פסקי דין על סעדה יולנדה | פסקי דין על עובדיה יעקב | פסקי דין על עובדיה תקוה |

6213/04 א     25/03/2007




א 6213/04 סעדה יולנדה נ' עובדיה יעקב, עובדיה תקוה




בעניין:
סעדה יולנדה

התובעת

נ ג ד
1 . עובדיה יעקב

2 . עובדיה תקוה
הנתבעים

פסק דין

רקע עובדתי:


עניינו של תיק זה הינו תביעה, אשר הוגשה כנגד הנתבעים, שהינם הבעלים של כלב (להלן – הכלב), בגין הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממקרה, שארע – לטענת התובעת - ביום 14/07/03 (להלן – התאונה), כאשר התובעת נחבלה קשות ברגליה במהלך מנוסתה מפני הכלב.

טענות התובעת:
לטענת התובעת שהה הכלב במשך כל שעות היום, בחדר המדרגות בסמוך לדירת הנתבעים, ולעיתים "מבלה" הוא שם אף את לילותיו, כשהוא אינו קשור וללא מחסום לפיו, מצב שאילץ את דיירי הבניין, ובכללם את התובעת, לעבור בקרבת הכלב בעת כניסתם ויציאתם מדירותיהם, תוך שהוא נובח ולעיתים אף תוקף אותם. עוד טוענת התובעת, כי כאשר חפצה היתה לצאת מדירתה בקומה הרביעית היא נאלצה לבקש מן הנתבעים המתגוררים בקומה השלישית להכניס את הכלב לדירתם. לעיתים היא נאלצה להמתין כשעה עד הגעתם של הנתבעים והכנסת הכלב לדירתם.

התאונה ארעה, לדברי התובעת, בעת שירדה במדרגות מדירתה וביקשה מנתבעת 2 להכניס את הכלב לדירתה, וכך עשתה הנתבעת 2. הנתבעת 2 הותירה את דלת דירתה פתוחה, והכלב שב והגיח בריצה מן הדירה והחל להתנפל ולנבוח על התובעת. התובעת החלה לנוס במרוצה במעלה המדרגות, כאשר הכלב דולק בעקבותיה. במהלך מנוסתה מעדה התובעת ונפלה. כתוצאה מנפילתה נחבלה קשות ברגליה.
טענות הנתבעים:
הנתבעים בכתב הגנתם מכחישים את קרות התאונה באופן הנטען על ידי התובעת.

רקע משפטי:


הוראות החוק לעניין היזק על ידי כלב הוספו לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן- הפקודה), בשנת תשנ"ב ואלו הן ההוראות הנוגעות לענין שבפני
נו:

"41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה -
(1) התגרות של הניזוק בכלב;
(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;
(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

סעיף 41א, שהוסף לפקודה בשנת תשנ"ב, כאמור לעיל, מטיל על בעליו של כלב אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלבו, ואין צורך לבדוק, האם התרשל הבעלים בשמירתו על כלבו. סעיף זה יחול בכל מקרה בו הוכח, כי ניזוק אדם בעטיו של כלב. האחריות היא לכל נזק גוף שנגרם בעטיו של כלב, ולאו דווקא נזק שנגרם עקב נשיכה או מגע פיזי של הנפגע עם אותו כלב. האחריות איננה מוגבלת למקרים של פעולה תוקפנית של הכלב. לעניין זה ראה ע"א 78/63, וידוקלה נ' רונן, פד"י יז 1382, 1387; ע"א 179/71, כהן נ' חברת חוף הכרמל בע"מ, פד"י כו(645), 648. על בעליו של כלב "לוודא, שכלבו קשור למלונתו קשירה שלא תאפשר לו להשתחרר, ומשלא עשה זאת, לא פעל כפי שאדם סביר בנסיבות אלה היה פועל" (ע"א(חי')132/82, חסידוב נ' ציגלר, פס"מ תשמ"ד(2)388, 394).אמנם, פסקי דין אלו ניתנו בנוגע למקרים עליהם טרם חלו סעיפי החוק הנ"ל, אולם, נראה כי השינוי החקיקתי בא להיטיב עם הנפגעים על ידי כלבים, ובטח שלא לצמצם אחריותם של בעלי הכלבים למעשי כלביהם ולנזקים הנגרמים על ידם.


גם בעולמו של המשפט העברי מצאנו התייחסות לנושא גידול הכלבים והאחריות לנזקים הנגרמים בעטיים. המשנה אומרת במסכת בבא קמא (פרק ז, משנה ז): "לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת". מפרש שם רש"י: "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו". האיסור על גידול כלב הוא בגלל הנזקים הפוטנציאליים הטמונים בדבר, כאשר החשש הוא גם מנזקים ישירים, "שנושך", וגם מנזקים עקיפים הנגרמים בעטיו של הכלב, "ומנבח ומפלת אשה מיראתו". אחד מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-16, רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), כותב: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך" (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, מה). גם בדברים אלו ניתן לראות את ההתייחסות לנזקים הנגרמים בשל הפחד מכלב, ולא רק לנזקים הנגרמים עקב נשיכה של הכלב או תקיפה של ממש. אמנם פוסק אחר, גם הוא מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-16, רבי משה איסרליש (הרמ"א), ממתן את האיסור שבגידול כלב, וקובע כי האיסור קיים רק במקרה שיש לחשוש, שהכלב יזיק לבני אדם (חושן משפט תט, ג).


משהוכח כי אדם ניזוק בגופו בעטיו של כלב השייך לאחר או המוחזק על ידו, יהיה חייב בעליו של הכלב או המחזיק בו באחריות מוחלטת לנזקים. זאת כל עוד לא הוכיח הנתבע, כי עומדת לו איזו מן ההגנות המנויות בסעיף 41ב לפקודה. ההגנות היחידות העומדות לבעליו של הכלב הן אלו המפורטות בסעיף 41ב לפקודה. הדבר עולה מלשונו של הסעיף: "לא תהא הגנה לבעלים אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה ...", רק אם התקיימה אחת מההגנות המפורטות בסעיף 41ב יהווה הדבר הגנה לבעלים מפני תביעה בגין נזקים שנגרמו בעטיו של כלבו. את קיומה של איזו מן ההגנות על הנתבע להוכיח. את זאת ניתן ללמוד הן מלשונם של סעיפים 41א
ו-41ב לפקודה והן מן הכלל, כי על צד החובה להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו במשפט.

ומן הכלל אל הפרט:
הצדדים הסכימו, כי כתוצאה מהפגיעה נשוא התביעה סובלת התובעת מנכות רפואית בשיעור 8.5%. השאלה בה יש לדון, ובה נחלקו הצדדים, האם נגרמה נכות זו בעטיו של הכלב. התובעת טוענת, כי נפילתה ופציעתה במדרגות הבניין אירעו במהלך ההימלטות מפניו של הכלב, וזאת לאחר בקשתה מהנתבעת להכניס את הכלב לביתה, כאמור לעיל. אולם מנגד הנתבעים כופרים בקרות הארוע הנטען. לטענתם הכלב לא היה מחוץ לדירתם במועד הנטען, ולא נתקבלה כל בקשה מהתובעת להכניס את הכלב לדירת הנתבעים.


יש לציין, כי הגרסה העובדתית באשר לנסיבות התרחשות הנפילה מבוססת על עדות התובעת בלבד, שהיא בבחינת עדות יחידה של בעל דין כהגדרתה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות תשל"א - 1971, וההכרעה על פיה טעונה נימוקים מיוחדים. לכך אתייחס בהמשך.

התובעת נמנעה מלזמן עדים להוכחת טענותיה, וזאת חרף טענת התובעת, כאמור בכתב התביעה, בדבר מסכת סבל מתמשכת של כלל דיירי הבית הסובלים משהות הכלב בחדר המדרגות. אלא שהנתבעים הודו בסעיף 14 לכתב ההגנה כי הכלב שהה לעיתים בחדר המדרגות של הבניין, דבר הנתמך בתמונות שהוגשו וסומנו כמוצגים ת/1 - ת/4. הנתבע 1 הודה, כי בעת שהכלב היה שוהה מחוץ לדירת הנתבעים, היתה דלת הדירה סגורה, בעוד שהכלב לא היה קשור ברצועה וללא מחסום לפיו (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 7-18). במהלך שיפוצים, שערכו הנתבעים בדירתם במשך שבועיים, הכלב אף ישן בארגז שהיה מונח בחדר המדרגות (עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 26 - עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 2). יצויין, כי הודאה זו של הנתבע 1 ניתנה רק לאחר שעומת עם התמונות בהן נראה הכלב וכן משכבו ומזונו של הכלב בחדר המדרגות, מוצגים ת/1-ת/4. בעדותו של הנתבע 1 נמצאו סתירות. כך למשל מעיד הנתבע 1 בסעיף 10 לתצהירו, כי מעולם לא פנתה אליו התובעת בעניין הכלב. מאידך, מודה הנתבע 1 בעדותו בפני
, כי פעמיים ביקשה ממנו התובעת להכניס את הכלב לדירת הנתבעים (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 19-22). בסעיף 9 לתצהיר הנתבע 1 הוא מעיד באופן חד-משמעי, כי נפילת התובעת הנטענת בכתב התביעה לא נגרמה בעטיו של הכלב. מאידך, בעדותו בפני
הודה הנתבע 1, כי כלל לא היה עד לנפילה (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 3-8), כך שלא ברור כיצד יכול הוא להעיד, כי הנפילה איננה קשורה לכלב.

התובעת נמנעה מלהזמין לעדות מי מן השכנים. בעדותה בפני
ציינה, כי אין היא יודעת האם מישהו מן השכנים ראה את התאונה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 27-28). אין ספק, כי תשובה זו מעוררת תמיהה. אילו היה מישהו מן השכנים רואה את הנפילה בחדר המדרגות, סביר להניח, כי התובעת היתה מבחינה בכך.

בסעיף 13 לתצהירה העידה התובעת, כי בעקבות הנפילה זעקה זעקות "מרות". בעדותה בפני
אמרה התובעת: "לא צעקתי הרבה. אמרתי: 'אוי' ..." (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 2), ושוב אין היא יודעת אם מישהו שמע את אותה קריאת "אוי" (שם, שורה 4). ברור שקריאת "אוי", איננה מתיישבת עם דברי התובעת בתצהירה: "זעקותי המרות".

בסעיף 14 לתצהירה מעידה התובעת, כי מיד לאחר הנפילה עלתה לביתה, התקשרה למקורביה, ולאחר מכן התקשרה למוקד העירוני ודיווחה על התאונה. בעדותה בפני
תיארה התובעת את השתלשלות האירועים באופן שונה לחלוטין. היא אמרה, כי רק לאחר הגעת הפקח העירוני בעקבות תלונתה, וכניסתה עימו לדירת הנתבעים, התקשרה לבנה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 4-6). יצויין, כי התובעת נמנעה מלהזמין את הפקח לעדות.

בסעיף 30 לכתב התביעה נטען על ידי התובעת, כי משהתעצמו כאביה כתוצאה מהנפילה, שארעה בשעה 19:30, פנתה בשעה 00:15 לחדר המיון בבית החולים בלינסון בפתח תקוה. היות שהתובעת גרה בגפה, היא נאלצה – לטענתה – להזעיק את בנה, חיים סעדה, ממקום מגוריו בכרמיאל, על מנת שיסיע אותה לבית החולים. יצויין, כי בעדותו אמר הבן, שאין לו בכלל רכב (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 16). בסעיף 17 לתצהירה של התובעת אנו מוצאים גירסה שונה לחלוטין. שם אין היא טוענת יותר, שהזעיקה את בנה מכרמיאל על מנת שיסיע אותה לבית החולים, אלא אומרת שהזמינה מונית ונסעה בעצמה לבית החולים. כך גם אמרה בעדותה בפני
(עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 7-8). גירסה נוספת בנוגע למהלך הארועים בליל התאונה נמצאת בעדותו של הבן, חיים סעדה. בתצהירו הוא אומר, כי התובעת התקשרה אליו בשעה 20:00 וסיפרה לו על התאונה. מיד לאחר מכן, יצא הבן, לטענתו, מביתו בכרמיאל ונסע לאימו בפתח תקוה. בעדותו בפני
אמר הבן, כי בשעה 19:30-20:00 התקשרה אליו אמו, התובעת, וסיפרה לו על התאונה. התובעת אמרה לו בשיחת הטלפון, כי היא בדרכה לבית החולים (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-2). התובע סיפר, כי בעקבות הודעה זו יצא מיד בדרכו לבית החולים. לא ברור לאיזה בית חולים נסע הבן. בתחילה אמר שאימו פנתה לבית חולים השרון (שם, שורה 3). אז נזעקה התובעת, ותיקנה את בנה, תוך שהיא מציינת, שמדובר בבית החולים בלינסון. למשמע דברי אימו, תיקן הבן את עדותו ואמר, שאימו הלכה לבית החולים בלינסון (שם, שורות 4-5). בכך לא די. הבן העיד, כי הגיע לבית החולים בשעה 22:30, ופגש שם את אימו (שם, שורות 6-14). עדות זו של הבן נסתרת מיניה וביה מהאמור בתעודת חדר המיון, שצורפה כנספח ג לתצהירה של התובעת. בתעודת חדר המיון מצויין, כי התובעת התקבלה בחדר המיון בשעה 00:28. גם התובעת עצמה טוענת שרק בשעה 00:15 הגיעה לחדר המיון. כיצד, איפוא, יכול היה הבן לפגוש את אימו בבית החולים כבר בשעה 22:30?!

בחדר המיון לא סיפרה התובעת, כי נפלה כתוצאה מתקיפת הכלב (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 22-23). בדבר זה יש כדי לעורר תמיהה רבה ולהטיל צל כבד על אמינות גירסתה של התובעת.


בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, נאמר:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(1) ...
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;"

במקרה דנן קיימת עדות יחידה של התובעת בנוגע לנסיבות התאונה. על מנת שניתן יהיה להסתמך על עדות יחידה של בעל דין נדרש טעם של ממש. אין מדובר בדרישה פורמלית גרידא אלא בדרישה מהותית. לענין זה ראה ע"א 69/75, פלונית נ' אלמוני, פד"י לא(1)203, 212. לענין החובה המוטלת על בית המשפט מכח הוראות סעיף 54 הנ"ל נאמר בע"א 79/72, האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פד"י כז(1)768, 771:

"לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק".

בבקיעים שהתגלו בגירסת הנתבעים לגבי המצאותו של הכלב בחדר המדרגות, כמפורט לעיל, אין בהם כשלעצמם כדי להוות טעם מספיק לקבלת התביעה על סמך עדותה היחידה של התובעת. לעניין זה ראה האמור בע"א 231/72, עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא, פד"י כז(1)679, 681. אמנם יתכן, כי מתן אימון מלא בעדותו של בעל הדין, שהיא עדות יחידה מטעמו, תהווה הנמקה מספיקה. לעניין זה ראה ע"א 231/72 הנ"ל, עמ' 681; ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פד"י מו(1)733, 738; ע"פ 288/88, גנדור נ' מדינת ישראל, פד"י מב(4)45, 49-50.

במקרה דנן לא מצאתי, כי ניתן לתת אימון מוחלט בעדותה של התובעת, וזאת במיוחד לאור הסתירות שהתגלו בעדותה ולאור הסתירות שבין עדותה ובין עדות בנה, חיים סעדה, כמפורט לעיל. בנסיבות אלו נותרה עדותה של התובעת כעדות יחידה בכל הנוגע לנסיבות התאונה, כאשר אין בידי כל טעם המצדיק הסתמכות עליה והכרעת הסכסוך על פיה. כל זאת, רק אם נאמר שדי בסתירות האמורות לעיל כדי לדחות עדותה של התובעת. נראה, כי יתכן שדי בסתירות אלו, כדי לא לקבל כלל את עדות התובעת ולדחותה.

אשר על כן התביעה נדחית. בנסיבות הענין כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ו' בניסן, תשס"ז (25 במרץ 2007) בהעדר הצדדים, בלשכתי.

נחום שטרנליכט
, שופט

??

??

??

??

1
בתי המשפט
בית משפט השלום פתח-תקוה
א 006213/04
בפני

כב' השופט נחום שטרנליכט

תאריך
25/03/2007








א בית משפט שלום 6213/04 סעדה יולנדה נ' עובדיה יעקב, עובדיה תקוה (פורסם ב-ֽ 25/03/2007)