פסקי דין על אברהם מרקוס | פסקי דין על נחמן מרקוס |

6527/05 א     15/04/2007




א 6527/05 אברהם מרקוס, נחמן מרקוס נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל




1
בתי המשפט

א 006527/05
בית משפט השלום ירושלים
15/04/2007
תאריך:
כבוד השופטת אנה שניידר

לפני:

1 . אברהם מרקוס

2 . נחמן מרקוס

בעניין:
התובעים
נ ג ד
מדינת ישראל - משטרת ישראל
הנתבעת
פסק דין
1. לפני תביעה כספית - נזיקית לפיצוי התובעים, שהם אב ובנו בן ה-9 (להלן - הילד), בסכום של 550,000 ש"ח בשל פעולות המשטרה בבית הכנסת "סטמר" בשכונת מאה שערים בירושלים (להלן - בית הכנסת) שבמהלכן , כנטען, הוכו התובעים ונשברה רגלו של הילד.

טענות התובעים

2. לטענת התובע מס' 1 (להלן-התובע) בכתב התביעה, בליל 26.4.05 התקיימה הפגנה מול משרדי הממשלה בקרית הממשלה כנגד חילול קברים בכביש מס' 6. כשהגיע התובע באותו ערב להתפלל בבית הכנסת, שנמצא כאמור בשכונת מאה שערים המרוחקת ממקום ההפגנה ופגש שם בבנו, הבחין במכוניות יס"מ הנוסעות הלוך ושוב מחוץ לבית הכנסת ושמע קריאות גנאי מצד האברכים בבית הכנסת כלפי השוטרים.
התובע טוען כי לא נטל כל חלק בקריאות הגנאי, ומשנכנס לתוך בית הכנסת נקלע ל"סיטואציה סהרורית", כהגדרתו בסעיף 11 לכתב התביעה, של קבוצת שוטרים אלימה הפורצת כשהיא מצויידת באלות, קסדות ונשק לעבר ציבור המתפללים בבית הכנסת. השוטרים שעטו פנימה ובהתקדמותם דחפו כל ספסל, שולחן וריהוט והכו ביד ובאלות אברכים שניקרו בדרכם.
לטענת התובע, הוא הוכה באלה והדבר תועד בסרט וידאו שצולם על ידי העד יהודה לייב אידלשטיין, אשר נוכח בבית הכנסת בשעת האירוע. לאחר מכן הובל התובע למעצר עם שישה עצורים נוספים, המשיך לספוג חבטות אלה בבטנו על אף שלא התנגד למעצרו, ושוחרר בערבות על ידי בית המשפט ביום 27.4.05.

3. לגבי הילד טוען התובע כי הוא נדחף בבוטות על ידי אחד השוטרים, נפל עליו כסא, השוטר דרך עליו ורגלו נשברה. הילד אושפז במשך ארבעה ימים בבית חולים ורק כחודשיים לאחר האירוע הורד הגבס מרגלו כשהוא עדיין ממשיך לסבול מחרדות עמוקות ומקשיי תיפקוד.
עוד טוען התובע, כי הילד נחקר על ידי חוקרי מח"ש מספר ימים לאחר האירוע, בבית התובעים. על אף שהילד דובר אידיש בלבד, לא ישב בחקירתו גורם שלישי, תרגום דבריו נעשה ללא כל ידיעה או פיקוח מצד התובעים, והופעל עליו לחץ פסול בעצם נוכחותם של החוקרים כנציגי המדינה שהילד ראה בהם, באשר הם, דמות מאיימת.

4. התובעים מדגישים כי הם אברכים, מיעוט שבמיעוט בין אזרחי ישראל, ואינם נגישים למקורות הסמכות בהם יוכלו לתבוע עלבונם ופגיעתם. הואיל ולטענתם היתה היטפלות שווא של נציגי הנתבעת לחסרי ישע, מחמת דתיותם - ראוי כי בית המשפט יחמיר ויפסוק לטובתם את מלוא הסכום הנתבע על ידם.

טענות הנתבעת

5. לטענת הנתבעת, עם סיומה של ההפגנה ובמהלך התפזרותה החלו התפרעויות של המפגינים החרדיים, כשעיקר ההתפרעויות מתרחשות בכיכר השבת בשכונת מאה שערים ובסביבתה.
במהלך ההתפרעויות הציתו המפגינים מיכלי אשפה וחסמו כבישים, תוך שהם מגדפים את השוטרים, משליכים לעברם חפצים שונים, ביניהם אבנים, ביצים, שקיות מים וחיתולים צואים.
אחד ממוקדי ההתפרעויות היה בית הכנסת, בו התרחש האירוע נשוא התביעה. לטענת הנתבעת, מחלונות ומרפסות מבנה בית הכנסת הושלכו חפצים שונים לעבר הרחוב, לעבר רכבי משטרה ולעבר רכבים אזרחיים. בין היתר הושלכו אבנים, ספסלים, כיסאות, בקבוקים ואף חלקי בלוקים וזכוכיות אשר גרמו לנזקי רכוש וסיכנו את חיי האזרחים והשוטרים במקום.
הנתבעת טוענת כי כוחות המשטרה נאלצו להכנס לתוך בית הכנסת בעקבות גרירת שוטרים על ידי המתפרעים לתוך המבנה תוך שהם מוכים על ידם. כח המשטרה נאלץ להיכנס לתוך בית הכנסת כדי לחלץ את השוטרים ולשים קץ להתפרעויות שסיכנו חיי אדם.

6. הנתבעת טוענת כי במהלך ההתפרעות כולה קראו כוחות המשטרה למתפרעים לחדול ממעשיהם ולפזר את ההתקהלות האסורה, אך המתפרעים התעלמו מקריאות המשטרה, ובניגוד לכל דין המשיכו להתפרע תוך שהם גורמים לנזק ברכוש, ומסכנים חיי אדם.
בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת כי כניסת כוח המשטרה לבית הכנסת היתה פעולה הכרחית המתחייבת לצורך חילוץ השוטרים והכל בהתאם לנהלים, כשהמשטרה פעלה באופן תקין וכמשטרה סבירה.

7. לגבי התובע עצמו טוענת הנתבעת, כי הוא נטל חלק פעיל בהתפרעויות ונעצר לאחר שהשליך ספסל לעבור השוטרים בתוך בית הכנסת, כשהוא קורא לעברם קריאות גנאי כגון: "נאצים". לטענתה, התובע ניסה להסתתר מפני השוטרים מתחת לספסל, והתנגד למעצר תוך שהוא בועט ברגליו בשוטרים.
ככל שהופעל כוח כנגד התובע, הדבר היה כדין וכמתחייב מפעולותיו האלימות והתנגדותו למעצר.

8. עוד טוענת הנתבעת כי יש ליחס לתובע אשם תורם רבתי בכך שהסתכן מרצון בהכנסו לבית הכנסת כשהבין שגם השוטרים מתכוונים להיכנס אליו, נטל חלק פעיל במהומות האלימות, ואף הכניס את בנו ולא טרח להשגיח עליו שם.
אומר ב"כ הנתבעת בסיכומיו (פרוטוקול עמ' 15 שורות 11-12):

"...מי שעיניו בראשו אמור להבין שמפגש בין שוטרים לבין אנשי
העדה החרדית במהלך הפגנה שהאווירה בה משולהבת כדברי עד
תביעה 1 איננה מבשרת נינוחות ושלווה...".

9. לטענת הנתבעת, אשמו של התובע הוא הסיבה לנזקיו הנטענים ולחלופין - אחת הסיבות לנזקים אלה:

"...התובע מס' 1 הוכה מכה מיותרת. לא היה מקום למכה הזאת
לאחר שכבר נעצר. אולם במישור הנזיקי יש לראות את התמונה
כולה. כאשר דנים בפיצוי אין להוציא את המכה הבודדת הזו
מהקונטקסט הכללי. לטענתנו יש לקבוע כי בשל אשם תורם אין
לפסוק לו פיצוי ולחלופין יש לפסוק לו פיצוי זעום בהתאם לשיקול
בית המשפט...". (פרוטוקול עמ' 15 שורות 27-28 ועמ' 16 שורות 1-2).

דיון

10. מן העדויות שהושמעו בפני
עולה כי אכן היו התפרעויות בבית הכנסת, ונראה שבנסיבות הענין פעלה המשטרה באופן סביר בהיכנסה לבית הכנסת בנסיונה להשתלט על ההתפרעות ולמנוע נזקים לרכוש וסיכון חיי אדם.

11. הואיל ואין מחלוקת כי אכן היו התפרעויות בבית הכנסת, שבמהלכן הוכה התובע באלה והופל ספסל על הילד - הרי שהשאלה הניצבת לפנינו היא האם התובע אכן השתתף באופן פעיל בהתפרעויות בתוך בית הכנסת והתנגד למעצר, והאם היה בהתנהגותו אשם תורם אשר יש בו כדי למנוע ממנו ומהילד את הפיצויים הנתבעים על ידו.

12. לא הוכח שהתובע השתתף בהפגנה שהתקיימה בקרית הממשלה, אולם אין מחלוקת שהתובע הגיע לבית הכנסת.
השאלה היא מה היתה מטרת בואו לבית הכנסת. בסעיף 6 לתצהירו אומר התובע כי הגיע להתפלל בבית הכנסת, כענין שבשיגרה, בהיותו קרוב למקום מגוריו ושם גם פגש בילד.
מאידך, בעדותו בפני
אמר התובע:

"...הייתי אצל חבר, אחרי כן הלכתי לזכרון משה להתפלל מנחה
ומשם הלכתי לבית הכנסת...בסטמר היה שיעור תורה. התפללתי
ערבית. בית הכנסת היה מלא בגלל שיעור התורה...(פרוטוקול עמ' 4
שורות 7-13).

לשאלת ב"כ הנתבעת אם ראה מהומה מחוץ לבית הכנסת כאשר הגיע לשם, ענה התובע:

"...אני הגעתי סמוך לזמן שהגיעה המשטרה. לא ראיתי יותר
מ-10 אנשים בחוץ...המשטרה עברה הלוך ושוב. כאשר עברו
השוטרים היו כאלה שצעקו קולות גנאי. אני לא צעקתי...לפני
שנכנסתי לא היו צעקות מתוך בית הכנסת. נראה שהמשטרה קבלה
פקודה להיכנס לבית הכנסת. זה קרה מהר..נכנסתי לפני השוטרים.."
(פרוטוקול עמ' 4 שורות 9-27).

מדברים אלה משתמע כי למרות שהתובע ידע שבעקבות ההפגנה בקרית הממשלה המצב רגיש והמשטרה מסתובבת ליד בית הכנסת ועלולה להיכנס לתוכו - לא מנע הדבר מהתובע להכנס לבית הכנסת על אף שהדבר הצריך ממנו ל"פלס את דרכו", כדבריו, והוא אף הכניס את הילד (פרוטוקול עמ' 5, שורה 8).

13. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התובע, לאחר שנכנס לבית הכנסת, אכן השתתף באופן פעיל בהתפרעות בתוך בית הכנסת והתנגד למעצר.
אמנם העד מטעם הנתבעת, חנן בן נעים, אמר בעדותו במח"ש וגם בעדותו בפני
כי התובע "שכב מתחת לספסל, הכה עם רגליו בצורת הדיפה כלפי השוטרים שעמדו על מנת להתחמק ממעצר" (פרוטוקול עמ' 8 שורות 19-20), אולם העד הודה שלא התובע הוא זה שנתן לו בעת היציאה מכה מאחור (פרוטוקול עמ' 8 שורה 21).

התובע אמר בעדותו:

"...אז כולם נדחקו לתוך האולם. כנראה שאלה שישבו בשיעור קמו
ונעמדו כשראו שהמשטרה נכנסת. נדחקו אחד לשני..מהדוחק נפלתי,
אז הם באו והגיעו אלי. אחרי כמה דקות הם התחילו לבעוט בי בכל הגוף.
אח"כ הרימו אותי והרביצו לי באלות. הוציאו אותי החוצה וכל הדרך
נתנו לי מכות...
שמעתי מאחד העדים שלפני שתפסו אותי הם רצו לתפוס מישהו
אחר אבל אמרו לו תתפוס את זה עם ה"זברה". סטמר לא הולכים
עם "זברה" אלא עם לבוש שחור...(פרוטוקול עמ' 5 שורות 9-21).

14. מן העדויות שהושמעו בפני
התרשמתי, כי התובע לא השתתף באופן פעיל בהתפרעות בתוך בית הכנסת, לא הכה את השוטרים ואף לא זרק עליהם חפצים. סביר להניח שכאשר נפל עקב הדוחק - הדבר הקל על השוטרים להגיע אליו לנסות לפנותו. תוך כדי הפינוי ספג התובע את מכת האלה שנראית בבירור בסרט הוידאו שהוקרן בפני
, ושכאמור, אין מחלוקת לגבי התרחשותה.
כמו כן, סביר להניח שבגדי ה"זברה" של התובע, שהיו ייחודיים בבית הכנסת באותה עת, "סייעו" אף הם לשוטרים להגיע דווקא אליו.

15. על אף האמור, נראה שהתובע לא הגיע לבית הכנסת באופן תמים לחלוטין, לצרכי תפילה בלבד. התובע העיד שבית הכנסת היה מלא ושהוא ראה שוטרים מסתובבים בחוץ. בנסיבות אלה יכול היה התובע לצפות, באופן סביר, כי השוטרים עלולים להיכנס לבית הכנסת, עם כל המשתמע מכך.
אין זאת כי אם התובע החליט להיכנס לבית הכנסת לצורך הזדהות עם האברכים ששהו בו באותה עת, וזאת בעקבות ההפגנה שהיתה במועד מוקדם יותר באותו יום.
בכניסתו של התובע לבית הכנסת בנסיבות שפורטו לעיל, כשהוא מלווה בבנו בן ה-9, יש משום הסתכנות מרצון, שלו ושל הילד. האם לא היה טבעי יותר, בנסיבות הענין, שהתובע יתרחק מן המקום ולו על מנת להגן על בנו?

16. בסעיפים 55-65 לכתב התביעה תובעים התובעים פיצוי לכל אחד מהם בשל עוגמת נפש, כאב וסבל בשל רשלנות מצד המשטרה, תקיפה, ופגיעה בכבוד האדם בשל התנכלות על רקע דתי. כמו כן דורש התובע סכום של 100,000 ₪ בשל הפרת חובה חקוקה, בניגוד לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 לענין מעצרו, וכן סכום של 50,000 ₪ עבור הילד בשל פגיעה נפשית קשה, מצוקה גופנית עתידית ומצוקה פסיכיאטרית עכשווית. בסך הכל תובעים התובעים סךכום של 550,000 ₪.

משקבעתי כי המשטרה פעלה באופן סביר בנסיבות הענין - מכאן שרוב ראשי הנזק הנטענים על ידי התובעים אינם רלבנטיים. זאת ועוד, בכל מקרה לא הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם להוכיחם, ועל פניהם נראים הסכומים הנתבעים מוגזמים ביותר.

17. יחד עם זאת, הואיל וקבעתי מחד כי לא הוכח שהתובע עצמו השתתף באופן פעיל בהתפרעות בבית הכנסת והתנגד למעצרו, ומאידך - כי היה אשם תורם משמעותי בהתנהגותו של התובע, בעצם הימצאותו במקום ביחד עם בנו הקטין - נראה שדין התביעה להתקבל באופן חלקי, והתובעים זכאים לפיצוי כלשהו בשל המכות שהוכו על לא עוול ממשי בכפם אלא רק בעקבות הימצאותם בבית הכנסת בשעת ההתפרעות.

על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (22.6.05) ועד לתשלום בפועל.
בנסיבות הענין, והואיל ורובה של התביעה נדחתה - אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ז בניסן, תשס"ז (15 באפריל 2007) בהעדר הצדדים

אנה שניידר
, שופטת








א בית משפט שלום 6527/05 אברהם מרקוס, נחמן מרקוס נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 15/04/2007)