פסקי דין על ברגר טוביה | פסקי דין על מזרחי ציון | פסקי דין על ציוני אורי ואח' | פסקי דין על עיריית פתח תקוה

1597/05 עתמ     26/03/2007




עתמ 1597/05 ברגר טוביה, מזרחי ציון, ציוני אורי ואח' נ' עיריית פתח תקוה




1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים

עתמ001597/05


בפני
:
כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל
/ ס. נשיא

25/04/2007



בעניין:
1 . ברגר טוביה

2 . מזרחי ציון

3 . ציוני אורי ואח'

ע"י ב"כ עו"ד נ' אברמוב





העותרים

נ ג ד


עיריית פתח תקוה

ע"י ב"כ עו"ד י' ברכה





המשיבה

פסק דין


א. מהות העתירה

זו עתירה בה מתבקש בית המשפט להורות על ביטול דרישות התשלום שהוציאה המשיבה לעותרים בגין היטל סלילה.


ב. עובדות רלבנטיות

העותרים הינם תושבי הרחובות הר ציון, יחיעם, וועד ארבע הארצות המצויים בתחומה המוניציפאלי של המשיבה.
המשיבה הנה רשות מקומית המוסמכת לגבות אגרות והיטלי פיתוח בתחומה בכפוף להוראות הדין.
בישיבת מועצה מיום 10.9.01 החליטה המשיבה לסלול את הכבישים ברחובות נשוא העתירה.
לגרסת המשיבה העבודות ברח' הר ציון ויחיעם כללו: פירוק הכבישים ואבני השפה הקיימות; ביצוע שידרוג והחלפה של מערכות ביוב; ניקוז ומים; התקנת תאורה חדשה; ברח' ארבע ארצות נסללה מדרכה חדשה והורחב הכביש הקיים; סלילת מפרצי חניה וסלילת מדרכות באבן משולבת.

העבודות החלו ביום 1.1.02.
לגרסת העותרים, עבודות הסלילה שביצעה המשיבה אינן אלא בגדר עבודות תחזוקה הממומנות מכספי הארנונה המשולמים ע"י העותרים, ולפיכך לא היה מקום לדרוש מהם לשאת בתשלום היטלי סלילה.
בשלהי שנת 2004 שלחה המשיבה דרישות תשלום עבור היטל סלילת כביש ומדרכה לעותרים.
לגרסתם הם אינם מחויבים בתשלום ממספר נימוקים:
המשיבה כבר מימשה בעבר את זכותה החד פעמית לגבות היטל סלילה;
כן גרסו כי המשיבה הצהירה כי לא תגבה מתושבי השכונות הותיקות היטלים בגין סלילת כביש ומדרכה שכן שטחי הבנייה בשכונות אלו לא נכללו במסגרת תחשיב חוק העזר החדש.
מנגד, טוענת המשיבה, כי החיובים הוצאו כדין.
ברחובות נשוא העתירה לא היו מדרכות ולכן בעבור סלילתן עליה לגבות היטל מלא;
באשר לסלילת הכבישים הרי שהעותרים חויבו עפ"י התעריף הנמוך הקבוע בסעיף 7(2) לחוק העזר לפתח תקוה
(סלילת רחובות), התשנ"ז – 1997 (להלן "חוק העזר") המתייחס למקרה של הרחבת כביש ו/או סלילתו מחדש.
לצורך תמיכת הטענות לעיל הציגה המשיבה תמונות "לפני ואחרי" של הרחובות האמורים (נספחים 4-13 לתשובתה).
מכאן העתירה.



ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות ומטענות הצדדים עלו הפלוגתאות הבאות:
- האם היה שיהוי בהגשת העתירה?
- האם גביית היטלי סלילת כביש ומדרכה ברחובות נשוא העתירה הנם כדין?




ד. שיהוי

המשיבה טענה כי העותרים השתהו בהגשת העתירה.
העותרים קיבלו את דרישות התשלום בשלהי שנת 2004 (נספח ה' לעתירה), ואילו העתירה הוגשה באפריל 2005.
תקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהלים קובעת כי עתירה מנהלית תוגש לא יאוחר מ – 45 ימים מיום קבלת החלטת הרשות.
לכאורה נראה כי אכן היה שיהוי בהגשת העתירה; עם זאת, בין הצדדים התנהלו חילופי דברים והמכתב האחרון מטעם המשיבה נתקבל אצל העותרים ביום 27.2.05 (נספח א' לעתירה).
לאור זאת הרי שלא היה שיהוי סובייקטיבי ו/או אובייקטיבי וכן לא צפויה פגיעה בשלטון החוק.
(עע"ם 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נ"ו(3) 673 וכן עת"מ (ת"א) 1383/02 דוד ליפשיץ נ' מועצה אזורית עמק חפר ואח' תק-מח 2003(4) 607.)
לכן דין טענה זו להידחות.


ה. האם גביית היטלי סלילת כביש ומדרכה ברחובות נשוא העתירה הנם כדין?

העותרים טוענים כי חוק העזר מכוחו הוצאה דרישת התשלום מאת המשיבה כלל אינו חל עליהם.
סעיף 11 לחוק קובע כך:

"הוראות חוק זה יחולו על עבודות סלילת רחובות שהמועצה החליטה על ביצוען ביום פרסום חוק עזר זה (להלן – היום הקובע) ואילך, ועל היתרי בניה שניתנו ביום הקובע ואילך."

טוענים העותרים כי יש לפרש את הסעיף כך שעל מנת שהחוק יחול צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
1. ההחלטה על ביצוע העבודות ניתנה לאחר פרסום חוק העזר.
2. היתרי הבניה לבניית המבנים הסמוכים ניתנו ביום והקובע ואילך.


מדרך פרשנות זו עולה שהעותרים קיבלו היתרי בניה שנים רבות לפני פרסום החוק, ומכאן שהתנאי השני לא מתקיים. מכיוון שמדובר בתנאים מצטברים, אין תחולה לחוק ודין העתירה להתקבל.
המשיבה טוענת כי יש לפרש את הסעיף כך שמדובר בשני תנאים חלופיים. העותרים עומדים בתנאי הראשון ומשום כך גביית ההיטל בדין היא.
מלשון הסעיף וכן מתכלית החוק מתחייב הפירוש לפיו אכן מדובר בשני תנאים חלופיים.
הסעיף מדבר על תחולה בשני מצבים:
האחד - עבודות שנעשו ביוזמת העירייה לאחר פרסום החוק;
והשני - היתרי בניה שניתנו לאחר פרסום החוק;
כלומר מדובר בשני מצבים שונים ונפרדים אחד מהשני.
תכלית החוק היא לאפשר לעירייה לבצע עבודות לפיתוח העיר ולגבות מהאזרח השתתפות; הן כאשר מדובר בשכונות חדשות שניבנו לאחר פרסום החוק, והן כאשר מדובר בשכונות ותיקות שניבנו לפני פרסום החוק.
החוק יצר מנגנונים המביאים בחשבון מצבים בהם שולמו בעבר היטלים, ולכן הוא מפחית את התשלום בעבור עבודות סלילה חדשות.
אילו רצה המחוקק להוציא מגדר החוק את השכונות הותיקות, אזי פטור גורף שכזה, צריך היה למצוא ביטוי ברור וחד משמעי בלשון החוק, ביטוי שכאמור לא נמצא בו.
כמו כן לא ניתן למצוא כל צידוק רעיוני לפטור שכזה. עבודות העירייה נעשות למען התושב, הוא הנהנה העיקרי, ולכן עליו לשאת בתשלום זה או אחר.
מקובלת עלי גישת השופט אילן בת.א. 1910/91 לוינשטיין נ' עירית ראשל"צ (תק-מח כרך 3 עמ' 1907),לפיה יש להביא בחשבון תשלום דמי השתתפות בעבר ע"י בעלי המקרקעין; עם זאת איני מוצאת בדבריו כפי שצוטטו בעתירה (סעיף 32) תימוכין לכך שיש ליתן לסעיף 11 פירוש הקובע כי התנאים הם מצטברים.
סעיף 7 לחוק העזר נותן מענה ומיישם את גישת השופט אילן.




ולגופם של דברים:

היטל סלילת כביש:

העותרים טוענים כי הכבישים ברחובות נשוא העתירה נסללו בשנת 1972 או בסמוך לכך ולאחר סלילתם הוציאה המשיבה דרישות לתשלום היטל סלילה, ששולמו על ידם. (נספחים ג'1-ג'3 לעתירה).
מכאן, לעמדתם, אין המשיבה רשאית לשוב ולדרוש מהם כיום לשאת בתשלום נוסף בעבור היטל סלילה אף אם ביצעה עבודות סלילה חדשות, שכן מדובר בזכות חד פעמית.
נציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן שולם היטל בעבור הסלילה הראשונית.
את טענתם תמכו העותרים בסעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות [ביוב] תשכ"ב – 1962 הקובע כך:

"בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחוייב עוד בעל נכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש על ידי הרשות המקומית ובין שהותקן על ידה בשנית".

מנגד טוענת המשיבה כי עפ"י סעיף 7 לחוק העזר, היא מוסמכת לגבות היטל סלילה מקום שנעשו עבודות להרחבת כביש קיים ו/או סלילתו מחדש.
במקרה דנן, טוענת המשיבה, היא סללה בסמוך לנכסי העותרים מדרכה חדשה וכן הרחיבה את הכביש הגובל בהם, מכאן שהגביה כדין.
סעיף 7 לחוק העזר קובע כך:

"הרחבת כביש או מדרכה או דרך משולבת
החליטה המועצה להרחיב או לסלול מחדש כביש, מדרכה או דרך משולבת, ובעל נכס גובל שילם בעבר בעד סלילת הכביש, המדרכה או הדרך המשולבת תשלום לפי הוראות חוקי עזר תקפים קודמים בתחום העירייה, ישלם בעל הנכס הגובל בעד הסלילה מחדש כאמור, היטל בשיעורים כלהלן:
(1) (1) היה במועד תחילת הסלילה רוחב הכביש והמדרכה יחדיו או רוחב הדרך המשולבת, 5 מטרים או פחות – 60% מההיטל לפי הוראות סעיף 4;
(2) (2) היה במועד תחילת הסלילה רוחב הכביש והמדרכה יחדיו או רוחב הדרך המשולבת, יותר מ 5 מטרים – 40% מההיטל לפי הוראות סעיף 4."

זה הסעיף הרלבנטי לענייננו, ולא הסעיף המסדיר היטלי ביוב.
הוראות סעיף 7 לעיל ברורות ולכן אין צורך לפנות לחוקים אחרים על מנת לפרשו.
העותרים מפנים את בית המשפט לת.א. 80709/00 (ת"א) עיריית הרצליה נ' פלג, שם קבע בית המשפט כי אין לחייב את הנתבעים בדמי כביש ומדרכה. לאור העיקרון שהיטל כביש ומדרכה יש לשלם פעם אחת בלבד.
בפסק הדין נכתב כך:

"בית הניצב ברחוב סלול עם מדרכה, כאשר בניית הבית נסתיימה לפני שנים רבות, אין זה ראוי שיוטל עליו חיוב חדש בסכום ניכר, בפעם השניה עקב עבודות שיפוצים או חידוש הכביש. העיקרון הבסיסי הוא תשלום פעם אחת בלבד."

מעבר לסתירה הפנימית של היעדר חיוב ניכר מצד אחד, ותשלום פעם אחת מצד שני, אזי דברים עלולים לרוקן מתוכן את סעיף 7 לעיל.
לכן, לטעמי, הפירוש הראוי הוא שהשימוש בסעיף 7 הנו תלוי נסיבות.
במילים אחרות יש לבחון את אופי העבודות שהתבצעו במקום ולהחליט האם מדובר בהרחבה ו/או חידוש של הכביש "הנבחן".

נבחן את המצב בענייננו.

רחובות הר ציון ויחיעם:
העותרים טוענים כי הכבישים ברחובות אלו הורחבו בחלקם ע"ח מדרכה קיימת על מנת ליצור מפרציי חניה.
לעניין רח' הר ציון טענו העותרים בעלמא כי הופקעו מהם שטחים. הטענה לא הוכחה, ולכן אין ללוקחה בחשבון.
מתוכניות שהוגשו במסגרת העתירה (נספחים ד' 1 ו – ד'2) עולה כי רוחב הכביש המיועד לנסיעת מכוניות לא השתנה, עם זאת, כאמור, נעשתה הרחבה המאפשרת חניית מכוניות.
האם מפרצי חניה הם כביש?
נפנה להגדרה שבחוק לענין כביש:

"רחוב או חלק מרחוב שהמועצה הקצתה לשימוש כלי רכב בהתאם להוראות חוק עזר זה או סמטה או משטחי חניה לכלי רכב כולם או מקצתם;"

לשון החוק ברורה. מפרצי חניה הם כביש.
אין חולק כי נסללו מפרצים כאמור, ולכן יש לשלם בעבור כך היטל סלילה, עפ"י סעיף 7 לחוק.

באשר לטענה כי לעותרים לא היה צורך במפרצי החניה כיוון שיש להם חניות פרטיות, הרי שדינה להידחות. מקומות חניה אינם מיועדים רק לתושבי הרחוב כי אם לאורחיהם ולציבור בכלל.
כמו כן בחינת הצורך הפרטני אינה מהווה פרמטר בשאלה האם צריך או לא צריך לסלול כביש ולבצע עבודות תחזוקה שונות.
העותרים טענו כי היות והכבישים ברחובות הר ציון ויחיעם נסללו בעבר עד למלוא רוחבם הרי שהמשיבה אינה רשאית לשוב ולהטיל עליהם היטל סלילה אף אם הרחיבה את הכביש, שכן הרחבה זו בוצעה ע"ח מדרכות קיימות.
תמיכה לטענה זו הנם דברי השופט ברנזון שכתב כך:

"ואומר שרק כאשר מחליטים על הרחבת כביש לאחר שנסתיים בניין המדרכה, על המועצה לבדה לשאת בהוצאות הסלילה של ההרחבה. זהו מקרה מיוחד, שבו כבר הושלמה סלילת הכביש בהשתתפות בעלי המגרשים שברחוב ונבנתה המדרכה, ועקב ההרחבה יש צורך בהריסת המדרכה והעתקתה ממקומה וסלילת המקום מחדש. רק במקרה כזה אין להטיל פעם נוספת חובת השתתפות בהוצאות ההרחבה. מכלל לאו זה אתה שומע הן, לגבי החלטה על הרחבת הכביש לפני בניית המדרכה. לא-כל-שכן לגבי מקרה של סלילת חלק נוסף של רוחב קיים של הכביש לפני בניית המדרכה, כמו במקרה שלפנינו." (הדגשה שלי ד.פ.)
(ע"א 26/72 - עירית הרצליה נ' חנן שטקין ואח', פ"ד כז(1), 267).

בענייננו, הכביש והמדרכה נסללו במסגרת אותה עבודה, מכאן שלא נוצרה סיטואציה בה היה צורך בהריסת המדרכה לצורך סלילת הכביש ובנייתה מחדש. לכן ענייננו אינו נכנס להגדרת "מקרה מיוחד" לעיל.
לא נבנתה מדרכה במקביל לבניית הכביש ומכאן שלא היה צורך בהריסתה, בנייתה וסלילת המקום מחדש.
לאור כל האמור דין טענות העותרים להידחות, ועליהם לשלם בעבור עבודות סלילת הכבישים עפ"י סעיף 7 לחוק העזר.

רחוב ועד ארבע הארצות:
האם הורחב הכביש ברחוב ו/או חודש?
התמונות שהוגשו מעמידות בספק את טענת המשיבה לפיה חודש הכביש במידה המחייבת גביית היטל סלילה.
קבענו לעיל כי הגביה הנה תלוית נסיבות.
מהתמונות שהוצגו עולה כי הכביש ברחוב ועד ארבע ארצות נראה לאחר העבודות די דומה למראה שהיה לו לפני תחילתן. הכביש נסלל 3 שנים לערך לפני הגשת העתירה ומצבו רעוע.
נתונים אלו מביאים למסקנה כי נעשו ברחוב עבודות, אך הן אינן בהיקף כזה המחייב תשלום היטל.
ניתן לסווג עבודות אלו כתחזוקה שוטפת של כבישי העיר, שעלותה נגבית במסגרת תשלום הארנונה.
לאור זאת אני קובעת כי אין לחייב את דיירי רחוב ועד ארבע ארצות בהיטל סלילת כביש.
לאור זאת, מתייתר הצורך לדון בטענה לפיה עלויות סלילה של כבישים כגון דא ממומנת ע"י משרד התחבורה.

היטל סלילת המדרכות:

העותרים טוענים כי מכיוון שהיו מדרכות שבגינן כבר נגבה בעבר היטל ואו דמי השתתפות, הרי שהמשיבה מנועה מלהטיל היטל בעבור סלילת המדרכות.
המשיבה טוענת כי לא הייתה קיימת מדרכה הגובלת לנכסים נשוא העתירה ולכן העותרים לא שילמו מעולם דמי השתתפות להקמת מדרכה ו/או היטל לסלילת מדרכה.

סעיף 3 לחוק עזר הקובע כך:

"חיוב בהיטל
(א) בעלי נכסים גובלים בעת התחלת הסלילה או לאחריה, ישלמו היטל לפי הוראות חוק עזר זה; תעודת המהנדס בדבר יום התחלת הסלילה תהיה ראיה לכאורה לדבר. ... "

העותרים צרפו לעתירה קבלות המעידות על תשלום למשיבה עבור סלילה (נספחים ג'1-
ג'3), אך לא צוין כי מדובר בסלילת מדרכה, קרי לא הוכח לבית המשפט כי דווקא מדרכה נסללה.
בחינת מצב הדברים בפועל מביאה לאותה מסקנה.
מדרכה הוגדרה בחוק העזר כך:

"מדרכה – רחוב או חלק מרחוב, בין מכוסה באספלט ובין מרוצף, לבות (צ.ל. "לרבות" הערה ד.פ.), קירות מגן, קירות משען, מדרגות וקירות תומכים, שהמועצה הקצתה בהתאם להוראות חוק עזר זה, כולן או מקצתן;"

מעיון בתמונות שצורפו לתשובת המשיבה עולה כי ברחוב הר ציון, וועד ארבע ארצות לא היו מדרכות.
באשר לרחוב יחיעם לא צורפו תמונות היכולות לסייע לקביעה; לא הוגשה כל קבלה המעידה על תשלום בעבר של היטל סלילת מדרכות, ולכן ניתן לקבוע שגם שם נסללה המדרכה לראשונה בשנת 2002.
העותרים טוענים שמול ביתם היו אבני שפה ושכבת מצע כורכר המהווים 80% מעבודות הסלילה ולכן אין מקום לגבית היטל סלילה.
בתמונות מרח' ועד ארבע ארצות ניתן בבירור לראות (נספח 12 לתשובה) כי אין אבני שפה לאורכו, ובצידי הכביש יש עפר בלבד.
ברחוב הר ציון יש אבני שפה אך לא לכל אורך הרחוב, חלקן עקומות חלקן שקועות; לא רואים מצע כורכר.
כך או כך לא ניתן לקבל את הגישה לפיה הקיים היווה כבר 80% מהסלילה החדשה.
מבט בתמונות מלמד כי נעשתה עבודה רבה בסלילת המדרכות, הונחו אבנים משתלבות, אבני שפה חדשות וכו'.
בנוסף טוענים העותרים מרחוב ועד ארבע ארצות, כי רחובם מוגדר כרחוב עורקי,ולפי מיטב ידיעתם משרד התחבורה משתתף בעלויות הסלילה ולכן יש לקזז סכומים אלה מחיובם.
דין הטענה להידחות.
"מיטב הידיעה" אינה מספיקה לשם הוכחת הטענה, וקל חומר אינה מספיקה על מנת לדעת מהו הערך שיש לקזז. על העותרים היה להביא הוכחה מוצקה כי אכן סלילת רחוב ועד ארבע ארצות ממומנת בהשתתפות משרד התחבורה וכן מהו סכום המימון אותו מבקשים הם לקזז.
נציין כי המשיבה צרפה לתשובה מסמך "סיכום פגישה שהתקיימה בתאריך 10.6.2004 בנושא: פרוייקטים תחבורתיים לשנת 2004 ו – 2005, עיריית פתח תקווה", שם נכתב באופן חד משמעי כי משרד התחבורה לא ישתתף בפרוייקט הרחבת רחוב ועד ארבע ארצות. (נספח 19ג' לתשובה).

לאור כל האמור אני קובעת כי חיוב העותרים בתשלום מלא בעבור סלילת המדרכות-, נקבע כדין.

העותר מר אורי ציוני:
מר אורי ציוני, העותר מס' 3 טוען כי החיוב שהושת עליו אינו כדין.
לגרסתו הוא סלל בעצמו כביש ומדרכה בחזית ביתו, מאחר וסלילה זו היוותה תנאי לקבלת היתר בניה.
כהוכחה לכך הוא מצביע על כתב אישום שהוגש נגדו בגין אי מילוי אחר התנאים לקבלת היתר הבניה.
כתב האישום בוטל משנתברר לעירייה כי ניתנה לו תעודת גמר לאחר שעמד בכל התנאים ביניהם סלילת כביש ומדרכה. (נספחים ג', ד' ו – ה לתצהירו).
לאור זאת טוען מר ציוני שאין לחייבו בהיטלי הסלילה.
המשיבה טוענת כי חיוב העותר בעבר בסלילת חניות נוגע לשטחו הפרטי בלבד, ולא לשטחים הציבוריים אותם סללה המשיבה ובגינם נגבה ההיטל.
המשיבה צרפה להוכחת גרסתה תמונות מנכסו של מר ציוני, אולם אין בפני
בית המשפט תמונות של החלקה בטרם נעשו בסמוך לה עבודות העירייה.
לכן לא ניתן ע"ס תמונות אלו לקבוע האם מר ציוני סלל רק בתחומי חלקתו או גם מחוצה לה.
בנקודה זו חשוב לציין כי "בתנאי ההיתר" (נספח ו'2 לעתירה) נכתב כך:

"בעל ההיתר אחראי לבצע הפיתוח הר"מ:
. . . .
ה. סלילית (כך במקור הערה שלי - ד.פ) מפרצי חניה מדרכה ושבילים בחזיתות המגרש לפי הוראות העיריה"

המשיבה טוענת כי מר ציוני לא הראה כל אסמכתא לכך כי העירייה אכן הורתה לו קונקרטית לסלול מדרכה מחוץ לגבול המגרש לאורך כל חזית המגרש, ולא הראה כל אסמכתא כי עשה כן.
דין טענה זו להידחות עצם קבל היתר הבניה מעידה שהתקיימו תנאיו ובכלל זה תנאי הסלילה.
הפועל היוצא הוא:
בטרם החלו עבודות העירייה היו בסמוך לנכס מר ציוני כביש ומדרכה.
לכאורה צריך היה מר ציוני לשאת בעלות העבודות עפ"י סעיף 7 לחוק העזר אך לאור העובדה שהוא הקים לראשונה את הכביש והמדרכה הסמוכים לביתו יש לפטור אותו כעת מתשלום זה.

מסקנת ביניים:
בעבור הרחבת הכבישים / יצירת מפרצי חניה חויבו העותרים עפ"י סעיף 7 לחוק העזר, שכותרתו "הרחבת כביש או מדרכה או דרך משולבת".
לאחר בחינת הדברים עולה כי החיוב בדין, למעט חיוב תושבי רח' ועד ארבע ארצות ומר ציוני.
כך גם לעניין החיוב בגין סלילת המדרכות.
ברחובות נשוא העתירה קבעתי שלא היו מדרכות ולכן הגביה עפ"י סעיף 3 לחוק, קרי גביה מלאה בעבור סלילה חדשה, בדין היא, למעט חיוב מר ציוני.

עד כאן באשר לעצם החיוב ומה באשר לגובהו ?

טוענים העותרים כי יש להפחית מהדרישות שהוציאה להן המשיבה הן את מרכיב הקרקע והן את גודל הבתים שהיו קיימים על המקרקעין.
העותרים תומכים טענתם בת.א. 1986/00 פידליטי גולד שוקי נדל"ן בע"מ נ' עיריית ת"א (פורסם במאגר נבו).
אלא מאי, פסק הדין עוסק בחוק עזר לתל אביב- יפו (סלילת רחובות), תשל"ו – 1975.
חוק זה מעגן מנגנונים שונים מאלו הקבועים בחוק העזר פ"ת, כך למשל המנגנון שיוצר סעיף 7 לחוק העזר פ"ת אינו קיים בו.
באופן הגבייה כפי שצוין לעיל הובאה בחשבון העובדה שמדובר בהרחבה של כביש קיים תוך שימוש במנגנון הקיים בחוק הרלבנטי ולא חוק העזר לעירית פ"ת.
מכאן שדין הטענה להידחות.

העותרים העלו טענה נוספת לפיה מנועה המשיבה מלגבות מהם היטלי סלילה, מאחר ושיטת ההיטל לפיה מחויבים בעלי הנכסים בתשלום ותחשיב חוק העזר החדש, אינם סבירים.
העניין נידון בימים אלו במסגרת ת.א. (ת"א) 1469/00 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' שר הפנים, עיריית פתח-תקווה ואח', וטרם ניתנה בו החלטה.
על מנת לבחון את טענת העותרים יש צורך בהגשת חוות דעת ומסמכים רלבנטיים אחרים שלא הוגשו כאן.
במסגרת התיק האזרחי נתבקשה המשיבה למסור פרטים נוספים באשר לתחשיב שבוצע על ידה. המשיבה הגישה מכתב בו מבקשים העותרים להתלות בדיוננו זה.
סבורני כי יהיה על העותרים להמתין עד לקבלת פסק הדין בתיק האזרחי, מאחר ובפני
ביהמ"ש כאן, לא הוצגה התמונה במלואה, לא הוגשו כל המסמכים הרלבנטיים ולכן אין מקום לדון בטענה.


ו. סוף דבר

דין העתירה להידחות ברובה כמפורט לעיל, למעט לעניין חיוב תושבי ועד ארבע ארצות בהיטל סלילת כביש שנעשה שלא כדין וכן חיוב מר אורי ציוני.
לאור זאת יישאו העותרים בהוצאות שכ"ט עו"ד כדלקמן:
תושבי רח' הר ציון ויחיעם, למעט מר ציוני, ישלמו 2,000 ₪ כל אחד + מע"מ.
תושבי רח' ועד ארבע ארצות ישלמו 1,000 ₪ כל אחד + מע"מ.
סה"כ 38,000 ₪ + מע"מ.


באותו יחס ישאו העותרים בהוצאות המשפט אותן יישום הרשם.
המשיבה תשלם למר ציוני 2,000 ₪+מע"מ וכן את הוצאות המשפט, אותן ישום הרשם.

ניתן היום 26/3/07, בהיעדר.

המזכירות תשלח עותק פס"ד זה, בהמצאה כדין, לב"כ הצדדים.

ד"ר דרורה פלפל
, שופטת
ס.נשיא





















עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1597/05 ברגר טוביה, מזרחי ציון, ציוני אורי ואח' נ' עיריית פתח תקוה (פורסם ב-ֽ 26/03/2007)