פסקי דין על התובע הצבאי | פסקי דין על סלים מחמד סלים אבו-עיד

2907/05 ע     14/03/2007




ע 2907/05 התובע הצבאי נ' סלים מחמד סלים אבו-עיד




בית המשפט הצבאי לערעורים ע' איו"ש 2907/05
באזור יהודה והשומרון
בפני
הרכב: אל"ם אלי וולף - אב"ד

אל"ם איתן הברמן
- שופט
סא"ל יורם חניאל
- שופט
המערער: התובע הצבאי
(באמצעות ב"כ סרן לימור בן-חמו)

נגד

המשיב: סלים מחמד סלים אבו-עיד
, ת"ז 905755930 (באמצעות ב"כ עו"ד לאה צמל
)

ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש הצבאי יהודה (הרכב בראשות כב' סגן הנשיא רס"ן רונן עצמון וכב' השופטים רס"ן מנחם ליברמן ורס"ן אדריאן אגסי)
בתיק מס' 3442/03 מתאריך 18.8.05
(הערעור התקבל)

תאריך הישיבה: 14 באוגוסט 2006, כ' באב התשס"ו.
פסק דין

השופט י' חניאל:
המשיב, סלים מחמד סלים אבו-עיד
, יליד 1970 מבידו, נעצר על ידי כוחות הביטחון ביום 13.5.03. משנחקר והוגש כתב אישום נגדו החזיק כתב אישום זה עבירות חמורות כנגד ביטחון האזור. יחד עם זאת, הצליחו הצדדים לצמצם במידה ניכרת את סלע המחלוקת שביניהם ומשכך הגיעו להסדר טיעון אשר במסגרתו תוקן כתב האישום והמשיב הודה במה שיוחס לו.
כאמור ובתאריך 28.7.05 הודע המשיב בכתב אישום מתוקן המחזיק שישה פרטי אישום כדלקמן:
א. חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת – בכך, כי החל משנת 1988 ועד ליום מעצרו היה המשיב חבר בהתאחדות בלתי מותרת. עם תחילת חברותו בהתאחדות, היה המשיב פעיל בחוליה צבאית, בין השנים 1989-1998, אשר מטרתה הייתה פעילות נגד הסדר הציבורי וביצוע פיגועים נגד מטרות ישראליות באזור. במהלך שנת 1990, עמד המשיב בראש אוסרא, אשר מטרתה הייתה להכין את חבריה לגיוס רשמי לארגון החמא"ס. בשנת 1991 קיבלה חוליה זו על עצמה כי היא תתמקד בחטיפות וחקירות אלימות של חשודים בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים. במהלך השנים 1994-1995, היה המשיב חבר בהתארגנות הארגון בבידו.
ב. סיוע להריגה – בכך, כי בתאריך 16.4.91 היה המשיב מעורב בחטיפה וחקירה של מי אשר נחשד בשיתוף פעולה עם השלטונות. המשיב יחד עם חברי חולייתו וכשהם רעולי פנים מצוידים במקלות ברזלים ושרשראות ברזל חטפו את אחמד עאיש (להלן: "המנוח") הובילו אותו למקום מבודד, שם חקרו והכו אותו במהלך שלוש שעות. כל אותה עת היה המשיב מרוחק מספר מטרים מהמקום, על מנת להתריע בפני
התקרבותם של אנשים אחרים למקום. עם סיומה של החקירה, נטשה חבורה זו את המנוח כשהוא פצוע ושותת דם, יחד עם זאת, הם הודיעו למי מתושבי הכפר הגר בסמיכות למקום, על הימצאותו של המנוח ועל הצורך לתת לו טיפול רפואי. למעשה, איש לא נתן למנוח כל טיפול ובבוקר מצאו אותו תושבי המקום שהוא בלא רוח חיים. משהודה המשיב בכל המפורט לעיל, הרשיע אותו ביהמ"ש בסיוע להריגה.
ג. החזקת אמל"ח – בכך, כי בחודש פברואר 1998 החזיק המשיב ברשותו רובה קרל-גוסטב.
ד. סחר בציוד מלחמתי – בכך, כי בשנת 1998, רכש המשיב אקדח 14.
ה. סחר בציוד מלחמתי – בכך, כי בנסיבות האמורות לעיל, מסר המשיב לבני משפחת אבו עיד את האקדח, כדי שישמש אותם בסכסוך שהיה להם עם בני משפחת שייח מבידו.
ו. החזקת אמל"ח – בכך, כי בנסיבות האמורות לעיל החזיק המשיב ברשותו אקדח 14.
משהגיעה עת שקלולם של כל הנסיבות לקולא ולחומרה, ומשביקש בימ"ש קמא לגזור את עונשו של המשיב, החליט ביהמ"ש לגזור עליו 7 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. גזר דין זה הושת על המשיב על יסוד דעת רוב השופטים, הואיל ודעת המיעוט הייתה, כי לאור חומרת מעשיו של המשיב והתוצאה הקטלנית, היה נכון להעמיד את גזר הדין על 13 שנות מאסר לריצוי בפועל.
בערעורה זה, מבקשת התביעה הצבאית להרהר אחר פסיקתו של בימ"ש קמא, וזאת תוך כדי הדגשה מחודשת של הנסיבות אשר נקשרו לפעילותו של המשיב. לדעתה של התביעה הצבאית, העונש אשר נגזר למשיב הינו עונש קל ביותר ואינו משקף את חומרת העבירה ואת חלקו במעשים שיוחסו לו. מטבע הדברים, מצאה התביעה הצבאית לכוון את שלל נימוקיה להרשעה אשר בפרט האישום השני. על אף שמדובר במסייע, כך מבקשת התביעה הצבאית לטעון, "הרי שהמשיב היה חלק מחבורה אשר יצאה וחקרה באלימות רבה אדם חולה, חקירה שאף הביאה למותו בסופו של דבר". ובהתייחס להלכה שנקבעה בבימ"ש זה, בעניינו של מנצור שמאסנה, סברה התביעה הצבאית כי יש להחמיר בעונשו של המשיב הרבה מעבר לעונש הנמוך שגזר עליו ביהמ"ש אשר אין לו כל אחיזה במציאות.
לעומתה, טענה הסנגוריה כי אל לא לביהמ"ש להתערב בעונש אשר נגזר על המשיב וכי יפה עשה ביהמ"ש קמא משקבע את העונש על פי מכלול נסיבות העניין, תוך מתן משקל מכריע לעובדה כי האחריות לעבירת ההריגה נקבעה כמסייע.
הגם כי הצדדים התמקדו בטיעוניהם בעבירה המרכזית, זאת המפורטת בפרט האישום השני, מן הראוי היה להרחיב, בהבהרת הנסיבות אשר נקשרו לכתב האישום זה, גם על יסוד העבירות הנוספות בהם הושע המשיב. יש בכך, כך לדעתי, השפעה מניה וביה ואין לנו לפטור עצמנו מלדון בכל הנסיבות כולן כפי שהונחו לפני ביהמ"ש.
הנה, הצטרף המשיב כחבר ופעיל בארגון החמא"ס עוד בשנת 1988 ונטל חלק במסגרת חברותו זו בשורה של פעילויות. אינני סבור כי יש להקל ראש בחברות זו, דומני, כי משהחליטו חברי חוליה זו והמשיב בתוכם כי יתמקדו בחטיפות וחקירות אלימות של חשודים בשיתוף פעולה עם הכוחות הישראליים, הרי שהכשירו את הקרקע למעשים דוגמת המעשה המפורט בפרט האישום השני. מן הצורך לציין כי אין המדובר בחטיפתם וחקירתם של משתפי פעולה עם השלטונות אלא כאלו אשר נחשדו בלבד בשיתוף פעולה וייתכן כי חשד זה היה נחלת החולייה בלבד ולא נחלת הכלל.
בנימוקיה, ביקשה הסנגוריה להתחשב בעובדה, כי המשיב לא הובא בסופו של דבר בסוד התכנון ולא היה לו כל חלק בהחלטה שנפלה אצל חברי החוליה לחטוף את המנוח ולחקור אותו. כל תרומתו של המשיב הייתה בכך, כי שמר ושימש כמתריע בעת שחבריו לחולייה חקרו את המנוח והפליאו בו את מכותיהם. קשה לי לקבל את טענותיה של הסנגוריה. לא אוכל "להעביר" את המשיב אל המעגל החיצוני רק בשל העובדה כי שמר, שימש כמתריע, לא אוכל לעשות כן אף בשל העובדה כי לא היה למשיב כל מגע פיסי עם המנוח. משצרף את עצמו למעשה החוליה לחטוף, לחקור ולהכות את המנוח, הרי יש לראות אותו כמי ששימש בתפקיד וכחוליה מקשרת בין שאר החוליות אשר השלימו את המעשה כולו.
לא רק בשל כך קשה לי לקבל את טענותיה של הסנגוריה, שהרי מעת שהצטרף המשיב לחברי חולייתו, כשהוא רעול פנים ומצויד כדבעי, וודאי שאל את עצמו לאן מכוונות פניו. אם לא מצא תשובה לשאלה זו באותה עת, וודאי קיבל תשובה לכך משהוציא את המנוח מביתו והעבירו למקום מבודד, שם התחילו חבריו לחקרו ולהפליא בו את מכותיהם. גם הסנגוריה תסכים, כי בשלב זה וודאי אין רבותא לעובדה כי המשיב לא היה בסוד התכנון, שהרי מעתה ידע את אשר היה בתכנון מלכתחילה, ווודאי נתרשם הוא כפי שכל בר דעת היה מתרשם כי לפניו מעשה עבירה חמור מאין כמוהו, אשר יכול להוביל לתוצאה ידועה מראש. איך אוכל להתחשב בעובדה כי המשיב לא היה בסוד התכנון, אם בשלב זה של האירוע הוא המשיך להצטרף לחבריו כשומר ומתריע, כשברקע הוא שומע את הצעקות והתחנונים של המנוח, ואם לא די בכך, הרי יש לזכור ולהזכיר כי החקירה נמשכה זמן ממושך.
עוד טענה הסנגוריה כי חברי החוליה לא רצו במותו של המנוח, והעובדה כי אכן לא הביאו למותו במהלך החקירה וההכאה. לזכותו יעמוד, כך ביקשה הסנגוריה לטעון, כי הודיעו למי משוכני הכפר על מקום הימצאו של המנוח, ועל הצורך להעניק לו טיפול רפואי, ובכך הצביעו על כי אינם חפצים במותו. אף טענה זו לא תוכל להישמע. לטעמי, יש בכך כדי להטות את הקו לחומרה דווקא, הואיל וברור כי היה בידם להציל את חייו של המנוח, והתנהגותם הרשלנית היא אשר הביאה בסופו של דבר למותו של המנוח. לו היו מעניקים למנוח טיפול רפואי, או אף היו מביאים אותו בעצמם למקום שם היה מטופל, ודאי היה מקום לטענה הנשמעת, ומשלא עשו כן, אין לטענה זו כל מקום.
אין כל ספק כי לחלוף 15 שנה, יש להשפיע על המסגרת העונשית. קל וחומר, מקום בו התחתן המשיב והרחיב את משפחתו, כי תשמע טענתו ביחס לכך. אין כל מחלוקת כי כך יהיה אף במקום בו שמע ביהמ"ש גם חרטה וגם הבעת צער על מה שהיה. אולם כל זאת יפה היה, לו מעשי המשיב לא היו מביאים לתוצאה הקטלנית. בחרדת קודש אנו מקדשים את חיי האדם, ואילו המעשה שעשה המשיב, הוא ביטוי קיצוני של זלזול בערך זה. בגזר הדין, יש לו לביהמ"ש כדי לשמש פה לחברה, יש לו לשמש פה למנוח ולא יוכל לפטור את עצמו מצעקת היתומים והאלמנה. אין כל ספק כי ב-15 שנה התבגר המשיב, היה לאיש, התחתן וגידל את ילדיו. אולם באותה שעה, הביא לסבל נורא ולמעשה שאין חזרה ממנו.
אמנם חלפו 15 שנה מאז האירוע המרכזי, נשוא עבירת ההריגה, (ליתר דיוק חלפו 12 שנה מיום האירוע עד שנעצר המשיב) ברם יש לזכור כי כוחות הביטחון לא יכלו לשים את ידם על המשיב, הואיל ותקופה ארוכה הוא התנהג כמבוקש ומצא את מבטחו בתחומי הרשות הפלסטינית.
עוד הבהיר בסוגיה זו, כי בפועל לא התרחק המשיב מפעילות אסורה במשך כל התקופה עד שנעצר שהרי הורשע המשיב על פי הודעתו כי היה חבר ופעיל בהתאחדות בלתי מותרת עד ליום מעצרו ואף בשנת 1998 היה מעורב במספר עבירות אשר עניינן החזקת וסחר בציוד מלחמתי.
חרף האמור לעיל, אף אני אצרף את דעתי להסכמה כי יש להתחשב בחלוף הזמן מאז האירוע, נשוא עבירת ההריגה וכי צריכה להיות לכך השפעה על גזר הדין. ברם, כל זאת בפרופורציה נאותה וביחס ישיר לעבירה החמורה שעבר. הוא הדין, אף בהבאת תקופת מעצרו ברשות הפלסטינית בחשבון. אף בסוגיה זו לא הונחו בפני
ביהמ"ש ראיות חותכות למשך התקופה, והגורם שהביא למעצרו של המשיב ברשות הפלסטינית. יחד עם זאת, דומני כי יש להתחשב בכך במסגרת הכללית.
בטיעוניהם בכתב ובעל פה, הניחו הצדדים בפני
ביהמ"ש תקדימים ופסקי דין אשר מצאו כראויים לשמש מנחים, בעונש הראוי למשיב. בחנתי את פסקי הדין, אלו שהונחו בפני
נו במהלך הדיון ואלו שהונחו ברשות אחריו, ומצאתי כי במרבית המקרים אין הנדון דומה לראייה. ועל כולם אדגיש כי בסופו של דבר מעורב היה המשיב דנן גם בעבירות נוספות אשר ערבו אותו בפעילות שוטפת כנגד ביטחון האזור, במהלך תקופה לא מבוטלת.
ולפי שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הבאים בשעריה, החלטתי בסופו של יום, אם כי לא בלי היסוס, להתערב בעונש אשר פסק בימ"ש קמא, ולהחמיר עם המשיב בשים לב למכלול הנסיבות שפורטו לעיל. לא אוכל להתעלם מכך, כי אילו היה מונחת סוגיה זו לפני בערכאה ראשונה, הייתי מחמיר מאוד עם המשיב. לנגד עיני היו עומדים אותה עת ערכים הנוגעים לקדושת החיים וערכים שעניינם באינטרס הציבורי. ענישה סלחנית במקרים כאלו עלולה להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, ועל כן יש להעביר מסר חד משמעי וברור כי התנהגות שכזו לא תיסלח. ומאחר וכל תיק ונסיבותיו, יבואו הנסיבות המקלות, כדי למתן את מידת הענישה, הגם כי אין בכוחם להכריע את הכף לקולא.
סוף דבר, לו דעתי תישמע, הייתי גוזר למשיב, תחת העונש שגזרה ערכאה קמא, 13 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. בשאר רכיבי גזר דין, אינני סבור כי יש להתערב והם יישארו על כנם כקביעת ערכאה קמא.

השופט א' וולף:
אני מסכים.
השופט א' הברמן:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של סא"ל יורם חניאל
.

ניתן והודע היום, 14 במרץ 2007, כ"ד באדר התשס"ז, בנוכחות התוב"ץ, המשיב וב"כ.
(-) (-) (-)
___________________ __________________ ___________________
שופט אב"ד שופט
רמ"שית: מפ+ גו + נע
??

??

??

??

ע' איו"ש 2907/05
____________________________________________________________________

5








ע בית המשפט הצבאי 2907/05 התובע הצבאי נ' סלים מחמד סלים אבו-עיד (פורסם ב-ֽ 14/03/2007)