פסקי דין על יהודה יצחק | פסקי דין על יחזקאל זאדה | פסקי דין על עיריית ירושלים

2088/03 עב     29/04/2007




עב 2088/03 יהודה יצחק , יחזקאל זאדה נ' עיריית ירושלים




1


בתי המשפט
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 002088/03


בפני
:
השופטת הראשית רונית רוזנפלד

נציג ציבור (ע) אליהו מחלב
נציג ציבור (מ) הרולד בר

29/04/2007



בעניין:
1 . יהודה יצחק

2 . יחזקאל זאדה



ע"י ב"כ עו"ד
מאיר אבירם

תובעים

נ ג ד


עיריית ירושלים



ע"י ב"כ עו"ד
מאירה סולומון

נתבעת

פסק דין

1. התובעים, המועסקים באגף התברואה של הנתבעת (להלן-העירייה) טוענים, כי העירייה איננה משלמת להם תוספת בשיעור של כ-10%, לה הם זכאים מכוחו של הסכם שנכנס לתוקף במרץ 1997. עוד הם טוענים להפליה בינם לבין עובדים אחרים להם משולמת התוספת. בהתאם, הם מבקשים מתן

פסק דין
הצהרתי לפיו על העירייה לשלם להם את התוספת רטרואקטיבית, בתוספת פיצויי הלנת שכר. לטענת העירייה, ההסכם אינו חל על התובעים והם אינם זכאים לתשלום התוספת. יצוין כי תובעת נוספת, דליה מועלם, נמחקה מכתב התביעה ביום 24.5.05, משהצדדים הגיעו להסכמות בעניינה.

2. עיקרי העובדות הרלבנטיות העולות מהתיק והעומדות בבסיס הדיון, הן אלה:
ההסכם בדבר תשלום התוספת
א. במסגרת תוכנית התייעלות באגף התברואה סוכם ביום 20.2.97 בין העירייה לבין ועד עובדי אגף התברואה, כי מנהלי עבודה ומפקחי נפות יהיו זכאים לתוספת נהיגה עצמית כמפורט להלן:
"א. הוסכם כי אין להעסיק נהגים בנהיגת טנדרים בנפות לכל מטרה שהיא; הנהגים שהועסקו עד כה בנהיגת טנדרים יועסקו בנהיגת רכב לפינוי אשפה או ברכב טיאוט מכני לפי צרכי העבודה, כשהמטרה היא לצמצם העסקת עובדים בימי השבתון השבועיים וחסכון בעלויות.
ב. מפקחי נפות ומנהלי עבודה בנפות אשר קבלו בעבר 10% דחס או 15% תוספת ספיגה שינהגו בטנדרים העומדים לרשותם לצרכי ביצוע עבודתם במקום נהגי הטנדרים הנ"ל, יקבלו החל מיום 1.3.97 תוספת של 10%; מתאריך 1.3.98 תעמוד התוספת על 15%" (ההדגשה שלי-ר.ר).
(נספח א' לתצהיר קמחי; להלן - ההסכם)

ב. ביום 18.5.1997 שלח המשנה למנכ"ל וראש המינהל העירוני הודעה לגזבר העירייה בדבר תשלום התוספת ל - 15 עובדים, בהתאם לרשימה שצורפה (נספח ב' לתצהיר קמחי, להלן – רשימת הזכאים הראשונה). ביום 20.5.1997 שלח המשנה למנכ"ל לגזבר רשימה של 33 עובדים נוספים להם יש לשלם את התוספת, וביניהם התובע מס' 2 שתפקידו תואר כ"מנהל עבודה ציוד מכני" (מופיע כמספר 30 ברשימה, נספח ג' לתצהיר קמחי, להלן – רשימת הזכאים השנייה).
ג. ג. ביום 5.6.97 התקיים דיון אצל מנכ"ל העירייה על פי בקשת עובדי ועד התברואה. בפרוטוקול הדיון נרשם כי ברשימה השנייה נכללו 33 עובדים, שאינם עומדים בכללים שנקבעו בסיכום מיום 20.2.97 (נספח ד' לתצהיר קמחי).
ד. ביום 31.7.97 אישר הממונה על השכר במשרד האוצר את תשלום התוספת בתנאים הבאים:
מפקחי נפות ומנהלי עבודה
3.1 מפקחי נפות ומנהלי עבודה שעברו לנהיגה עצמית, יהיו זכאים לתוספת 10% בגין תפקיד נוסף, עפ"י הכללים שנקבעו בעירייה לענין זה (תשלום עבור תפקיד נוסף).
שיעור זה הינו סופי.
3.2 התוספת תשולם כל עוד העובד ממלא אחר התנאי של נהיגה עצמית.
3.3 העירייה תקבע במסגרת תיאורי התפקיד של מפקחים ומנהלי עבודה, כי נהיגה עצמית היא חלק מדרישות התפקיד, כך שעובדים חדשים שימונו למשרות אלה לא יהיו זכאים לתוספת.
(נספח ה' 2 לתצהיר קמחי)

ה. ביום 4.8.97 סיכמו הועד וההנהלה כדלקמן:
"מספר המפקחים והמנהלים שיקבלו תוספת זו לא יעלה על 48. במידה ויהיה צורך במפקחים ומנהלים נוספים (מעבר ל-48), תוספת בגין נהיגה תכלל במסגרת הגדרת התפקיד.
(נספח ו' לתצהיר קמחי).

ו. במכתבו מיום 5.8.97 הורה המשנה למנכ"ל העירייה וראש המנהל הכללי לגזבר העירייה לשלם את התוספת ל-47 מנהלי עבודה ומפקחי נפות, על פי רשימה שמית שצורפה (להלן – רשימת הזכאים השלישית, נספחים ז'1, ז' 2).
ז. שמו של התובע מס' 2 הושמט מרשימת הזכאים השלישית.
ח. ברשימה השלישית מופיע שמו של העובד גבריאל שמעון, ששימש באותה עת כמנהל עבודה בנפה (להלן – גבריאל שמעון).
התובע מס' 1 (להלן- מר יצחק)
ט. מר יצחק, שעבד בעירייה כנהג החל משנת 1978, קודם לתפקיד מנהל עבודה במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים. לטענתו, הוא שימש בפועל בתפקיד מנהל עבודה כבר מיום 26.10.97.
י. במכתביו מיום 27.7.98 ומיום 26.10.98 אל מחלקת משאבי אנוש ציין מונל כץ, סגן למנהל וכספים באגף התברואה, כי לפי החלטת מנהל האגף, מונה מר יצחק למנהל עבודה החל מתאריך 26.10.97 במקום גבריאל שמעון שחזר לתפקידו הקודם כנהג. עוד ביקש מונל כץ להביא את עניינו של מר יצחק לוועדה הפריטטית הקרובה על מנת לשבצו במשרת מנהל עבודה (נספח יג(1) לתצהיר קמחי; נספח א' לתצהיר התובע).
יא. בתשובה, הודע למונל כץ במכתב מיום 9.8.98, כי בקשתו למנות את מר יצחק במקום גבריאל שמעון אינה מאושרת מאחר ואין משרת מנהל עבודה פנויה (נספח יג' 2 לתצהיר קמחי). בתכתובת פנימית של מחלקת כוח אדם בקשר לכך נכתב כדלקמן:
"לא ניתן למנות בפועל את מר יהודה יצחק
למשרת מנהל עבודה במקום גבריאל שמעון..., שהרי משרה זו מאוישת ע"י שמעון גבריאל. מדובר במשרתו שהומרה מנהג א.א.ט למנהל עבודה, ולפי דברי הנהלת האגף חזר לתפקיד נהג. אם כן, יש להמיר את משרתו לנהג, דהיינו להחזיר את המצב לקדמותו..." (נספח יג' 1 לתצהיר קמחי).

יב. ביום 27.1.99, שלח הממונה על המנגנון ופתוח משאבי אנוש מכתב למר יצחק לפיו הוא מתמנה בפועל לתפקיד מנהל עבודה מיום 1.1.99 ועד ליום 31.3.99 (נספח ח' לתצהיר קמחי). ביום 24.1.2000 הודע למר יצחק, כי סיים בהצלחה את תקופת הניסיון שנקבעה, מינויו לתפקיד מנהל עבודה אושר בתחולה מיום 8.6.99 (נספח י' לתצהיר קמחי).
יג. ביום 24.01.00 מונה מר יצחק לתפקיד מנהל עבודה בנפת מזרח, בתחולה מיום 8.6.99, לאחר שזכה במכרז שנערך.
התובע מס' 2 (להלן – מר זאדה)
יד. משנת 1993 עבד מר זאדה כמנהל עבודה "בבית המלאכה".
טו. ביום 27.10.97 כתב מונל כץ, סגן למינהל וכספים למאיר קמחי ממחלקת כ"א, כי מר זאדה מועסק בסדנת המלאכה בתפקיד מפקח בינוי מתאריך 6/89, ומתוקף תפקידו נהג בטנדר, ונכלל ברשימת העובדים הזכאים לתוספת (הרשימה השנייה –ר.ר), אך משום מה טרם קיבל את התוספת (נספח ו' לתצהיר מר זאדה).
טז. ביום 26.2.98, השיב מאיר קמחי למונל כץ, כי מר זאדה מועסק בבית המלאכה בתפקיד "מפקח בינוי". הוא אינו מנהל עבודה בנפה, ועל כן אינו זכאי לתוספת (נספח יד' 4 לתצהיר קמחי).
יז. במכתבו מיום 2.5.99 פנה מונל כץ למאיר קמחי בבקשה "להחזיר" למר זאדה את התוספת, ש"משום מה הופסקה", זאת על אף שמר זאדה מופיע ברשימת הזכאים (נספח ז' לתצהירו של מר זאדה).

5. עיקרי טענות מר יצחק, התובע מס' 1, לביסוס זכאותו, הם כדלקמן:
א. ביום 26.10.1997 הוא החל לשמש בתפקיד מנהל עבודה בנפת מזרח במקום גבריאל שמעון, ששמו מופיע ברשימת הזכאים לקבלת התוספת.
ב. במועד קבלת התוספת הוא כבר החליף בתפקיד את גבריאל שמעון, שחזר לתפקידו הקודם כנהג, ועל כן למעשה הוא זה שזכאי לתוספת.
ג. במסגרת תפקידו הוא נהג על טנדר, כנדרש לשם קבלת התוספת.
ד. העירייה שילמה את התוספת לכל יתר מנהלי העבודה שנהגו בטנדרים לצורך ביצוע עבודתם, והפלתה אותו לרעה.
ה. אף בטענת העירייה, כי קיבלה אישור לשלם רק ל-47 מנהלי עבודה, יש משום הפלייתו לרעה לעומת האחרים.
ו. באישור שינתן על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר לא צוינה הגבלה מספרית. אף החלטת העירייה לשלם לעובדת דליה מועלם, על אף שהיא לא הופיעה ברשימה, מעידה שלא היתה הגבלה מספרית שכזאת. ובכל אופן הוא היה זכאי לקבלת התוספת שאושרה לגבריאל שמעון, אשר הופיע ברשימה.
ז. הטענות שמעלה העירייה בקשר למועד מינויו לתפקיד מנהל עבודה הן טענות פרוצדוראליות בלבד.

6. עיקרי טענות מר זאדה, התובע מס' 2, לביסוס זכאותו הן כדלקמן:
א. בתקופה הרלבנטית הוא הועסק כמנהל עבודה בבית המלאכה.
ב. שמו של התובע נכלל ברשימת הזכאים לתוספת (הרשימה השנייה - נספח ג' לתצהיר קמחי).
ג. אין כל סיבה הגיונית להבחנה שעושה העירייה בין בית המלאכה לבין הנפות השונות.
ד. אין ממש בטענת העירייה, כי עבודתו של מנהל עבודה בבית המלאכה שונה במהותה מעבודתה של מנהל עבודה בנפה. אף ברשימה השנייה הוגדר תפקידו כ"מנהל עבודה ציוד מכני".
ה. כפי שעולה ממכתבו של מונל כץ, התוספת שולמה לו, והופסקה באופן שרירותי (נספח ז' לתצהיר מר זאדה). עוד עולה מהמכתב, כי במסגרת תפקידו הוא נהג בטנדר של העירייה, כנדרש לשם קבלת התוספת.
ו. העירייה מפלה בינו לבין עובדים אחרים שלא כדין.

7. ואלו הם עיקרי טענות העירייה לעניין זכאותם של התובעים לתוספות :
באשר למר יצחק, התובע מס' 1, טוענת העירייה כדלקמן:
א. מר יצחק לא שימש כמנהל עבודה במועד הקובע לעניין תחולת ההסכם. אין ממש בטענתו, כי קיבל מינוי רטרואקטיבי כמנהל עבודה מיום 26.10.97. רק מינוי כדין וע"פ נהלי העירייה מזכה את העובד בזכויות הנלוות לתפקיד.
ב. התובע מונה כדין כמנהל עבודה רק ביום 1.199 עם זכייתו במכרז. אלא שגם במועד זה, ועל אף מינויו כמנהל עבודה, הוא לא היה זכאי לקבלת התוספת, באשר נהיגה עצמית הוגדרה באותו מכרז כחלק אינטגראלי מהתפקיד.
ג. אפילו היתה נכונה טענתו של התובע, כי מונה לתפקיד החל מיום 26.10.97, מדובר במינוי שהוא מאוחר למועד הקובע לצורך קבלת התוספת (1.3.97), ומאוחר אף ליום בו נשלחה לגזברות רשימת הזכאים לתוספת (5.8.97 הרשימה השלישית). משכך, התובע נחשב ל"עובד חדש" לעניין תוספת נהיגה עצמית.
ד. אין ממש בטענת התובע, כי הופלה לרעה למול קבוצת הזכאים לתוספת. אף אין ממש בטענות התובע בקשר לתובעת דליה מועלם, שנמחקה מכתב התביעה.
ה. העירייה נהגה בתום לב בעניינו של התובע. העירייה לא פעלה משיקולים זרים בקשר לאי הכללתו של התובע ברשימת הזכאים.

באשר למר זאדה, התובע מס' 2, טוענת העירייה כדלקמן:
ו. מר זאדה עבד כמנהל עבודה בבית המלאכה משנת 1993. מתאריך 29.8.95 תואר משרתו שונה ל"מפקח בינוי" בתחולה מיום 1.5.95 (נספח יד' לתצהירו של קמחי).
ז. לפי ההסכם, התוספת ניתנה רק למי שעבד בעת שההסכם נחתם בתפקיד מנהל עבודה בנפה או מפקח נפה. משכך, תפקיד מנהל עבודה בבית המלאכה ו/או מפקח בינוי, אינם מזכים בתוספת נהיגה עצמית.
ח. בית המלאכה הוא יחידה נפרדת ועצמאית באגף התברואה, והעבודה בו איננה דומה כלל ועיקר לעבודת מנהל עבודה בנפות של אגף התברואה.
ט. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. אם סבר מר זאדה כי היה מקום לצרפו לקבוצת הזכאים, היה עליו לפעול בקשר לכך לפני כ-10 שנים, עת התקבלה ההחלטה.
י. אין ממש בטענת מר זאדה כי הופלה לרעה. אין מדובר באפליה פסולה, אלא באבחנה בין עובדים שיש ביניהם שוני רלבנטי.
עד כאן עיקרי טענות הצדדים

8. השאלה העומדת לדיון והכרעה בפני
נו, היא שאלת זכאותם של התובעים לתוספת, ובפרט – תחולתו של ההסכם על התובעים. בתוך כך ניזקק למחלוקת שבין הצדדים בנוגע לתפקידם של התובעים בתקופה הרלבנטית. עוד נידרש לטענות התובעים בדבר פגיעה בשוויון והפלייתם שלא כדין לעומת עובדים אחרים.

9. בדיון הוכחות שקוים, שמענו עדויות קצרות של התובעים ושל מאיר קמחי, רפרנט כוח אדם בכיר בעירייה.

התוספת
10. אין חולק, כי התוספת נועדה להביא להתייעלות באגף התברואה באמצעות מתן תמריץ למפקחי הנפות ולמנהלי העבודה בנפות, לנהוג בטנדרים העומדים לרשותם לצרכי ביצוע עבודתם, במקום הנהגים שהועסקו עד לאותה עת בנפות של אגף התברואה. בהתאם לכך הוסכם, כי נהגי הטנדרים לא יועסקו יותר בנפות אגף התברואה, אלא בנהיגת רכב לפינוי אשפה או ברכב טיאוט מכני. משכך, התוספת ניתנה עבור המעבר של מפקחי הנפות ומנהלי העבודה בנפות ל"נהיגה עצמית" בטנדרים, במקום הנהגים שנהגו בטנדרים עד לאותה עת.

זכאותו של מר יצחק (התובע מס' 1)
תפקידו של מר יצחק בתקופה הרלבנטית
11. אין מחלוקת, כי מר יצחק זכה במכרז שנערך לתפקיד מנהל עבודה בנפת מזרח (להלן-התפקיד) רק בשנת 1999. לגרסת מר יצחק, כמפורט בתצהירו, בפועל הוא שימש בתפקיד כבר מיום 26.10.1997. מר יצחק העיד בתצהירו, כי "הליך המכרז היה למעשה הליך פורמלי שאינו בשליטתי והדברים מתנהלים באגף התברואה בדרך שנהגו עימי ונתנו לי את ההרגשה והידיעה, כי אני "מנהל עבודה" מיום 26.10.1997" (ס' 4 לתצהירו). בעדותו בפני
נו הוסיף מר יצחק כדלקמן:
"הביאו אותי להחליף את שמעון גבריאל שהיה מנהל עבודה, שאני באתי על תקן שלו. זה מה אמרו לי. ואני התחלתי את העבודה, ירדתי מההגה ולקחתי את משרתו של גבריאל. זה היה ב-97" (עמ' 4 ש' 15-17).

עוד הוסיף מר יצחק בעדותו, כי קיבל משכורת של מנהל עבודה ותוספת "33 שעות" שמקבלים מנהלי עבודה כבר מיום 26.10.97 (עמ' 5 ש' 24-27). משהתברר במהלך החקירה הנגדית, כי בתלושי השכר שלו באותם החודשים אין ציון של התוספת "33 שעות", העיד מר יצחק, כי קיבל אותה רטרואקטיבית בסכום גדול (עמ' 6 ש' 2-13). אף שניתנה אפשרות לב"כ התובע לבדוק את הנושא ולמסור הודעה על כך לבית הדין, לא הוגשה לבית הדין כל הודעה לעניין זה (עמ' 6 ש' 14, עמ' 15 ש' 3).

12. יצחק קמחי העיד בפני
נו, כי מינויו של התובע לתפקיד מנהל עבודה בנפה חייב מכרז, וכי לא ניתן אישור למינויו של מר יצחק לתפקיד מיום 26.10.97. קמחי אינו שולל את האפשרות כי התובע אכן שימש בפועל כמנהל עבודה ממועד זה, אך לדבריו לא היה מינוי כדין, והדבר נעשה ללא אישור ותוך חריגה מהנהלים (עמ' 8 ש' 20, עמ' 9 ש' 3).

13. מן ההתכתבות בין מונל כץ, סגן למנהל וכספים באגף התברואה, לבין מחלקת משאבי אנוש בעירייה עולה, כי מר יצחק שימש כמנהל עבודה מיום 26.10.97 במקום שמעון גבריאל שחזר לתפקידו הקודם כנהג (ראה נספחים יג' 1 – יג' 2 לתצהיר קמחי). עוד עולה, כי שמעון גבריאל חזר לתפקידו כנהג עם התקן שלו. משכך, מר יצחק שימש בתפקיד על אף שלא היה באותה עת תקן פנוי של מנהל עבודה ומבלי שקיבל כתב מינוי. יצוין בהקשר זה, כי לא מצאנו בסיס לטענת מר יצחק, שאף לא מובנת נפקותה, לפיה מכתבו של מונל כץ מיום 26.10.98 הוא למעשה מיום 26.10.97 (נספח א' לתצהיר מר יצחק). הדבר עולה אף עולה בבירור מציון הסימוכין במכתב התשובה של מאיר קמחי מיום 28.10.98 (נספח יב' לתצהיר קמחי).

14. מר יצחק העיד בפני
נו, כי בעת ששימש בתפקיד היה ידוע לו שאין לכך אישור של הועדה הפריטטית (עמ' 4 ש' 5-10). עוד עולה מהמסמכים שהוגשו לתיק, כי מינויו של מר יצחק לתפקיד אושר ביום 24.1.00 בתחולה מיום 8.6.99 (נספח י' לתצהירו של קמחי). גרסתו של התובע לפיה קיבל החל מיום 26.10.97 רטרואקטיבית שכר של מנהל עבודה לא הוכחה בפני
נו. היא אף איננה עולה מתלושי השכר שהוגשו לתיק, ולא הוגשה לעניין זה כל הודעה על ידי בא כוח התובע על אף שניתנה לו אפשרות לעשות כן.

15. לאור האמור ולסיכום חלק זה נקבע בזאת, כי מר יצחק שימש כמנהל עבודה בנפה מיום 26.10.97 ללא כתב מינוי. מר יצחק מונה לתפקיד כדין רק ביום 24.01.00 בתחולה מיום 8.6.99. ככל שטוען מר יצחק, כי לאחר שזכה במכרז לתפקיד מונה רטרואקטיבית החל מיום 26.10.97, טענה זו לא הוכחה בפני
נו, והיא נדחית.

הזכאות לתוספת
16. נשאלת השאלה האם זכאי מר יצחק לתוספת משום ששימש כמנהל עבודה החל מיום 26.10.97, ועל אף שמינויו לתפקיד אושר כדין רק החל מה- 8.6.99. תשובה לשאלה תימצא בגדרי החלטת הממונה על השכר במשרד האוצר ביום 31.7.97 לגבי הזכאות לתוספת, החלטה שניתנה כמתחייב מהוראת סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985 האוסר על גוף מתוקצב להתקשר בהסכם עבודה, אלא בהתאם למוסכם ולנהוג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר.

17. במסגרת החלטת הממונה על השכר במשרד האוצר בקשר להנהגת התוספת, אותה הבאנו כלשונה לעיל (ס' 2(ד)), נעשתה אבחנה ברורה וחד משמעית בין מפקחים ומנהלי עבודה ותיקים בנפות, שהועסקו ככאלה בעת כניסת ההסכם לתוקף, לבין עובדים חדשים שימונו לתפקידים אלה בעתיד. כך קבע הממונה על השכר במשרד האוצר בהחלטתו:
העירייה תקבע במסגרת תיאורי התפקיד של מפקחים ומנהלי עבודה, כי נהיגה עצמית היא חלק מדרישות התפקיד, כך שעובדים חדשים שימונו למשרות אלה לא יהיו זכאים לתוספת.
(נספח ה' 2 לתצהיר קמחי)
משכך, לפי החלטת הממונה על השכר, מנהלי עבודה ומפקחים חדשים בנפות, שנכנסו לתפקיד לאחר כניסת ההסכם לתוקף אינם זכאים לתוספת, באשר לגביהם, שלא כמו לגבי העובדים הותיקים, יש להגדיר את הנהיגה העצמית בטנדרים כחלק מדרישות התפקיד. הדברים אף עולים בקנה אחד עם מהותה של התוספת, שנועדה לתגמל את מפקחי העבודה ומנהלי העבודה בנפות על השינוי בתפקידם עם המעבר לנהיגה עצמית בטנדרים. ברי, כי יש להחיל את ההסכם אך על מפקחים ומנהלי עבודה בנפות שהועסקו בתפקיד בעת שהונהג השינוי.

18. לפי גרסתו של התובע, אותה קיבלנו לעיל, הוא החל לשמש בתפקיד ביום 26.10.97. זאת, בעוד שההסכמות בין העירייה לבין וועד עובדי אגף התברואה הושגו ביום 20.2.97, החלטת הממונה על השכר ניתנה ביום 31.7.97, ורשימת הזכאים הסופית לתוספת ("הרשימה השלישית") גובשה ביום 5.8.97. משכך, אפילו היינו קובעים, כי המועד הקובע לעניין כניסתו של ההסכם לתוקף הינו ה- 5.8.97, ואפילו היה התובע מתמנה כדין לתפקיד ביום 26.10.97, הוא בגדר "עובד חדש", לגביו לא ניתן אישור של הממונה על השכר לתשלום התוספת, ולגביו אין התוספת חלה. לפי החלטת הממונה על השכר אף אין כל רלבנטיות לטענת מר יצחק, ככל שיש כזו, לפיה הוא זכאי לתוספת משום שהוא החל לשמש בתפקיד לאחר שגבריאל שמעון, ששמו הופיעה ברשימה השלישית כמי שזכאי לתוספת, חזר לתפקידו הקודם כנהג.

19. מתן התוספת למר יצחק בניגוד להגבלה המפורשת בהחלטת הממונה על השכר ולמהותה של התוספת, כמוה כחריגה מהוראותיו ומתכליתו של חוק יסודות התקציב. על תכלית החוק עמד הנשיא אהרון ברק בעניין זגורי באלה המילים:
"חוק יסודות התקציב בא לקבוע "ריסון תקציבי"... הוא מכוון כלפי המדינה ורשויותיה וכלפי גופים שאינם בגדר המדינה אך הניזונים מתקציבה. החשש הינו, כי אם אלה יסכימו להעלות שכר מעבר לרמה הקבועה, יגרור הדבר פריצת מסגרות השכר. דבר זה עשוי לגרום לדרישות להשתתפות כספית נוספת של המדינה. דבר זה עשוי להביא לחוסר יציבות במשק. למניעתן של מגמות אלה נועדו הוראות חוק יסודות התקציב". בג"צ 6231/92, בשג"צ 745/94 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מט(4) 749, 786 ; ראו גם ע"ע 98/06 מדינת ישראל: הממונה על השכר והסכמי עבודה – אקווה ואח', ניתן ביום 19.03.07 וטרם פורסם, וההפניות בפסקה 11 לפסק הדין, להלן – עניין אקווה).

ויתרה מכך - מתן התוספת לעובד שלא מונה לתפקיד כדין, כמוה כפתיחת מסלול עוקף לתשלומים חורגים שיסכלו את מטרת החוק (ר' לשם השוואה בעניין אקווה סעיף 11 לפסק הדין).

הטענות בדבר הפלייה פסולה
20. מוסיף מר יצחק וטוען, כי מתן התוספת ליתר מנהלי עבודה, על אף שהועסק באותו תפקיד ונהג בטנדר כחלק מתפקידו, מהווה הפלייתו לרעה. העירייה דוחה את טענתו של מר יצחק בדבר אפליה פסולה.
בהתאם להלכה הפסוקה אפליה היא נקיטת יחס שונה לבעלי מעמד שווה. על כן, שוני ענייני בין אדם לאדם או בין קבוצה לקבוצה שולל את קיומה של האפליה (ע"ע (ארצי) 394/06 מאיר דרור - מדינת ישראל-משרד הביטחון , תק-אר 2006 (4) 450, 459 (2006)). כאמור לעיל, האבחנה בין מפקחים ומנהלי נפות ותיקים לבין עובדים חדשים שמונו לתפקיד לאחר כניסת ההסכם לתוקף, מתבקשת ממהותה של התוספת, כמו גם מהחלטת הממונה על השכר במשרד האוצר. לא הוכח בפני
נו, כי מדובר באבחנה לא עניינית שיש בה כדי להפלות את התובע שלא כדין. זאת בפרט לאור העובדה שמר יצחק אף לא מונה לתפקיד כדין, אלא מיום 8.6.99. משכך, טענות מר יצחק בעניין אפליה פסולה לא הוכחו, ודינן להידחות.

זכאותו של מר זאדה (התובע מס' 2)
21. לגרסת מר זאדה, כמפורט בתצהירו, בשנת 1993 זכה במכרז לתפקיד מנהל עבודה בבית המלאכה, בו הוא משמש מאז. לדידו, העבודה בבית המלאכה אינה שונה מהעבודה בנפות ועל כן שלילת התוספת ממנו היא הפליה פסולה. מר זאדה העיד בתצהירו, כי "בבית המלאכה מטפלים בכל הקשור לתיקון מכולות אשר ניזוקו וכמו כן בבית המלאכה מתגברים בכל העת, את הנפות השונות בניקיון העיר במידה ולא נסתיימה עבודת הניקיון" (ס' 4 לתצהיר). עוד העיד מר זאדה בתצהירו, כי נהג בטנדר מידי יום ביומו (ס' 15 לתצהירו). לביסוס זכאותו נסמך מר זאדה על רשימת הזכאים לתוספת מיום 20.5.97 (הרשימה השנייה), שבה מופיע שמו; על פנייתו של מונל כץ, סגן למנהל וכספים באגף התברואה, למחלקת כ"א מיום 27.10.97 בבקשה לשלם למר זאדה את התוספת; כמו גם על פנייה נוספת של מונל כץ למחלקת כ"א מיום 2.5.99 בבקשה "להחזיר" למר זאדה את התוספת "שמשום מה הופסקה".

22. לגרסת העירייה, מר זאדה אינו זכאי לתוספת, משום שבמועדים הרלבנטיים לא שימש כמנהל עבודה בנפה, אלא עבד בבית המלאכה. בית המלאכה, כמפורט בתצהירו של קמחי, הוא יחידה נפרדת ועצמאית באגף התברואה והעבודה שם איננה דומה כלל ועיקר לעבודת מנהל עבודה בנפה (ס' 21 לתצהיר קמחי). על גרסה זו חזר קמחי בעדותו בפני
נו (עמ' 13 ש' 2, 25-26 לפרוטוקול).

23. מהמסמכים שהוגשו לתיק עולה, כי משנת 1993 שימש מר זאדה כמנהל עבודה בבית המלאכה. החל מיום 1.5.95, במסגרת רה-ארגון בבית המלאכה, שונה תואר משרתו של מר זאדה ל"מפקח בינוי" (ר' נספחים יד1- יד3 לתצהיר קמחי). מר זאדה לא העיד דבר בקשר לשינוי תואר משרתו ולמשמעותו. קמחי הסביר בעדותו בפני
נו, ועדותו בעניין זה לא נסתרה, כי בשנת 1995 נעשה רה-ארגון במסגרתו שונו תארי העבודה במטרה ליצור אבחנה ברורה בין מנהלי עבודה בנפות לבין התפקידים בבית המלאכה (עמ' 13 ש' 25-26, עמ' 14 ש' 1-3). לדבריו:
"לקחו מנהלי עבודה בנפות והקימו את בית המלאכה והשאירו את התוספות שלהם ונוצר מצב אנומאלי ששניים או שלושה שהועברו מתפקיד מנהל עבודה לבית המלאכה נשארו להם התוספות ובשביל זה בא הרה ארגון ב-95 ועשה סדר" (עמ' 14 ש' 1-3)

עוד הוסיף קמחי בעדותו, כי מנהל עבודה בבית המלאכה קיבל תוספות אחרות ממנהל עבודה בנפה (עמ' 13 ש' 22-23).

24. מרשימת הזכאים השנייה מיום 20.5.97 (נספח ג' לתצהיר קמחי), עולה כי נכונה טענת מר זאדה ששמו מופיע בה. ואולם, בסיכום הפגישה מיום 5.6.97, בה השתתפו, בין היתר, נציגים של ועד עובדי התברואה, נרשם כי ברשימת הזכאים השניים נכללו "עובדים שאינם עומדים בכללים שנקבעו בסיכום מיום 20.02.97" (נספח ד' לתצהיר קמחי). ביום 3.8.97 אף התקיימה ישיבה נוספת בהשתתפות הנהלת אגף התברואה וועד עובדי התברואה אצל המשנה למנכ"ל וראש המינהל העירוני והוצאה ביום 5.8.97 רשימת הזכאים השלישית (נספח ז'1 לתצהירו של קמחי) ממנה נגרע שמו של מר זאדה. קמחי העיד בפני
נו, כי שמו של מר זאדה הוכנס לרשימת הזכאים השנייה בטעות, ונגרע מרשימת הזכאים השלישית לאחר שהתגלתה הטעות (עמ' 12 ש' 14). עוד הפנה קמחי לתשובה ששלח למונל כץ ביום 26.2.98, בו הבהיר לו שמר זאדה אינו זכאי לתוספת (עמ' 12 ש' 16-17, ס' 24 לתצהיר קמחי).

25. מהשתלשלות העניינים כמפורט לעיל עולה אם כן, כגרסת העירייה, כי רשימת הזכאים השנייה איננה הרשימה הסופית והקובעת לעניין הזכאים לקבלת התוספת, אלא הרשימה השלישית מיום 5.8.97, שממנה נגרע שמו של מר זאדה, היא הרשימה הקובעת. מר זאדה העיד בתצהירו, כי היה ידוע לו מידיעה אישית אודות קיומה של הישיבה מיום 3.8.97, ואף צירף לתצהירו את רשימת הזכאים השנייה והשלישית. מכאן, שיש להניח, כי דבר גריעתו מהרשימה השלישית היה ידוע לו. למרות זאת לא העיד מר זאדה דבר בנוגע לגריעת שמו מהרשימה, והוא מבסס את זכאותו על רשימת הזכאים השנייה בלבד (ס' 11-14 לתצהירו).

26. עוד מפנה מר זאדה בסיכומים, לפנייתו של מונל כץ אל מאיר קמחי מיום 2.5.99 בה הוא ציין, כי "משום מה הופסקה התוספת הנ"ל לעובד" וביקש "להחזיר את התוספת שהופסקה..." (נספח ז' לתצהיר מר זאדה). בכך, מוסיף וטוען מר זאדה, יש כדי להוכיח שלמעשה התוספת שולמה לו, וכי תשלומה הופסק באופן שרירותי (ס' 47 לסיכומים). בניגוד לכך, העיד מר זאדה בתצהירו, כי מעולם לא קיבל את התוספת (ס' 14 לתצהיר). כמו כן, מר זאדה לא צירף תלושי שכר, וממילא לא הוכיח כי התוספת אכן שולמה לו. די בכך כדי לדחות את הטענה.

27. יצוין עוד כי בכתב התביעה, כמו גם בתצהירו, טענותיו של מר זאדה נוגעות ליישום ההסכם. משכך, ככל שהתובע תוקף בסיכומים את ההסכם עצמו, שנחתם לפני כ-10 שנים, נכון טוענת העירייה כי מדובר בהרחבת חזית שאין לאפשר אותה ובשיהוי ניכר (ס' 40-42 לסיכומי העירייה). עוד יצוין, כי מהמסמכים שצורפו לתיק עולה, כי העירייה פעלה בשיתוף פעולה מלא עם ועד עובדי התברואה בכל הקשור בחתימת ההסכם וביישומו.

28. אשר על כן, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, נקבע בזאת כי לא הוכחה בפני
נו זכאותו של מר זאדה לתשלום התוספת. לפי לשון ההסכם זכאים לתוספת מפקחים ומנהלי עבודה בנפות. מר זאדה לא הוכיח, כי מנהלי עבודה בבית המלאכה הינם תת קבוצה בתוך הקבוצה של מנהלי עבודה בנפות. אף לא הוכחה הטענה, כי העבודה בבית המלאכה זהה לעבודה בנפות. מעדותו של מר זאדה עולה, כי עיקר העבודה בבית המלאכה היא תיקון מכולות (ס' 4 לתצהיר). מאותם טעמים לא הוכח בפני
נו, כי נעשתה אבחנה לא עניינית בין מר זאדה לבין מנהלי העבודה בנפות שקיבלו את התוספת, וכי העירייה הפלתה אותו לרעה שלא כדין.



סוף דבר – התביעה נדחית
התובעים ישלמו הוצאות הנתבעת בסך כולל של 3,000 ₪.

ניתן היום י"א אייר התשס"ז (29 באפריל) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


ר. רוזנפלד, שופטת

א. מחלב, נציג ציבור

ה. בר, נציג ציבור



002088/03עב 730 לימור








עב בית דין אזורי לעבודה 2088/03 יהודה יצחק , יחזקאל זאדה נ' עיריית ירושלים (פורסם ב-ֽ 29/04/2007)