע"א 267/86 מנהל מס
ערך
מוסף, נגד חברת ראובן פליציה בע"מ פד' מב' (3) 744, 748). במקרה
כזה - אם אין מחלוקת של עובדה לגבי תאריך הקבלה – לא תישמע טענת בעל דין שחל פגם טכני בהמצאת כתב בי-דין לידיו..."

16.
מכל האמור לעיל יש לדחות הבקשה, ככול שהיא נוגעת לביטול פסק הדין מתוך "חובת הצדק".

ביטול

פסק דין
מתוקף שיקול הדעת של בית המשפט

17.
אחר שדחיתי את בקשת המבקש לביטול פסק הדין מחובת הצדק, יש לבחון אם ניתן לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול הדעת, ובבואי לבחון עניין זה, עלי להציג ראשית - מהי הסיבה שגרמה לכך שהמבקש לא הגיש הגנתו כדין, ושנית - מהם סיכוי הגנתו.

18.
לאחר שקבעתי כי נעשתה המצאה כדין, ניתן אפוא לראות כי אין כל הסבר מדוע המבקש לא הגיש הגנתו במועד.
19.
יש לדחות אף את שאלת סיכויי הגנתו של המבקש שכן טענותיו בעניין זה - אין להן על מה שיסמכו.


אין לקבל טענת המבקש כי לא ידע על מה הוא חותם וכי לא קרא את הסכם שכר הטרחה לאותיותיו הקטנות, שכן נקבע לא אחת כי:-

"אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראה בע.א. 467/64 שוויץ נ. סנדור, פ"ד י"ט (2) 113, 117).


ודברים היפים לעניינו, נקבעו עוד בע.א. 325/88 טוויל נ. בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מ"ד (1) 341, 348.

20.
אשר על כן ומכל המקובץ אני מורה על דחיית הבקשה, וקובע כי פסק הדין שניתן עומד בעינו.


לאור התוצאה אליה הגעתי - רשאי המשיב להמשיך ולנקוט בהליכי ביצוע של פסק הדין.

21.
לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את המבקש לשלם למשיב את הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד
בסכום כולל של 750 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

22.
מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק ההחלטה לבעלי הדין.


ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ג (8 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.



________________

עידו רוזין
,
רשם

שם הקלדנית: אתי אביטן.






בשא בית משפט שלום 4561/02 חיימוביץ אריה נ' מנחם חכמון, עו"ד (פורסם ב-ֽ 08/12/2002)