פסקי דין על שולמית גולדפרב | פסקי דין על צילה קור סושיל סקיוריטי | פסקי דין על ציגלר דב | פסקי דין על אדלר גילה | פסקי דין על דבורה איזנשטט ואח' |

2177/03 א     11/04/2007




א 2177/03 שולמית גולדפרב,צילה קור סושיל סקיוריטי נ' ציגלר דב,אדלר גילה,דבורה איזנשטט ואח'




1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
א 002177/03
בפני
:
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל
/ ס. נשיא

12/04/2007
בעניין:
1. שולמית גולדפרב

2. צילה קור סושיל סקיוריטי

ע"י ב"כ עו"ד נ' קרסו ארמוזה

התובעות

נ ג ד
1. ציגלר דב

2. אדלר גילה

3. דבורה איזנשטט
ע"י ב"כ עו"ד מ' ישראלי

4. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
5. מנהל מקרקעי ישראל
הנתבעים
פסק דין
א. מהות התובענה

זו עתירה למתן פס"ד הצהרתי לפיו זכות החכירה בדירה ברחוב קהילת לודג' 57 הדר יוסף ת"א הידועה גם כגוש 6636 חלקה 417/2 (בית מספר 211 דירה מס. 2 , להלן:"הדירה") שייכת למנוח גרשובסקי יוסף ז"ל (להלן:"המנוח") נושא ת.ז. 1009471 וכן למנות את עוה"ד חיים קרסו ו/או אחר ממשרדו ככונסי נכסים לרישום הדירה ע"ש המנוח.
ב. עובדות רלבנטיות

גרסת התובעות

התובעות 1 ו – 2 הינן יורשות של המנוח ושל רעייתו המנוחה בתיה גרשובסקי ת.ז. 064741606 (להלן:"המנוחה") (ר' צווי קיום צוואה מיום 2.6.2006, נספחים א1 ו – א2 לתצהיר התובעות).
הנתבעים 1 ו -2 הינם יורשיו של המנוח ציגלר אליהו ז"ל ( להלן:"ציגלר") לפי צו קיום צוואה מיום 2.11.1998 (ר' נספח ב' לתצהיר התובעות).
הנתבעים 1 ו – 2 הביעו הסכמתם לכל פס"ד שיינתן בתביעה וכן גם הנתבעים 4 ו – 5.
מכאן שהתובענה מתנהלת בהקשר לנתבעת מס. 3.
הנתבעת מס. 3 הינה היורשת של המנוח איזנשטט יצחק ז"ל ת.ז. 139229, ורשאית להירשם כבעלת הדירה, אם יוכחו זכויותיה בה.
המנוח היה נשוי לגיטל, שהייתה אחותו אייזנשטט ז"ל. אמם הייתה אלקה איזנשטט ז"ל.
ביום 6.5.1951 רכש ציגלר ז"ל דירה ברחוב קהילת לודג' 57, היא הדירה שבמחלוקת כאן. (ד/1- ד/2 לתצהיר התובעות).
ביום 22.4.1956 מכר ציגלר את הדירה ליצחק איזנשטט ז"ל. אייזנשטט והנתבעת ובעלה יצחק וילדיהם התגוררו בה עד שנת 1959. (עמ. 11)
בדירה ברחוב קהילת לבוב 1, התגוררו המנוח ורעייתו, התובעות והסבתא אלקה (אמם של גיטל ויצחק איזנשטט).
גיטל נפטרה בשנת 1958, והמנוח ביקש להתחתן בשנית. מאחר ובדירה שברחוב קהילת לבוב 1 גרה החמות ולא סביר היה שהוא יתגורר בה עם אשתו החדשה, הסכימו המנוח ויצחק איזנשטט, שמשפחת איזנשטט (הנתבעת בעלה וילדיה) יעבור להתגורר בדירה ברחוב קהילת לבוב 1 ביחד עם הסבתא אלקה, ואילו המנוח, אשתו החדשה ובנותיו – התובעות – עברו להתגורר בדירה ברחוב קהילת לודג' 57, היא הדירה.
המנוח התגורר בדירה עד יום פטירתו, ואילו התובעות מחזיקות בדירה עד היום ואף משכירות אותה.
הנתבעת ו/או בעלה מעולם לא ביקשו מהמנוח לעזוב את הדירה (עמ. 32).

ביום 26.8.1994 חתם המנוח יצחק איזנשטט ז"ל על העברת יפוי כח נוטריוני, בו העביר את כל סמכויותיו הנובעות מיפוי הכח הנוטריוני עליו חתם המנוח ציגלר אליה ( ת/8) על שמו של גרשובסקי יוסף ז"ל עם זכות להעברה נוספת.
העברת יפוי הכח הנוטריוני צורפה לתצהיר העדות הראשית ת/9.
המנוח היה בעל הזכויות בדירה ברחוב לבוב 1, ת"א.
לעמדת התובעות, העברת הזכויות בדירה ע"ש המנוח, נעשתה בתמורה להעברת זכויותיו של גרשובסקי יוסף ז"ל בדירה ברחוב לבוב 1 ת"א ע"ש חמותו הגב אלקה איזנשטט, אמו של יצחק איזנשטט.
במילים אחרות: המדובר בעסקת חליפין במקרקעין, שהחלה בהעברת חזקות והסתיימה בהעברת מלוא הזכויות בדירות. גרשובסקי עצמו העביר את מלוא זכויותיו בדירה, לחמותו אלקה איזנשטט ויצחק איזנשטט מסר את יפוי הכח ת/9 לצורך העברת זכויותיו ע"ש גרשובסקי בדירה ברחוב קהילת לודג' 57.
המנוח יוסף גרשובסקי שילם את המשכנתא שרבצה על הדירה (נספחים יב1 – יב 3, ת/5, ת/6).
ביום 27.7.1962 הוגש כנגד המנוח כתב אישום בגין בנית מעקה בחזית הבית ללא רישיון. ב"כ התובעות מביאות מסמכים אלה לראיה כי גרשובסקי הינו בעל הבית (ת/1).
ביום 9.12.1999 העביר ב"כ התובעות לידי התובעת מס. 1 מכתב אליו צורף יפוי כח בלתי חוזר עליו התבקש לחתום איזנשטט יצחק לצורך העברת הזכויות ע"ש יוסף גרשובסקי.
המנוח יצחק איזנשטט, לעמדת התובעות, חתם על יפוי הכח, ברם שלח רק את העמוד בו אומתה
חתימתו, ללא צרוף יפוי הכח (נספחים יד1-יד2 לתצהיר התובעות)
מנספח ח'(1) לתצהיר התובעות עולה כי גרשובסקי יוסף העביר, עם פטירת אשתו, את הדירה לחמותו גב' איזנשטיין אלקה; וידוע לו כי הנ"ל מכרה את הדירה הנ"ל לקורמן מרדכי.
עיון בתיק המינהל מראה התכתבות בקשר לקורמן מרדכי לעניין זה.
במשך כל השנים לא נתבקש גרשובסקי לעזוב את הדירה.
גם לאחר שנפטר לא פנה מי ממשפחת איזנשטט לתובעות כדי שהן תפננה את הדירה, והנתבעת גם לא הגישה כל תביעה להשבת החזקה בדירה או לדמי שכירות.
כל טענות הנתבעת מס. 3 באו לידי ביטוי בתגובה לבקשה למתן פס"ד הצהרתי.
גרסת הנתבעת מס. 3

לטענת הנתבעת מס. 3 בעלה יצחק איזנשטט ז"ל רכש ביום 22.4.1956 את מלוא הזכויות בדירה בתמורה מלאה, מאת המנוח אליהו ציגלר. (נספחים א' ו – ב' לתצהיר הנתבעת מס. 1)
הדבר הודע גם לעמידר שפנתה לאיזנשטט (מסמך ד') לצורך ביצוע ההעברה על שמו אצלה.
לכן, לעמדתה, השאלה היא האם המנוח גרשובסקי ז"ל רכש את הדירה מהמנוח איזנשטט?
השאלה ברמה הנורמטיבית נכונה, ומהי התשובה אותה נותנת המשיבה מס. 3?
תשובותיה של הנתבעת מס. 3 ברובם משפטיות, החל בכך שלתובעת מס. 2 אין מעמד משפטי, שאין יריבות בין הצדדים, שלא צורפו היורשים הרלבנטיים, טענת שיהוי והתיישנות,שלא קיימת עסקה במקרקעין בין המנוח איזנשטט לבין המנוח גרשובסקי, שאין תוקף ליפוי הכח הנוטריוני מיום 26.8.1964,שהעסקה אינה עומדת בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין וגם לא לפי החוק האנגלי ו/או העותומני.
טענה עובדתית אחת נטענה והיא שביפוי הכח שמכוחו טוענות התובעות שעברה הדירה, חסר מס. ת.ז. של גרשובסקי, ולכן לא ניתן ליחס זאת למישהו ספציפי או לדירה ספציפית.
לבית המשפט הוגשה בקשה להתיר את חקירת הנתבעת מס. 3 בוידיאו קונפרנס לאור מצב הבריאות שלה, והיעדר אפשרות שהיא תגיע בטיסה ארצה.
העדה אכן נחקרה בצורה כזו.
מעדותה עלה כי (סעיף 7 לסיכומי בא-כוחה) לכל היותר אייזנשטט אפשר לגרשובסקי להתגורר בדירה בשל מצבו הכלכלי, בעוד הוא, עפ"י האמור בכתב ההגנה ובסיכומים, עבר להתגורר בארה"ב בסמוך לילדיהם. ודוק: עפ"י הראיות ילדי בני הזוג איזנשטט היו באותה עת בני ארבע ושמונה בערך (עמ' 35 שורות 18-19).
ומתעוררת השאלה, מה עשו קטינים אלה לבד בארה"ב? מדוע נשלחו לשם? מדוע ההורים לא ליוו אותם בזמן אמת? מה גרם לכך שהם "עברו" להתגורר בסמוך אליהם?. מדוע שהורים לא יתגוררו עם ילדיהם ביחד אלא רק בסמוך?
לאחר פטירת האב, נשארו הבנות בדירה, המשיכו להתגורר בה, וגם לאחר שעזבוה, המשיכו להשכירה, לא שילמו מאומה לנתבעת מס. 3, עד שהוגשה עתירה זו כ-47 שנים לאחר הסכם המכר הנטען על ידיהן.

העדה העידה בתצהירה כי שלחו כסף לגרשובסקי כדי שימשיך לשלם את תשלומי המשכנתא, וזאת עקב מצבו הכלכלי הקשה. לעומת זאת בעדותה גרסה כי כשהם נסעו לארה"ב המשכנתא כבר שולמה במלואה.
התרשמתי שלא ניתן בכלל לסמוך על עדותה, והפרוטוקול מדבר בעד עצמו.
לנקודות השנויות במחלוקת לא יכולה הייתה העדה לתרום פרטים משמעותיים או בכלל, אלא רק לחזור על האמירה שהדירה שייכת לה ולה בלבד, וכי התובעות תמיד רצו יותר ממה שיש להן
אמירה זו, כשלא נלווים לה פרטים ותימוכין, - אין בה די.
לכן כל שיש בפני
בית המשפט הוא עדויות התובעות ופרשנות של מסמכים שהוצגו.
ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות והטיעונים עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:
- האם התיישנה התביעה או הוגשה בשיהוי?
- האם הועברה הדירה ברחוב קהילת לודג' 57 מאייזנשטט ז"ל ל גרשובסקי ז"ל?
ד. האם התביעה התיישנה או הוגשה בשיהוי?

- שרשור הזכויות

אין מחלוקת על מעבר הדירה עד שהגיעה למר איזנשטט ז"ל.
השאלה היא האם לאחר מכן עברה הדירה לאדם אחר, או שמא היא עברה בירושה ליורשיו של איזנשטט הנ"ל.
המסמך שחשוב לענייננו הוא מסמך ז' העברה של יפוי כח נוטריוני משנת 1964 (ר' עמ. 2)
האישור חתום ע"י א. ציון דהאן עוזר נוטריון מחוז תל-אביב, ומעיד בזו הלשון:

"אני הח"מ יצחק איזנשטט בעל ת.ז. מס. 0139229, מהדר יוסף, מעביר בזה את כל סמכויותי הנובעות מ-יפוי כוח הנוטריוני מתאריך 25.5.1956, ספר מס. 681 דף מס. 4950 (בנוגע לדירה בהדר יוסף, עמידר 211, דירה מס. 2) החתום על ידי מר אליהו ציגלר בפני
נוטריון מחוז תל אביב, מר ברנטע, על שמי, על שם של מר גרשובסקי יוסף עם הזכות של העברה נוספת.
ולראיה באתי על החתום"...

יפוי הכח הנוטריוני עליו חתום ציגלר ( מסמך ו') לת/11) מעיד על עצמו כי ציגלר מכר לאיזנשטט את הדירה נשוא תביעה זו, והסמיך את איזנשטט להעבירה על שמו.
מאחר ואיזנשטט, מטעמיו הוא, לא ביצע כל העברה או רישום של הנכס על שמו, ותיק עמידר מעיד על כך, עד כדי כך שעמידר התייחסה אליו כאל פולש, - נמצאה הדרך למכירה נוספת של הדירה, באמצעות העברת כל הזכויות עפ"י יפוי הכח המאפשרות לגרשובסקי העברה נוספת; במילים אחרות : הסדרה נאותה של הרישומים ע"ש גרשובסקי יוסף.
טוען ב"כ הנתבעת מס. 3 כי אין ודאות שהמדובר באותו גרשובסקי יוסף, מכיוון שלא מופיע מס. ת.ז. שלו.
יש לציין כי מתוארת הדירה: הדר יוסף, עמידר 211, מס. 2. תיק עמידר שצורף בהסכמה לסיכומי ב"כ התובעים (למשל נספח 62) מתייחס לתשלום משכנתא ע"י גרשובסקי יוסף.
מנספח ח4 ל-ת/12 מסמך החתום ע"י האוצר מיסוי מקרקעין עולה ביצוע שתי עסקאות: לגרשובסקי יוסף, עסקה משנת 1951, וממנו בשנת 1959 לאיזנשטט אלקה. במסמך זה מופיעים מספרי תעודות הזהות של הצדדים.
תעודת הזהות בציון כתובת מדויקת מופיעים בנספח יא3 שהוא הודעה לגרשובסקי יוסף על הגשת משפט מתאריך 29.6.1993.
המסמכים לעיל מתאימים לתיאור הסיפורי של גרסת התביעה, ובעזרת עדויות נסיבתיות כאלה, כמו: נושא המשכנתא ותשלומה, הגשת בקשה לבניה נוספת וכתב האישום, שכולם מתייחסים לדירה ורובם מציינים את מיקומה, - ניתן לזהות בברור ובוודאות שהמדובר באותו אדם שלטובתו הועבר יפוי הכח מציגלר, קרי יוסף גרשובסקי ז"ל.
אשר על כן נחה דעתי כי אכן בוצעה עסקת העברת זכויות בין איזנשטט לבין גרשובסקי, לעניין רחוב קהילת לודג' 57 ת"א – היא הדירה.

נותרו עוד שתי שאלות כדי לסיים הדיון בסאגה הנוכחית:
הראשונה – האם עסקת המכר תקפה?
השניה – האם אכן היו חילופי דירות בין הצדדים כמתואר בגרסת התובעות?
האם עסקת המכר תקפה?

תמהתי לקרוא את הטיעונים אודות החוק העותומני בדבר הנוטריון ותקנון הנוטריון הציבורי משנת 1918, שגרסו כך:

"הפכנו וחיפשנו בספרי החוקים ולא מצאנו חוק שכזה..."

זו אמירה נכונה חלקית.

סעיף 51 לחוק הנוטריונים, שמונה את החוקים שבוטלו, מבטל מפורשות את החוק הנוטריוני משנת 1913; וכלום ייתכן, בסבירות נמוכה שלפחות "מזכה" בחיפוש אחרי אותו חוק, - שזה החוק הרלבנטי?
ממשיך ב"כ הנתבעת מס. 3 ומשכילנו כי "החקיקה העותומנית איננה מצויה מזה זמן רב בספרי החוקים של מדינת ישראל"..
ואכן, אם לא נלך לבדוק בחוקים הישנים שחלו בזמנו על המקרה נשוא תביעה זו, ואם "נזרום" לפי טיעוניו של ב"כ הנתבעת מס. 3, שעל העסקה שהייתה בשנות החמישים, צריך לחול דווקא חוק המקרקעין החדש, - מה המסקנה שניתן להסיק ממתן יפוי כח נוטריוני לצורך העברת כל הזכויות, כשהזכויות כוללות גם בעלות ומאפשרות רישום נוסף?

גורס ב"כ הנתבעת מס. 3, שהדין הישראלי לא מכיר בזכויות שביושר, וכנראה מכיוון שהזכות לא נרשמה, - אין להכיר בה.
איני רואה עמו עין בעין.
לא הייתה מחלוקת שהדין שקדם לחוק המקרקעין, הכיר בזכויות שביושר, שאותם ניסה סעיף 161 לחסום.
חסימה זו לא הייתה מוחלטת והדין הישראלי, החל להכיר בזכויות שביושר, גם אחרי חוק המקרקעין (ר' ע"א 189/95 בנק אוצר החיל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 1991; וכן רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח'
(פורסם במאגר נבו)).

בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן פ"ד נז(5), 49 קובע בית המשפט:

"זכותה של המערערת בדירה היא "זכות קנין שביושר"...זכות זו צמחה למערערת מכוח התחייבותו של תורג'מן להעביר את הדירה לבעלותה. לזכות זו ניתן משנה תוקף משקיימו המערערת ובעלה המנוח את מלוא חיוביהם על פי ההסכם, קיבלו ייפוי כח בלתי חוזר להעברת הבעלות על שמם; קיבלו לידיהם את החזקה בדירה; ונהגו בדירה מינהג בעלים משך עשרות שנים ללא כל עוררין מצד תורג'מן והמשיבה. עיסקתם של הצדדים היתה עיסקה "כמעט מושלמת" (השוו ע"א 5628/99 מרקין נ' משה , פ"ד נז(1) 14,22).
במצב דברים זה רק נימוקים כבדי משקל במיוחד עשויים להצדיק לשלול מן המערערת את זכותה להשלים את העיסקה ולהירשם כבעלת הדירה."
(וכן ר' איזכור הפסיקה בעמ. 5 לפסה"ד בסעיף 9 לו).

כך שאפילו ניישם הלכה בדרך מוזרה זו שהתווה ב"כ הנתבעת מס. 3 בסיכומיו, ולפני שנחזור לדרך הישר, - היינו מגיעים לתוצאה שיש להכיר בהעברת הזכויות לגרשובסקי, באמצעות המחאת יפוי הכח אליו.

המדובר בעסקה, שעפ"י המסמכים בתיק עמידר, לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, אלא אצל עמידר בלבד. עיון בתיק כולו מעיד כי גם עסקאות לפניה לא נרשמו, ועמידר למעשה "חייתה" מדיווחי הצדדים אליה וכלפיה, כפי שהיו מחויבים לעשות עפ"י חוזה הרכישה המקורי.

במקרה מעין זה, המדובר בעסקה חוזית, שמעבירה זכויות חוזיות.
אכן נושא התמורה אינו מוזכר ביפוי הכח, ברם לא נראה לי שקיימת מניעה מהדין להשלימו באמצעות עדויות בע"פ האמינות על בית המשפט. עדויות אלה היו הן מצד התובעות וגם הנתבעת מס. 3, בדרכה היא, אישרה זאת.
התובעות העידו למעשה על חילופי דירות.
הנתבעת מס. 3, אישרה את התוצאה הויזואלית, ו"היא" שמשפחת התובעות באה לגור בדירה שברחוב קהילת לודג' 57, והתגוררה שם באין מפריע במשך יותר משנות דור כ – 47 שנה.
נראה לי שעם הצגת יפוי הכח המעיד על העברת הזכויות מאייזנשטט לגרשובסקי, עבר הנטל לנתבעת מס. 3 להוכיח שאין המדובר רק במחווה של רצון טוב ומצב של בני רשות בדירה, אלא שמלוא הזכויות מעולם לא עבר למשפחת גרשובסקי.
הנתבעת עצמה בעדותה טענה כי הם התבקשו לרשום את הדירה ע"ש גרשובסקי כדי שיהיה לילדים היכן לגור (עמ. 28). מדוע למטרות מגורים-, צריך רישום בעמידר?
גם אמירה אחרונה זו, כמלוא עדותה של הנתבעת מס.3, לא אמינה עלי במלואה, היא סותרת את גרסתה היא, ואילו בשאר העדות התגלו בקיעים רבים, כמו:
בתצהירה טענה הנתבעת מס. 3 שהיא אחד היורשים של המנוח יצחק איזנשטט, בעוד שבחקירתה השיבה כי הדירה שייכת לה בלבד ( עמ. 7).
הנתבעת טענה בסעיף 2 ג לתצהירה שנחתם ביום 4.12.2004 בפני
נוטריון ציבורי שהיא בת 66, ונישאה לבעלה המנוח בתאריך 13.5.1952 (עמ. 2). מכאן שנולה בשנת 1938.
אם כעדותה היא ובעלה עזבו את הארץ בשנת 1964 כדי להצטרף לילדיה אשר כבר היו בארה"ב. לפי חישוב זה ילדיה אז היו קטינים. בעדותה ציינה כי בנה היה בן 4 ובתה הייתה בכיתה השניה
(עמ. 35).
ואת תמיהותי בנושא, כבר הבעתי לעיל.
בקיע נוסף היה בעדות לעניין תשלום המשכנתא:
הוכח מהמסמכים כי המשכנתא שולמה כבר כשנתיים לפני שהנ"ל עזבו לארה"ב. גם מעדותה עלה כי בהיותה בארה"ב לא שלחה כסף למשכנתא, ואילו בתצהירה גרסה שכן עשתה כן.
מהרישום בעמידר עלה כי הדירה ברחוב לבוב 1, היה רשומה ע"ש גרשובסקי.
רישום זה מחזק את הגרסה כי היו חילופי דירות בין הצדדים, שהיו קרובי משפחה.
הנתבעת מס. 3 בעדותה גרסה כי דירה זו הייתה שייכת לה, עובדה שאינה עולה מהמסמכים או מהתצהיר שניתן. זה גם סותר את טענתה כי ניתנה לגרשובסקי דירה כי לא היה לו היכן לגור. הרישום ברחוב לבוב 1 מעיד על כך שהוא גר שם עד שנת 1959, המועד בו בוצעה עסקת החליפין.

האם יפוי הכח שניתן לצורך ההעברה לעיל, - הינו תקף?

טוען ב"כ הנתבעת מס. 3 כי אין ליפוי הכח משנת 26.8.1964 כל נפקות מכיוון שאינו עומד בדרישת סעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971. הוא מדגיש כי לא הוכח לבית המשפט שהתעודה הוצאה ממשמורת ראויה כדרישת הסעיף 43 הנ"ל, לא הוכח שאיזנשטט חתם על יפוי הכח, אין שם תאריך עריכה, לא ידוע מי ערך אותו, לא ידוע באיזה נסיבות ניתן, לא ניתנה תמורה הדרושה לשכלול עסקת מקרקעין, אימות החתימה נעשה בדף נפרד ללא תאריך ויש חשש שהוא מפוברק או זויף, אין חוזה מכר מפורט.
ושוב אם נלך בדרכו של ב"כ הנתבעת מס. 3 נעיין מה אומרת פקודת הראיות לעניין תעודה ציבורית, שאין מחלוקת (כמדומתני) שתעודה של נוטריון ציבורי, עשויה לענות על הגדרה מעין זו: ( בנוסף להיות במקרה זה תעודה ישנה) אזי:
צירוף הסעיפים 29 ו – 36 לפקודת הראיות ( נוסח חדש) מלמדנו, כי הנוטריון הינו אדם המוסמך "לייצר" רשומה ציבורית.
מקור של רשומה ציבורית ניתן להגשה לבית המשפט, ללא צורך בעורכו, כשהרישום בתוכו מעיד לכאורה על אמיתותו.
במילים אחרות: משהוגש המקור, אזי כל חשש ו/או אפשרות לחשד שהועלו ע"י ב"כ הנתבעת מס. 3, - אין די בהם כדי לגרוע מאמיתות התוכן של המסמך שנערך ע"י הרשות הציבורית; קיימת אפשרות לסתור כמובן רשומה מוסדית או תעודה ישנה, - אבל בחשדות אין די, והנטל עובר על מי שמעוניין לסתור את המסמך ואמיתותו.
נטל זה לא הורם כאן.
אשר על כן אני קובעת כי אמינות עלי עדויות התובעות אודות חילופי הדירות, כמפורט לעיל.
הפועל היוצא הוא כי הזכויות של הדירה שברחוב קהילת לודג' 57, הן של יוסף גרשובסקי ז"ל.
ה. טענת התיישנות, שיהוי היעדר צדדים נכונים והעדר יריבות.

כפי שציינתי בתחילת פסה"ד ב"כ הנתבעת מס. 3 מיקד את טיעוניו בנושאים משפטיים.
אדון בהם כסדרם, ובקצרה.

לעניין טענת התיישנות –

הדבר נדון ונדחה בבש"א 13034/04, ע"י השופט אזר ז"ל ולא מצאתי להידרש לכך שנית.
גם לטענת השיהוי אין משמעות בנסיבות המקרה, מכיוון שהא בהא תליא. עד שלא ידעו המבקשות אודות ההתנגדות שתהיה לרישום זכויותיהן בדירה נשוא התביעה, - לא היו חייבות וגם לא יכלו לנקוט בכל פעולה שהיא כנגד הנתבעת מס. 3.

לעניין היעדר צדדים נכונים והעדר יריבות –
המדובר ביורשים של בעלי זכויות.
התובעות לא קיבלו מענה, לפנייתן, מי הם היורשים הנכונים של איזנשטט. מהראיות הסתבר כי הנתבעת מס. 3 או מי מילדיה, - לא הוציאו צו ירושה.
במהלך הדיון המשפטי, העידה הנתבעת מס. 3 כי היא היורשת היחידה (ואני ערה לכך שהדבר עמד בניגוד לעדות אחרת שלה בכתובים, שהיא בעלת מחצית הזכויות), וכי ילדיה יודעים על הדיון המשפטי, ברם אינם חפצים ליטול בו חלק.
בנסיבות מעין אלה, אני סבורה שהצד הנכון קיים, ולא הוכח שיש צדדים נכונים אחרים שקיימים.
לא הצלחתי לרדת לעומקה של טענת היעדר היריבות. המדובר בהסכם להעברת זכויות שנערך בין בעלה המנוח של הנתבעת מס. 3, לבין אביהם של התובעות. יש לגביו ראשית ראיה בכתב. והיורשות עותרות להכרה בזכויות של אביהן, שלא הוסדרו עד היום.

לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה ומורה כמבוקש בפתיח.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעת מס. 3 בשכ"ט עו"ד בסכום של 45,000 ₪ פלוס מע"מ וכן בהוצאות המשפט, אותן ישום הרשם. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום 11/4/07, בהעדר.
המזכירות תמציא עותק פס"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.

___________________
ד"ר דרורה פלפל
, שופטת
ס.נשיא








א בית משפט מחוזי 2177/03 שולמית גולדפרב,צילה קור סושיל סקיוריטי נ' ציגלר דב,אדלר גילה,דבורה איזנשטט ואח' (פורסם ב-ֽ 11/04/2007)