פסקי דין על ברטל שלום | פסקי דין על שלום ברטל | פסקי דין על אורית מיוחס | פסקי דין על נפתלי מיוחס | פסקי דין על אביבה מוזס | פסקי דין על פנטהוז חב' לבנין והשקעות בע"מ

3425/00 א     28/03/2007




א 3425/00 ברטל שלום, שלום ברטל , אורית מיוחס , נפתלי מיוחס , אביבה מוזס נ' פנטהוז חב' לבנין והשקעות בע"מ




26
בתי המשפט
א 3425/00; 3427/00; 3478/00
בית משפט השלום רמלה
28/03/2007
תאריך:
כב' השופטת אסתר נחליאלי - חיאט

בפני
:

1 . ברטל שלום

2 . שלום ברטל
ת.א. 3425/00
3. אורית מיוחס

4. נפתלי מיוחס
ת.א. 3427/00
5. אביבה מוזס

6. אורי מוזס ת.א. 3478/00
בעניין:
תובעים
ריבר שושנה

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
פנטהוז חב' לבנין והשקעות בע"מ
נתבעת
אילן שמר

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

בתי התובעים בישוב שוהם ובעיקר ליקויי בניה בשלושה בתים שרכשו, הם נושאי המחלוקת בין הצדדים בתיק זה.

הנושאים שהצדדים בקשו לקבל הכרעה כבר מצאו התיחסות של הנתבעת ובאי כוחה בתיקים אחרים באותו ישוב ובין רוכשים אחרים מ'אותה קבוצת רוכשים' (לדוגמא ת.א 3426/00) ומפליא כי חרף חלוף הזמן וחרף הכרעות קודמות לא השכילו הצדדים לסיים את המחלוקות שביניהם בהסדר.
למרות החלטות שונות במהלך ניהול התובענות ובמהלך התקופה שחלפה מאז הוגשו התביעות, מצאו הצדדים לפתוח את כל יריעת המחלוקת, ולדון בכל טענה אפשרית, כאילו היה זה התיק הראשון בענין הבתים במושב שוהם וכאילו לא ניתנו החלטות אחרות.
מסגרת כללית
במהלך חודש אוקטובר 1992, רכשו שלוש משפחות התובעים דירות קוטג', כל משפחה רכשה דירת קוטג' אחת בפרויקט בניה בשכונה ג' בישוב שוהם (להלן 'הבתים' או 'הבית').
לדברי הנתבעת "התובעים (שלושה בני זוג) חתמו במהלך חודש 10/92 על חוזי רכישה עם הנתבעת, לפיהם רכשו מאת הנתבעת שלוש יחידות דיור (צמודות קרקע) בפרויקט הבניה שיזמה הנתבעת בישוב שוהם. התובעים רכשו את דירותיהם "כקבוצה" ("כחבורת רוכשים") במחירי רכישה מוזלים..." (פרק א' לסיכומי הנתבעת).
משפחת ברטל (להלן-"ברטל") [ת.א-3425/00] רכשה קוטג' בן 5 חדרים; משפחת מיוחס (להלן-"מיוחס") [ת.א -3427/00] רכשה קוטג' בן 4 חדרים+מחסן; משפחת מוזס (להלן-"מוזס") [ת.א-3478/00] רכשה קוטג' בן 4 חדרים (כולם ביחד יקראו להלן "התובעים").

התובעים פנו לבית המשפט בתביעה לפיצויים, בשני סעדים, פיצויים בגין ליקויי בניה בכל אחד מהבתים, ופיצוי בגין איחור במסירת הבתים.
התובעים הגישו חוות דעת מטעמם ערוכה ע"י המהנדס גוכמן שקבע כי בכל הבתים נשוא התביעה יש ליקויי בנייה מהותיים.
מנגד הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעת שכללה קביעות כי בבתים ליקויי בניה מזעריים.
בשל הפער בין חוות הדעת, וכדי לאפשר לבית המשפט לשקול את המחלוקת שהובאה לפניו, ראתה סגנית הנשיא כבוד השופטת בוסתן למנות מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס רפאל גיל (להלן: "המומחה").
חוות דעת המומחה הוגשו ועיקרן - קיומם של ליקויי בניה.
לאחר הגשת חוות הדעת, היה על הצדדים, לטעמי, לסיים את הסכסוך נשוא התובענות, על בסיס חוות דעת המומחה, כך גם הצעתי לא פעם בישיבות ההוכחות שנוהלו. השופטת שטרסברג-כהן כתבה בע"א 2934/94 סולל בונה נ' ארז איתן ואח' (לא פורסם), בהידרשה לליקויי בניה:
"למרבית הצער, מעוררים פרויקטים של בניה, מחלוקות והתדיינויות בקשר לליקויי בניה ולאי מילוי ההתחייבויות ההדדיות של כל הגורמים המעורבים. הגיעה העת שכל הצדדים המעורבים יבינו, שיש סוף פסוק לכל אלה, בחוות דעתו של המומחה המתמנה על-ידי בית המשפט בהסכמת באי כוח הצדדים. סביר להניח שאף אחד מהצדדים אינו יוצא במקרים כאלה, כשכל תאוותו בידו, אולם על כל צד להבין כי משנתקבלה חוות דעת ניטרלית של מומחה, שיש בה משום ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות המקצועיות הרבות המובאות בפני
ו, יש לקבל אותה, גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ולרוחם של כל הצדדים, וגם אם ניתן להצביע על טעויות או על אפשרויות של קביעות אחרות בנושאים אלה או אחרים. התערבות ערכאת הערעור תבוא, אם נפלה טעות היורדת לשורש העניין".

שלא כמו הצעתי, הצדדים לא השכילו לסיים את הסכסוך, נוהלו ישיבות הוכחות ארוכות ומיותרות, הוגשו סיכומים ארוכים ונאלצת אני לכתוב

פסק דין
בתביעות של שלוש משפחות, בתיק עב כרס....
הנתבעת בסיכומיה טענה גם טענות סף - טענת התישנות וטענת העדר יריבות משפטית, וכן התיחסה לגופה של התביעה, קרי לליקויי הבניה ולהיקפם.
לטענות הכלליות תנתן התיחסות משותפת לכל התובעים, וכן אתיחס במידת הצורך לטענות פרטניות בקשר למי מהתובעים.

טענות סף
העדר יריבות- האם מוטלת אחריות על הנתבעת למרות היותה ה'יזם' וה'מוכר' ולמרות שבפועל היה קבלן מבצע אחר
לטענת הנתבעת אין לתובעים כל יריבות עמה ואין להטיל עליה כל אחריות לבנית הבתים של התובעים וממילא לליקויים הנובעים מהבניה, אם מחמת היותה היזם של הפרוייקט ולא בנתה אותו בפועל, ואם מחמת העובדה שנקשרו יחסים חוזיים בין התובעים לבין חברת מסד וטפחות, הקבלן המבצע של הפרויקט. כן טענה כי בהסכמי השינויים עליהם חתמו התובעים מופיע במפורש כי אחריותה של הנתבעת לפי חוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר דירות") הוסבה והומחתה לקבלן המבצע ובחתימתם על הסכם השינויים שחררו התובעים את הנתבעת מאחריותה לפי סעיף 17 להסכמי הרכישה.
יאמר כי מצאתי שמדובר בהרחבת חזית אסורה, בעיקר כי הנתבעת לא טענה באף אחד מכתבי ההגנה שהוגשו טענת סף זאת.
נהפוך הוא, לאורך כתבי ההגנה, מתגוננת הנתבעת נגד טענות התובעים בכך ש"הנתבעת והקבלן מטעמה הגיבו לכל פניה ופעלו לתיקון כל הליקויים הנטענים בדירתם, ככל שהתובעים פנו לנתבעת" (ראה סעיף 21.7 לכתב ההגנה בתביעת ברטל; דברים דומים ניתן ללמוד מסעיפים 27.7; 27.9; 27.13 ועוד לכתב ההגנה בתביעת מיוחס; ובכתב ההגנה בתביעת מוזס בסעיפים 24.12; 24.16; 25.6; 27.1; 27.3; 27.6; 29.5 ועוד)..
כבר מטעם זה יש לדחות את הטענה.
עניין דומה שהנתבעת צד לה נדון בבית משפט בירושלים בת"א (ירושלים) 5100/04 זיו נ' מבשרת הירוקה (פורסם בנבו), וכבוד השופט מוסק ציין בפסק הדין שם:
"15. לעניין הראיה הנוספת - הנתבעת לא העלתה את הטענה להעדר יריבות נוכח אחריותה של חברת מסד וטפחות על פי האמור בהסכם שהובא כראיה. טענה זו לא הועלתה בהליך המשפטי ואף לא לפניו, נהפוך הוא. התובעים מעולם לא הופנו ע"י הנתבעת, לחברת מסד וטפחות, כי אם קיבלו מענה מהנתבעת.
16. גם מעדותה של הגב' סימה דהוקי, מטעם הנתבעת, בעמ' 5 לפרוטוקול אנו למדים כי אמנון אלון, שהיה אחראי לבדיקת הליקויים עבד אצל הנתבעת...
17. כמו כן, בחלופת המכתבים בין הצדדים, לא העלתה הנתבעת טענה של חוסר אחריות. מכתבי התובעים נשלחו למשרדי מבשרת הירוקה, פנטהאוז ברח' כנפי נשרים 22 ירושלים ומענה למכתבים הללו התקבל על גבי נייר מכתבים של חברת פנטהאוז, בחתימת אמנון אלון מבשרת הירוקה. אשר על כן, הטענה בעקבות הראיה שנתקבלה, כי לאור ההסכם בין התובעים לחברת מסד טפחות אין התובעת אחראית לליקויים, הינה בגדר שינוי חזית ועל כן מנועה הנתבעת מלטעון לשינוי כזה ובשלב שלאחר תום הבאת הראיות" (כל ההדגשים ב

פסק דין
זה הם שלי אלא אם צוין אחרת- א.נ.ח.).

גם לגוף הטענה מצאתי לדחותה- חוק המכר דירות מטיל את האחריות לליקויי הבנייה גם על היזם, ולא רק על הקבלן המבצע, ובלבד שהיזם הוא שמכר את הבתים, כמו בעניננו.
דווקא במקרים מסוג התביעות שלפני, כאשר עולות טענות מסוג זה, מודגשת ביתר שאת כוונת המחוקק בבואו להגן על הרוכשים מפני התאגדויות של יזמים עם קבלנים ועם קבלני משנה ועם הפועלים של קבלני המשנה ועם...ועם... כל מי שרק ניתן להסב אליו את האחריות....
בהגדרת "מוכר" לפי ס' 1 לחוק המכר דירות: "מי שמוכר דירה שבנה או שהוא עתיד לבנות בעצמו או על ידי אדם אחר על קרקע שלו או של זולתו, על מנת למכרה, לרבות מי שמוכר דירה שקנה אותה, על מנת למכרה, מאדם שבנה או עתיד לבנות אותה כאמור, למעט מוכר דירה שלא בנה אותה בעצמו ולא קיבל מהקונה תמורה בעד מכירתה".
לטענת הנתבעת, כאמור, הסכם השינויים שנחתם בין התובעים לבין הקבלן המבצע העביר את האחריות לביצוע הבנייה במלואה לקבלן המבצע, וממילא אין היא אחראית לבנית הבתים וכפועל יוצא לליקויי הבנייה (הנתבעת מפנה למבוא להסכמי השינויים ולחוזה המכר).

אין בידי לקבל טענה זו לגופה, ממספר טעמים.
הראשון שבהם הוא כי הנתבעת אינה צד להסכם השינויים ועל כן אין היא רוכשת פטור להתחייבויותיה מכוח הסכם זה כלפי התובעים במסגרת חוזה המכר, למצער יכולה לפנות בתביעה עצמאית כלפי מי שלטעמה קיבל על עצמו את החבות, אלא שענין זה יבוא במסגרת היחסים בינה לבין הקבלן המבצע ולא בינה לבין התובעים!!!
טעם נוסף הוא, כי מדובר בנסיון פסול להתנות על אחריותה של הנתבעת כלפי התובעים לפי חוק המכר דירות. והרי סעיף 7א' לחוק המכר דירות קובע במפורש כי "אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה", משכך אין לאפשר למוכר הבית- הנתבעת בעניננו- להשתחרר מחבותה החוזית כלפי קונה הבית- התובעים- באמצעות "המחאת" האחריות המוטלת עליה לפי חוק המכר דירות.
עוד סבורה אני כי יש לדחות את הטענה גם מהסיבה שבסעיף 29א' לחוזה המכר עצמו נקבע כי כל הסבת זכויות או התחייבויות של הנתבעת לא תגרע מהתחייבויותיה כלפי התובעים:
"המוכר יהיה רשאי להסב ו/או להעביר לאחר/ים כל זכות מזכויותיו או התחייבות מהתחייבויותיו על פי הסכם זה, אך בכפוף להתחייבויותיו כלפי הקונה".
ועוד אומר כי יש לפרש את הסכם השינויים באופן המרחיב את האחריות לביצוע הבניה ומחיל אותה גם על הקבלן המבצע, ואין לקבל פרשנות שמשמעה גריעה מאחריות היזם. פרשנות זו מתחייבת מהמדיניות המשפטית הנוהגת, והיא מתישבת עם כוונת המחוקק בחוק המכר דירות, וּמכל מקום אין היא עומדת בסתירה להוראות הסכם השינויים. אינני יכולה לקבל את הטענה כי בשל ביצוע שינויים בהיקף של כמה אלפי שקלים, ישתחרר מוכר הבית מאחריותו החוזית כלפי הרוכש; היחס בין היקף השינויים לבין שווי העסקה כולה היה קטן.
למעלה מן הצורך, יתכן שיש להרחיב את האחריות החוזית לבנית הבתים ולהחילה גם על הקבלן המבצע, אם הקבלן מקבל על עצמו את האחריות במסגרת הסכם השינויים, אך אין זה במסגרת התובענות שלפני.
עוד למעלה מן הצורך אומר, כי לא מצאתי כל ראייה לכך שליקויי הבנייה שנמצאו בבתים היו דווקא בעקבות השינויים שהוזמנו במסגרת הסכמי השינויים, ולכן אין צורך לדון בשאלת אחריות היזם לליקויי בניה שמקורם בשינויים שלא הוזמנו באמצעותו (ראה לדוגמא גם בת"א (חיפה) 21526/00 שטמפר נ' נאות פרדס חנה (פורסם בנבו).
עוד מצאתי להפנות לנאמר בע"א 600/86 פורטונה מגידש ואח' נ' גת גבעת חיים, פ"ד מו (3),233 , עמ' 245-246:
"חובתו כקבלן מבצע הייתה לדאוג לטיב ראוי של הבטון בו יעשה שימוש, ואין הוא יכול לפטור את עצמו מאחריות בטענה שגם אחר אחראי לכך וכי גם האחר לא נקט בצעדים המתחייבים מהיותו של הבטון לקוי. על קונפינו היה לצפות את הנזק העלול לקרות באופן סביר בשל שימוש בבטון לקוי , ואין בהתרשלות של אחר, אשר הנה במסגרת הצפוי, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותו שלו לבין קרות התאונה (ראה ע"א 23/61 22/61 ואח' סימון ואח' נגד מנשה ואח' , פס"ד י"ז 469, 449: ע.פ 402/75 אלגביש נ. מדינת ישראל , פס"ד ל(2) 561, 576: ע"א 684/76 ואח' אייל נ. פוקסמן ואח' ,פס"ד לא(3) 349, 8-357)" .

משכך אני דוחה טענה זו של העדר יריבות.
טענה זו מוטב היה לה שלא תובא, ולטעמי היא טענה מקוממת, ומדגישה את חשיבותו של חוק המכר דירות כדי למנוע מיזמים ו/או קבלנים להתחמק מאחריותם כלפי רוכשי דירות!

לענין טענת ההתישנות
פעם נוספת נטענה טענת ההתיישנות, חרף העובדה שכבוד השופטת בוסתן כבר קבעה בהחלטה מיום 16.9.03 כי היא דוחה את טענת ההתיישנות. לא נעלמה מעיני העובדה כי החלטתה של כבוד השופטת בוסתן התיחסה לסילוק על הסף של התובענה מחמת התיישנות וכי קביעתה היתה כי "...לעת הזו...אין מקום לקבוע כי התביעה התיישנה..." [עמ' 5 להחלטה] אלא ניתן להעלות את הטענה לאחר פרישת התשתית העובדתית לענין ההתישנות, אולם מסיכומי הנתבעת עולה כי היא שבה וטענה את טענות ההתיישנות במסגרת "טענות סף לדחייתן של התובענות" (עמ' 2 לסיכומי הנתבעת) משכך אין מקום לדיון נוסף בטענת ההתיישנות שחזרה ועלתה כטענת סף!
יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, אתיחס לטענת ההתיישנות בשלב זה שלאחר הראיות - גם אם הטענה נטענה במסגרת טענות לדחיה על הסף, ואציין כי דעתי שיש לדחות הטענה גם לגופה.
בסעיף 4(א) לחוק המכר דירות מוגדרת אי התאמה כאחת מארבע אפשרויות המצוינות להלן, ודי בהתקיים אחת מהן, כדי להוות אי התאמה.
"(א) המוכר לא קיים את חיוביו כלפי הקונה אם התקיים אחד מאלה:
(1) הדירה או כל דבר שבה (להלן - הדירה) שונים מן האמור במפרט, בתקן רשמי או בתקנות הבניה;
(2) תוך תקופת הבדק התגלתה אי-התאמה בדירה, זולת אם הוכיח המוכר שאי-ההתאמה נגרמה בשל מעשה או מחדל של הקונה;
(3) תוך תקופת האחריות התגלתה בדירה אי-התאמה והקונה הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים;
(4) התגלתה, אף לאחר תקופת האחריות, אי-התאמה יסודית שבגללה אין הדירה מתאימה ליעודה; "

המומחה מטעם בית המשפט, עשה עבודתו נאמנה, וציין בכל אחד מהליקויים הנטענים האם הוא בניגוד לנקבע בתקן הרשמי ו/או בניגוד לקבוע בתקנות הבניה ו/או (במקרים מעטים) בניגוד למפרט הטכני של הדירה (ראה לדוגמא סעיף 5.5 לחוות הדעת בעניין משפ' מוזס; סעיף 1.4 לחוות הדעת בעניין משפ' מיוחס; סעיף 4.2 לחוות הדעת בעניין משפ' ברטל).
כאשר לא קיים תקן המגדיר מידה אובייקטיבית מצא המומחה לציין זאת במפורש וקבע כי אין ליקוי (ראה לדוגמא סעיף 8.2 לחוות הדעת בעניין משפ' מוזס; סעיף 8.2 לחוות הדעת בעניין משפ' מיוחס; סעיף 8.3 לחוות הדעת בעניין משפ' ברטל).
משכך, לא מצאתי חשיבות לתקופת האחריות ולתקופת הבדק, משהגישו התובעים את תביעותיהם במסגרת תקופת ההתישנות הקבועה בחוק ההתישנות (7 שנים).
עוד אומר כי המומחה בחן את הפרוטוקולים של שנת הבדק וראה לבדוק האם הליקויים הנטענים, שאינם שונים מהמפרט או מהתקן הרשמי או מתקנות הבניה, מצויינים בהם, וכאשר אלה לא צויינו בפרוטוקולים של שנת הבדק ציין המומחה בחוות דעתו כי לא מצא את הטענה ולא קבע לצד הטענה כל עלות תיקון (ראה לדוגמא סעיף 4.7 לחוות הדעת בעניין משפ' מיוחס).
על כן, אין מדובר בהתיישנות.
עילת תביעה בגין ליקויי בניה, לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, קמה במועד בו הקונה גילה את הליקוי או היה יכול לגלותו בבדיקה סבירה. כך בתביעה חוזית וכך בתביעה נזיקית (ע"א 148/89 שכון עובדים בע"מ נ' עזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485; ת"א (ירושלים) 164/93 כהן נ' רמט בע"מ, תקדין מחוזי; ועוד).
באשר לעילת התביעה החוזית, החלה תקופת ההתיישנות, לכל המוקדם, במועד מסירת החזקה בבתים לידי הרוכשים; אין חולק כי הבתים נמסרו לתובעים ב- 14.7.95, 13.7.95, וב- 14.8.95, מועדים בהם הופרו למעשה חוזי המכר, ככל שהבתים נמסרו עם ליקויים (ע"א 508/64 עבדאללה נ' אפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד יט(4) 427, ע"א 161/73 ארדה נ' סמסונוב, פ"ד כח(2) 228).
התביעות הוגשו בחודש נובמבר 2000 לפיכך, טרם חלפה תקופת ההתישנות הקבועה בחוק.

חוק המכר דירות אינו קובע את תקופת התיישנות אלא את תקופת האחריות; גם אם חלפה תקופת הבדק וגם אם חלפה תקופת האחריות לגבי נזקים נטענים הרי שחוק המכר דירות הוא רק אחד ממקור החיובים שמכוחם ניתן לחייב את הנתבעת.
מטרתו של חוק מכר דירות להגן על הרוכש ועל כן הוא עוסק בחיובי הקבלן למסור מידע בשלב כריתת החוזה, לידע את הרוכש בדבר תוכן זכויותיו לרבות תיאור הנכס הנרכש, איכותו, בטיחותו, הזכויות הנלוות לו וכיוצא באלה היבטים של התאמה לחוזה ולסטנדרטים הנדרשים על פי דין.
אלא שחוק המכר דירות אינו חוק קונקלוסיבי ואין בו כל הוראה של 'ייחוד עילה', להיפך, סעיף 7 לחוק המכר דירות קובע במפורש כי "חוק זה אינו גורע מזכויות הקונה הניתנות לו לפי כל דין" ועל כן יחסי התובעים והנתבעת כפופים לזכויות ולחובות מכח הדין הכללי כמו חוק החוזים (חלק כללי), פקודת הנזיקין וגם חוק ההתיישנות.
בכתב התביעה מציינים התובעים כי "הנתבעת התרשלה בכל הקשור בבנית הבית ו/או באופן מסירתו לתובעים" (סעיף 26 לכתב התביעה) וכן כי "הנתבעת...הפרה שורה של חובות חקוקות שמקורן בדיני המכר ו/או..." (סעיף 27 לכתב התביעה) שתי עוולות אלה הן חלק מהעוולות שמקימות עילת תביעה בקשר לעניינים הנדונים בחוק המכר דירות.
חוק המכר דירות בעצמו (סעיף 7) מגביל את תחולתו ומכפיף את התחולה לדין הכללי כאשר הוא קובע כי אין באמור בו לגרוע מזכויות הקונה הניתנות לו על פי כל דין.
חלוף הזמן הנקוב בחוק המכר דירות, כשלעצמו, אינו מקנה לקבלן "חסינות" מטעמי התיישנות, גם בתום תקופת האחריות ותקופת הבדק, ואין בכח הוראות חוק המכר דירות לשנות את תקופת ההתישנות הקבועה בחוק ההתישנות.
תקופת ההתישנות נמנית מיום מסירת החזקה - המועד בו ניתן היה לגלות בשקידה סבירה את אי ההתאמה או את ליקויי הבניה והכל בכפוף לדין הכללי. אין גם לזַהות בין תקופות הבדק ותקופת האחריות לבין תקופת ההתישנות (ראה לעניין זה גם את פסק דינה של השופטת א. פרוקצ'יה בת.א. (מחוזי ירושלים) 164/93 כהן נ' רמט, חברה רשומה בישראל תק-מח 97(4) 802), ממילא כשרוב הליקויים שנמצאו כלל אינם מתייחסים לתקופת הבדק והאחריות כי אם לשינוי בין המפרט ו/או בין התקן הרשמי ו/או בין תקנות הבניה.

אשר לחובת ההודעה- הקבועה בסעיף 4א לחוק המכר דירות (התובעים יוכלו להסתמך על אי ההתאמה רק אם הודיעו על אי ההתאמות למוכר), אין היא מהווה טענת סף לדחיית התובענה, בע"א 8939/01 חיים אביצור ואח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ נז(6) 83 נקבע :
הלכה היא מלפני בית משפט זה כי אין באי-מתן הודעה בכתב או במכתב רשום כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענות הרוכש, על אף האמור בחוזה המכר. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 4445/90 "עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ נ' מאיוסט ואח', תק-על 94(2) 674 (להלן: פרשת עמיגור), עמ' 677:
"... ההודעה בכתב נדרשת כדי לוודא שהמערערת יודעת על הליקויים ותוכל לתקנם כנדרש. ...
במקרה דנן, נסיונות המשיבה לבצע תיקונים בדירות המערערים בהקשר לליקויים אליהם טוענים עד היום המערערים, משמיטים את הקרקע מתחת לטיעון המשיבה כי לא קיבלה כל הודעה על קיום הליקויים, ולא ניתנה לה הזדמנות לתקנם.... ".

וראה לעניין זה בפסק הדין המנחה ע"א 2299/99 אברהם שפייר ואח' נ' חברת דיור לעולה פ"ד נה(4), 213 ,עמ' 224-225 :
"10 תנייה בחוזה מכר, ולפיה לא יהא מוכר אחראי לליקוי או לאי-התאמה במימכר אלא אם תימסר לו - בתוך זמן שנקצב מראש - הודעה מוקדמת על הליקוי או על אי-ההתאמה, תנייה שכיחה היא בהסכמי מכר, והצדקותיה בצידה. ... ואלו הן הצדקות שמקובל לדבר בהן... ראשית, נתינת הודעה מוקדמת מאפשרת למוכר לפעול מיידית לתיקון הליקויים ועל דרך זה למנוע התרחבות הנזקים. .... שנית, ... מסירת הודעה במועד מוקדם מאפשרת לקבלן לבצע תיקונים שעה שמצוי הוא - למיצער, בחלק מן המקרים - בשטח הבניה, ועימו הציוד, הכלים והפועלים הנדרשים לתיקונים. על דרך זה נחסכות הוצאות יתירות לקבלן. שלישית, מסירת הודעה במועד מאפשרת לקבלן לחזור על קבלני-מישנה וספקי ציוד שעבודתם או חומרים שסיפקו גרמו לליקויים. .... רביעית, מתן הודעה במועד מאפשרת לקבלן לבצע בדיקות הנדרשות כדי לעמוד על מהות הליקויים ועל הקשר הסיבתי ביניהם לבין עבודות וחומרים שסיפק. ... חמישית, יש אינטרס ציבורי מובהק- בעיקר אמורים הדברים בליקויים הכרוכים בבטיחות המיבנה - כי פגמים יתגלו במקרה וכי ייעשה לתיקונם במהירות האפשרית.
...
12. ... ואולם נטל הוא המוטל עלינו, שנעשה כמיטבנו כדי לקרב פירושו של חוק לטעמים שנפחו חיים באפיו בהיוולדו. לענייננו-שלנו נאמר, שפירוש דווקני כי ניתן לחובת ההודעה המוקדמת שבחוזה ובחוק: פירוש ולפיו תישלל זכותו של קונה לחזור על מוכר שמכר נכס לקוי אך באשר ההודעה המוקדמת לא נמסרה במועד ובנוסח המדוייק עליו הוסכם; פירוש שיתעלם מטעמיו של הכלל אשר הוליד את חובת ההודעה המוקדמת; פירוש זה - פירוש בלתי ראוי יהיה. פירוש מעין-זה כי ניתן לכלל - פירוש הסוטה בעליל מן הטעם להיווצרותו - יביא הפירוש לתקלה ולא להקלה, לקללה ולא לברכה. פירוש מעין-זה יפגע שלא-בצדק בקונה, בהטילו עליו נטל שלעיתים לא יוכל לעמוד בו. בד-בבד עם קיפוח הקונה, ישתחרר מוכר מאחריות גם במקום שאין כל הצדק לדבר. ...
13. ואמנם, על הרוב, הגם שלא תמיד, יודע קבלן - ובין הראשונים יודע הוא - על אי התאמות במיבנה שבנה, ודרישה קפדנית למסירתה של הודעה מוקדמת לא תשרת כל אינטרס ראוי. ...
יתר-על-כן: קונה מן היישוב לא יידע לעיתים קרובות על קיומה של אי-התאמה, והרי אין הוא מומחה בשיטות העבודה, בטיב החומרים ובדין הבניה. קונה מן -המנין - שלא כמות הקבלן - אף אין לו לעזר אנשי-מקצוע ומומחים, ועל-כן גם לא יוכל לעמוד על ליקויים "שקופים" ...
14. ואמנם, עיון בפסיקה ילמדנו כי בתי-המשפט לא התירו לקבלנים להסתמך על היעדרה של הודעה מוקדמת פורמלית מקום בו הושגה בפועל מטרתה של אותה הודעה. ...
סביר להניח שהמוכרת כקבלן שבנה את הבית ידעה או חייבת הייתה לדעת על אי ההתאמות והליקויים שבדירה, שכן מחובתה המקצועית כקבלן לפקח על טיב הבניה ובצועה המקצועי. אין היא יכולה להישמע בטענה שידעה על הליקויים והפגמים עת שמסרה את הדירה למוכרים אלא שהללו מנועים מלטעון כלפיה בעניין זה בגלל סעיף מסוים בחוזה המכר. סעיף שכזה הוא בלתי סביר לחלוטין ובגדר תניה עושקת...".

מצאתי להרחיב בציטוט, מאחר שסוגיה זו כבר נדונה ופסיקה ענפה ניתנה בעקבותה, ולא היה מקום לטעמי להקדיש חלק נכבד מסיכומי הצדדים לסוגיה זו.

זאת ועוד, רוב הליקויים שנמנו בחוות הדעת של המומחה אינם ליקויים שניתן להעלותם במסגרת שנת הבדק ו/או לאחר זמן סביר.
התובעים לא יכולים היו להבחין בליקויי הבניה בעין בלתי מקצועית, שכן על פי חוות הדעת רוב הליקויים מתיחסים לסטיות של סנטימטרים מהתקנים הישראלים המותרים ומתקנות הבניה.
רק בעל מקצוע, הבקי בתחום, יכול היה להבחין בהם. על הנתבעת עצמה היה לבנות בהתאם לתקנות הבניה ולתקנים הישראלים.
על כן, לאור נסיבות התביעות שלפני, אי הודעה מוקדמת לנתבעת אינה מהוה טעם לדחיה על הסף אלא לכל היותר טענה במסגרת חובת הקטנת הנזק.

לאחר שדחיתי את הטענות המקדמיות של הנתבעת אבוא לענין שלפני.

ליקויי הבניה
בסיכומי הנתבעת מצאתי טענות רבות לענין ההודעה על קיום ליקויים (או יותר נכון על חוסר הודעה כזאת) וכן על פרוטוקול המסירה וויתור התובעים על טענות וכו' אולם לא מצאתי כל טענה לגבי עצם קיום הליקויים ו/או על היקפם, להיפך מצאתי כי הנתבעת מסכימה לאמץ את קביעות המומחה שקבע כי היקף הליקויים אינו גדול, ומביאה את קביעותיו כדוגמא לחמדנות התובעים. גם התובעים אימצו למעשה את קביעות המומחה. (ראה גם הסכמת הצדדים שמצאה ביטוי בפרוטוקול בית המשפט מיום 30.6.05 בעמ' 1).
ולא רק זאת אלא שהפסיקה קבעה למשל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי , כי
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

כאמור לא חלקו הצדדים על קביעות המומחה שלא נחקר, המומחה ערך בדיקות יסודיות, מקצועיות ובעיקר אובייקטיביות והתייחס במפורט לחוות הדעת שהגישו הצדדים, נתן דעתו לליקויים שנגרמו עקב שימוש בנכס במשך השנים, ראיתי לאמץ את קביעות המומחה מטעם בית המשפט.
ראוי לציין, כי המומחה, המהנדס גיל רפאל, ערך חוות דעת יסודית ביותר, צטט מהתקנים הרשמיים הרלבנטיים, הביא את תקנות הבניה המתאימות, התייחס לפרוטוקולי הבדק, ביקש הבהרות מהנתבעת ומהתובעים- כשסבר כי ההבהרות נדרשות, הביא זה לצד זה את התיחסות כל אחד מהמומחים של בעלי הדין וכן ציין את החוקים הרלבנטיים, תוך ביקורת מקצועית, אובייקטיבית ומהימנה.
לאור כל האמור אני קובעת כי ליקויי הבניה בבתי התובעים, במסגרת חוות הדעת (לשאלת הפיצוי בגין ירידת ערך אתיחס להלן) הם:
בדירת ברטל-עלות תיקון הליקויים בסך של 41,050 ₪ לא כולל מע"מ נכון ליום 14.3.04.
בדירת מוזס-עלות תיקון הליקויים בסך של 12,670 ₪ לא כולל מע"מ נכון ליום 14.3.04.
בדירת מיוחס-עלות תיקון הליקויים בסך של 23,380₪ לא כולל מע"מ נכון ליום 14.3.04.

לטענת הנתבעת חלה על התובעים החובה להקטין את הנזק בדרך של מתן אפשרות לנתבעת לתקן את הליקויים. הנתבעת טענה כי לו היו התובעים מודיעים לה על הליקויים עובר להגשת התביעות (במסגרת שנת הבדק) היתה מתקנת אותם בעלות נמוכה בהרבה מהעלות שנקבעה בחוות דעתו של המומחה (15,000 ₪ - בדירת ברטל; 9,000 ₪ בדירת מיוחס ; 7,000 ₪ בדירת מוזס, ראה בתצהירו של מר דהוקי, מנהל בנתבעת- סעיף 36 בתביעת ברטל ; סעיף 37 לתביעת מיוחס ; סעיף 36 לתביעת מוזס).
בנוסף טענה הנתבעת כי התובעים לא העמידו בידי הנתבעת כל הזדמנות נאותה ו/או אמיתית לתקן את הליקויים הנטענים, ומיד לאחר הכנת חוות הדעת מטעמם פנו לערכאות שיפוטיות מבלי לפנות אליה בכלל.
מנגד, לטענת התובעים יש להוסיף לעלויות שנקבעו בחוות דעת המומחה 50% בגין עלות תיקונים לקבלן מזדמן. אשר למתן זכות לנתבעת לתקן את הליקויים עתה, טענו התובעים כי לאור המסכת שעברו ולאור מערכת היחסים בין הצדדים אין לאפשר לנתבעת לתקן את הליקויים ויש לחייב אותה בעלות התיקונים של ליקויי הבניה.

אין לקבל את תצהירו של מר דהוקי לעניין הפחתת העלויות לו היו התובעים מודיעים לה על ליקויי הבניה במסגרת שנת הבדק.
על פי הצהרתו של מר דהוקי:
"הרי שעפ"י אומדן שערכתי לאחר בירורי מחירים ותעריפים, מסתבר, כי תיקון כלל הליקויים לנתבעת יסתכם לכדי הוצאה כספית של ---- ₪ בלבד, וההוצאה והעלות לתיקון הליקויים מבחינת הנתבעת, לא יגיעו לכדי הסכום הנקוב בחוות-דעתו של אינג' גיל רפאל" (הקטע המצוטט זהה בכל התצהירים שהוגשו בתביעות תוך שינוי סכום ההערכה- סך של 15,000 ₪ בסעיף 36 לתצהיר שהוגש בתביעת ברטל ; סך של 9,000 ₪ - סעיף 37 לתביעת מיוחס ; 7,000 ₪ סעיף 36 לתביעת מוזס).

מר שלמה דהוקי הוא מנהל בנתבעת; לא נטען וממילא לא הוכח כי הוא קבלן ו/או מהנדס ו/או שמאי.
לא ברור לי מהיכן שאב מר דהוקי את האומדן, לא ברור היכן 'בירר' את 'המחירים והתעריפים', לא צורפה ולו הצעת מחיר אחת!!!!
לא זו אף זו, בתשובות לשאלות ההבהרה ששלחה הנתבעת למומחה, הבהיר קביעותיו לעלות התיקונים, ואף ציין (ראה תשובה מס' 1 הנוגעת למשפחת ברטל, עמ' 4 לתשובות ההבהרה)
"... כמו כן כתבתי כי במידה והנתבעת תוכיח כי ניתן לתקן מדרגות אלו בעלות נמוכה יותר באמצעות תיקון מקומי תופחת העלות בהתאם. לדעתי לא ניתן לתקן את הליקוי באופן מקומי. אם הנתבעת חושבת כי ניתן לתקן ליקוי זה באופן מקומי, אזי היא נדרשת להציג תוכניות מסודרות: אדריכלית וקונסטרוקציה, שבה ניתן לראות כי תיקון מקומי יפתור את הבעיה, וזאת כפי שנכתב בחוות דעתי. עד היום לא קיבלתי תוכניות מסודרות שכאלו...".
המומחה גם פרט לבקשת ב"כ הנתבעת עלות כל שלב בתיקון המדרגות.... (ראה עמ' 4-6 לתשובות ההבהרה), כך גם פרט עלות פירוק ריצוף, פירוק והתקנת מקלחון.... (ראה עמ' 12 לתשובות ההבהרה) המומחה גם פרט כי מדובר בעלויות על פי תוכנת דקל.
בניגוד לחוות דעתו של המומחה, כפי גם תשובות ההבהרה שניתנו, שגובו בהערכות והפניות לאומדנים ידועים ומקובלים, בחר מנהל הנתבעת 'להפנות' לספקולציות ולהערכות אישיות תוך אזכור הצעות מחיר עלומות.

מצאתי נסיון נוסף של הנתבעת לטעון את 'טענות שנת הבדק' במסגרת טענות של "חובת הקטנת הנזק".
יאמר, כי מקום בו המומחה לא ידע לייחס האם מדובר בליקוי בניה או שמא מדובר בפגם שהתהווה ברבות השנים כתוצאה משימוש בבתים, בחר המומחה, ובצדק, לחוות דעתו כי אין מדובר בליקוי (ראה לדוגמא בסעיף 4.5; 4.8; 8.6; 8.12 ועוד לחוות הדעת בעניין ברטל; סעיף 1.6; 4.5; 4.7; 8.3; 9.3 ועוד לחוות הדעת בעניין מיוחס; סעיף 3.4; 3.5; 4.4; 6.3 ועוד לחוות הדעת בעניין מוזס).

משכך אני דוחה את טענת הנתבעת להפחתת הסכומים שנקבעו בחוות הדעת של המומחה.

אשר לבקשת הנתבעת לאפשר תיקון הליקויים בעת הזו;
בע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה ואח' נ' מעונות ובנין בע"מ ואח' (פורסם בנבו) קבעה כבוד השופטת נאור :
"17. הנה כי כן, השאלה מתי זכאי הקבלן לתקן בעצמו את הליקויים (או ליתר דיוק, מתי זכאי הוא לשלם רק את העלות שהיה עולה לו התיקון), איננה שאלה שיש לה תשובה חד-משמעית. הכל תלוי בנסיבות המקרה. כך, למשל, נפסק שכאשר בעל דירה מסרב לאפשר לקבלן לתקן, הפיצוי יחושב על-פי עלות התיקון לקבלן .... הקונה אינו חייב לאפשר למוכר לתקן את אי ההתאמה ולמוכר אין זכות לתקנה. על-פי רוב בידי הקבלן יכולת לתקן את אי ההתאמה בעלות נמוכה יותר מאשר קבלן שהוזמן במיוחד לביצוע התיקון, משום שהוא מכיר את המלאכה שביצע ובידו להוזיל את התיקון, על-ידי ביצוע מרוכז של תיקונים בדירות אחדות באותו אתר. תיקון עצמי בידי המוכר חוסך לו לשאת במרכיב הרווח של קבלן אחר שיבצע את התיקון. על-פי רוב, תיקון הפגמים בידי חברת הבנייה הוא גם פתרון עדיף לקונה. על כן נקבע הנטל לאפשר למוכר לתקן את אי ההתאמה בטרם יזכה את הקונה לתרופות אחרות. ואולם, על אף השיקולים שבגללם תיקון אי ההתאמה בידי מוכר הדירה הוא בדרך כלל הפתרון ההוגן והיעיל לאי ההתאמה, ישנם מקרים שבהם פתרון זה איננו בא בחשבון או שאין בו כדי לענות במידה מספקת על צרכי הקונה. ... אם לפני הגשת התביעה נתן הקונה למוכר הזדמנות נאותה לתיקון אי ההתאמה, אין לדרוש ממנו מתן הזדמנות נוספת במסגרת ההליך השיפוטי. דברים אלה מקובלים עלי... ".

מיד לאחר שקיבלו התובעים את חוות הדעת של המומחה מטעמם פנו לדרך של הגשת תובענות, וזאת למרות שבחוות דעת המומחה מטעמם נזכרו ליקויים רבים שלא הועלו במסגרת התיקונים שבוצעו אצלם.
מאידך גיסא, הנתבעת אינה מודה בקיום ליקוי הבניה (למעט ליקויים בודדים), המומחה מטעמה לא 'איתר' ליקויים רבים שקיימים בבתים ושאותרו על ידי מומחה בית המשפט.
אמנם על פי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מרבית הליקויים הנטענים על ידי התובעים אינם קיימים בשטח (חוות דעת המומחה איתרה ליקויים בשיעור של כ- 20% בממוצע מאלו שנטענו על ידי התובעים), אך היה על הנתבעת לעשות מאמץ כן 'בתחילת דרכן' של תובענות אלו על מנת להביא את ההליכים לסיומם.
לא ניתן מחד גיסא, להתנער מחובתה של הנתבעת לתקן ולפצות את התובעים על ליקויי הבניה, ומאידך גיסא, לבקש לתקן את ליקויי הבניה המוכחשים.
אני מפנה לע"א 8939/01 הנ"ל:
"אמנם, במקרה המתאים יש לתת למוכר אפשרות לתקן את הניתן לתיקון, הן על-פי המדיניות המשפטית הרצויה ובוודאי כאשר הדבר מתחייב מכוח הדין".
דברים אלה אמת נכוחה הם, אך לא בכך מסיים כבוד השופט טל. הוא מוסיף ואומר בהמשך דבריו (שם):
"אך במה דברים אמורים, כאשר המוכר מודה בליקויים וכאשר נכונותו לתקן היא רצינית".
... כאשר ניתנה לקבלן הזדמנות לתקן את הטעון תיקון, והוא ביצע זאת באופן חלקי תוך סחבת בלתי סבירה או באיכות שאינה נאותה, אין מקום לכפות על רוכש הדירה ליתן לקבלן הזדמנויות חוזרות ונשנות לבצע תיקונים שכבר ניתנה לו הזדמנות לבצעם. בית-המשפט הרחיב בתיאור מחדלי המשיבה בהתייחסו לאופן שבו התנהלה ובאשר למצב הדירות אשר הוציאה תחת ידיה, כפי שנמסרו למערערים. ...".

על פי העדויות שהוצגו לי, וכפי שאף הודתה הנתבעת (ראה סעיף 7; 17-18 לסיכומים; סעיף 21; סעיף 26 לסיכומים בעניין משפחת ברטל ונספח י"ד; סעיף 17 לסיכומים בעניין משפ' מיוחס; סעיף 4 לסיכומים בעניין משפ' מיוחס) עובדים מטעמה פנו לתובעים לתקן את הליקויים שנמצאו בעת מסירת החזקה בדירה, כך שנראה לכאורה כי לנתבעת ניתנה ההזדמנות לתקן את הליקויים. אולם הליקויים המצויים בבתיהם של התובעים אינם דווקא חופפים לליקויים שנמצאו במסגרת שנת הבדק (ראה לעניין זה גם בעדויות כל אחד מהתובעים).

שקלתי את מחדלי התובעים, מחד גיסא, ואת 'גישתה' של הנתבעת מאידך גיסא, אני סבורה כי יש לאפשר לנתבעת לתקן את הליקויים המפורטים בחוות דעתו של מומחה בית המשפט על פי המנגנון הבא:
א. התובעים ימסרו תוך 30 יום מהיום את רשימת ליקויי הבניה שאותם הם מוכנים כי הנתבעת תתקן (רק הליקויים שהמומחה קבע בצידם מחיר עלות תיקון).
בגין כל ליקוי בניה שהתובעים אינם מסכימים שיתוקנו על ידי הנתבעת, אני מורה שהתובעים יפוצו על ידי הנתבעת בהתאם לקביעת המומחה ללא תוספת עלות לביצוע על ידי קבלן ארעי.
ב. לאחר קבלת הודעת התובעים, תודיע הנתבעת תוך 30 יום, האם היא לוקחת על עצמה את תיקון הליקויים אותם ציינו התובעים, בהתאם לאמור בסעיף א לעיל. אם תבחר הנתבעת לתקן חלק מהליקויים, יהא עליה לתקנם תוך 90 יום מיום מתן הסכמתה, תוך תיאום עם התובעים. הודעה מוסכמת תוגש לבית המשפט. את הליקויים שהנתבעת תבחר שלא לתקן, תשלם עלותם על פי אומדן מומחה בית המשפט בצירוף של 40% כעלות ביצוע על ידי קבלן ארעי.

ליקויים שאינם ברי תיקון - ירידת ערך
תביעת ברטל-
תקרת רביץ - אורך מרפסת מערבית - מידות חדר ממ"ד
בניגוד להתחייבותה של הנתבעת להתקין תקרת בטון היא התקינה תקרת רביץ (סעיף 1.10 לחוות הדעת); כמו כן, אורך המרפסת ומידות חדר הממ"ד נבנו בצורה השונה לחלוטין מזו שהתחייבה לה הנתבעת במפרט, בניגוד לתקנים הישראלים ובניגוד לתקנות הבניה ולחוק המכר (סעיף 1.12 ו- 1.13 לחוות הדעת).
אני מקבלת את קביעת המומחה שאין זה סביר לצקת כיום תקרות בטון במקום תקרות רביץ, להרוס את המרפסת ואת חדר הממ"ד ולבנותם מחדש כך שיתאימו לתוכנית המקורית, שכן, ביצועם מחדש יגרום להרס רב ולעלויות כלכליות רבות, שלא לצורך.
המומחה מטעם התובעים העריך עלות תיקון הליקוי של תקרת רביץ ב- 24,000 ₪.
לאחר קבלת חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט, הגישה משפחת ברטל חוות דעת שנערכה ע"י שמאית המקרקעין פריאל (השמאית פריאל מונתה בתיק הופמן ת.א3426/00, שתחילה נדון במאוחד עם התביעות נשוא

פסק דין
זה, אך הופרד ונדון בפני
עמיתי כבוד השופט ימיני).
הנתבעת התנגדה לחוות דעתה של השמאית פריאל בטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.
יש לדחות טענת הנתבעת משני נימוקים.
האחד, התובעים ברטל כן תבעו וכן שילמו אגרה בגין הליקויים האמורים. הדבר מופיע בפירוש בחוות דעת המומחה מטעמם (סעיף 1.10 לחוות דעת המהנדס גוכמן).
דווקא העובדה שהשמאית פריאל שמונתה בעקבות חוות דעתו של מומחה בית המשפט קבעה בצד הליקוי ירידת ערך של 12,500 ₪ כולל מע"מ (מיום 15.6.05) במקום עלות תיקון של 24,000 ₪ ללא מע"מ כפי שהעריך המומחה גוכמן כעלות תיקון הליקוי, פעלה לטובת הנתבעת.
השמאית העריכה ירידת ערך, משמעה של ירידת ערך היא כי לא משתלם לתקן את הליקוי אלא משתלם יותר להעריך בפיצוי כספי את הנזק כירידת ערך, והדבר בולט בעלות הכספית.
השני, גם אם הדבר לא היה מוזכר בחוות דעתו של מומחה התובעים, הפסיקה קבעה כי
"לא יעלה על הדעת שמומחה (מטעם בית המשפט - א.נ.ח.) יגלה ליקויים, וחובת תיקונם לא תחול על המערערת" (ראה בע"א 293/88 חברת יצחק נימן נ' רבי (פורסם בנבו).

אני מפנה גם לע"א 1051/03 אולפן ראובן ואח' נ' כ.מ.ב.ק ואח' (פורסם בנבו):
"(א) ליקויים שלא נכללו בכתב התביעה: ההחלטה בה מונה המומחה (על-ידי השופט סלטון, ביום 7.12.99) תיחמה את משימתו "לחוות את דעתו בשאלות המקצועיות שהן במחלוקת בין הצדדים במשפט זה" ... והרי ניתן גם לתקן בלא קושי רב כתב תביעה. לעניות דעתי מינוי המומחה המוסכם בענייננו יכול היה לאפשר למומחה להידרש לליקויים שמצא, גם אם אלה לא נמנו במפורש בכתב התביעה... "אם ניתן להבין שבעלי הדין סברו וקיבלו שקביעותיו של המומחה לעניין הליקויים יחליפו את הנטען בכתבי הטענות בנושא זה, בוודאי יתן בית המשפט נפקות להסכמה כזאת .... ".

בוודאי יש לאמץ דברים אלו שעה שמומחה בית המשפט עבר על רשימת הליקויים כמופיע בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים, ועמת אותה מול חוות דעתו של מומחה הנתבעת.
המומחה מטעם בית המשפט לא "חיפש" ליקויים נוספים.

מומחה התובעים התיחס גם לגובה הממ"ד והפסד השטח במרפסת המערבית, אלא שלא קבע עלות תיקון בצידם, וקבע כי יש לקבל חוות דעת שמאית.
הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית בעניינים אלו, למרות שלטענתה אין מדובר בליקוי בניה.
מכל האמור אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, מאחר שהדברים עלו כבר בכתבי הטענות.

התובעים הגישו חוות דעת שמאית בעקבות חוות דעתו המוסכמת של מומחה בית המשפט שהמליץ על מינוי שמאי, משכך יש לקבלה כלשונה וככתבה.
השמאית פריאל קבעה כי לשלושת הליקויים גם יחד ירידת הערך כולל מע"מ היא בשיעור של 16,600 ₪ מיום 15.6.05, ויש לפצות את התובעים ברטל בגין ירידת הערך כאמור.

תביעת מוזס
ירידת ערך : מדרגות-
המומחה מטעם בית המשפט קבע כי המדרגות במהלך העליון נבנו שלא בהתאם לתקנה 3.38 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבנייה. לדבריו, מדובר בליקוי שמשמעותו נוחות העלייה והירידה במדרגות, ולא ניתן לתקן ליקוי זה בעלות סבירה ביחס לטיב הליקוי, ולכן יש לפנות לשמאי לקביעת ירידת ערך הנכס (ראה גם תשובה 4 לתשובות ההבהרה).
משפחת מוזס לא צירפה חוו"ד שמאי, לכן אין לפצותם בגין ירידת ערך.

זה המקום לציין, כי במסגרת שאלות ההבהרה בעניין מוזס, 'נעלמו' האריחים שנמצאו בביקורו של המומחה בדירה (ראה תשובה 6 לתשובות ההבהרה). לא מצאתי להוסיף עלות אריחים לאמבט (עלות של 2100 ₪), התנהלות זו אינה ראויה, ויש בה טעם לפגם שמטרתו להגדיל שלא בצדק את הפיצוי.

איחור במסירה
על פי החוזה שנחתם בין הצדדים התחייבה הנתבעת למסור את הבתים בחודש אוקטובר 1994. בסעיף 8 (ב)(1) לחוזה נקבע כי:
"(1) איחור לתקופה שלא תעלה על 90 יום ממועד המסירה שלעיל לא יחשב לאיחור ולא יזכה את הקונה בסעד כלשהו".

קרי, בסעיף 8(ב)(1) לחוזה, נקבעה תקופת 'גרייס', לפיה איחור עד שלושה חודשים במסירה, לא יחשב כאיחור, והתובעים לא יהיו זכאים לפיצוי כלשהו.
עוד יצויין, כי התובעים מסכימים (ראה סעיף 59 לסיכומים) כי לאור הסכם שינויים שנחתם עם הקבלן המבצע (חברת מסד טפחות) נדחה מועד מסירת הממכר על פי המפורט בהסכם השינויים.
התובעים טענו כי משנמסרו להם הבתים באיחור העולה על תקופת הגרייס (ומעבר לחודשים להם נתנו הסכמתם בהסכם השינוים) יש לפצותם בגין האיחור במסירה החל מהיום הראשון לאיחור.
הנתבעת טענה כי לא היה איחור במסירה, ואם היה, הוא נגרם בעטים של התובעים ובשל בקשות לשינויים כאלו ואחרים בממכר, לחלופין טענה כי בשל הסגרים הבטחוניים שהוטלו באותה תקופה, מדובר בהתקיימות סעיף 11 לחוזה המכר, ולפיו ידחה מועד מסירת הממכר לתקופת זמן "ששווה לזו שבה נמשכה המניעה", כשהמניעה הוגדרה, בין היתר, גם כ"מחסור ארצי בפועלי בנין" או "פריצת מלחמה", ולפיכך אין להטיל עליה לפצות את התובעים בגין איחור נטען במסירה.

למרות שלכאורה, על פי החוזה (ללא החודשים הנדחים בשל הסכם השינויים, אלו יחושבו להלן), היו אמורים התובעים לקבל את הבתים בחודש אוקטובר 1994- למשפחת ברטל נמסר הבית- ביום 14.7.95; למשפחת מיוחס- ביום 13.7.95 ולמשפחת מוזס- ביום 14.8.95.
אבחן האם מדובר באיחור מסירה לגבי כל אחת מהמשפחות בנפרד.
משפחת מוזס
על פי עדותה של גברת מוזס,
"ש. אתם לא הייתם כל כך לחוצים לקבל את הדירה נכון?
ת. זה לא נכון.
ש. מתי הייתם לחוצים לקבל את הדירה?
ת. אנחנו רצינו להיות מוכנים לפחות לקראת 1.9.95 כדי שנהיה מסודרים בתוך הדירה שלנו. מאחר שבאוקטובר לא קיבלנו את הדירה, אנחנו שכרנו דירה חלופית ברמת גן. רצינו לפתוח את שנת הלימודים בספטמבר 95 כשאנחנו בשוהם. קיבלנו את הדירה ב- 14.8.95.
ש. אני אומר לך שמה שאת אומרת לא הגיוני כי אם רציתם לקבל את הדירה באוקטובר 94 איך את מסבירה את זה שבינואר 95, 3 חודשים לאחר שהייתם אמורים לקבל את הדירה אתם נותנים רשימה של שינויים עצומה שאתם רוצים להכניס לדירה?
ת. שינויים אנחנו הזמנו על ידי חברת מסד וטפחות, זה הקבלן בפועל. הם הזמינו אותנו בכל שלב של הפרוייקט לבוא ולהודיע על השינויים. השינויים הם לשים אריח פה, לקחת אסלה כזו, לא הזזנו קירות בינואר 95. אנחנו מאוד רצינו באוקטובר לקבל, אבל מה לעשות כשהפרוייקט פיגר?
ת. בסוף אוגוסט 94 גם ביקשתם שינויים?
ת. אנחנו באנו בכל פעם שהזמינו אותנו. השינויים היו לא שינויים, זה הודעות היכן לשים את האסלה הזו, היכן לשים את האריחים האלה, האם אנחנו לוקחים את האריחים שהחב' סיפקה לנו או שאנחנו לוקחים קרמיקה או איזה סוג. אני לא זוכרת מה עשינו באוגוסט 94, כל שלב היה מתואם איתם. אנחנו היינו שבויים בידם.
ש. זאת אומרת שאם רציתם לשים פס קישוט או להזיז קיר זה כי הייתם שבויים בידי החברה?
ת. לא. אנחנו היינו שבויים במועדים. אנחנו הוזמנו בכל שלב מסויים כדי להודיע מה לעשות בשלב הזה. המועדים הוכתבו לנו על ידי החברה.
...
ש. למה חודש לפני מסירת החזקה המיועד ביקשת כל כך הרבה שינויים?
ת. הם סיפקו איזשהו סטנדרט. הם שלחו אותנו לחברת חרש לבחור מה שאנחנו רוצים. אתם שלחתם אותנו שנתיים וחצי אחרי החתימה על ההסכם לבחור את הפריטים שאפשר להחליף מי שלא רוצה את הסטנדרט.
ש. איפה זה כתוב שרק במועד זה הוזמנתם?
ת. יש לי את זה כתוב, אני מגישה - ת/2.
ש. אני אומר לך שעל פי הנספח שהגשת עכשיו, אמרו לך לבוא 10 חושדים לפני שהגעת.
ת. אני אומרת שאני הייתי שם וגם שילמתי כל מה שהזמנתי בחרש ואני הוזמנתי בחודש אוקטובר להודיע על הדברים האלה.
המכתב נשלח לי בפברואר והייתי שם והייתי צריכה לעשות את כל ההחלפות באוקטובר כי כך הזמינו אותי. ...
ש. למה כל הסיפור הזה לא מופיע אצלך לא בכתב התביעה ולא בתצהיר?
ת. כי הסיפור הזה עכשיו נוצר אצלך בביהמ"ש. אתה נכנס לפרטים. מבחינתי הנתבעת אחרה ב- 10 חודשים. לא הייתי צריכה לספר שום סיפורים נוספים" (פרוטוקול 30.6.05 עמ' 7 שו' 10 - עמ' 9 שו' 19).

מעיון במסמכי "פירוט השינויים" שצורפו לתצהירו של מר דהוקי (נספחים i- א'5) עולה כי השינויים המבוקשים היו רבים, במיוחד מספר השינויים המבוקש בשלהי חודש אוגוסט 1994.
אמנם אף אחד ממשפחת מוזס לא חתם על דחיה במועד מסירת הדירה (ראה במסמכי פירוט השינויים, שורות תחתונות "מועד מסירת הדירה ידחה עקב השינויים ב-____ חודשים"), אך סביר בעיני כי שעה שמשפחת מוזס מבקשת לערוך שינויים כה רבים בבית, ידחה מועד מסירת הממכר.
יתרה מזאת, על פי סעיף 5 לחוזה המכר "הקונה לא יהיה זכאי לקבל את החזקה בממכר בטרם ישלם את תמורת השינויים והתוספות...".
הוכח לי כי בשנת 1994 ובשנת 1995, ועוד באפריל 1995, היה חשבונם של משפחת מוזס ביתרת חובה (גם אם קטנה) מול הנתבעת (ראה נספחים ד1 - ד5 לתצהיר מר דהוקי).
נספחים אלו לתצהיר לא נסתרו.
משפחת מוזס מנסה להתלות בבקשתה לפיצוי בגין איחור במסירת הממכר בסעיפי החוזה, אך מאידך, לא קיימה את חיוביה במלואם על פי אותו חוזה. אין לתת לכך יד.
גם אם שילמה משפחת מוזס את הפיגור בסוף חודש אפריל 1995, או במאי 1995, אזי בתוספת חודשי הגרייס ובתוספת החודשיים הנוספים (הסכם שינויים מיום 18.10.93) לא אחרה הנתבעת במסירת הממכר למשפחת מוזס.

זאת ועוד, מעיון בנספח ג' שצורף לתצהיר מר דהוקי (מחודש אוגוסט 1995) עולה, כי משפחת מוזס הזמינה שיש באופן פרטי וישירות אצל ספק השיש וסירבה לקבל את החזקה בבית עד להתקנת השיש במטבח.
לאור כל האמור, אין לפצות את משפחת מוזס בגין איחור נטען במסירת הממכר, מאחר שהאשם לאיחור זה מוטל, רובו ככולו לפתחה, וזאת אף מבלי לדון בטענות הנתבעת בדבר הסגרים הבטחוניים ובדבר טענתה על העדר חוות דעת שמאית על "דמי השכירות - הממוצעים לחודש לממכר דומה באזור שוהם".

משפחת ברטל
גם כאן, הוכח לי כי משפחת ברטל אחרה בתשלומים (ראה נספח ד' לתצהירו של מר דהוקי בעניין משפחת ברטל); וראה גם עדותו של מר דהוקי בעניין משפחת ברטל (עמ' 38 לפרוטוקול מיום 21.12.05 שו' 22-25).
גם כאן הוכח לי כי כמות השינויים שנדרשה היתה רבה.
מעבר למסמכי "פירוט השינויים" שנערכו על ידי הקבלן המבצע, צורפו גם בקשות נוספות לשינויים שנשלחו על ידי משפחת ברטל לחברת מסד טפחות (סומנו על ידי a ו- b בדיון מיום 21.12.05), ביניהם גם דרישה להגבהת קיר כניסה; הגדלת האמבטיה ב- 40 ס"מ על חשבון החדר הסמוך ועוד (מכתב מיום 9.12.93).
משפחת ברטל נתנה הסכמתה לדחיה בת חודש אחד במסירת הדירה לאור נספח השינוים שנחתם ביום 31.8.93.
סביר בעיני, כי לאור הדרישות הנוספות ששלחה לחברה המבצעת הכוללות שינוי קירות וכיו"ב, הסכימה משפחת ברטל, מכללא, לדחיה נוספת במסירת הדירה של חודש-חודשיים.
כפי שכתבתי לעיל, בעניין משפחת מוזס, משפחת ברטל מנסה להתלות בבקשתה לפיצוי בגין איחור במסירת הממכר בסעיפי החוזה אך היא עצמה לא קיימה את חיוביה במלואם על פי אותו חוזה.
משנתברר לי כי למשפחת ברטל היה חוב לנתבעת, וממועד תשלום החוב לא חלפו חודשי הגרייס, לא אחרה הנתבעת במסירת הממכר למשפחת ברטל ואין לפצותם בגין חודשי איחור נטענים.

משפחת מיוחס
שונים הם פני הדברים אשר למשפחת מיוחס.
מאחר שלא הובאה לי כל ראיה אחרת, אני מסיקה שמשפחת מיוחס עמדה בתשלומיה לנתבעת ולקבלן המבצע.
משפחת מיוחס ביקשה לערוך שינויים נוספים על השינויים שנוספו בהסכם השינויים שנחתם בין הצדדים ביום 29.8.93 (כך עולה מנספח א'2 לתצהירו של מר דהוקי, מסמך שכותרתו "תוספת להסכם שינויים מיום 29.8.93" שנחתם ביום 1.7.94), ואולם לא נכתב בהסכם זה דבר על ארכה נוספת.
מר מיוחס העיד כי לא דרש את החלפת הריצוף (ראה בהסכם השינויים הנוסף- סעיף ב'3 הכתוב בכתב יד):
"ש. נכון שאתם ביקשתי לעקור 300 מ"ר מרצפות ולרצף מחדש?
ת. שטח הדירה שלי היא 148 מ"ר וזה לא השתנה. לגבי החלפת המרצפות, לאחר שהמרצפות שבחרתי הונחו, הזמנתי את האחראי לבדוק את התוצאות, החלטתו הבלעדית ללא בקשה שלי היתה שיש להחליף את כל המרצפות בקומה הראשונה בלבד ולכן הוחלפו מרצפות בגודל של 30 על 30 בשטח של כ- 75 מ"ר, שזה הקומה הראשונה.
אני לא חושב שאני שילמתי את ההחלפה, לא זכור לי.
ש. מי לקח את האחריות על המרצפות החדשות שהוזמנו?
ת. לא זכור לי שנתבקשתי או שביקשתי ממישהו. אני לא הייתי מעורב בתהליך של ההחלפה. הניחו לי בדיוק את אותו סוג מרצפות תחת אלו שהיו בגלל שההנחה הראשונית ניזוקה מרטיבות וקבלן השטח סבר שיש להחליפן".

עדותו לא נסתרה, והנתבעת לא הביאה עדים מטעמה לסתור גרסה זו.
מכאן שעל אף שהבית היה צריך להמסר למשפחת מיוחס בחודש דצמבר 1994, נמסר לה הבית רק בחודש יולי 1995. שבעה חודשי איחור.
בנוסף, בטפסי פירוט השינויים הנוספים, בשונה מהתובעים האחרים, נמחקה שורה המתייחסת להוספת חודשי איחור במסירה כתוצאה מהשינויים הנוספים.
משמדובר ביותר משלושה חודשי איחור- תקופת הגרייס, יש למנות את הפיצוי המוסכם, החל מיום האיחור הראשון, וראה לעניין זה בע"א 758/87 מרדכי קאופמן נ' גזית קונסוליום השקעות ופתוח פ"ד מד(2), 60 ,עמ' 65-66:
"..מה עוד שנאמר מפורשות כי איחור של ששה חודשים "לא יחשב כאיחור לצורך סעיף קטן זה", משמע למקרה שיופעל סעיף קטן זה. כיוון שכך עלינו להזקק למוסכם בסעיף 4(א) להסכם. סעיף זה אכן נותן למשיבה ארכה של 30 יום למסירת החזקה, ואיחור המגיע עד 30 יום "לא ייחשב כהפרת התחייבויות החברה". משמע כי איחור מעבר לתקופה זו, הינו בגדר הפרת ההסכם למסירת הדירה עד 15.9.77. משהופר ההסכם זכאי המערער לפיצוי מהיום שבו התחייבה המשיבה למסור לו את החזקה בחנות, דהיינו, מיום 15.9.77, ולא מתום האורכה (ראה ע"א 769/86 פד"י מ"ב (587 ,581 (3). ואכן הוכיח המערער, לפי קביעת השופט המלומד, כי נגרם לו נזק של -.1408 ש"ח לכל חודש של אחור.".

לטענת ב"כ הנתבעת נתקיימו נסיבות סעיף 11 לחוזה המכר. לטענתה, בשל הסגרים הבטחוניים שהוטלו באותה תקופה, אין להטיל עליה לפצות את התובעים בגין איחור נטען במסירה.
ב"כ התובעים טענה כי על הנתבעת היה לפרט יותר על כוח האדם שעמד לרשותה בזמן הסגרים וכו', ולצרף מסמכים המאמתים זאת.
אני מקבלת טענה זו, אין הנתבעת יוצאת ידי חובתה בכך שהיא מזכירה את המצב הביטחוני הקשה, בפרט כאשר עמדו לרשותה שלושה חודשים מוסכמים של דחייה במסירת הנכס.
הנתבעת לא צירפה כל אישור המצביע על כך שהכשירה עובדים זרים חדשים לעבודה, או אישורי העסקה של עובדים חדשים, טענת הנתבעת לגבי הסגר בשטחים או מכתבים שכתבה, אין בהם לבדם, כדי לספק ראיה מוצקה לכך שהקבלן נקלע למצב קשה של מחסור בעובדים. לא ראיתי מקום להסתפק בהצהרת מר דהוקי.
לא כל היעדרות של פועלים מצדיקה את הענקת הארכת זמן הביצוע ואת דחיית מועד המסירה של הנכס, שהרי :
"הסגר בשטחים במציאות הביטחונית והחברתית במדינת ישראל הם בגדר מאורע משבש, אולם הם בגדר מאורע צפוי (ראה לעניין זה ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, דין הוצאה לאור בע"מ, תשמ"ה, עמ' 503).
החברה התחייבה בהסכם לבנות לפי לוח זמנים מפורט ומדוייק והיא לא עמדה בכך. הפרותיה של החברה את כל ההתחייבויות, היו בגדר הפרות יסודיות של ההסכם המזכות את המערער בתשלום הפיצויים כפי שנקבעו בהסכם.ב
נעיר גם כי בעניין הנדון נטל ההוכחה לעניין הסגר, ימי הסגר והאם יש לקבל טענה זו כסיכול לעניין השיהוי והאיחור, היה מוטל על שכמי המשיבה והיא לא עמדה בנטל זה.ו
לפיכך כל הטענות שהובאו על ידי החברה לעניין זה היו צריכות להיבחן לאור האחריות הכמעט מוחלטת של המשיבים להסכם, ולאור סעיף 18 לחוק החוזים תרופות ולאור פסיקת בית המשפט העליון. כל הטענות שהובאו על ידי המשיבים בהקשר זה לא היו בגדר "כוח עליון" ולא היוו גורמים בלתי צפויים או אירועים שאינם בשליטתם, ולכן טענות אלה היו אמורות להידחות" (ע"א 2853/01 רפפורט נ' מלגו בע"מ ואח' (פורסם בנבו).

החוזה בין הצדדים נחתם בשנת 1992, לאחר שכבר החלה האינתיפאדה הראשונה (1987) וכבר ידוע היה כי ישנה בעיתיות עם העסקת תושבי השטחים, סביר בעיני כי דברים אלו נלקחו בחשבון עת קבעה הנתבעת מועד מסירת הממכר. הנתבעת לא הוכיחה כי בשנות הבניה היה המצב קשה יותר, ולאור דברים אלו יש לדחות טענותיה.

מהו הפיצוי המוסכם?
בתוספת להסכם מיום 4.10.92 נכתב בסעיף 3:
"3. סעיף 8 ב (2) ו- (3) יתוקנו דלהלן:
"יהיה האיחור למעלה מ- 90 יום, אך לא יותר מ- 360 יום- יהיה הפיצוי המוסכם המגיע לקונה בגין איחור דמי השכירות בשיעור של 500$ לכל חודש איחור וזאת במקום כל פיצוי אחר"" (ההדגש במקור- א.נ.ח.).

מכל אלו, על הנתבעת לשלם למשפחת מיוחס, בגין האיחור סך של 3,500 $.

עוגמת נפש-
בעניין דומה בת"א (מחוזי - ירושלים) 978/95 מילון ואח' נ' שיכון עובדים בע"מ (פורסם בנבו), קבע כב' השופט גל-
"ד' נזק שאינו של ממון -
116. התובעים טוענים לנזק שאינו נזק של ממון, בשל עגמת הנפש, אובדן זמן, טרחה והפסדי השתכרות שנגרמו להם בשל הליקויים ואי ההתאמות שנמצאו בדירות. השיקולים הצריכים להבחן לראש נזק זה, בגדר סעיף 13 לחוק החוזים, חלק כללי, הם אורך התקופה עד להעמדת הדירה במצב כפי שהייתה צריכה להיות מלכתחילה, לו הממכר היה נמסר כראוי. ככל שחלף יותר זמן, כך הנזקים הבלתי ממוניים גדולים יותר. גורם נוסף נוגע להיקף הליקויים בכל דירה ודירה ומידת הסבל ואי הנוחות הנגרמת בעטיין, כאשר לעניין זה מבחינים בין ליקויים אשר יש להם השפעה שלילית על החיים התקינים בדירה, דוגמת ליקויי רטיבות, לבין אלה שברגיל חשים בהם פחות. טיב הליקויים חובר אפוא להיקפם, בשקלול הנזקים בראש נזק זה (לפיצויים בשל נזק שאינו של ממון כתרופה חוזית, ראו: ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה(4) 31, 41-40. לזיקה בין הליקויים לראש נזק זה, ראו: ע"א 611/89 נחמיאס הנ"ל, פ"ד מו(2) בעמ' 65 מול ו'-ז').
הנתבעת טוענת, כי התובעים לא הוכיחו את הסבל והטרדה שנגרמו להם. לדידה, מרבית הליקויים שנקבעו בחוות-דעתו של המומחה לא הורגשו כלל, וכי ברוב הדירות לא הוכחה כלל קיומה של רטיבות. בנסיבות אלו עמדתה היא, כי אם יש לפסוק פיצוי עבור ראש נזק זה, והיא אינה מסכימה לכך, ראוי לעשות כן כאחוז מסוים מסכום הליקויים הסופיים, כפי שנקבעו על-ידי המומחה בחוות דעתו. גישה מינימליסטית זו אינה מקובלת עלי. בין עלות תיקון הליקויים לבין הסבל, עגמת הנפש והטרחה אין זיקה הכרחית. לעיתים תיקון ליקוי קשה (כמו רטיבות) הנו זול למדי, אולם המשפחה סבלה בעטיו חורפים אחדים סבל רב, מבלי לשער כי למעשה המדובר בעניין פעוט...".

קביעת הפיצוי בראש נזק זה תלויה בסוג הליקוי; ככל שהליקוי חמור ומקשה על חיי היום יום, יש לפסוק סכום גבוה יותר; תלויה גם בעוגמת הנפש הנגרמת בתיקון הליקוי; ובגובהו הכללי של הפיצוי (ורדי, דיני מכר, 421).
בתביעות שהונחו לפני, מצאתי לפצות את התובעים על עוגמת נפש, אולם בשיעור נמוך. התובעים "האדירו" את תביעתם (הדבר ניכר בהפרש בין הליקויים שנמצאו בפועל לבין אלו שנטענו); מרבית הליקויים לא השפיעו באופן ממשי על חייהם כך גם לא ישפיע תיקונם.
אני קובעת כי באב נזק זה יש לפסוק למשפחת ברטל - סך של 2,500 ₪ ; סך של 1,500 ₪ למשפחת מוזס וסך של 2,000 ₪ למשפחת מיוחס.

פסיקתא תחתם לאחר קבלת הודעות הצדדים כאמור לעיל לעניין תיקוני ליקויי הבניה, באותו מעמד אקבע את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד וכן אקבע את סך הפיצוי הכספי המשוערך והמוצמד, בהתאם להודעות הצדדים.
המזכירות תשגר עותק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום ט' בניסן, תשס"ז (28 במרץ 2007) שלא במעמד הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת








א בית משפט שלום 3425/00 ברטל שלום, שלום ברטל , אורית מיוחס , נפתלי מיוחס , אביבה מוזס נ' פנטהוז חב' לבנין והשקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/03/2007)