פסקי דין על מיכאל תבור | פסקי דין על לקריץ עדי | פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על ש.ד.ר חברה לעבודות כבישים ופיתוח | פסקי דין על הראל חברה לביטוח |

8728/03 א     25/03/2007




א 8728/03 מיכאל תבור נ' לקריץ עדי, עירית ירושלים, ש.ד.ר חברה לעבודות כבישים ופיתוח בע"מ, הראל חברה לביטוח בע"מ




1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
א 008728/03
בפני
:
כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ





בעניין:
מיכאל תבור

ע"י ב"כ עוה"ד א. אבראהים





התובע

נ ג ד


1. לקריץ עדי

ע"י ב"כ עוה"ד ב. בן דוד

2. עירית ירושלים

ע"י ב"כ עוה"ד א. כהן
, י. יידוב





הנתבעות

נ ג ד



1. ש.ד.ר חברה לעבודות כבישים ופיתוח בע"מ

2. הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א. שניר
, עו"ד א. הומינר








צד ג'


פ ס ק ד י ן

1. תביעה זו מתייחסת לתאונת נזקי רכוש שארעה ביום 24.2.02 בסמוך לאוניברסיטה העברית בירושלים. התובע והנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) היו זסטודנטים לפיזיקה והתגוררו במעונות הסטודנטים בגבעת רם. יחד עם חברים נוספים יצאו במועד האירוע בשעות אחה"צ המאוחרות לבילוי בפאב. הם נסעו ברכב שהיה בבעלות התובע. בנסיעה חזרה למעונות נהגה הנתבעת ברכב, ובסמוך לכניסה לקמפוס ארעה תאונה, הרכב פגע באבן שפה שהיתה מונחת בשטח בו בוצעו עבודות בכביש, ובעקבות התאונה הוכרז כאובדן כללי - "טוטאל לוס". חברת הביטוח שביטחה את הרכב סירבה לפצות את התובע, כיון שהפוליסה לא חלה על נהג שלא מלאו לו 21 שנה, ונתבעת לא היתה בגיל זה במועד התאונה. על כן הוגשה התביעה נגד הנתבעת ונגד עירית ירושלים
(להלן: העיריה), שהיתה אחראית לביצוע העבודות במקום. העיריה הגישה הודעת צד ג' נגד החברה שעימה התקשרה בחוזה לביצוע העבודות וחברת הביטוח שלה.

א. גירסאות הצדדים וממצאים עובדתיים

גירסת התובע

2. התובע מסר תצהיר ביום 10.11.03, שהוגש בשתי הזדמנויות: האחת בבקשה למתן

פסק דין
בהעדר הגנה, והשניה כתצהיר עדות ראשית. בתצהירו הלאקוני נכתב כי יצא לבילוי משותף עם חברים, ובטרם היציאה לבילוי סוכם כי אם לא יתאפשר לחזור ברכב מפאת גילופין לא ישובו ברכב. במהלך הבילוי שתה ולפיכך הציע לשוב במונית. מכאן אביא את דבריו כלשונם:

9. הנתבעת מס' 1 מיאנה לקבל את הצעתי, והחליטה כי היא תשוב למעונות בגבעת רם בכרב, וזאת מבלי לבקש רשות או הסכמה לכך ממני.
10. הנתבעת מס' 1 הכניסה ידה לכיס מעילי של התובע, נטלה מבלי רשותי ו/או ידיעתי את מפתחות הרכב, הושיבה אותי במושב האחורי יחד עם אחד החברים ויצאה עם הרכב לגבעת רם.
11. ככל הידוע לי הנתבעת מס' 1 לקחה על עצמה את האחריות בנהיגה מבלי לברר האם פוליסת הביטוח של הרכב תקפה לתובעת באשר לנזקי רכוש, הנתבעת גם לא טרחה לברר או לבדוק כי קיימת תעודת ביטוח חובה בת תוקף עת נהגה ברכב."
....

3. גירסה זו של התובע מופרכת מינה ובה. שכן לא ברור כיצד זה יכולה הנתבעת לקחת את המפתחות מכיס מעילו בלא ידיעתו, להחליט על דעת עצמה לנהוג ברכבו, ולהושיב אותו ואת החבר הנוסף במושב האחורי, כאילו היה כלי בידיה, נטולי כל רצון משל עצמו. ואם אניח כי התובע היה אכן נטול רצון משלו בעקבות שתייתו, כיצד מתיישב הדבר עם העובדה שהציע לשוב במונית, והתבעת סירבה לקבל את הצעתו, דהייינו התרחש דו שיח, דין ודברים ביניהם. ועדיין לא הזכרנו את הקושי הפיזי שב"הושבתם" של שני בחורים בוגרים במושב האחורי של המכונית.

4. התובע מודע לחוסר ההגיון והאבסורד שבגרסתו. על כן הודה בראשית חקירתו הנגדית (עמ' 16 שורות 12,13) כי "היו פרטים בתצהיר שבראיה אחורה לאחר שחתמתי עליו לא היו מדוייקים". ובהמשך, בשורה 18: "היו דברים שאינם מדוייקים או שאינם אמת". בהמשך הדיון, בבחינת גרסתו כפי שהושמעה בעדות בעל פה, יש לזכור כי מדובר ב"מקצה שיפורים" לגרסה המקורית, שאף היא ניתנה לאחר זמן ולאחר ייעוץ משפטי, ואף נמסרה כאמור לבית המשפט בשתי הזדמנויות שונות.

5. בעדותו בבית המשפט טען התובע כי מלכתחילה נצפתה אפשרות שבמהלך הבילוי ישתה משקאות משכרים ולא יוכל לנהוג בחזרה למעונות. בחקירתו הנגדית בעמ' 38 שורות 25-27 טען כי הוא עצמו לא התכוון לשתות, וכי אם ישתה תוכנן כי דני הוא שינהג, ואם גם דני ישתה ישאירו את הרכב במקום ויחזרו בתחבורה ציבורית. בהמשך נשאל לגבי יתר הנוכחים בבילוי, מיכל, מעוז ועדי - הנתבעת. הוא השיב כי לא הזהיר אותם באופן מפורש שלא לנהוג ברכב, אך לא ציפה שינהגו בו. (עמ' 39, מחצית עליונה של העמוד).

6. התובע טען כי החל מכחצי שעה לאחר שהגיע לפאב ועד שהתעורר למחרת בבוקר אינו זוכר דבר, כיון שהיה שתוי לחלוטין (עמ' 20 שורות 28, 29). עובדה זו לא מנעה ממנו למסור בתצהירו גירסה עובדתית לגבי מה שארע באותן שעות של אבדן זיכרון. הוא הסביר זאת בכך שאכן מה שכתוב בתצהיר אינו תמיד מידיעה אישית ואינו מדוייק (עמ' 21 בראש העמוד), אולם אין בכך כדי להסביר כיצד ומדוע מסר מלכתחילה את העובדות אם אינן בידיעתו. (ראו גם פרוטוקול עמ' 23 שורה 21 ואילך לגבי אי ידיעתו את הפרטים שבתצהירו).

7. את חקירת התובע בכלל, ובעמ' 24, 25, 26 בפרט, ניתן להגדיר כמביכה. על אף שמסר גירסה עובדתית מפורטת בתצהיר עדות ראשית העלה התובע את טענת השכרות עד כדי עילפון. טענה זו נראית בלתי סבירה בעליל בהתחשב ביתר העובדות הידועות בתיק. כך, אין זה סביר שהגיע תוך חצי שעה בלבד למצב של שכרות כה עמוקה, לא ברור מה עשה באותו מקום במשך שעות ארוכות כשהוא מעולף, והאם לא היה די בפרק זמן זה כדי להביא אותו למצב של פיכחון? התובע נחקר על כך ולא מסר תשובה מניחה את הדעת (פרוטוקול עמ' 21 מחצית תחתונה של העמוד).

והנה, למרות עלפונו הצליח התובע להגיע לאחר הבילוי לרכבו שחנה כ-300 מטר ממקום הבילוי, כאשר לא נמסרה עדות ולא הועלתה טענה ספציפית שאדם אחר כלשהו נשא אותו מהמקום. הוא לא ידע להסביר כיצד הגיעו המפתחות שנמצאו בכיס מעילו לנתבעת, ואיך הגיע אליו המעיל אותו הוריד בתחילת הבילוי (עמ' 39 שורות 15-26).

בעמ' 28, 29 נשאל כיצד הצליח לשחזר בדיעבד את התאונה, יחד עם חברו מעוז, אם לדבריו שניהם היו שיכורים. הוא השיב כי גם מעוז לא זכר דבר מהתאונה (עמ' 28 שורות 27, 28) ולא ידע להסביר כיצד ידע מעוז למסור לו פרטים (עמ' 29 שורות 9 ואילך; עמ' 30 שורות 21,22).

8. גירסתו של התובע מעוררת, איפוא, תהיות רבות ואינה העומדת במבחן ההיגיון. היא מנוגדת גם לעדות הנתבעת 1 , אשר מסרה בעדותה כי התובע היה "שתוי ושמח", אך בהחלט לא שיכור, והיה מסוגל לקבל החלטות (פרוטוקול עמ' 46 שורות 16-22). בנוסף לחווסר ההיגיון שבה, גרסת התובע רצופה סתירות פנימיות ואי התאמות בנושאים שונים. אפרט מספר דוגמאות, ואעיר כי בסיכומי העיריה, בעמ' 3 ו-4, מפורטות סתירות נוספות בגרסאות השונות שמסר התובע, ואני מקבלת גם טענות אלו המהוות גם הן תמיכה במסקנותי.

9. בעמ' 17 שורות 29, 30 טוען התובע שביקש מדני שיכיר את הרכב כדי שאם ישתה בבילוי יוכל דני לנהוג במקומו. בעמ' 18 שורה 23 העיד כי התובע נהג, לאחר 50 מ' דני החליפו ולאחר מכן התחלפו שוב, זאת כהכנה לנהיגתו של דני לצורך הכרת הרכב. אולם בהמשך העיד התובע כי דני כלל לא חזר למעונות אלא לביתו שבמבשרת ציון (עמ' 27 שורה 18). ואם כך, לא ברור כיצד ניתן היה להניח כי דני יהיה הנהג המחליף. התובע הסביר כי היתה אפשרות שדני יחזור למעונות ומשם יסע באוטובוס לביתו, וכי בסופו של דבר דני לא נהג כיון שגם הוא שתה (עמ' 27 שורות 27-30). אך לא ברור מדוע זה שתה גם דני אם מלכתחילה סוכם שהוא יהיה הנהג המחליף.

10. לגבי מקום החניה של הרכב: בעמ' 20 שורה 6 העיד התובע: "לא בדקתי את שם הרחוב, אבל ידעתי איפה החניתי אותו וידעתי לחזור אליו". ומיד בהמשך, שורות 19, 20: "הייתי שיכור לחלוטין, איני זוכר מה קרה, אם הלכתי למקום אני לא ידוע, אולי הוליכו אותי, אני לא יודע שום דבר איך הגעתי לרכב". הוא נשאל על הסתירה, והסביר ש"לא אמרתי שחזרתי אליו, אלא שידעתי לאן לחזור" (שורה 22). זהו הסבר אפשרי אם כי דחוק. אילו היה מדובר בקושי יחיד ניתן היה לקבלו, אך גרסת התובע מעוררת קשיים ותמיהות רבים כל כך, וקושי זה מצטרף אליהם.

11. סתירה נוספת התעוררה לגבי השאלה אם התובע הוא שהודיע למשטרה על התאונה ואם מילא את הטופס נ/1. תחילה טען שהוא הודיע רק לסוכנת הביטוח שלו, לאחר מכן מאשר את חתימתו על טופס המשטרה (פרוטוקול עמ' 22). בהמשך חזר בו חלקית וטוען כי לא הכל נרשם בכתב ידו (עמ' 23).

12. התובע לא הביא לעדות עדים נוספים מטעמו, כך שכל טענותיו בדבר ההסכמה המוקדמת בינו לבין דני, מצבו התודעתי, היותו מעולף או ישן במהלך כל הערב, וכו', אינן נתמכות בראיות נוספות, אלא, בפרטים מסויימים, בעדותה של הנתבעת, אשר בנושאים מרכזיים אף חולקת על גרסתו. כיון שהתובע טוען כי באירוע לשלביו השונים נכחו חבריו, אשר מן הסתם אין כל קושי לאתרם ולזמנם לעדות, הרי שההמנעות מכך מתפרשת לחובתו.

13. כיון שמתעוררת שאלת הסכמתו של התובע לכך שהנתבעת תנהג ברכב, והשאלה אם עשה מה שהיה עליו לעשות כדי לברר את גילה של הנתבעת, את עמידתה בתנאי הפוליסה, ואופן נהיגתה, הרי שלתובע אינטרס ברור בהסרת האחריות מעל עצמו, וטענת השכרות העמוקה מאפשרת לו להתנער מאחריות זו.

14. אינני מאמינה לגרסת התובע ואינני מקבלת אותה. כפי שפורט לעיל, טענותיו אינן סבירות, אינן עקביות ורצופות סתירות, והן נבדו על מנת לפטור את התובע מהתמודדות עם שאלת אחריותו לתוצאות שארעו. ברובם המכריע של התיקים הנדונים בפני
ופסקי הדין הניתנים על ידי אני נוטה להימנע מהבעת עמדה כה נחרצת וחד משמעית לגבי מהימנותם של העדים והערכת עדויותיהם, מתוך תפיסה שהשופט, ככל אדם, אינו בוחן כליות ולב והאמצעים שבידו להבחין בין אמת ושקר מוגבלים. אולם במקרה זה חוסר המהימנות היה כה בוטה וברור לכל הנוכחים בבית המשפט, וגירסת התובע היא כה רעועה, עד שאני קובעת ללא היסוס כי שיקר בעדותו. יש להצטער על כך שהתובע, אדם נורמטיבי ומשכיל, לא בחל באמצעים והיה נכון להעיד עדות שקר, פשוטה כמשמעה, על מנת להציג גירסה שנחשבה בעיניו כנראה כמועילה.

15. אינני מקבלת את טענתו העיקרית של התובע בדבר שכרותו העמוקה ומצב העילפון שהיה נתון בו במשך כל הערב, מאז תחילת הבילוי ועד לאחר קרות התאונה. שתיה מרובה יחסית עלולה להביא למצב של "עד דלא ידע", אולם גם מי שאינו מבחין בין ארור המן לבין ברוך מרדכי, מי שכושר השיפוט שלו לקוי, תגובותיו וחושיו מגיבים באיטיות ובאופן משובש, עדיין אינו יכול להיות מתואר כשרוי בעילפון עד כדי כך שאין לו כל ידיעה על המתרחש סביבו.

16. המצב אותו מתאר התובע הוא קיצוני ביותר, והטענה כי היה שרוי במצב כזה כבר כחצי שעה לאחר הגיעו למקום הבילוי אינה סבירה. היא מחייבת אותו לשתות בתוך חצי שעה כמויות אלכוהול גדולות באופן חריג. אין זה סביר שהגיע למצב זה על אף שלדבריו מלכתחילה לא תכנן כלל לשתות (בעמ' 38 לפרוטוקול, שורות 25-27). ואף אם הגיע למצב שכזה, לא ברור כיצד בילה את השעות שנותרו עד לעזיבת מקום הבילוי. אם אכן היה מעולף במשך שעות, ודאי שלא יכול היה לשבת באופן עצמאי על כיסא, לצאת ולהגיע לרכב, וכדומה. במצב כזה ניתן היה לצפות שהחברים יחזירו את התובע באופן מיידי לחדרו שבמעונות או ידאגו לפתרון כלשהו למצב. לא הובאו כל ראיות לכך שנדרשו ונמצאו פתרונות כלשהם למצבו של התובע. למעשה, לא הובאו כל ראיות לשכרותו של התובע, מלבד עדותו שלו עצמו שהיא עדות של אדם בעל עניין ומניע.

17. העובדות שניתן להסיק מכלל הראיות הן כדלקמן: התובע, יחד עם חבריו מעוז, דני ומיכל, וכן הנתבעת, יצאו לבילוי משותף בפאב. מטבע הדברים תכננו לשתות משקאות משכרים, במידה זו או אחרת. התובע אף הוא התכוון לשתות (ואף הוא מודה כי אף שלא תכנן זאת צפה אפשרות כזאת), ועל כן עלתה על הפרק שאלת הנסיעה חזרה. אין בפני
ראיה פוזיטיבית ומהימנה לגבי תכניותיהם של היוצאים לבילוי לגבי דרך ההגעה חזרה. כפי שפורט לעיל טען התובע כי הסביר לחברו דני כיצד לנהוג ברכב ואף איפשר לו לנהוג כברת דרך, אך מאידך נצפתה אפשרות שגם דני ישתה ולא יוכל לנהוג, ובדיעבד ידוע כי דני כלל לא חזר למעונות. על כן לא ברור מה בדיוק הוסכם בין הנוכחים. אולם אינני רואה צורך להכריע בשאלה זו, שכן די בעובדות שאינן מוטלות בספק: הנוכחים התכוונו לשתות והאפשרות שאדם אחר ינהג ברכבו של התובע עלתה על הפרק. באותו זמן אין ספק לגבי צלילותו ופיקחותו של התובע, יכולתו להבהיר את כוונותיו לגבי מה שייעשה ברכב אם הוא עצמו לא יוכל לנהוג, וההגבלות שנקבעו בפוליסת הביטוח.

18. בהמשך, בעת ששהו במסעדה, ניתן להניח כי התובע אכן שתה ואני נכונה אף להניח כי הגיע למצב של שכרות, אולם לא עד כדי חוסר הכרה ועילפון. בהעדר כל ראיות לכך שהתובע הוחזר לביתו או שהושכב במקום כלשהו אני קובעת כי הוא ישב במסעדה בחברת חבריו והיה מעורה בשיחה ובמתרחש. בהמשך, בהעדר ראיות לכך שהתובע נזקק לתמיכה אני קובעת כי הלך על רגליו והגיע לרכבו שנמצא במרחק של כ-300 מטר. הוא אף היה לכל הפחות מודע (אם לא מעורב בהחלטה) לעובדה שהנתבעת נוהגת ברכב, והסכים למסור לה את המפתחות.

19. המסקנה היא, איפוא, שהתובע היה מודע לכך שהנתבעת נוהגת ברכבו. הוא לא הזהיר אותה בדבר המגבלות שבפוליסה ולא שאל לגילה ולותק שלה כנהגת. כמו כן לא התעניים בנסיונה בנהיגה, ולא פיקח על אופן נהיגתה בפועל. על כן הוא אחראי לתוצאה בהתאם לחלוקה שתידון בהמשך.

גירסת הנתבעת 1

20. בתצהירה טענה הנתבעת כי במהלך הבילוי במסעדה אכלה, וציינה כי חבריה שתו משקאות אלכוהוליים, אך לא ציינה כי אף היא עצמה שתתה (סעיף 5 לתצהיר). בעדותה טענה כי שתתה משקה אחד בלבד, ואף אותו לא שתתה במלואו, וזאת כשלוש שעות לפני סיום הבילוי והיציאה לרכב. (פרוטוקול עמ' 44 שורה 4; עמ' 49 שורות 17, 18) . גם התובע העיד כי היא שתתה לפחות כוס משקה אחת, אך לא שתתה בהיקף חריג (פרוטוקול עמ' 38 שורה 10). כיון שהצורך בנהיגתה של הנתבעת התעורר עקב שתייתו של התובע ושל אחרים, ניתן להניח כי אילו שתתה אף התובעת כמות גדולה מן המותר של משקה אלכוהולי, היתה אף היא נמנעת מלנהוג, והתובע לא היה מסכים לכך שתנהג. על כן ניתן להניח כי היא לא שתתה כמות גדולה של אלכוהול, ומצבה איפשר לה לנהוג ברכב.

אולם קביעה זו אינה פוטרת את הנתבעת מאחריות: התאונה שארעה היא תאונה עצמית של הנהגת, ללא מעורבות של כלי רכב אחר או גורם דינאמי, בלתי צפוי כלשהו. אין מחלוקת כי התאונה נגרמה עקב פגיעת הרכב באבן שפה. גם אילו היתה האבן מונחת באמצע הכביש, במקום שאינו ניתן לצפיה, הרי שעל הנוהג ברכב לנהוג בהתאם לתנאי השטח. במקום אבן שפה, עלול היה להופיע במקום גם בעל חיים החוצה את הכביש, או אף הולך רגל או רוכב אופניים. על הנוהג ברכב להיות נכון לאפשרויות כאלה, וככלל ניתן לומר כי העובדה שהנתבעת לא הבחינה במועד באבני השפה היא הנותנת והיא המעידה על כך שלא נהגה בהתאם לתנאי הדרך.

21. וביתר פירוט: בעת התאונה בצעו במקום התאונה ובסמוך לו עבודות בניה של שינוי תואי הדרך ובניית כיכר בכניסה לאוניברסיטה. העבודות נערכו על פני זמן, והנתבעת הודתה כי למרות שבאותה תקופה, תקופת בחינות, לא הרבתה לצאת משטח האוניברסיטה, היתה מודעת לקיומן של העבודות, אם כי לא לכך שהן מפריעות לנסיעה בכביש (פרוטוקול עמ' 50 שורה 14). התאונה ארעה בתוך או מיד לאחר עיקול בדרך, כפי שניתן לראות בתמונות שסומנו ת/1.

22. הנתבעת טענה כי באזור התאונה לא פעלה תאורת הרחוב. העדים רומנייב וברהום שהעידו מטעם הנתבעת 2 וצד ג' טענו (פרוטוקול עמ' 60 שורה 5, עמ' 70 שורה 1) כי בעבודות מסוג זה, התאורה הישנה הקיימת במקום פועלת עד לרגע החלפתה בתאור החדשה. כיון שבדרך כלל פועלת באותו אזור, כביתר כבישי ירושלים, תאורת רחוב, והעבודות אינן אמורות לפגוע בה, הרי שבהעדר ראיה נוגדת ניתן להניח כי התאורה פעלה גם בזמן התאונה. יתכן אמנם שבשטח התאונה התאורה מועטה והמקום היה חשוך באופן יחסי, אך אינני סבורה שקיימת תשתית עובדתית לטענה שלא פעלה במקום תאורת רחוב.

23. את אירוע התאונה עצמו תיארה הנתבעת בתצהירה כדלקמן:

"כאשר הגעתי עם הרכב סמוך לכניסה לאוניברסיטה הרגשתי שאני נתקלת באבנים בגלגל הימני שמעתי רעש והאוטו כבה, כשיצאתי לראות מה קרה הבחנתי שעל הכביש נמצאים אבני שפה שעל אחת מהם עליתי עם הגלגל הקדמי ואז המכונית סטטה ימינה והחלק הקדמי ימני שלה נפגע" (תצהיר הנתבעת סעיף 9).

בעדותה בבית המשפט טענה כי לא הבחינה באבני השפה אלא לפני שנתקלה בהן, והבהירה כי הבחינה באבן שפה בולטת במרחק של מטר או שניים לפני שפגעה בה, נתקלה בה והרכב נעצר (פרוטוקול עמ' 54 שורה 23 ואילך, עמ' 55 שורה 1). דהיינו: על פי כל התיאורים הנתבעת לא הבחינה באבנים פרק זמן משמעותי לפני התאונה.

24. בצילומים שסומנו ת/1 לא נראות אבני שפה על הכביש. לגבי זמנם של הצילומים אעיר כי מדובר בנספח שצורף לתצהיר התובע, אשר טען כי התמונות צולמו למחרת התאונה. על אף שאין עליהן תאריך, אני מקבלת את הטענה שתצולמו בסמוך לתאונה ולא פרק זמן ניכר לאחר מכן, כיון שהגיוני ומקובל שמי שרכבו עבר תאונה ידאג לצלם את המקום בהקדם. לא נשמעו ראיות הסותרות את טענת התובע בדבר מועד הצילום, או הטוענות כי המקום נראה שונה באותו מועד, ועל כן אני מקבל את הטענה שהצילומים משקפים את מקום האירוע בסמוך למועד התאונה.

העדרן של אבני השפה על הכביש יכול להיות מוסבר בכך שהן נלקחו מהמקום על ידי המשטרה או גורם אחר כלשהו על מנת שלא יפריעו לתנועה, אם כי לא נשמעו ראיות המצביעות על כך. יצויין כי בצילומים שהוגשו ניתן להבחין באבני שפה שאינן מונחות במקומן, ואף באבן היוצרת מעין סימן v לעומת האבן הסמוכה אליה, אולם אבן זו בולטת אל השוליים, ולא לכיוון הכביש.

25. על אף שלא ניתן לשלול את הדבר באופן מוחלט, המצאותה של אבן שפה על הכביש אינה סבירה בעיני. ראשית, משום שאין הסבר כיצד הגיעה האבן אל הכביש. אף אם אבני השפה לא היו מקובעות למקומן, הרי נדרש כח של ממש שיעביר אותן אל מרכז הכביש. מן הצילומים עולה שמדובר בשטח מישורי ולא במדרון, מזג האויר היה נאה ולא נטען לגשם, רוח וסחף, ועל כן אין הסבר להופעתה הפתאומית של אבן שפה בכביש בנתיב הנסיעה.

זאת ועוד: הנוסעים יצאו ממקום הבילוי בסביבות השעה 23:00, דהיינו, הם עברו במקום סמוך לשעת חצות, שעות לאחר שירדה החשכה. ניתן, איפוא, להניח כי לאחר רדת החשכה עברו במקום עשרות או אף מאות של כלי רכב לפניהם, והעובדה שלא ידוע על תאונות נוספות, על דיווחים למוקד העיריה וכדומה באותו לילה (אם כי אין בפני
ראיות השוללות זאת), מגבירה אף היא את הסבירות שלא נמצאו אבני שפה על הכביש.

26. השמאי שבחן את הרכב, גיא יוסיפון, אשר נחקר גם לגבי הסימנים המעידים על נסיבות התאונה, העיד (פרוטוקול, עמ' 9 שורה 5 ואילך):

"ש. האם כשמאי הפגיעה יכולה להיות באבן שפה בכביש, בעלת 15 ס"מ לאחר סיבוב
ת. זה מאד מתאים לי, היות ואבן השפה אם יושבת בצורה אורכית, ונכנסה באיזור הזה..."

מן הצילומים ת/1 ניתן לראות כי בחלק הדרך הקודם למקום התאונה אין אבני שפה, וטור אבני השפה מתחיל בדיוק במקום התאונה. כיון שהתאונה התרחשה בעיצומו של עיקול בדרך, ובהתחשב במהירות הגבוהה של נסיעתה, קיימת אפשרות שהנתבעת איבדה שליטה על הרב או נסעה בסיבוב שלא בהתאם לתוואי הדרך, וכתוצאה מכך עלתה המכונית על אבן שפה שהיתה מונחת במקומה. דהיינו: הנתבעת סטתה ימינה בזווית חדה יותר מזוית הפניה של הכביש, ופגעה בטור אבני השפה אשר מתחיל בדיוק באותה נקודה. אפשרות כזו מתיישבת גם עם העובדה שהפגיעה ברכב היתה לאורכו. היא אינה מניחה המצאותן של אבני שפה בתוך הכביש, ועל כן פוטרת את התמיהות על כך שכלי רכב אחרים לא נתקלו באותו מכשול. על כן נראית לי אפשרות זו כסבירה יותר, אם כי לא ניתן לשלול גם את האפשרות האחרית של הימצאות אבני שפה על הכביש.

27. הנתבעת טוענת כי נסעה במהירות של 30 קמ"ש, אולם העידה כי עובר לתאונה נסעה בהילוך שני או שהעבירה באותו רגע להילוך שלישי (פרוטוקול עמ' 54 שורה 20). ההעברה להילוך שלישי אינה מתיישבת עם נסיעה במהירות 30 קמ"ש. גירסה זו אינה מתיישבת גם עם העובדה שכרית האויר ברכב נפתחה, ועם ממצאי התאונה כפי שהוסברו על ידי השמאי שבדק את הרכב. אמנם השמאי אינו בוחן רכב, אך כיון שהוא בעל נסיון וידע מקצועי בתחומים משיקים, אפשרתי את עדותו לגבי הממצאים העולים מאופן הפגיעות. וכך העיד השמאי: "... זו פגיעה שמייצגת נסיעה מהירה. האוטו הזה נסע מהר... " (פרוטוקול עמ' 9 שורות 4 ואילך). בהמשך, עמ' 11 שורות 6, 7: "אני מסכים אתך שכרית האויר לא נפתחת במהירות נמוכה. הרכב נסע לפחות במהירות של 55 קמ"ש. אני רואה את קריסת הקורות." בעמ' 13 שורה 8 ואילך, שולל העד את האפשרות שכרית האויר תפתח בנסיבות מסויימות גם במהירות של 40 קמ"ש.

28. בהתחשב בכל האמור לעיל, ובין היתר בעובדה שהנתבעת לא הבחינה במכשולים שבדרך במועד שאיפשר בלימה, בתנאי בדרך הקשים, בעדות השמאי ובידע השיפוטי הכללי לגבי נסיבות פתיחת כרית האויר, אני קובעת כי הנתבעת לא נהגה במהירות של 30 קמ"ש אלא במהירות של 55 קמ"ש לפחות, ולא נהגה בהתאם לתנאי הדרך. היא לא הבחינה באבני השפה במרחק שאיפשר לה בלימה ופגעה בהן, ובכך גרמה לתאונה.

גירסת הנתבעת 2

29. הנתבעת 2, עירית ירושלים
, היא שביצעה את העבודות במקום התאונה, באמצעות חברה קבלנית - צד ג' 1. הגירסה העובדתית הפוזיטיבית היחידה בדבר נסיבות קרות התאונה נשמעה מפי הנתבעת. לטענת הנתבעת כפי שהובאה לעיל פגעה המכונית באבני שפה שהיו מונחות על הכביש.

30. העד אלכס רומנאייב מטעם הנתבעת מנה בתצהירו אמצעי זהירות שננקטו במקום העבודות, בין היתר הצבת שלטים ברורים על ביצוע עבודות, שינויים בהסדרי התנועה ומעגל תנועה, הגדרת נתיבי הנסיעה לנהגים באמצעות אבני שפה, צביעת אבני השפה באדום לבן כדי להבליטן (על אף שלטענתו בדרך כלל אבני שפה אינן נצבעות בשלבים כאלו), הצבת תמרורים המורים על כיוון התנועה, סימון מסלול התנועה באמצעים המתאימים לתאורת לילה והתקנת תאורה המותאמת לשעות הערב והלילה. על כך למד מיומני העבודה וחשבוניות שהוגשו ואושרו לתשלום.

31. אולם העד לא יכול היה לקשור בין עבודות הצביעה והצבת התמרורים לבין הנקודה הספציפית בה ארעה התאונה. הוא טען כי הוצבו שלושה שלטים, של עבודות בכביש, שינויים בתנועה ומעגל תנועה לפניך, בכל אחת משלוש הכניסות לאזור המעגל (פרוטוקול עמ' 63 שורות 1-5), אולם לא ידע להצביע על הנקודות המדוייקות בהם הוצבו השלטים (שם, שורה 15). הוא אף העיד כי השלטים מוצבים לפני תחילת העבודה (שם, שורה 23), וכי באותו אזור בוצעו העבודות פעמיים, כאשר ההסדר הראשון "לא עבד נכון" ועל כן שונה ההסדר (עמ' 59 שורות 18-21). כך שלמעשה אין אמירה פוזיטיבית וחד משמעית של העד על כך שידוע לו ספציפית מיקומם שלך שלטים שהוצבו מכיוון נסיעתה של הנתבעת.

לגבי אבני השפה, העד העיד אמנם כי בפרוייקט זה, שלא כבמקרים אחרים, נצבעו אבני השפה כבר בשלבים מוקדמים של העבודות (תצהירו סעיף 8.ג; פרוטוקול עמ' 57 שורות 22-25). אולם בהמשך חקירתו הסביר כי חשיבות צביעת אבני השפה היתה בעיקר בתחילת העבודות, וכי אבני השפה לא נצבעו פעם נוספת לאחר שינוי המתכונת בעקבות אי הצלחת ההסדר הראשון (עמ' 59 שורות 13-20). כך, הדברים אינם מוחלטים, ולא ניתן לקבוע באופן נחרץ על סמך עדות זו כי מכיוון הגעתה של הנתבעת היו אבני השפה צבועות והוצבו שלטים המתריעים על העבודות.

32. מן הצילומים ת/1 לא ניתן להבחין בתמרורים כלשהם (מלבד חץ המורה על כיוון הנסיעה בתוך המעגל עצמו), על אף שהתמונות מכסות שטח גדול למדי. כמו כן ניתן להבחין כי אבני השפה שהוצבו במקומות אחרים אכן נצבעו, אך האבנים במקום התאונה אינן צבועות. אינני מקבלת את הטענה שהשוני נובע מזוית הצילום, שכן קיימים חמישה צילומים, המציגים זוויות וכיווני צילום שונים, וניתן להבחין כי אבני השפה, ולכל הפחות שתיים שלוש ראשונות מביניהן, אינן צבועות (ראו, לדוגמא, צילומים מס' 4, 5). כמו כן לא נראים במקום תמרורים או שלטי אזהרה. עוד ניתן להבחין בת/1 כי במקומות שונים הוצבו תמרורים זוהרים (הכוונה לעמוד מלבני ובו קווים באדום ולבן זוהרים). אולם אלו הוצבו בנקודות אחרות, כנראה בצילומים 2 ו-4, ולא במקום התאונה.

גירסת צד ג'

33. לצורך ביצוע העבודות התקשרה העיריה עם צד ג' 1 (להלן: שד"ר). בסעיף 29 לחוזה בין השתיים נקבע כי

"הקבלן מקבל על עצמו אחריות מלאה ומוחלטת בגין כל תאונה... שייגרמו מכל סיבה או עילה שהן...בגוף ו/או ברכוש בין אם ע"י הקבלן, עובדיו, מועסקיו, שליחיו, קבלני המשנה שלו ועובדיהם או מי מהם, בקשר ובכל הנובע במישרין או בעקיפין מהעבודה לפי חוזה ו/או מביצועה ו/או מחדל כלשהם, מצד מאן דהוא, לרבות הקבלן, הקשורים או הנוגעים, במישרין או בעקיפין, לעבודה ו/או לביצועה ו/או לאופן ביצועה, והקבלן יפצה בשלמות את העיריה ו/או את הניזוקים, לפי המקרה...הקבלן משחרר בזה לחלוטין ומראשאת העיריה, עובדיה, שלוחיה ושולחיה - זולת הקבלן - מכל אחריות וחבות לכל ובגין כל תאונה, חבלה או נזק..."

34. המצהיר מטעם חברת שד"ר היה אחד מבעלי החברה, מר ודיע ברהום. הוא הצהיר כי את עבודות התמרור והסימון במקום ביצעה חברת "קווים מערכות תחבורה בע"מ
" על פי מפה שהתקבלה מאת העיריה. לגבי אבני השפה טען כי הונחו במקום בו היו אמורות להיות והיו מסומנות ברובן בצבע אדום לבן, על אף שאין כל חובה לסמנן. הוא מציין כי משרטוט התאונה כפי ששורטט במשטרה (אשר לא הוגש) עולה כי הנהגת עלתה על פינת המדרכה ללא קשר לסימון כזה או אחר, וכן כי אבני השפה לא היו כלל בנתיב הנסיעה וכי פרט לתאונה נשוא התביעה לא היו תאונות נוספות עם אבני השפה באותו מקום.

35. בחקירתו אישר העד כי אבני השפה לא היו מקובעות ויתכן שהוזזו ממקומן, אך ציין כי הן נמצאות מחוץ לתחום הכביש וכי משקלן של אבנים אלו בין 80-100 ק"ג (פרוטוקול עמ' 70 - 73). כן אישר כי ישנן אבנים ש"חטפו מכה" ואינן מונחות במקומן (שם), וכי הצבע בו נצבעו אבני השפה, ביניהן אלו שבצילום 5, הוא צבע זמני אשר יתכן שדהה (עמ' 70 שורה 27).

36. עד זה נדרש בחקירתו גם לקשיים שהיו נוצרים אילו ננקטו אמצעי זהירות נוספים: הוא העיד כי גם אילו בוצעה יציקת בטון זמני היו האבנים עלולות להנתק עקב מכה. עוד ציין כי שלטים זוהרים שהוצבו במקום היו נדרסים על ידי אוטובוסים, וכי הצבת מחסום של ממש מהווה אף היא מפגע בטיחותי (עמ' 74 שורות 10-20).

ב. חלוקת האחריות בין הצדדים

37. אני סבורה כי הנתבעת 1 נהגה ברשלנות ועל כן האחריות העיקרית לקרות התאונה מוטלת עליה, כפי שאפרט בהמשך. אולם עילת התביעה במקרה זה אינה התאונה כשלעצמה. העילה נובעת מכך שהנזק שנגרם לרכב לא כוסה על ידי פוליסת הביטוח, עקב ההגבלה על גיל הנהג. לנזק זה אחראי גם התובע עצמו: על אף שהיה מודע לאותה מגבלה (הוא לא הכחיש זאת), נמנע מלשאול לגילה של הנתבעת 1 ולברר עמה האם היא עומדת בתנאי הפוליסה. זאת, על אף שבהתאם לקביעות דלעיל, האפשרות שהתובע ישתה ויידרש נהג אחר עלתה עוד לפני היציאה לבילוי, ועל אף שהתובע היה מודע לכך שהנתבעת נוהגת ברכבו.

38. ניתן לצפות מכל בעל רכב המאפשר לאדם אחר לנהוג במכוניתו לערוך בירור לגבי היותו של הנהג בעל רשיון נהיגה תקף וניסיונו בנהיגה. קל וחומר כאשר בפוליסת הביטוח של הרכב קיימות מגבלות לגבי נהגים נוספים, ועל אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שנושא גילה הצעיר של הנתבעת עלה בשיחה בין החברים במסעדה (עדות הנתבעת עמ' 54 שורות 1, 2). אציין כי בפוליסה הופיעה החרגה גם לגבי נהג שאינו בעל ותק של שנה, כך שאף אם התובע הניח כי הנתבעת שהיא סטודנטית ומן הסתם לאחר שירות צבאי עברה כבר את גיל 21, ודאי שלא יכול היה לבסס כל הנחה לגבי נסיונה והותק שלה בנהיגה.

39. האחריות להמנעות מבירור מוטלת גם על הנתבעת: היא זו שעמדה לנהוג ברכב שאינו מוכר לה, שאין לה היכרות הדוקה עם בעליו. על כן היתה מוטלת עליה חובה לוודא כי קיימת פוליסת ביטוח בת תוקף. להעדר ביטוח חובה תקף עלולות להיות השלכות גם במישור הפלילי וגם לגבי נזקי רכוש, אולם הנתבעת לא ערכה כל בירור בנושא זה.

ההמנעות מבירור ובדיקה עלולה להגיע עד כדי הטלת מלוא האחריות על נהג (ראו, לדוגמא, ת"א (ים) 20045/96, אמר דוד נגד קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים; ת"א (נצרת) 501/93 אטי קריי נגד חיים קריי, תק-מח 97(4), 577). אולם בענייננו, כיון שהעדר הכיסוי נובע מעובדה שהיתה בידיעתו המיוחדת של התובע, אני סבורה כי האחריות לחלק זה של העילה צריכה להתחלק בין התובע לבין הנתבעת 1.

40. באשר לאירוע התאונה עצמו, אני סבורה כי האחריות העיקרית מוטלת על הנתבעת, אשר נהגה בחוסר זהירות, שלא בהתאם לתנאי הדרך, ולא באופן שנדרש נהג סביר וזהיר לנהוג. כפי שקבעתי נסעה הנתבעת במהירות של 55 קמ"ש לפחות, הגבוהה מן המותר במקום אליבא דתובעת עצמה. לדברי הנתבעת הכביש היה חשוך, ועל אף שקבעתי כי תאורת הרחוב פעלה, קיבלתי גם את האפשרות שהתאורה לא היתה יעילה ביותר והכביש היה חשוך באופן יחסי. הכביש התעקל כך ששדה הראיה היה מוגבל. הנתבעת היתה מודעת לקיומן של עבודות במקום, היא נסעה ברכב שאינו מוכר לה, התקרבה לאיזור הכניסה לאוניברסיטה, שגם ללא העבודות בכביש מתאפיין בתנועה מורכבת הכוללת כלי רכב פרטיים, תחבורה ציבורית, וצומת גדולה. חובתה של התובעת היתה לנהוג בהתחשב בכל הנסיבות הללו, והעובדה שהיא לא הגיבה כנדרש לתנאי הדרך מעידה כי לא כך היה.

41. אולם חלק מן האחריות מוטל גם על מי שהיה אחראי לביצוע העבודות. כאמור לעיל, אני סבורה כי התאונה ארעה כאשר הנתבעת פגעה באבני שפה שלא היו מוצבות לאורך הכביש בו נסעה קודם לכן. דוקא במקום בו ארעה התאונה, כאשר אין הפרדה של ממש בין הכביש לבין השוליים, אין הפרשי גובה משמעותיים ואבני השפה מופיעות פתאום, יש מאין, מיד בסיומו של עיקול, היה צורך באמצעי ברור שיפנה את תשומת ליבו של הנוהג ברכב לאבני השפה המוצבות. זאת ניתן היה לעשות על ידי צביעת האבנים, הצבת תאורה מיוחדת, תמרורים או שלטים זוהרים. אולם מן התמונות עולה כי על אף שאמצעים אלו ננקטו במקומות אחרים, הרי שבמקום התאונה לא נעשה דבר מהם. ההמנעות מנקיטה באמצעים אלו, לכל הפחות באחד או שניים מהם, מהווה סטיה מסטנדרט זהירות שניתן לצפות מן האחראים לעבודות במקום לנקוט בו. על כן עירית ירושלים
, אשר תחת חסותה בוצעו העבודות, אחראית לקרות התאונה.

42. המצהיר מטען העיריה העיד על נקיטת אמצעי פיקוח וביקורים תכופים באתר העבודה, אולם לא היה בכוחו של פיקוח זה למנוע את המחדל.

מאחר שקבעתי כי האפשרות הסבירה יותר היא שהתאונה ארעה כתוצאה מכך שהתובעת פגעה בטור אבני השפה שהוצב במקומו ולא היה בולט מספיק, ולא מאבן שניתקה ממקומה והגיעה במקרה אל הכביש, משמעות הדבר שגם נציג העיריה שביקר במקום ראה או שיכול היה לראות את אבני השפה שהונחו, את העובדה שחלקן לא היו מסומנות וצבועות, את העדרם של סימנים מספיקים. שכן אין מדובר בתקלות ארעיות אלא בעבודות שנעשו במהלך העבודה הרגיל והמפוקח במקום, והמפקח מטעם העיריה לא דרש שינוי המצב. על כן לכאורה היה מקום להטיל אחריות למחדלים אלו הן על העיריה עצמה, הן על צד ג'1 שביצע בפועל את העבודות. אולם עקב הוראות חוזה ההתקשרות בין הצדדים כפי שנזכר לעיל, המטיל את האחריות בגין כל תאונה הקשורה לביצוע העבודות על ידי הנתבעת, מתקבלת הודעת צד ג' במלואה ואני מחייבת את צד ג' 1 ו-2 לשפות את העיריה במלוא סכום הפיצוי בו היא מחוייבת.

43. צד ג' 2 העלה טענות לגבי כפל ביטוח, הנובע מכך שלעיריה פוליסת ביטוח בחברת מגדל המכסה את אחריותה כעיריה. אולם פוליסה זו לא הוגשה, המצהירים לא נחקרו לגביה ואין בפני
תשתית ראייתית המאפשרת קביעה כלשהי. על כן נדחית טענה זו.

44. לאור כל האמור אני קובעת כי הצדדים יישאו בנזק כדלקמן: התובע יישא ב-30% מהנזק, הנתבעת 1 ב-55% והנתבעת 2 עם צד ג' ב-15% מהנזק.

ג. גובה הנזק

45. שווי הרכב על פי דו"ח השמאי עמד על 49,000 ₪. הצדדים טענו כי יש להפחית משווי זה עקב תאונות קודמות, אך אין כל ראיה לכך שהרכב עבר תאונות שהביאו לירידת ערך, ועל כן אני מקבלת את השווי כפי שנקבע, נכון למועד עריכת חוות הדעת ביום 2.5.02.

מסכום זה יש להפחית את הסכום שהתקבל עבור השרידים, 5,880 ₪. לא הוכח המועד המדוייק בו התקבל סכום זה, אך ניתן להניח כי הוא היה סמוך למועד התאונה ועריכת חוות הדעת, ומכל מקום בתקופה זו האינפלציה לא היתה גבוהה והסכום בו מדובר אינו כה גדול כך שניתן להתעלם מרכיב האנפלציה ולקבוע את שווי הרכב בניכוי השרידים בסך 43,120 ₪ נכון ליום 2.5.02.

עלות חות דעת שמאי על פי הקבלה היא 1,147 ₪ נכון ליום 2.5.02.

46. התובע טוען כי ברכב היתה מערכת סטריאו בשווי 3,000 ₪. לא הובאה כל ראיה לרכישת מכשיר כזה והתקנתו, ומכל מקום מדובר במכשיר שבהיה בשימוש כך שמלוא ערכו לא נשמר. לא הובאו ראיות לכך שהמערכת נפגעה ולא ניתן היה להוציאה מהרכב ולעשות בה שימוש. על כן אינני מקבלת את התביעה לגבי המערכת.

47. הוצאות הטלפון הנייד שנתבעו לא הוכחו, וכן לא הוכח כי הנסיבות מצדיקות לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש. אני דוחה רכיבים אלו של התביעה.

סכום הנזק עומד, איפוא, על 44.267 ₪.

48. נוכח כל האמור אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע את סכום הנזק בסך 44,267 ש"ח נכון ליום 2.5.02, באופן שהנתבעת 1 תשלם 55% מהסכום והנתבעת 2 15% מהסכום.

על צד ג' לשלם לנתבעת 2 את הסכום בו חוייבה והוצאותיה הישירות על פי קבלות.

הנתבעת 1 תישא בהוצאות הנתבעת 2 וצד ג' בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כל אחת, והתובע יישא בהוצאותיו הוא.

כל הסכומים ישולמו תוך 45 יום מהיום, וישאו הצמדה וריבית כדין עד תשלומם בפועל.


ניתן היום ו' בניסן, תשס"ז (25 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לצדדים.

חגית מאק-קלמנוביץ
, שופטת









א בית משפט שלום 8728/03 מיכאל תבור נ' לקריץ עדי, עירית ירושלים, ש.ד.ר חברה לעבודות כבישים ופיתוח בע"מ, הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/03/2007)