פסקי דין על אמנון מזרחי | פסקי דין על דני רבאור | פסקי דין על אבי מור | פסקי דין על עמוס מימון |

575/05 א     22/04/2007




א 575/05 אמנון מזרחי, דני רבאור נ' אבי מור, עמוס מימון




13
בתי המשפט
א 000575/05
בית משפט השלום טבריה
22/04/2007
תאריך:
כב' השופט יונתן אברהם

בפני
:

1 . אמנון מזרחי

2 . דני רבאור

בעניין:
התובעים
עו"ד מועלם מיטל ו/או חאלד אבו אחמד

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . אבי מור

2 . עמוס מימון
הנתבעים
עו"ד אהרון כהן

ע"י ב"כ
פסק - דין

רקע

בפני
י תביעה למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו, השימוש שנעשה ע"י הנתבעים במבנה הוא שימוש חורג הנוגד את היתר הבנייה והתב"ע.
כן נתבקש בתביעה צו מניעה קבוע המורה לנתבעים להימנע מלעשות שימוש חורג במבנה הנוגד את ההיתרים והתב"ע, לרבות להימנע מלהפעיל ארבע מיחידות הדיור כיחידות נופש ( צימרים ) ולהשכירן על בסיס יומי.
התובעים הנם תושבי מושבת מגדל, המתגוררים בשכנות למבנה המצוי בגוש 15517 חלקה 5 במושבה מגדל הנקראת "אחוזת ויקטוריה" ( להלן :"המבנה") .
הנתבע מס' 1 הנו הבעלים של המבנה ( להלן :"אבי ") .
הנתבע מס' 2 הנו השוכר של המבנה ( להלן : עמוס") .

טענות התובעים

לטענת התובעים, במהלך חודש מאי 2004 השכיר אבי את המבנה לעמוס אשר הסב את הדירות מדירות מגורים לדירות נופש המושכרות על בסיס יומי.
לטענתם, עקב השימוש במבנה שלא כדין ובניגוד להיתר נגרם להם נזק רב בשל תחלופת נופשים, וקיומו של רעש רב כתוצאה מהגעת אוטובוסים ורכבים למקום.
התובעים פנו מס' פעמים לעמוס וכן לנופשים בדרישה להפסיק את הרעש וההמולה בשעות הלילה אך פניותיהם הושבו ריקם.

לטענתם , על פי תוכניות התב"ע החלות על החלקה הוצא היתר בנייה להקמת שלוש יחידות דיור ושתי יחידות נופש אולם, במבנה קיימות שש יחידות דיור המשמשות כולן כיחידות נופש אשר מושכרות על בסיס יומי וזאת בניגוד לייעודן.
לטענתם, התנהגות הנתבעים מהווה מטרד כמשמעו בס' 42-44 לפקודת הנזיקין ופוגעת בפרטיותם ובמהלך חייהם.
כן טענו התובעים כי הנתבעים פועלים בניגוד לס' 2 לחוק למניעת מפגעים תשכ"א -1961. לטענתם, אופי הפעילות גורם לרעש שאף אם אינו עולה בגדר " מטרד" הוא גורם לתנועה מוגברת דבר שיגרום בעתיד לירידה בערך הדירות.
עוד טענו כי מאחר שמדובר בשימוש חורג לפי התב"ע יש לראות בהפעלת יחידות הדיור כיחידות נופש משום הפרת חובה חקוקה כהגדרתה בס' 63 לפקודת הנזיקין .
עוד טענו בכתב התביעה כי הם שומרים לעצמם את הזכות לטעון לבטלות מעיקרא של היתר הבנייה מקום בו הוא נוגד את התב"ע.

הסעדים שנתבקשו הם :

א. הצהרה לפיה השימוש שנעשה על ידי הנתבעים במבנה, נעשה ללא היתר כדין.
ב. צו מניעה שיאסור כל שימוש במבנה למעט למטרת מגורים.

טיעוני התובעים בסיכומיהם

בסיכומיהם חזרו התובעים על הטענות שנטענו בכתב תביעתם.
כן הוסיפו וטענו כי כנגד אבי הוגש כתב אישום בגין מעשיו וניתן גזר דין בעניינו בבית משפט לעניינים מקומיים בבית שאן (ת/1) אשר במסגרתו הוצא כנגדו צו איסור שימוש במבנה, בכל דרך הנוגדת את ההיתרים המקוריים .
כן טענו כי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת/2) נדחה וצו איסור השימוש הוארך לתקופה נוספת בת 3 חודשים קרי, עד ליום 1.10.06 ולאחר מועד זה צו איסור השימוש נכנס לתוקף.
לטענתם, על אף העובדה שקיים נגד אבי גזר דין בתוקף (שהערעור עליו נדחה) בגין שימוש חורג המשיך הוא להפעיל ולהשכיר את הדירות המיועדות למגורים כדירות נופש על בסיס יומי.
כן טענו התובעים בסיכומיהם לסתירות ותמיהות העולות מעדות הנתבעים ומחומר הראיות לעומת גרסתם העקבית.

טענות הנתבעים

בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעה על הסף מפאת שיהוי בהגשתה ו/או קנטרנותה ו/או הגשתה בחוסר תום לב .

הנתבעים הכחישו את טענות התובעים בכתב תביעתם ובפרט את הטענה כי המבנה משמש כדירות נופש על בסיס יומי .
לטענתם, השימוש במבנה אינו גורם לרעש בלתי סביר ו/או מטרד.
לטענתם , התובע מס' 1 ( להלן: "אמנון") ביצע עבודות בניה רחבות לרבות הקמת מבנה גדול
(סככה ) לחניית רכבים שלא כדין וללא היתר באופן הגורם לנתבעים נזקים ( הסתרת הנוף).
כן נטען כי אמנון ביצע הסגת גבול לחלקתו של אבי.
עוד נטען כי התובע מס' 2 ( להלן:" דני ") מתגורר במרחק רב מהבניין נשוא התביעה, ובינו ובין הבניין חוצץ כביש, כך שרק פתח כניסה אחד מצוי מול הכביש, ועל כן לא סביר שהוא סובל מרעש.
עוד טענו כי דני עבד אצל אבי וידע כל העת כי הבניין מוקם לצורך השכרה יומית של יחידות נופש ולא התנגד לכך.
כן נטען כי דני ניהל יחידות נופש בבניין הצמוד לבניין הנתבע מצדו המערבי .
עוד נטען כי לנתבעים יגרם נזק רב אם ביהמ"ש ייעתר לבקשת התובעים וכי הנתבעים פועלים להשגת היתר ביחס ליחידות שאין לגביהן היתר.

טיעוני התובעים בסיכומיהם

הנתבעים חזרו על הטענות שנטענו בכתב הגנתם.
לטענתם, התובעים כשלו בהוכחת תביעתם ובהוכחת הנזק שנגרם להם.
לטענתם, השכירות לא חודשה ונתבע מס' 2 , עמוס, עוזב את המבנה ועל כן התביעה הפכה לתיאורטית ובלתי רלוונטית.
לטענתם , התובעים לא השכילו להציג את התב"ע ואת היתר הבנייה.
לטענתם, הסעדים הנטענים אינם ברורים , בלתי ישימים ולא ניתן לתת על פיהם פס"ד.

חומר הראיות

מטעם התובעים העידו הם בעצמם. עדותם הראשית הוגשה בתצהיר.
מטעם הנתבעים העידו הם בעצמם. עדותם הראשית הוגשה בתצהיר.
לתצהיר אבי צורפו הודעה מטעם מועצה מקומית מגדל כי אין לה התנגדות להוצאת היתר לבניית סככה, אישור תשלום בגין ההיתר וכן מכתב לאמנון בעניין בניית סככה ללא היתר מטעם הועדה לתכנון ובניה.
העדים נחקרו ובמהלך חקירתם הנגדית הוגשו מוצגים שונים :

מצד התובעים :
- ת/1 - ע"מק 20115 הועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי נגד אבי מור
.
- ת/2 -- ע"פ 1127/06 אבי מור
נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה " הגלילי המזרחי " .

מצד הנתבעים :
-נ/1 - מסמך האפוטרופוס הכללי מיום 28.6.06 .
-נ/2 - מכתב הועדה המקומית מיום 26.1.05 .
-נ/3 - אישור על הגשת תלונה במשטרה.
-נ/4 - דרישה לתשלום בגין הזמנת אמבולנס .

צו מניעה זמני

ביום 31.1.05 ניתן צו מניעה זמני לבקשת התובע 2 (רבאור) לפיו נאסר על הנתבעים להפעיל את היחידה שהכניסה אליה מכיוון דירת רבאור, כיחידת נופש, להשכירה לנופשים ו/או להפריע למעבר רכב על ידי בנית נופשים על הכביש שבין המבנה לבין דירת רבאור.
על אף שנתבקש (לבקשת התובע מזרחי) צו מניעה זמני גם לגבי 3 יחידות נוספות שהכניסה אליהן מכיוון דירת מזרחי, נדחתה בקשת מזרחי בשל היותה נגועה בחוסר נקיון כפיים (שכן הוא עצמו הקים סככה בשכנות למבנה, תוך חריגה משטחו ללא היתר כדין).

אדון להלן במחלוקות שבין הצדדים על יסוד חומר הראיות שהוצג בפני
.

מספר יחידות הנופש ואופן השימוש במבנה

להוכחת מספר היחידות המופעלות במבנה ואופן הפעלתן העידו התובעים שניהם בתצהיריהם כי שש מתוך שבע היחידות שבמבנה משמשות כיחידות נופש שעה שלמבנה הוצא היתר בניה לפיו רק בשלוש מבין היחידות ניתן להשתמש כיחידות נופש וביתר חלקי המבנה ניתן יהיה להקים 2 יחידות נוספות למגורים בלבד (ולא לנופש).
הנתבע, עמוס מימון
, הצהיר בתצהירו כי הוא עבר להתגורר ביחידה לגביה ניתן צו מניעה זמני, ובעקבות מתן אותו צו.
הוא טען כי שכר את המבנה ב- 2/04, התגורר באחת מיחידותיו, השכיר יחידה נוספת למגורים ואת יתר היחידות השכיר כדירות נופש.
הוא הכחיש את הטענה כי כל היחידות במבנה משמשות כיחידות נופש.
הנתבע, אבי מור
, הצהיר כי השכיר את המבנה כולו ב- 2/04 לעמוס וכי מאז מתן צו המניעה תגוררת משפחתו של עמוס מימון
ביחידה לגביה ניתן צו המניעה. גם הוא הצהיר כי במועד הגשת התביעה 1/05 שימשו 2 יחידות למגורים ויתר היחידות הושכרו כדירות נופש.
בגזר הדין שניתן ביום 9.3.06 כנגד הנתבע אבי מור
שהנו בעלי המבנה, ולאחר שהורשע על יסוד הודאתו, (בתיק עמ"ק 115/05 - ראה מוצג ת/1), נקבע כך :

"הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לאחר שמיעת ראיות והגשת מסמכים, וחזרה בו מכפירתו. מדובר ביציקת שתי רצפות בטון בשטח כ- 40 מטר, פתיחת חלל של קומת מסד שעל פי ההיתר היה אמור להיות ולהישאר חלל אטום, בשטח כ- 80 מטר, הגדלת מספר יחידות דיור מ- 5 ל- 7 יחידות ושימוש במבנה כמכלול לניהול עסק של דירות נופש. העבירה התגלתה ב- 6.04.

הנאשם הגיש בקשה לקבלת היתר למצב הקיים שנדחתה ב- 11.12.04 על ידי הועדה. לטענתו, ברצונו לנקוט בהליך של הגשת תוכנית מפורטת.

.....

ההיתר המקורי שהוצא ב- 4.00 הינו היתר ל- 3 יחידות דיור ושתי יחידות נופש. הוצא היתר נוסף בשנת 2002 בגין שינויים בקונסטרוקציה אך אותו המהות שציינתי דלעיל נותר כפי שהיה. בפועל, הנאשם חילק יחידה אחת לשתיים בהוספת יחידה היכולה לשמש כיחידה עצמאית נוספת וכן פתח את קומת המסד הסגורה ובנה אותה כך שהינה משמשת אף היא ליחידה. כך צמחו מספר יחידות במבנה ל- 7. כמו כן, המבנה נכון נכון להיום משמש למגורי זוג שהוא השכיר להם את המקום והם מנהלים אף את יחידות הנופש. 6 היחידות הנותרות, משמשות את אותה המטרה שהנאשם הציב לעצמו, של יחידות נופש ועל כן במקום ניהול שתי יחידות נופש, מתנהלים 6. " (ההדגשה בקו שלי - י.א.).

על גזר הדין הוגש ערעור. הערעור לגופו נדחה. גזה"ד הפך אם כן חלוט.
אזכיר כי גזה"ד ניתן ביום 9.3.06 בעוד התביעה דנן הוגשה כבר ביום 9.1.05.

הנתבע אבי מור
לא ביקש מבית המשפט רשות להביא ראיות לסתור את האמור בגזר הדין ועל כן לגביו, מהווה גזר הדין ראיה חלוטה לגבי מספר היחידות במבנה ואופן השימוש בהן.
הנתבע מימון אמנם לא היה צד להליך הפלילי, אך יש בקביעות גזה"ד כדי לתמוך בעדויות התובעים הסותרות את עדותו. (הוא גם הודה בפני
בהליך צו המניעה הזמני שהוא משכיר 5 מן היחידות כצימרים - ראה עמ' 3 ש' 4 להחלטתי בבש"א 563/05).

יש לזכור כי לא הוא בנה את המבנה אלא אבי מור
ועל כן, על יסוד הודאת אבי מור
בהליך הפלילי והרשעתו, ניתן לקבוע כי במבנה ניבנו 7 יחידות שעה שמותר היה לבנות 5 יחידות בלבד, וכך אני קובע.
כן אני קובע כי בעוד שמותר היה להשתמש רק ב- 3 מתוך היחידות במבנה כדירות נופש, נעשה, עפ"י הודאת אבי מור
בהליך הפלילי שימוש ב- 6 יחידות לנופש ועפ"י הודאת מימון בהליך צו המניעה הזמני ב- 5 מתוך 7 היחידות שבו שימוש שכזה.
ביחידה השביעית מתגוררים הנתבע מימון ובני משפחתו.

האם יוצר השימוש ב- 6 היחידות מטרד לתובעים

אקדים ואציין כי ההלכה הנוגעת לגבי מטרד הנוצר משימוש במקרקעין היא כי מקום בו נעשה השימוש על פי היתר כדין, על הטוען למטרד להוכיח מטרד של ממש.
לא כן מקום בו נעשה השימוש שלא עפ"י היתר כדין שאז, די לו לטוען למטרד להוכיח רק "אי נוחות" (ראה בר"ע 62/83 בעל טכסא נ. גונן פד"י ל"ח (1) 281, 283).

התובע רבאור בתצהירו טוען שהמטרד כה חמור עד כדי שלילת אפשרות סבירה שלו להשתמש בביתו לצרכי מגורים.
הוא טען שאופיין של יחידות הנופש (צימרים) אינו הולם את הסביבה השקטה לאיכות החיים לה רשאי היה לצפות עת בנה את ביתו ביישוב קהילתי מרוחק מהעיר.
הוא העיד על רעש בלתי סביר הנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה, על תחלופת נופשים וריבוי תנועת כלי רכב ואנשים המגיעים למקום.
באופן דומה העיד התובע מזרחי.
מאידך העיד הנתבע מימון כי אין כל רעש החורג מרמת הרעש המקובלת כאשר משפחה מתגוררת בדירה.
כן טען כי היה על התובעים להציג חוות דעת של מומחה לרעש ולהוכיח קיומו של רעש בלתי סביר.
כן טען כי בישוב מגדל המשמש כאתר נופש, קיימים בתים רבים עם יחידות נופש וכאלו קיימים גם בחלקת סמוכות לחלקות התובעים.
כן הכחיש טענותיו של רבאור על קיומם של רעש ממכוניות ואוטובוסים של נופשים.
הנתבע אבי מור
הכחיש גם הוא בעדותו את טענות התובעים ברם במהלך חקירתו התברר כי הוא אינו גר במקום ומגיע אך לביקורים מדי פעם.

האם חייב הטוען למפגע רעש להוכיח את טענתו באמצעות חוות דעת בעניין מפלסי רעש.
דיון מקיף בשאלה זו נערך בפסה"ד ע"פ 151/84 חברת החשמל נ. פרשט ואח' פד"י לט(3) 1.
באותה פרשה הוגשה קובלנה פלילית ע"י פרשט כנגד חברת החשמל בגין רעש שנבע מתחנת הכוח רידינג. בבית משפט השלום שדן בקובלנה נשמעו 4 עדים (לא מומחים) מטעם הקובלים. בסיום פרשת התביעה נתקבלה טענת חברת החשמל "אין להשיב לאשמה", שכן לא הוכח באמצעות חוות דעת כי מפלסי הרעש עוברים את המותר בתקנות שהותקנו מכח סעיף 5 לחוק מ"מ.

בימ"ש המחוזי קיבל את הערעור שהוגש על פסה"ד של בימ"ש השלום. על החלטת בימ"ש המחוזי הוגש ע"י חברת החשמל ערעור לבימ"ש העליון.

את השאלה העיקרית שבמחלוקת בערעור בביהמ"ש העליון הגדירה כב' השופטת שטרסברג כהן כך:

"השאלה העיקרית, שאותה מעלה בא כוח חברת החשמל, היא במישור הדיוני- ראייתי ולא במישור המהותי, והיא, אם לאור הקבוע בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תשל"ז - 1977 (להלן: "התקנות"), שהותקנו מכוח הוראות סעיף 5 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"), והמגדירות מהו "רעש חזק או בלתי סביר", ניתן לטעון ולהוכיח רעש כזה בצורה אחרת מזו שנקבעה בתקנות. אם כן, מה - אם לא הקבוע בתקנות - על הקובלים לטעון ולהוכיח על - מנת לבסס אישום פלילי כאמור. האם יש להוכיח את יסודות ה"מטרד" שבסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]? האם לא מן הראוי להיזקק לחוות - דעת של מומחה לצורך הוכחת יסודות העבירה לפי סעיף 2 לחוק? האם אין על בית המשפט לבקר בעצמו במקום שבו בוצעה העבירה הנטענת לצורך הוכחת יסודות העבירה האמורה?".

(ראה סעיף 2 לחוות דעתה בפסה"ד - י.א).

על השאלה הנ"ל השיבה כב' השופטת שטרסברג כהן בשלילה. כדבריה:

".... מכך שהחוק איננו מגדיר רעש חזק או בלתי סביר מהו ואיננו קובע כלים או אמצעים למדידת רעש כזה, ומכך שהתקנות עושות כן, אין מתבקשת המסקנה, שהתקנות ממלאות את הביטויים הנ"ל בתוכן שאין בלתו; אין לגרוס - כגירסת חברת החשמל- כי לא ניתן להוכיח את היות הרעש חזר או בלתי סביר, אלא באופן הקבוע בתקנות. ניתן לעשות זאת על ידי הוכחת הקבוע בחוק בכל דרך הוכחה מקובלת בדין". ... העובדה שמלאכת השפיטה, ללא מידות ושיעורים קבועים מראש, עשויה להיות קשה וסבוכה יותר, אינה אומרת שהיא בלתי אפשרית" (השופט ח' כהן (כתוארו אז) בבג"צ 295/65, הלל אופנהימר, ו-7 אח' נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1), בעמ' 322)."
(סעיף 5 לחוות דעתה בפסה"ד - י.א).

וכן:
"הגבלת אמצעי ההוכחה לאלה שנקבעו בתקנות תביא למצבים בלתי רצויים, שבהם יעמוד האזרח חסר אונים וחסר הגנה, כשמטרת החוק היא להגן עליו, וכשלשון החוק רחבה דיה לעשות כן.
בחוק נזכרים הביטויים "רעש חזק או בלתי סביר". התקנות מגדירות רק "רעש בלתי סביר" ; מכאן, שאין התקנות מטפלות ברעש "חזק", ולפחות לעניין "חזק" נזקקים אנו לפירוש, שייתן לביטוי זה בית המשפט, ללא הזדקקות לקריטריונים שבתקנות. ראוי להבהיר, שלא בסמאנטיקה עסקינן אלא בהבחנה, שהגיונה ומעשיותה בצדה, משום שיכול רעש להיות "חזק" - ובכל זאת "סביר", כגון אם הוא חולף או אם הוא נשמע בסביבה רועשת ומשלב ברעש רקע ועוד, ויכול רעש להיות "חלש" - ובכל זאת "בלתי סביר", כגון טפטוף מונוטוני קבוע ומתמשך על רקע של שקט סביבתי. לפיכך, לא בכדי הבחין המחוקק בין רעש "חזק" לבין רעש "בלתי סביר" ולגבי שניהם קבע, שיש לבחנם לאור ההפרעה שהם מהווים או עלולים להוות לאדם".

(סעיף 7 לחוות דעתה).

לדעה הנ"ל הצטרף גם כב' השופט בייסקי שישב באותו הרכב ובסיכום לדבריו אמר:

"המסקנה היא, כי מקום שקיימת אפשרות לבצע מדידות על-פי הכללים הקבועים בתקנות, ירווח להם לקובל או לתביעה הכללית, ודי יהא בהוכחה שבמדידה כדי להוכיח את קיומה של העבירה, ועל הנאשם יעבור העול להוכיח היפוכו של דבר. אך גם בהעדר מדידה במכשיר ועל-פי הקבוע בתקנות, אין מניעה להוכיח את היסודות הדרושים בסעיף 2 לחוק בדרכי הוכחה רגילות. אין איפוא כלום בכך, כי המשיבים לא הביאו ראיות על-פי התקנות, כאשר להוכחת תביעתם הביאו 4 עדים, ועל בית המשפט היה לבחון אותם באמות מידה מקובלות ולהסיק מהם המסקנות המתבקשות".

(ראה סעיף 5 לחוות דעתו).

גם כבוד השופט חלימה הצטרף לדעתה.
נמצא אם כן כי אין הדין מחייב הוכחת מטרד רעש באמצעות חוות דעת, בלבד.
לטעמי, הצליחו התובעים להוכיח כי מהשימוש באותן יחידות נופש המופעלות ללא היתר שבדין נגרמת להם אי נוחות אם כי לא עמדו בנטל להוכיח שמן היחידות שהותר בהן השימוש על פי דין (שתי יחידות) נגרם להם מטרד של ממש.

העדים הנ"ל נחקרו שלשתם בחקירות נגדיות.
מחקירותיהם של התובעים עולה כי דירות הנופש נושא התביעה אכן אינן דירות הנופש היחידות בישוב מגדל וכאלה קיימות עוד במבנים אחרים בישוב (עדות מזרחי עמ' 4 ש' 8-9).
עוד עולה מן העדויות בחקירות הנגדיות כי הכביש עליו נטען שחונות מכוניות הנופשים נמצא בין המבנה לבין דירת רבאור.
התובע מזרחי אישר כי מיקומן של שתי דירות הנופש שאושרו בהיתר הבניה הינו במיקום הגובל לחלקתו (עמ' 5 ש' 7).
מזרחי ניסה בחקירתו הנגדית לטעון כי אין הוא עושה עוד שימוש במבנה למטרות נופש. לטענתו משכיר הוא את היחידות לאנשים שונים לימים ספורים למטרת מגורים.
טענה זו אין לקבל. על אף שבעדותו טען שהוא עורך חוזים שכאלה עם דיירים (היינו למטרת מגורים בלבד) נמנע מלהציגם כראיה, ואין צורך לומר שהדבר פועל לרעתו.
גם לא סביר, ולא מתקבל על הדעת שאדם מן היישוב ישכור דירה למגורים, ליום או ליומיים שכן, רק העברת הציוד מדירה לדירה כשלעצמו, כרוכה בעלויות גבוהות בהרבה מדמי השכירות ליום יומיים.
כמו כן, בין שווי דמי שכירות למגורים לבין שווים של דמי נופש קיים הפרש משמעותי.
מזרחי יכול היה להציג הסכמים ולהוכיח כי הוא אכן גובה דמי שימוש שהינם בערכים (נמוכים) של דמי שכירות (יומיים, או דו יומיים וכד') ולא בערכים של תשלומי נופש. כאמור, הוא נמנע לעשות כן.
לעניין רמת המטרד התרשמותי היא כי תוספת השימוש ביחידות שלא הותרו כיחידות לנופש אכן יוצרת אי נוחות, שכן, בעוד שנוכח הגבלה שיצרה התב"ע (של 2 יחידות נופש בלבד) רשאי תושב סמוך לבית בו מצויות יחידות הנופש לצפות לרמת רעש ותנועה פחותים (אם כי לא לגמרי בלתי קיימים) של נופשים המתחלפים תדיר ביחידות הנופש ומשתמשים בהן, הרי שהכפלת (ויותר) מספר יחידות הנופש יוצרת באופן טבעי תנועת יתר כתוצאה מריבוי הנופשים, מכוניותיהם והרעש שהם יוצרים אגב השימוש.
תוספת זו תומכת בטענות התובעים למטרד הנגרם להם אולם מטרד זה מגביר אי נוחות שכבר קיימת נוכח הרשאה לקיים בבניין 2 יחידות נופש.
השימוש בכללותו ביחידות נופש בישוב אינו יוצר מטרד של ממש, המצדיק צו מניעה גם לגבי היחידות שהוקמו בהיתר (2 יחידות).
אזכיר כי המבנה אינו היחיד בישוב בו מופעלות דירות נופש.
את טענת התובעים לפיה מדובר בישוב כפרי שקט שאינו נושא אופי של מקום נופש יש לדחות על כן שכן תכנית המתאר ליישוב כוללת יעודי נופש.
לסיכום רמת המטרד אני קובע שלא הוכח בפני
כי השימוש ב- 2 יחידות הנופש, במידה שיתקיים רק הוא, יוצר מטרד של ממש המצדיק מתן צו מניעה שיאסור השימוש בשתיהן.
מאידך, שוכענתי כי השימוש בכל היחידות הנוספות (יהיה מספרן אשר יהיה) , אכן יוצר אי נוחות המצדיקה מתן צו מניעה נוכח היות השימוש, שלא בהיתר.
ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו לפסקי הדין שניתנו לעניין הגדרת המונח "דירות נופש" והדגיש את האלמנט "הציבורי" בשימוש, היינו כי מלון הדירות חייב להיות פתוח לקהל הרחב. (ראה סעיפי 9-10 לסיכומיו). שוכנעתי כי בעניינו מתקיים התנאי הנ"ל.

מזרחי לא העיד כי הוא בורר בקפידה את שוכרי היחידות. עולה מעדותו כי הוא לא בורר כלל את השוכרים ומשכיר לכל המעונין אפילו אם הוא לא מכיר את שמו.

"ש. מי האנשים שאתה משכיר להם את הדירות למגורים בלבד ?
ת. כל מיני אנשים, יש אנשים מהמגזר החילוני והדתי, אני לא מכיר שמות, יש כל מיני שמות".
(עמ' 8 ש' 18-19).

וכן :

"ת: הבאתי אותו. בן אדם בא לקבוצה לוקח ממני את כל הדירות, באים קבוצה של 20 איש - 15 איש. עשיתי הסכם אחד לגבי 7 הדירות. השכרתי אותם לאחרים בהסכם הזה.
ש: מה התקופה ?
ת: יומיים.
ש: יומיים זה למגורים.
ת: כן.
ש: איך אתה מסביר את זה, כשאני הולך לנופש אני לוקח יומיים שלושה. כל יומיים אתה מחדש הסכם.
ת: לא עם אותו בן אדם, אדם בא כמה שהוא יבקש אני אעשה אתו. "

המסקנה המתבקשת היא כי אכן מדובר בהשכרת היחידות לכל המעוניין.

גם העובדה שמזרחי עצמו שכר את הבנין כולו ומשכיר חלק ממנו בשכירות משנה מלמד על מטרה מסחרית התומכת במסקנה כי מדובר בהשכרה לצרכי נופש.
כאמור, גם נסיון החיים מלמד שאדם סביר אינו נוהג לשכור דירה למגורים אחת ליום, יומיים או שלושה.

לסיכום, אני קובע כי השמוש ביחידות הנופש במבנה אינו יוצר "מטרד של ממש" אך יוצר "אי נוחות" המצדיקה מתן צו מניעה קבוע שיאסור השימוש בכל אחת מן היחידות שאין התב"ע מתירה את השימוש בה כיחידת נופש.
לא נעלמה מעיני הטענה כי מזרחי עצמו אינו בא בתביעתו בנקיון כפיים ועושה הוא עצמו שימוש בלתי חוקי במקרקעין בהם הוא מחזיק. טענה זו של השימוש החורג מהיתר של מזרחי, אף הוכחה בפני
.
אציין כי הלכה מושרשת היא שסעד שביושר לא יינתן למי שמבקשו וידיו אינן נקיות.
ברם, במקרה דנן מקור הסעד למתן צו כנגד המטרד אינו רק בדיני היושר. מדובר בסעד שהפך עם חקיקת פקודת הנזיקין לסעד מן הדין.
אמנם גם עתה רשאי בית המשפט להביא בחשבון במכלול שיקוליו את חוסר נקיון הכפיים אך זה כלשעצמו אין בו כדי לחרוץ את הדין לשלילה אלא מהווה אחד הגורמים במכלול השיקולים המשפיעים.
במקרה דנן סבורני בו מבוקש צו המניעה על ידי שני תובעים, לא ניתן לתתו לבקשת האחד ולהימנע מלנתנו לבקשת האחר (שאינו נקי כפיים), שאז יינתנו צווים סותרים כלפי הנתבעים.

סבורני שנוכח נסיבות המקרה דנן יש ליתן את הצו אך להביא במסגרת פסיקת ההוצאות את חוסר נקיון כפיו של התובע מזרחי.

סיכומו של דבר

הוכח בפני
כי הותר שימוש ליחידות נופש רק ל- 2 יחידות במבנה הפונות לכיוון מגרשו של מזרחי, ואשר השימוש בהן כיחידות נופש הותר בהיתר הבניה המקורי.

על כן ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו רק ב- 2 יחידותאלה ניתן לעשות שימוש של השכרה על בסיס יומי (שהינה לצרכי נופש).
כמו כן, ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר שימוש ביתר היחידות במבנה לצרכי נופש ו/או השכרתן על בסיס יומי נמוך מחודש שלם.
הנתבעים ישלמו יחד ולחוד לתובע רבאור הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך של 5,000 ₪ ומע"מ.
נוכח חוסר נקיון כפיו של התובע מזרחי לא יעשה צו להוצאות לזכותו.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום ד' באייר, תשס"ז (22 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.
יונתן אברהם
, שופט
000575/05א 111 מיכל בן-יאיר-כהן









א בית משפט שלום 575/05 אמנון מזרחי, דני רבאור נ' אבי מור, עמוס מימון (פורסם ב-ֽ 22/04/2007)