פסקי דין על יוסף אזולאי

1985/01 פ     17/03/2003




פ 1985/01 מדינת ישראל נ' יוסף אזולאי




בעניין:

7



בתי המשפט


בית משפט השלום אשדוד
פ
001985/01


בפני
:
כב' השופט ח. חדש
תאריך:
18/03/03




בעניין
:

מדינת ישראל


באמצעות
מח' התביעות של משטרת ישראל
המאשימה


נ
ג
ד


יוסף אזולאי



ע"י ב"כ עו"ד
עבד אבו עאמר - סניגוריה ציבורית
הנאשם

החלטה

א.
רקע

1.
עניינה של החלטה זו, היא שאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, בהליכים המשפטיים כנגדו בתיק הנדון,בו הוגש כתב אישום, ביום 23/8/01 , המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן מסוג קנבוס, שלא לצריכה עצמית.

2.
הנאשם נעצר ביום 1/6/00 ושוחרר למחרת ע"י בית המשפט השלום באשקלון.

3.
דיון ראשון בעניינו של הנאשם התקיים ביום 30/12/01 ובדיון השני מיום
20/2/02 קבע בית המשפט, בהסכמת הצדדים ,כי
הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית בכדי לבדוק את כשירותו לעמוד לדין במועד ביצוע העבירה, 1/6/00 והיום.

3.1
זאת, בין היתר, לאור טענות הסניגור בדבר הרקע הרפואי הפסיכיאטרי של הנאשם.

4.
לקראת הדיון ביום 12/5/02 הומצאה לתיק חוות דעת פסיכיאטרית (להלן: "חוות הדעת") מטעם סגן הפסיכיאטר המחוזי, הד"ר דוברוסין מיכאל , מיום 15/4/02.

5.
בחוות הדעת נקבע, כי הנאשם אכן לוקה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית, וזה היה גם מצבו בעת ביצוע העבירה,אולם כעת, לפיה, הוא מצוי במצב של הפוגה טיפולית, כך שאין צורך באשפוז כעת, אך מומלץ המשך מעקב וטיפול אמבולטורי.

5.1
עוד קובע סגן הפסיכיאטר המחוזי
בחוות דעתו זו, כי כיום מסוגל הנאשם לעמוד לדין.

6.
בהתאם לחוות דעת זו, טענה ההגנה באותו דיון ,כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו ביום ביצוע העבירה ולכן, יש להפסיק את ההליכים המשפטיים כנגדו.

6.1
בהמשך - עתרה לזכותו.

7.
לטענת התביעה,עולה מחוות הדעת, כי בתקופה של ביצוע העבירות המיוחסות לו, היה מטופל
והפסיק את הטיפול על דעת עצמו, ומשהביא הנאשם את המצב על עצמו אין להפסיק את ההליכים המנוהלים כנגדו, בוודאי שלא לזכותו.

7.1
עוד השוותה התביעה בטענתה זו את הסיטואציה למצב של שכרות שבו,לטענתה,לא מופסקים ההליכים כנגד נאשם מאותו טעם.

8.
בנסיבות אלו, הורה בית המשפט, כי הצדדים יגישו סיכומים בשאלה בכתב.

8.1
התביעה הגישה סיכומיה ביום 17/6/02 וההגנה ביום 9/9/02.

9.
ביום 30/9/02 הפנה בית המשפט למומחה שאלת הבהרה, בהסכמת הצדדים וביום 9/10/02 התקבלה תשובתם של
מנהלת המח', ד"ר נועה קרת וד"ר ניקולאי קוסוב .

9.1
תמצית התשובה: קשה לקבוע בוודאות באם איחוריו בעבר של הנאשם להגיע לקבל את הזריקה, נבעו מתוך בחירה ומודעות מלאה לתוצאות או שמא נבעו
משיכחה, רשלנות ובעיות אדמיניסטרטיביות וכד'.

10.
ביום 5/1/03, קבע בית המשפט כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו במועד ביצוע העבירה, אך לבקשת התביעה, אפשר לב"כ הצדדים להשלים טיעוניהם ביחס למסקנה האופרטיבית המתבקשת מקביעה זו.

ב.
טענות הצדדים

טענות התביעה
:

1.
לטענת התביעה, מלכתחילה, אין לפטור את הנאשם מאחריות על מעשיו בהתאם להוראת סעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז -1977( להלן: "חוק העונשין"), כיוון שלא מתקיימים שני התנאים הקבועים בו: חוסר יכולת להבין את מעשהו או הימנעות מעשייתו.

2.
טוענת התביעה,כי הנאשם בחר בידיעה להפסיק את הטיפול התרופתי אותו קיבל כדי למנוע את כניסתו למצבים פסיכוטיים.

3.
לכן, לטענתה, לא מתקיים התנאי שנקבע בסעיף 34ח לחוק העונשין בעניין אי יכולת להימנע מביצוע העבירה, מאחר ואם היה ממשיך בטיפול התרופתי, לא היה נכנס למצב הפסיכוטי, ונמנע מביצוע העבירה.

4.
לטענתה, לפי דרישת "הרצייה", אדם לא יישא באחריות פלילית למעשיו שאירעו שלא ברצונו או במקרה שאין בו משום עבירת רשלנות.

5.
בנוסף, טוענת התביעה, אדם יכול לאבד את כושר הרצייה מרצונו, אם במתכוון ואם מחמת רשלנות. בנסיבות אלו,לטענתה,
יראו את התנהגותו של העבריין כרצונית, דהיינו, יחוב באחריות פלילית.

6.
בענייננו, לטענתה, כיוון שעובר לאובדן הרצייה הפסיק הנאשם את הטיפול הרפואי על דעת עצמו, כאמור, הוא הכניס עצמו למצב פסיכוטי אם מרצון אם במתכוון ואם ברשלנות.
לכן, אחראי הוא, לטענתה,למעשיו בשעת עשייתם.

7.
עוד טוענת התביעה, כי
לא מתקיים גם התנאי השני הקבוע בחיקוק המעניק פטור מאחריות, וזאת כיוון שהנאשם ידע את הפסול במעשהו, בהסתמכותה על האמור בחוות הדעת בעמ' 2 שורה 6 ,כי הנאשם: " מודע למעשה המיוחס לו, מצטער ומתחרט על כך".

7.1
לפיכך, לטענתה,מודע הוא גם לכך שביצע את המעשה, ולא רק את הפסול בו.

8.
לכן, המסקנה, לפי התביעה, היא כי בשעת המעשה היה מודע הנאשם למעשיו ולפסול בהם.
אחרת, לטענתה, כיצד היום יכול להיות מודע לכך ואף להצטער על כך?.

9.
לצורך הוכחת טענתה, מבצעת התביעה גזירה שווה מהגנת השכרות, לפיה לא יינתן פטור מאחריות לאדם שעשה מעשה במצב של שכרות וגרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת , אלא יראו בו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית של התנהגות,או אדישות,
אם העבירה מותנית גם בתוצאה.

9.1
לפיכך, לטענתה, מי שמכניס עצמו למצב של שכרות מרצון ומדעת, נוטל על עצמו את הסיכון כי יבצע עבירות ולכן, נושא הוא במלוא האחריות למעשיו.

9.2
זאת גם, בהסתמכותה על הטענה, כי
כוונת המחוקק בהוספת סעיף ההגנה, עדיין הייתה למנוע מצב שבו אדם שכניסתו למצב פסיכוטי היתה מרצון ומדעת, לא יישא באחריות פלילית למעשיו.

10.
בענייננו, לטענתה, כאמור לעיל, הפסיק הנאשם את הטיפול התרופתי על דעת עצמו
ולכן נטל על עצמו את הסיכון כי יבצע עבירות. על כן, לטענתה, יש לראותו כנושא במלוא האחריות למימושו.

11.
עוד מוסיפה התביעה ,כתימוכין לאמור לעיל, כי העבירה המיוחסת לנאשם
היא החזקה של סם מסוכן, שלא לצריכה עצמית, ומחומר הראיות עולה, כי הנאשם החזיק בסם זמן מה לפני שנתפס , וכאשר היה ברשותו ידע על קיומו ועל עצם החזקתו עד שנתפס.

12.
בנוסף, טוענת התביעה ,כי טענת הנאשם לאי שפיות במועד ביצוע העבירה, הועלתה לראשונה בבית המשפט, ולא נטענה על ידו בחקירתו במשטרה, כי אם כך היו פני הדברים והיה להם רמז או עדות לאמיתותם,
התביעה הייתה שוקלת את צעדיה בטרם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם.


13.
לפיכך, לטענתה, יש לקבוע ,כי הנאשם היה אחראי למעשיו במועד ביצוע העבירה והוא מסוגל לעמוד לדין כיום.

14.
בישיבה מיום 5/1/03, לאחר הקראת החלק האופרטיבי בהחלטה, טענה התביעה, כי גם אם ייקבע שהנאשם לא היה אחראי למעשיו במועד ביצוע העבירות - אין לזכותו מאשמה, אלא רק להפסיק את ההליכים נגדו.
טענות ההגנה
:

1.
לטענת הסניגור, כשנעצר הנאשם ביום 2/6/00 והובא לבית משפט השלום באשקלון לצורך הארכת מעצרו, הוא שוחרר לאלתר בעקבות הרקע הרפואי הפסיכיאטרי שלו, אשר הוגש לבית המשפט.

1.1
עוד לטענתו, מאותו חומר רפואי עולה, כי הנאשם הקפיד לקבל את הטיפול הרפואי אותו היה עליו לקבל.

2.
בנוסף טוען הסניגור, כי יש לדחות את בקשת המאשימה על הסף , מאחר ולא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה. לכן, חוות הדעת שזומנה על ידי בית המשפט מהווה ראייה מטעמו, אשר בה נקבע אי כושרו של הנאשם לעמוד לדין בעת ביצוע העבירה.

3.
לטענתו, השאלה שעומדת לפנינו היא האם יש להעמיד לדין חולה נפש שהפסיק לקחת את תרופותיו ובשל כך לקה במצב פסיכוטי וביצע עבירות, שלא היה מודע להן.

3.1
מה גם, שבנסיבות העניין לא הוכח על ידי המאשימה כי אכן הפסיק הנאשם את הטיפול הרפואי אותו קיבל, ואף הוגשה מטעמו כרטסת טיפולים המעידה אחרת.

3.1.1.
לכן גם,לטענתו,לא יכולה המאשימה להסתמך על מבחן "הרצייה".

4.
לגופו של עניין,
גם אם אכן יוכח , לטענתו, כי הנאשם חלה אך ורק בעקבות הפסקת הטיפול, הרי שלא ניתן להתעלם מהיכולת השכלית המוגבלת של הנאשם , גם כאשר הוא במיטבו ,דהיינו,בעת לקיחת התרופות.

5.
בנוסף לכך, טוען הסניגור, לא עולה מחוות הדעת באופן חד משמעי, כי המצב הפסיכוטי נגרם עקב הפסקת הנאשם את טיפולו הרפואי, לעומת קביעתה החד משמעית של חוות הדעת בדבר כשירותו לעמוד
לדין בעת ביצוע העבירות.

6.
עוד לטענתו, חוות הדעת מביאה את הסברו של הנאשם לעובדה שהיה במצב פסיכוטי, אך בהתחשב בכושר שיפוטו ושיקול דעתו
של הנאשם ,ככל הנוגע למצבו הרפואי ,וכן
העובדה שהוא אינו יכול לאבחן את מצבו מבחינה רפואית- אין לקבל את טענתו ,לפיה רק בשל אי נטילת תרופות במועד חלה החרפה במצבו.

7.
לפיכך, מבקשת ההגנה מבית המשפט לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בטענה של הגנת אי שפיות הדעת בהתאם להוראת סעיף 34ח לחוק העונשין.

7.1
בנוסף, מציין הסניגור, כי אין ספק שלאחר תיקון 39 ותכליתו, הסייג האמור בסעיף 34ח לחוק העונשין, מהווה הגנה מהותית לנאשם, בהתאם לספרות והפסיקה בנושא, לטענתו.

7.1.1.
כן, לטענתו,זאת אף הייתה תכליתו של המחוקק עובר לתיקון החוק.

8.
לכן- טוען הסניגור-כל תוצאה אחרת מלבד זיכוי
הנאשם, תחטיא את כוונת המחוקק, כי הגנת אי שפיות הדעת הינה הגנה ככל ההגנות הקבועות בסעיף 34 לחוק העונשין.

9.
נימוק נוסף אותו טוען הסניגור הוא , כי בדין הפלילי, לטענתו, אין הבדל של מהות בין טענת הגנה לבין טענה המתייחסת לאלמנט של העבירה עצמה.
אשר על כן אין מקום, לטענתו, להבדל בתוצאה באשר לשניים.

10.
לטענתו,כל האמור לעיל,מקבל תימוכין בפסיקה חד משמעית בסוגייה ,אותה צירף לבית המשפט, ולכן יש להורות על זיכוי הנאשם.

11.
הסניגור נמנע מלהשיב בכתב על טענות התביעה ביום 5/1/03, על אף שניתנה לו הזדמנות להשיב והתביעה סיכמה בכתב טענותיה ביום 13/1/03.

ג.
דיון


1.
בחינת הכשירות לעמוד לדין נעשית בשני מישורים:

1.1
מישור אחריותו של הנאשם למעשה העבירה המיוחס לו - במועד ביצוע העבירה (הקרוי בספרו של כב' השופט קדמי, "על סדר הדין בפלילים": המישור המהותי") מחמת מחלת נפש שבה הוא לוקה;

1.2
מישור יכולתו של המשיב לעמוד לדין במועד הדיון, מחמת מחלת נפש שבה הוא לוקה. (הקרוי בספרו של כב' השופט קדמי, בספרו הנ"ל, בשם "המישור הדיוני").

2.
בשני המישורים מבוססת ההכרעה על השאלה האם לוקה הנאשם ב- "מחלת נפש" (פסיכוזה).

3.
שאלה זו היא משפטית ולא רפואית ונקבעת ע"י בית המשפט על סמך חוות הדעת המובאות בפני
ו, נסיבות העניין ולאחר שהוכח, כי הנאשם לוקה בפגיעה בכושר שיפוטו. (ראה: פס"ד מטעם התביעה ת.פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל
).

המישור הדיוני


4.
הקריטריונים להגעה להחלטה במישור הכשירות לעמוד לדין במועד המשפט הם:

א.
היכולת להבין את הליכי המשפט.
ב.
היכולת לתקשר עם הסניגור ולסייע בהגנה.

5.
לאחר עיון בחוות הדעת שהוגשה לתיק, ע"י סגן הפסיכיאטר המחוזי, נחה דעתי, כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין כיום.

5.1
כמו כן, ב"כ הנאשם לא התייחס למישור זה בטענותיו.

המישור המהותי


6.
חזקה שבדין היא, כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייגים לאחריות הפלילית.

7.
סעיף 34ח' לחוק העונשין מהווה סייג לאחריותו של נאשם בפלילים מחמת "אי שפיות" וקובע, כי אדם לא ישא באחריות פלילית, אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש:

א.
להבין את הפסול שבמעשהו, או
ב.
להימנע מעשיית המעשה

8.
יש הסבורים, כי תיקון 39 לחוק העונשין מיתן את דרישת חוסר היכולת של "ממש" ואם בעבר החוק דרש חוסר יכולת מוחלטת, כיום הרמה היא רמה נמוכה יותר של חוסר יכולת, ובנוסף, התיקון דורש רק את הבנתו של הנאשם בפסול הערכי שבמעשה ולא כפי שהיה קבוע בעבר, את הידיעה שאסור לו לנהוג כפי שנהג (ראה: ע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(3) ע"מ 97, 100-101).

8.1
כמו כן, יש הסבורים שתיקון 39 גם שינה את המצב המשפטי ביחס ל - נטל ההוכחה ולמידת ההוכחה, כך שהנטל להוכחת העדר תחולתו של סייג לאחריות פלילית רובץ על התביעה וקיומו של ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות הפלילית - פועל "לטובת הנאשם".

9.
ועוד, בדברי ההסבר שנלוו להצעת החוק של תיקון 39 (ה"ח 2098, א' בשבט התשנ"ב, 6.1.1992), נאמר לעניין זה:


"...המונח "ממש" שבצירוף המילים 'היה חסר יכולת של ממש', נועד להדגיש כי הסימפטומים חייבים להיות חד משמעיים , להבדיל מסימפטומים פחות החלטיים. רק במקרה זה מוצדק הסייג המלא לאחריות פלילית. כאשר האדם הבין במידה כלשהי, חרף מגבלתו, את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או שעדיין יכול היה להימנע מעשיית המעשה למרות הדחף הפנימי שדחף אותו לביצועו, הוא אחראי בפלילים על מעשיו".

10.
מחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי עולה, כי בעת ביצוע העבירה אכן היה הנאשם חסר יכולת להבין את מעשהו ולהימנע מעשייתו,
אך לא ניתן להתעלם ממעשיו עובר לביצוע העבירה, ומהעובדה כי אכן לא נטל את תרופותיו במועד.

10.1
לפיכך, מן הראוי לבחון את יכולת בחירתו של הנאשם, עובר לעבירה, בעת הפסקת התרופות והמשמעות של כך לעניין כשירותו.

11.
אמנם, אי לקיחת התרופות ע"י הנאשם איננה בגדר עבירה, אך תוצאותיה יכול וגרמו לו לבצע את העבירות המיוחסות לו.
לכן, השאלה היא מה נפקות המעשה.

12.
בענייננו, טוען הנאשם כי לא לקח את תרופותיו במועד. מהכרטסת הרפואית אותה הגיש בא- כוחו (מסומן "א") ,עולה כי הגיע לביקורות באופן סדיר, מדי חודש, מיוני 98' ועד מאי 2000'- בסמוך למועד מעצרו, אלא שלא ניתן לדעת ממנה, כי אכן לקח את תרופותיו במועד.

13.
את הודאת הנאשם
באי לקיחת תרופותיו במועד אישרה התחנה לבריאות הנפש. זאת ניתן לראות בתשובת המומחים לשאלת ההבהרה שנשלחה על ידי בית המשפט, בה נאמר לעניין זה, כי: " מר יוסף אזולאי
טען בפני
נו כי לא קיבל את הטיפול בגלל סיבה טכנית של חוסר הימצאות התרופה בבית המרקחת... בבירור שערכנו עם מטפליו בתחנה לבריאות הנפש באשדוד.. נמסר כי אכן לא תמיד מגיע בזמן לקבל הטיפול".


14.
מן הראוי לציין, שבקביעה הרפואית והמשפטית,כי הנאשם הינו חולה נפש, אין הכוונה
כי בשל כך נשללת לחלוטין יכולת בחירתו של החולה בכל רגע ורגע ואמנם, לא קבע המחוקק פטור לכל חולה נפש אשר מבצע עבירה וקבע תנאים אותם צריך הנאשם להוכיח שהתקיימו בו בזמן ביצוע העבירה בכדי לזכות בפטור ( ראה: ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מ"י, פ"ד נ"א(3) 245,250; ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועמ"ש פ"די י, 281,289 ).


15.
לטענת התביעה, בשל העובדה שהנאשם בחר בידיעה להפסיק את הטיפול התרופתי שניתן לו הוא לא מנע את כניסתו למצבים פסיכוטים ולא מתקיים התנאי שנקבע בסעיף 34ח לחוק העונשין בעניין אי יכולת להימנע מביצוע העבירה, מאחר ואם היה ממשיך בטיפול התרופתי, לא היה נכנס למצב הפסיכוטי, ונמנע מביצוע העבירה.

16.
התביעה מסיקה, מגזירה שווה, מהגנת השכרות, כי לא יינתן פטור מאחריות לנאשם כיון שגרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת,ולכן יש לראות בו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית של התנהגות, או אדישות.

17.
אלא, שמתשובת המומחים לשאלת ההבהרה אותה הפנה בית המשפט,עולה, כאמור, כי ייתכן ומעשיו נבעו משכחה, רשלנות
או בעיות אדמניסטרטיביות אחרות.

18.
יתרה מכך, חזקה על המחוקק בתיקון, כי אם כוונתו הייתה שיתקיים החריג של כניסה למצב בהתנהגות פסולה, סעיף 34יד(א) ,כמו בהעדר רצייה של אדם "שפוי", גם לגבי אדם בלתי "שפוי", היה מציין זאת במפורש, כפי שנקבע גם לעניין "שכרות" - מרצון ומדעת.

19.
נוטה אני להסכים עם עמדת התביעה,כי אכן,ברגע שהחליט להפסיק את טיפולו התרופתי אם כתוצאה מרשלנות או אם כתוצאה משכחה או כל סיבה אדמיניסטרטיבית אחרת, חשף הנאשם
את עצמו להתעוררות המחלה ותוצאותיה.

20.
אלא שבחינת אי יכולת הנאשם מהימנעות המעשה,נעשית בשעת הביצוע
ולגבי התנאי בדבר הבנת הנאשם את הפסול שבמעשהו, קשה לקבוע בוודאות אם אכן הבינו, למרות שהיום הודה בהבנתו את הפסול שבמעשיו ואף הביע חרטה על מעשיו
אלו. גם המומחים הרפואיים, בתשובתם לשאלת הבהרה, לא יכלו לקבוע
בוודאות שאיחוריו של הנאשם לקבלת הזריקות נבעו מבחירה ומודעות מלאה לתוצאות.

20.1
לפיכך, פועל הספק לטובת הנאשם.

21.
משהוכחו במלואם תנאי סעיף 34ח' בנאשם לגבי זמן ביצוע העבירה, וכן לאור חוות דעת, לא ניתן לקבל את עמדת התביעה כי היה מודע למעשיו בעת ביצוע העבירה ויכול היה להימנע מהם, בהתאם לפרשנות הסעיף והפסיקה הנלווית לה.

המסקנה האופרטיבית

22.
אלא, שבמסקנה האופרטיבית הנובעת מתוצאה זו, נחלקו בתי המשפט בפסיקתם ואלו הם גם חילוקי הדעות בין ב"כ הצדדים שבפני
.

22.1
הסניגור טוען, כי משמעות התקיימותם של תנאי סעיף 34 ח' הוא זיכוי מוחלט.

22.2
התביעה טוענת, כי משמעות זו היא הפסקת ההליכים ולא זיכוי מוחלט.

23.
פסק דין
ששפך אור על סוגיה זו, דהיינו: מה דינו של נאשם אשר היה חולה במחלת נפש בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, הוא ע"פ 2947/00 אברהם מאיר נ' מדינת ישראל
, אשר ניתן ביום 23/5/02 וצורף לסיכומי התביעה ביום 13/1/03.

24.
וכך קובע
פסק הדין (מפי כב' השופטת שטרסברג כהן - ובהסכמת המותב כולו):

"השאלה הנשאלת בענייננו היא אם קביעה, לפיה אדם אינו בר-עונשין בשל מחלת נפש גוררת עמה זיכוי בדין או שמא קביעה שכזו עומדת על רגליה ומהווה תחליף לזיכוי.

פסקי הדין שניתנו על ידי בתי המשפט לערכאותיהם בעבר, בעניינם של נאשמים אשר נמצאו כי ביצעו את העבירה המיוחסת להם בהיותם חולים במחלת נפש, לא דיברו בקול אחד... עתה, משהובאה סוגיה זו בפני
נו נכריע בה לאור הרציונלים והתכליות של המשפט הפלילי המהותי והדיוני ועל יסוד דברי החקיקה והפסיקה הרלבנטיים...".

25.
ובתום ניתוח מעמיק ומפורט של סעיפי חקיקה ופסיקה עניפה, קובע כב' בית המשפט העליון:

"קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער הינו לאו-בר-עונשין בשל מחלתו עולה בקנה אחד עם האינטרסים שבבסיס הגנת אי השפיות, הוראות החקיקה וגישת בית משפט זה. המגמה להנהיג דרך ביניים שאינה הרשעה ואינה זיכוי, בהכרעת דינם של נאשמים, אשר הגנת אי שפיות חלה בעניינם אף תואמת מגמות דומות במשפט המשווה...

...ולפיכך, אדם שנמצא כי בעת ביצוע המעשה נשוא העבירה המיוחסת לו, היה חולה במחלת נפש, אשר פגעה ביכולתו להבין את הפסול שבמעשהו ומשפטו מופסק לפי סעיף 170 (ב) לחסד"פ, אין דינו זיכוי, אלא ייקבע לגביו שאינו בר-עונשין או שהוא לאו-בר-עונשין. תוצאה זו, היא תוצאה ראויה על רקע תכליות המשפט הפלילי ועולה בקנה אחד עם הטרימינולוגיה הנקוטה בו, הנותנת ביטוי למעמדו המשפטי המיוחד של חולה הנפש".

26.
לאור כל האמור, מופסקים ההליכים כנגד הנאשם.

27.
זכות ערעור תוך 45 - כחוק.

ניתנה היום י"ג באדר ב', תשס"ג (17 במרץ 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ח. חדש
- שופט


01985/01פ
139 אילה.







פ בית משפט שלום 1985/01 מדינת ישראל נ' יוסף אזולאי (פורסם ב-ֽ 17/03/2003)