פסקי דין על מלכה חנניה | פסקי דין על משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

327/02 ענ     13/03/2007




ענ 327/02 מלכה חנניה נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים




13
בתי המשפט
בבית משפט השלום בחיפה

ועדת ערר
לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב)
השופטת (בדימוס) ר.טובי-פרידמן
- יו"ר הועדה
ד"ר וליש - חבר ועדה
ד"ר זילברמן - חבר ועדה
בפני
:
ענ 000327/02

13/03/2007

מלכה חנניה
, ת.ז. 6853629/1
בעניין:
המערער
עו"ד רוזן אורי

ע"י ב"כ
נ ג ד
משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים
המשיב
פרקליטות מחוז חיפה
באמצעות
פסק דין
רקע ועובדות:
המערער, יליד 2.4.1956, התגייס לשירות חובה בתאריך 10.10.73 בפרופיל 82, השתחרר בתאריך 7.10.76 בפרופיל 82.
בתאריך 2.7.78 התגייס לשירות קבע בפרופיל 82, מילא תפקיד של מנהל עבודה, השתחרר בתאריך 30.6.01, בדרגת רס"ב, בפרופיל 21.

בתאריך 16.7.01 הגיש המערער שתי בקשות להכרת זכות (חבלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (נוסח משולב):
האחת מתייחסת לנושא לחצים בחזה, כדלקמן:
ב"תיאור החבלה" כותב המערער:
"בחודש אפריל שנת 2000 הרגשתי לחצים בחזה וכאבים, אך לא התייחסתי לכך משום שחשבתי שזו התקררות רגילה וזה יחלוף, ואכן אחרי שבועיים בערך פסקו הכאבים והלחצים.
כעבור חודש וחצי החלו הכאבים והלחצים שוב לחזור בתדירות יותר גדולה, הולכים וחוזרים, ובתאריך 20.11.00, פוניתי לבי"ח "העמק" עפולה עקב לחצים בחזה שהפעם היו יותר חזקים וכואבים מפעמים קודמות, ראה דף מצורף...".

בפרק "תאר כיצד גרמו תנאי השירות למצב, כותב המערער:
"תנאי לחץ לא רגילים, עבודה לא בשעות שגרתיות בלחץ, כלכלה לא נכונה ולא בזמן, עבודה רק בשטח בכל תנאי מזג אויר, התמודדות בכל מצב לבד, עבודה מתמדת עם אזרחים שאין בהם מרות צבאית...";

השניה מתייחסת להפרעות שמיעה, כדלקמן:
ב"תיאור החבלה" כותב המערער:
"לפני כ-10 שנים, בבדיקות תקופתיות שמתבצעות מדי 5 שנים ע"י צה"ל, התברר לי שיש לי ירידה בשמיעה באוזן ימין. לא התייחסתי לענין ברצינות כי הפגיעה בשמיעה לא היתה כל כך קשה.
בבדיקה שביצעתי במכון רפואי "אסף" בעפולה, עקב החמרה בשמיעה, התברר לי כי השמיעה שלי אכן ניזוקה בצורה משמעותית, דבר שגורם לעוגמת נפש.
פגיעה זו מלווה בצפצופים רצופים באוזן ימין...".

בפרק "תאר כיצד גרמו תנאי השירות למצבך", כותב המערער:
"..עבודה עם כלים כבדים שמהווים רעש חזק בתור מפעיל, מסתובב בתוקף סמכותי כמנהל שטח בין כלים כבדים (כלי צמ"ה)...".
בתאריך 30.5.02 הודיע קצין התגמולים למערער על דחית תביעותיו מהסיבות הבאות:
"...בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואיות מתאריכים 9.12.01 ו-12.5.02, המצ"ב, לפיהן הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק:
1. עפ"י ממצאי הבדיקות, עולה כי המדובר במחלה כלילית מפושטת שגרמה לתעוקת לב, ללא קשר לתנאי השירות הצבאי.
2. אין קשר בין ההפרעות בשמיעה ובין תנאי שירותך הצבאי..."

ומכאן הערעור שבפני
נו.

לתמיכה בערעורו הגיש המערער שני תצהירים שלו מיום8.6.01 ומיום 3.12.02, חוות דעת רפואיות של פרופ' ברוק, מומחה למחלות פנימיות, מיום 11.11.03, מיום 4.3.05 ומיום 22.12.05, לענין הקשר שבין תנאי השירות, ובכלל זאת המתח בעבודה, לבין הופעת מחלת הלב והחמרתה אצל המערער וכן חוות דעת רפואיות של ד"ר אלחנן גרינברג, מומחה א.א.ג, מיום 10.3.04 ומיום 7.3.05 לענין הקשר שבין תנאי השירות לבין הירידה בשמיעה והופעת הטנטון.
כמו כן, הגיש ב"כ המערער מכתבים של סא"ל שני, סא"ל יהודה בן עזרא וסא"ל יצחק פריד, שהיו מפקדיו של המערער, בדבר תנאי שירותו של המערער.

ב"כ המשיב הגיש כתב תשובה ובו הוא מבקש לדחות הערעור.
לטענתו, החלטת קצין התגמולים ניתנה כדין והיא מבוססת על התיעוד המצוי בתיקו הרפואי של המערער ועל חוות הדעת הרפואיות של ד"ר עמיקם, מומחה למחלות לב, מיום 9.12.01, מיום 1.3.04, מיום 22.5.05 ומיום 15.1.06, לענין הקשר שבין תנאי השירות, ובכלל זאת המתח בעבודה, לבין הופעת מחלת הלב והחמרתה אצל המערער;
החלטת ועדה רפואית מיום 12.5.02 וכן חוות דעת רפואיות של ד"ר הימלפארב, מומחה א.א.ג, מיום 15.11.04 ומיום 12.4.05, לענין הקשר שבין תנאי השירות לבין הירידה בשמיעה והופעת הטנטון.

המערער לא נחקר בחקירה נגדית על תצהירו.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון:
המחלוקות בין הצדדים הינן בשאלות אלה:
האם היו בתנאי שירותו של המערער לחץ ומתח;
האם יש קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין מחלת הלב בה לקה המערער;
האם היה המערער חשוף לרעשים במהלך השירות, שגרמו לירידה בשמיעה ולטנטון.

תנאי השירות:
גירסת המערער:
המערער בתצהירו הראשון מיום 8.6.01,מתאר את תנאי שירותו כדלקמן:
"אני התגייסתי לשרות חובה ביום 10/10/73.
ביום 02/07/1987 התגייסתי לשרות קבע בצבא ומאז ברציפות אני משרת בצבא.
אני שרתתי ברמת הגולן בתור מנהל עבודה בצמ"ה.
בתחילת שנת 2000 (או במועד סמוך לכל) התחלתי להרגיש כאבים בחזה, לחצים והרגשה כללית לא טובה.
בחודש נובמבר 2000, סבלתי מבצקת ראות ופוניתי לבית החולים. בביה"ח נערכו לי בדיקות והסתבר שאני זקוק לניתוח מעקפים.
כמו כן, במשך שנים ועקב העבודה בסביבה של כלים כבדים, אני סובל מבעיות שמיעה באוזן ימין שהלכו והחריפו במהלך השנים.
אני מגיש תצהיר זה בתמיכה לתביעה ממשרד הבטחון...".

בתצהירו השני של המערער, שצורף לכתב הערעור, מתאר המערער בהרחבה את שירותו, וכותב בין השאר, כדלקמן:
"...מיד לאחר הטירונות נשלחתי לרמת הגולן.
את עבודתי ביצעתי תחת הפגזות כבדות של הסורים, ובמיוחד בעת פריצתנו למוצב החרמון ולמובלעת הסורית. הכלים עליהם עבדנו, עלו מדי פעם על מוקשים שהיו זרועים בשטח והמתח הנפשי לו נחשפתי היה עצום...
בשנת 1978 התנדברתי לשירות קבע, וכמנהל עבודה של ציוד מכני כבוד, שרוב שירותו בוצע ברמת הגולן ובלבנון, נחשפתי לעבודה שהשתרעה על פני מרבית שעות היממה, כולל בלילות, למאמצים פיזיים קשים ולמתח נפשי ניכר, לתנאי מזג אויר קיצוני, לאחריות עצומה באשר להפעלת כמות גדולה של חיילים ואזרחים ודאגה לשלומם ולבטחונם, לרבות אבטחת שלמותו ותקינותו של הציוד היקר עמו עבדנו...
העבודה השוחקת והמתישה בקווי העימות, גרמה לעתים קרובות לעימותים ביני לבין פקודי וביני לבין מפקדי. עימותים אלה החריפו עד כדי איום בהעמדתי לדין והדחתי מהשירות, וגם כאשר הוכחה לבסוף צדקתי, הרי שהדבר הסב לי עגמת נפש מרובה, תסכול הולך וגודל ומתח נפשי ניכר.
תוך כדי שירותו בתנאים הנ"ל, התחלתי לסבול בין היתר מכאבים ולחצים בחזה, מליקויי שמיעה וצפצופים באוזניים, מחולשה, עייפות וצמא, וככל שהמשכתי בשירותי בתנאים אלה, הלך מצבי והידרדר ואף אושפזתי בשנים 1997, 2001, בבית החולים המרכזי "העמק" בעפולה ובבית החולים "שיבא" בתל השומר.
התברר כי לקיתי בליבי ונאלצתי לעבור ניתוח מעקפים, לקיתי בשמיעתי, לקיתי במחלת הסוכרת ובתפקוד הכליות, והפכתי לנכה...".

ב"כ המערער בסיכומיו טוען כי:
"...גירסתו של המערער באשר לתנאי שירותו הצבאי, לא רק שלא נסתרה והמשיב אף ויתר על חקירתו על תצהירו, אלא נתמכת היא גם ע"י חומר הראיות המצוי בתיק, לרבות מכתביהם של סא"ל יצחק פריד מיום 13.2.86, סא"ל לימור שני מיום 1.12.00 וסא"ל יהודה בן עזרא מיום 19.6.01...
אין חולק כי במערער כיננו גורמי סיכון ללקות במחלתו הלבבית, אולם אין בעובדה זו כדי לשלול את ההכרה במחלתו הנ"ל כמחלה שנגרמה ו/או החמירה עקב תנאי שירותו הצבאי...".

גירסת המשיב:
ב"כ המשיב בסיכומיו מתייחס לתנאי השירות של המערער, וטוען כי:
"...המערער שרת בסדיר בין השנים 1973-1976, התגייס לשרות קבע בשנת 1978 ושרת עד לשנת 2001.
בתפקידו האחרון שירת המערער כמנהל עבודה בציוד מכני כבד במחנה נפח בדרגת רס"ר. המערער הינו אף חולה בשלל מחלות, ובין היתר עבר ניתוח מעקפים ב-1/01, וסובל מסוכרת, היפרליפידימיה, יתר לחץ דם, השמנת יתר, עישון כבד בעברו ופגיעה סוכרתית באברי מטרה.
המערער טען ללחץ בשירותו, אשר גרם למצבו בתחום הלב, ולחשיפה לרעשים אשר הובילו לפגיעה נטענת באוזניו. המשיב יטען, כי טענות אלו אינן נכונות, ולא הוכחו על ידי המערער.
ביחס לטענות הלחץ בשירות - בתצהיר שהוגש מטעם המערער ביום 8.6.01 (מסומן בתיק הרפואי) לא נאמר דבר וחצי דבר ביחס ללחץ, כזה או אחר. גם במסמכים הרפואיים, הרבים עד מאוד, הנמצאים בתיקו הרפואי של המערער, לא נמצאת כל טענה ביחס ללחץ בשירות הצבאי. הנה מה שסיפר למשל המערער בעת שאושפז בשל לחצים בחזה ביום 21.11.00: "מס' ימים לפני התקבלותו נפטרה אחותו.
ב-21.11.00 ב-23.30 שהחולה ניסה להירדם חלו כאבים לוחצים רטרוסטרנאלים, אשר נמשכו כחצי שעה, החולה פנה לבי"ח שלנו ובהמשך החל קוצר נשימה" (המסמך מסומן בתיק הרפואי...). עינינו הרואות, כי אין אזכור לכל לחץ כזה או אחר בשירות הצבאי.
חזקה, כי אם היה לחץ בשירות, המערער היה מציין זאת בפני
המומחים הרפואיים, ובכדי לסייע בטיפול במגוון המחלות הקשות מהן הוא סובל. יתרה מכך, חזקה גם, כי לו המומחים הרפואיים אשר טיפלו במערער לאורך כל השנים, היו סבורים כי יש בשירות הצבאי משום סיכון למצבו הבריאותי של המערער, היה נאמר לו לפרוש מן השירות הצבאי ולא לסכן את בריאותו...".

מסקנה:
לאחר שעיינו בכל הראיות שהוגשו ע"י הצדדים בשאלת תנאי השירות של המערער, אנו קובעים כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת מתח נפשי ניכר במהלך שירותו.
יש להפריד בין תנאי שירות המקובלים כמנהל עבודה באוגדה בתנאי שטח בפיקוח על עבודות ואנשים, בתכנון וביוזמה, בהיקף גדול של משימות, תחת לחץ זמנים ונושאים מזדמנים, שחייבו פעילות בזמנים לא שגרתיים לבין עבודה ב"מתח נפשי ניכר".

אנו מקבלים את טענת ב"כ המשיב כי הטענה בדבר מתח נפשי ניכר הופיעה בגירסת המערער, לראשונה בתצהירו השני 3.12.02, שצורף לכתב הערעור.
בתצהירו הראשון מיום 8.6.01, אין זכר ללחץ נפשי.
גם במסמכים הרפואיים הנמצאים בתיקו הרפואי של המערער לא נמצאת טענה ביחס ללחץ בשירות הצבאי.
מפקדיו של המערער, אשר גירסת המערער נסמכת על האמור במכתביהם, אינם מאזכרים תנאי מתח ניכר.
סא"ל יהודה בן עזרא כותב, בין השאר: "העבודה בה עסק חנניה הינה עבודה קשה ובתנאים קשים פיזיקליים".
סא"ל לימור שני מתארת, בין השאר, את עבודתו של המערער כ"פעילות רבת היקף ואינטנסיבית, המתקיימת לאורך כל השנים תחת הרבה מפקדים";
ואילו סא"ל יצחק פריד, מתאר, בין השאר כי: "המערער היה עסוק כמנהל עבודה בעבודות ציוד מיכני כבד. עבודתו כרוכה בשהייה רצופה בשדה, בתנאי אקלים קיצוניים, כשל רמת הגולן ובאבק".
המפקדים מציינים כי המערער ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר וזכה להערכה מרובה מכל שדרת המפקדים ששירת תחת פיקודם, ואף מעבר לכך, וזכה לקבל תעודות הצטיינות והערכה.
האם ניתן לקבוע על סמך הראיות שהובאו את המסקנה שנקבעה ע"י פרופ' ברוק כי: היה בעבודת המערער "מתח נפשי ניכר".
אנו דוחים טענה זו.

ב"כ המערער בסיכומיו טוען כי גירסתו של המערער באשר לתנאי שירותו הצבאי, ולא רק שלא נסתרה והמשיב ויתר על חקירתו של המערער על תצהירו, אלא היא נתמכת גם בחומר הראיות המצוי בתיק, לרבות מכתביהם של המפקדים.
כפי שניתן להיווכח, אין הדבר כך.
הגירסה המצטיירת ממכתביהם של המפקדים, מן המסמכים הרפואיים, מתצהירו הראשון של המערער ומהאמור בבקשה להכרת זכות, היא כי המערער ביצע את תפקידו כמנהל עבודה, בתנאי שטח, הוא ביצע את עבודתו בהצלחה מרובה, למרות שסבל מבעיות רפואיות שונות, אולם הנתון של "מתח נפשי ניכר", לא בא לידי ביטוי בראיות, ואוזכר כאמור לראשונה רק בתצהירו השני של המערער,שהוכן לצורך התמיכה בערעורו.

אנו דוחים איפוא את טענת המערער בדבר קיום "מתח נפשי ניכר" בביצוע תפקידו כמנהל עבודה.

הקשר הסיבתי
מחלת הלב
גירסת המערער:
גירסת המערער באה לידי ביטוי בחוות הדעת של פרופ' ברוק.
בחות הדעת הראשונה מתאר המומחה את תנאי השירות של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי במכתביהם של המפקדים. הוא שם את הדגש על העבודה הוגפנית הקשה בתנאים גופניים קשים ובשעות לא מקובלות.
המומחה מוסיף כי העבודה היתה תחת מתח נפשי ניכר, אם כי, כאמור, הדבר לא בא לידי ביטוי במכתביהם של המפקדים, המאוזכרים על ידו.
המומחה מציין כי תוך כדי השירות חלה המערער במספר מחלות.
בשנת 1981 אובחנה אצלו מחלת הסוכרת, והוא קיבל טיפול תרופתי.
בשנת 1994 אובחן אצלו יתר לחץ דם, והוא קיבל טיפול תרופתי.
בשנת 1997 הופיעה תעוקת חזה.
בשנת 2000 עבר אוטם שריר הלב, ובצנטור נמצאה מחלה כלילית מפושטת, תלת כילית, והוא עבר ניתוח מעקפים.
באותו הזמן התגלה אצלו אי ספיקה כלייתית, כסיבוך של מחלת הסוכרת וגם מעורבות קשה בעיניים עקב המחלה.
המומחה מציין כי למרות המצב הרפואי הלא תקין וההידרדרות בו במשך 20 שנה המשיך באותו התפקיד וביצע את אותן המטלות.
בתשובה לשאלה האם קיים קשר סיבתי רפואי בין תנאי שירותו הצבאי של חנניה ובין הופעת מחלת הלב על סיבוכיה והחמרתה, משיב המומחה:
"...חנניה לקה במחלת הלב בגיל צעיר יחסית (44). אובחנה אצלו טרשת עורקים אשר פגעה בעורקים המספקים דם לשריר הלב, עם התפתחות היצרויות וחסימות באותם העורקים.
בצנתור אובחנה מעורבות מפושטת של הטרשת עם פגיעות בכל העורקים הראשיים בשריר הלב.
אף אם כיננו בחנניה גורמי סיכון לחלות במחלת לב (סוכרת, יתר לחץ דם, עישון, רמה מוגברת של שומנים בדם), מתגבשת במחקר הרפואי המודרני הדעה כי גורמים פסיכוסוציאליים משפיעים במידה משמעותית על התפתחות טרשת העורקים, ועל החשת התפרצותה של מחלת לב, דהיינו הפיכתה למחלה פעילה של ממש.
בסוגיה זו תופס המתח בעבודה (job strain) מקום נכבד התסכול בשירות, העויינות כלפי עמיתים ומפקדים, המתח הניכר בשירות בלבנון, כל אלה תרמו את תרומתם המשמעותית להופעת מחלת הלב במועד בו הופיעה, ואילמלא גורמים אלה, עלולה היתה המחלה להופיע בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל.
בנסיבות אלה מתקבל מאוד על הדעת קיום קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של חנניה לבין הופעת מחלת הלב והחמרתה...".

בחוות הדעת המאוחרות מגיב המומחה על האמור בחוות הדעת של ד"ר עמיקם.
בחות דעתו מיום 4.3.05, כותב המומחה:
"...אין כל ספק שאצל מר מלכה היו גורמי סיכון רבים.
אין ספק שהם השפיעו על התפתחות והתקדמות המחלה.
לדעתי, תנאי השירות עם הדחק והעקה הנפשיים שהיו אופיינים בשירות זה - תרמו למחלותיו...
גישה זו מראה שדחק נפשי תופס מקום מרכזי בהתפתחות המחלות הקרדיווסקולריות.

ב"כ המערער בסיכומיו מבקש להעדיף את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו ולדחות את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב.

גירסת המשיב:
גירסת המשיב באו לידי ביטוי בחוות הדעת של ד"ר עמיקם.
בחות דעתו הראשונה סוקר המומחה את מצבו הרפואי של המערער, ובפרק "דיון" הוא קובע:
"המדובר במחלה כלילית תרשתית מפושטת שגרמה לתעוקת לב ויתר לחץ דם בלתי נשלט, שגרם לבצקת ראות.
התובע לא עבר אוטם שריר הלב. מחלתו הלבבית היא תולדה של גורמי הסיכון הקונסטיטוציונליים שכיננו בו, והוא מפרטף
1. סוכרת (אינסולין);
2. יתר לחץ דם;
3. היפרליפידמיה;
4. השמנה;
5. סיפור משפחתי;
וכן 6. עישון כבד בעבר.
לפיכך, אין כל קשר בין שירותו הצבאי לבין מחלת הלב בה לקה".

בחות דעתו השניה מגיב ד"ר עמיקם על האמור בחות הדעת הראשונה של פרופ' ברוק, וחוזר על האמור בחות דעתו הראשונה ובחות דעתו של ד"ר ישראל תמרי מתאריך 22.1.02.
לגבי הקשר שבין מתח בעבודה לבין התפרצות מחלת לב, קובע ד"ר עמיקם:
"...ובכן היפותזה או תאוריה זו אינה מקובלת על מרבית קהילת הקרדיולוגים, כי אין לה כל ביסוס מדעי. "המתח בעבודה (לפי מה שכותב פרופ' ברוק), התסכול בשירות, העוינות כלפי עמיתים ומפקדים, המתח הניכר בשירות בלבנון", כל אלה לא הוכחו כגורמים להתפתחות של מחלת לב-טרשתית-כלילית, ממנה סבל התובע, אדרבא, בחות דעתו המפורטת והמבוססת על הספרות העדכנית, מסכם ד"ר ישראל תמרי ב- 22.1.02 כדלהלן:
1. אין מחקר בבני-אדם בו הוכח כי דחק נפשי מתמשך גורם-סיכון למחלת לב טרשתית.
2. במחקרים השונים שנעשו בבני-אדם מודגם שלדחק אקוטי יתכן ויש השפעה חיובית על כלי-דם בריאים.
3. במחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף בבני-אדם הודגם שאין קשר ישיר בין דחק נפשי מתמשך לבין מחלת-לב-טרשתית.
4. במחקר היחידי שבו נבדק באופן ישיר (באמצעות צינתור כלילי) הקשר בין דחק מתמשך בעבודה לבין טרשת של העורקים הכליליים, הוכח שדחק כזה אינו מהווה סיכון להיווצרות מחלת-לב-טרשתית.
5. אין אסכולה מקובלת לקיום קשר בין דחק נפשי מתמשך לבין היווצרות טרשת עורקים כליליים בבני-אדם.
לסיכום:
מר חנניה מלכה לקה במחלת-לב-טרשתית על רקע גורמי הסיכון הידועים והמוכחים באופן מדעי שקיננו בו: יתר לחץ-דם, סוכרת, השמנה, היפרליפדמיה, עישון וסיפור משפחתי.
ההיפותזה שמעלה פרופ' ברוק על אפשרות קשר בין מתח ולחץ מתמשך בעבודה לבין מחלת-לב-טרשתית אינה מקובלת ומעולם לא הוכחה באופן מדעי. אדרבא, האפשרות הזו נשללה באופן מדעי.
לכן, אין קשר סיבתי בין מחלתו של מר חנניה מלכה לבין שירותו ועבודתו בצבא".

ד"ר עמיקם חוזר על מסקנותיו גם בחוות הדעת המשלימות שניתנו על ידו בתגובה לחוות הדעת המשלימות של פרופ' ברוק.

ב"כ המשיב בסיכומיו מבקש להעדיף את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו ולדחות את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם המערער.

מסקנה:
לאחר שעיינו בחוות הדעת הרפואיות ובמסמכים הרפואיים אשר בתיקו של המערער, אנו מעדיפים את האמור בחוות הדעת של ד"ר עמיקם על האמור בחוות הדעת של פרופ' ברוק.

אנו דוחים את מסקנותיו של פרופ' ברוק, הן מן הטעם העובדתי והן מן הטעם הרפואי.
פרופ' ברוק קובע כי בשירותו של המערער היה "דחק נפשי ומתח ניכר". הוא מתייחס ל"תסכול" שהיה למערער בעבודתו, כפי שפורט ע"י המערער בתצהירו.

אנו קובעים כי המומחה מייחס משקל רב ובלתי סביר לדחק הנפשי, למתח הניכר ולתסכול.
אנו קובעים כי הדבר אינו מתיישב עם האמור בהערכות של המפקדים.
מהערכות אלה מצטיירת תמונה הפוכה של שירותו של המערער כשירות טוב, אשר זכה להערכה מרובה מכל שדרת המפקדים ששירת תחת פיקודם, ואף מעבר לכך.
אין כל זכר לתסכול ולעימות עם מפקדים הנזכר בתצהירו השני של המערער.
פרופ' ברוק מקבל כנתון את קיומו של הדחק הנפשי, ולמעשה זוהי מסקנה שהוא מסיק מתנאי שירותו של המערער.
זאת ועוד, שוכנענו מן האמור בחוות הדעת של ד"ר עמיקם כי הגורמים הפיזיולוגיים - שאינם
שנויים במחלוקת, המפורטים בחוות הדעת של ד"ר עמיקם כגורמי סיכון ידועים ומוכחים באופן
מדעי, שכיננו במערער: יתר לחץ דם, סוכרת, השמנה, היפרליפידמיה, עישון וסיפור משפחתי, הם
הגורמים למחלתו של מר חנניה, וכי ההיפותזה שמעלה פרופ' ברוק על אפשרות קשר בין מתח
ולחץ מתמשך בעבודה לבין מחלת לב טרשתית, אינה מקובלת ולא הוכחה באופן מדעי.

על כן, אנו קובעים כי אין קשר סיבתי בין מחלת הלב ממנה סובל המערער ובין שירותו הצבאי.

שמיעה
גירסת המערער:
המערער בתצהירו השני טוען כי לקה בשמיעתו תוך כדי שירותו ועקב תנאי שירותו המתוארים על ידו בתצהירו.

ד"ר אלחנן גרינברג, בחוות דעתו מיום 10.3.04, מתאר את תנאי שירותו של המערער, וקובע כי בכל 26 שנות שירותו, נחשף לרעש חזק מאוד של כלים הנדסיים כבדים, שעות רבות ביממה וכן לפיצוצים של הרעשות ארטילריות ומוקשים, לא השתמש באוזניות מגן.
המומחה מתאר גם את מצבו הרפואי הבריאותי הכללי של המערער ואת המחלות מהן הוא סובל.
בפרק "דיון" הוא קובע:
"עקב חשיפתו לרעש, נפגעה שמיעתו והופיע טנטון הקיים במשך שנים רבות ונעשה תמידי כמה שנים לפני שחרורו.
הירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש, באה לידי ביטוי באוזן השמאלית.
עקב כך, בעת קביעת הנכות תילקח בחשבון האוזן השמאלית כמייצגת את שני הצדדים.
לגבי הטנטון, מתואר ע"י מר מלכה כתמידי בצורה אמינה וירידה בשמיעה בטונים הגבוהים משמאל, קשורה לחשיפתו לרעש.
הסוכרת ממנה סובל הנפגע, אם יש לה השפעה על הירידה בשמיעה באוזן השמאלית, היא שולית בלבד...
יש לקבל את הירידה בשמיעה, בטונים הגבוהים באוזן השמאלית של הנפגע, והטנטון התמידי מהם סובל, כמי שנגרמו עקב חשיפתו הממושכת לרעש בעת שירותו הצבאי ארוך השנים.

בחות הדעת השניה, מתייחס המומחה לבדיקות שמיעה שנערכו בתאריך 3.11.04 וכן מגיב על
האמור בחות הדעת של ד"ר הימלפרב, וקובע:
"...בבדיקת שמיעה מ-3.11.04 ישנה ירידה חושית-עצבית משמאל בטונים הנמוכים (250 עד 1000 הרץ) ובטונים הגבוהים, 4000 עד 8000 הרץ. בטונים הגבוהים הירידה מגיעה ל- 35-40 דציבל.
לגבי הירידה בטונים הנמוכים אין היא קשורה לפגיעה מרעש, אך הירידה בטונים הגבוהים מתאימה לנזק שמיעתי כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעש.

בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר מרדכי הימלפרב:
א. הליקוי בשמיעתו של מר מלכה בטונים הגבוהים אינו גבולי, אלא קל עד בינוני וממלא את הקריטריונים לפיהם נקבעת נכות כתוצאה מחשיפה לרעש, בהתאם לתקנות של משרד הבטחון, הדורשות ליקוי של 25 דציבל לפחות בתדרים 3000 ו-4000 הרץ.
ב. לגבי תלונתו של הנבדק על טנטון תמידי:
מר מלכה מסר בעדותו בפני
, שלשאלה על משך הטנטון בועדה הרפואית מסר על צפצוף למשך 2-3 דקות כל 3 דקות בהתייחס להגברת הצפצוף, וסביר שכך יהיה. אחרי העלמות הצפצוף החזק הוא נשאר ברקע בעוצמה חלשה יותר. אין מדובר כאן על טנטון המופיע מדי פעם ולאחר מכן נעלם לגמרי. כל מספר דקות יש לו הגברה של הצפצוף הקיים ברקע כל הזמן.

לנפגע רקע של חשיפה ממושכת לרעש כמפעיל ציוד מכני כבד, עם פגיעה באוזן הפנימית השמאלית בטונים הגבוהים, המתאימה לנזק מרעש, על כן יש לקבל גם את תלונתו על טנטון תמידי ולקבוע את נכותו בהתאם".

ב"כ המערער בסיכומיו מבקש להסתמך על האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו ולדחות את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב.

גירסת המשיב:
ד"ר הימלפרב בחות דעתו הראשונה, קובע בפרק "דיון":
"מדובר בגבר אשר לטענתו היה חשוף לרעשים מזיקים במשך שנותש ירותו. לדבריו סובל מליקוי שמיעה מאז 1989 ושמיעתו החריפה. כמו כן סובל לדבריו מרעשים באוזניים. הבדיקה שבוצעה במרפאתי תוארה לעיל.
מעיון בתיק הרפואי עולה כי התובע סבל בעבר מדלקות אוזן ימנית (רישומים משנת 1979).
ליקוי השמיעה באוזן זו מעורב לפי כל בדיקות השמיעה ובודאי אינו קשור לחשיפה לרעש.
לכך מסכים גם ד"ר גרינברג שכן את טענתו הוא מבסס על האוזן השמאלית בלבד.
מעיון בבדיקות השמיעה עולה כי בשנת 1985 ובשנת 1994 היתה שמיעתו באוזן השמאלית תקינה לחלוטין. בבדיקת השמיעה בשנת 2001 נצפה ליקוי גבולי משמאל אך הבדיקה לא היתה מהימנה. בבדיקת השמיעה מן ה- 25.3.02 (רפאל שנהב) מופיע ליקוי מעורב באוזן השמאלית שבודאי אינו קשור לחשיפה לרעש. בגלל השוני הרב של בדיקת זו מן הבדיקה הקודמת בוצעה לבקשתי בדיקה עדכנית. בדיקת השמיעה מן ה- 3.11.04 (בי"ח איכילוב) מצביעה על ליקוי שמיעה גבולי לאורך כל התדירויות משמאל. לצורת עקומת השמיעה אין כל דמיון לליקוי שמיעה המופיע בעקבות חשיפה לרעש או כתוצאה מחבלה אקוסטית. מעבר לכך, כנראה ששמיעתו טובה יותר מזו שהוצגה בבדיקת השמיעה עצמה שכן נרשמו תגובות בבדיקת ה- oae של אוזן זו (בדיקה אובייקטיבית המצביעה על שלמות תאי השערה החיצוניים שנפגעים בעת חשיפה לרעש). על כן, איני מקבל את דעתו של ד"ר גרינברג ואין אלא לסכם כי אין קשר לליקוי השמיעה ממנו הוא סובל לבין תנאי עבודתו שלא לדבר על כך שהתובע סובל ממחלות רבות כמו יתר לחץ דם, סוכר ויתר שומני הדם שעלולים לפגוע בשמיעה.
באשר לתלונות הטנטון הרי שלא מדובר בטנטון תמידי - ראה רישום על גבי בדיקת השמיעה מן ה- 23.6.94 וראה עדותו בפני
הועדה הרפואית של משהב"ט (12.5.02) כי "כל 3 דקות צפצופים באוזניים למשך 2-3 דקות שהופיעו בשנה האחרונה". על כל פנים, כיוון שברור לחלוטין כי ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל (מימין והליקוי בספק משמאל) אינם נובעים מתנאי שירותו הרי שאין לייחס את תלונת הטינטון לתנאי שירותו.
סיכום:
אין קשר בין תלונותיו האוטולוגיות לבין תנאי שירותו".
בחות הדעת השניה, מגיב המומחה על האמור בחות דעתו השניה של ד"ר גרינברג, וקובע:
"...ב-3.11.04 בוצעה בדיקת שמיעה לבקשתי בביה"ח איכילוב שהצביעה על ליקוי שמיעה תחושתי עצבי מימין (עקומה גולשת קלות לתדירויות הגבוהות). ליקוי שמיעה תחושתי עצבי גבולי משמאל (עקומה שטוחה). סוף השמיעה לדיבור היה 60-50 דצ' מימין ו-20 דצ' משמאל.
1. כותב על כך ד"ר גרינברג כי הליקוי בטונים הנמוכים משמאל אינו נובע מחשיפה לרעש ואילו הליקוי בטונים הגבוהים נובע מחשיפה לרעש. אם הליקוי בטונים הנמוכים אינו נובע מחשיפה לרעש אז ממה הוא כן נובע? כל כן, אליבא לד"ר גרינברג הרי שהתובע סובל מכמה מחלות של האוזן - הליקוי באוזן ימין אינו נובע מחשיפה לרעש, הליקוי בטונים הנמוכים באוזן שמאל אף הוא אינו נובע מחשיפה לרעש ורק הליקוי בטונים הגבוהים משמאל נובע מחשיפה לרעש. מצב זה קצת לא מתקבל על הדעת.
2. השאלה היא לא רק אם קיים ליקוי בטונים הגבוהים אלא האם ליקוי השמיעה מצביע על ליקוי כתוצאה מחשיפה לרעש. הדרך לבדוק זאת היא לבחון את מראה עקומת השמיעה.
עקומת השמיעה המבטאת ליקוי מחשיפה לרעש אופיינית בצורתה ומתבטאת בליקוי שמיעה תחושתי עצבי בצורת שקע בתחום התדירויות 6000-3000 הרץ עם הטבה בתדרים שמעבר לשקע. בנוסף לכך, העקומה בתחום תדירויות הדיבור טובה יותר. ואילו במקרה שלפנינו העקומה נעדרת את השקע האופייני ומשום מה הליקוי בתדרים הנמוכים אינו שונה מן הליקוי בתדרים הגבוהים. על כן, ברור לחלוטין כי עקומת השמיעה באוזן שמאל אינה אופיינית לליקוי הנובע מחשיפה לרעש. וכיוון שכך, אין אפשרות בכלל לקשור את ליקוי השמיעה לתנאי שירותו בצה"ל.
3. אבל מעבר לכך, ד"ר גרינברג אינו מתייחס לתוצאות בדיקות ה- oae (אותה בדיקה אובייקטיבית של תאי השיער החיצוניים באוזן הפנימית, דהיינו, אותם תאים שנפגעים בחשיפה לרעש). המסקנה הנובעת מתוצאות בדיקה זו היא ש- א. תפקוד תאי השערה החיצוניים באוזן השמאלית תקין. ב. קרוב לודאי ששמיעתו טובה יותר באוזן השמאלית ממה שהתקבל בבדיקת השמיעה. לכן, ברור שאוזן זו לא נפגעה מחשיפה לרעש.
4. איני מכיר את ההסבר של התובע באשר לדבריו בפני
הועדה אבל, גם בעת שביצע בדיקת שמיעה ב-23.6.94 טען שהוא סובל מטנטון לעיתים רחוקות. אולם מעבר לזה, הרי ברור ששמיעתו לא נפגעה מחשיפה לרעש, כאמור לעיל, ולכן אין לייחס את תלונת הנטנטון לתנאי עבודתו.
5. לסיכום - שמיעתו של התובע לא נפגעה מחשיפה לרעש בעת שירותו הצבאי ולכן אין לייחס את תלונותיו האוטולוגיות לתנאי שירותו במסגרת הצבאית".

ב"כ המשיב בסיכומיו מבקש להסתמך על האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו ולדחות את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם המערער.

מסקנה:
לאחר שעיינו בחוות הדעת הרפואיות ובמסמכים הרפואיים בתיקו של המערער, אנו מחליטים להעדיף את האמור בחוות הדעת של ד"ר הימלפרב, שהינה מבוססת ומעוגנת בתוצאות בדיקות השמיעה ובדיקות ה-oae, שנערכו למערער, ומנומקת כהלכה.
ד"ר הימלפרב קובע, בין השאר:
"...השאלה היא לא רק אם קיים ליקוי בטונים הגבוהים, אלא האם ליקוי השמיעה מצביע על ליקוי כתוצאה מחשיפה לרעש.
הדרך לבדוק זאת היא לבחון את מראה עקומת השמיעה.
עקומת השמיעה המבטאת ליקוי מחשיפה לרעש, אופיינית בצורתה ומתבטאת בליוי שמיעה תחושתי עצבי בצורת שקע בתחום התדירויות 6000-3000 הרץ, עם הטבה בתדרים שמעבר לשקע.
בנוסף לכך, העקומה בתחום תדירויות הדיבור טובה יותר, ואילו במקרה שלפנינו, העקומה נעדרת את השקע אופייני ומשום מה הליקוי בתדרים הנמוכים אינו שונה מן הליקוי בתדרים הגבוהים.
על כן, ברור לחלוטין כי עקומת השמיעה באוזן שמאל אינה אופיינית לליקוי הנובע מחשיפה לרעש...".
כמו כן, מסתמך המומחה גם על בדיקת ה-oae, שהינה בדיקה אובייקטיבית של תאי השיער החיצוניים באוזן הפנימית, ממנה עולה כי תפקוד תאי השיער החיצוניים באוזן השמאלית תקין וכי קרוב לודאי ששמיעתו טובה יותר באוזן השמאלית, ממה שהתקבל בבדיקת השמיעה.
לכן ברור שאוזן זו לא נפגעה מחשיפה לרעש.

לענין הטנטון, המומחה מסתמך על דברי המערער בעת ביצוע בדיקות השמיעה ב-23.6.94, כי הוא סובל מטנטון לעתים רחוקות.

אנו דוחים את מסקנותיו של ד"ר גרינגברג, הקובע כי:
"... הירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש, באה לידי ביטוי באוזן השמאלית.
עקב כך בעת קביעת הנכות, תילקח בחשבון האוזן השמאלית כמייצגת את שני הצדדים...".
לאמירה זו אין כל ביסוס בחות הדעת, ועל כן אין לקבלה.

בחות דעתו השניה קובע המומחה באופן סתמי:
"...לגבי הירידה בטונים הנמוכים, אין היא קשורה לפגיעה ברעש, אך הירידה בטונים הגבוהים, מתאימה לנזק שמיעתי כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעש...".
גם קביעה זו הינה סתמית ובלתי מנומקת.
באשר לתלונות על טנטון, המומחה מסתמך אך ורק על תלונותיו של המערער בפני
ו, והוא מתעלם מתלונותיו של המערער במהלך בדיקות שנערכו לו.

על סמך כל האמור לעיל, אנו קובעים כי המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת הקשר הסיבתי שבין ליקוי השמיעה והנטנטון מהם הוא סובל, לבין החשיפה לרעש במהלך השירות.
אשר על כן, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את החלטת קצין התגמולים, גם בענין זה.
לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

המערער רשאי לערער בשאלה המשפטית בלבד לביהמ"ש המחוזי, תוך 45 יום מתאריך

פסק דין
זה.

המזכירות תשלח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים וכן תחזיר תיקו הרפואי של המערער לב"כ המשיב.

ניתן היום כ"ג באדר, תשס"ז (13 במרץ 2007) בהעדר.

______________ _______________ _______________
ר. טובי פרידמן ד"ר ווליש ד"ר זילברמן
שופטת (בדימוס), חבר ועדה חבר ועדה
יו"ר הועדה
שם הקלדנית: לימור ג.








ענ ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 327/02 מלכה חנניה נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים (פורסם ב-ֽ 13/03/2007)