פסקי דין על הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ | פסקי דין על עזבון המנוח מלכיור דוד ז"ל | פסקי דין על מלכיור עפרה | פסקי דין על מלכיור רועי | פסקי דין על מלכיור גלעד | פסקי דין על מלכיור ירדן | פסקי דין על דוד מלכיור -הפקות דפוס |

29565/04 א     22/03/2007




א 29565/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח מלכיור דוד ז"ל, מלכיור עפרה, מלכיור רועי, מלכיור גלעד, מלכיור ירדן, דוד מלכיור -הפקות דפוס בע"מ




1
בתי המשפט

א 029565/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
22/03/2007
תאריך:
כב' השופט צבי כספי

בפני
:

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

בעניין:
התובע
נ ג ד
1 . עזבון המנוח מלכיור דוד ז"ל

2 . מלכיור עפרה

3 . מלכיור רועי

4 . מלכיור גלעד

5 . מלכיור ירדן

6 . דוד מלכיור -הפקות דפוס בע"מ
הנתבעים
פסק דין
העובדות הבסיסיות הדרושות לעניין

פסק דין
זה נקבעו על ידי בהחלטה שניתנה ביום 20.12.2005, במסגרת בקשתם של הנתבעים כולם, למתן רשות להתגונן, בתוספת אותן עובדות מעטות שהתבררו, ככל שהתבררו, במסגרת הדיון בגוף התביעה; להלן הדברים כפי שהובאו באותה החלטה (להלן: "החלטת דצמבר"):
"התביעות בשני התיקים נשוא החלטה זו, שהוגשו ב"סדר דין מקוצר", אוחדו הלכה למעשה כפי המפורט בהחלטותיי מהמועדים 6.9.2004 ו 11.5.05; הבנק התובע (להלן: "הבנק") הגיש כתב (ה)תביעה מתוקן ומאוחד ולפיו חבים הנתבעים 1 עד 4 (להלן: "הנתבעים") את סכום התביעה המאוחדת (וראה הצהרת הצדדים בעניין זהות הנתבעים מיום 11.5.05) ונתבע מס' 5, מר סלמן אורי (להלן: "סלמן"), ערב לחוב הנתבעים.
בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבעים וסלמן, במסגרתה ניתנת החלטה זו, לא כפרו אלה בחוב לפי חישובי הבנק, בחבותם היסודית או בערבותו של סלמן.
טענתם היחידה של הנתבעים היא שהם הגיעו לידי הסכמה עם הבנק לפיה ישלמו הם לבנק סכום של -.24,000 ₪ בתשלומים חודשיים בסך של -.1,000 ₪ ובכך יופטרו מחובם; האמור לעיל נתמך בתצהירה של נתבעת מס' 2, גב' עפרה מלכיור (להלן: "עפרה") וצורף לו הסכם החתום על ידי עפרה, בעלה המנוח, מר דוד מלכיור שעזבונו הוא הנתבע מס' 1 והבנק (להלן: "מלכיור" ו "ההסכם" בהתאמה).
אין חולקים על כך שהחוב המקורי עמד בעת כריתת ההסכם על סך של כ -.400,000 ₪ (להלן: "סכום החוב") וכי הסיבה לכך שהבנק הסכים להגיע עם הנתבעים להסדר פריסה של החוב נבעה מכך שעפרה ומלכיור לקו במחלת הסרטן, ממנה נפטר מלכיור בסופו של דבר.
לטענת הנתבעים, הם שלמו את כל המגיע מהם לבנק (או מכל מקום מוכנים לשלם והבנק מסרב לקבל) כפי הרשום בהסכם ובכך פטורים הם מיתרת החוב.
ההסכם אינו מציין כל חיוב אחר של הנתבעים לבנק לשם הסדרת החוב לפי סכום החוב וככל שיראה הדבר מוזר, עולה בבירור מההסכם שהבנק מוכן לקבל מהנתבעים סכום של -.24,000 ₪ בלבד תמורת סכום החוב.
עמדת הבנק, וזו לא באה במסגרת כתב התביעה, היא שההסכם לוקה ב"טעות סופר" (ואוסיף, בלשון המעטה, טעות נכבדה) משום שלא נרשמו בו תשלומים נוספים שהיה על הנתבעים לשלם לבנק במסגרת פריסת החוב.
חקירתה הנגדית של עפרה מעלה שיש ממש בעמדת הבנק ובכך מעמידה היא בספק את הגנת הנתבעים.
עפרה מאשרת שהמכתב במ/2, שנכתב על ידי מלכיור לבנק לפני כריתת ההסכם, מבטא הצעה שלה ושל מלכיור להסדר עם הבנק, לפיו יעבירו הם לבנק כספים בפיקדונות, קופות גמל וקרן השתלמות בסכום של כ -.150,000 ₪ וכן סכום של -.20,000 ₪ תמורת שעבוד רכב (וראה פרטי החסכונות הנ"ל במוצג במ/1).
עוד מאשרת היא שהבנק חילט כספים שהיו בבנק טרם כריתת ההסכם וכי נעשתה על ידיה ועל ידי מלכיור פניה לשלטונות המס לשחרר את פדיון קופות הגמל וקרן השתלמות מתשלום מס, בנסיבות העניין.
דברים אלה אינם מתיישבים, לכאורה, עם הטענה לפיה ההסכם מבטא את מלוא החיוב של הנתבעים לבנק, הגם שאין מוזכרים בו הכספים וההתחייבויות שבמכתב במ/2.
מובן שלא סביר הוא שבנק יסתפק בתשלום של -.24,000 ₪, לפרעון של חוב בסך של -.400,000 ₪, כאשר מוצע לו סכום של -.170,000 ₪ וזאת, כפי שעולה מהמכתב
במ/2, לא לפרעון סופי של החוב אלא עד שירווח, קרי עד החלמתם של מלכיור ועפרה.
ממכתב הבנק במ/3, שנכתב לאחר כריתת ההסכם, עולה שלבד מעניין שעבוד קופות הגמל וקרן ההשתלמות, וכן תנאי נוסף לפיו יגיעו הצדדים לידי הסדר החוב לאחר שנתיים (קרי לאחר גמר התשלומים לפי ההסכם), אכן נמסרו לבנק הכספים שבפיקדונות וכן תמורת השעבוד של הרכב...
בחקירתה הנגדית טענה עפרה שההסכם מבטא ויתור גמור של הבנק, שנעשה במפורש לאחר שהבנק ויתר לנתבעים על התשלום של כספי קופות הגמל.
טענת הויתור הנ"ל, שוללת את עמדת הבנק לפיה הויתור, או אי הכללת חובת התשלום בהסכם, נובעת מטעות סופר...".
מכאן ואילך, המשך הדברים נובע מהעדויות הנוספות שהובאו במסגרת הדיון בגוף התביעה וההגנה ובטרם אפרט הדברים, והואיל וכפי שיובהר בהמשך הדברים, קמה ונופלת התביעה על פי נטלי השכנוע, מהראוי לעשות "סדר דיוני" במסמכי בי דין שהוגשו או לא הוגשו וטענות הצדדים באשר לכך.
כתב התביעה המתוקן אינו מזכיר כלל את ההסכם; לפי כתב התביעה המתוקן, תובע הבנק את מלוא החוב המגיע לו, כפי העולה ממסמכי חשבון הבנק ופרוטו שעליהם אין מחלוקת בין הצדדים, כפי שצוין לעיל.
אכן, אי התייחסות זו של הבנק להסכם יש בה מוזרות כלשהי שכן העניין עלה על פני השטח עוד לפני הגשת כתב התביעה המתוקן; הד עמום ובלתי ברור לעניין זה ניתן היה לשמוע בדברי באת כח הנתבעים בדיון ביום 16.5.06, אם כי היא לא ידעה להסביר באופן משביע רצון מה בדיוק ברצונה לטעון בנידון ומה מקור זכותה לכפות על הבנק לטעון טענה כזו או אחרת וראה החלטתי מאותו המועד.
מכל מקום, הבנק רשאי היה להגיש את תביעתו כפי שהגיש, ולהשאיר את עניין ההסכם והאפשרות להסתמכות עליו לפתחם של הנתבעים.
הנתבעים אכן הרימו את הכפפה והגנתם, כפי שלעיל, מתבססת על ההסכם.
כנגד כך, טענת הבנק היא שההסכם לוקה ב"טעות סופר" וזו ניתנת לתיקון על מנת שהחוזה יקיים את אומד דעתם האמיתית של הצדדים, כפי הוראות סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (ראה סעיפים 8 עד 11 לסיכומי טענות הבנק; הטענה הנוספת בסיכומי הבנק לפיה יש "לפרש" את ההסכם כאילו הוא כולל את הפיסקה שהושמטה ממנו, אינה ראויה להתייחסות של ממש).
לעניין הוכחת טענת טעות הסופר הוגשו על ידי הבנק תצהירי עדות של עובדות הבנק הגברות יעל לאובר (להלן: "יעל") ולילי מזיג (להלן: "לילי") שתצהירה הוגש, ברשות בית המשפט, בתגובה לתצהירה של עפרה, שהוגש לפי סדר הדברים לאחר תצהירה של יעל ולעניין זה אתייחס עוד בהמשך הדרך.
יש ממש בעמדת הנתבעים לכך שטענת הבנק באשר לקיומה של טעות סופר בהסכם הייתה טעונה הגשת כתב תשובה, בייחוד כך כאשר הבנק בחר להתעלם מההסכם בכתב התביעה המתוקן, ועל כן האמור בנידון זאת בתצהירי יעל ולילי הוא בגדר של הרחבת חזית בלתי ראויה [ בר"ע 50/71 שולמית אברהם נ. שלמה מתנה, פד"י כה1 עמ' 481; ע"א 7261/97 אילנה ושלמה שרבני ואח' נ. חברת האחים שבירו בע"מ ואח', פד"י נד4 עמ' 464 בעמ' 474 - 475 ].
אלא, שטענה זו של הנתבעים בסעיפים 8, 9 לסיכומי טענותיהם, באה במאוחר; אלה לא התנגדו לתוספת הדברים בתצהירה של יעל וגם לא לאמור בתצהירה של לילי, שהוגש כאמור בשלב אחרון של הגשת התצהירים ומשכך, הורחבה חזית הדיון בהסכמה מכללא [ ראה, לדוגמא: ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ. שמואל פירסטנברג ואח', פד"י נג5 עמ' 1 בעמ' 23 ].
הבנק רשאי היה על כן לטעון, כפי שהביא את ראיותיו, לעניין קיומה של "טעות סופר" בהסכם, אם כי נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו [ קדמי, "על הראיות" חלק ג' עמ' 1509 וראה הסיווג הטרמינולוגי ל"נטל הראיה" כפי שנקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, בע"א 6160/99, נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', "דינים" עליון נח' עמ' 960 ].
עפרה לא נותרה אדישה לטענת הבנק באשר לטעות סופר בהסכם ובתצהיר הראיות שהוגש על ידיה נטען על ידיה, לראשונה, כי לאחר משלוח המכתב במ/2, ולאחר שהתקיימו מגעים בינה ומלכיור ובין מנהל סניף הבנק ולילי, הסכים מנהל הבנק לוותר על העברת הכספים שבקופות הגמל וקרן ההשתלמות (להלן: "הקופות") ועל כן מבטא ההסכם את מלוא ההסכמה שבין הצדדים ואין בו טעות סופר; כספי הקופות היו אמורים להוות בטוחות לתשלום החוב, כך מפרשת עפרה את האמור בסעיף 6 להסכם (סעיפים 16 עד 18).
טענות הבנק לכך שהאמור בסעיפים אלה הוא בגדר של "הרחבת החזית" (ראה בקשת הבנק מיום 30.8.06 והחלטתי מיום 3.9.06), אינן מקובלות עלי.
הטענות בדבר כך שההסכם מבטא את הסכמת הבנק היו ידועות והן ליבו של תצהירה של עפרה בבקשת הרשות להתגונן; בתצהירה שהוגש לקראת שמיעת הראיות אין עובדות המצביעות על טענת הגנה שונה, אלא פרוט של עובדות נוספות, שבאו לסתור את טענות הבנק לעניין טעות הסופר שנפלה בהסכם ואין בכך משום הרחבה של "עילת ההגנה".
יחד עם זאת אוסיף ואציין כי תצהירה של עפרה הוגש לאחר תצהירה של יעל ועל כן, לאור עמדת הבנק האמורה, התרתי לבנק להגיש, בשלב מאוחר, את תצהירה של לילי, כמשקל נגד לאמור בסעיפים 16 עד 18 לתצהירה של עפרה.
ישנן סתירות לא מועטות בתצהירה ועדותה של עפרה באשר להסכמה אליה הגיעה עם מנהל הסניף ואיני רואה צורך לעמוד עליהם בפרוט; די שיאמר כי אילו הייתי נזקק לעדותה של עפרה כבסיס לטענת ההסכמה האמורה, או כי אילו היה נטל השכנוע מוטל עליה, לא הייתי רואה בעדותה מקור אמין דיו לבסס עליו את הקביעה בדבר הויתור [ ולא למותר להוסיף כי עדות כזו הייתה ממילא זקוקה לסיוע לפי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשמ"א - 1971 ].
למרות האמור לעיל, ובנסיבות המקרה, נראה שנמצאה לנתבעים הדרך לעבור בין הטיפות בלא לצאת רטובים.
ציינתי בהחלטת דצמבר שסיכויי הנתבעים לזכות בהגנתם אינם רבים; הדברים אכן נכתבו, בעת שעמדו בפני
רק תצהירה ועדותה של עפרה, במסגרת בקשת רשות להתגונן; על כן, ועל פי הדין המקובל, למרות מיעוט הסיכויים הנחזה, ניתנה הרשות להתגונן.
ואכן, בדיון עצמו, נמסרו כאמור עדותן של לילי ויעל ובאלה יש כדי לשנות את התמונה.
בהתייחס לטעות הסופר שנפלה כביכול בהסכם אומרת יעל את הדברים הבאים: ההסכם נוסח על ידי המחלקה המשפטית של הבנק; היא אינה יודעת מי מהגורמים בסניף ראה את ההסכם אם בכלל אולם לא הועברו כל הערות מסניף הבנק למחלקה המשפטית; היא עצמה אינה זוכרת אם קראה אותו וכל זאת למרות שכתב היד המופיע על גבי ההסכם הוא כתב ידה; לילי ומנהל הסניף חתומים על ההסכם; מספר עובדים בסניף הבנק היו מעורבים בו; יעל אינה מאשרת את הטענה שלפחות חמישה עובדים בכירים בסניף הבנק היו מעורבים בעניין ההסכם, אך הדבר מסתבר הואיל והיא מסכימה שלפחות היא, לילי, מנהל הסעיף ועוד מספר פקידים בסניף, בנוסף למספר בלתי ידוע של אנשים במחלקה המשפטית היו מעורבים בעניין ההסכם, ניסוחו וחתימתו.
כל הגורמים הנ"ל לא שמו לב לטעות שנפלה בהסכם, ויעל לא יכולה להשיב אם הם או מי מהם קראו את ההסכם לפני חתימתו !! (עדות יעל בחקירה הנגדית בעמ' 11, 12 לפרוטוקול).
לילי מאשרת בחקירתה הנגדית את כל דבריה של יעל ומוסיפה כי היא, לילי, הייתה סגנית מנהלת סניף הבנק וכי ההסכם נחתם בנוכחותה, נוכחות יעל ומנהל הסניף (עמ' 13 לפרוטוקול).
מצב הדברים הוא מוזר, בלשון המעטה; מוטלת עלי הבחירה בין שני מצבים בלתי הגיוניים בפעולות הבנק.
האחד, כבר צוין בהחלטת דצמבר: שהבנק ויתר על סכומי כסף נכבדים, מעבר לאלה שהוצעו לו במכתב במ/2 (ולעניין זה, כפי שכתבתי לעיל, איני מבסס קביעה כלשהי על עדותה של עפרה), דבר שככל הידוע לי על נוהגיהם של בנקים, גובל בנדיבות יתר בלתי מצויה.
השני, אם לקבל את גישת הבנק, עלי להניח שהבנק העסיק חבורה מרושלת של אנשים, החל ממנהל סניף הבנק, דרך סגניתו לילי, עבור ליעל ועוד פקידים נוספים בסניף, שכולם היו מעורבים במגעים שלקראת ההסכם ולהסדרים שבין הבנק לנתבעים, וזאת בנוסף לגורמי המחלקה המשפטית, וכל אלה לא שמו לב לכך שלב ליבו של ההסכם (כפי הטענה היום) הושמט ממנו וכל זאת, גם בעת החתימה על ההסכם על ידי לילי ומנהל סניף הבנק וגם בעת שיעל, ככל הנראה בנוכחות לילי ומנהל סעיף הבנק, מוסיפה פרטים בכתב ידה על ההסכם.
דומני שאינני צריך להחליט בין נדיבות בלתי מצויה לבין שלומיאליות לא רגילה; די בכך שאומר ששתי האפשרויות נראות בעיני אבסורדיות במידה שווה, על מנת שניתן יהיה לקבוע שהבנק לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את קיומה של טעות הסופר הנטענת.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה בכפוף לזכות הבנק לקבל את הכספים של פי ההסכם, כפי שהוצעו לו על ידי עפרה והבנק יהיה רשאי להגיש פסיקתא לחתימה בעניין זה.
בנסיבות המקרה איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתן בלשכתי, היום ג' בניסן, תשס"ז (22 במרץ 2007) בהעדר הצדדים
צ. כספי, שופט









א בית משפט שלום 29565/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח מלכיור דוד ז"ל, מלכיור עפרה, מלכיור רועי, מלכיור גלעד, מלכיור ירדן, דוד מלכיור -הפקות דפוס בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/03/2007)