פסקי דין על חמוד ואסים | פסקי דין על ראמי חמוד | פסקי דין על פאטמה חמוד |

5095/06 פ     01/04/2007




פ 5095/06 מדינת ישראל נ' חמוד ואסים ,ראמי חמוד, פאטמה חמוד




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פ 005095/06
בפני

כב' השופט י. אלרון

תאריך
01/04/2007
בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד
1. חמוד ואסים

2. ראמי חמוד

3. פאטמה חמוד
– זוכתה
מראם חמוד
הנאשם
גזר דין (בעניינם של הנאשמים 1 ו- 2)

כתב האישום בתיק זה הוגש כנגד הנאשמים 1 ו- 2 בעבירות לפי סע' 329 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (שתי עבירות) של חבלה בכוונה מחמירה.

כמו כן יוחסה לאם הנאשמים (הנאשמת 3), עבירה לפי סע' 333 + 335(א)(1)(2) לחוק העונשין התשל"ז 1977, קרי חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

בתום שמיעת ראיות, החלטתי לזכות את הנאשמת 3 ולהרשיע את הנאשמים 1 ו- 2 בעבירות לפי סע' 333 ו- 335 בצרוף סע' 29 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (שתי עבירות).

בהכרעת הדין פרטתי בהרחבה את המסכת העובדתית והראייתית אשר על בסיסה הורשעו הנאשמים בעבירות הנ"ל.

בתמצית בלבד אציין כי הנאשמים 1 ו-2 הינם אחים שנכחו באירוע חתונה של קרוב משפחה משותף להם ולמתלוננים בתיק זה. באירוע החתונה המוזכר לעיל, התנהל דין ודברים בין שתי המשפחות ומששבו הכל לכפרם, הגיעו הנאשמים לאיזור בתי המתלוננים וקראו לעבר ביתם בהשמיעם גידופים וקללות.

באותה עת הנאשם 1 היה מצוייד בסכין והנאשם 2 בכלי חד. כתב האישום ייחס להם את תקיפתם בצוותא חדה של המתלוננים (להלן: "מוניר" ו"מוחמד"), באופן שהתנפלו על מוחמד, תקפו, היכו ודקרוהו בפני
ו, בצוואר ובחזה באמצעות הסכין והכלי החד, בכוונה להטיל בו נכות, מום או לגרום לו חבלה חמורה.

משהגיע מוניר לעבר אחיו מוחמד, כמתואר בכתב האישום, הותקף אף הוא על ידי הנאשמים 1 ו- 2 בצוותא חדה, בכך שהיכו ודקרו אותו באמצעות הסכין והכלי החד בפני
ו, כל זאת, גם כן, בכוונה להטיל בו נכות, מום ולגרום לו חבלה חמורה.

כתוצאה ממעשי הנאשמים 1 ו- 2 נגרם למוחמד פצע לטרלי מדמם ב"עורק התרדמה" החיצוני ופגיעה ב"ענף גדול" של וריד הפנים וכן שני פצעי דקירה בחזה ובפני
ם דבר אשר הצריך אישפוז וביצוע תיקון עורק.

למוניר נגרמו פצעי חתך בזוית הפה, כתף ימין, וקידמת החזה מימין ואובחן תסנין ריאתי מימין ואמפיזה תת עורית ברקמות הרכות של בית החזה מימין.

יצויין כי כפי שניתן ללמוד מהאמור בהכרעת הדין, החלטתי ליתן לנאשמת 3 להנות מן הספק ולזכותה מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום, כי גרמה לאמיר "דפורמציה" במרפק יד שמאל כתוצאה מהשלכת אבן לעברו.

עוד יצויין כי נמנעתי לקבוע ממצא פוזיטיבי באשר לאחריותו של הנאשם 1 לפגיעה בצווארו של מוחמד. יחד עם זאת, ראיתי בנאשם 1 אשר נצפה וסכין בידו כמבצע בצוותא לפגיעות ולחבלות הגופניות שנגרמו למתלוננים מוניר ומוחמד ובסופו של יום החלטתי שלא להרשיעם בעבירה המקורית, קרי, חבלה חמורה בכוונה מחמירה מאחר וסברתי שלא בהכרח נתקיימה בהם הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין וכאמור החלטתי להרשיע אותם בעבירה לפי סעיפים 333 ו- 335 בצרוף סע' 29 לחוק זה.
תסקיר המבחן בעניינו של הנאשם 2:

מפאת גילו של הנאשם זה, הוריתי לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו.

בתסקיר המבחן שהוכן על ידי קצין המבחן מר סאלח נוג'ידאת פורט הרקע האישי והמשפחתי של הנאשם אשר גם בפני
קצין המבחן לקח אחריות מלאה למעשיו, הביע חרטה ותרץ את שארע בתקיפת אימו (הנאשמת 3 בכתב האישום) על ידי המתלוננים.

לדעת קצין המבחן הנאשם זקוק "לסידור חוץ ביתי" במסגרת חסות הנוער על מנת שמסגרת זו, תטיב עימו ותעזור לו לפתח אישיות עצמית "עם גבולות" ותלמדו לשאת באחריות למעשיו, כהגדרתו.

בסיכומו של דבר, המליץ קצין המבחן להטיל על הנאשם 2 צו מבחן בתנאי מגורים לתקופה של שנה בהוסטל, לחייבו לחתום על התחייבות כספית ומששילמה משפחת הנאשמים פיצוי כספי במסגרת ה"סולחה", להימנע מהטלת פיצוי ו/או קנס.

טיעוני באי כח הצדדים לעונש:

ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש הפנתה לחומרה הרבה שיש לראות במעשה הנאשמים. לשיטת ב"כ המאשימה, הנאשמים פנו באופן יזום לעבר בית המתלוננים לאחר שלכאורה, "הרוחות נרגעו מאירוע החתונה", ו"בקור רוח ומתוך החלטה מודעת" כשנאשם 2 נושא בידו כלי חד ודוקר פעם אחר פעם את קורבנותיו.

עוד טענה באת כח המאשימה כי אין בהרשעת הנאשם 1 מכוח דיני השותפות כמבצע בצוותא כדי להפחית מחומרת מעשיו, תוך שהפנתה לאמור בהכרעת הדין באשר לנוכחותו בזירת האירוע והדגישה כי נוכחות זו לא היתה פסיבית בלבד אלא הלה נצפה וסכין בידו ועל כן טענה כי נוכחותו סייעה וחיזקה את יכולתו של הנאשם 2 לחבול במתלוננים.

לדברי באת כח המאשימה, הנאשם 1 אינו יכול "להחבא מאחורי היותו קטין" כהגדרתה, בהדגישה את הפגיעה החמורה במוחמד וטענה כי פגיעה זו, על פי מהותה, הינה פגיעה קטלנית ואלמלא נוכחות רופא במקום שהצילה את חייו, אזי, האירוע היה מסתיים באופן טרגי.

באת כח המאשימה ביקשה שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של הנאשם 2 ולהטיל על שני הנאשמים עונשים חמורים, "בדמות" מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננים וקנס.

ב"כ הנאשמים מנגד בטיעוניו לעונש טען תחילה בעניינו של הנאשם 1 כי הינו המפרנס היחיד במשפחתו, עובד בעבודה קבועה כחשמלאי רכב ולדבריו, באופיו הינו אדם חיובי אשר בעקבות הגשת כתב האישום נגדו נשוא תיק זה, "התהפכו חייו, איבד את מקום עבודתו ובשלב יותר מאוחר עזבה אותו ארוסתו דבר אשר הפך אותו לשבר כלי" כהגדרתו.

באשר לנאשם 2 טען הסנגור כי המדובר במעידה חד פעמית אשר אין בה כדי ללמד על דפוסי התנהגות עברייניים ובמקרה דנן יש לראותו כמי שנקלע ל"סיטואציה אשר הובילה לתוצאות קשות הן לנפגעים והן למשפחתו" ולשיטתו "ניתן לראות בו קורבן הנסיבות על אף העבירה החמורה שביצע".

עוד טען בפני
י הסניגור כי נאשם 2 הביע חרטה, לקח אחריות למעשיו וביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו, קרי, להורות על החזקתו במעון "עד סיום לימודיו".

דיון:

נראה כי מיותר להכביר מילים באשר לחומרה שיש לראות במעשה הנאשמים אשר עשו את דרכם מלכתחילה לעבר בית המתלוננים מצויידים בנשק קר, האחד בסכין והשני בכלי חד, מקללים ומגדפים. בנסיבות אלה ברור מאליו כי כל כוונתם היתה, לפתור את הסכסוך בדרך אלימה, וכפי שנוכחנו לדעת, הרי, בסופו של יום, הסתיים האירוע בדיקרת שניים מהמתלוננים אשר נזקקו לטיפול רפואי בבית חולים.

החומרה שיש לראות בתופעה שכונתה "תת תרבות הסכין" כפתרון אלים ליישוב סכסוכים מצאה את ביטויה לא אחת בפסיקת בתי המשפט. לצורך האמור לעיל, אין לי אלא להפנות לאשר נאמר על ידי כב' הנשיא. מ. שמגר [כתוארו אז] בע"פ 652/90:

"תרבות הסכין יש לה נימות פסיכולוגיות משלה: היא בנויה בראש ובראשונה על הנכונות להשתמש בכלי מסוכן ואף קטלני לחסל חשבונות ולהשליט יחס כבוד מדומה להטלת אימה" (יחזקאל ואח' נ' מ"ח פד"י מה(3) עמ' 705).

מעשה האלימות של הנאשמים במקרה דנן הינו חמור ביותר ולמעשה, רק פסע היה בין קיפוח חייו של אחד הקורבנות (מוחמד) לבין סיום האירוע כפי שהסתיים.

במהלך שמיעת הראיות העיד בפני
י הרופא ד"ר חמוד אשר טיפל במתלונן מוחמד בסמוך לאחר הפגיעה בעורק הראשי שבצווארו. לדבריו לא הוא ולא הצוות הרפואי אשר המתין לבואו בחדר המיון של בית החולים סברו כי מוחמד ישרוד את מהלך הנסיעה לבית החולים ויוותר בחיים, ודי בכך כדי ללמד על חומרת החבלה שנגרמה למתלונן זה במהלך האירוע.

באי כח הצדדים הגישו אסופת פסיקה כאשר ב"כ המאשימה הפנתה לענישה מחמירה ואילו ב"כ הנאשמים הפנה לענישה מקלה ואולם, אין ספק כי כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו וכפי שניתן למצוא גזרי דין המקלים עם נאשם זה או אחר, כך ניתן למצוא גזרי דין מחמירים כפי שאמנם הוצגו על ידי באי כח הצדדים בטיעוניהם.

לא אחת אנו דנים בעניינם של נאשמים נורמטיבים חפים מרישומים פליליים בעלי דפוסי התנהגות נורמטיביים אשר נטלו חלק במעשה אלימות תוך שימוש בסכין או בכלי חד אחר לצורך פגיעה בזולתם, בתי המשפט חזרו פעם אחר פעם וציינו את החומרה שיש לראות במעשים אלה והצורך בענישת העברינים בחומרה למרות נסיבותיהם האישיות.
לצורך האמור לעיל, אין לי אלא להפנות לדברים אשר נאמרו בע"פ 8583/96:

"אמרנו לא פעם, מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכינים ובמכשירים חבלניים דומים, ראוי כי יענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. משפט הבכורה בסוג זה של עבירות חייב להינתן לצרכי ההרתעה ולשיקולי ההגנה על הציבור וההתחשבות בנסיבותיהם של העברינים אינה יכולה להיות אלא משנית" (מדינת ישראל
נ' חולי תק-על 97(1), 32).

דברים דומים, באשר לתופעה זו ומדיניות הענישה הראויה אפנה לנאמר בע"פ 523/05

"... תקיפתו מלמדת עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה ומדאיגה בחברתנו. ברם, תופעה זו יש למדר וכפי שכבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה ויפה שעה אחת קודם. החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. מי שנוטל סכין בידיו ונועץ אותו בגופו של הזולת מהווה סכנה לציבור ויש להחמיר בענישתו"
(ויסאם סלמה נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם))

איני מתעלם ממכלול טיעוניו של ב"כ הנאשמים וגם לא מדברים שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן ובכלל זה ההמלצה שניתנה בענינו של הנאשם 2.

מיותר לציין כי, האמור בתסקירי שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ועל בית המשפט לבחון מגוון שיקולים העומדים בפני
ו והמלצת שירות המבחן הינה רק אחת מהם.

לצורך האמור אפנה לנאמר ע"י כבוד השופטת מ. נאור ברע"פ 10904/04:

"תסקיר שירות המבחן הינו המלצה בלבד ובית המשפט רשאי להביא במניין גם שיקולי ענישה אחרים" (ראה בש"פ 9405/04 חופני נגד מד"י (טרם פורסם); רע"פ 6908/04 איבגי נגד מד"י (טרם פורסם)).

גם בענייננו הנאשם 2 הינו קטין ויפים לפיכך דברים שנאמרו בע"פ 6881/97:

"כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית" (מדינת ישראל
נ' מגל מולנור, (לא פורסם))

וכן את שנאמר על ידי כב' השופט א' א' לוי בע"פ 10843/05:

"..זוהי התנהגות בריונית חמורה, שלמרבה הדאבה אנו נתקלים בה לעתים קרובות, קרובות מדי, וכמעט לא חולף שבוע שבו אין אנו מתבשרים על אירועי דקירה, שברבים מהם נוטלים חלק בני-גילו של המערער, ואף צעירים ממנו. נראה כי יש לנו עניין עם תופעה נפוצה, הנובעת מכך שבני נוער לא מעטים נוהגים לשאת עמם דרך קבע סכינים או כלי משחית דומים, ולמרבה הזוועה הם לא מהססים לעשות באלה שימוש... את התופעה הזו יש להדביר, מאחר והיא גבתה עד כה מחיר כבד בחיי אדם ובפציעתם של רבים, שחלקם נותרו נכים בדרגה זו או אחרת. אכן, המענה לתופעה זו חייב להיות משולב, ועיקר הנטל בתחום זה מוטל על שכמם של גורמי החינוך והטיפול למיניהם, אולם גם בית המשפט עשוי לתרום את תרומתו בדרך הענישה שהוא מנהיג.

מעינינו לא נעלם השיפור שחל בהתנהגות המערער.. אולם, שעת חירום היא השעה הזאת, באשר הכל מצווים להילחם, וללא פשרות, בנגע האלימות שפשה בקרבנות. לפיכך נראה כי שוב אין מנוס מלהחמיר בעונשים המושתים על העבריינים בתחום זה..." (רועי רחמני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)).

בפני
י, כאמור, שני אחים הנאשמים בתיק זה אשר באו מלכתחילה מצויידים האחד בסכין והאחר בכלי חד-אחר. כפי שציינתי בהכרעת הדין, הנאשם 2 נטל על עצמו את האחריות לביצוע מעשה הדקירה במתלוננים (כמעין נטילת אחריות בלבדית) בעוד שהנאשם 1 כאמור לא נטל אחריות וגם לאחר הרשעתו בדין לא הביע חרטה. גם אם היה ספק בחומר הראייתי באם הנאשם 1 חבל במי מהמתלוננים בסכין שבידו, אזי, כממצא עובדתי קבעתי כי סכין שכזו הייתה בידו ולאחר קרות האירוע נמלט מהמקום יחד עם סכינו.

מיותר לציין כי העונש המוצע על ידי קצין המבחן אינו ראוי כלל ועיקר לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם 2.

בנסיבות העניין, לאחר שבחנתי הן את מעורבותם של שני הנאשמים באירוע הדקירה אשר במהלכו נחבלו כאמור שניים ואחד מהם היה בסכנת חיים של ממש ולמעשה היו חייו תלויים על בלימה, והן את יתר הנסיבות הסובבות אותם, בכלל זה, גילו של הנאשם 2 ומידת הדומיננטיות שלו בביצוע העבירות, ומנגד את חלקו של הנאשם 1 בהיותו הבוגר מבין השניים וכן את העובדה כי מצאתי אותו כמבצע של צוותא, החלטתי בסופו של יום שלא לאבחן בין שני הנאשמים ולהטיל על כל אחד מהנאשמים 30 חודשי מאסר בפועל וכן 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.

לצורך מניין תקופת המאסר תימנה תקופת שהייתם במעצר וזאת כדלקמן:

הנאשם 1 מיום 26/4/06 ועד ליום 14/6/06
הנאשם 2 מיום 30/4/06 ועד ליום 14/6/06.
מיותר לציין כי, אין בעונש שהוטל על הנאשמים כדי מיצוי הדין עימם לנוכח חומרת מעשיהם.

יחד עם זאת, לאחר שאיזנתי בין השיקולים השונים המתחייבים בנסיבות העניין, החלטתי, לגזור עליהם את העונש כמצויין לעיל.

החלטתי שלא להטיל על הנאשמים פיצוי או קנס כספי כלשהו, וזאת, לנוכח הסכום הכספי ששולם כבר במסגרת הליך ה"סולחה" ולהותיר את שאלת הפיצוי הכספי בגין הנזקים שנגרמו למתלוננים להליך אזרחי, והיה ויחפצו בכך.
זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ז (1 באפריל 2007) במעמד באי כח הצדדים והנאשמים.


יוסף אלרון, שופט
אתי עטיאס








פ בית משפט מחוזי 5095/06 מדינת ישראל נ' חמוד ואסים ,ראמי חמוד, פאטמה חמוד (פורסם ב-ֽ 01/04/2007)